רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ב א (עריכה)

מתני' דיני ממונות בשלשה - בגמ' ילפינן להו:

גזילות - כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה:

וחבלות - החובל בחבירו חייב בחמשה דברים כדאמרינן בבבא קמא (דף פד.) ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו' כן יעשה לו בממון ובגמ' פריך היינו דיני ממונות:

נזק - דשור המועד או אדם שהזיקו ובגמ' פריך היינו חבלות:

תשלומי כפל - דגניבה שנמצא בידו דכתיב (שמות כב) אם המצא תמצא בידו וגו':

ותשלומי ארבעה וחמשה - דשור או שה שטבחו או מכרו:

האונס ומפתה - נערה בתולה חמשים כסף:

מוציא שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים וגו' וענשו אותו מאה כסף וגו' (דברים כב):

דיני נפשות - דאם אמת היה שזינתה תחתיו היא בסקילה ודיני נפשות בעינן כ"ג (לקמן בפירקין) (דף טו.):

מכות - מלקות ארבעים טעמא דר' ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא (דף י.) מקראי:

עיבור החדש - בגמרא מפרש:

עיבור השנה - שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צריכין לעבר מפני האביב והתקופה כדאמרינן בגמרא מילתיה דר' שמעון מיפרשא בגמרא בברייתא (דף י:):

סמיכת זקנים - על ראש פר העלם דבר של צבור:

חליצה בשלשה - ביבמות יליף לה בפרק מצות חליצה (דף קא.):

מיאונין - יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה:

נטע רבעי - אם בא לחללו על המעות וכן מעשר שני:

שאין דמיהן ידועין - כגון פירות והרקיבו שאין להם שער בשוק:

וההקדשות - הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

הערכין המטלטלין - בגמרא מפרש (דף יד:):

אחד מהם כהן - דכתיב כהן בפרשה כערכך הכהן וגו' (ויקרא כז):

והקרקעות - של הקדש צריך ט' והעשירי כהן לשומן אם בא לפדותן בגמ' (דף טו.) מפרש ויליף להו מקראי:

ואדם - הבא לפדות עצמו מיד הקדש צריך עשרה לשומו ובגמרא (שם) פריך אדם מי קדיש:

דיני נפשות - בעשרים ושלשה לקמן יליף לה במתני':

הרובע והנרבע - שור שרבע אשה ובהמה שנרבעת לאיש נידונית הבהמה ליסקל:

בכ"ג - כאדם הרובע דאיתקוש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה בהמה היינו רובע ואיתקוש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו - בנרבע כתיב:

שור הנסקל - שנגח אדם ומת:

כמיתת בעלים - אם היה נידון בחיוב מיתת בית דין דבעי עשרים ושלשה כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא להך דרשה ולא דנתחייב קטלא כדמפרש טעמא בגמ' (שם):

הזאב והארי כו' - שהמיתו אדם ונידונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו' בשור שנגח את הפרה (דף נד:):

ברדלס - חיה היא:

ואין דנין לא את השבט - רובו של שבט שעבדו ע"ז במזיד:

נביא השקר - בחנק בגמ' (דף טז.) בעי מנלן דבעי שבעים ואחד:

במלחמת הרשות - כל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל:

על העיר - ירושלים:

סנהדריות - שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים טז) תתן לך בכל שעריך וצריכין בית דין הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם וכו' יליף בגמ' (דף טז:):

בספר - כרך המבדיל בין ישראל לנכרים ובלע"ז מרק"א ובגמרא (שם) מפרש טעמא:

עדה שופטת - עשרה מחייבין:

ועדה מצלת - עשרה מזכין אשמעינן קרא דצריך עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

לעדה הרעה - במרגלים כתיב:

לרעות - אם הרוב מחייבין לא תלך אחריהם להרוג:

שומע אני - דלטובה לזכות הלך אחריהן שאפי' מיעוט המזכים ורבים המחייבין כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות משום זכות לא איצטריך ליה אלא אפילו לחייב הלך אחריהן:

לא כהטייתך - אחרי רבים לזכות אני אומר לך לנטות אחרי רבים לחובה אלא לזכות על פי אחד אפילו אין יתירין מזכין על המתחייבין אלא אחד זכה אבל לחובה עד שיהו מחייבין עודפין על המזכין שנים והכי קאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי אחד אבל אחרי רבים בשנים אפי' לרעות הלכך על כרחך כ"ב בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בציר מי"ב:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ב ב (עריכה)

ואין בית דין שקול - אין עושין ב"ד זוגות שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה ע"פ אחד הלכך מוסיפין עליהן עוד אחד ובגמרא (דף יז.) פריך כיון דאין ב"ד שקול ומצרכת עשרים ושלשה הטייה לרעה על פי שנים לא משכחת לה:

מאה ועשרים - בגמ' (שם) מפרש כנגד מי:

מאתים ושלשים - דהיינו כ"ג עשיריות שיהא כל אחד מבית דין שר על עשרה דבציר מעשרה לא אשכחן שררה:

גמ' מה הן קתני - האי גזילות וחבלות פירושא דדיני ממונות הוא דלא תימא כל דיני ממונות במשמע ולמעוטי הלואות והודאות שהן באין על גמילות חסדים ואיכא נעילת דלת בפני לוין כדאמרינן לקמן הלכך מעטינהו ולקמן מפרש ממאי מעטינהו:

הודאות והלואות - שניהן על עסקי מלוה הן הודאות שבא לדון בעדי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו הלואות שבא לדון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו והלה כופר בשתיהן וכי האי לישנא טובא איכא בהך מכילתא הודאה אחר הודאה הלואה אחר הלואה מצטרפין בפרק ג' (לקמן דף ל.) גבי עדים זוממין ואית דמפרשי הודאות שמודה במקצת הלוואות שכופר הכל וראשון עיקר דמכדי שניהן על עסקי מלוה הם כדאוקימנא טעמא לקמן משום נעילת דלת בפני לוין מאי שנא דהא קרי הלוואה והא לא קרי הלוואה הודאות וכפירות איבעי ליה למיתני:

תנא גזילות וחבלות - לפרושא:

ונקרב בעל הבית אל האלהים - מדכתב בפרשה אלהים ג' זימני נפקא לן דבעינן שלשה והאי קרא כתיב בשומר חנם וזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות:

מה לי חבל בממונו - ממשמע שנאמר שלשה בחובל בממונו אף חובל בגופו בכלל הלכך בהא נמי כתיב ביה ואי לא תנא דיני ממונות הוה אמינא הנך משום דבגווייהו כתב נקט להו ולעולם הוא הדין לדיני מלוה להכי תנא דיני ממונות ותנא ומה הן דיני ממונות גזילות וחבלות למעוטי הודאות והלואות דאם כן דכולן במשמע כיון דתנא דיני ממונות נישתוק:

ולמאי - הלכתא שיירינהו תנא לדיני מלוה למעוטינהו מאי:

דברי הכל - לקמן (דף ו.) קאי דפליגי בפשרה ואשמעינן ר' אבהו דבדין כולהו מודו דבעינן ג':

מומחין - סמוכין ונטלו רשות מנשיא לדון כדאמרינן לקמן בפירקין (דף ה.):

' - ומאי קסבר. תנא דידן דמעטינהו:

אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן - דאיכא למאן דאמר בהגוזל עצים (ב"ק דף קז.) שהפרשיות הכתובות באלה המשפטים מעורבבות הן שיש מקרא כתוב בפרשה זו שאינו יכול לעמוד בה אלא מפרשה אחרת הוא כגון אשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) דילפינן מיניה מודה במקצת הטענה ישבע כו' שכתב בשומר חנם לאו אשומר חנם קאי דשומרין אע"פ שלא הודו במקצת חייבין לישבע דהודאה מקצת הטענה אפרשת דאם כסף תלוה קאי (בם) דהתם הוא דבעינן הודאה במקצת ואי לא מודה כלום חזקה אם טענת התובע אמת לא היה יכול זה להעיז פניו נגדו ולומר לא הלויתני הלכך אפי' שבועה לא בעי אבל בפיקדון דליכא גמילות חסדים מעיז פניו וכופר הכל ובעי שבועה והאי תנא דמתניתין אי סבירא ליה נמי דהאי אשר יאמר כי הוא זה בהלואה משתעי הרי נאמר אלהים בהאי קרא דמשמע מומחין לשון שררה ורבנות כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז) לשון רבנות וליבעי מומחין:

ואי קסבר - דהאי קרא לאו בהלואה משתעי:

שלשה מנלן - בהלואה הא מתלתא אלהים נפקא לן לקמן (דף נ:) ואלהים בהלואה לא כתיב:

משום דר' חנינא - ותקנתא דרבנן הוא:

בדרישה וחקירה - צריך לבדוק את העדים באיזה יום באיזו שעה הלוהו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ג א (עריכה)

שנאמר משפט אחד יהיה לכם - ממונות כנפשות וכיון דכתיב דרישה וחקירה בדיני נפשות דכתיב (דברים יג) ודרשת וחקרת הוא הדין לדיני ממונות:

שלא תנעול דלת - שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותן מכוונת ויפסיד והכא נמי שמא לא ימצא מומחין לכופו לדין:

אלא מעתה טעו - הדיוטות בדיני ממונות לא ישלמו דכיון דברשות רבנן קא נחתי הוו להו כמומחין וכל המומחה לב"ד אם טעה פטור מלשלם כדלקמן באחד דיני ממונות (דף לג.) הא שאינו מומחה חייב:

כל שכן שאתה נועל דלת - דסבר דלמא טעו בי דינא ופטרי ליה ומפסידנא:

אי הכי - דבהודאות והלואות שלשה בעינן למה ליה לרבי אבהו לאוקומה למתניתין במה הן קתני:

תרתי קתני - מצי למימר דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות בשלשה כל דהו וגזילות וחבלות בג' מומחין ומשום דחלוקין בדיניהן לא כללינהו בחד כללא:

ועוד - אי חדא קתני למה לי למיתני תרי זמני שלשה הכי איבעי למיתני דיני ממונות שהן גזילות וחבלות בג':

תרתי קתני - דודאי ג' בעינן דעירוב פרשיות כתיב כאן ומיהו בהדיוטות סגי משום דרבי חנינא והכי קאמר דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות וגזילות וחבלות בשלשה מומחין:

מדאורייתא חד נמי כשר - בהודאה והלואה דכתיב תשפוט לשון יחיד ואין עירוב פרשיות כאן ומתניתין ודאי תרתי קתני כדאמרן ומיהו שלשה בהודאות והלואות לאו מדאורייתא אלא מדרבנן:

גזירה משום יושבי קרנות - תגרין שאין בקיאין בטיב דינין ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי:

דגמיר - ששמע מחכמים ומדיינין הלכות דין מלוה:

טעו לא ישלמו - דהא ברשות נחתי אפי' מדאורייתא:

כל שכן דנפישי יושבי קרנות - דלא איכפת להו למיגמר:

לרבא - דאמר מדאורייתא תלתא בעינן לית ליה דשמואל דאמר דיניהן דין:

בית דין חצוף - שעברו על תקנת חכמים:

היינו נזק היינו חבלות - מאי קרי נזק ומאי קרי חבלות הא נזק אחד מחמשה דברים של חבלות הוא וליתני חבלות ולא בעי נזק:

חצי נזק נמי היינו חבלות - דשור תם שחבל אינו משלם אלא חצי נזק וכיון דתנא חבלות אף חצי נזק במשמע:

חבלות ממונא הוא דאפחתיה לדמי' - חצי נזק קנסא הוא דסתם שוורים אינם נוגחים ולא היה לבעלים לשמרו כל זמן שלא הועד ולא בעי לשלומי מידי אלא קנסא הוא דקנסיה רחמנא כדי שירבה בשמירת שוורים:

פלגא נזקא ממונא - בפרק ארבעה אבות (ב"ק דף טו.) פליגי בה דקסבר סתם שוורים נגחנים הם ומדינא כולהו בעי לשלומי דהוה ליה למינטריה ורחמנא הוא דחס עליה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ג ב (עריכה)

שאינו משתלם בראש - שמשלם יותר מן הקרן וחצי נזק משלם פחות מן הקרן בראש היינו קרן דכתיב (ויקרא ה) ושלם אותו בראשו:

אין דורשין תחלות - למניין דלגופיה אתא דלבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות:

ואין ב"ד שקול - אין עושין ב"ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים:

א"כ - דלא למידרשיה אתא לכתוב אל השופט:

לגבי דיינא - אצל דיין הרגיל ולא אצל הדיוט:

ור' יאשיה - דבעי קרא לאתויי שלישי מי לית ליה ב"ד נוטה שצריך שלא יהא בית דין שקול כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים ולדידיה ארבעה או ששה כשרין דאי בעי בית דין נוטה קרא לאיתויי שלישי למה לי:

והתניא כו' - והא קרא דריש:

סבר לה - רבי יאשיה כרבי יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים דהוו להו זוגות וקרא מוקי לה לקמן לדרשה אחריתי:

דכתיבי קראי - לקמן (דף יז'.) בשילהי פירקין:

סמיכת זקנים - על ראש פר העדה:

ואין ב"ד שקול - וסתם זקנים בית דינא משמע: עדיפא מדר' יהודה כלומר ר' יאשיה חיזק את דבריו יותר מדר' יהודה:

אלא האי לנטות מאי עביד ליה - בשלמא לר' יהודה מוקי לה בשאר בית דין:

בדיני נפשות - שתתקיים בו הטייתך לטובה על פי אחד כדאמרה במתניתין ואי הוי זוגות ליכא הטייה בפחות משנים:

לימא דלא כר' יאשיה - דאי כר' יאשיה כיון דשלישי מקראי יליף להו ולאו משום נוטה צריך שתהא דעת שלשתן שוה:

אפי' תימא ר' יאשיה - מודה דהיכא דחלוקין אזלינן. בתר רובא:

כדי שיגמר הדין - אם יחלקו שיהא שלשה רוב ונלך אחריהם:

אטו - כי הוו תלתא מעיקרא מי לא גמיר דינא בתרי:

מפני גמר דין - שצריך שלשה בגמר דין:

אלא מעתה - דקראי בגמר דין קיימי:

תהא סנהדרי גדולה כו' - אלא מאי טעמא לא אמרת הכי:

דאספה לי כו' - ר' אבהו קאמר לה לכולה מילתא ובלשון קושיא:

ושפטו העדה - וילפינן מיניה במתניתין כ"ג לסנהדרי קטנה:

ונקרב בעל הבית אל האלהים - דילפינן מיניה משעת קריבה קאמר:

ירשיעון - לשון רבים:

למטה - ירשיעון אלהים:

למעלה - עד האלהים יבא וההוא דונקרב לא קחשיב דקסבר אין דורשין תחילות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ד א (עריכה)

יש אם למקרא - בתר קרייה אזלינן דהיא עיקר:

הא דאמרן - ירשיעון קרינן:

אקרא אני - יכולני לקרות וטמאה שבעים כנדתה (ויקרא יב) דהא לא כתיב שבועיים מלא:

טמא בזכר - שבעת ימים:

וטיהר - שלשים ושלשת ימים:

וטימא בנקבה - לשבועיים:

וטיהר - ששים יום וששת ימים:

כפלים - וטומאה דיולדת זכר שבעה הלכך דנקבה שבועיים:

כל הניתנין - עולה ושלמים ואשם הטעונין שתי מתנות שהן ד' שנתנם במתנה אחת:

כיפר - דכתיב ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת במשמע:

קרנות קרנת קרנת - (ויקרא ד) בחטאת . של מזבח החיצון כתיב בשעיר דנשיא כתיב קרנת חסר ובכבשה דיחיד כתיב (שם) קרנות מלא ובשעיר' דיחיד כתיב (שם) קרנת חסר אבל הנך דפר כהן משיח והעלם דבר במזבח הפנימי כתיב (שם) והתם כולהו מודו דמתנה אחת מעכבת בהן וב"ש אזלי בתר קרייה:

ואימא - לב"ה כולהו למצוה דהא כולהו צריכי למכתב למצוה ועיכוב דחדא מנא להו אימא אע"פ שלא נתן כלום כיפר:

בכדי - בלא כלום:

שתים - דפנות של סוכה:

כהלכתן - שלימות:

אפילו טפח - ברום י' טפחים:

למסורת - שנמסרה כתיבתו לכתבו חסירה:

אתאי הלכתא - דאמרינן התם מחיצות הלמ"מ ומוקמינן לה לגרוע לדופן אתיא:

נפשות - היינו דם דאיקרי נפש:

רביעית - היא שיעור חיותו של אדם ובלא"ה לא איקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה:

שתי נפשות - משמע משני ב"א וכתב מת כדי מיתה היינו רביעית: ורבנן פליגי עליה ואמרי עד שיהא השיעור מאדם אחד דנפשת חסר כתיב:

בחלב אמו - יכול בחלב אמו אבל בחלב מותר לבשל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ד ב (עריכה)

אמרת יש אם למקרא - וליכא מאן דפליג דאי פליגי בשר בחלב מנא לן דאסור:

ירשיעון אלהים אחריני - לבד מאלהים האמור למעלה בעינא תרתי ולמעלה דומיא דלמטה הרי ד':

דהיאך והאי - ירשיעון אלהים האמור למעלה ואלהים האמור כאן ולעולם לשון רבים משמע:

וכפר וכפר וכפר - בשעיר נשיא ובשעירה דיחיד ובכבשה דיחיד כתיב (ויקרא ד) ומשמע דסגי בכפרה אחת כדמפרש:

מפני הדין - הוצרכו ליכתב כולן דאי לא הוו כתיבי הוו מייתנא מדינא דכולהו מתנות מעכבי שיכול לא גרסינן:

והלא דין הוא - דלא ליעכבו למה לי לרבויי דבכפרה אחת סגי:

נאמרו דמים - בפרשה למטה גבי חטאת העוף דשמיעת הקול דכתיב (זיקדא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח:

ונאמרו דמים למעלה - בחטאת בהמה:

שנתנו במתנה אחת כיפר - דהא לא כתיב קרנות. לשון אחר נאמרו דמים למטה למטה מחוט הסיקרא בעולה ושלמים ואשם ונאמר דמים למעלה למעלה מחוט הסיקרא דהיינו חטאת בהמה דכתיבי בה קרנות (ויקרא ד) מה דמים האמורים למטה שנתנן במתנה אחת כיפר דהא אפי' ב"ש מודו בשאר קרבנות דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך. לשון אחר למטה בפרשה תחתונה דויקרא באשמות כתיבי לשון אמצעי עיקר:

בפנים - חטאות הפנימיות דפר כהן משיח והעלם דבר הטעונין שבע הזיות על הפרוכת ועל מזבח הזהב ותנן בהו מתנה אחת מהן מעכבת באיזהו מקומן (זבחים מז.) ונפקא לן מקראי בהקומץ רבה (מנחות דף כז.) ועשה כאשר עשה מה ת"ל לכפול בהזאות מלמד שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום:

דנין חטאת - ונאמרו בה קרנות מחטאות הפנימיות שהן חטאות ונאמרו בה (ויקרא ד) קרנות המזבח קטורת הסמים:

ואל יוכיח זה - דם האשם שאינו חטאות ולא נאמרו בה קרנות אלא סביב וללישנא דחטאת העוף נמי אינו חטאת וארבע קרנות כלומר אע"פ ששמן חטאות לא נאמרו בו קרנות וכולן שמעתיה ודחטאת העוף לא סלקא לו:

ור"ש ורבנן - כולהו יש אם למקרא סבירא להו וכי מדלית חד בסוכות לגופיה פשו להו ארבעה אבל רבנן סברי סככא בעי קרא פשו להו ג' דפנות וגרעתא הלכתא לשלישית ור"ש סבר סככא לא בעי קרא דמקרא דמדלינן לגופיה נפקא דהא בלא סככא לא מיקרי' סוכה:

נפשות דעלמא - ולעולם חדא משמע אלא הכי קאמר על אחת מכל נפשות מת שבעולם לא יבא: בפרשת שמע ובפרשת כי יביאך כתיב לטטפת חסר וי"ו אבל בפרשת והיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא הרי כאן ד' בתים לתפילין של ראש אבל של יד אינה אלא אחת:

כתפי - שם מקום כשרוצים לומר שתים אומר טט:

ואפריקי - נמי מקום וקורין לשתים פת:

דשני קרא ממסורת - באותיות הקריה יתירות על המסורת כמו לטוטפות בסוכות קרנות דאיכא למימר מדשני ודאי תרווייהו דרשינן:

אבל חלב וחלב דכי הדדי נינהו - כולי עלמא מודו דיש אם למקרא:

יראה כל זכורך כתיב - וקרינא יראה תרווייהו דרשינן יראה כל זכורך שיראו פני השכינה יראה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותו היקיש ראייתך לראיתו כדרך שהקב"ה בא לראותך כך בא ליראות לו מה הוא רואה אותך כשהוא שלם שנאמר (דברים יא) עיני ה' אלהיך בה מראשית אף אתה רואה אותו בשתי עיניך אלמא אע"ג דכי הדדי נינהו דרשינן מסורת וגבי חלב אמו מאן לימא דלא לידרש חלב אמו בתר מסורת:

דרך בישול - חלב צלול כמים ואיכא בישול אבל. חלב אינו בישול אלא טגון:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ה א (עריכה)

דן אפילו ביחיד - דכתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט וקסבר אין כאן עירוב פרשיות:

דגמירנא - שמועות דינין מרבותי:

וסבירנא - יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי:

ונקיטנא רשותא - מריש גלותא דייננא דיני ממונות ביחידי:

דיניה לאו דינא - והדר דינא לגמרי:

דן דינא - ביחידי:

אי קבלוך עלייהו - לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם:

ואי לא זיל שלים - ואי לא קבלו טעותך עליהם דאמרו לך דיינת לן דין תורה זיל שלים ומיהו מיהדר דינא לא אלמא גמיר וסביר וכי לא נקיט רשותא דיניה דינא ולא מהדר:

לישקול רשותא - דכיון דברשות נחת לא משלם:

מהבא להכא - מריש גלותא לבבל למידן דינא בבבל:

ומהתם להתם - מנשיא דארץ ישראל לדון בארץ ישראל:

שבט - לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' ביבמות בהאשה רבה (דף פט:):

מחוקק - שררה מועטת:

שרודים את העם - שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס:

בני בניו של הלל - הלל נשיא היה כדאמר בפסחים באלו דברים (דף סו.) הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם:

דן דינא - בבבל וטעה:

אתא - לא"י לקמיה דרבי חייא:

ש"מ מהתם להכא לא מהני - דהא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט מרבי דנשיא דא"י היה כדאמרן לקמן בשמעתין בן אחי יורד לבבל וכו':

לא מינייכו נקיטנא רשותא - ואיני כפוף לכם:

על הגבולין - הנמשכות אחר ארץ ישראל:

מאי רשותא - דרבה בר חנה:

יורה - איסור והיתר אמר להם רבי יורה ולקמן פריך אי גמיר למה ליה רשותא בהוראה:

ידין - ברשות ויפטר מלשלם:

יתיר בבכורות - יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו לשוחטו דביומיה דרבי אין לבכור תקנה עד שיפול בו מום דאחר חורבן היה:

אל יתיר - לקמן מפרש טעמא:

איבו - אבוה דרב הוה כדאמרינן באור לארבעה עשר (פסחים דף ד.) א"ל אייבו קיים כו':

וחנה - אבוה דרבה:

מכפרי - מקום:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ה ב (עריכה)

על שם חכמתו - שהיה רב חכם ביותר קרי ליה בן אחותו:

הא קאמר דחכים טובא - דהא תרצת דעל שם חכמתו קריה בן אחותו:

לחלק כבוד לרבה - כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק ליה האי חשיבותא דאילו לרב הוו נהגי ביה יקר בלאו הכי:

אי בעית אימא - הא דקאמר אל יתיר:

משום היא גופא - משום הא מילתא דקאמר שמונה עשר חדשים גדלתי וכו':

דלא ידעי אינשי - אינו ניכר לרבים שהוא מום:

בטומאה - לא הוו מקפידין לטהר כליהם:

מי בצעים - אגם מריש"ק בלע"ז:

אין מכשירין - וממימי בצעים אנו לשין הלכך לא מקבלה עיסה טומאה:

מי ביצים - הלש עיסה בביצים של תרנגולת ואווז:

קרמיון ופיגה - נהרות של אגמים:

פסולין - למי חטאת מפני שהן מי בצעים ואנו מים חיים אל כלי בעינן:

נוטל רשות מרבו - וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו:

לחתר - מקום:

מותר ללתות - לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד:

כנגד מחנה ישראל - דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב (שמות לג) והיה כל מבקש ה' וגו' אע"ג שהמחנה ג' פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני מחנה ישראל ג' פרסאות דכתיב (במדבר לנ) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה תלתא פרסי בעירובין (דף נה:) וביומא (דף עה:):

רבי חייא חזייה כו' - לא איתפרש לן מאי בעיא הכא ונראה בעיני דהא אתא לאשמעינן אף על גב דרבי חייא תלמידו דרבי הוה ובמקומו דר' הוה לא חלק לו כבוד לרבי מלהפריש זה מן האיסור דלענין אפרושי מאיסורא אין כאן מורה הלכה לפני רבו כדאמרינן פרק הדר עם הנכרי (עירובין סג.) ובמס' שביעית ירושלמי בפרק שלש ארצות מצאתי בההוא עובדא דההוא דקאי בבית הקברות דלא גרסינן ביה רבי חייא אלא רבי הוה ושני דברים הללו ראה רבי בעכו דמי ביצים אין מכשירין והאי ולא גרסינן דהוה קאי בבית הקברות אלא בעכו שבה ארץ ישראל ויש בה ארץ העמים וראה אותן העומדים בגבול ארץ ישראל שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה ותמה עד שאמרו לו תלמיד אחד בא לכאן כו' וחזר וראה אותו כהן עומד בקצת העיר שחוץ לגבול ארץ ישראל אמר לו והרי הוא זה ארץ העמים שגזרו עליה טומאה כבית הקברות ואמר ליה לאו בן איש כהן פלוני אתה כו' ולכך נשנו מעשים הללו זה אצל זה:

גבה עינים - הלך אחר עיניו:

נתן עיניו בגרושה - ונשאה וממנה נולדתי והריני חלל:

לפלגא - כגון רב דיהיבי להו רשותא למידן ולא להתיר בכורות:

על תנאי - כגון עד שנה או עד שנתים ולא יותר: מאי: מהני בתוך הזמן או לא:

לרב שמן - כשהיה פורש ממנו וירד לבבל:

ברשותינו - רשות נתונה לך לדון:

אפילו שנים מזכין כו' - משנה היא [בזה בורר] (לקמן דף כט.):

יוסיפו הדיינין - דהוה ליה כמאן דלא הוה התם ואישתכח דתרי הוא דהוי ואנן בעינן מעיקרא תלתא דאי נמי גמר דינא בתרי דהוי רובא שפיר דמי:

שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן - שהרי נתרצו ועל פיהן עשו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ו א (עריכה)

גברא אגברא - רבי אבהו אדשמואל שמואל סבר פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל:

דן את הדין - במומחה ליכא למימר מדקתני סיפא אם היה מומחה לב"ד:

דן את הדין - יחידי משמע:

ומשלם מביתו - בפירקין דלקמן (דף לג.) מוקי לה שנשא ונתן ביד מדקתני מה שעשה עשוי אלמא דיניה דינא דאי לא דינא ליהדר:

דין תורה - וכיון דטעה לאו דין תורה דן:

בדבר משנה - שמשנה מפורשת שטעה בה:

חוזר - מחזיר את הדין ואינו משלם מביתו דכיון דדבר מפורש הוא אין דינו דין:

וסוגיא דעלמא - הילוך דינא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך הלכך דיניה לא הדר וכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר האי בעל דין דנקט לא בעי לשלומי דאמר ליה פסקת לי לדינאי ומיהו איהו בעי שלומי כיון דסוגיין דעלמא כאידך:

לימא כתנאי - הא דאמרינן דשמואל ור' אבהו פליגי:

ביצוע - פשרה:

סברוה - רבנן אמוראי בני הישיבה ובעו למימר מהכא דבדשמואל ורבי אבהו פליגי:

דכולי עלמא - רבנן ורבי מאיר:

מקשינן פשרה לדין - דכתיב (שמואל ב ח) משפט וצדקה ואמרינן לקמן דזהו ביצוע אלמא דאיתקוש למשפט:

תלתא תנאי - פליגי בפשרה ר"מ סבר בשלשה רבן שמעון בן גמליאל סבר לעיל (דף ה:) בשנים ורבנן דפליגי אדרבי מאיר סברי ביחיד:

מאן דאמר תרי אפילו בחד - מכשר דכיון דלא מקשינן ליה לדין מה לי תרי מה לי חד:

תיסגי בתרי וליקני מיניה - דכיון דקנו מיניה למה לי בית דין לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו והיא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא לייפות כח בית דין דאף על גב דלא קנו מיניה לא ניהדרו:

והלכתא פשרה צריכה קנין - ואפילו נעשית בשלשה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ו ב (עריכה)

נגמר הדין - שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב:

אסור לבצוע - משבאו לדין אסור לדיינים לבצוע:

המברך - המשבח:

אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום - וכיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהן:

תורת אמת וגו' - משתעי באהרן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (מלאכי ב):

הרי שגזל כו' - ובוצע לשון גזילה דכתיב (משלי א) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח:

כנגד יהודה - שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו:

אתאן לתנא קמא - תנא קמא דאמר אסור לבצוע דריש ליה להאי משפט וצדקה שהיה דוד דן את הדין וחייב את החייב וראה שהיה עני מחויב ממון והיה משלם לבעל דינו מתוך ביתו:

פוטר מים ראשית מדון - אם באת לפטור ולהשליך המריבה המשולה כמים כדלקמן ולשום שלום ביניהן:

ראשית מדון - קודם שתשא ותתן בדין פטור אותה:

נטשהו - ורדוף אחר השלום:

קשה - בעל מריבה מטריח דיינין:

ה"ג שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו - רודף את הדיין להפך את הדין:

שיושב לפני רבו - ובא דין לפני רבו ולא לפניו וראה התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר ורבו טועה בדין מניין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק תלמוד כו' ולקמן (דף ז.) מפרש מאי משמע דלא תגורו לשון כינוס הוא:

את מי הן מעידין - כאילו הן מעידין בהקב"ה כדאמר לקמן (דף ח.) שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו:

ועמדו שני האנשים אשר להן הריב - ואוקמינן במסכ' שבועות (דף ל.) בעדים הכתוב מדבר:

מה לי לצער הזה - שאם אטעה איענש:

תלמוד לומר - ביהושפט עמכם בדבר המשפט לפי מה שעם לבבכם שלבבכם נוטה בדבר כלומר בטענותיהם עמכם במשפט לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו:

דאין לו לדיין - לירא ולמנוע עצמו מן הדין:

אלא לפי מה שעיניו רואות - לידון ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש:

היכי דמי גמר דין - דאמרינן לעיל שוב אין אתה רשאי לבצוע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ז א (עריכה)

מצוה למימר להו - ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה:

היינו ת"ק - דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא מקודם גמר דין רשאי לבצוע וה"נ רשות הוא:

איכא בינייהו מצוה - להזכיר פשרה לת"ק ליכא מצוה:

איכא בינייהו משתשמע דבריהם - לת"ק אפילו שמע דבריהם רשאי לבצוע עד שיגמר הדין ויאמר זה זכאי וזה חייב לר"ש בן מנסיא משתשמע את דבריהם וידעת להיכן נוטה אע"ג דלא נגמר אין רשאי לבצוע:

מקרא זה - ובוצע ברך:

אלא כנגד מעשה העגל - שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל:

ויבן מזבח - הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם:

אהרן - כהן ונביא היה:

ולא הויא להו תקנתא - דהא סופן לעשות כן בזכריה בן יהוידע ויחרב בית המקדש על כך:

והני תנאי - דלית להו משתשמע דבריהם אי אתה רשאי לבצוע: האי פוטר מים מאי דרשי ביה:

תחילת דינו - לעתיד לבא:

על דברי תורה - שלא עסק בתורה:

פוטר מים - שפוטר התורה מעליו הוא ראשית מדונו תורה נמשלה למים דכתיב (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים:

לצינורא - דבידקא. כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו כעין ניגרים וצינורות קטנים ואם אינו סותמו מיד הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו והיינו דקאמר קרא פוטר מים ראשית מדון כלומר ראשית מדון ומריבה דומה לפוטר מים פוטר פותח כמו פטר רחם (שמות יג):

לגודא דגמלא - דפין של גשר בתחילה כשדורסין עליהם מנענעות וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן והכי נמי כשאדם מרבה בקטטה מתחזקת ובאה ולא מקרא נפקא:

טוביה דשמע ואדיש - אשריו ששומע חרפתו ושותק ומרגיל בכך ואדיש כמו דדש דש (גיטין דף נו:):

חלפוה בישתיה מאה - הלכו להם בשתיקתו מאה רעות שהיו באות עליו על ידי התגר:

פוטר מים - המתחיל (מדון) ופותח בקטטה הוא תחילת מאה דיני:

מדון - נוטריקון מאה דני ל"א מדון בגימטריא מאה:

אתרי תלת גנבא לא מיקטיל - כלומר אם עובר אדם עבירה פעמים ושלש ולא באה עליו פורענות אל יתמה דאתרי תלת גנבא לא מיקטיל וסופו ללקות באחרונה:

שב בירי לשלמנא - שבע בורות כרויות לרגלי איש שלום ומכולם ינצל:

וחד בירא לעביד ביש - לעושה רשעה:

יפול - בתקלה ראשונה הבאה לו:

דמבי דינא שלקוה גלימי' - מי שנטלו ב"ד טליתו לפורעה לאחר. ליזמר וליזל. הואיל ודין אמת דנו לא הפסיד כלום אלא גזילה הוציאו מידו:

כל העם הזה - ביתרו כתיב ומשמע לא שנא זכאי ולא שנא חייב כולן במשמע:

היא ניימא ודיקולא שפיל - כשהאשה מנמנמת הסל שעל ראשה שהיא נותנת בו פילכה ומלאכת ידיה בו שפיל כלומר מתוך שהיא עצילה אין מלאכתה ניכרת וכולן משלות הן:

אדייה לגזיזיה וקם - הרים אגרופו עלי ועמד לנגדי:

רחימתין הוה עזיזא - כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי:

אפותיא דספסירא שכיבן - על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו:

לא סגי לן - לא די לנו:

הרי כאן עשרה - גובה מן הקרקע הרי שהקב"ה משרה שכינתו בעשרה טפחים סמוך לקרקע ועוד באורך הכפורת באמתה וחצי: ולבסוף בבהמ"ק היה גבוה שלשים אמה ואורכו ששים וכשחטאו נאמר להם איזה בית אשר תבנו לי שתוכל שכינתי להיות מצומצמת בתוכו:

עתה אקום - אסתלק משער ב"ד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ז ב (עריכה)

מטתו שלשלמה - שכנו של מקום:

ששים גבורים - תלמידי חכמים וששים לאו דוקא:

מלומדי מלחמה - מלחמתה של תורה: אם ברור לך: הדין כבקר שהוא מאיר:

אומרהו - והכי משמע דינו לבקר הוציאו לאור משפט:

קולר תלוי - עונשה של הטייה:

לתלמיד היושב לפני רבו - ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר. נענש אם שתק והוא מבין ברבו שטועה:

דנמטיין שיבא מכשורא - שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי:

שיבא - נסורת כמו (הושע ח) כי שבבים יהיה עגל שומרון ומתרגמינן לניסרי לווחין:

טבחי - בקיאין בטריפות:

אם דומה הדיין למלך - שבקי בטיב דינין ומלא חכמה כמלך זה שהוא עשיר:

שמחזר על הגרנות - לשאול תרומותיו ואף זה צריך לחזר לשאול ב"ד:

קום עליה באמורא - להשמיע דרשה לציבור מה שילחוש לך:

וה' בהיכל קדשו - סמוך להאי קרא דהוי אומר לעץ הקיצה עורה לאבן וגו' הוא יורה הנה הוא תפוש וגו' כתב הס מפניו כל הארץ יכלה על עון הזה את כל הארץ:

כל עץ - משמע דיין דכתיב (דברים כג) כי האדם עץ השדה ומוקמינן ליה בתלמיד:

אצל מזבח - ות"ח מכפרין ומגינין כמזבח:

אלוה הבא בשביל כסף - דיין שהעמידוהו ע"י שנתן ממון למלך על כך:

לדינא - לדון:

לקטלא - לישא עליו חטא ועל עצמו היה אומר:

וצבי ביתיה לית הוא עביד - צרכי ביתו אינו עושה כאן:

וריקן לביתיה עייל - שאינו משתכר כאן כלום:

ולואי שתהא ביאה - שאחזור לביתי כיציאה שיצאתי מביתי בלא חטא שלא אטעה ואענש:

אמבוהא - סיעת אנשים:

אם יעלה לשמים וגו' - כדי שלא תזוח דעתו עליו היה אומר כך:

כגללו - גלל רעי:

מכתפי להו - נושאין אותן על הכתף שהיו זקינים ואינם יכולין לרוץ ומטריחין את הציבור לעמוד בפניהם לפיכך היו עבדיהם נושאין אותם מהר:

בשבתא דרגלא - שבת ששואלין בו בהלכות הרגל והיינו שלשים יום קודם הרגל:

מתונים - רגילין בהמתנה כדי לעיין בה יפה קודם שתחתכוהו:

במעלות - בחזקה ובמרוצה:

על ראשי עם קדש - שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן:

וסמיך ליה ואלה המשפטים - כלומר אף לשופטים אני מזהיר:

כלי הדיינים - דשייכא בהו שימה דבר המטלטל:

רצועה - למלקות:

מקל - למכת מרדות עד שיחזור בו:

שופר - לשמתא ונידוי:

סנדל - לחליצה:

ואצוה - כל צואה לשון זירוז הוא דתניא (קדושין דף כט:) כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים:

שמוע בין אחיכם - כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם ולא תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישן ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך:

שמע - דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם יחד משמע:

לא תשא - לא תקבל שמע שוא אזהרה לדיין וקרי ביה נמי לא תשיא אזהרה לבעל דין:

בין איש ובין אחיו - שנפלה להם בית בירושה אל תאמר טול אתה בית ואחיך עליה ומה בכך הרי לכל אחד יש לו דירה אלא העלה אותן בדמים והשווה חלוקתן ע"י מעות:

בין גרו - לשון מגור תשמישי דירה אל תאמר יטול זה תנור וזה כירה שהרי תנור עודף על הכירה וצריך להוסיף דמים:

לא תכירהו - אם הוא אוהבך:

לא תנכרהו - אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו:

אמר ליה - ההוא גברא לרב:

ולאו אושפיזכני את - כלומר אין אתה זכור שעשיתי עמך חסד:

א"ל - רב אין:

אמר ליה ההוא גברא דינא אית לי - ורוצה אני שתהא דיין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ח א (עריכה)

פסילנא לך - שהזכרתני טובתך:

חזייה - רב כהנא לההוא גברא:

דהוה גאים ביה - ברב סומך ובוטח עליו ומדבר גבוהות:

מפיקנא לך רב מאונך - אודיעך שאין רב יכול לסייעך דמשמתינא לך:

אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה - לאמיתו:

לאקדומיה - אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך:

כי המשפט לאלהים הוא - כאילו אתה דן ומוציא ממון מיד הקב"ה שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו:

על דבר זה - שנטל שררה לעצמו לומר תקריבון אלי (דברים א) שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה:

נענש משה - שלא זכה שלא נאמר לו פרשת נחלות עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב:

כתיב ואצוה את שופטיכם - משמע את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפט והחקים על כרחם:

וכתיב ואצוה אתכם - דציבור עצמם הזהיר ומה הוצרך להזהירן:

כי אתה תבוא את העם - משמע גם אתה כאחד מהן:

כי אתה תביא - משמע (לשון) שררה נוהג עליהן:

משה אמר לו זקנים שבדור עמהם - על פיהם עשה מעשה ולא תשתרר עליהם דההוא קרא דכי אתה תבוא משה אמרו כדכתי' ביה אל הארץ אשר נשבע ה' וגו' ובמקרא דכי אתה תביא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' אלמא דהקב"ה בעצמו אמרו:

דבר אחד - מנהיג אחד:

יומא דדינא - שני וחמישי תקנת. עזרא היא בב"ק (דף פב:):

אזמוני לדינא - ב"ד ששולחין שלוחם לבעל דין שצועקים עליו לבא ולדון לפניהם צריך השליח להזמינו בשם שלשתן:

ואמר משמיה דחד - פלוני דיין מזמינך לא אמר כלום ואי לא אזיל לא משמתינן ליה:

דיני קנסות - זה שמשלם יותר מדינו:

המוציא שם רע - לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה ולא להרגה שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה:

וחכמים אומרים כו' - מפני שיש בו דיני נפשות קס"ד דהכי קאמרי משום דאיכא מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמרא פרכינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים:

ור"מ סבר אין חוששין ללעז - אין חוששין שמא כשיבואו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותבעי כ"ג דשמא יבא לידי דיני נפשות ורבנן סברי חוששין:

דכ"ע לא חיישינן ללעז - ואם תחילת תביעתו של בעל לא בא לידון על פי עדים אלא על ידי עצמו ולהפסידה כתובתה מודו רבנן דבשלשה:

והכא כגון דאיכניף עשרים ושלשה - שאמר הבעל להביא עדים שזינתה תחתיו ולא מצא:

ואיבדור - הדיינין והלכו להם:

ואמר - הואיל ואין לי עדים דנו לי מיהת בשלשה דיני ממונות להפסידה כתובתה ע"י עצמו דקיי"ל (כתובוח דף י.) חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו להפסידה על פיו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה רבי מאיר סבר בשלשה דאין חוששין לכבוד הראשונים ודנין אפילו בשלשה ורבנן סברי חוששין לכבוד הראשונים ובעי כולהו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ח ב (עריכה)

וחכ"א תבעו ממון כו' - ברייתא היא:

תבעו ממון תחילה - דלא בא לידון בעדים אלא על פיו ולהפסידה כתובתה מודינן דבשלשה:

תבעו נפשות תחילה - דאמר להביא עדים:

אפילו ממון - כגון אם לא מצא עדים ואמר דונו לי מיהא להפסידה כתובה אעפ"כ בעינן עשרים ושלשה משום כבוד ראשונים:

אלא לעולא - דאמר רבנן ללעז חיישי שמא ישמעו עדים ויבואו תבעו ממון בשלשה היכי משכחת לה לעולם עשרים ושלשה לרבנן בעינן משום דחוששין ללעז:

והזימום - דתו ליכא למיחש ללעז דאיגלי מילתא דאהני סהדי סמיך והני סהדי שקרי נינהו ואפילו להפסידה כתובתה לא מהימני דהשתא בתר סהדי שקרי קא מהדר ושקורי קמשקר ובעי למיתב מאה סלע לאב ולו תהיה לאשה ותבעו ממון דקאמרי רבנן אתביעת מאה סלע שהאב תובע קאי והכי קאמר בא האב לגבות ממון מבעל שנמצא כבר שקרן בשלשה דהזמנה אחריתי היא ואפילו כבוד ראשונים ליכא למימר הכא דדינא אחרינא הוא דמעיקרא בעל הוה תובע והשתא אב קא תבע:

ובמקום דאיכא דיני נפשות - כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחילת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבואו עדים עשרים ושלשה בעי ואית דמפרשי כל תביעת ממון דהא שמעתתא אמאה כסף דאב תבע לבעל ואי אפשר לומר כן דהא לא מחייב בעל מאה סלעים אא"כ הביא עדים והוזמו דכל זמן שלא הביא עדים נאמן אף להפסידה כתובה כדפרישית לעיל ואי בשהוזמו עדיו מיירי מתניתין תו ליכא למימר חוששין ללעז ועוד מדגרסינן בתירוצא דרב חייא בר אבין בא לגבות ממון מבעל דפריש דרבי חייא להאי תבעו ממון אמאה סלע מכלל דעד השתא הוה שמעינן תבעו ממון אבעל ואיהו תבע להפסיד כתובה:

אביי אמר - אי בשלא הביא עדים דכולי עלמא חוששין ללעז ובעינן עשרים ושלשה דילמא שמעי סהדי ואתו ומדבעינן עשרים ושלשה ברישא אפילו ממון בעשרים ושלשה דחוששין לכבודן של ראשונים והכא בפלוגתא דמתניתין כגון שהביא עדים בתחילת הזמנתו לדין דתו ליכא למיחש סהדי אחריני והני אמרי באפי תלתא דהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה כדין נערה המאורסה רבי מאיר סבר תו ליכא הכא דיני נפשות ובהני שלשה סגי למידן דיני ממונות דכתובה דכי נמי יוזמו ישלם מאה כסף ורבנן סברי כיון דאתרו ביה מיתה דיני נפשות איכא ומיקטלא והאי תנא הוא וכו' וברייתא דקתני לרבנן תבעו ממון בשלשה כדתרצה רב חייא בר אבין:

ושאר כל חייבי מיתות כו' - גבי מסית קאי דרחמנא אמר (דברים יג) לא תחמול ולא תכסה ונהרג בלי התראה על ידי הכמנת עדים:

עדה - כ"ג:

ועד שיודיעוהו - עדיו בשעת התראה שהוא חייב מיתה בבית דין אם יעבור עבירה זו ומיהו אע"ג דלא מזכרי ליה איזו מיתה התראה היא ומחייב כרבנן:

רב פפא - כדאביי נמי סבירא ליה דחוששין ללעז ולכבודן של ראשונים והכא דאמר רבי מאיר בג' כגון שהביא עדים עמו בתחלת הזמנתו לדין ואמרו שלא התרו בה לפי שהאשה חבירה היא ולא הוצרכנו להתרות בה רבי מאיר סבר אף על גב דחבירה היא לא מיקטלא הלכך לא צריכין לאיכנופי תו עשרים ושלשה אלא שלשה לדון דיני ממונות דכתובה ורבנן סברי כרבי יוסי בר' יהודה:

אלא להבחין - שלא יכול לומר סבור הייתי שמותר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ט א (עריכה)

דאתרו ביה מלקות ולא אתרו ביה קטלא - דהא ודאי לא מיקטלא אלא לוקה דאין לך מיתת בית דין שלא נאמר בה לאו וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו כי אתרו בה מלקות ולא קטלא:

משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה - טעמא מפרש לקמן (דף י.):

אחד מן העדים - והיו שם שלשה או ארבעה שיכולה עדות להתקיים בשאר:

הא דרבי עקיבא - במסכת מכות:

לא בא שלישי כו' - דממשמע שנאמר (דברים יט) על פי שנים עדים (יקום) כל שכן שלשה למה נאמר או שלשה עדים אלא להחמיר עליו ליתן חומר בעדי שקר ששלישי זה אע"פ שלא היה זה נידון על פיו למיתה שהרי בשנים שהעידו תחלה נמי היה נידון אפילו הכי עשה הכתוב את דינו כיוצא באלו שאם הוזמו יהרג אף השלישי מפני שניטפל לעוברי עבירה:

קל וחומר שישלם שכר וכו' - דקיימא לן מדה טובה מרובה ממדת פורענות הלכך קל וחומר הוא:

במה דברים אמורים - דעדותן בטלה:

בדיני נפשות - דרחמנא אמר (במדבר לה) והצילו העדה דמהדרינן בתר זכותא לבטל העדות ולא יהרג לא הוא ולא הם:

רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות - שוין בכך דעדותן בטלה:

ואימתי - בדיני נפשות עדותן בטלה:

בזמן שהתרו - הקרוב או הפסול בעוברי עבירה שגילו דעתם שאף הם נעשים עדים והרי הכתוב הקיש שלשה לבטל העדות אם יש קרוב או פסול אבל לא התרו הקרוב והפסול בעוברי עבירה אלא שתקו והכשרים התרו בהן אין אלו נעשים עדים ותתקיים העדות בשאר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין ט ב (עריכה)

דא"כ מה יעשו שני אחין ואחד - כשר עמהם:

שראו באחד שהרג את הנפש - ופלוגתא דר' מאיר ורבנן נמי כגון שנמצא אחד מן השלשה קרוב או פסול וראה ושתק ולא התרה ר' מאיר סבר לה כר' יוסי דאמר בדיני נפשות לא שנא התרה ולא שנא שתק עדותן בטלה ורבנן סברי כרבי דהיכא דשתק תתקיים העדות בשאר ומיקטלא:

בבדיקות - זה אומר כליו של בועל שחורים וזה אומר לבנים:

חקירות - איזה יום ואיזו שעה וכיוצא בהם שהעדים באים על ידיהם לידי הזמה ורבי מאיר סבר הכחשת בדיקות שמה הכחשה ולא מיקטלא ורבנן סברי כיון דבחקירה נמצאו מכוונים הכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא דלא רמו סהדי אדעתיהו למיבדק כולי האי:

בעוקצי תאנים - שאמרו העדים תחת תאנה נעשה מעשה אמר לו תאנה זו עוקציה דקין או עוקציה גסין עוקצין זנבות תאנים כמו (סוכה דף לד:) ניטל עוקצו:

עדי הבעל נהרגין - שבאו להורגה:

ואין משלמין ממון - אע"פ שהיו מפסידין אותה כתובה אין משלמין טובת הנאת כתובתה כדין שאר זוממי כתובה במסכת מכות (דף ג:) דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין דכתיב (שמות כא) לא יהיה אסון ענוש יענש ואי משום מאה סלע דהוו בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה לאשה ותשלומין לזה לאב לאו עלייהו רמו לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע על ידי עצמו כדאמרינן בכתובות (דף מו.) דלא קרינא ביה ואם אמת היה וגו' דבלאו עדים לא מיקטלא הלכך איהו נמי לא מיחייב אלא אם כן הביא עדים שזינתה והוזמו:

והזימום לעדי האב - היאך אתם מזימים את אלו לומר שעמכם היו במקום פלוני והלא אתם עמנו הייתם במקום פלוני:

עדי האב נהרגין - שרצו להרוג עדי הבעל:

ומשלמין ממון - מאה כסף לבעל שבאו לחייבו כשהזימו את עדיו:

ממון לזה - לבעל:

ונפשות לזה - ונהרגין בשביל העדים דקסבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מן התשלומין היכא דמיתה וממון משום חד קאתו עליה:

פלוני רבעו - במשכב זכור:

לאונסו - על כרחו:

הוא ואחר - הנרבע הזה כשר להעיד עליו ואם יש אחר עמו נהרג הרובע על פיהם:

אל תשת רשע עד - דכתיב (שמות כג) אל תשת ידך וגו':

רבא אמר - אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי תורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה לגבי חבריה ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין י א (עריכה)

פלוני בא על אשתי אבל לא להורגה - לפי שקרוב הוא אצלה ואע"ג דמהימנינן ליה בהאי סהדותא לגבי חבריה לא מהימנינן ליה לגבי אשתו והיינו פלגינן דיבורא דהא חד דיבורא הוא ולגבי האי מהימן ולא מהימן לגבי האי:

אצל אשתו לא אמרינן - אדם קרוב לענין פלגינן דיבורא והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה ליקטלוה נמי לדידה קמ"ל נהרגין. משום פלוני:

ואין משלמין ממון - טובת הנאת כתובתה שרצו להפסידה מאי טעמא שהרי לא הזכירו שם האשה ולמאן מפסדי:

בא על בתו של פלוני נהרגין - משום שניהם שבאו להרוג אותו ואותה:

ומשלמין ממון - שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין ומשלמין טובת הנאת כתובה כדין כל זוממי כתובה ולא פליגא דרבא אדרב יוסף דאמר לעיל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון דניסת הנך תשלומין דכתובה דידה בעו מיהוי וכיון דעלה מקטלי לא משלמי לה ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעוריה לאביה והוה ליה ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי:

רבע השור - ולא הזכירו שור של מי:

ואין משלמין - דמי השור דלא ידעינן מנו:

ממון לזה - לבעל השור:

ונפשות - בשביל פלוני הרובע:

פלוני רבע שורי - הוא ואחר מצטרף עמו:

מהו - פלוני ודאי מיקטיל אלא שור מי מיקטיל:

מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו - ופלגינן דבורא להימוני אחבריה ולא אשור או דילמא לא אמרינן לענין פלגי דיבורא אדם קרוב אצל ממונו אע"פ דפלגינן ליה לעיל אצל עצמו:

הדר פשטה - לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגי דיבורא והשור יסקל וכי אמרינן בתמורה (דף כח.) רובע או נרבע על פי הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא היה עד שני עמהם אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דיבורא משום ממון:

ושפטום - גבי מלקות כתיב:

רמז לעדים זוממין שלוקין - היכא דאין הזמה יכולה להתקיים בהם כגון מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין והרי הם כהנים אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים מנלן:

משום - דב"ד הצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות את הרשע צדקת צדיק למה הוזכרה כאן וכי משום צדקת צדיק מתחייב רשע מלקות אלא ודאי עדים (זוממין) רמיזי הכא דאעדים קאי האי והיה אם בן הכות והכי קאמר עדים שהרשיעו צדיק והוזמו והצדיקו עדים אחרונים את הצדיק והרי נעשו רשעים אלו העדים הראשונים וילקו ואם אינו ענין לעדות ממון דהא אין לוקין ומשלמין תניהו ענין לבן גרושה וכיוצא בו:

לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - מאם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' באלו הן הלוקין (מכות דף יג:):

מלקות במקום מיתה עומדת - דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות:

אי הכי - דהוא גופיה מיתה הוא:

אומדנא למה לי - דקתני באלו הן הלוקין (שם דף כב.) דאומדין אותו אם אינו יכול לקבל ארבעים מלקין אותו לפי מה שיכול לקבל:

ונקלה - בשעת שלוקה יהא אחיך שיכה את החי ולא את המת וכיון דמית ליה בפלגא כי מחי על אידך פלגא לאו על החי הוא:

אמדוהו לקבל עשרים - וראו שאין יכול לקבל עשרים ואחת ואם יכוהו עשרים ואחת ימות בה:

אין מכין אותו אלא - שמונה עשרה דמכות הראויות להשתלש לשלשה חלקים בעינן שמכה שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו ומקרא נפקא לן באלו הן הלוקין (שם דף כג.):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין י ב (עריכה)

למחייה עשרים וחדא - דהא אכתי חי הוא ואגבא דחיי מחי:

חישוב לא קתני - דנימא שצריך שלשה לחשב אם יעברו את החודש דבחושבנא תליא אע"פ שצריך לעברו כגון משום ירקיא ומשום מתיא אפילו הכי חושבנא בעי כדתנן במסכת ערכין (דף ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר על שמנה אבל תשעה מעוברין לא עבדינן דאם כן קדים ואתי סיהרא תלתא יומי ומחזי שיקרא הלכך צריך לחשב תולדות הלבנה אם תקדום שלשה ימים או שנים לקביעות החדש לא מעברינן ליה דתמהי בה אינשי:

קידוש לא קתני - דנימא דצריך ג' לקבל עדות החדש מפי העדים ולומר מקודש החדש:

אלא עיבור החדש - משמע שצריך שלשה לומר מעובר החדש אמירה זו למה:

לא ליקדשיה ביום שלשים - וממילא כי מקדשינן ליה למחר מיעבר החדש שעבר דיום שלשים בתריה שדית ליה:

תני קידוש - ועל כל חדשי השנה קאי:

והא עבור קתני - דרך תנא טועה בגירסא לחסר תיבה על ידי שכחה אבל אין נחלף לתנא בין גירסת קידוש לגירסת עיבור:

ביום עיבור - יום עיבור הוא יום שלשים שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו:

קידוש ביום עיבור - כגון בחדש חסר שעבר צריך שלשה לקדש ראש חדש הבא ביום ל' לחדש שעבר:

לאחר עיבור - אם עשו חודש שעבר מלא וקבעו ר"ח ביום ל' ואחד אין אומרין בו מקודש מקודש:

בזמנו - ביום ל' דתולדתו ביום ל' הוא דאין חדש לבנה פחות מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים:

שכבר קידשוהו בשמים - ב"ד שלמעלה מאתמול:

פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו - שא"צ לעשות חיזוק לדבר שהרי בזמנו בא:

חישוב דעבור - לחשב אם יעברוהו דאילו קידוש סבר תנא דידן דלא צריך לקדושי לא מלא ולא חסר וכר"א בר' שמעון לקמן ואיידי דתני עיבור השנה דהוי נמי חישוב דעיבור השנה והתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיקדשו אדר השני לשם אדר דאי שתקי ממילא לשם ניסן מיקבע תנא נמי גבי חדש עיבור החדש וקרייה נמי לחישוב עיבור ואשמעינן דחישוב בעינן אבל קידוש לא בעינן לא למלא ולא לחסר כר"א:

שנים אתה מקדש - שנת של כל יובל ויובל מקדשין ב"ד לשם יובל:

א' אומר לישב - א' מן השלשה אומר צריך לישב ולעיין אם צריכה לעבר שנה זו מפני האביב או התקופות או פירות האילנות כדלקמן (דף יא:):

ושנים אומרים - אינו צריך להושיב ב"ד על כך שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה לעבר:

בטל יחיד במיעוטו - ולא ישבו החמשה עוד לעיין בדבר:

שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב - הולכין אחר השנים ויושבין לישא וליתן אם צריכה לעבר אם לאו ומשא ומתן של עיבור צריך חמשה לפיכך מוסיפין עוד שנים ולקמן מפרש שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:

שנים אומרים צריכה - לעבר ושלשה אומרים אין צריכה בטלו שנים במיעוטן ועומדין והולכין להם:

שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה - הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים להשלמת המנין ומעברין:

כנגד ברכת כהנים - בפסוק ראשון ג' תיבות והשני ה' ושלישי ז' תיבות:

שלשה כנגד שומרי הסף כו' - כלומר אשכחנא דמלכותא דארעא שלשה ממונין וחמשה ממונין ושבעה ממונין ג' כנגד שומרי הסף בצדקיהו (מלבים ב כד:) גבי גלות נבוזראדן והתם נמי משכחת חמשה מרואי פני המלך ובאחשורוש (אסתר א) אשכחן שבעה שרי פרס ומדי ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים הוא ליישב סדר השנים על מכונן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יא א (עריכה)

במזומנין לה - שהזמינן הנשיא מבערב:

השכימו לי - מחר ז' לעלייה המיוחדת לישב בה בית דין:

ולא לעבר שנה עליתי - להצטרף עמכם עכשיו:

אלא ללמוד - תורה מכם היאך תעשו:

מחמת כיסופא הוא דעבד - שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו:

שציערת - לאבא. שאכלת השום ונדף הריח:

חס ושלום - שאוכל השום בבואו לבית מדרשו אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא:

משמואל הקטן - כדאמרן:

אנחנו מעלנו - והוא לא נשא נכרית והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם:

מיהושע - ממעשה דיהושע שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לו מי הוא החוטא והכניס את כולן בכלל שנאמר חטא ישראל במעשה דעכן:

דילטור - רכיל:

מאנתם - כולן בכלל והרי כולן לא יצאו ללקוט אלא מקצת דכתיב (שמות טז) יצאו מן העם ללקוט וגו':

משמתו נביאים כו' - משום שמואל הקטן נקט לה הכא:

אף הוא - הוכיח סופו ששרתה עליו שכינה שנתנבא בשעת מיתתו:

שמעון וישמעאל לחרבא - רשב"ג הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כ"ג יהרגו בחרב:

וחביריו - כגון ר"ע ורבי חנניא בן תרדיון:

לקטלא - לשאר מיתות ר"ע במסרקות של ברזל בפרק הרואה (ברכות דף סא:) ר' חנניא בשריפה במסכת ע"ז (דף יח.):

לומר כן - אותו הספד:

אלא שאין מספידין על הרוגי מלכות - מפני יראת המלך מיהרו לקוברן:

ליטול רשות - לדבר על עסקי ציבור:

מפני הדרכים - שנתקלקלו בימות החורף ומפני הגשמים ועדיין לא נתקנו ולא יוכלו עולי רגל לבא:

תנורי פסחים - שצולין בהם פסחיהם ונמוקו בגשמי החורף וצריכין חמה להתייבש:

ומפני גליות ישראל - בני הגולה הרחוקים ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן לעלות לרגל לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו שאם לא יעברוה לא ירגילו לבא בפסח:

לא מפני השלג - שלא יחדלו בכך מלבוא:

גדיים וטלאין - שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו ויעשו מהם פסחים שהרי יכול להקריב קטנים:

גוזלות - שצריכין לקיני יולדות שבכל א"י וכן זבין וזבות שכולן משהין קיניהם עד עלותן לרגל אעפ"כ אין מעברין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהם קטנים:

אבל עושין אותן סעד - סייג וסמך לדבריהם לעבר את השנה אם צריכה לעבר מפני א' מן הדברים שמעברין עליהן כגון על האביב ועל פירות האילן ואמרי' לקמן על שתים מהן מעברין ועל א' מהן אין מעברין הללו גדיים וטלאים וגוזלות נעשו סעד ומצטרפין לאחד מהן ומעברין:

וזימנא דאביבא לא מטא - הוא אחד מן הסימנים שמעברין עליהם כדלקמן:

חדש - כ"ט ימים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יא ב (עריכה)

תקיפי קמאי - רבן גמליאל שהיה נוהג שררה וזורק מורא בתלמידים כדאשכחן בבכורות (דף לו.) ובברכות (דף כז:) ובראש השנה (דף כה.) דצעריה לר' יהושע ואפ"ה קתני ביה ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חבראי ורבן שמעון בריה דהוה מעינוותני בתראי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה.) לא אמר באנפי חבראי:

דזמן ביעורא מטא - שנה שלישית או ששית לשמיטה כל מי ששיהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה חייב לבערן עכשיו תרומה ניתן לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני ומעשר שני מתבער בכ"מ שהוא שאם לא העלהו לירושלים קודם פסח היה מבערו ערב פסח ומתודה בערתי הקודש:

ממעטני זיתא - מקום קיבוץ הזיתים להתחמם זה על זה בגליל הוי זיתים מרובין ובדרום חטים מרובין גליל ודרום מא"י הן ואין צריך להודיען על העיבור שקרובים הן לב"ד אבל לבני גולה שרחוקים מא"י צריך להודיעם על העיבור שלא יאכלו חמץ בפסח:

דילמא בתר דעברוהו - לרבן גמליאל מנשיאותו נעשה עניו:

על האביב - אם לא בישלה התבואה מעברין דקרא כתיב (שמות יג) בחדש האביב ואית דמפרשים לפי שאין להם מהיכן להקריב העומר וקשה לי דאמרינן לקמן על שלש ארצות מעברין את השנה על שתים מהן מעברין ואם בישלה תבואה ביהודה ולא בישלה בעבר הירדן ובגליל מעברין השנה ואי טעמא משום עומר הוא הרי בישלה התבואה ביהודה:

ועל פירות האילן - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת:

ועל התקופה - בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן לקמן מקרא בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן שהבאת העומר דילה בתוך תקופת טבת מעברין לדחות את המועדות כדלקמן (דך יג:):

ובזמן שאביב אחד - מן השנים שמתעברת שנה עליהן הכל שמחין שאין חוששין בדחיית הפסח לפי שאין התבואה ראויה ואין איסור חדש נארך עליהם אבל כשאביב ראוי ליקצר והשנה מתעברת על הפירות והתקופות עציבין שזמן איסור חדש נארך עליהן: ה"ג רשב"ג אומר על התקופה ול"ג אף:

איבעיא להו על התקופה שמחין - שאם התקופה נופלת כתיקונה בתחלת תשרי והם מעברין השנה בשביל דברים אחרים ודוחין את החג בתוך ימות החורף חודש נמצאו עולי רגלים מצטערין בגשמים לפי שהעיתים הולכין אחר תקופת החמה לפיכך כשהיא צריכה לעבר על פירות האילן וזה מצטרף עמו היו שמחין או דילמא על התקופה לחודה מעברין ומפני שעיבורה מן התורה אתא רשב"ג למיפלג:

על שלש ארצות - שלא הגיע אביב שלהן או שרואין ב"ד שמתאחר בהן זמן בישול פירות האילן מעברין שלשתן מא"י הם:

על שתים מהן - אפילו על עבר הירדן והגליל מעברין דהואיל וברובא דא"י לא מטא אביב לא קרינן ביה חדש האביב ועל אחת מהן אין מעברין אפילו לא הגיע ביהודה והגיע בעבר הירדן והגליל אין מעברין דהואיל ומביאין עומר מעבר הירדן או מגליל דתנן במנחות (דף סד:) כרמל רך ומלא בעינן מיכן אמרו אין מביאין עומר אלא מן הקרוב לירושלים דהיינו יהודה לא ביכר הקרוב לירושלים מביאין אותו ממקום רחוק ומעשה שבא עומר מגנות צריפין כו' ושתי הלחם מבקעת עין סוכר:

ובזמן שיהודה אחד - מן המאוחרות הכל שמחין לפי שאין עומר בא להיות מצוה מן המובחר אלא מיהודה הלכך אם בישל ביהודה ועיברוה בשביל השתים כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה ואנו רך ומלא בעינן וצריך להביאו משאר ארצות ועוד שאם ביכר יהודה ורואין ציבור שראוי להביא העומר וב"ד מעברין בשביל השתים מאריכין עליהם זמן איסור חדש קשה להם הדבר אבל בשלא ביכר יהודה ובאחת מהשתים אין קשה להם אע"פ שראוי להביא מהג' לפי שמצותו להביא מיהודה:

אין מעברין את השנה אלא - בב"ד הקבוע ביהודה:

שכנו של מקום - ירושלים והוא ביהודה:

שהחדש מתכסה בו - שהלבנה אינה נראית בעליל לכל העולם דכתיב חדש בכסה:

הוי אומר זה ראש השנה - שחגה בראש חדש הוא אבל שאר חגים באמצע החדש הם וכתיב כי חק כלומר חק שישראל עושין באותו חג דהיינו קידוש החדש הרי הוא כמשפט ומשפט ביום דכתיב ביום הנחילו את בניו כדדרשינן באחד דיני ממונות (לקמן דף לד:):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יב א (עריכה)

בשני רעבון - לפי שכלה התבואה וצריכין לאכול מן החדש:

לחם ביכורים - לחם אביב משמע שעכשיו היה מבכר:

ושמא תאמר חיטין היו - שהן אפילות לכך נתאחרו לבשל עד אחר הפסח תלמוד לומר לחם שעורים:

ושמא תאמר לפני העומר היה - ובזמן ביכר תלמוד לומר תן לעם ויאכלו מלמד שקרב העומר והותר החדש:

אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה להתעבר - על האביב שכשהגיע ניסן עדיין לא היה רוב אביב דהא לאחר ששה עשר בניסן לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינא ביה חדש האביב:

ששנת בצורת היתה - בקראי משכחת לה:

אין מעברין - אין יושבין ב"ד קודם ראש השנה לעיין ולומר תתעבר שנה זו בשני אדרים מפני שיש שכחה בדבר קודם שיגיע ומזלזלי בחמץ:

אבל מפני הדחק - שמא לא יהא שם ב"ד מופלא סמוך לאדר או שמא יבא המלך אדומי ויעכב על ידן מעברין אותה ומודיעין לגולה אחר ר"ה מיד שעיברנוה:

ואעפ"כ אין מעברין - אותה בשני חדשים אחרים אלא כשיגיע אדר יעשו שני אדרים:

זוג - שני תלמידי חכמים:

בא מרקת - טבריא:

ותפשו נשר - חיל פרסיים:

דברים הנעשים בלוז - תכלת בלוז עושין אותה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) היא לוז שצובעין בה תכלת:

עמוסי יריכי נחשון - נשיא שבארץ ישראל שהוא מזרע נחשון בן עמינדב ראשון לנשיאים:

בקשו לקבוע נציב אחד - בקשו להוסיף חדש אחד על השנה לעברה:

ולא הניחן אדומי הלז - מלכות הרשעה גזרה גזירה עליהן:

בירח שמת בו אהרן - באב אלמא מפני הדחק מעיינין בעיבור שנה לפני ראש השנה:

גלויי לא מגלו - עד לאחר ראש השנה שלא ישכחו בני הגולה:

נציבים - ממונים:

חדש בשנה - יהיה על כל אחד לכלכל:

כנגד חדש העיבור - בשנה מעוברת היה אותו נציב מכלכל באדר השני:

משנה לחברתה - אם שנה הבאה צריכה לעבר אין מעברין שנה זו מפני צורכי שנה הבאה אלא הצריכה תתעבר:

ולא שלש שנים זו אחר זו - שא"כ משתנות השנים מתיקונם ובא לו ניסן השלישי באמצע הקיץ:

ב"ד ישבו וקבעו כל אחת ואחת בזמנה - ולא עיברו ג' שנים רצופות ולא זו אחר זו היו אלא מפני שר"ע חכם גדול היה ובקי בעיבור השנה והוא עומד ליהרג באו ב"ד וישבו עמו ועיינו בעיבור ג' שנים ולא רצופות אלא כל אחת בזמנה דהא אמרינן מפני הדחק חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן לישנא אחרינא ולא ג' שנים זו אחר זו תנא קמא נמי בהא קאסר שלא יעיינו בעיבור שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת ואפילו לעברן בזמנן:

משם ראיה בית דין ישבו - אחרי כן בכל שנת עיבור ועיבור וקבעוה ולא סמכו על אותו מנין אלא לפי שהיה רבי עקיבא חכם גדול עיינו בשלשתם בימיו:

לא בשביעית - לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית - בשמינית לפי שכלה הישן מאריכין עליהן איסור החדש:

בערב שביעית - להוסיף להם חדש לעבודת קרקע:

של בית רבן (שמעון) מעברין במוצאי שביעית - ואין חוששין אם כילה הישן דקסבר מביאין ירק ותבואה מחוצה לארץ לארץ ישראל מאותה שחרשו וזרעו בשביעית והתירם עומר של שביעית:

מאי בינייהו - במאי פליגי:

חוששין לגושייהו - שמא יביא עמה מגוש ארץ העמים שמטמא באהל ויטמא טהרות של ארץ ישראל:

מפני הטומאה - כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח או (שני) ימים קודם ויהיו טמאים או שהיה רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה אין מעברין בכך אלא יעשו בטומאה:

שעיבר את השנה מפני הטומאה - שנטמאו בימי אחז אביו מעבודה זרה שלא חששו לתורה והיה חזקיהו מחזירן למוטב וידע שלא יספיקו כולן לבא וליטהר עד הפסח ועיבר השנה:

ובקש רחמים על עצמו - שימחל לו העון ולקמן פריך הואיל ואמר רבי יהודה מעברין למה ביקש רחמים על עצמו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יב ב (עריכה)

כי אכלו את הפסח בלא ככתוב - שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת:

ניסן בניסן - לאחר שקידשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר השני:

ר"ש בן יהודה אומר - לא עיברה אלא השיאן לפסח שני שלא כדין לפיכך ביקש רחמים על עצמו:

דחויה בציבור - כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה: ציץ מרצה על טומאת זבחים לעלות לרצון:

בין שישנו על מצח - כהן גדול בשעת טומאה בין שאינו על מצחו מרצה:

כהן גדול - בבואו לפני לפנים ביום הכיפורים יוכיח שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע' טומאה בקדשים מרצה הציץ:

אמר לו - הנח ליום הכיפורים שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא:

רבי יהודה אומר אינה מעוברת - לפי שהטומאה היתר היא בציבור ושלא לצורך עיברוה:

לכתחילה א"ב - דת"ק קאמר אין מעברין לכתחילה ולרבי שמעון מעברין לכתחילה ואיידי דקאמר רבי יהודה אינה מעוברת אמר איהו מעוברת והוא הדין לכתחילה:

ואין - אחר ניסן. משקבעתו זה ניסן אין אתה יכול לעשות זה אדר והאחר ניסן:

ביום שלשים של אדר - אם לא ישבו עד הנה בעיבור שנה לא יעברוה עוד הואיל והיום ראוי לקבוע ניסן אם היה אדר חסר:

ואיהו - מעיקרא סבר הואיל וראוי לא אמרינן ועיברה ולבסוף הודה לשמואל וביקש רחמים על עצמו:

היכי דמי - דמעיקרא השיא ולבסוף חזר בו:

מחצה - לאו דווקא אלא כדמפרש ואזיל שהזכרים היו טמאים יותר מן הטהורים ונשים היו רובן טהורות עד שהנשים טהורות משלימות את מחצה טהורים ועודפות עליהן שכשאתה מונה אנשים ונשים כאחת בטמאים ובטהורים נמצאו טהורים יתירים ופלוגתא בפרק האשה (פסחים דף צא:) דאיכא למאן דאמר נשים חובה בהבאת הפסח ראשון ואיכא למאן דאמר נשים רשות וחזקיה מעיקרא סבר נשים בפסח ראשון חובה ומיצטרפו הלכך היו טמאים מיעוטא ומידחו ולבסוף סבר נשים בפסח ראשון רשות ולא מיצטרפי והוו להו טמאים רובא ואיש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין:

אין מקדשין את החדש - לומר מקודש הוא לאדר השני דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן:

ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח - וכיון דלא עיברוה קודם הפורים ושמעו דרשה של הלכות הפסח כי הדר מעברי בית דין לשתא ומודעי לעלמא לא מהימני להו לשלוחי ב"ד ומזלזלי בחמץ:

בחושבנא תליא מילתא - שהקיץ והחורף לפי חשבון תקופת החמה הם מתגלגלין וכשרבין ימי שנות החמה על שנות הלבנה יותר מדאי מתאחר האביב אחר הפסח שהמועדות אנו קובעין אחר תולדות הלבנה:

אין מעברין את השנה - על התקופה אא"כ חישבו ומצאו שתקופת תמוז חסירה מהשלמת תשעים וא' יום שלה רובו של חדש תשרי:

ששה עשר יום - ותקופת תשרי נופלת בי"ז אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בששה עשר אין מעברין ולקמיה יליף טעמא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יג א (עריכה)

רבי יוסי אומר אחד ועשרים יום - אם צריך להשלים כ"א יום מחודש תשרי על תקופת תמוז שתקופת תשרי נופלת בכ"ב מעברין ומוסיפין חודש אחד ודוחין את המועדות כדי שתקדים תקופת תשרי לחג אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בכ"א דהיינו יום אחד בתוך חולו של מועד אין מעברין:

חג האסיף - זמן האסיף שבחג דהיינו חולו של חג שיכול לאסוף בו דבר האבד השמר שיהא בתקופת שנה הנכנסת ולא בתוך תקופת תמוז שהיא משנה שעברה ר' יהודה סבר כולו חג בעינן כלומר כל חולו של מועד בעינן בתקופה חדשה הלכך כשתקופת תמוז חסירה ששה עשר הרי יום אחד מחולו של מועד נמשך לתוכה דחמשה עשר יום טוב ויום ששה עשר חולו של מועד אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת ביום ט"ז הרי כל חולו של מועד בתקופה חדשה ואין מעברין ר' יוסי אומר מקצת חולו של מועד בעינן בתקופה חדשה הלכך כשתקופת תשרי נופלת ביום כ"ב שהוא יום טוב האחרון מעברין את השנה ודוחין את המועדות כדי להקדים תקופה לחג אבל אם רואין בית דין באדר שתפול תקופת תשרי ביום כ"א שהוא שביעי של ערבה דאיכא מקצת חולו של מועד בתקופה חדשה אין מעברין ולמיעבריה לאלול ולידחייה למועד חד יומא ואיכא לר' יהודה כוליה חג ולרבי יוסי מקצת חג כדפרכינן לקמן גבי תקופת ניסן ליעברוה לאדר לא אפשר משום דלא מיקלע לן תשרי ביומא דחזיא אי מיעברינן לאלול דהא מעיקרא מסדרינן לירחא דסיתוא כי היכי דלא ליקלע תשרי באד"ו משום דאתו תרי שבי בהדדי ומשום שביעי של ערבה דלא ליקלע בשבת וכדאמרינן התם (ר"ת דף יט:) מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר דלא איצטריך דמעיקרא סדרינן לירחי דלא ליקלע באד"ו ואי ניצטריך לעבורי מיקלקלא ראש השנה כדאמרינן בראש השנה (שם ובמסכת סוכה (דף מג:) נמי גבי שביעי של ערבה אמרינן לא מיקלע אלול בשבת אלמא אנן הוא דמעיינינן במילתא מעיקרא ומסדרינן לירחי כי היכי דלא מיקלע באד"ו הלכך כיון דיום שלשים של אלול מיקלע בשלשה או בה' או בז' אי דחית ליה חד יומא בין על ידי עיבור אלול בין על ידי עיבור חדש אחר מיקלע ראש השנה באד"ו ואי מיקלע בשני בשבת דאפשר למידחייה למחר הואיל וברוב השנים לא שכיח לא פרכינן ליה ולעבורי תרי ירחי ולדחייה תרי יומי לא אפשר דקיימא לן במס' ערכין (דף ד:) דלא נראה לחכמים לעבר שמנה חדשים בשנה אלא אם כן היתה שנה שלפניה מעוברת וכיון דבסדר החדשים אחד מלא ואחד חסר מיקלע לן תקופה ביום י"ז לרבי יהודה או בכ"ב לרבי יוסי אי מעברין עוד תרי ירחי הוו להו שמנה מעוברין הלכך מעברין את השנה:

אי קסברי יום תקופה גומר - יום שהתקופה נופלת בו הוא גמר תקופה שעברה ואינה מתקופה חדשה למה לי לרבי יהודה ששה עשר חסירה ולרבי יוסי כ"א בלאו הכי אפילו לא חסרה אלא חמשה עשר לר' יהודה ותפול חדשה בששה עשר או עשרים לרבי יוסי ותפול באחד ועשרים לא לר' יהודה איכא כוליה חג ולא לר' יוסי איכא מקצת חג דהא יום שביעי של ערבה שנופלת בו תקופה מאותה שעברה הוא ולר' יהודה נמי יום ט"ז מתקופה שעברה וליכא כוליה חג:

מתחיל - הוא ראשון לימי תקופה הבאה הלכך לר' יהודה אם תפול בששה עשר שהוא ראשון לחולו של מועד איכא כוליה חג ולר' יוסי אם תפול בשביעי של ערבה איכא מקצת:

מיתיבי יום תקופה גומר דברי רבי יהודה - וכיון דיום תקופה גומר למה לי חסירה ששה עשר:

ועוד תניא - לר' יהודה עשרים דשמעינן מינה דר' יהודה מקצת חג הוא דבעי וקשיא לשמואל בתרתי:

ששה עשר - ונופלת בשבעה עשר:

עשרים - ונופלת בכ"א ואע"ג דהוא יום אחרון לחולו של מועד ליכא מקצת חג דלר' יהודה יום תקופה גומר ואינו מן החדשה:

ששה עשר לפני הפסח מעברין - אם תקופה שלפני הפסח דהיינו תקופת טבת חסירה ששה עשר בניסן ותקופה נופלת בשבעה עשר מעברין את השנה שכשאתה מונה משבעה עשר בניסן צ"א יום לתקופת ניסן וצ"א יום לשל תמוז הרי הם כלים בכ"א בתשרי ותקופה נופלת בכ"ב ואע"ג דלרבי יוסי מיום תקופה מתחיל ליכא מקצת חג בתקופה חדשה כיצד טול י"ד דניסן שהוא מלא ואייר וסיון נ"ט ותמוז ואב נ"ט הרי קל"ב ואלול כ"ט שהוא חסר הרי קס"א וכ"א דתשרי הרי קפ"ב ימי שתי תקופות ושל תשרי נופלת בכ"ב משום הכי מעברין אבל נפלה תקופת תשרי ביום כ"א אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואיכא יום אחד מחולו של מועד בתקופה חדשה:

ששה עשר לפני החג - אם חסרה תקופת תמוז שהוא לפני החג ששה עשר מימי תשרי ונפלה של תשרי בי"ז אין מעברין דאיכא מחולו של מועד בתקופה חדשה טובא ולקמן פריך אמאי אמר שיתסר אפילו חסרה שיבסר ותמניסר וי"ט ועשרים קאמר נמי ר' יוסי דאין מעברין דהא ששה עשר לפני הפסח הוא דמעברין דהיינו משום דמטית תקופת תשרי בכ"ב:

אף ששה עשר לפני החג מעברין - דקסבר כוליה חג בעינן ולקמן פריך היינו תנא קמא:

אחרים - מפרש טעמייהו לקמן:

היינו ר' יהודה - דתרוייהו מקצת חג בעי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יג ב (עריכה)

איכא בינייהו - דלר' יהודה יום תקופה גומר ואפילו לא חסרה אלא עשרים ונפלה בכ"א ליכא מקצת חג ולר' יוסי יום תקופה מתחיל ואם נפלה בכ"א איכא מקצת חג עד שתחסר כ"א ותפול חדשה בכ"ב והוה ששה עשר לפני הפסח דהוי ההיא לפני החג חסירה כ"א הוא דמעברין אבל חסירה בציר מהכי לא.:

ולא מסיימי - אין סימן איזה מהן קאמר ששה עשר חסירה ובי"ז תפול מעברין אבל נפלה בט"ז אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואיכא כוליה חג וחד מינייהו קאמר אפילו נפלה בט"ז מעברין דיום תקופה גומר וליכא כוליה חג ואע"ג דתרוייהו אמרי כחדא ששה עשר חד קאי אחיסרון וחד קאי אנפילה ולא ידעינן הי מינייהו:

שמור את חודש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן - שמור תקופת חדש ניסן של חמה שיהא בתוך חידושה של לבנה אביב הוא ניסן של חמה שאין ניסן קרוי אביב אלא על פי בישול התבואה שמתבכרת בו וכל ביכור התבואה ועתי הקיץ והחורף לחשבון החמה הם ואמר רחמנא שמור שיהא חדש ניסן של חמה נמשך לתוך ימי חידושה של לבנה דכתיב חדש ואין לשון חידוש נופל אלא על לבנה המתחדשת ואשמועינן שיהא ניסן של חמה נמשך בתוך ימי חידוש הלבנה במקצת וכמה הן ימי חידושה י"ד ימים מכאן ואילך היא ישנה:

וליעברה לאדר - ולידחייה לפסח חד יומא ואי נמי מיקלע פסח בבד"ו לא איכפת לן דהא דלא עבדינן פסח בבד"ו טעמא משום תשרי הוא והיכא דלא אפשר מוטב דלעבריה לאדר וליקלע בבד"ו וניעבר בקייטא חד ירחא חסר טפי מכסדרן וניהדר לתשרי בדוכתא ביום הגון ולא ניעברוה לשתא למידחינהו לכולהו מועדות חדש שלם:

תנא - דאחרים מלמעלה למטה קחשיב וה"ק מעברין עד מיעוטה ולא מיעוטה בכלל כלומר אם תחסר תקופת טבת י"ח ימים או י"ז או ט"ז או ט"ו ותפול תקופת ניסן ביום ט"ז מעברין אבל אם חסרה י"ד ונפול תקופת ניסן בט"ו אין מעברין דמעברין לאדר ותפול תקופת ניסן בי"ד ויום תקופה מתחיל ויעשה פסח בתקופה חדשה:

לעולם בתשרי קיימי - ומשום הכי ליכא לתקוני מילתא בעבורי ירחי ומדחייא חד יומא למועד כדמפרש לעיל דתשרי לא מידחי חד יומא הוא ודאמרינן הא איכא כולה חול המועד בתקופה חדשה קסברי אחרים כוליה חג בעינן ואפילו יו"ט ראשון בתקופה חדשה ויום תקופה גומר הלכך כי נפלה תקופה בט"ו מעברינן:

חג האסיף כתיב - חולו של מועד משמע ומשנינן אחרים הכי משמע להו קרא חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה דהיינו סוכות יהא בתקופה חדשה:

זקני השוק - שאינן מסנהדרין:

קטני עדה - מסנהדרי קטנה:

מיוחדין שבעדה - סנהדרי גדולה:

על בסמוך - ולא צריך למיסמך ממש כתב רחמנא וסמכו ממש: ולר"י משום סמיכה ממש לא איצטריך וסמכו אלא ליכתוב את ידיהם על ראש ואנא גמיר ראש ראש מוסמך ידו על ראש העולה (ויקרא א):

מיסמיך סבי - לקרות להם רבי:

במקום שבעים וחד קאי - לפי שהיה משה ראש להם ושקול ככולם:

בידא ממש סמכי ליה - בלשון בעיא גרסינן ליה כלומר מי בעו לאתנוחי ידייהו על רישיה דסבא:

למידן דיני קנסות - דאלהים כתיב (שמות כב) דמשמע דייני מומחין והיינו סמוכין ובשאר דיני ממונות לא בעינן מומחין כדאוקימנא בריש פירקין (דף ב:) משום נעילת דלת והיכא דליכא נעילת דלת כגון בד' שומרין וגזילות דיינינן בבבל אע"ג דליכא סמוכין דשליחותייהו קא עבדינן כדמפרש בהחובל (ב"ק דף פד:) אבל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו משום דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יד א (עריכה)

בטלו דיני קנסות - דכיון דליכא סמיכה בטלו:

בין שתי עיירות גדולות - ולא בתוך העיר שאם יוודע שלא יחריבו את העיר:

לונביאות - חניתות:

ולא קבלו - לפי שעדיין היה בחור:

אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ - והכי קאמר אין סמיכה מועלת בחוצה לארץ ואפילו סמכוהו בארץ:

פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ - אם בני בבל נותנין רשות לאחד שבא"י לדון קנסות:

הא אמרן דלא - דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוה גבן הכא לא מצינו למסמכיה כל שכן היכא דליתיה גבן:

סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי - אם הסומך עומד בארץ והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ כדתנן סנהדרין נוהגין בחוצה לארץ או דילמא כיון דליתיה גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה:

לא הוה מסתייע מילתא - כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו ואנן תלתא בעינן:

משתקיד - מחזר ומצפה לסומכו כמו (ירמיהו א) כי שוקד אני:

מנין שאין נסמכין לבית עלי - שאינן זוכין להיות נסמכין:

זקן ממש - בא בימים:

הכתיב כל מרבית ביתך ימותו אנשים - כשבאין לכלל אנשים בן שמנה עשרה שנה למה לי למיהדר ומכתביה:

אלא סמיכה - שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה כגון על ידי תורה וגמילות חסדים כדאמרינן בראש השנה (דף יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין:

הוי קבל - אפל:

וקיים - ותחיה כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה אפילה מתרגם קבלה (שמות י):

כחל - לעינים:

שרק - לפנים:

פירכוס - לשיער שיר הוא לכלה נאה שמעלת חן בלא קישוט:

כל מן דין - כל כמו אלו וכיוצא בהן היו סומכין לנו שראויים הם לסמיכה:

סרמיסין - לשון הפכנים כמו סרס את המקרא מסופו לראשו (ב"ב דף קיט:) שמהפכין את טעמי תורה:

סרמיטין - לשון סמרטוט כלומר שאין נותנים טעם הגון לדבריהם:

חמיסין - חמסנין שמונעין מלומר טעמי תורה:

טורמיסין - לא איתפרש:

רבה דעמיה - נשיא בעמיו:

מדברנא - מנהיג על שם שהיה פרנס וקרוב למלכות:

בוצינא דנהורא - על שם שהיה גדול בנוי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ ד ' פד:) שופריה דר' אבהו מעין שופריה (דר' יוחנן):

בריך מתייך - ברוך בואך:

מיוחדים שבשופטיך - שיהו מזקני סנהדרי גדולה:

מה להלן מיוחדין שבעדה - כדפרישית לעיל (דף ינ:):

ליגמרה לכולה מילתא - ואפילו מניינא דחמשה מהתם תיפוק דהא תניא לעיל (שם) וסמכו שנים זקני שנים:

אלא - לעולם לא גמר גזירה שוה ושופטיך למיוחדין איצטריך ומניינא מרבויא דוי"ו: ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ורבי שמעון וי"ו לא דריש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יד ב (עריכה)

בעליל לעיר - במפורסם לכל שקרוב הוא לעיר זו מכל עיירות:

בית פגי - מקום לפנים מן חומת העיר ונדון כירושלים לכל דבריו:

מצאן - זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית:

יכול תהא המראתו המראה - לידון בחנק:

אילימא - דנפוק מקצתן והורו אותן שבחוץ והמרה על דבריהם מאי איריא מקום גורם תיפוק לי דפטור משום דילמא הנך דבלישכה כוותיה סבירא להו:

שררך אגן הסהר - כתיב ודרשינן באחד דיני ממונות (ד' לז.) אל יחסר המזג אם נצרך אחד מהן לצאת אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא:

על העיר - על ירושלים וצריך לקדש התוספת בשתי תודות ובשיר כדאמרינן בשבועות (ד' יד.):

הקרים - החמיץ:

החלידו - דרוייל"א בלע"ז:

לקוחות - סוחרים בקיאים בשומא:

בת אבא סוראה - אשת רב פפא כדאמר בכתובות פ' אלו נערות (ד' לט.) אמר רב פפא אמרה לי בת אבא סוראה כו' והיתה עושה לעצמה:

צינורא - מזלג קטן שטוין בו זהב:

כשמואל - לקמן בשמעתין:

עשרה כהנים כתובין - בפדיון הקדישות שלשה בפרשת ערכין שהיא ראשונה ושלשה בפדיון בהמה וארבעה בקרקעות:

אילימא משום דכתיב בהו - שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש והוא הדין לשאר הקדשות:

תסגי בארבע אלמה תנן הקרקעות תשעה וכהן - אלא משום הכי בעי קרקעות עשרה משום דפרשה אחרונה היא וכדשלים פרשת הקרקעות כבר נשלמו י' כהנים ותלמד תחתונה מעליונה לכהן תהיה אחוזתו לא ממניינין דלאו בשומא כתב אלא והעריכו הכהן כערכך הכהן וחשב לו הכהן וכיוצא בהן:

הקדשות - דהיינו פדיון בהמה טמאה שהיא אמצעית ומשלמי בה שיתא כהנים דהא איכתיבא לה פרשת ערכין גבה ניבעי שיתא:

ערך - לא שייך גבי כלים אלא באדם ונותן לפי שניו כמו שכתוב בפרשה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין טו א (עריכה)

האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו - כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:

ערכין המטלטלין - משמע שהערכין מיטלטלין:

במתפיס מטלטלין לערכו - שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:

ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי - ואינו פורע ובא . כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:

בשלמא לאפוקי מהקדש - כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:

אלא לעיולי - כגון דר' אבהו:

עיולי נמי דילמא טעו - ויקחנו להקדש ביותר משויו:

חד לגופיה - דניבעי כהן:

מיעוט אחר מיעוט - דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל:

ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל - בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט:

ואדם כיוצא בהן - כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו:

ועבד איתקש לקרקעות - והתנחלתם אותם (ויקדא כה):

שער העומד ליגזוז - והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק:

כגזוז דמי - והוו להו מטלטלין ובשלשה:

אין מועלין בו - דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה:

מועלים בשערו - דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין:

העומד ליגזוז - שכבר שילח פרע וראוי להסתפר:

ש"מ - פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא:

דברים שהן כקרקע - מחוברין לקרקע:

ואינן כקרקע - אלא כמטלטלין:

ר"מ מחייב - לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים (שב עוח דף מב.) הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפלוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין:

לא - התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה:

קא פסיק ותני - מתני' רובע סתמא בכ"ג:

לא שנא - שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות (לקמן נד:) שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ"ג:

בשלמא רובע נקבה - כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה:

אלא רובע זכר - מנלן דבעי כ"ג:

דכתיב כל שוכב וגו' - ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר:

דאם אינו ענין - לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ) איש אשר יתן שכבתו וגו':

תניהו ענין לנשכב - למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו (שם) דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין טו ב (עריכה)

אימא לקטלא - לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי:

אי כתב הכי - קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל:

קטל איהו בסייף - דקי"ל לקמן (ד' נב) רוצח בסייף:

קטל שורו נימא בסקילה - דחמירה מכולן בתמיה:

הניחא - הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש:

למ"ד חנק חמור - מסייף בפ' ד' מיתות (לקמן נ:) הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק:

אלא למ"ד חנק קל - אימא למיתת חנק אתא:

משום היא גופה - משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק:

שור סיני - בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה:

בכמה - דיינים נידון:

מה איש בכ"ג - דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך:

ברדלס - חיה היא ובלע"ז קורין אות' פוטויו"ש:

אמר ריש לקיש - הא דאמר ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה והוא שהמיתו נפש ואמילתא דת"ק דאיירי כשהמיתו קאי ר' אליעזר:

יש להם תרבות - מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן:

ר' יוחנן אמר אע"ג שלא המיתו - א"ר אליעזר כל הקודם להרגן זכה וה"ק ליה לת"ק דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם וכ"ש אם המיתו:

ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא כהפק':

' - לפי שלא היה לו לגדלן:

זכה - משמע נשתכר:

זכה בעורן - העור שלו כיון דאין להם בעלים:

כיון דהמיתו - ואמור רבנן דאין צריך לדונן בב"ד הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה כדקי"ל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק שור שנגח (ב"קמא.):

זכה לשמים - צדקה עשה:

איכא בינייהו נחש - דת"ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ"ג ור"ע באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות נזיקין (סם דף טו:) נחש מועד לעולם דברי הכל:

לענין ע"ז - חלק בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה כדיליף לקמן (דף טז.) ויחיד נידון בכ"ג דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב"ד שבשעריך:

למימרא - דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה:

מעשרה ועד מאה - בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין טז א (עריכה)

בנשיא שבט שחטא - ובאחת מכל מיתות ב"ד:

דרב אדא בר אהבה - לקמן:

וכתחילתה של א"י - כך דינה לעולם אם נפלה מחלוקת נחלה בשבט:

קלפי אורים ותומים - ביש נוחלין (ב"ב דף קכב.) מפורש:

אע"ג דקטלינן ביחיד - דדינא של שבט בסקילה אפ"ה בדינא דרבים דיינינן ליה דבעי ע"א ולא בדינא דיחיד בכ"ג:

לשעריך - לב"ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה ואי אתה מוציא כולה אלא בסנהדרי גדולה:

דרבי חמא בר' יוסי - לקמן:

אתיא הזדה הזדה - בנביא השקר כתיב (דברים יח) אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב (שם יז) והאיש אשר יעשה בזדון מה זקן אינו נהרג אא"כ המרה על פי ב"ד הגדול דכתיב (שם) וקמת ועלית אף נביא אינו נידון אלא בבית דין הגדול:

והא הזדה - דזקן ממרא:

כי כתיבא בקטלא כתיבא - וקטלא דידיה בעשרים ושלשה דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין לשואלו מה יורו וחוזר לעירו ואם הורה לעשות כבתחילה נידון כשאר המומתין בכ"ג דהא לא תני במתניתין (דף ב.) ולא את זקן ממרא:

דבר דבר מהמראתו - בנביא בקטליה כתיב (דברים יז) אשר יזיד לדבר דבר וגו' ובהמראת זקן כתיב (שם) ועשית ע"פ הדבר:

וליהדר זקן ממרא וניגמר - קטלי' בסנהדרי גדולה הזדה הזדה מנביא דהא בקטלא דתרווייהו כתיב הזדה ונימא מה נביא בסנהדרי גדולה דהא גמרינן מהמראת זקן אף מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני במתני' (דף ב.) ולא את הזקן ממרא אלא בב"ד של ע"א:

דבר דבר - הך גזירה שוה דדבר דבר גמיר ליה האי תנא מרביה אבל הך דהזדה הזדה לא גמיר ליה מרביה וקל וחומר אדם דן מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא וכן הלכה רווחת בישראל:

יביאו אליך - ומשה במקום שבעים ואחד קאי:

דבריו של גדול - דינו של בעל שררה כגון נשיא וכהן גדול:

והאי תנא - דדרש דבר גדול דבר קשה למה לי תרי קראי:

שורו של כהן גדול - אם המית איש:

מדקא מיבעיא ליה שורו - שמע מינה שורו הוא דמספקא ליה משום דכתיב (שמות כא) וגם בעליו יומת כמיתת בעלים אבל שאר ממונו פשיטא לן דבשלשה ככל דיני ממונות:

כל דבריו - ואפילו ממונו ליבעי סנהדרי גדולה:

ודילמא - הא דקא מדכר קרא בסנהדרי גדולה משום שאילת אורים ותומים הוא אתא לאשמעינן דנשאלין לסנהדרין באורים ותומים וכן למלך וכן למשוח מלחמה אבל לא להדיוט ולעולם לענין לצאת למלחמה יוצאין בלא רשות סנהדרי:

כנור - נקב שלו כלפי צפון היה ובלילה רוח צפונית מנשבת דקיימא לן (בבבא בתרא ד' כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ורוח דרומית בחצי היום ומערבית בתחילת לילה וצפונית בחצי לילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון ותניא ביבמות (דף עב.) כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אף על פי שנזופים היו ולא נשבה להם רוח צפונית ביום לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה אלמא חצות לילה עת נשיבתה לעולם ופעמים שהיא מנשבת אף ביום והיא רוח נוחה ויפה לבריות והיום מאיר בה:

והיה דוד עומד ועוסק בתורה - כדכתיב חצות לילה אקום (חהלים קיט):

קומץ - פרנסה מועטת:

ואין הבור מתמלא מחולייתו - עוקר חוליא מבור עמוק וחוזר והשליכה לתוכו אינו מתמלא בכך כלומר אין סיפק בידינו לפרנס עניים שבתוכנו:

ונמלכין בסנהדרין - נוטלין רשות מהן והיינו מתני':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין טז ב (עריכה)

בניהו בן יהוידע זה סנהדרין - שהיה מופלא שבב"ד: ואביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. הוא למעלה מהם וקודם היה להם ומדסמך בקרא קמא אביתר בתר בניהו שמע מינה אביתר היינו כרתי ופלתי: וספרים דכתיב בהו ואביתר על הכרתי שיבוש הוא שאין מקרא זה בכל הנביאים: שכורתין חותכין דברים באמונתן:

מאי קרא - דכנור תלוי על מטתו של דוד ומקיצו לדוד משנתו דכתיב אעירה השחר אני מעורר השחר ולא כשאר מלכים שהשחר קודם ומעוררן:

כן תעשו לדורות - מה משכן על פי משה והוא במקום סנהדרי גדולה אף לדורות על פי סנהדרי גדולה:

מיכן ואילך - כלים שעשו אחרי כן עבודתן מחנכתן משעה שמתחנכים בעבודה מתקדשין:

אותם - מיעוטא הוא:

אשר ישרתו - להבא משמע לדורות הבאים נתנו בשירות מדכתיב (במדבר ד) כל כלי השרת אשר ישרתו: ה"ג אי לאו אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו:

דאוקי סנהדראות - בעצת יתרו ומשה היה שופט ודיין על פי הדבור ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים:

שוטרים - גוליירים חובטין במקלות ע"פ השופטים לכל מי שאינו שומע:

אחד ממונה על כולן - זו סנהדרי גדולה:

מצוה בשבט לדון את שבטו - ולא ילכו בני שבט זה לב"ד של שבט אחר:

לשעריך - לב"ד שבכל עיר ועיר:

בב"ד אחד - כל זמן שסנהדרי זו קיימא אבל מתו אלו ונתמנו אחרים עושין:

במקום אחד - כגון בגליל או ביהודה:

ר"ש דריש טעמא דקרא - בהמקבל (ב"מ קטו.):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יז א (עריכה)

עמך משום שכינה - עמך יעמדו מחוץ לאהל ולא יבאו לאהל משום שכינה לשון אחר משום שכינה שתשרה שכינה עליהם הוצרכו להיות משה עמהן כדכתיב (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו':

בדומין לך - מיוחסין ומנוקין ממום:

ורבנן - נפקא להו בדומין לך מונשאו אתך דסנהדראות קטנות שנאמרו ביתרו וילפא גדולה מקטנה:

ושנים חלק - לא נכתב עליהן זקן:

מי שעלה בידו חלק כו' - ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק:

ולקחת חמשת חמשת - בבכורות העודפים על מנין הלוים:

אמר להן - לכל הבכורות באו טלו פיתקיכן:

שכל הנביאים כולן - אותן שבעים זקנים נתנבאו אותה שעה ראשונה לבדה כנוח עליהם הרוח סביבות האהל ופסקו:

על עסקי שליו - צורך שעה היתה:

אל תקרי שנים - אלא שנים:

אילימא דכתיב בהו - בשאר זקנים ולא יספו ומפרשת ליה ולא יוסיפו:

אלא מעתה קול גדול ולא יסף - דשכינה הכי נמי דלא אוסיף אלא על כרחיך דלא פסק הוא קול שכינה אינו פסק:

אלא במוסיפין ודברי הכל - דתנן בהיו בודקין (לקמן דף מ.) אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים דהשתא הוה ליה בית דין שקול דאינו יודע כמאן דליתיה הוא ופשו להו כ"ד משכחת ליה על פי שנים י"א מזכין וי"ג מחייבין:

ובסנהדרי גדולה - לר' יהודה זוגות נינהו:

במוסיפין - עושין ב"ד שקול כדפרישית:

פשיטא - דהכי בהדיא תנן (שם) וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר אינו יודע הוו להו ב"ד שקול:

ואי אמר טעמא - מראה פנים לחובה ומראה פנים לזכות ומשום הכי מספקא ליה:

כיון דגמירי - דבעי הלנת דין בפרק היו בודקין (שם) שאם לא מצאו לו זכות יום ראשון מלינין אותו למחרת שמא ימצאו להם טעמי זכות:

בעלי קומה ומראה - שתהא אימתן מוטלת על הבריות:

ובעלי כשפים - להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב"ד ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן כגון (גירסת הצנזורה: המצרים)[ישו הנוצרי]:

מפי המתורגמן - כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם דהוה ליה עד מפי עד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יז ב (עריכה)

ומה נחש שממית - אדם ובהמה ומרבה טומאת נבילות וטומאת מת בעולם הרי הוא טהור כשהוא מת שאינו בכלל שמנה שרצים:

ולא היא - לאו קל וחומר הוא דאין זה חומר אם הוא ממית ומרבה טומאה שהרי כמו כן יש קוצים שהן ממיתין ומרבין טומאה והן טהורין:

שנים לדבר - בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב:

שמעון התימני - תלמיד היה ולא נסמך שלא בא לכלל זקנה:

שלישית חכמה - סנהדרין שיש בה שלשה מדברים בשבעים לשון חכמה היא וכשירה אלמא שלשה בעינן לדבר:

למידין לפני חכמים - כל היכא דאיתמר למידין לפני חכמים היינו לוי שהיה למד לפני רבי:

רב נחמן - מוסיף שמעון התימני וחמשתן לא באו לזקנה ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה:

והא שלחו מתם לדברי רבי יוסי בר חנינא - מוציא [אני] מכלל רבנן בפ' א' דיני ממונות (לקמן לד.) אלמא שלחו מתם לאו ר' יוסי ברבי חנינא היא:

שלש שורות - לקמן תנינן להו באחד דיני ממונות (דף לז.) שאם הוצרכו לסמוך ולהוסיף על הדיינין סומכין מהן:

ועשרה בטלנין - עשרה בני אדם בטילין מכל מלאכה להיות מזומנין לבית הכנסת שחרית וערבית דאמרינן בברכות (דף ו:) כיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס דקיימא לן (מגילה דף ג:) כל כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון ככפר הלכך אי ליתנהו לא חזיא לסנהדרי:

שני סופרים - ליכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין וכל שעה יושבין לפני הדיינין לקמן בפרק היו בודקין (דף מ.):

ושני חזנין - שמשי ב"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינים לדין:

ושני בעלי דינין - שאם לא כן את מי הם דנין:

ושני זוממין - שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו:

ושני זוממי זוממין - שמא יתחייב בעל דין על פי עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבוא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזימו אותנו:

עשרה דברים - ב"ד והגבאין מחלקין להם והוי להו תלת מילי:

רופא - למול תינוקות:

אומן - מקיז דם:

לבלר - לכתוב ספרים:

קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה - טעמא מפ' בהשותפין (ב"ב ח:):

בית דין מכין וחובשין - הא חשבינן להו לעיל דאיכא סנהדרי גובין ומחלקין הוי להו חמשא משיתא דבצרי לעיל רופא ואומן ולבלר ומלמד חד גברא הוי לכל הני:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סנהדרין יח א (עריכה)

מאתים ושבעים ושבעה - מאתים ושלשים כרבי נחמיה ועוד מ"ז שאם יתחלקו ב"ד י"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו מאלו מ"ז עד שבעים כדאמרי' בהיו בודקין (לקמן דף מ.) שמוסיפין שנים על הכ"ג אם יזכוהו שניהם הרי י"ג מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יחלקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לרבי יהודה ושבעים ואחד לרבנן:

שרי אלפים שש מאות - היו שהרי שש מאות אלף רגלי:

פרק שני - כהן גדול


מתני' כהן גדול אינו יוצא אחר המטה - דילמא אתא למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא בכה"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא:

הן נכסין והוא נגלה - כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו:

רבי יהודה - דריש מן המקדש דווקא:

וכשהוא מנחם - בשורה כשחוזרין מקבור את המת שאין שלו דרך כל העם עוברין זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו:

והממונה - סגן הכהנים ממצעו לכהן גדול בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע:

אנו כפרתך - בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:

וכשמברין אותו - כדקיימא לן (במו"ק דף כז:) אבל סעודה ראשונה אסור לאכול משלו:

מסובין על הארץ - הן מצירין ומתאבלין על צערו והוא מיסב בכבוד על הספסל:

גמ' דנין אותו איצטריכא ליה - סלקא דעתך אמינא לא ליזלזל למיתי קמי בי דינא:

ועובר על עשה - לקמן פריך לא סגי דלא עבר:

והרי הוא כהדיוט - לקמיה מיתוקמא שפיר: