משנה סנהדרין ו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ו · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בית הסקילה היה גבוה שתי קומותיג.

אחד מן העדים דוחפו יד על מתניו.

נהפך על לבוטו, הופכו על מתניו.

אם מת בה, יצא.

ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנה יז על לבו.

אם מת בה, יצא.

ואם לאו, רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים יז) יד העדים תהיה בו בראשונה יח להמיתו ויד כל העם באחרונה.

כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה.

האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים, האיש נתלה ואין האשה נתליתיט.

אמר להן רבי אליעזר, והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון.

אמרו לו, שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.

כיצד תולין אותו, משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו.

רבי יוסי אומר, הקורה מוטה על הכתל ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין.

ומתירין אותו מיד.

ואם לן, עובר עליו בלא תעשה, שנאמר (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו [ ביום ההוא ] כי קללת אלהים תלוי וגו'.

כלומר, מפני מה זה תלוי, מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל כג.

נוסח הרמב"ם

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים דוחפו על מותניו ונהפך על לבו אם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה (דברים יז ז).

כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכמים אומרין אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאישה פניה כלפי העץ דברי רבי אליעזר וחכמים אומרין האיש נתלה ואין האישה נתלית אמר להם רבי אליעזר מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון אמרו לו שמונים אישה תלה ואין דנין שנים ביום אחד.

כיצד תולין אותו היו משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זו לזו ותולה אותו רבי יוסי אומר קורה מטה על הכותל ותולה בה כדרך שהטבחים תולין ומתירין אותו מיד ואם לן עוברין עליו בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא (דברים כא כג) כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם ונמצא שם שמיים מתחלל.


פירוש הרמב"ם

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן כו': הסקילה או הדחיפה ממקום גבוה *הוא לפי שנפילת האבן עליו או שיפול הוא עליה הצער אחד הוא שאתה רואה מה שאמר סקל יסקל או ירה יירה:

כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכמים כו': מגדף בלבד ועובד ע"ז נקרא גם כן מגדף הוא מה שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ופירשו זה בספרי כי אותה פרשה כולה בע"ז מדברת: ונתלו אלה הנשים בשביל הכשוף והריגתן כלן ביום אחד הוראת שעה וכן תלייתן הוראת שעה ואין למדין דין מהוראת שעה כמו שקבענו עקר בהקדמת חבורינו זה א) ואין הלכה כרבי אליעזר:

כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ כו': חכמים אומרים אסור לתלות על אילן נטוע לפי מה שנאמר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קבורה וקציצה [ר' יוסי אומר הקורה מוטה] לפי שמן העיקרים המקובלים שהעץ שנתלה עליו הוא נקבר עמו אפי' העץ המשוקע בארץ לפי שהוא מחוסר חפירה ולפיכך הוא אומר מוטה על הכותל ולא תשקע בארץ וחכמים אומרים חפירה לאו מילתא הוא *והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

היה גבוה שתי קומות - ומפילו משם לארץ:

הופכו על מתניו - שכשהוא מושכב פרקדן טז מגונה יותר:

המגדף - מברך את ה':

והעובד עבודה זרה - נמי מגדף הוא. דכתיב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף, ואותה פרשה בעבודה זרה מדברת:

ואין דנין שנים ביום אחד - בבית דין אחד. משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד. אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה כ ואין למדים ממנה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

משקעין - נועצים:

והעץ יוצא ממנה - כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה:

ומקיף - סומך זו אצל זו. כמו לתרום שלא מן המוקף [עירובין ל"ב]:

ותולין אותו - בידיו:

הקורה מוטה על הכותל - לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל. וטעמא דרבי יוסי, לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו כא, ואמרה תורה כי קבור תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה. ורבנן, חפירה לאו כלום היא, ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ במחובר מעיקרו כב. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

היה גבוה שתי קומות. תנא וקומה שלו הרי כאן ג'. ומי בעינן כולי האי. ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית י"ט. אף כל כדי להמית י' טפחים [משנה ה' פ"ה דב"ק] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה [שימות מהר]. [רש"י] אי הכי ליגבהיה טפי. משום דמנוול. פירש"י אם גבוה יותר מדאי מתפרר גופו ואיבריו מתפרקים וכריסו נבקעת:

דוחפו. גמ'. מנין שבדחייה. שנאמר (שמות י"ט) כי סקול יסקל או ירה יירה. הנה השוה הנסקל שנפל את האבן עליו. עם הנדחף שנפל הוא בעצמו לארץ. הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. וכתבו התוס' סקילה נאמרה תחלה בכתוב ואפ"ה עבדינן ליה לבסוף משום דאשכחן קרא דסמיך סקילה למיתה. דכתיב (דברים י"ז) וסקלתם באבנים ומתו. ע"כ. ומנין דלמדין לדורות מסיני. תלמוד לומר סקל יסקל פירש"י ל' עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

נהפך על לבו. לשון הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. דוחפו על מתניו מאחוריו. והוא נהפך ונופל על לבו לארץ:

הופכו על מתניו. לשון הר"ב שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר וכן פירש"י ול' פרקדן פי' בערוך אפוי בקידה:

ואם לאו השני נוטל את החבן וכו'. ולא סגי בירייה לחוד מדכתיב סקל יסקל או ירה יירה ורבויא הוא מדלא כתיב כי סקל או ירה. ומדכתיב או לחלק שמעינן שאם מת בדחייה דיצא. גמ':

ונותנה על לבו. נתינה זו לאו דוקא. דסקילה משמע ע"י השלכה כמה דאת אומר ויסקל באבנים את דוד שמואל ב' ט"ז ובודאי שלא נתן אבנים על דוד אלא שהשליכם לעומתו כמו שהוא אומר עוד שם. ויסקל באבנים לעומתו. אלא ה"ק מתני' שנותנו על לבו ע"י השלכה. וכן מפורש בגמרא שהאבן היה משוי שני בני אדם. ושני העדים מדלים אותה ושדי לה חד מנייהו שמשליך יותר בכח. ששנים המשליכים א' מעכב השני. וכן העתיק הרמב"ם ומשליך האבן על לבו:

שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם. ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הרמב"ם בפירוש משנה ג' פרק דלקמן:

כל הנסקלין נתלים. מפרש בגמרא דדריש רבויי ומעוטי. והומת ותלית רבוי. כי קללת מעוט. אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינן אלא עכו"ם דדמי ליה בכל מילי [שכופר בעיקר כמותו] השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ולא מיעט אלא שאר מיתות ב"ד:

וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף ועובד ע"ז. דדרשינן כללי ופרטי. והומת ותלית כלל. כי קללת פרט. אי הוו מקרבי להדדי [אמרינן] אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא. השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עכו"ם דדמי ליה בכל מילי. והיינו דאיכא בין פרט למיעוט. דפרט הוא פירוש הכלל. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכי מתרחק מהני לרבויי מה דדמי לפרטא בכל מילי ותו לא. [*אבל הדורשו במעוט לא עקר את הכלל ממקומו. אלא מעטו במקצת שמתחלה היה משמע כל דבר. ובא המעוט ומעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע. אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו] והכי מפרשא בגמ'. והר"ב שכתב הטעם דעכו"ם מקרי נמי מגדף. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פט"ו. דקדקתי בירושלמי ובספרי. ולא מצאתי שדרשו כן:

ואין האשה נתלית. שנאמר (דברים כ"א) וכי יהיה באיש חטא וגו' ותלית. איש ולא אשה. ור' אליעזר דריש לרבות בן סורר ומורה. איש. ולא בן. [*כדתנן בריש פ"ח בן ולא איש] חטא. מי שעל חטאו נהרג. יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג [כדתנן פ"ח משנה ה'] הוי מעוט אחר מעוט. ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. גמ'. [*וקצת קשה לי דהא לר' אליעזר כל הנסקלין נתלין. ובן סורר ומורה נאמר בו ורגמוהו וכדתנן במשנה ד' פ"ז וא"כ למה צריך לרבויי]:

