ביאור:משנה תענית פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת תענית: א ב ג ד

מסכת תענית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

פרק ד - "בשלושה פרקים".

השתקפות הקשרים בין העם לכהנים בלוח השנה[עריכה]

חטיבה I: מעמדות לעומת תעניות[עריכה]

(א) בשלשה פרקים (בשנה) כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום - בשחרית, במוסף ובמנחה ובנעילת שערים:

בזמנים הללו זקוקים ישראל לברכה, אם מפני הבעיה שבתענית, או כדי לחזק את הקשר לכהונה ולמקדש במעמדות וביום הכיפורים.

בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים.


לאחר החורבן לא הכירו עוד את המעמדות, ויש צורך להסביר אותן.

הפסוק המצוטט שימש לדרשה שביסוד תקנת השקלים, לפיה כל ישראל שותפים במימון קרבנות התמיד - ראו בתחילת מגילת תענית.

אבל התשובה לשאלה הפורמאלית שלפנינו לוקה בחסר: הלוא גם לאחר תקנת המעמדות אין כל ישראל נוכחים במקדש, אלא שליחיהם!

מכאן, שתקנת המעמדות אינה פתרון לבעיה פורמאלית אלא לפער סוציולוגי, והיא מתקנות הפרושים, שנועדו להקטין את הפער בין הכוהנים לעם.

העוקץ הוא בכך שהכהנים לבדם אינם נחשבים כמייצגים לגיטימיים של העם, אלא יש צורך בביטוי לשיתוף של ישראלים. בכך ממשיכה תקנת המעמדות את תקנת השקלים.

(ב) אילו הן "מעמדות"?

לפי שנאמר (במדבר כח ב):
"צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי...",
וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו?
התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות.
על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים
של כהנים, של לוויים, ושל ישראלים.
הגיע זמן המשמר לעלות - כהנים ולוויים עולים לירושלים,
וישראל שבאותו משמר אלו מהם שאינם עולים לירושלים - מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית:


(ג) (ואנשי המעמד היו מתענין אם נגזרה תענית ציבור ארבעה ימים בשבוע: לכל היותר מיום שני ועד יום חמישי.

וראו לעיל ב, ו, משם נראה שאין מדובר בתענית בגלל המשמר אלא בתענית ציבור - אם נגזרה, כלומר אין מדובר בהחמרה אלא בקולא על אנשי המעמד שאינם מתענים בימי א ו-ו.

ולא היו מתענין ערב שבת, מפני כבוד השבת.
ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה וענג ליגיעה ותענית - וימותו).
ביום הראשון - "בראשית" ו"יהי רקיע".
בשני - "יהי רקיע" ו"יקוו המים".

ראו מגילה ג, ו.

בנעילה היו נכנסים לברכת כהנים אבל לא היו קוראים במעשה בראשית.

בשלישי - "יקוו המים" ו"יהי מאורות".
ברביעי - "יהי מאורות" ו"ישרצו המים".
בחמישי - "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ".
בששי - "תוצא הארץ", "ויכלו השמים".

פרשה גדולה כגון יום א ויום ד - קורין אותה בשנים, שני עולים והקטנה - ביחיד, בשחרית ובמוסף.

ובמנחה - נכנסין וקורין על פיהן, כקורין את שמע.
ערב שבת במנחה - לא היו נכנסין, מפני כבוד השבת:


חטיבה II: קרבנות העצים של הציבור[עריכה]

(ד) כל יום שיש בו הלל - אין בו מעמד בשחרית.

קרבן מוסף - אין בו בנעילה.
קרבן עצים - אין בו במנחה, דברי רבי עקיבא.

אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שזכר את ימי המקדש שונה: קרבן מוסף בראש חודש - אין בו במנחה.

קרבן עצים - אין בו בנעילה.

חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי:


(ה) זמן עצי כהנים והעם - תשעה:

באחד בניסן - בני ארח בן יהודה.
בעשרים בתמוז - בני דוד בן יהודה.
בחמשה באב - בני פרעש בן יהודה.

עונת ההיסטוריה היא בקיץ, לעומת עונת הטבע שבחורף. ראו הקבלות לפרק א: ר"ח ניסן לעומת ר"ח כסלו, שבעה עשר בתמוז לעומת י"ז בחשוון, ועוד.

בחלק מעדי הנוסח השורה הראשונה היא "זמן עצי כהנים והעם בתשעה באב", וכך גם בתוספתא בכורים ב, ח. לפי נוסח זה היו שני מועדי קורבן עצים לציבור הרחב - בתשעה באב ובחמישה עשר בו - ועוד שמונה זמנים למשפחות מיוחסות.

קורבן העצים שימש כהזדמנות נוספת לשתף את אנשי המעמד בעבודת המקדש. בחודש אב היו הרבה קרבנות עצים, עקב העונה החמה, ושיאו בט"ו באב.

הרשימה עתיקה מאד, ומופיע בה הביטוי "פחת מואב", מהתקופה הפרסית.

גם באחד בניסן לא היה מעמד.

בשבעה בו - בני יונדב בן רכב.
בעשרה בו - בני סנאה בן בנימין.
בחמישה עשר בו - בני זתוא בן יהודה
ועמהם כהנים ולוויים וכל מי שטעה בשבטו,
ובני גונבי עלי, ובני קוצעי קציעות.
בעשרים בו - בני פחת מואב בן יהודה בגמרא יש שתי דעות: או בני דוד בן יהודה, או בני יואב בן צרויה.
בעשרים באלול - בני עדין בן יהודה.
באחד בטבת - שבו בני פרעש שניה.
באחד בטבת - לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים:


חטיבה III: תעניות קבועות כאמצעי לגיבוש לאומי[עריכה]

משמעות למועדי השנה, שניתנת ע"י חז"ל כדי להעצים את המודעות לנראטיב הלאומי.

למעשה התאריכים אינם מדוייקים, אבל המודעות חשובה יותר:

חורבן בית ראשון היה בז' באב – קרבן עצים של יונדב בן רכב. חורבן בית שני בי' באב – קרבן עצים של סנאה בן בנימין, והתאריך של ט' באב, שהוא מעין ממוצע, נבחר כדי לא לפגוע בתאריכים אלו.

העמדת הצלם בהיכל היתה בטו כסלו, ואז גם נשרפה התורה - אמנם לא ידי אפוסטמוס, ראו בספר מקבים.

(ו) חמישה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז

וחמישה - בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, במרד החורבן, ראו יוסף בן מתתיהו, מלחמות סו 94. והובקעה העיר,

ושרף אפוסטמוס נציב סוריה בתחילת המאה השניה. את התורה, והעמיד צלם בהיכל. לפי מקבים א א נד, היה הדבר ב15 בכסלו!

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה,

ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. יוסדה איליה קפיטולינה במקום ירושלים אחרי מרד בר כוכבא.[1]

משנכנס אב - ממעטין בשמחה:


(ז) שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה - אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי - מותרין, מפני כבוד השבת.

בניית האבל הלאומי בדומה לאבל הפרטי, אבל בסדר הפוך, כי כאן האבל אינו ספונטאני אלא מובנה.

ר' יהודה החמיר באבלות על החורבן (ראו תענית ל א), וחכמים לא הסכימו להגזים בכך.

ערב תשעה באב - לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה.
רבי יהודה מחייב בכפיית המטה - ולא הודו לו חכמים:


חטיבה IV: חג הלאום של ט"ו באב[עריכה]

(ח) אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים,

ראו תוספתא כאן, ד, יד: "אותן ימים - עתידין להיות ימים טובים לישראל, שנאמר (זכריה ח יט): כה אמר ה' צום הרביעי וגו'". בהמשך לרעיון זה מובאים כאן עוד סיפורים על "ימים טובים" בימי המקדש.

ט"ו באב נחגג כיום לאומי המבטל את השבטים, וראו לעיל מ"ה.

הכרמים קשורים לחג היין, וההוללות מתאזנת מול תוכן השירה.

ההתנגדות לנוי מנוגדת לתחילת השיר "שא עיניך וראה".

בסוף השיר עוברים מחתונה לשמחה לאומית, ומתברר הקשר בינה לבין בניית בית המקדש. ואכן עד היום מתקשרות שתיים מברכות הנישואין לגאולה.

סיום המסכת מרמז על התקווה לחידוש הברית עם האל, בניגוד למצב שבתענית, שבה המרחק בינו לבין עמו גדול כל כך: בשהש"ר ג, כה נאמר שהעטרה היא המקדש שנתנה האומה לקב"ה, המכונה "שלמה".

שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.
כל הכלים טעונין טבילה.
ובנות ירושלים יוצאות, וחולות בכרמים.

ומה היו אומרות? "בחור, שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך:

אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה!

(משלי לא ל) "שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל".

ואומר: "תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".

וכן הוא אומר: (שיר השירים ג יא) "צאינה וראינה בנות ציון, במלך שלמה,

בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו".
"ביום חתונתו" - זו מתן תורה.
"וביום שמחת לבו" - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.

אמן:

  1. ^ ראה ביאור ארוך ל"נחרשה העיר" - ביאור:נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....