רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עה א (עריכה)

ואם איתא - דבן נח מוזהר על קדושת השם לא נימא ליה לך לשלום דמשמע דהודה לו נהי דלהוכיחו לא היה מצווה דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב (ויקרא יע) ולא גר תושב מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי:

בצנעה - נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הכותים אלא בתוך ישראל:

העלה לבו טינא - נימוק מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי:

משום פגם משפחה - האשה שהיו בושין בדבר:

שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות - לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה:

ולינסבה מינסב - דאין כאן פרוצות בעריות דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן עבירה אלא מצוה:

לא מיתבא דעתיה - ולא ירפא בכך:

מיום שחרב בית המקדש - כשל הכח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה:

וניתן לעוברי עבירה - שיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן:

דכתיב ולחם סתרים ינעם - לישנא מעליא נקט כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט):

פרק תשיעי - הנשרפין


מתני' מתני' אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה - בגמרא מפרש לה:

ובת כהן - כלומר וכן בת כהן שזינתה היא בשריפה אבל בועלה לאו בשריפה הוא:

יש בכלל אשה ובתה - כלומר אשה ובתה כתיבי בהדיא כדמפרש בגמרא דהאי אשה ובתה היינו חמותו דשריפה כתיבא בה כדכתיב (ויקרא כ) (כי יקח איש) את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן:

ויש בכללן - כלומר מינייהו ילפינן כולהו הנך בגזירה שוה כדלקמן בברייתא:

בתו - מאנוסתו דלאו בת אשתו דנחייב עליה משום בת אשתו דהא אנוסה לאו אשתו היא:

בת בתו ובת בנו - שהיה לו מאנוסתו:

בת אשתו - בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו:

גמ' הבא על האשה שנשא בתה לא קתני - כלומר מכדי מדקתני סיפא יש בכלל וכו' מכלל דהאי אשה ובתה בהנך דכתיבן מיירי ולאו באשתו ובבת אשתו קאמר אלא בחמותו דשריפה כתיב בה והא הבא על האשה דקתני לאו באשתו הוא דא"כ הבא על האשה ואמה מבעי ליה למתניה וא"נ הך אשה אחמותו קאמר הוה ליה למתנייה הבא על האשה שנשא בתה דהיינו חמותו הא לא קתני אלא הבא על אשה ובתה מכלל דתרוייהו לאיסורא ולא הוזכרה אשתו לכאן ומאן נינהו חמותו ואם חמותו והכי קאמר הבא על אם חמותו או על בתה דהיינו חמותו וקתני יש בכלל אשה ובתה כולהו הנך אלמא הך אשה ובתה כתיבי בהדיא:

הניחא לאביי דאמר - בפירקין (דף עו.) גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא:

משמעות דורשין איכא בינייהו - ומסיק למילתיה דלרבי עקיבא כתיבא בהדיא אם חמותו מתניתין מני ר"ע היא:

אלא לרבא דאמר - בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא לא כתיבא אלא בחמותו שבא עליה לאחר מיתת אשתו פליגי מתניתין מני:

אמר לך רבא תני על אשה שנשא בתה - דהיינו חמותו דכתיבא בהדיא איש כי יקח את אשה דהיינו אשתו ואת אמה דהיינו חמותו:

יש בכלל אשה ובתה וכו' - קתני נמי חמותו ומילתא דתמיה היא דההוא לאו מדרשא אתא וקתני בהדייהו: לאביי דאמר חמותו ואמה כתיבן בהדיא איידי דתנא בהאי כללא אם חמיו דאתיא מדרשא נקט אגב ריהטא חמותו ואם חמותו:

אין לי אלא אשה ואמה - דהיינו חמותו:

נאמר כאן - בשריפה זמה היא:

ונאמר - באזהרת בתה ובת בתה ובת בנה שארה הנה זמה היא:

אף כאן - לענין עונש שריפה בתה ובת בתה ובת בנה בהאי דינא דהאי קרא:

מנין לעשות זכרים כנקבות - לקמן מפרש:

מנין לעשות למטה כלמעלה - לקמן נמי מפרש:

ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה - לקמן מפרש:

בהדי הדדי אתיין - הא רבינהו לתרוייהו בגזרה שוה דאתיא זמה זמה:

אלא אם חמיו כאם חמותו - השתא אם חמותו אכתי לא קמה לן עדיין לא העמידה על בוריה בשריפה מן התורה דהא האי תנא לפום ריהטא שמעינן ליה דהאי אשה דקרא היינו אשתו ואפי' למאן דאמר אם חמותו כתיבא לאו ממשמעותא דאת אשה ואמה נפקא ליה אלא ממשמעותא דאותו ואתהן:

אם חמיו קא מהדר עלה - מחזר עליה להביאה לתורת אם חמותו דקאמר זכרים כנקבות הא אכתי לא אשמעינן תנא אם חמותו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עה ב (עריכה)

אמר אביי - האי זכרים ונקבות עליו ועל אשתו קאמר והכי קאמר מניין לעשות שאר הבא ממנו דהיינו בתו ובת בנו ובת בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה דקרא נינהו דהתם באשתו ע"י קידושין קאמר דדרשינן לה ביבמות [צז.] מקראי דרבה רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך וגו' הא בת בנה ובת בתה שלא ילדה ממך גלה וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה משמע בין שילדתו לך בין שילדתו לאיש אחר לא קשיא כאן באנוסין כאן בנישואין אם אנוסתך או מפותה לך היא אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן ממך היא ואם אשתך היא אתה מוזהר אף על בת שילדה לאיש אחר:

כשאר הבא ממנה - כבת אשתו ובת בתה ובת בנה דרבינן להו לעיל בגזירה שוה:

והא בשאר דידיה לא כתיב זמה - דמהאי קרא נפקא לן בת בתו ובת בנו מאנוסתו ערות בת בנך או בת בתך כדפרישית לעיל ובתו לקמן יליף לה ובההוא קרא זמה לא כתיב:

אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה - מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזמה זמה כתיב הכא (ויקרא יח) כי ערותך הנה וכתיב בשאר אשתו (שם) שארה הנה מה להלן זמה עמו אף כאן זמה עמו ובתר דאייתינן זמה לשאר דידיה ילפינן בה שריפה בזמה זמה נאמר כאן (שם) זמה ונאמר להלן (שם כ) בשריפה זמה מה להלן שריפה אף כאן שריפה. אילימא בת בנה ובת בתה. שהן דורות תחתונים ואחרונים כלמעלה כלומר כבתה שהיא קדמה והיינו עליונה:

למעלה כלמטה היא - שהאבות לעולם עליונים נקראו שהן קדמו:

השתא אינהו לא כתיבן - אם חמיו ואם חמותו לאזהרתן ולעונשן לא כתיבא:

זמה דידהו כתיבא - בתמיה דקאמר נאמר כאן זמה: הכי קאמר לעולם אאם חמיו ואאם חמותו מהדר ובהאי צד נקטיה לדרשה דידיה:

מנין לעשות למעלה - מאשתו שלשה דורות לאיסור דהיינו אם חמיו שהוא דור שלישי לאשתו וכן אם חמותו:

כשלשה דורות למטה - כמו שמצינו שהוזהר ונענש למטה הימנה שלשה דורות דהיינו בת בתה וכן בת בנה:

נאמר למטה זמה - שארה הנה זמה היא:

ונאמר למעלה זמה - דכתיב (שם) כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא:

מה למטה שלשה דורות אף למעלה שלשה דורות - אתרבו בדינא דקרא הרי למדנו לעונש ועדיין אזהרה לא שמענו בהם דהא זמה למעלה גבי עונש כתיב והדר יליף מסקנא דברייתא מה בעונש עשה למטה בתה ובת בתה ובת בנה כלמעלה בחמותו דהא רבינן להו לעיל שריפה אף באזהרה עשה למעלה חמותו ואם חמותו ואם חמיו שלא נאמר בהן אזהרה כלמטה כבתה ובת בתה ובת בנה הרי למדנו לעונש (מאזהרה) ולישנא דברייתא הכי קאמר מנין לעשות למעלה מאשתו כלמטה מאשתו לענין שלשה דורות נאמר למעלה מאשתו זמה ונאמר למטה מאשתו זמה ועשה הכתוב למטה כלמעלה בת בתה כבתה אף למעלה מאשתו עשה למעלה כלמטה עשה אם חמותו כחמותו. הרי למדנום לעונש ללמדם לאזהרה שאף חמותו עצמה לא נאמר באזהרה מה בעונש למטה כלמעלה רבינן שאר של מטה הימנה לשריפה כשאר של מעלה ממנה אף באזהרה עשה שאר של מעלה הימנה כשאר של מטה הימנה ואע"ג דברייתא איפכא תני אביי מפיך:

רב אשי אמר לעולם כדקתני - דלא תצטריך לאפוכה ולמתני מה להלן למטה כלמעלה אף כאן למעלה כלמטה אלא אף כאן למטה כלמעלה ומאי למטה דקאמר למטה באיסור איסור הקל קרי למטה והחמור קרי למעלה והכי קאמר מנין לעשות אם חמיו ואם חמותו שהן רחוקות ואסורין למטה כחמותו שהיא קרובה ואיסורה עליון וחמור נאמר כאן זמה [כו'] ורב אשי לא קשיא ליה הא דקשיא לן לעיל השתא אינהו לא כתיבי זמה דידהו כתיבי דהאי נאמר כאן זמה לאו עלייהו קאי אלא הכי נקט למילתיה נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן בבת אשתו זמה מה להלן למטה באיסור כלמעלה באיסור חייב הכתוב על בת בתה ובת בנה כבתה אף כאן נעשה אם חמיו ואם חמותו כחמותו והיינו למטה באיסור כלמעלה באיסור וסיפא דהדר תני מה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה רב אשי כאביי מפרש לה למילף אזהרה בחמותו ואם חמותו ואם חמיו והכי קאמר ומה כאן בעונש רבינן בגזרה שוה שאר של מטה הימנה כשאר של מעלה הימנה לשריפה אף באזהרה החמורה בשאר של מטה נרבה שאר של מעלה מאשתו חמותו ואם חמותו כשאר של מטה באזהרה:

אי - כיון דאמרת מניין לעשות שאר הבא הימנו כשאר הבא הימנה נימא מה היא אם אמה אסורה לו אף הוא אם אמו אסורה לו משום ערוה ואנן גבי שניות מדברי סופרים (תנן) לה ביבמות בפרק כיצד (דף כא.):

אמך היא - מיעוטא הוא:

רבא אמר - לא מבעי ליה קרא למעוטי דלא תיסק אדעתין לאתויי הא בגזירה שוה דבין למאן דאמר בכל גזירות שוות שבתורה דון מינה ומינה בין למאן דאמר וכו' לא אתיא שפיר כדמפרש ואזיל:

דון מינה ומינה - לכל דבריה נלמוד ממנה מאחר שעיקרו של דבר למדתי מחבירו אף לכל דבריה נלמוד ממנה וכן אם באת ללמוד אם אמו מאם אמה לאיסורא צריך אתה ללמוד הימנה אף לשריפה שתהא בשריפה:

בין למאן דאמר דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה - דון עיקר הדבר ללמדו מחבירו אבל לשאר דבריו שאתה מוצא דינו מפורש בו ואתה יכול ללמוד מיניה וביה דבר מדבר ואינך צריך ללמד מחבירו העמידנו במקומו ואל תשווהו לחבירו וכאן נמי למוד אם אמו מאם אמה לאיסורא דלא כתיבא בה בהדיא אבל לענין מיתה תעמידנה במקומה למילף שאר דידיה מיניה וביה דבר מדבר ולמוד אף אם אמו בסקילה מאמו שהיא בסקילה דהא גבי דידה נמי אם אמה כאמה שויא לשריפה:

ולא אתיא - כדמפרש ואזיל:

מה היא בשריפה אף הוא בשריפה - כלומר מה שאר אשתו אם אמו בשריפה היא אף הוא שאר שלו אם אמו בשריפה:

איכא למיפרך - בתחלת הדין דילפת מיניה לאיסורא:

מה להיא - לשאר אשתו דין הוא להחמיר ולאסור את אם אמה שכן החמיר הכתוב על אמה לשריפה ואשכחן בה צד חמור:

ועוד אמו בסקילה - שהיא קלה אם אמו תהא בשריפה חמורה בתמיהה:

ועוד - כיון דאית לן למידן מינה ומינה מאי חזית דדיינת הכי דון הכי מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה אף הוא לא תחלוק וכו' הלכך לא אתיא לשריפה וכיון דלא מצית למילף מינה ומינה אף תחילת הדין לאיסורא לא תלמוד ולמאן דאמר נמי סקילה חמורה וליתנהו תרתי פירכי קמאי מיהו משום האי קושיא בתרייתא לא נדונם זה מזה:

איכא למיפרך - על תחילת הדין דקא ילפת לה לאיסורא אם אמו מאם אמה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עו א (עריכה)

מה להיא - לשאר אשתו דין הוא להחמיר ולאסור את אם אמה שכן מצינו באותו שאר צד חמור שכן אמה בשריפה:

ועוד מה היא לא חלקת בין בתה לאם אמה אף הוא וכו' - כלומר מאי חזית דכי אמרת אוקים באתרה למילף שאר דידיה מיניה וביה דבר מדבר שנאמר דאם אמו היא בסקילה כאמו כי היכי דבשאר דידה אם אמה כאמה דילמא אוקמא באתרה ונימא דבשריפה היא כבתו כי היכי דבשאר דידה אם אמה כבתה והא לא אפשר כיון דס"ל שריפה חמורה איכא למיפרך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה:

אף היא - כלתה אסורה כיון דרביתה הזכרים כנקבות השוה נמי נקבות כזכרים שאר אשתו כשארו ויהא אסור אף באשת חורגו ואנן הוא דאמרינן מותר אדם באשת חורגו:

כלתו בסקילה - בפ' ד' מיתות (לעיל דף (נ.):

איכא למיפרך - בתחילת הדין לאוסרה:

למ"ד שריפה חמורה - ואינה לפירכא קמייתא משום האי קושיא בתרייתא לא נדונה כלומר לא תילפינהו מהדדי ואפי' לאוסרה דכיון דלא מצית למידן מינה ומינה: ה"ג אבל הכא בשריפה כדאשכחן באמה דהיינו אתרה דומיא דידיה דכלתו כאמו:

ועוד מה הוא חלקת - כלומר מאי חזית דכי אוקמת ליה באתרה למילף שאר דידה מיניה וביה שריפה כאמה דומיא דידיה דכלתו כאמו אוקמת באתרה הכי ולמוד שאר דידיה מיניה וביה ואימא הכי כיון דבתה בשריפה צריכין אנו לענוש בכלתה מיתה חמורה מזאת ובסקילה והיינו מיניה וביה מבתה שהיא בשריפה אתה למד לכלתה סקילה שצריך אתה לחלוק ולהחמיר בין בתה לכלתה דמה הוא חלקת בו להחמיר כלתו מבתו אף היא וכו' והאי לאו דון מינה ומינה הוא אלא גלויי מילתא בעלמא היא דכי ילפת שאר דידיה מיניה וביה יש לך להחמיר בכלתה מבתה ואם באת לומר כן איכא למימר דאין לך ללמוד כן אלא להשוות כלתה לאמה כי היכי דכלתו שוה לאמו הלכך איכא למימר סקילה ואיכא למימר שרפה מש"ה לא נדונה:

בתו מאנוסתו מניין - בשאר דידיה בקרא דערות בת בנך וגו' דאוקימנא באונסין לא כתיבא בתו:

גלויי מלתא בעלמא הוא - ואין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבת דבתו היא דאתיא והיכי דמי עונש מן הדין כגון ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואם באתה להביא בת אביו ובת אמו מק"ו זה עונש מן הדין דהא לאו מכח קורבה דהא אתיא דזו קורבה מחמת עצמה וזו קורבה מחמת עצמה אבל הבא על בת בתו אינה קרובה לו אלא משום בתו:

אתיא הנה הנה לאיסורא - נאמר בשארו הנה ונאמר בשאר אשתו הנה מה להלן בתה כבת בתה אף כאן בתו כבת בתו ומאחר שנתרבית להיות כבת בתו אתיא לשריפה בגזירה שוה דזמה זמה כבת בתו כדאמרינן לעיל:

הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן - דהוה ליה למימר ובת כהן וכתוב איש לומר לך בת איש מאנוסתו שאינה בת אשתו כי תחל לזנות את אביה כלומר שזנתה מאביה בשריפה:

אי מה בת כהן - נשואה שזינתה מאחר היא בשריפה ואין בועלה בשריפה:

אף בתו מאנוסתו היא בשריפה ולא הוא - דהיא תשרף כתיב ולא הוא: רבא אמר בשלמא התם גבי בת כהן בנשואה או בארוסה משתעי קרא כדילפינן בפרק ד' מיתות כי אפיקתיה לבועל מדינא דבת כהן:

ואוקמיה אדינא - דבועל אשת איש דהא לא נפקא מכלל אשת רעהו אבל בא על בתו משום קורבא היא בין בפנויה בין בנשואה ואי מפקת לאביה מכלל דינא אהי דינא מוקמת ליה אדינא דפנויה מוקמת ליה ומפטר אפשר לומר כן השתא איהי דלא עבדא מידי מיקטלא איהו מיפטר והא קיימא לן (ב"ק דף טז:) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

אל תחלל את בתך - אל תחללה בזנות:

יכול בכהן המשיא בתו ללוי ולישראל - שמחללה ופוסלה מתרומה כל זמן היותה. תחתיו:

במוסר בתו - לאדם לבעילת זנות שלא לשם אישות:

תחלל - שני חלולין משמע:

המשיא בתו לזקן - ומתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו:

זה המשהה בתו בוגרת - שמתאוה להפקירה ומזנה:

אין לך עני בישראל - לקמן מפרש לה:

משהה בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא - שמשהא אותה בשביל מלאכה וזו היא ערמת רשע שגורם להזנותה בשביל הנאתו שאין רוצה לקנות שפחה לשמשו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עו ב (עריכה)

הכי קאמר איזה עני רשע ערום - שבשביל עניות מרשיע זה המשהה וכו' והכי אתמר אין לך עני רשע ערום בישראל אלא המשהה בתו בוגרת:

לפי דרכו - להנאתו:

למען ספות - לחבור כמו ספו שנה על שנה (ישעיהו כט):

רוה את הצמאה - שבע בדבר עם צמא לדבר זקן וילדה זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע וכן גדולה לקטן:

והמחזיר אבידה לכותי - השווה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם:

רוה - עובדי כוכבים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם צמאה זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו:

והמכבדה - בתכשיטין נאין:

סמוך לפירקן - עדיין קטנים הם:

סמוך לפירקן שאני - דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו:

תקרא וה' יענה - לעיל מיניה כתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו' ומבשרך אל תתעלם היינו נושא בת אחותו ומקרב את קרוביו ואוהב את שכניו נמי כמקרב את קרוביו דכתיב (משלי כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק ומלוה סלע לעני בשעת דוחקו בכלל פרוס לרעב לחמך וכי תראה ערום:

אתהן - משמע ליה לר' ישמעאל את האחת מהן שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא וה"ק קרא ואיש אשר יקח את אשה זו אשתו והדר את אמה באש ישרפו אותו ואת חמותו:

ר"ע אומר אותו ואת שתיהן - מפרש ליה הש"ס ואזיל במאי קא מיפלגי הא ודאי לשרוף את אשתו לא קאמר ר"ע:

משמעות דורשין - לשון משמעות המקרא דורשין:

לר' ישמעאל אתהן חדא הוא - ואחמותו קאי ואם חמותו מדרשא דזמה אתיא כדאמר לעיל מנין לעשות למטה כלמעלה וכו':

לר"ע אתהן תרתי משמע - חמותו ואם חמותו וה"ק ישרפו אותו ואתהן הן שתי אמהות כגון לקח את אשה ואת אמה ואם אמה:

רבא אמר חמותו שבא עליה חתנה לאחר מיתת בתה איכא בינייהו - אבל אם חמותו לתרווייהו מדרשא אתיא:

ר' ישמעאל סבר חמותו לאחר מיתה בשריפה - כמחיים דה"ק קרא אפי' אין מתקיימת אלא אחת מהן תשרף דהא ודאי אאשתו לא קאמר קרא דתשרף:

ר"ע סבר - אתהן שתיהן משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו:

מתני' כבש - פרמי"ר בלע"ז אוחז ראשו של חבירו ותוקפו במים כדי שלא יוכל להרים ראשו וננער ומת:

שיסה - גירה:

השיך - שאחז את הנחש בידו והוליכו והגיע שיני נחש בידו של חבירו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן מפרש בגמ':

גמ' לא נאמר יד בברזל - כמה שנאמר (במדבר לה) באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו:

שהברזל ממית בכל שהוא - על ידי תחיבה שתוחב לו מחט בושט או בלבו: דברזיה מיבריז פונש"ט בלע"ז אבל הכהו לארכו דרך הכאה שיעורא בעי:

אף על גב דלאו איהו דחפו - אלא שנפל מעצמו ובא זה וכבש עליו ולא נתנו להרים ראשו:

שיכול לעלות משם - אדם אחר כיוצא בזה ושעה גרמה לו:

פטור - הדוחף דלא עביד שיעור מיתה:

או לרבות את המצמצם - היינו כובש שצמצמו שם שלא יקום:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עז א (עריכה)

נזקין עשה בו אונס כרצון - היכא דעביד בידים ואפי' ישן כדיליף בב"ק (דף רו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד וכו':

רב אחא פוטר - דגרמא בעלמא הוא דשמשא קטליה:

מות יומת המכה וכו' - סיפיה דקרא דלעיל או באיבה דרבינן מצמצם וכתיב רוצח הוא מיעוטא למעוטי נזקין:

כפתו ומת ברעב - דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן:

סוף חמה לבא פטור - כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים:

כפתו לפני ארי פטור - דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי. בכולהו גרסינן אמר רבא:

הני אזלי והני אתו - ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם שכמה כתות עברו עליו:

כפה עליו גיגית - ומת בהבלא:

או שפרע עליו מעזיבה - וזה היה ישן ונכנסה שם הצינה פטור שההורג בא לאחר זמן:

בביתא ' דשישא - שסתום ביותר ואין הבל האור והנר יכול לצאת ממנו:

טעמא דאדליק ליה שרגא - שזמן את ההורג:

הא לא אדליק ליה שרגא - ומת בהבל פיו דומיא דכפה עליו גיגית פטור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עז ב (עריכה)

בשעתיה - מיד בשעת כפייה מתחיל ואח"כ הולך וחזק:

ואפילו הוא - הדוחף עצמו:

קדם וסלקו - קודם נפילתו של זה פטור:

בעידנא דשדייה יכול לעלות הוא - ופטור על הדחייה ומשום סלוק לא מצית לחיוביה דגרמא בעלמא הוא:

ואפילו הוא קדם - הזורק את החץ ורץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו ונטל התריס הימנו:

סמנין - הראויין לרפאותו:

בידו - של הרוג:

הלכך - כיון דאם יש שם סמנין הראויין לרפאותו בידו פטרת ליה אפי' אינם בידו אלא שמצויין בשוק לקנות בשעת זריקה הרי אלו כאלו הן בידו ופטור ואפילו לא נמצאו לאחר מכאן:

נזדמנו לו סמנין - למוכה אחר המכה ולא קנאן ולא ריפא עצמו:

מהו - מי אמרינן הרי היה יכול להתרפאות או דילמא כיון דבשעת זריקה לא הוי סמנין מיחייב דהא מכת מות הוא:

הרי יצא מב"ד זכאי - כלומר הואיל וקודם עמדו בדין מצאו לו זכות אין לנו לחייבו:

זרק צרור בכותל - ונתכוין להרוג את חבירו וזרק צרור והכה בכותל בכח וחזרה מכחו לאחורי' והרגו חייב דהא נמי כחו הוא:

כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו - רגילין תינוקות להכות הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה ולאחר שזורק הוא רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה אם יכול לכוון ההוא דזרק בכותל אשמעינן תנא דאם נתכוין שתהרוג את חבירו בחזרתה לאחוריה ויש בו כדי להמית חייב:

כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו תוך ד' אמות פטורין - אם היה המוכה עומד בתוך ארבע אמות של כותל ולא הספיקה לחזור ד' אמות עד שמצאתו והרגתו פטור הזורק מגלות:

חוץ לד' אמות חייב - גלות:

אי דניחא ליה - (שלא) שתחזור יותר:

אפי' פורתא נמי - ליחייב גלות דהא הרג בשוגג וטעמא ליכא למיפטריה:

ואי לא ניחא ליה - שתחזור כל כך:

אפי' טובא נמי - יותר מד' אמות ליפטר דלא נתקיימת מחשבתו דאמר מר (מכות דף ז:) ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד' אלמא כיון דלא ניחא ליה דניזיל לא:

סתם משחקין בכדור כמה דעיילי - ומקרבי לכותל בשעה שזורקין מינח ניחא ליה כדי שתחזור הרבה הלכך בציר מד' אמות לא ניחא ליה דתיזיל אית דמפרשי האי חייבין ופטורין ממיתה וכגון שהתרו בו:

דכי האי גוונא - שחזרה לאחוריה מכח זריקתו חשיב להו כחו:

המקדש - מי חטאת באפר נתינת אפר על המים קרי קידוש כדתנן במסכת פרה (פרק ו מ"ב) (הרי קודש) צף על המים:

ואח"כ נפל לשוקת - אבן חלולה שהמים נכנסין בו מן המעין דרך נקב שפופרת דכתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי וקא ס"ד דהאי נפל דקתני כגון שנפל על ידו בכח או על הצד כלומר על צד הכלי ומשם ניתז בכח לשוקת וקתני דפסול:

בשותת - לא ניתז מכח נפילה ראשונה אלא מעצמו חזר ושתת מידו לשוקת שותת כמו (בררות דף כב:) מים שותתין על ברכיו קולי"ר בלע"ז שאינו ניתז למרחוק אלא נופל ויורד כנגדו:

והזה עליה - ונתכוון להזות עליה לטהרה מטמא מת וההזיה נראית עליה אבל ספק על המחט נפל ההזיה כשיוצאת מידו ספק על החרס הזה תחלה:

ומיצה עליה - כלומר ומן החרס חזרה ונתזה עליה וקתני פסולה אלמא לאו כחו היא:

מצא אתמר - לאו לשון מצוי דהוה התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל:

דכפתיה - קשר ידיו ורגליו על שפת הים:

ואשקיל עליה בידקא דמיא - הפנה את מרוצת המים עליו:

גיריה דידיה הוא - הן הן חציו והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון:

בכח ראשון - כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו:

אבל בכח שני - שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא מכחו:

והלכה לצדדין - דרך נפילתה שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה:

תיזיל לעיל - דהא כלפי מעלה זרקה כנגדו ולא לצדדין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עח א (עריכה)

אי לאו כחו תיזיל לתחת - תפול מיד כנגדה ולא לצדדין:

אלא כח כחוש הוא - אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו: ה"ג ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב וכו':

עד דאיכא כל נפש - וכיון דמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו ליכא כולה נפש במכת האחרון:

כל דהוא נפש - אפי' מקצתה ומיהו היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו:

הכל מודים בהורג את אדם טריפה - כגון נקב הוושט או קרום המוח:

שהוא פטור - מדלא אפליגו ביה שמע מינה כיון דניכרים חתיכת סימנין חיותו גברא קטילא חשיב ליה:

בגוסס בידי שמים - ובא אחר והרגו הכל מודים שחייב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי:

בגוסס בידי אדם - כגון זה שקרוב למות מחמת המכות אלא לא עשאוהו הראשונים טריפה:

מחתכי סמנין - סימן חיותא:

כל נפש להביא וכו' - דמשמע כל דהוא נפש:

שהוא חייב - האחרון:

ובערת הרע - והרי ראוהו רוצח:

שלא בפני ב"ד - ואתה בא לחייבו על פי עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל:

את הטריפה - אדם טריפה ורבעו חבירו במשכב זכור:

חייב - דהא איכא הנאה:

כמאן דמשמש מת - רובע את המת:

והא אית ליה הנאה - אבל רובע את המת ליכא הנאה שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן:

עדי טריפה - שהן עצמן טריפה:

שהוזמו נהרגין - דכתיב ובערת הרע מקרבך:

לפי שאינן בזוממי זוממין - בדין זוממי זוממין אותם שהזימום ואמרו להם באותה שעה עמנו הייתם אם היו באין שנים אחרים ומזימין אותם לומר היאך אתם מזימין את אלו והרי אתם עמנו הייתם במקום פלוני אין הזוממין שנמצאו עכשיו זוממין נהרגין משום דגברא קטילא בעי למיקטל הלכך כי לא אתזמו נמי לא מקטלי הנך טריפה אפומייהו דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא מקטלי ולרבא כיון דעדות זוממין חדוש הוא אע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי:

זוממי זוממין - המזימין את הראשונים כשהן נעשו זוממין הוו להו זוממין של זוממין קמאי כל עדות זומם קרו זוממי של נדון כדאמרינן זוממי בת כהן באלו הן הנחנקין (לקמן דף פד:):

וגם בעליו יומת - כלו' כמיתת בעלים (בסנהדרין דף ב.) כך מיתת השור ולהא מילתא נמי מקשינן להו דכיון דאילו קטיל מריה שלא בב"ד לא מקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל שורו נמי לא מקטיל:

כיון דאילו הוו בעלים טריפה - דכוותיה לא הוי מקטלי שור טריפה נמי לא מקטיל דהא למיתת בעלים הוקש:

שיסה - גירה:

השיך - שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו:

בין שיניו עומד - והרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו:

מכיש בסייף - כדין רוצח:

מעצמו מקיא - בנשיכתו וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית:

לפיכך נחש בסקילה - כדין שור שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן אלא שדבר הכתוב בהוה:

מתני' ואמדוהו למיתה - בית דין אבל אמדוהו תחילה לחיים אפילו לרבנן פטור כדלקמן:

והיקל ממה שהיה - וחזרו ואמדוהו לחיים:

שרגלים לדבר - שלא מת מחמת מכה זו שהרי היקל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עח ב (עריכה)

גמ' על משענתו - מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

וכי תעלה על דעתך - למה לי למימר ונקה המכה ממיתה:

אלא זה שאמדוהו - מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד:

ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו - אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא:

יליף ממקושש - דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר:

מקושש בר קטלא הוא - פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג:

דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא - כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו':

הוראת שעה היתה - אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו:

כדתניא - סייעתא להא דאמר לעיל מקושש לא נסתפקו עליו אלא באיזה מיתה יומת אבל מגדף לא היו יודעין שהיה חייב מיתה:

מה יעשה לו - משמע בר עשייה הוא אבל לא היו. יודעין מהו:

לפרוש להם - ולא כתוב מה יעשה משמע כל דינו היו צריכין לפרש להם:

בשלמא לר' נחמיה - דאמר ונקה המכה לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד אתא היינו דכתיבי תרי קראי יתירא לאומדנא דאם בא ללמדנו שהחובל בחבירו חייב בריפוי ושבת כדמסיק שבתו יתן וגו' נכתוב והכה את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות יתירא הוא למדרש וכן אם יקום והתהלך בחוץ:

חד אמדוהו למיתה וחיה - דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה להכי אתא ולא ימות כלומר והכה איש וגו' ולא ימות כמה שאמדוהו אלא נפל למשכב שבתו יתן ממון ולא מיתה או אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה אפילו חזר והכביד ומת:

אלא לרבנן - דאמרי לחבישה אתא תרי אומדני למה לי לכתוב ולא ימות ונפל למשכב ונקה המכה שבתו יתן ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה ממון יתן ולא מיתה ומונקה המכה יתירא שמעינן דכשיבורר לנו שלא ימות הוא ונקה המכה מכלל דעד השתא חבוש הוא:

חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת - ואיפכא דרש להו ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפי' מת לאחר מכאן שבתו יתן ורפא ירפא יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים ואם אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ שלא מת שבתו יתן אבל אמדוהו מתחילה למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת אע"פ שהקל באמצע לא פטריה רחמנא:

שהרי יצא מב"ד זכאי - והא נפקא לן מצדיק אל תהרוג בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לג:) מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג:

פוטרין אותו - ממיתה ונותן חמשה דברים:

אומד שני לממון - כמה ראוי לשכב מחולי זה ולכמה יעלה שבתו ורפואתו:

אומד האמצעי - היינו אומד שני:

אין אומד אחר אומד - לחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה:

אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים - אם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג:

לחיים אין אומדין אותו למיתה - לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה:

נותן נזק וצער ליורשין - והוא הדין לרפוי ושבת ובשת דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא:

אימתי משלם - [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל:

משעה שהכהו - אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר הכאה ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל ומפסדינן ליה לניזק:

וסתמא כרבי נחמיה - והך סתמא כרבי נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת:

מתני' נתכוין להרוג את הבהמה - היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו:

אנפלים לא מיחייב - דכמו דקטיל דמו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עט א (עריכה)

והיה בה כדי להמית על לבו - האבן הזאת אם תכה על לב ראויה להרוג אבל על המתנים אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו:

גמ' אי נימי אסיפא - דקאמר ת"ק נתכוון להכות את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב:

ר"ש פוטר מיבעי ליה - דהא בהדיא קאמר לה ת"ק ולמה ליה לר' שמעון למהדר פרושא ומאי אפילו:

הא נתכוון להרוג את זה - והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והרי מתכוון לבן ברית והרגו ור"ש אומר וכו' והאי דשביק רבי שמעון לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו:

אמר לחד מינייהו - קא מיכוינא ולא איכפת להי מינייהו:

מאי - לר"ש מקרי ליה מיתכוון לו ומיחייב או דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבק' ליה להאי הוה נמי ניחא ליה לאו מתכוון הוא:

אי נמי - להכות את הגוף הזה אבל כסבור הוא שהוא ראובן ונמצא שמעון מי אמרינן כיון דלהאי גופא איתכוון מתכוון הוא לו או דילמא כיון דלהאי גברא לא איכוין פטר ליה ר' שמעון:

עד שיאמר לפלוני אני מתכוין - ואותו פלוני הרג וכי אמר לחד מינייהו לא ייחד אותו וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון לא זהו פלוני שנתכוון לו:

וארב לו - קרא יתירא הוא נכתוב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו:

ורבנן - דפליגי עליה דרבי שמעון מאי דרשי ביה:

אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו - לתוך חבורה של בני אדם כותים וישראלים אבל נתכוין לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי:

תיפוק ליה וכו' - ולמה לי קרא:

אי נמי פלגא ופלגא - למה לי קרא למפטריה הא כיון דמצי למימר לכותים קא מתכווינא אית לך למפטריה משום דספק נפשות להקל מוהצילו העדה (יומא פד, ב):

לא צריכא וכו' - ואשמעינן קרא דפטור משום דהוה ליה כותי קבוע ביניהם וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה . על מחצה והוי ספק נפשות להקל ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבי' ליה כרובא אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוה ליה ספק נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג את זה חייב:

במצות שבמיתה הכתוב מדבר - שהיה מתכוון להרוג את חבירו:

כדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש - ואי לא נתכוון להרוג היאך מקטיל וכי איתכוון מיהא חייב אף על גב דלא נתכוון אלא לחבירו דהא כתיב וכי ינצו אנשים וגו':

ממון - דמי האשה יתן ליורשיה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין עט ב (עריכה)

נתינה למעלה - גבי לא יהיה אסון ונתן בפלילים (שמות כא) דמי ולדות:

והא דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ורבנן - דרבנן מחייבי ליה מיתה לנתכוין להרוג את זה והרג את זה ורבי מחייב ליה ממון ואילו לתנא דבי חזקיה לא מיחייב ממון ולא מיתה:

מכה אדם ומכה בהמה - לכך הוקשו בהאי קרא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ומשמע בבהמה חייב ממון ובאדם פטור מממון דכתיב בהמה ישלמנה ולא אדם והקיש לך הכתוב פטור תשלומין של אדם לחיוב תשלומין של בהמה מה להלן לא חלקת בין מתכוין לקמן מפרש ואזיל מאי היא:

דרך עלייה - לא שייך למתני גבי בהמה אלא משום דבאדם אשכחן ביה חילוק בהורג בשוגג דרך ירידה חייב גלות אבל דרך עלייה בהרימו את ידו פטור מגלות דכתיב (במדבר לה) ויפל עליו וימת דרך נפילה בעינן:

לפוטרו ממון - כלומר לא חלקת בו שום צד להפטר מן תשלומין אלא בכל צדדין הוא דמחייב דרבינן כל נזקין בב"ק (דף כו:) מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון ומכה בהמה נזק הוא:

אף מכה אדם - אין דין פטור תשלומין הכתוב בו חלוק לשום צד שיתחייב ממון אלא כל שעה פטור מממון בין בשוגג ואין נתכוון דפטור ממיתה בין במזיד ונתכוון דחייב מיתה:

אלא לפטרו - אלמא פטור מממון לתנא דבי חזקיה וממיתה נמי שמע מינה דפטר ליה מדאצטריך למפטריה מתשלומין כדמפרש ואזיל ואי בר קטלא מי אצטריך למפטר:

מתני' שנתערב באחרים - בגמרא מפרש הנך אחרים מאן נינהו:

כונסין אותן לכיפה - ושם מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסן כדתני לקמן בפירקין (דף פא:):

נדונין בקלה - מאחר שנתערבו ואי אתה מכיר מי המחויב את החמורה ומי המחויב את הקלה אי אתה רשאי להחמיר עליו למושכו למיתה חמורה שלא נתחייב בה אלא ידונו בקלה שישנה בכלל החמורה:

הנסקלין בנשרפין - אע"ג דרובא דהני נשרפין כדקתני נסקלין בנשרפין משמע חד נסקל שנתערב בנשרפין טובא אפילו הכי לר' שמעון ידונו כולן בסקילה מפני שהשריפה חמורה:

לא נתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים - שפושטין ידן בעיקר:

לא ניתנה לבת כהן שזנתה - שעבירתה חמורה שמחללת את אביה כדאמר בארבע מיתות (לעיל דף נב.) שנוהגין בו חול:

בסייף - שחנק חמור:

וחכמים אומרים בחנק - שסייף חמור וטעמא מפרש בארבע מיתות:

גמ' אלא בפניו - כיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו:

וכיון דרוצח הוא - שהרי קבלו העדיות ונשאו ונתנו בדבר:

דפטירי - הואיל ואיכא חד דלא נגמר דינו אין לך ראיה לזכות גדולה מזו ורחמנא אמר והצילו העדה (במדבר לה):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פ א (עריכה)

אי הכי הא דתני עלה וכו' - בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב אי הכי דהני אחרים דמתני' דרוצחים קאמר והאי רוצח שנתערב בהוכר ולבסוף נתערב קאמר הא דתני עלה בברייתא הכי רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן כולן פטורין מאי אפילו דקאמר ר' יוסי:

אלא אמר רבא - בשלא הוכר לבית דין קאמר כגון שנים עומדין ויצא חץ מביניהם ואין יודעין אי זה מהן זרקו שניהם פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה ובהא אפילו רבי יהודה מודה ורבי יהודה דאמר כונסין אותן לכיפה לא עלה קאי אלא הכי קאמר ת"ק וחסורי מחסרא מתני' והכי קתני ושור שנגמר דינו וכו' סוקלין אותו דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הלכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה:

כונסין אותן לכיפה - שא"צ לסוקלן שלא להטריח ב"ד אלא כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב:

והתניא - בניחותא:

ולדה מותר - לקמן מפרש לה:

ולדה אסור - דעובר ירך אמו הוא וגם הוא נאסר בגמר דין אמו:

והאמר רבא ולד הנוגחת אסור - בהקרבה כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא לגבוה ולא להדיוט הלכך על כרחיך שמעינן מדרבא דהיכא דאית עדים אסור אף להדיוט וצריך לגמור דין שניהם והא ליכא למימר טעמא דת"ק דתני וולדה מותר משום דלא נגמר דינו עמה דאי בשלא בא לב"ד מאי איריא ולדה אפילו אמו נמי אם לא נגמר דינה לא מיתסרא וכי איצטריך תנא למיתני מותר הכי אשמעינן דאין זקוק להביאה לב"ד קאמר ותיובתא דרבא:

אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה - דהיינו בין נגיחה לגמר דין דלא הוה ולד לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין ולא נוצר מן האיסור דאכתי אימיה הות שריא ולדה מותר:

אם משנגמר דינה עיברה וילדה - דנולד מן האיסור אסור אע"ג דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין:

הניחא למאן דאמר - פלוגתא הוא בתמורה (דף לא.): מאי


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פ ב (עריכה)

איכא למימר - דהא כשנוצר לאחר גמר דין לאו איהו לחודיה גרמא ליה שאף מן הזכר הוא בא דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא:

ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה - דהיינו בין נגיחה לגמר דין:

ומשנגמר - דינה ילדה ולדה אסור. אע"ג דלא הוה בשעת נגיחה כיון דהוה בשעת גמר דין נאסר בגמר דין עם אמו דעובר ירך אמו הוא:

ש"מ - מדקתני ידונו בסקילה מותרה למיתה חמורה הוי מותרה למיתה קלה משום דקלה בכלל חמורה דאי לא הוי מותרה למיתה קלה הנך דנתחייבו חמורה היאך נתחייבו בסקילה הא לא אסרו בהם מיתה זו ונפטרי' לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה:

א"ר ירמיה - מהכא ליכא למילף הכא בהתרו בהם מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע:

והאי תנא הוא - דקאמר לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה:

ושאר חייבי מיתות - חוץ ממסית שאינו צריך התראה דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