ואין דנים שנים ביום אחד. עיין מ"ש במשנה ד' פ"י. וכתב הר"ב אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה. שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש"י:

רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל וכו'. כתב הר"ב וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו. מקבר תקברנו יתירא נפקא לן. רש"י דף מ"ה. ומ"ש הר"ב יצא זה שמחוסר חפירה ותלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא העץ במחובר כלומר שמחוסר קציצה. והכי איתא בגמ'. אבל ז"ש חפירה לא כלום היא. בגמ' גרסינן תלישה ומ"מ חפירה ותלישה דבדברי ר"י גרסינן נמי בגמרא. ומיהו הח"ש מוחק חפירה. ולגירסת הר"ב דגרס ורבנן חפירה וכו' אפשר למחוק תלישה. דהא עיקר תלישת המחובר מעיקרו היא. כדאמרינן תלוש ולבסוף חברו. אלא מדנקטיה הכא לתלישת מחובר מעיקרו. קציצה. שייך למקרי לגבה. תלישה לתלוש ונתחבר. שוב מצאתי בפי' הרמב"ם כדברי. שכתב חפירה ולא תלישה. אע"פ שכתב קציצה. הלכך יש למחוק תלישה. אבל לא שלחתי בו יד להגיה אחרי שהר"ב העתיק מהגמרא שלפניו כמו שהיא ג"כ לפנינו:

שם שמים מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש"י. ולפיכך אמרו בגמרא ובברייתא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר [כלומר אין שהות בינתים] כדי לקיים מצות תלייה והעתיקה הרמב"ם בפט"ו מהלכות סנהדרין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על המשנה) ב' קומות. תנא וקומה שלו, הרי כאן שלש. גמרא. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) דוחפו כו'. בגמרא יליף להו מקרא. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) על לבו. לשון הר"מ, דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ:

(טז) (על הברטנורא) פירש בערוך, אפוי בקידה:

(יז) (על המשנה) ונותנה. נתינה זו לאו דוקא, דסקילה משמע על ידי השלכה. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) בראשונה. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם, ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הר"מ:

(יט) (על המשנה) כל הנסקלין. ואין האשה כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) שעה הוצרכה לכך. שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש"י:

(כא) (על הברטנורא) מקבור תקברנו יתירא נפקא לן. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) כלומר שמחוסר קציצה. ועתוי"ט

(כג) (על המשנה) מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש"י. ולפיכך אמרו בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כו':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בית הסקילה היה גבוה וכו':    פרק הפרה ד' נ"א ובפ"ד מיתות ד' נ"ב:

גבוה שתי קומות:    בגמרא תנא וקומה שלו הרי כאן שלש ואע"ג דבעשרה טפחים גובה יש בו כדי להמית משום ואהבת לרעך בוררין לו מיתה יפה שימות מהר ולהגביהו יותר מזה נמי לא חשו דמינוול שמתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו מתבקעת ועיין במ"ש פ' הפרה סי' ה':

דוחפו על מתניו וכו':    כלומר דוחפו על מתניו מאחריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ והופכו על מתניו. וכתב רש"י נ"ל הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגולה יותר [ברש"י שלפנינו איתא מגונה יותר] ואפשר ג"כ שהטעם כדי שיהי' לבו לצד מעלה כדי שהעד השני יטול אית האבן ויתננה על לבו מהרי"ק ז"ל שם ר"פ ט"ו:

הגה"ה פי' בערוך פרקדן אפוי בקידה]:

הגה"ה עי' בספר לקח טוב בפ' אמור שכ' מאי דכתיב רגום ירגמו בו קשה מאי ירגמו ועוד דהל"ל ירגמו אותו מאי בו כדקתני לעיל ירגמו אותו וכו' ופי' מורי הרב יצ"ו דכאן רמז לנו הדין דתנן בית הסקילה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל לזה כפל הכתוב רגום ואח"כ ירגמו ואמר בו ולא אותו לרמוז שבתחלה דוחפו וכו' והיינו בו שמשליך ודוחה אותו על האבן ע"כ אכן בגמרא בברייתא יליף להאי דחיי' מקרא דכתיב גבי הר סיני סקל יסקל או ירה יירה לשון עתיד ומדכתיב או בין יסקל לְיָדה לחלק שאם מת בדחייה יצא]:

ואם לאו העד השני נוטל:    כך יש ספרים דגרסי מלת העד בהדיא. ובגמרא מפ' דאבן גדולה משוי שני בני אדם היו מכינים ומתקנים ומגביה אותה עם חברו ומשליך אותה יחידי מפני שהיחיד משליך בכח יותר אבל שנים אין יכולין לכוון ולהשליך כאחד שכשזה משליך זה מעכבו. ולפי זה ונותנה דקתני לאו דוקא אלא כלומר משליכה: כתוב בס' לקח טוב פ' משפטים ד' כ"ז ע"ג באדם הנסקל כתיב רגום ירגמו בו והוא כפול לרמוז הדין שבתחלה רגום ע"י העד הא' ואח"כ ע"י העד השני ואח"כ רגימתו בכל ישראל כדכתיב ירגמו בו כל העדה וכן ע"ד זה נפרש כפול סקול יסקול השור כי אולי הדין הזה יהיה ג"כ בשור ע"כ. ומצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א אם מת בה יצא ואם לאו נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל וכו':

וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף וכו':    בגמרא מפרש טעמא דרבנן דרשי כללי ופרטי ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי בקרא דוהומת ותלית דתניא יכול כל המומתין נתלין ת"ל כי קללת וגו' מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוו מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי ע"ז דדמי ליה בכל מילי ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי והומת ותלית רבוי כי קללת מיעוט אי הוו מקרבי להדדי לא הוו מרבי אלא ע"ז דדמי לה בכל מילי השתא דמרחקי אהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין ולא מיעט אלא שאר מיתות ב"ד:

מעשה בשמעון בן שטח וכו':    ירושלמי פ' אין דורשין דף ע"ח. וי"ס דגרסינן שתלה נשים באשקלון ולא גרסי מלת שמונים במילתיה דר' אליעזר:

שמנים נשים תלה:    ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן רש"י ז"ל:

ואין דנין שנים ביום אחד:    פי' שיהיו משתי עבירות והכא איכא אוב וידעוני שחלקן הכתיב בשתים ויש חובר חבר ושאר מכשפות הכי מוקמי' לה בגמרא דאילו בעבירה אחת ובמיתה אחת תלינן אפילו הם מאה דטעמא דשתי מיתות או מיתה אחת ושתי עבירות לא דיינינן ביום אחד משום שצריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ושמא לא ידקדקו:

והעץ יוצא ממנה:    כמין יתד הוא ענף היוצא מן הקורה סמוך לראשה:

ומניח שתי ידיו זו לזו:    כך הגיה הר"י ז"ל. בפי' רעז"ל לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו פי' רש"י ז"ל דנפקא לן מקבר תקברנו יתירה:

ומתירין אותו מיד:    שתולין אותו סמוך לשקיעת החמה והכי תניא בברייתא בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר מיד שאינו אלא כדי לקיים מצות תליה. וז"ל רש"י ז"ל אחד קושר ואחד מתיר כלומר אין שהות בינתיים ע"כ:

ותולה בה כדרך שהטבחין תולין וכו' ואם לן עוברים עליו וכו':    כך צ"ל:

כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת וכו':    כך צ"ל:

מפני שקילל את השם ונמצא וכו':    כך הגיה הר"י ז"ל וכתב כן מצא בכל הספרים:

ונמצא שם שמים מתחלל:    שמזכירין שזה ברכו רש"י ז"ל. ובגמרא תניא א"ר מאיר משלו משל למה"ד לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו וביד שם בהלכות סנהדרין פי"ד סימן י' וברפט"ו וסימן ו' ז' ח':


פירושים נוספים

בבלי מה א  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם טו א בבלי מה ב  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם טו ו בבלי מו א  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם טו ז