לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק שישי - נגמר הדין

מתני' נגמר הדין - לחובה:

מוציאין אותו לסקלו - איידי דסקילה רישא דכולהו ארבע מיתות היא מפרש מילי דידה ברישא והדר מפרש שארא בפירקין דלקמן כסדר:

חוץ לבית דין - רחוק מבית דין קצת:

שנאמר הוצא - אלמא לאו במקום הועד קטלוהו:

והסודרין בידו - לקמיה מפרש למאי מיבעי:

והסוס רחוק ממנו כדי שיהא - אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין:

אמר אחד - מב"ד יש לי ללמד עליו זכות:

הלה - העומד על הפתח ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגים ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה:

ובלבד שיהא ממש בדבריו - קצת ראיה הדומה לזכות ובגמרא פריך מנא ידעי הנך סוקלין אם יש ממש בדבריו והלא לא תלמידים הם:

גמ' ובית הסקילה חוץ לבית דין - הוא דבעינן אבל חוץ לשלש מחנות לא בעינן:

חוץ לשלש מחנות - בירושלים הוא דשייך למימר דאיכא עזרה מחנה שכינה והר הבית . מחנה לוייה וכל העיר מחנה ישראל ובבתי דינים שבכל עיר ועיר נמי הוי בית הסקילה חוץ לעיר דומיא דירושלים:

ומשני נ"מ - מדתנן חוץ לבית דין:

דאי נפיק בי דינא - וקבעי מקום הוועד שלהם חוץ לעיר כגון שתי סנהדראות קטנות שהיו בירושלים אחת על פתח העזרה ואחת יושב על פתח הר הבית וכן כל שאר עיירות אי קבעי מקומן חוץ לחומה עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד רחוק מהן:

כי היכי דלא ליתחזי בית דין רוצחין - דגנאי הדבר דתנן (מכות דף ז.) סנהדרין ההורגת פעם אחת בשבוע נקראת חבלנית וכל שכן אם יהיה קרוב למקומן מיחזי מקום איבוד נפשות:

אי נמי - לכך היו מרחיקין בית הסקילה כדי שתהא שהות לסקילה באורך הדרך ובתוך כך ימצא אחד ראיה של זכות ויצילהו ויחזירהו ותיהוי ליה הצלה:

מנא הני מילי - דבית הסקילה חוץ לשלש מחנות:

פרים הנשרפים - פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח שאינן נאכלין אלא נשרפין כדכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו':

שאין ת"ל - אין אנו למידים ממנו כלום שהרי כבר נאמר כאשר שרף את הפר הראשון של משיח ובההוא כבר נאמר אל מחוץ למחנה ומה בא זה ללמדנו אלא ליתן להם מחנה שניה:

וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה - בצו את אהרן בהוצאת הדשן של תפוח שעל המזבח החיצון שאין מלמדנו כלום שהרי כבר נאמר בפר כהן המשיח אל שפך הדשן ישרף וכתיב בדידהו חוץ למחנה ממילא שמעינן דשפך הדשן חוץ למחנה הוא ולמה נאמר כאן ליתן לכולם מחנה שלישית דעל כרחיך כולהו בחד דוכתא עביד להו:

ולילף - מקלל מחוץ למחנה דשחוטי חוץ דהוי חוץ למחנה אחת כדכתיב (ויקרא י) ואל פתח אהל מועד לא הביאו:

שכן הוצא אל מחוץ מכשיר ומכפר - סימן הוא שדומה מקלל לפרים נשרפין בכל אלה ולא לשחוטי חוץ:

הוצא - במקלל ופרים נאמר הוצאה ולא בשחוטי חוץ ונאמר בהן אל מחוץ למחנה ובשחוטי חוץ לא כתיב אלא אשר ישחט מחוץ ומחוץ למחנה האמור בשניהם הכשר מצותן בכך ומחוץ למחנה האמור בשחוטי חוץ אין הכשירן אלא עבירה היא ובמקלל ופרים מכפר הוצאתן כדאמרינן (לקמן דף מג.) במתני' היום הזה אתה עכור כו' אבל שחוטי חוץ אינה כפרה אלא חטא:

שכן אדם - מחוץ למחנה דמקלל באדם כתיב וכן האמור בשחוטי חוץ אאדם השוחט קאי שלא ישחט מחוץ למחנה ומחוץ למחנה האמור בפרים אפר קאי ולאו אאדם דלא כתיב יצא אלא והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה:

חוטא - מקלל חוטא הוא ושוחט חוץ חוטא לאפוקי פר דלאו חוטא הוא:

בנשמה - מחוץ למחנה של שניהם נטילת נשמה נאמר זה נסקל וזה שוחט אבל פר שוחט ועומד: לישנא אחרינא נטילת נשמה דשוחט חוץ היינו חיוב כרת שמתחייב בשחיטה זו:

פיגול - מחוץ למחנה דשחוטי חוץ ומקלל אי אתה מוצא פיגול על יד אותו חוץ למחנה אבל פרים ראויין להתפגל על יד אותו חוץ למחנה שאם שחטו על מנת להקטיר אימוריהן בחוץ מתפגלין ולישנא דקרא נקט דקרי חוץ למקומו פיגול כדאמרי' בזבחים (דף כח.) ואע"ג דלישנא דרבנן לא קרי פיגול אלא חוץ לזמנו:

מכשיר עדיף ליה - למילף חוץ למחנה האמור בשני אלו כך היא חובתו וראויין ללמוד זה מזה ולא מחוץ למחנה דשחוטי חוץ שהוא שלא כדת וכמצוה:

רב פפא אמר - מהכא נפקא לן בית סקילה חוץ לג' מחנות:

משה - לוי היה ושרוי במחנה לויה ואמר ליה רחמנא הוצא כו':

לעשייה - לומר שכמו שנצטוו כך עשו:


ובני ישראל עשו - בההוא קרא כתיב והרי כלל את הכל למה לי ויוציאו שמע מינה למניינא:

אלא מעתה - דדרשת ויוציאו דריש נמי וירגמו כו':

בלא כסותו - ערום ואע"ג דגבי צוואה כתיב ורגמו אותו דש"מ בלא כסותו איידי דכתיב אבן לדרשה כתב נמי אותו: במקלל כתיב אבן ובמקושש כתיב אבנים:

והא האי תנא - דלעיל:

נאמר קאמר - מגזרה שוה דפרים יליף לה והיכי אתא רב פפא לאיפלוגי עליה דתנא:

והכי קאמר - תנא דברייתא אילו לא נאמר כו' כלומר הא דיליף לה מגזירה שוה לאו דוקא אלא הכי קאמר אי נמי לא הוה נפיק ממשמעותא דקרא אכתי לא הוה יכילנא למימר חוץ למחנה אחת דמייתינא שלש מחנות מגזירה שוה דפרים והשתא אפילו גזירה שוה לא צריך:

הוצא - גרידא משמע הוציאו ממקומך וכי הדר כתיב מחוץ למחנה לאפוקי ממחנה ישראל קאמר:

ההוא - ובני ישראל:

מבעי ליה - לסמיכה ולדחייה דכתיבי בצוואה ולא מיפרשי בעשייה הדר סיים קרא ובני ישראל עשו אף סמיכה ודחייה סמיכה וסמכו כל השומעים דחייה לאו הכא כתיבא אלא מסיני ירה יירה מכאן שאחד מן העדים בא ודוחהו ומפילו מגובה בית הסקילה לארץ דבית הסקילה גבוה שתי קומות:

לדידך - דדרשת הוצאה באפי נפשיה ואל מחוץ למחנה באפי נפשה כל הוצאות דפרים הנשרפים מאי דרשת בהו:

שתטרף דעתו - ולא ידאג ויתמהמה בהריגתו:

ונשתתק - נאלם:

מהו - מי אמר אי לא אישתתק הוה ממש בדבריו וצריך לסתור את הדין ולהביא דיינין אחרים:

מנפח רב ששת בידיה - כלומר רוח הוא זה שאמרת כיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש אפילו אחד בסוף העולם נמי אימא בכל היוצאין ליהרג שמא יש אחד בסוף העולם שידע לו זכות: ופרכינן מי דמי התם לא אמר הכא אמר:

שזיכה - שהוציא דבריו וטעמו לאור:

תיבעי לך - מי אמר זיכה דוקא או דילמא ר' יוסי אורחא דמילתא קאמר שאין דרך לתלמיד לומר יש לי ללמד זכות ומשתתק וכן מיתה דמסתמא מיד אומר ראיותיו ומיהו היכא דאיתרמי אימא דסבירא ליה נמי הכי:

ואפי' אפעם ראשונה ושניה - נמי קאמר ובלבד שיש ממש בדבריו ואי ליכא ממש לא מהדרינא:

מנא ידעי - אם יש ממש או לאו וכי שלוחים תלמידים בעינן שיהו סוקלין:

דמסרינן ליה - מפעם שניה ואילך שני תלמידי חכמים לילך עמו:

מעיקרא - בתחלת הליכתם ולא יחזירוהו אפילו פעם ראשונה אא"כ יש ממש בדבריו:

וצריך למימר - נמי שעבר עבירה פלונית ביום פלוני ובשעה פלונית:

לפניו אין - דמשמע בהליכתו:

מעיקרא לא - ארבעים יום קודם:

[הוספה מחסרונות הש"ס: חסרונות הש"ס/רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ו]


זובח את יצרו - לאחר שהסיתו לחטוא הוא זובחו והורגו ושב בתשובה ומתוודה עליו שני נוני"ן דריש לשני כבודים:

זבחי אלהים - לשון רבים משמע:

לא תבזה - אין דרכך לבזותו:

מתני' כזאת וכזאת עשיתי - בגמרא מפרש שמעל בחרמים אחרים:

שהוא מזומם - שהעדים שקרים ובמחשבתם הרעה הרגוהו:

יהו כל אדם - אף החוטאים יהו אומרים כן לנקות את עצמן מן הבריות ויוציא לעז על העדים והדיינין:

גמ' שים נא כבוד - נא בקשה:

דילטור - רכיל:

אמר לו - עכן:

יהושע בגורל אתה בא - להורגני שלא בעדים:

בבקשה ממך - היינו דקאמר ליה נא:

שחדיה במילי - השחידו בשוחד דברים עד שהודה שכשאמר לו תן לו תודה סבור שאין מבקשין ממנו אלא הודאה ולא יהרגוהו:

אנכי חטאתי - במעל זה:

וכזאת וכזאת עשיתי - הרי שלשה:

שנים בימי משה - אותה של כנעני מלך ערד דכתיב (במדבר כא) וידר ישראל נדר וגו' והחרמתי את עריהם אסרום עליהם בהנאה וכיוצא בזו עשה בעיירות אחרות ולא נתפרסמו:

מאי טעמא לא איענוש - ישראל על מעילתו כי היכי דאיענוש השתא:

לפי שלא ענש - המקום את צדיקים שבישראל. על הנסתרות. שביד עוברי עבירה אלא על העבירות הידועות:

עד - שעברו את הירדן. ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה כדאמרינן במסכת סוטה (דף לז:) מיד נענשו זה על זה ואפי' לא ידע זה בעבירות שביד חבירו ובימי עכן עברו את הירדן:

מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו כו' - נראה לי דה"ג מלמד שענש על הנסתרות משעברו ולמאי דגרס נמי שלא ענש עד שעברו היא היא והכי קאמר מלמד שמה שלא ענש על הנסתרות לא נהג אלא עד שעברו אבל משעברו ענש והכי דרשינן לקרא הנסתרות לה' אלהינו משמע עליו לבקש עלבון העבירה וליפרע מן העוברים ואין עלינו עונש בדבר:

והנגלות לנו - קולר תלוי בצואר כולנו ואי לאו נקודה הוה אמינא כך היא המדה לעולם באתה הנקודה לדרוש דאין מדה זו נוהגת לפוטרנו מן הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן והיה לו לנקוד את הנקודה הזאת על לה' אלהינו ללמד שלא עד עולם הן לה' אלהינו אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם ונקוד על לנו ולבנינו לומר שאין כאן מקומו ממש אלא למעלה מן הנגלות נמי ניתן לדרוש כך הנסתרות לה' אלהינו ולנו ולבנינו שאף אנו נענשים ומיהו אי הוה כתיב ליה הכי הוה משמע דאף קודם שעברו את הירדן נמי להכי פלגינהו ונקד לומר דלכאן ולכאן הוא נדרש ולומר לך דעד השתא בסוף ארבעים שנה שנאמר להם מקרא זה בערבות מואב לא היו הנסתרות אלא לה' אלהינו אבל מכאן ואילך הם אף לנו ולבנינו ונקודה דעי"ן שבעד לחלק באתה דלא תימא מעולם ועד עולם אלא מעתה מתחלת מדה זו ותנהוג עד עולם:

וכי ענש על הנסתרות - האחרים לעולם:

והרי כבר נאמר עד עולם - ואי לאו אפטורא דנסתרות קאי לאשמועינן דעד עולם תנהוג מדה זו דלא תימא משיעברו את הירדן ויקבלו עליהם ערבות יענשו זה על זה למה לי דכתביה אי משום חיובא דנגלות פשיטא דעונש הנוהג עכשיו ינהוג לעולם דלמה יפסוק:

אלא - הנקודה לימדתך דהאי דכתיב הנגלות לנו ולבנינו לאו עד הנה נהגה מדה זו אלא מכאן ואילך דכל נקודה למעט דכך לא ענש את אחרים על עונשין שבגלוי עד שעברו את הירדן:

אלא - לרבי נחמיה כיון דאף משעברו לא ענש על הנסתרות:


עכן מ"ט איענוש - ישראל עליה הלא מן הנסתרות היא:

חטא ישראל - מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתם עליהם:

חילפי - אורטייא"ש:

מושך בערלה - משך את עור אמתו תמיד עד שנשתרבבה וכיסתה את ראש הגיד כדי שלא יראה מהול:

פשיטא - הא ר' אילעא גופיה אמר דעבר על כל התורה:

לא פקר - לא הפקיר עצמו . כל כך:

בנערה המאורסה - כתיב כי עשתה נבלה בישראל:

כולי האי - רע לשמים ורע לבריות לבייש את משפחתה ולאוסרה על בעלה:

דיניה כנערה המאורסה - נצטוו לסקלו:

לרדותן - שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם:

הראוי לשריפה - כסף וזהב ובגדים:

הראוי לסקילה - הוא שורו ובהמותיו וקנס היה לרדות את האחרים:

איצטלא דמילתא - טלית של צמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת מלבישים לבוש שלא יתלכלך צמרו:

סרבלא דצריפא - צבוע בצריף שקורין אלו"ם:

זה משה - כשהיה צריך לבקש רחמים על ישראל היה מדבר בלשון רכה:

פלילות - דין:

ולו הואלנו - ולואי שהואלנו לישב ולא לעבור את הירדן משמע שטוב היה לנו שלא לקיים מצוותך שאמרת לנו קום עבור את הירדן:

קום לך - משלך ומידך היתה זאת להם שאף בשבילך נענשו שלא קיימת את דברי:

ריחקתם ששים מיל - הר גרזים והר עיבל רחוקים ששים מיל מן הירדן במסכת סוטה (דף לו.) ושם הקימו את האבנים:

כן עשה יהושע - מקרא כתוב כן ולא יפה דרש רבי שילא שיהושע שינה:

אתה גרמת להם - שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו:

והיינו דקאמר להו בעי - רק שללה ובהמתה תבוזו שלא תחרימם עוד:

היכי עביד - דמשתחוה לאדם בלילה דכיון דאמר לו הלנו אתה אם לצרינו (יהושע ה) מכלל דלילה הוא דאי ביממא וכי לא היה מכיר בין שרי ישראל לשרי אומות העולם:

שמא שד הוא - ואין מוציאין שם שמים על המזיק ושלום שם שמים הוא שנאמר (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום וכ"ש שאין משתחוה דדומה כמשתחוה לשעירים:


אמר לו אמש ביטלתם כו' - עתה באתי דרשי' מדקאמר ליה עתה באתי מכלל דמילתא אחריתי א"ל דמהדר ליה עתה באתי אמש היום כשהעריב בין הערביים קרי ליה נמי אמש שאין זה אלא לשון ערבית:

ועכשיו ביטלתם ת"ת - וכיון דביום אי אתם יכולין לעסוק בתורה מחמת עסקי מלחמות צריכים אתם לעסוק בתורה בלילה והיה לך לשכב בגלגל ששם המחנה ולא במצור:

עתה באתי - על שם עכשיו באתי ליפרע מיד נזהר יהושע ולא הוסיף עוד לבא במצור בלילה לכך נאמר בעי וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק שלן בעומקה של תורה:

אביך האמורי - תרח ואבותיו מכנען באו:

אמר רוח פסקונית - גבריאל:

אתה מכלים אותם - שאתה קורא אותם אמורי וחיתי:

ריבך ריב את רעך - אם יש לך להוכיח את ישראל הוכיחן בעצמם וסוד של אברהם ושרה אל תגל לבזותם פן מה תעשה בבואם אברהם ושרה לפניך ואומרים מה חטאנו לך שאתה מכלימנו:

ומי אית ליה רשותא - לגבריאל כולי האי להטיח דברים כלפי מעלה:

כיון שסוגר - שאין לו רשות לבקש רחמים כיון שגברה חימה:

שוב - אין מלאך אחר פותח בבקשה כי לא יועיל:

היערוך - שועך לא בצר. כך היו אומרים חביריו לאיוב כלום הקדמת שועך לא בצר עד לא באה הצרה אם היית עושה כן היו הכל מאמצים את כחך:

כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין צרים - יכולים להסטינו מלמעלה:

לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצים את כחו - שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה והכי משמע היערוך שועך אם באתה לערוך שועך כזאת תערכהו לא בצר שלא יהו לך צרים ושהכל יהו במאמצי כחך:

זמרי - הוא עכן כדמפרש לקמיה וכוללו הכתוב עם שאר אחיו שהיו צדיקים:

כתיב זמרי וכתיב עכן - הכא קחשיב לבני זרח ולא כתיב עכן (וביהושע ז) כתיב ויקח יהושע את עכן בן זרח אלמא בריה הוא:

רב ושמואל - דאמרי תרוייהו הוא עכן הוא זמרי חד אמר עכן שמו כו':

מעשה זמרי - נואף כדאמרן לעיל בא על נערה המאורסה ועוד שנענשו ונגפו ישראל בעוונו כמו שנענשו על ידי זמרי דמתו עשרים וארבעה אלף וכאן רובה של סנהדרין:

עיכן - גלגל עליהם פקודות עוונותיהם כעכנא זו שמתגלגלת בהיקף עגול:

וינקו - ומאי איכפת לן דקאמרו רבנן דא"כ כל אדם אומר כן ומשני שלא להוציא לעז כו':

אי אפשר - שכבר נגמר הדין:

וכי כל כמיניה - וכי נאמן הוא דחשדינן ליה לסהדי למימר יהא קולר תלוי בצואר עדים:

כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד - דבר המכחיש את הראשון דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפי' מיחשדינהו נמי לא מיבעי דאיכא למימר דהאי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו:

דיהבי טעמא למילתייהו - מפני שנאה פלונית היינו שונאים אותו:

דבעיא מכסא - מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת ובו ביום מת אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המטות וברחו והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפ' להם מטתו בשל מוכס והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל וקרובי המוכס קברו את החכם ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו אל תצטער בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכך נענשתי וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר וחילקה לעניים וזה היה שכרו אמר אותו תלמיד עד מתי יהא אותו האיש נדון בדין קשה אמר לו עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו אמר לו למה אמר לו מפני נשים מכשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין למחר סיפר אותו תלמיד דברים לשמעון בן שטח מה עשה כינס שמונים בחורים בעלי קומה והיה אותו היום יום גשמים ונתן כד גדולה ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים ובשעה שתכנסו יגביה איש אחת מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם ואם לאו לא נוכל להם הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין שלהם והניח הבחורים מבחוץ אמרו לו מי אתה אמר להן מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי אמרו לו ומה כשפים בידך אמר להן יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואע"פ שהוא יום גשמים אמרו לו הנראה יצא לחוץ ורמז להם הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו ואחז כל אחד את אחת מהן והגביה ויכלו להם והוציאום ותלאום כולם. ונתקנאו קרוביהם בדבר ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו וכשהיה יוצא ליסקל אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים ואעפ"כ לא נפטר:

מתני' מפשיטין אותו את בגדיו - כדאמר אותו בלא כסותו:

מלפניו - ערותו בחתיכת בגד:


גמ' פרק אחד - כלומר מעט ממנו מלפניו ויש אומרים פרק חתיכת בגד ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי"ן:

ולא אותה - דאין אשה נסקלת ערומה:

ור' יהודה - אמר לך אותו לאו למעוטי אשה אתא אלא לאורויי לן דנסקל ערום דמאותו נפקא לן בלא כסותו:

לא שנא הוא ולא שנא היא - שהרי אין כאן מיעוט והשוה הכתוב איש לאשה לכל. מיתות שבתורה:

להרהורא - שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור דאי לאו האי טעמא נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה נעביד לה אנן כדי שתמות מהר:

בבגדיה - של סוטה:

נקרעו - כדרך כל הנקרעים:

נפרמו - קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות:

וסותר את שערה - קלעי שערה:

ונוסרו כל הנשים - ואם לא היו מקלקלין אותה אין כאן ייסור אם תצא זכאה ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה מכל מקום פרוצה היתה שהרי קינא לה ונסתרה:

הכא - דמיקטלא אין ייסור גדול מזה וטעמא לאו משום הרהור היא:

מיתה יפה - ולא תבזהו:

בזיוני דאינש עדיף ליה - כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואע"ג דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה:

ניחא דגופא עדיף ליה - גדול בעיניו טפי מבזיוני הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה:

מתני' היה גבוה שתי קומות - ומפילו משם לארץ:

הופכו על מתניו - כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר:

נמ' תנא וקומה שלו - שהיה מפילו מעומד ולא מיושב:

ומי בעינן כולי האי - דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה:

מה בור שהוא כדי להמית - משנה היא בבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית ומאי ניהו עשרה טפחים היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת פטור אלמא עשרה הוי שיעור להמית:

מיתה יפה - שימות מהר:

מינוול - אם גבוה יותר מדאי מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת:

מניין שבדחייה - נידונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה לא תגע וגו':

יירה - לשון השלכה כמו (שמות טו) ירה בים ומשמעות דריש ולא ריבוייא:

מניין - שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקול דהוא לשון אבנים כדכתיב (דברים כב) וסקלוה (כל) אנשי עירה באבנים:

ומנין שבסקילה ובדחייה - אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת:

ת"ל כי סקול יסלק או ירה יירה - ריבוייא הוא דאי חדא מינייהו דווקא קאמר או הא או הא ליכתוב כי סקול או ירה מדכתיב הני לרבויי כתבינהו:

שאם מת בדחייה יצא - לכך נאמר או לחלק:

ומניין שאף לדורות - כל חייבי סקילה תהא דחייה שם:


תלמוד לומר סקול יסקל - לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

ושדי ליה איהו - חד מינייהו:

דתיתי מרזיא - מכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח:

היתה - משמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו:

כולם נקברים עמו - מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (דף מו:):

בתפיסתו - בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש:

גידמין הכי נמי דפסילי - ואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן:

יד העדים - יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם:

הרי זה יהרג - ואע"פ שאין כאן יד עדים הראשונים אלמא לא בעי קרא כדכתיב דלאו דוקא איכתיב אלא למצוה בעלמא:

בהן הן עדיו - כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם:

אין לי - אי לא כתיב אלא יומת:

אלא מיתה הכתובה בו - סייף כדיליף לקמן [בד' מיתות] (ד' נב:):

מות יומת - ריבוייא הוא:

משום דהוי רוצח - הנידון בבית דין:

וגואל הדם - כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו שני כתובין הבאים כאחד כו':

היה אחד מהן גידם - אביו או אמו של סורר ומורה:

בננו זה - משמע שרואין אותו:

ולא חרשין - שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו:

כולי קרא יתירא הוא - דהוה ליה למיכתב והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו כדכתיב בכל שאר נסקלין ותו לא מידי כל אורך דברים זה למה:

רבי אליעזר - לא בעי קרא כדכתיב וכן ר"ש:

מתני' אלא מגדף - מברך את השם ובגמרא מפרש טעם:

אין דנין שנים ביום א' - בב"ד א' משום דלא מצו להפוכי בזכותיה דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר דאין ראיותיהן שוות ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן:

גמ' כי קללת אלהים - מפני שבירך את השם נתלה והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר:

מה מקלל בסקילה - ונתלה דכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה:

אף כל שכפר בעיקר - אין לך לרבות אלא העובד ע"ז: דרשי כללי ופרטי: דורשין את התורה בכלל ופרט כל מקום שסתם ואח"כ פירש דורשין את האחרון בפרט:

ורבי אליעזר דורשו במיעוט - ויש חילוק בין זה לזה פרט היינו פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו הדומה לפרט אין מתרבה מן הכלל אבל הדורשו במיעוט לא עקר את הכלל ממקומו אלא מיעוטי במקצת שמתחילה היה משמע כל דבר ובא המיעוט ומיעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו:


אהני לרבויי עכו"ם - הך הרחקה שהרחיקם זה מזה למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט אהני לרבויי עכו"ם הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי שכופר בעיקר כמותו:

כי קללת - מיעט את הרבוי ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה והדומה לו וכי דרשינן הכי היכא דמיקרבן להדדי אבל היכא דרחקן זה מזה אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין אלא מידי דלא דמי ליה במידי כגון שאר מיתות ב"ד אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת דבסקילה כמותן לא תמעט מיניה ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל דמאן . דדריש ליה בכללי ופרטי אינו מרבה אלא כעין הפרט ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד משום טעמא דפרישית לעיל הוא דפרט לשון פירוש הלכך כלל ופרט וכלל אי אתה דן להביא ע"י הכלל האחרון אלא כעין הפרט שאילמלא לא בא כלל האחרון הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' הדומה לו לא תלמוד ממנו אלא סתם ואח"כ פירש ובא ללמדך שאין בסתם אלא הפירוש הלכך כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך המיעוט אינו פירושו של סתם אלא מיעט ריבויא שלא יהא הכל במשמע ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה הלכך כי חזר וריבה ריבה הכל ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט:

ורבי אליעזר - אמר לך האי אותו דתלייה נמי אותו בלא כסותו אשמעינן ולא למעוטי אשה:

למעוטי בן סורר ומורה - דאע"ג דבסקילה אתא. קרא למעוטי דכתיב איש ובן סורר ומורה לא הוי איש דאם היה ראוי להוליד לא היה נידון דכתיב (דברים כא) בן:

מאי טעמא - כלומר היכי משמע מיניה ריבויא:

בן סורר ומורה - לא חטא כדתנן בפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עב.) וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו':

ואין מיעוט אחר מיעוט כו' - כלומר מדה היא בתורה:

מיתה אחת דנין - דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא: מיתה אחת כעין שתי מיתות: כגון שתי עבירות שאין דומות והן מיתה אחת כגון שבת וע"ז וכ"ש שתי מיתות ממש:

אבל מיתה אחת ועבירה אחת - כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה דנין ושמונים נשים לאו עבירה אחת היו דאיכא באוב ואיכא בידעוני והכתוב חלקן בשתים ושמעון בן שטח לצורך שעה עשה:

ואפי' נואף ונואפת - דמיתה ועבירה אחת:

תרגמא רב חסדא - להא דרב אדא:

בבת כהן - ארוסה או נשואה:

ובועלה - דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה:

או בבת כהן וזוממי זוממיה - שהיא והן נהרגין ולא במיתה אחת דהיא בשריפה והן במיתת הבועל כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה דכתיב (דברים יט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאמר באלו הן הנחנקין (לקמן דף צ.) ובאו שנים אחרים והזימו המזימים נמצאת היא חייבת שריפה ע"פ הראשונים והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבן בה והיינו מיתת הבועל:

שמעתי - מרבותי:

שב"ד - מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה:

ולא - שיתכוונו לעבור על ד"ת לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב אלא מפני צורך השעה:

לעשות סייג - גדר:

לא שראוי לכך - דשבות בעלמא הוא מדרבנן:

אלא שהשעה צריכה לכך - מפני שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם:

הטיח - בא עליה:

תחת התאנה - מקום גלוי:

מתני' משקעין - נועצין:

והעץ יוצא - ממנה כמין יתד הוא ענף יוצא מן הקורה סמוך לראשה:

ומקיף - סומך לו זו אצל זו כמו (חולין דף ז.) שלא מן המוקף סמוך וכמו מקפת וקורא לה שם (טבול יום פ"ד מ"ב) לשון קירוב:

ותולה אותו - בידו:

מוטה על הכותל - לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד סמוך על הכותל:

שם שמים מתחלל - שמזכירין שזה בירכו:

שאדם מצטער - שפורענות באה עליו בעונו:

מה לשון אומרת - באיזה לשון היא קובלת ומתנודדת עליו:

קלני מראשי - כמו שהאדם שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי והיינו קללת קל לית אני איני קל:

ולא זו בלבד - בלא תעשה אלא כל מתים הלנתן בלא תעשה הוא כדיליף בברייתא מריבויא דתקברנו:

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו - לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק כך מפרש לה בגמ':

שתי קברות - בגמ' מפרש טעמא דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה:

נתעכל הבשר - כבר נתכפר במיתתו ובזיונו מלקטין את העצמות וקוברין בקברות אבותיו:


ולא היו מתאבלין - עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד. דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד:

גמ' משהין אותו - את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד:

אחד קושר ואחד מתיר - כלומר אין שהות בינתים:

ת"ל קבור - מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה:

יצא זה - מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי:

רבי יוסי אומר - אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה:

לאו כלום היא - אין כאן חסרון מעשה:

לשני תאומים כו' - אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום:

קל לית - איני קל:

א"כ - דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה:

קיל לי עלמא - (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו:

לגופה - לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני:

ה"ג ת"ל כי קבר תקברנו - מריבויא דריש כל המתים:

רמז לקבורה - שאדם חייב לקבור את מתו:

דליעביד ליה ארון - אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא:

ונימא מדאיקבור - צדיקי. אברהם יצחק ויעקב ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן:

ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה - אלמא דעתו הסכימה ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא:

וספדו לו - באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו:

ולא יקברו - ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש"מ קבורה משמיא אסכימו עלה:

משום בזיונא הוא - שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע:

או - כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות:

לאו כל כמיניה - דבזיון הוא לקרוביו:

הא אמר לא בעינא כפרה - ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר:

לא יקברו - ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין:

א"נ לאפוקי מיורשין - על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן:

משהו לה לשרה - עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם:

הנך בני יקרא נינהו - בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו:

ולא יקברו - ואי יקרא דחיי הוא. והלא הנותרים יש בהן צדיקים:

והוי אדון יספדו לך - לצדקיהו נאמר:


נבזה בעיניו נמאס - בתהלים (כד) כתיב מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב וגו' וקחשיב נמי הא:

על מטה של חבלים - דרך בזיון מפני שהיה אביו רשע וביזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים ולכבוד עצמו לא חש ומפני כבוד אב נמי ליכא למיחש דנשיא בעמך כתיב (שמות כב) בעושה מעשה עמך נבזה בעיניו הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו שלא חש לכבודו במקום קידוש ה' ואי אמרת כבוד שעושין למת אינו שלו אלא של חיים מ"ט עביד הכי למה ביזה את החיים:

אל תספדוני בעיירות - רבינו הקדוש צוה את בניו בכתובות (דף קב.) בהנושא אל תספדוני כשתוליכו את ארוני למקום קבורתי דהוא מת בציפורי וקבורתו בבית שערים אל תספדוני בעיירות קטנות שתעברו עליהן אלא בכרכים גדולים דאיכא אינשי טובא ומיכנפי מעיירות נמי להתם:

מאי לאו לכבודו של מת - אלמא יקרא דעבדי ליה דיליה הוא:

ומבית ליה למת - תרגומו של מלין:

כי אמר רחמנא לא תלין - ורבינן נמי שאר כל המתים היינו כי משהו ליה לדחוייה בעלמא דלא איכפת ליה ביה דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דליתייקרו ביה קרוביו לאו בזיון הוא לדידיה:

לשמע - כמו (שמוא. ל א טו) וישמע שאול לשון אסיפה להספידו:

סימן יפה למת - כשנפרעין ממנו בעוה"ז לאחר מיתה דיש לו כפרה בכך:

ש"מ יקרא דשכבי הוא - דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מיכפר בבזיוניה:

ויחי ויקם על רגליו - אותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחייהו:

נא פי שנים - אליהו החיה את המת והיה לו לאלישע להחיות שני מתים והוא לא החיה אלא בנה של שונמית:

לא הלך - ואי משום ברכתא דאליהו הוא היכי מקויימת בהכי:

וכשם שאין קוברים כו' - לפרושי טעמא דמתני' מהדר דלפיכך נתקנו שתי קברות שאין קוברין נסקלין ונשרפין שהן רשעים חמורים אצל נהרגין ונחנקין שהן רשעים קלים:

וליתקין ארבע - דהא נשרפין אצל נסקלין קלים הם:

גמרא גמירי לה - הלכה למשה מסיני:

הואיל ונדחה - הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים כדתניא מע"ה פרט למומר בשחיטת חולין בפ"ק (דף ה:) שוטה נמי לאו בר כפרה היא דיקריב אותו לרצונו כתיב (ויקרא א):

כישן דמי - ככל אדם הישנים בלילה ואינם נדחים בכך לאחר שניעורו:

אבל התם - דיש בידו לחזור:

אימא לא - הוי דיחוי:

היו בה קדשים - בעיר הנדחת. אינן נשרפין עם שללה דכתיב (דברים יב) שללה ולא שלל שמים ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו:

קדשי בדק הבית יפדו - כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו ומדקתני ימותו ש"מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא דמומר לע"ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרי' בהכל שוחטין (חולין דף ה:):

דהואיל ונדחו ידחו - דאי משום זבח רשעים הא כיון דאיקטול אית להו כפרה:

יכול פירשו - אביו ואמו של כהן:

מדרכי צבור - כגון מומר:

יטמא - להם במותם ת"ל (ויקרא כא) לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' בעושה מעשה עמיו יטמא לו ואם לאו אל יטמא אפי' לשארו אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו:


הרוגי מלכות - הני דעובדי כוכבים:

הרוגי ב"ד - עיר הנדחת:

מיתה וקבורה בעינן - אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא:

רב אשי אמר - לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמא דלא היו מתאבלים משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא כדתניא באלו מגלחין גולל הוא הדף הנתון על הארון לכסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק:

הואיל ונדחו - שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מו"ק דף יט.) מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרי' הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן:

אי הכי - לענין קבורת אבותיו למה לי להמתין עיכול הבשר:

משום דלא אפשר - ליטלו משום דנבקע כריסו ומסריח:

לאישתא בת יומא - ביום ראשון שלה והן מתרפאין באותו עפר:

אמרו ליה לשמואל - משום דמת וכל הנך הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דגמר שם שם מעגלה ערופה כדלקמן:

יאות עבדין - כדמפרש לקמן שהקרקע אינו נאסר:

ע"ז לא מיתסרא במחובר לקרקע - דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

החוצב קבר לאביו - משמת:

לא יקבר בו - הבן עולמית דכיון דהוזמן למת נאסר בכל הנאה וקס"ד דה"ה נמי אם חצבו לצורך איש אחר ואורחא דמילתא נקט:

בקבר בנין - שבנאו למעלה מן הקרקע (והוי תלוש) דכוותיה בע"ז בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר נמי איתקש לע"ז:

קבר חדש - ולא למת הוזמן אלא חצבו סתם ולכשימות לו מת יקברנו בו:

שלשה קברות - חלוקים בהלכותיהן:

קבר הנמצא - כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם:

קבר הידוע - שנקבר שם מדעת בעל השדה:

וקבר - המזיק את הרבים: שקבור במקום הילוך רבים ומטמאין באהלו:

מותר - לפנותו שלא קנה את מקומו:

מקומו טהור - שאע"פ שגזרו טומאה על הקברות ואע"פ שניטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע"ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת קבר עליו:

מקומו טמא - גזירה דרבנן היא שגזרו. טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו:

קבר - המזיק את הרבים. ניתן רשות לפנותו מפני נזקו של רבים:

פינהו מקומו טהור - דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא:

מת מצוה קנה מקומו - מתנאים הוא שהתנה יהושע בכניסתן לארץ בפרק מרובה (ב"ק דף פא.):

האורג בגד למת - לאחר שמת:

הזמנה - שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו:

מילתא היא - כאילו כרכו בו:

שם שם - במרים כתיב (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם ובע"ז כתיב (דברים יב) אשר עבדו שם הגוים:

עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא - דקי"ל ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה בקידושין (דף נז.) ובכריתות (כה.):

ע"ז בהזמנה לא מיתסרא - להדיוט דתניא במס' ע"ג (דף מד:) האומר בית זה לע"ז שור זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז:


משמשין - של מת:

ממשמשין - של עבודת כוכבים:

גמרינן - דלא מיתסרי בהזמנה דהאי קרא אשר עבדו שם במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במס' ע"ג (דף נא:) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר דאילו מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה ת"ל אשר עבדו שם מתשמיש ואילך:

מידי דאורחיה - שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לבני נח הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים:

כפה - צעיף:

שהוא טמא מדרס - שאף הוא ראוי למדרס פעמי' שמקפלתו ויושבת עליו או נשענת ראשה עליה:

ונתנתו לספר - תורה:

טהור מן המדרס - בלא שום טבילה דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא עוד אדם וכלים אבל שם כלי עליו שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס וכשאבד שם מדרס ממנו מ"מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא:

ה"ג ל"ל נתנתו וכרכתו כדרב חסדא - כלומר למה לי תרוייהו תיסגי בכרכתו לחודיה דהא איכא מעשה ומשני כדרב חסדא דאמר תרוייהו בעינן דכרכתו אקראי בעלמא הוא דהוה:

אזמניה ולא צר ביה - הזמנה לאו מילתא היא צר ביה ולא אזמניה אקראי בעלמא הוא ואביי פליג עליה דרב חסדא ואית ליה הזמנה מילתא היא הלכך אזמניה אע"ג דלא צר ביה (וברייתא) נתנתו דוקא קאמר ולא בעי כרכתו:

צר ביה אי אזמניה אין לא אזמניה לא - דאקראי בעלמא הוא:

נפש - בנין שעל הקבר שבנאו לשם חי לכשימות יקבר בו:

דימוס - נדבך של אבנים:

אסור - אלמא הזמנה מילתא היא:

לא צריכא - האי הוסיף אלא לאשמועינן דאע"ג דפנייה למת לאחר זמן מתוך הקבר הקבר אסור בהנאה משום הוסיף דה"ל הזמנה ומעשה דאי לא הוסיף שרי אי פנייה דה"ל כצר ביה ולא אזמניה:

אם היה מכירו - לאותו דימוס:

לא יקבר בו - אלמא הזמנה מילתא היא:

משום כבוד אביו - יש לחוש אבל משום איסורי הנאה ליכא כגון אם חצבו לשם מת אחר מתחילה לא:

החוצב אבנים - מן ההר לבנות בהן קבר לאביו ולא בנה הרי זה כו':

טוי לאריג מי איכא למ"ד - אפי' אביי לא קאמר אלא באורג דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה:

קבר חדש - השתא קס"ד אפילו זימנו למת:

לא הטיל לא - ואע"ג דהזמין:

ה"ה אע"ג דלא הטיל - וקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמועינן דנפל תופס קברו לאוסרו אף ע"ג שפינהו: ולאפוקי דר"ש כו' במסכת אהלות (פט"ז בתוספתא):

מותר המתים - גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים:

מותר המת - גבו לשם מת פלוני:

ליורשיו - ליהנות מהן אלמא הזמנה לאו מילתא היא:

אימא סיפא - אדרמית לה מרישא סייעיה מסיפא:

לא יגע בהן - כדמפרש טעמא לקמן:

דימוס - בנין:

זילוף - יין:

מתרץ לטעמיה - לאוקומי כולי תנאי כוותיה:

דלא חזי ליה - שאינו צריך להוציא בו דהיינו מותר:

מספקא ליה - הלכך בלא דעת יורשין לא יעשה דימוס דילמא לא תפיס ומפסדת להו ליורשין:

לאו מילתא היא - וטעמייהו דר"מ ורבי נתן לאו משום איסורי הנאה הוא אלא לפי שנתבזה המת עליהן כשגבו אותם בשמו:

ת"ק סבר - מחיים אחליה לזילותיה וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשין:

מזרקין בו כלים - זורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו ומחמת צערן מתכוונין לאסור את כל ממונם עליו:

מצוה על אחרים - הרואין אותם להצילם וליטלן מעליו דאין השבת אבידה גדול מזה אלמא הזמנה לאו מילתא היא דאי מילתא היא ליכא הצלה:


התם מחמת מררייהו - מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה:

אבל נגעו במטה אסורין - ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה:

במטה הנקברת עמו - שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת:

אסור להניח בו מעות - דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא:

הניח בו תפילין כו' - באקראי בעלמא:

אימא הכי - כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי:

ציפן זהב - לתפילין:

פסולות - הלכה למשה מסיני הוא:

טלה עליהם - לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה:

פסולות - דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך:

אע"ג שלא עבדו - לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה:

איכא דוכתא דרמו בה מיתי - שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו:

שכבי דהרפניא - עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה:

הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו':

לרשתו - משמע ירושה גמורה ומן הדין:

והלא הרבה בנים היו לו - לא ידענא מהיכא . ילפי:

היינו דכתיב ומלך - העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך:

למה לי ומלך - אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי:

וליטעמיך - דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר:

אלהים למה לי - הא מחייב ליה משום מלכות:

לאפושי ריתחא - דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע:

כי פה אמות - ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך:

לחיי שעה - דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו:

כה דבר יואב וכה ענני - משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד: מפני שקיבלן שלמה עליו:

לעלות במרכבה - וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה:

מחזיק בפלך - אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים:

פודגרא - כן שם החולי אף בלשוננו:

מנא ידע - רב נחמן:

וארוחתו ארוחת תמיד - מאת נבוכדנצר היתה לו:


תהא לוטא ולא לטה - נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל:

היה לו - לאבנר להציל את עצמו באחד מאיבריו של עשאל ולא יהרגנו דהכי אמרינן [בבן סורר ומורה] (לקמן דף עד.) רודף אחר חבירו להרגו ויכול זה להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף ולא עשה כן אלא חזר כנגדו והרגו נהרג עליו:

אמרו ליה לא יכיל ליה - אבנר לכוון באחד משאר איבריו:

אמר להו - יואב השתא בדופן חמישית כנגד צלע חמישי:

אמר ליה ניזיל לאבנר - דינו של אבנר פטור אתה עליו:

אכין ורקין דרש - אשכחן שמצאן שהיו עסוקין במסכת ולא רצה לבטלן כדמפרש ואזיל דאינו מורד במלכות דכתיב רק חזק ואמץ רקין מיעוטין שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו:

והשמועה - כשנמשח שלמה באה אל יואב ונתיירא:

כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה - כשמרד בדוד אביו:

מאי לא נטה - כלומר מה לנו להזכיר כאן וכי מה היה לו לירא שלא נטה אחר אבשלום וכאן נטה אלא מגיד לך הכתוב שבקש לנטות גם אחרי אבשלום אלא שלא גמר מחשבתו כדמפרש מפני שעדיין היה ליחלוחית גבורתו של דוד קיימת אבל עכשיו שהזקין יצא מדרכו ונטה אחרי אדוניה:

איצטגניני דוד - בעלי אגרופי' שלו שעל ידם הוא נלחם ויוצא ובא על פיהם איצטגנינות דכל הש"ס לשון מזלות וחוזים בכוכבים והנך קרי הכי משום שהיה דוד נסמך עליהם ועושה על פיהם והולך אחר דבריהם:

ילדים - בחורים:

ומגדלי בלורית - כמשפטי העובדי כוכבים כדי שייראו בעלי אימה ויפחדו מהן ובני יפת תואר נשי עובדי כוכבים שהיו לוקחים בשביה והתירן הכתוב כדכתיב (דברים כב) וראית בשביה וגו':

אילמלא דוד - שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד:

בור וסירה גרמו לו לאבנר שנהרג - בור צפחת מים שלקח דוד מראשותיו של שאול כשהיה ישן במעגל וכשאמר להם דוד בני מות אתם שלא שמרתם את אדוניכם שכבר הייתי יכול להורגו (שמיאל א כו) ראו נא איפוא חנית המלך ואיה צפחת המים וגו' היה לו לאבנר למחות בשאול ולומר לו ראה כמה צדיק הוא שלא הרגך ולא מיחה אלא אמר שמא אחד מבני הצבא נתנם לו:

וסירה קוץ - כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול במערה היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד ולומר לשאול ראה כמה חס עליך ולא הרגך בהיותך יחד עמו במערה ולא לימד זכות אלא אמר שמא כשעברתם אצל הקוצים והסירים נכנס אחד מן הקוצים בכנף מעילך והוא היה טמון שם וחתכו:

שדנו דין סנהדרי - כמו (דברים כא) אל זקנו עירו ואל שער מקומו דסתם שער לשון סנהדרי הוא שהיו דנין שם:

על עסקי שלו - לשון של נעלך (שמות נ) שאל לו בערמה יבמה גדמת היאך חולצת התחיל שוחה מלפניו ומראהו כך היא חולצת בשיניה והוא שלף חרבו והרגו כדכתיב (מלכים א ב) בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו:

שהם דרשו אכין ורקין - שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה עמשא כדאמרן אבנר כשאמר לו שאול לעבדיו (שמואל א כב) סובו והמיתו את כהני ה' וגו' וכתיב (שם) ולא אבו עבדי שאול לשלוח ידם ולפגוע וגו':

והוא לא היה דורש - והרג אוריה במצותו של דוד אע"ג שלא צוה דוד אלא באיגרת כדכתיב (שם ב יא) ויכתב בספר לאמר הבו את אוריה וגו':

ויקבר בביתו במדבר - ביואב כתיב:

מופקר לכל - לעניים להתפרנס מביתו:

אפי' מוניני וצחנתא טעים - אפילו דברים דקים וענוגים:

טעים - שהיה טועם:

פריס להו - משלח להם למזונות לעניים של עיר: פריס לשון פרס שנוטלין מבית המלך ופסוק זה בדברי הימים כשלכד דוד את מצודת ציון:

מוניני - דגים קטנים וצחנתא מין דגים קטנים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סנהדרין/פרק_ו"