ביאור:משנה מסכת סנהדרין

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

מסכת סנהדרין: סדרי הדין האזרחי והפלילי[עריכה]

מבוא לסדר נזיקין

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת סנהדרין[עריכה]

בעיסוק בסדר המשפט עוסקים חז"ל בעצמם ובסמכותם, ובכך חשיבותה של מסכת סנהדרין.

עיקר המסכת מוקדש לדיני נפשות, ולרשימות המומתים השונות. ההוצאה להורג היא הפריבילגיה הבולטת ביותר של בית הדין בעיני חז"ל, וראו להלן.

במסכת ניכר היטב המאמץ של חז"ל שלא להרוג נפש. מאמץ זה ניכר במיוחד בהבחנות שנעשות בין דיני ממונות לדיני נפשות. המשנה עצמה מציבה סימן שאלה מול ההבחנות הללו בקביעה "משפט אחד יהיה לכם", (לקמן ד, א) אבל ממשיכה לפרט את ההבחנות. המאמץ להימנע מהוצאה להורג ניכר לכל אורך המסכת, וכן במכות א.

נראה שחז"ל ראו את תפקידו של בית הדין לא בענישת האשמים אלא בהצלתם מידי העונש הראוי להם. הם סלדו מעונש המוות ועשו כל מאמץ כדי שלא לקיימו. אמירה מפורשת כזו אמר כידוע ר' עקיבא במכות א, י.

טעמה של ההימנעות מהוצאה להורג, בניגוד בולט לרוח המקרא, אינו ברור. יתכן לתת לו נימוקים היסטוריים או פילוסופיים. בין הנימוקים ההיסטוריים יש להדגיש שלמעשה לא היתה לבית הדין בסוף תקופת המשנה סמכות להוציא להורג מחד (ראו במכות, שם: "אילו היינו בסנהדרין..."), ומאידך הנציבים הרומיים הרבו בהוצאות להורג מטעמם. לפיכך יש לראות את עיקר המסכת כתיאור תיאורטי בלבד של הפעילות הרצויה של בית הדין. אי היכולת לבצע בפועל הוצאות להורג יכול להשפיע בכמה דרכים: הוא עשוי לגרום לחכמים להשתדל להקטין את הפער בין יכולתם בפועל לבין הדרישה ההלכתית, ולהעדיף ענשי מלקות כברירה לכתחילה; והוא עשוי גם להקטין את מידת האחריות של חז"ל לביעור הפשע, באשר המשימה הזאת נלקחה על ידי הרומאים (רמז לכך ניתן לשמוע בדברי רבן שמעון בן גמליאל במכות שם). כמו כן, יתכן שעצם ריבוי ההוצאות להורג של יהודים חפים מפשע גרם לחכמים לנסות להקטין את מספר המומתים, וראו לקמן, ו, ה.

הנימוקים הפילוסופיים מופיעים בחלקם לקמן ד, ה, במסגרת האיום על עדי נפשות, שממנו עולה ההערכה הרבה של חז"ל לחיי אדם, וחובת הזהירות בנטילתם. נימוק נוסף, דתי באפיו, מופיע בתוספתא (ט, ג), והוא נובע מתפיסת הבריאה של חז"ל, לפיה "צלם אלוהים" מתבטא בגוף האדם דווקא, ולפיכך יש לכבד אותו אפילו אם מדובר על אדם רשע. ראו גם את דברי ר' עקיבא באבות ג, יד, המדגיש את צלם אלוהים שבכל אדם.

בתיאור דרכי ההמתה (לקמן ז, ב-ג) ניכרת טקסיות רבה המדמה את המתת האדם להקרבת קרבן.

מבין דרכי ההמתה השונות רק שתים (סקילה ושריפה) נזכרו בתורה שבכתב, ושתי דרכים נוספות, קלות יותר, חודשו על ידי חז"ל. גם בעיצוב ארבע הדרכים ניתן להצביע על מגמה שלא להשחית את הגופה - למרות שמדובר בגופת עבריין חמור.

בתורה שבכתב, כאמור, עונש המוות נפוץ למדי. לעיתים נראה שהתורה מחזיקה אף בתפיסות פטריארכליות, לפיהן מותר לאדם להרוג את בני ביתו, או את הנכנסים לביתו ללא רשות, בלי צורך בפרוצדורה משפטית מסודרת. חז"ל התנגדו נחרצות לתפיסה פטריארכלית כזו, וטענו שאין להרוג אדם כלל אלא בדין. לכן, בדיון שלהם במקרים שנזכרו בתורה - כגון בן סורר ומורה, הגנב הבא במחתרת והרודף - הם עשו מאמצים להצדיק את ההריגות הללו, ולסייג אותן. לכך הם הקדישו את פרק ח במסכת, שבסופו מתפתחות דרכי הצדקה פטרנליסטיות, כביכול ההמתה נועדה לטובתו האישית של המומת. גם בטענות אלו ניתן לשמוע את הקושי המוסרי הכבד שעימו התמודדו, בהודאתם כי הם ממיתים לעיתים אדם זכאי.

מצד שני, למרות המאמצים שנעשו בדרך כלל להימנע מעונש מוות, נראה כי לעיתים החליטו חכמים כי יש להמית עבריינים מסויימים גם אם התורה אינה מתירה זאת, והם מפתחים דרכים עקיפות לכך, כדי שלא להיחשב רוצחים - ראו לקמן, ט, ה-ו.

פרק א במסכת עוסק בהצגת מערכת בתי הדין השונים, ומדגיש את סמכויותיהם מעבר לחריצת דין - כמוסדות ייצוגיים וטקסיים. פרק ב מעמת את בית הדין של חז"ל מול סמכויות לגיטימיות אחרות כגון מלך וכהן גדול (אין התיחסות מפורשת לסמכויות שנחשבו בעיני חז"ל לא לגיטימיות, כגון השלטון הרומאי). פרק ג מציג את הפרוצדורה הרגילה לדין בבתי הדין בענייני ממונות, כגון דרך בחירת הדיינים, כשרות העדים וחקירתם.

פרק ד פותח את הדיון בדיני הנפשות, ומציג את החומרה המיוחדת שבה התיחסו חז"ל לעניינים אלו, תוך מניית ההבדלים בין דיני ממונות לדיני הנפשות. פרק ה מציג, במקביל לפרק ג, את החקירה ואת דרכי הדיון בדיני נפשות. פרק ו מציג את דרך ההוצאה להורג בסקילה, שהיא המיתה הנפוצה ביותר לפי התורה שבכתב. פרק ז מציג את שאר הדרכים להוצאה להורג, ובהמשכו נמנות העבירות החמורות שעליהן סוקלים את הנדון.

פרק ח מוקדש ברובו לבעיה שהוזכרה לעיל, של הריגת בן סורר ומורה, וכאחת הדרכים להתמודד עם הבעיה המוסרית שבדין זה מובאים עוד מקרים הנהרגים "על שם סופם", והמתקבלים יותר על הדעת, כגון הגנב הבא במחתרת והרודף אחר חברו.

פרק ט נפתח ברשימות הנשרפים והנהרגים, ועובר לדון במקרי ספק ותערובות של חייבי מיתות שונות. בסופו מוזכרים גם מקרים שבהם ממיתים אדם שלפי התורה שבכתב אינו חייב מיתה.

פרק י עוסק בעונשים מעולמות רחוקים: עונש בעולם הבא ועונש לאנשי עיר הנידחת - שניהם נראו בעיני חז"ל כעונשים החורגים ממציאות חייהם בעולם הזה.

פרק יא חוזר לדון בעבירות שעליהן חייבים מיתה בחנק. מקומו הטבעי היה באמצע פרק ט, אבל הוא נדחה לסוף המסכת כי מופיע בו דיון על זקן ממרה על בית הדין. דיון זה מדגיש את סמכות בית הדין של חז"ל, ומקשר את סוף המסכת לתחילתה.

מבנה מפורט[עריכה]

פרק א: "דיני ממונות בשלושה" - בתי הדין, גודלם ותפקידיהם

  1. בית דין של שלושה
  2. בית דין של עשרים ושלושה
  3. בית דין של שבעים ואחד

פרק ב: "כהן גדול" - סמכויות אחרות ויחסן לבית הדין

  1. כהן גדול
  2. המלך

פרק ג: "דיני ממונות" - סדר הדין בדיני ממונות

  1. זהות הדיינים והעדים
  2. בדיקת העדים ודרך העדות
  3. גמר הדין

פרק ד: "אחד דיני ממונות" - ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות

  1. רשימת ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות
  2. סדר הדיון בדיני נפשות, תוך הדגשת המיוחד למערכת זו

פרק ה: "היו בודקין" - סדר הדיון בדיני נפשות

  1. חקירות ובדיקות וקבלת העדות
  2. הכרעת הדין

פרק ו: "נגמר הדין" - הוצאה להורג בסקילה

  1. נסיונות אחרונים להצלת הנדון
  2. הוצאה להורג בסקילה
  3. לאחר המוות

פרק ז: "ארבע מיתות" - רשימת ארבע מיתות בית דין ורשימת הנסקלים

  1. ארבע מיתות בית דין
  2. הנסקלים

פרק ח: "בן סורר ומורה" - בן סורר ומורה ושאר הנדונים על שם סופם

  1. בן סורר ומורה
  2. ימות זכאי: פטרנליזם
  3. דוגמאות נוספות למומתים על שם סופם

פרק ט: "הנשרפין" - הנשרפים הנהרגים והמומתים

  1. הנשרפים והנהרגים
  2. תערובות בין מיתות שונות
  3. עונשים אחרים

פרק י: "חלק" - העולם הבא ועיר הנידחת - עולמות רחוקים

  1. חלק לעולם הבא
  2. עיר הנידחת

פרק יא: "הנחנקים" - רשימת הנחנקים

  1. רשימת הנחנקים
  2. פירוט הנחנקים