עדה ועדים - לאו דוקא דמסית נמי עדים ועדה קא בעי והא דנקט ושאר משום התראה נקט לה:

יליף ממקושש - שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם:

הוראת שעה היתה - ועל פי הדבור מחייב ולא גמרינן מינה לדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע:

הנשרפין בנסקלין - משמע כגון דהוו נסקלין רובא ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין:

תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו - היכי נקט טעמא משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה בלאו הכי נדיינינהו בסקילה (הוה) בתר רובא:

אלא היכי איתנייהו - אבוה מהדר ליה אלא היכי אלמדנו:

אמר ליה רב יהודה הנסקלין בנשרפין - דאע"ג דנשרפין רובא מדתני לר' שמעון בסקילה מפני שהשריפה חמורה:

התם - הוא דקא מסיימי רבנן שהסקילה חמורה לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי אלא הכי קאמרי ידונו בשריפה כדינייהו בתר רובא ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאין למשוך את הקלים לאו חמורה היא אלא קלה היא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פא א (עריכה)

לא תימא ליה לאבוך הכי - להודיעו בהדיא שהוא טועה משום דמכסיף ומצטער:

אלא אמור לו אבא כך כתוב בתורה - קס"ד בתמיהה קאמר וכי כך כתיב בתורה:

סוף סוף היינו הך - דמביישו ואומר וכי יפה אתה עושה:

אלא - בניחותא אומר לו מקרא האמור בתורה ואומר לו אבי מקרא כך וכך כתוב בתורה והוא עצמו ישים על לבו על מה זה מזכירו והכי נמי אין לך לומר לאביך לא תתנייה הכי:

מתני' עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - כגון חמותו והיא אשת איש:

בזיקה הראשונה - בגמרא מפרש לה:

גמ' פשיטא - דבחמורה נדון שהרי אף בה נתחייב דהיכי סליק אדעתן לידון בקלה וכי אתגורי אתגר במה שעבר שתי עבירות אילו לא עבר אלא על החמורה היה נדון בה ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת נדון בקלה:

אמר רבא - ודאי אי מקמי דאתא לקמן עבדינהו לתרוייהו לא איצטריך לאשמועינן כי איצטריך למתנייא כגון דנגמר דינו תחלה לקלה סד"א וכו':

מנא הא מילתא וכו' - ואע"ג דנגמר דינו לקלה:

בסקילה - דכל דמיהם בם בסקילה דהיא חמורה ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן:

בן סורר ומורה - וקרי ליה שופך דם . על שם שסופו לשפוך כדאמרי' (לעיל דף עב.) שעומד בפרשת דרכים וכו':

דאהדריה משה - במשנה תורה:

אל ההרים לא אכל - סיפיה דקרא צדיק הוא חיה יחיה לומר זה צדיק גמור וע"כ משום דלא עביד הני לאו צדיק הוא אם עבר עבירות אחרות אלא לאו כמשמעותיה מדריש:

אל ההרים לא אכל - שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד:

שלא נהנה מקופה של צדקה - שהוא דבר גנאי לאדם הגון:

בזיקה הראשונ' - באותו איסור שהוזקק זה תחלה להזהר בו ולפרוש ממנו הוא נדון אבל לא באיסור הבא עליו אחרון אע"פ שהוא חמור דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואפי' חמור על הקל הלכך אין כאן שתי מיתות:

חמותו ונעשית אשת איש - כגון נשא בת אלמנה ונאסרה אמה משום חמותו ואחר כך נשאת ונאסרה עליו משום אשת איש נדון בחמורה בשריפה דהיא קדמה אבל אם היתה אשת איש ונעשית חמותו הואיל כשנשא בתה כבר היתה זו אסורה עליו משום אשת איש תו לא חייל אסור חמותו אאסור אשת איש ואינו נדון אלא בחנק:

דאמר ר' אבהו - ביבמות בפ' ד' אחין:

מודה ר' יוסי באסור מוסיף - ומחדש דבר על האשה הזאת לאסור בה דבר חדש (או) לאסרה על מי שלא היתה אסורה עליו מתחלה כגון הכא כשהיתה אלמנה והיא חמותו היתה אסורה לו משום חמותו ומותרת לכל אדם וכשנעשית אשת איש הוסיף בה השם הזה איסור שאסרה לכל העולם וכי האי גוונא מודה ר' יוסי דאסור חל על אסור מגו דחייל אכולא עלמא שהיתה מותרת להם עד עכשיו חייל נמי אהאי ואע"פ שאסורה לו ועומדת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פא ב (עריכה)

אמר ליה אדא ברי בתרי קטלי קטלת ליה - בתמיהה אמת שחלו שתיהן עליו ועבירה שיש בה שתי מיתות הוא נדון בחמורה והיאך אתה בא לדונו אף באשת איש וכי תהרגנו שתי פעמים וכי חייל אשת איש אחמותו לרבי יוסי לענין שוגג הוא ולהתחייב שתי חטאות:

מתני' מי שלקה ושנה - שלקה שתי פעמים על שתי עבירות:

גמ' של כריתות - לאו שיש בו כרת והתרו בו למלקות:

דגברא בר קטלא הוא - בידי שמים יכרתוהו:

וקרובי הוא דלא מקרב קטלא - עדיין לא נתקרבה מיתתו. דמוותר נפשיה. דמפקיר עצמו לעבירות: של כרת אחת שעבר אותה עבירה עצמה שלש פעמים על השתים לוקה ובשלישית יכנסוהו לכיפה:

דרבן שמעון - ביבמות נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא דעד תלתא זימנין לא הויה מוחזקת לקבור את בעליה:

לימא מתניתין - דבשתי מלקיות מחזקת ליה רשע ובעי כיפה דלא כרבן שמעון בן גמליאל:

עבירות מחזיקות - אותו בחזקת רשע הוא ובהתראה ולא מלקות הלכך בשלישי כונסין אותו לכיפה דהא איתחזק ליה בשלש עבירות:

מיתיבי - לרבינא דמהדר לאוקומה למתני' כרבן שמעון בן גמליאל מדפליג אבא שאול ואמר כר' שמעון בן גמליאל מכלל דת"ק לאו כרשב"ג:

ומר סבר לא הוחזק עד שילקה שלש מלקיות - וכיון דלקי על השלישית אע"ג דאיתחזק השתא רשע לא מעיילינן ליה לכיפה דבתרי דיני לא דיינינן ליה:

התרו בו ושתק - שהראה בעצמו כמקבל התראה ומיהו לא התיר עצמו למלקות בהדיא וכן בהרכין בראשו ורמז שהוא מקבלה אע"פ דלא לקי בהתראות כי הני דלא התיר עצמו למלקות מ"מ התראות נינהו להחזיקו רשע ופעם ראשונה מתרין ביה ושבקינן ליה וכן בעבירה שניה ושבקינן ליה ובשלישית מתרין ביה למלקות וכונסין אותו לכיפה עליה שהרי הוחזק רשע בשלש עבירו' של התראת מלקות:

אבא שאול אומר וכו' - והא הכא מלקות ליכא דלא התיר עצמו למלקות שהרי שתק דנימא טעמא בדאבא שאול משום דמלקיות מחזיקות ולא הוחזק עד שילקה וכיון דלקה על השלישית לא עייל ליה לכיפה:

במאי קא מיפלגי - והא לא לרבינא מותיב דהא לדידן נמי קשיא דבפלוגתא דרבי ורשב"ג לא מצינו לאוקומה דהא ע"כ עבירות מחזיקות סבירא להו דהא אין כאן מלקות ואמאי בעי אבא שאול רביעית:

אמר רבינא - בין הכא בין במתניתין קמייתא בכיפה צריכה התראה קא מיפלגי ודכולי עלמא כרשב"ג ולא הוחזק עד שלש עבירות של התראת מלקות מקובלות או בפיו או בשתיקה או בהרכנת ראש וקמיפלגי בכיפה אי צריכה התראה ת"ק סבר כיון שהוחזק רשע על שלש התראות של מלקות כונסין אותו לכיפה ואע"פ שלא הותרה על כך ואבא שאול סבר על ג' התראות של מלקות הוחזק רשע ולא על השתים ומהשתא בעינן עבירה רביעית להתרות בו אם תעבור תכנס לכיפה:

מלא קומתו - גובה:

והיכא רמיזא - ודאי הלכה למשה מסיני היא הך עונש דכיפה ומיהו היכא רמיזא מקצת:

תמותת רשע רעה - מי שהוחזק רשע תמיתתו רעתו אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא:

במצודה רעה - איידי דאיירי הכא ריש לקיש בהאי קרא מייתינן לאידך דרשא דר"ל:

מאי מצודה רעה חכה - אמ"ו בלע"ז שהוא רע וחלש וקטן ואוחז בו דגים גדולים פתאום ואינו רואה ואינו דומה לנאחז ברשתות ע"י מארב ותחבולות:

מתני' שלא בעדים - שלא ניתן לב"ד להרגו:

לחם צר - לקמן בעי מאי שנא בכיפה קמייתא:

גמ' מנא ידעינן - הואיל וליכא עדות:

בעדות מיוחדת - דשנים מעידין עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמר במסכת מכות (דף ו:) דלא מיקטל עליה ומיהו הכא תנינן דעייל לכיפה אבל על פי עד א' מוציא דבה בעלמא הוא:

בעוקצי תאנים - בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה בההוא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה:

מעייניה - בני מעיו:

והדר מאכילין אותו שעורין - שנופחין בתוך מעיו ומתוך שהוקטן מעיינו הוא נבקע:

מתני' הקסוה - מפרש בגמרא:

ארמית - בת עובד כוכבים:

קנאין פוגעין בו - בני אדם כשרין המתקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתו מסורה לבית דין והלכה למשה מסיני הוא:

פוגעין - ממיתין כמו לך ופגע בו (מלכים א ב):

גזירין - פקעין אשעל"ש בלע"ז:

גמ' והיכא רמיזא - דשייכא בה מיתה:

כבלע את הקדש - לשון גנב שמבליעין ומחביאין ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק דעיקר קרא בלוים כתוב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות כמו שכתוב שם ובא אהרן בנסעם והורידו: יכה קוסם את קוסמו: שמקלל כלפי מעלה בקוסם יכה הקוסם זה את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים האלו בלבו (קסבר המקלל דקא מחשב ליה) האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו:

יכהו קוסם - מקלל את חבירו ואומר יכהו הקוסם הזה:

לו ולקונו ולמקנו - דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריותיו את טובו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פב א (עריכה)

לא פגעו בו קנאין מהו - מה עונש בדבר:

אנשייה רב לגמריה - שכח מה שגמר מרבו בדבר זה ולא ידע להשיבו:

וכן הוא אומר ואת זכר וגו' - סיפיה דקרא תועבה היא:

זונה - מופקרת ואפי' ישראלית:

קדש - מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו:

כתוב על גלגלתו של יהויקים - משום ר' חייא בר אבויה נקט לה:

זאת ועוד אחרת - נקמה נעשית בה כבר ועוד אחרת תעשה בה:

זקינו דר' פרידא - הוא ר' חייא בר אבויה והכי אמרי' בחלק:

נבוג - בצבצה ויצאה מקבורתה:

קבורת חמור - מושלך ברחובות:

בסיפטא - ארגז:

לשיבבתהא - לשכנותיה:

דלא קא מנשי לה - אינה נשכחת מלבו:

שגרתה לתנורא - הסיקה את התנור:

חייב עליה - כלומר נענש בה משום כל אלו:

נדה - אע"פ שדם כותית כדם בהמה מכל מקום מיאוס וחילול לקדושת השם הוא:

שפחה - שהיא כשפחה אצלו שכנסת ישראל גבירה נקראת:

עובדת כוכבים - לא תתחתן בם כי יסיר וגו' כל המסירות את הלב במשמע ומיהו לאו דלא תתחתן ליכא דאורייתא דדרך חתנות משמע ובית דינו של חשמונאי גזרו דלפרוש מינה משום כל הני:

א"א - ולאו ממש דקדושין לית להו ומיהו לא"א דמיא וחייב לפרוש הימנה שלא יהא רגיל באשת איש:

אבל אישות אין להם - שסתם כותית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לא"א:

אמר רב חסדא - קנאי הבא לימלך בבית דין ובשעת מעשה אם יפגע בו אין מורים לו שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך:

ולא עוד אלא שאם פירש זמרי - מן האשה והרגו פנחס אחר כן נהרג עליו שלא נאמרה הלכה דא אלא בשעת מעשה:

זמרי - הוא שלומיאל:

נשיא שבט - שמעון כדלקמן:

שמעון - שני לבטן לוי שלישי לבטן: בת יתרו מי התירה לך: משה קודם מתן תורה נשא וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב:

ונתעלמה ממנו הלכה - שנאמר לו בסיני הבועל כותית וכו':

אחי אבי אבא - היינו משה שהיה אחי אבי אביו אהרן:

פרוונקא - שליח:

שמואל אמר מאי וירא ראה שאין חכמה - כלומר נזכר פסוק אין חכמה ואין תבונה נגד ה' שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו ולא המתין ליטול רשות ממשה שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את כותית:

ויקם ויקח - מכלל דעד השתא לאו בידו הוה:

העדה - סנהדרין שהיו יושבים ודנין כדכתיב קח את כל ראשי ואמרי' בפר' ד' (לעיל לה.) חלק להם בתי דינין לדונם דיני נפשות על עון פעור:

שלף שננה - שלף הברזל שבראש העץ של רומח:

אונקלי - מלבוש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פב ב (עריכה)

נשען והולך על מקלו - על העץ לבדו בלי הברזל שלא יהיו מכירים בו בני שבטו שלהרוג הוא בא:

היכן מצינו כו' - כלומר אתם מפקירים עצמכם אחר בנות מואב אני למה לא אעשה כמותכם וכי שבט שלי גדול משלכם שאהיה פרוש וטהור יותר מכולכם כיון ששמעו כן אמרו הניחו לו ליכנס לקובה שאף הוא רוצה כמותינו:

צרכיו - תשמיש:

התירו פרושין את הדבר - ודאי מותר לעשות כן שהרי פנחס עשה כמותינו כך אמרו העומדים שם כשראו שנכנס:

שהיה לו לפרוש - מן האשה ושוב אין ניתן להורגו:

לדבר - לזעוק לאנשי שבטו לסייעו:

שכוון בזכרותו ובנקבותה - וראו אותם דבוקים זה בזה וידעו שניתן רשות לקנאי לפגוע בו ולא יאמרו שנאה היתה בלבו עליו:

שלא נשמטו - לפרוש זה מזה עד שראו שהרגם בדין:

והגביה את המשקוף - והוציאן נדבקים ולא הוצרך להשפיל הרומח וישמטו:

ואחד שבא מלאך והשחית - והוטרדו בני שבטו ולא הרגו לפנחס: פלילות ריב:

בן קנאי - משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב (בראשית לד) הכזונה יעשה את אחותנו:

בן משיב חמה - אהרן במעשה דקרח דכתיב כי יצא הקצף וכתיב ויתן את הקטורת:

אבי אמו - יתרו דאלעזר אבי פנחס לקח מבנות יתרו דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ומפרש באגדה פוטיאל זה יתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים ואמרו בסוטה פוטיאל זה בנו של יוסף שפטפט ביצרו ומשנינן אי אבוה דאמיה מיתרו אמיה דאימיה מיוסף אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו דיקא נמי דכתיב פוטיאל ולא פוטאל:

וראויה כפרה זו - שעשה פנחס:

שתהא מכפרת לעולם - דכתיב (במדבר כה) לברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר:

ד' מאות וכו' - זרזיר בגימטריא הכי הוו:

מתנים - לשון המתנה:

או תיש - עד שתשש כחו:

אלקום עמו - שכל הקמות שלו:

ופנחס לא היה יודע - שהקדוש ב"ה ששמו מלך אלקום עמו שלא היה צריך להמתין שיתשש כחו ונראה בעיני שהתיבה הזאת לשון ערבי שכל פתיחת תיבותיהן אל:

ששים - ואין לדבר רמז במקרא:

שנעשה - ביצים שלו כביצים מוזרות שהוקלש ונתבלבל שכבת זרע שבתוכו מרוב בעילות:

והיא נתמלאה - שכבת זרע כערוגה מלאה מים:

מושבה - מקום מושבה שהיתה רחבה ביותר:

וקבר שלה - פתיחת רחמה:

שכזבה באביה - שצוה אליה אל תשמעי אלא לגדול שבהם:

כוס בי עם זה - שחוט אותם ע"י:

והיינו דאמרי אינשי - על שם כזבי אומרים דבר זה:

בן קני לאורבני - מקום יחוד:

אורבני - ערבה דקה הגדלה בין האגמים אשטוינ"א בלע"ז:

מאי בעי - ודאי משום זנות הלכה לשם:

בהדי קלפי דקני - קליפות הקנים:

שוילנאי מאי בעיא - ודאי משום זנות הלכה שם:

גפתה לאמה - הנאיפה אמה כלומר הוציאה שם גפייתה על אמה שכיון שזינתה קורין אותה זונה בת זונה:

הסליא - גרם שיזכרו ויספרו לשון לא תסולה (איוב כח) המסולאים בפז (איבה ד) שהיו מעריכין עצמן בפז ואת זה ואת משפחתו סלו בניאופים ל"א גרם לחפש ולדקדק אחר עונם לשון מסלסל בשערו (נזיר דף נ.):

מעשה כנען - זמה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיג:) ה' דברים צוה כנען את בניו ואהבו את הזמה:

הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה - יכרת וגו' אלמא בר כרת הוא: היוצק שמן על מנחה: והבולל: בשמן:

והפותת - פתים לאחר אפייתה כגון מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור שהן באות אפויות:

והמניפה והמגישה - בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן כדאמרי' בסוטה בפ' ב' (ד' יב:) והמסדר שלחן (ולחם) הפנים:

בחוץ - אם עשה אחת מאלו בחוץ:

פטור - דלא חייב כרת אלא שוחט דכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט וגו' ומעלה דכתיב (שם) אשר יעלה עולה וזורק דאתרבי מדם שפך בפ"ד (דף לד:) וכל הני דיש אחריה עבודה אמעיט בפ' בתרא דזבחים (דף קטו:) מה העלאה מיוחדת שהוא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פג א (עריכה)

לא משום זרות - זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה דנפקא לן בסדר יומא (דף כד.) מועבדתם עבודת מתנה ודרשי' עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה וכל הני יש אחריה עבודה יוצק ובולל ושאר עבודות דמנחה יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר כולן. מסדר השולחן עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן המטיב את הנרות המדשנם שחרית יש אחריה הדלקת ערבית. מקבל דמים יש אחריו זריקה:

ולא משום טומאה - כהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקי אזהרה דידהו בפ' כל הזבחים תנינא בשחיטת קדשים (זבחים דף טו:) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגו' וזר נמי מיניה דרשינן מדאיצטריך קרא למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אי למעוטי קדשי נכרים וקדשי נשים וכי בטומאה קרבי והא אמרינן התם דלא אלא הכי קאמר בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו שלא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה:

ולא משום מחוסר בגדים - דאינהו נמי מזרות אתרבאי בפ"ב דזבחים (דף יז:) דכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם וכו' והוו להו זרים:

ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים - דחוקה חוקה ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה והאי תנא נמי יליף מינה דאמר מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר:

הא מקטיר - דהויא עבודה תמה שאין אחריה עבודה חייב משום טומאה ומאי חייב לאו מיתה:

לא לאו - הוא דמחייב דכתיב ולא יחללו:

ופרכינן אלא זר נמי - הא דדייקינן הא מקטיר לענין זרות תימא נמי דלאו הוא דמחייב והא מיתה בהדיא כתיב והזר הקרב וגו':

הא כדאיתא וכו' - בזרות דייקינן הא מקטר חייב מיתה ולענין טומאה לאו:

מכלל דיוצק ובולל - מדקאמר מקטר לאו בעלמא הוא דאית ביה ומההוא חיובא ממעיט ליוצק ובולל אלמא אפילו לאו לא מיחייב משום טומאה:

אזהרה ליוצק ובולל - לטומאת הגוף מנין:

קדושים יהיו ולא יחללו - אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה:

ואלו שבמיתה - ברייתא היא וחשיב נמי טובא ותני נמי טמא ששימש:

האוכל את הטבל וכו' - כולה מתני' יליף לה מקראי לקמן:

ופרועי ראש - ששימשו פרועי ראש שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גלחו ראשם:

אבל ערל - שמתו אחיו מחמת מילה וכן אונן ששימש וכן מי ששימש מיושב דכל הני כולהו קים להו בהוא דמחלי עבודה בפ"ב דזבחים (ד' טו:) אפילו הכי ליתנהו במיתה אלא באזהרה ולקמן מפרש לה:

בעל מום - כהן בעל מום ששימש:

רבי אומר במיתה - לקמן מפרש פלוגתייהו:

הזיד במעילה - נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד:

אשר ירימו - שעתידין לתרום וקאמר דלא יחללום שאסור לאכלם בטבלם:

מתרומה - שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו:

מנותר - כי את קדש ה' חלל:

תרומה חוצה לארץ וכו' - סימן הוא זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו ואין נוהגין בחוצה לארץ אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר הבמות בכל מקום ויש היתר לאיסורו זה יש היתר לאיסורו בהפרשה וזה יש היתר לאיסורו דטביל ומותר בתרומה אבל נותר אין היתר לאיסורו זה נאמר בו חלול בלשון רבים ולא יחללו וזה בלשון רבים כי יחללוהו אבל נותר לשון יחיד קדש ה' חלל:

פגול ונותר - אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה אלא בקדשים:

שכן פסול אוכלין - נותר וטבל שניהם פסול המאכל אבל תרומה פסול הגוף הוא דכי יחללוהו בטומאת הגוף כתיב טבל ונותר אין להם טהרה במקוה אבל טמא בתרומה יש לו טהרה במקוה:

שנאמר ושמרו את משמרתי וגו' - לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן:

טהורה אין - מילתא באפי נפשה היא וקאי אדשמואל דאמר טמא שאכל תרומה טהורה קאמר טהורה דווקא אבל טמאה לאו במיתה אם אכלה בטומאת הגוף:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פג ב (עריכה)

לימא מר במיתה - דכתיב בתריה ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קדש וכל פרשתא בתרומה קאי דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שאין כפרתו מעכבתו ואילו קדשים לא אכיל עד שיביא כפרה:

הפסיק - בין ומתו בו ובין כל זר ומשמע דלא כתיב מיתה אלא לגבי כהנים ומשום טומאה:

וינזרו - ויבדלו מלעבוד:

גוף טמא מקוה ברבים - טמא ששימש וטמא שאכל תרומה שניהם פסולי הגוף ושניהם פסולי טומאה ויש להם היתר במקוה וחלולו בלשון רבים:

שכן קדש - טמא ששימש ועסק בקדשים ובנותר קדש ושניהם בפנים מה שאין כן בתרומה:

וחגרת אותם אבנט וגו' - והיתה להם כהונה משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה:

מכלל שהיא טמאה - קודם כפרה:

בן נכר - כהן מומר לעבודת כוכבים שהוא ערל לב ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין פד א (עריכה)

וערל בשר - שמתו אחיו מחמת מילה:

לא יבא - והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה:

ומן המקדש לא יצא וגו' - כלומר אע"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חלל:

מי כתיב בגופיה - מי כתיב בכהן הדיוט גופיה חילול מכלל דמכהן גדול דכתי' ביה אונן ואינו מחלל הוא דקא אתי:

ולא לישיבה - דכיון דלא נבחר הוה ליה כזר ובפ"ב דזבחים (דף כג:) רמינן מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה אימא במיתה הוא כזר אלמה תניא אינו במיתה והתם מפרק לה משום דהוי זר ושלא רחץ ידים ורגלים ושתויי יין שלשה כתובים הבאים כאחד דכתיב בהו מיתה ואין מלמדין:

אמר קרא בו - בתרומה במיתה דכולהו נמי מיניה גמרי ואתא בו למיעוטא ולא בעל מום ומסתברא בעל מום הוא דקא ממעט ולא טמא וטבול יום שהן פסול טומאתן במיתה:

גמר חטא חטא מתרומה - מעילה כתיב בה וחטאה בשגגה והכא כתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו:

בו ולא במעילה - וממיתה לחודה הוא דאמעיט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מגמרא גמר להזיד במעילה בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה:

מה להלן בידי שמים - דבמאתים וחמשים איש דקרח בשרופים כתיב (במדבר יז):

ר' יוחנן בן נורי וכו' - דס"ל נביא שהדיח את הרבים בחנק ולקמן מפרש במאי פליגי:

פלוגתא דר"ש ורבנן - באלו הן הנחנקין ויליף טעמא מקרא:

והא תנן - זר ששימש רבי עקיבא אומר בחנק ובברייתא קתני לר"ע בסקילה:

מתניתין ר' שמעון - דאמר נביא שהדיח בחנק וזר ששימש מיניה גמר ורבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא הוא ואמר לר"ע זר ששימש בחנק נביא שהדיח בחנק:

וברייתא רבנן - בני מחלוקתו של רבי שמעון ואף הם תלמידי רבי עקיבא הוו ואמרי משמו סקילה בתרוייהו: