ביאור:משנה סנהדרין פרק ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
הוצאה להורג בסקילה
[עריכה]חטיבה I: נסיונות אחרונים להצלת הנדון
[עריכה]|
המיתה הנדונה כאן היא סקילה, למרות שבפרק ה עסקנו בכל דיני הנפשות. כנראה שהמשנה ערוכה לפי ההנחה שסתם מיתה היא מיתת סקילה, בניגוד לדעת חכמים מאוחרים יותר - שסתם מיתה היא חנק. הסקילה דומה להריגת השעיר בעזאזל, ראו יומא ו, ח: גם שם יש דרך דומה של הריגה, סודרים וכו'. הדמיון מרמז על מגמה להרחיק את הסקילה מהאיזור המיושב, וכך גם בברייתא הבבלית סנהדרין מב ב, המקפידה על הרחקת הסקילה משלושה מחנות. אבל ראו דברים כב כא, שהיו גם סקילות בפתח הבית; ואכן המשנה אינה דורשת להרחיק מאד את בית הסקילה, אלא מחוץ לבית הדין. רק אם הנדון עצמו איבד תקווה, ואינו מלמד על עצמו זכות בדרך שיש בה ממש - מוציאים אותו להורג. שאין הדין נגמר עד שהרגו את הנאשם; וראו מכילתא כספא כ לפס' ז. בניגוד לשיטה הרומית, הכרוז אינו מכריז על העבירה כדי להרתיע את הציבור, אלא כדי להציל את הנאשם. לכן הוא מזכיר את שמות העדים (כדי להזים אותם), ומזמין את הציבור ללמד זכות. |
(א) נגמר הדין - מוציאין אותו לסקלו.
בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר (ויקרא כד יד) "הוצא את המקלל".
אחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו
- [ואדם אחד רוכב] הסוס רחוק ממנו, כדי שיהא רואהו.
אומר אחד "יש לי ללמד עליו זכות" - הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו.
- ואפילו הוא אומר "יש לי ללמד על עצמי זכות"
- מחזירין אותו, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - ובלבד שיש ממש בדבריו.
מצאו לו זכות - פטרוהו, ואם לאו - יוצא ליסקל.
וכרוז יוצא לפניו: "איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל
- על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו
- כל מי שיודע לו זכות - יבוא וילמד עליו"
חטיבה II: הוצאה להורג בסקילה
[עריכה](ב) היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות - אומרים לו:
- התוודה, שכן דרך המומתין מתוודין, שכל המתוודה - יש לו חלק לעולם הבא.
|
הוידוי מבטא את הממד של הכפרה בהוצאה להורג, כפרה החלה לא רק על עוונות הנאשם אלא על עוונות החברה כולה. לפי הפשט הומת עכן בעקבות הוידוי שלו, אבל המשנה טוענת שהוידוי היה רק חלק מהליך הסקילה שלו; וראו גם במדבר רבה כג ו. אם אינו יודע להתוודות - השוו ביכורים ג, ז. בתוספתא ט, ג מסופר, בהתאם לגישת ר' יהודה: ומעשה באחד שיצא ליסקל, אמרו לו "התוודה", אמר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, ואם עשיתי כך אל ימחול לי, ויהיה ב"ד של ישראל נקי. וכשבא דבר אצל חכמים זלגו דמעות, אמרו להם: להחזירו אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא הרי דמיו תלויין בעדיו. |
- שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז יט-כ)
- "בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל, ותן לו תודה וגו',
- ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי [לה' אלהי ישראל] וכזאת" וגו'.
- ומנין שכפר לו וידויו?
- שנאמר (יהושע ז כה) "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה",
- היום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא.
- ואם אינו יודע להתוודות - אומרים לו: אמור "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי".
רבי יהודה אומר, אם היה יודע שהוא מזומם
- אומר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי - חוץ מעוון זה.
- אמרו לו: אם כן - יהו כל אדם אומרים כך, כדי לנקות את עצמן:
(ג) היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות - מפשיטין אותו את בגדיו.
|
פשיטת הבגדים מסמנת את המוות, שבו אין בגדים ואין כבוד. האשה יוצאת מכלל זה בגלל הפומביות של הטקס, והשוו סוטה א, ה. הדרשות מכאן עד סוף הפרק בסדר אחר מופיעות גם בספרי דברים רכא, |
האיש - מכסין אותו מלפניו.
- והאשה - מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה.
- וחכמים אומרים: האיש נסקל עירום, ואין האשה נסקלת עירומה:
(ד) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.
אחד מן העדים דוחפו על מתניו.
נהפך על לבו - הופכו על מתניו. הופך אותו כך שיהיו פניו למעלה.
אם מת בה - יצא.
- ואם לאו - השני נוטל את האבן, ונותנה על לבו.
|
אבן הסקילה היא אבן אחת כבדה, וראו ספרי דברים רכ, שדורשים את ויקרא כ ב. המוות אמור להיגרם מהנפילה (השוו דברי הימים ב כה יב) או ממעיכת הגוף על ידי האבן, אבל אפילו אם מת מהדחיפה עצמה - יצא בית הדין ידי חובה, ראו מכילתא בחדש ג, על 'ירה יירה'. את האבן לא משליכים ולא מניחים על פני המומת, אלא על ליבו - כדי לא לנוול את הגופה, ראו לקמן ז, ג. הכוונה היא לכתחילה שההורגים את הנאשם יהיו העדים עצמם, כדי להעמיס עליהם את מלוא האחריות על העדות שלהם ולפטור את שאר הקהילה. בכך מסתייגת המשנה שוב מחד המשמעות של ההאשמה; וראו ספרי דברים קנא. אבל הריגת המסית היא ע"י המוסת דווקא, ראו שם פט. |
אם מת בה - יצא.
- ואם לאו, רגימתו בכל ישראל,
- שנאמר (דברים יז ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה".
חטיבה III: לאחר המוות
[עריכה]כל הנסקלין - נתלין, דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרים: אינו נתלה, אלא המגדף והעובד עבודה זרה.
האיש - תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה - פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרים: האיש נתלה, ואין האשה נתלית.
- אמר להן רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון!
- אמרו לו: שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד! ומכאן שלא ניתן ללמוד הלכה משמעון בן שטח.
כיצד תולין אותו? את הגופה
|
במגילת המקדש התליה היא אחת מדרכי ההוצאה להורג. חז"ל דחו את התליה עד לאחר המוות. ר' אליעזר משתדל להאחיד את עונש הסקילה. חכמים בדעה שבניגוד למשפט הרומי, שבו התליה מיועדת להגביר את ההרתעה, כאן התליה היא טקס שאיבד את משמעותו, ועלינו לקיימו כגזירת הכתוב, ולכן נמנעים ממנו בדרך כלל ומקצרים אותו ככל האפשר. מאותה סיבה, בניגוד לאינטרס של ההרתעה, כאן מנסים למנוע את השיחות על המומת ועל חטאו. את התליה מבצעים על עץ כרות ("קורה"), ולא על עץ חי, וראו ספרי דברים רכא. הדרשה בסוף המשנה היא כדעת חכמים, שהנתלה הוא המגדף דווקא, וראו לקמן ז, ה. |
- משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה
- ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו, ותולה אותו.
- רבי יוסי אומר: הקורה מוטה על הכתל, ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין. מניח את הגופה על הקורה
ומתירין אותו מיד. ואם לן - עובר עליו בלא תעשה
- שנאמר (דברים כא כג) "לא תלין נבלתו על העץ,
- כי קבור תקברנו [ביום ההוא], כי קללת אלהים תלוי" וגו'.
כלומר "מפני מה זה תלוי? - מפני שברך את השם." - ונמצא שם שמים מתחלל!
|
מדרש נוסף על הביטוי "קללת אלהים". לפי המדרש הזה, לא מדובר בקללה המאיימת על הסביבה, אלא בקושי לקב"ה עצמו, שכביכול כואב לו הראש כאשר האדם תלוי. וראו דרשה שלישית בתוספתא ט, ג: צלם אלהים אינו ניתן לביזוי, והוא קיים בגוף האדם ולא בנפשו, ולכן אין לבזות את גוף הרשעים. הרקע של שעת השמד ודמם של צדיקים שנשפך הוא, כנראה, אחת הסיבות לקושי הרב להוציא אדם להורג בהלכה. איסור הלנת המת נלמד מההוצאה להורג וחל על כל אדם (ראו אבל רבתי, יא א), כשם שדרשת ר' מאיר אינה דווקא על הרשעים, אלא לומדת מהם על הקושי של הקב"ה עם מותם של צדיקים; וראו גם ספרי דברים רכא. |
(ה) אמר רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער, [שכינה] מה לשון אומרת?
- [כביכול] "קלני מראשי, קלני מזרועי".
אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך - קל וחמר על דמם של צדיקים!
ולא זו בלבד [אמרו], אלא כל המלין את מתו - עובר בלא תעשה.
- הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו.
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתוקנין לבית דין,
- אחד לנהרגין ולנחנקין, ואחד לנסקלין ולנשרפין:
(ו) נתעכל הבשר - מלקטין את העצמות, וקוברין אותן במקומן.
|
החובה לשאול בשלום הדיינים והעדים מכפיפה את ההתנהגות החיצונית לחוקי החברה, ומונעת קרע בה בין הדיינים לבין קרובי הנהרג, וראו תוספתא יד, א. אבל בלב מותר לקרובים להתאבל על מות יקירם, וראו ירמיה יג יז. |
והקרובים באים ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים
- כלומר שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם.
- ולא היו מתאבלין - אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב: