רבינו אשר על הש"ס/סנהדרין/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | יד רמה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

נגמר הדין היו מוציאין אותו לסוקלו וכו' תניא אמר ר' אלעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאינה והביאוהו לב"ד והלקוהו לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך:

סימן ב[עריכה]

ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אין עובר עליו:

גמ' אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא למנ"מ דאמר לא תקברוהו להאי גברא. אי אמרת משום בזיונא לאו כל כמיניה. ואי אמרת משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה. ולא איפשיטא. איבעיא להו הספידא יקרא דחיי או יקרא דשכבי. למנ"מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא. אי נמי לאפוקי מיורשין. דאי יקרא דחיי לא מפקינן ת"ש אמר ר' נתן סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת ולא נספד ולא נקבר או חיה גוררתו או גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ יקרא דשכבי הוא. וכל מה שרגילין לעשות למת בן גילו לפי משפחתו מוציאין מן היורשים כל צרכי הקבר. ואבן גולל למצבה: פיסקא ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו האיש בקבר אלישע וגו' ויחי ויקם על רגליו ותניא על רגליו עמד אל ביתו לא הלך:

סימן ג[עריכה]

קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו קרקע עולם הוא ואינה נאסרת. דכתיב וישלך עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא אף קבר נמי במחובר לא. והא דתניא שלש קברות הן קבר הנמצא וקבר הידוע וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא מותר לפנותו. פנהו מקומו טהור ומותר בהנאה. קבר הידוע אסור לפנותו פנהו מקומו טמא ואסור בהנאה. בקבר בנין עסקינן אבל בקבר דחפירה דליכא עליה בנין לא איתסר דקרקע עולם הוא:

סימן ד[עריכה]

איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא. והלכתא כרבא. אמר רב חסדא האי סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר ביה זוזי. אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי:

סימן ה[עריכה]

תניא מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו מעות למת סתם זהו מותר המתים למתים. גבו למת זה מותר המת ליורשיו:

סימן ו[עריכה]

היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילם. ארשב"ג בד"א שלא נגעו במטה. אבל נגעו במטה אסורין. ובמטה הנקברת עמו משום דמיחלפי בתכריכי המת: כיס שעשאו להניח בו תפילין והניח בו תפילין לא יניח בהן מעות. הניח בהן תפילין יניח בהן מעות כדרב חסדא. דתרוייהו בעינן ואפילו עשיה לא אסרה: האומר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול. משנשתמש בהן קדש אסור להשתמש בהן חול: