לדלג לתוכן

משנה סנהדרין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סנהדרין פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת סנהדריןפרק שישי ("נגמר הדין")>>

פרקי מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


נגמר הדין, מוציאין אותו לסקלו.

בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר (ויקרא כד, יד) הוצא את המקלל.

אחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו [ ואדם אחד רוכב ], הסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו.

אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות, הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו.

ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיש ממש בדבריו.

מצאו לו זכות, פטרוהו, ואם לאו, יוצא ליסקל.

וכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עברה פלונית ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו.

היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא.

שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז', י"ט-כ') "בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה וגו', ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי [ לה' אלהי ישראל ] וכזאת וגו'".

ומנין שכיפר לו ודויו, שנאמר (יהושע ז, כה) "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה", היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא.

ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.

רבי יהודה אומר, אם היה יודע שהוא מזומם, אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה.

אמרו לו, אם כן, יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן.

היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין אותו את בגדיו.

האיש, מכסין אותו מלפניו.

והאשה, מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים, האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות.

אחד מן העדים דוחפו על מתניו.

נהפך על לבו, הופכו על מתניו.

אם מת בה, יצא.

ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנה על לבו.

אם מת בה, יצא.

ואם לאו, רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים יז, ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.

כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.

האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, האיש נתלה ואין האשה נתלית.

אמר להן רבי אליעזר, והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון.

אמרו לו, שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.

כיצד תולין אותו, משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו.

רבי יוסי אומר, הקורה מוטה על הכתל ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין.

ומתירין אותו מיד.

ואם לן, עובר עליו בלא תעשה, שנאמר (דברים כא, כג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו [ ביום ההוא ] כי קללת אלהים תלוי וגו'.

כלומר, מפני מה זה תלוי, מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל .

אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, [ שכינה ] מה הלשון אומרת [ כביכול ], קלני מראשי, קלני מזרועי.

אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמם של צדיקים.

ולא זו בלבד [ אמרו ], אלא כל המלין את מתו, עובר בלא תעשה.

הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו.

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתוקנין לבית דין, אחד לנהרגין ולנחנקין ואחד לנסקלין ולנשרפין.

נתעכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן.

והקרובים באים ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם.

ולא היו מתאבלין, אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב.

(א)

נִגְמַר הַדִּין,

מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ.
בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יד): "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל".
אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ,
וְהַסּוּס [נ"א: וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס] רָחוֹק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ;
אוֹמֵר אֶחָד:
יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת,
הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין,
וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ.
וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר:
יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת,
מַחֲזִירִין אוֹתוֹ,
אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים;
וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.
מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פָּטָרוּהוּ;
וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל.
וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו:
אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל,
עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית,
וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו;
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו:
(ב)

הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה,

שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין,
שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה – יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן,
שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז, יט):
בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְגוֹ'.
וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר:
אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי [לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל] וְכָזֹאת וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֵּר לוֹ וִדּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר (שם, כה):
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ? יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה;
הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר,
וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא.
וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ:
אֱמֹר: תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתָי.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם, אוֹמֵר:
תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי, חוּץ מֵעָוֹן זֶה.
אָמְרוּ לוֹ:
אִם כֵּן, יְהוּ כָּל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ,
כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן:
(ג)

הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת,

מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו.
הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו,
וְהָאִשָּׁה, מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם,
וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה:
(ד)

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת.

אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו.
נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו.
אִם מֵת בָּהּ, יָצָא;
וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ.
אִם מֵת בָּהּ, יָצָא;
וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז, ז):
יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ,
וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה.
כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין,
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵינוֹ נִתְלֶה,
אֶלָּא הַמְּגַדֵּף, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם,
וְהָאִשָּׁה – פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ,
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
הָאִישׁ נִתְלֶה,
וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית.
אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן!
אָמְרוּ לוֹ:
שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה,
וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד.
כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ?
מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָּאָרֶץ,
וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה,
וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל,
וְתוֹלֶה אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין.
וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד;
וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא, כג):
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ,
כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא,
כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'.
כְּלוֹמַר:
מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי?
מִפְּנֵי שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם;
וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:
(ה)

אָמַר רַבִּי מֵאִיר:

בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כְּבַיָּכוֹל)?
קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי.
אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ,
קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד,
אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים,
אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו,
אֶלָּא שְׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין:
אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין,
וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:
(ו)

נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר,

מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת,
וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן.
וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִין וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים,
כְּלוֹמַר: שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם,
שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם.
וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין,
אֲבָל אוֹנְנִין,
שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב:


נוסח הרמב"ם

(א) נגמר הדין - מוציאין אותו לסקלו.

ובית הסקילה - היה חוץ לבית דין,
שנאמר: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד יד).
אחד עומד על פתח בית דין - והסודרין בידו,
והסוס רחוק הימנו - כדי שיהא רואהו.
אמר אחד: יש לי ללמד עליו זכות -
הלה מניף בסודרין - והסוס רץ ומעמידו.
אפילו אמר: יש לי ללמד לעצמי זכות - מחזירין אותו,
אפילו ארבעה וחמישה פעמים - ובלבד שיהא ממש בדבריו.
אם מצאו לו זכות - פטרוהו,
ואם לאו - יוצא להיסקל.
והכרוז יוצא לפניו: איש פלוני בן איש פלוני - יוצא להיסקל,
על שעבר עבירה פלונית,
ופלוני ופלוני עדיו,
כל מי שהוא יודע לו זכות - יבוא וילמד.


(ב) רחוק מבית הסקילה עשר אמות -

אומרין לו: התוודה - שכן דרך כל המומתים מתוודים.
שכל המתוודה - יש לו חלק לעולם הבא,
שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע: "בני שים נא כבוד לה' אלוהי ישראל" וכו',
"ויען עכן ויאמר, אומנה" וכו' (יהושע ז יט-כ).
ומנין שכיפר לו וידויו?
שנאמר: "ויאמר יהושע, מה עכרתנו, יעכורך ה' ביום הזה" (יהושע ז כה),
היום הזה אתה עכור - ואי אתה עכור לעתיד לבוא.
אם אינו יודע להתוודות, אומרין לו: "אמור, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי".
רבי יהודה אומר:
אם יודע שהוא מזומם -
יאמר: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי - חוץ מהעוון הזה".
אמרו לו: אם כן יהוו כל אדם אומרין כן - כדי לנקות את עצמן.


(ג) רחוק מבית הסקילה ארבע אמות - היו מפשיטין אותו בגדיו.

האיש - מכסין אותו מלפניו,
והאשה - מלפניה ומאחריה,
דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרין:
האיש - נסקל ערום,
ואין האשה - נסקלת ערומה.


(ד) בית הסקילה - היה גבוה שתי קומות.

אחד מן העדים, דוחפו על מותניו - ונהפך על לבו.
אם מת בה - יצא.
ואם לאו -
העד השני, נוטל את האבן - ונותנה על לבו.
אם מת בה - יצא.
ואם לאו - רגימתו בכל ישראל,
שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה" (דברים יז ז).


[ה] *הערה 1: כל הנסקלין נתלין - דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרין:
אינו נתלה אלא - המגדף, והעובד עבודה זרה.
האיש - תולין אותו פניו כלפי העם,
והאשה פניה כלפי העץ,
דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרין:
האיש נתלה - ואין האשה נתלית.
אמר להם רבי אליעזר:
מעשה בשמעון בן שטח - שתלה נשים באשקלון.
אמרו לו: שמונים אשה תלה, ואין דנין שנים ביום אחד.


[ו] כיצד תולין אותו?

היו משקעין את הקורה בארץ - והעץ יוצא ממנה,
ומקיף שתי ידיו זו לזו - ותולה אותו.
רבי יוסי אומר:
קורה מטה על הכותל - ותולה בה כדרך שהטבחים תולין.
ומתירין אותו מיד.
ואם לן - עוברין עליו בלא תעשה,
שנאמר: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא כג),
כלומר, מפני מה זה תלוי? -
מפני שקילל את השם - ונמצא שם שמים מתחלל.


(ה) [ז] אמר רבי מאיר:

בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת? "קל אני מראשי, קל אני מזרועי".
אם כך אמר הכתוב, מצטער אני על דמן של רשעים - קל וחומר, על דמן של צדיקים שנשפך.
ולא זו בלבד, אלא -
כל המלין את מתו - עובר עליו בלא תעשה.
הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו.
ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם,
אלא, שתי קבורות היו מתקנין לבית דין -
אחד לנסקלין ולנשרפין - ואחד לנהרגין ולנחנקין.


(ו) [ח] נתאכל הבשר -

היו מלקטין את העצמות - וקוברים אותם במקום.
והקרובים - באים ושואלים את שלום העדים, ואת שלום הדיינין,
כלומר, שאין בליבנו עליכם כלום - שדין אמת דנתם.
ולא היו מתאבלים - אלא אוננים,
שאין אנינה - אלא בלב.

הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם