סנהדרין יז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עמך עמך ואת בהדייהו ורבי יהודה עמך משום שכינה ורבנן אמר קרא (במדבר יא, יז) ונשאו אתך במשא העם אתך ואת בהדייהו ורבי יהודה אאתך בדומין לך ורבנן (שמות יח, כב) מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא וילפא סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ת"ר (במדבר יא, כו) וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט ושבט נמצאו שנים יתירים אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט נמצאו עשרה חסרים אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה בירר ששה ששה והביא שבעים ושנים פיתקין על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטלו פיתקיכם כל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשך שמים מי שעלה בידו חלק אמר המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר ג, מז) ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת אמר משה כיצד אעשה להן לישראל אם אומר לו תן לי פדיונך וצא יאמר לי כבר פדאני בן לוי מה עשה הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין וכתב עליהן בן לוי ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן חמשה שקלים בללן ונתנן בקלפי אמר להן טלו פיתקיכם מי שעלה בידו בן לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי מי שעלה בידו חמשת שקלים אמר לו תן פדיונך וצא רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו ומה נבואה נתנבאו אמרו משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ אבא חנין אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו הן מתנבאים עלי שליו עלי שליו רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין שנאמר (יחזקאל לח, ג) כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם וגו' אל תיקרי שנים אלא שנים ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת הוי אומר אלדד ומידד אמר מר כל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו והן נתנבאו ולא פסקו מנא לן דפסקו אילימא מדכתיב (במדבר יא, כה) ויתנבאו ולא יספו אלא מעתה (דברים ה, יח) קול גדול ולא יסף ה"נ דלא אוסיף הוא אלא דלא פסק הוא אלא הכא כתיב ויתנבאו התם כתיב (במדבר יא, כז) מתנבאים עדיין מתנבאים והולכים בשלמא למ"ד משה מת היינו דכתיב (במדבר יא, כח) אדוני משה כלאם אלא למ"ד הנך תרתי מאי אדני משה כלאם דלאו אורח ארעא דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו בשלמא למ"ד הנך תרתי היינו דכתיב מי יתן אלא למ"ד משה מת מינח הוה ניחא ליה לא סיימוה קמיה מאי כלאם א"ל הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן:
מניין להביא עוד שלשה:
סוף סוף לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה אי אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין אכתי חד הוא אי עשרה מזכין ושלשה עשר מחייבין תלתא הוו א"ר אבהו באי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל ובסנהדרי גדולה ואליבא דרבי יהודה דאמר שבעים וא"ר אבהו גבמוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ"ל דדהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה אמר רב כהנא הסנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו מ"ט כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא והני תו לא חזו ליה א"ר יוחנן ואין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בע' לשון שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מה"ת אמר רב אני אדון ואטהרנו
רש"י
[עריכה]עמך משום שכינה - עמך יעמדו מחוץ לאהל ולא יבאו לאהל משום שכינה לשון אחר משום שכינה שתשרה שכינה עליהם הוצרכו להיות משה עמהן כדכתיב (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו':
בדומין לך - מיוחסין ומנוקין ממום:
ורבנן - נפקא להו בדומין לך מונשאו אתך דסנהדראות קטנות שנאמרו ביתרו וילפא גדולה מקטנה:
ושנים חלק - לא נכתב עליהן זקן:
מי שעלה בידו חלק כו' - ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק:
ולקחת חמשת חמשת - בבכורות העודפים על מנין הלוים:
אמר להן - לכל הבכורות באו טלו פיתקיכן:
שכל הנביאים כולן - אותן שבעים זקנים נתנבאו אותה שעה ראשונה לבדה כנוח עליהם הרוח סביבות האהל ופסקו:
על עסקי שליו - צורך שעה היתה:
אל תקרי שנים - אלא שנים:
אילימא דכתיב בהו - בשאר זקנים ולא יספו ומפרשת ליה ולא יוסיפו:
אלא מעתה קול גדול ולא יסף - דשכינה הכי נמי דלא אוסיף אלא על כרחיך דלא פסק הוא קול שכינה אינו פסק:
אלא במוסיפין ודברי הכל - דתנן בהיו בודקין (לקמן דף מ.) אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים דהשתא הוה ליה בית דין שקול דאינו יודע כמאן דליתיה הוא ופשו להו כ"ד משכחת ליה על פי שנים י"א מזכין וי"ג מחייבין:
ובסנהדרי גדולה - לר' יהודה זוגות נינהו:
במוסיפין - עושין ב"ד שקול כדפרישית:
פשיטא - דהכי בהדיא תנן (שם) וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר אינו יודע הוו להו ב"ד שקול:
ואי אמר טעמא - מראה פנים לחובה ומראה פנים לזכות ומשום הכי מספקא ליה:
כיון דגמירי - דבעי הלנת דין בפרק היו בודקין (שם) שאם לא מצאו לו זכות יום ראשון מלינין אותו למחרת שמא ימצאו להם טעמי זכות:
בעלי קומה ומראה - שתהא אימתן מוטלת על הבריות:
ובעלי כשפים - להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב"ד ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן כגון (גירסת הצנזורה: המצרים)[ישו הנוצרי]:
מפי המתורגמן - כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם דהוה ליה עד מפי עד:
תוספות
[עריכה]והם כלים מאליהם. פירוש נבואתם כלה דאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה:
שיודע לטהר את השרץ כו'. וקשה לר"ת דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו ומפרש ר"ת שיודע לטהר מטומאת נבילות שלא יטמא במשא בכזית דכיון דאשכחן דנחש ששורץ ורוחש דמיקרי חיה כדדרשינן בפ' ד' מיתות (לקמן דף נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש אית לן למימר דכל שרצים הוו בכלל או בנבלת חיה והשתא מטהר ליה בק"ו מנחש שממית ומרבה טומאה וטהור כדדרשינן בת"כ מוכל הולך על גחון וכ"ת חיה תוכיח שאינה ממיתה ומרבה טומאה ומטמא במשא אף אני אביא שרצים הא לאו פרכא היא דהכי דיינין קל וחומר ומה נחש שממית ומרבה טומאה לא הוי בכלל חיה דקרא שאר שרצים מיבעיא והשתא לא שייך חיה תוכיח שאינה ממיתה ומרבה טומאה והויא בכלל חיה דהא חיה אינה רוחשת אבל שרצים מה שרוחשים מוציאין מכלל חיה ובענין זה מפרש ר"ת מאי חולדת הסנאים שרצא תרצה ומאי שרצה דמתתאי שקי דמרובה (ב"ק ד' פ. ושם) ואין להאריך כאן ובירושלמי בריש אחד דיני ממונות קאמר או חילוף ומה עכבר שאינו ממית ומרבה טומאה טמא נחש לא כל שכן ההוא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק א (עריכה)
קלט א מיי' פ"ב מהל' סנהדרין הלכה א', סמ"ג עשין צז:
קמ ב מיי' פ"ח מהל' סנהדרין הלכה ב', ומיי' פ"ט מהל' סנהדרין הלכה ב', סמ"ג עשין צז:
קמא ג מיי' וסמ"ג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' י"ח סעיף א' וסעיף ב:
קמב ד מיי' פ"ט מהל' סנהדרין הלכה ב':
קמג ה מיי' פ"ט מהל' סנהדרין הלכה א':
קמד ו מיי' פ"ב מהל' סנהדרין הלכה ו':
ראשונים נוספים
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק א (עריכה)
ת"ר וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שעלה ביד שנים מאותן היוצאין שני פתקין חלק ונשארו שם שני פתקין כתובין זקן כנגד אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שמא יעלה בידן חלק. כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים פדויי בכורי בני ישראל העודפים על הלוים וכו'. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו קסבר כל השבעים ושנים נתנבאו שאותן שבעים שהלכו כולן עלו בידן פתקין כתובין ואלדד ומידד אמרו אין אנו ראויין לאותה גדולה ולא רצו לצאת שמא יעלה בידן זקן אמר להן הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם וכו' ומה גדולה פסק להן שכל הנביאים ההם נתנבאו באותה שעה ופסקו ושוב לא נתנבאו והם נתנבאו ולא פסקו. ואיבעיא לן מנא לן דהנך פסקו אילימא דכתיב בהו ולא יספו ומשמע לך לא יספו להנבא מלשון ולא יסף עוד מלאך (שופטים יג כא) אלא מעתה דכתיב גבי שכינה קול גדול ולא יסף ה"נ דלא אוסיף הוא אלא על כרחך דלא פסק הוא ה"נ דילמא האי ולא יספו דלא פסקו הוא אלא גבי הנך כתיב ויתנבאו כבר מכלל דפסקו ולגבי הני כתיב והמה מתנבאים שהיו עדיין מתנבאים והולכים. ודייקינן בשלמא למ"ד על עסקי שלו ועל עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים היינו דכתיב מי יתן אלא למ"ד משה מת מאי מי יתן מי איכא למימר דהוה ניחא ליה ומפרקינן לא סיימוה קמיה דהכי והכי קא מינבו אלא אודעוהו דהוו מינבו ולא אמרי ליה מאי הואי נבואתייהו:
מתני' הטייתך לטובה על פי אחד ולרעה על פי שנים וכו'. ומקשינן סוף סוף כיון דצריכית לאיתויי אחרינא למהוי ב"ד נוטה הטייתך לרעה עפ"י שנים לא משכחת לה וא"כ אמאי קאמר תנא לרעה עפ"י שנים אבל לקרא לא מצי לאקשויי דקרא לא חד קאמר ולא שנים קאמר ולא ג' קאמר אלא אוכוחי מוכח דצריך בהטייתך לרעה מכריעין יתר ממה שאתה צריך לטובה היכא דאפשר שנים שנים היכא דלא אפשר שנים להוו ג'. אמר ר' אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל כגון אחד עשר מחייבין ואחד עשר מזכין ואחד אומר איני יודע דתנן בפרק היו בודקים ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין כמה הן מוסיפין שנים נמצאו כ"ה צא מהן האומר איני יודע שהרי אינו מן החשבון נשארו עשרים וארבעה ועל דרך זה תוכל למצוא הטייה עפ"י שנים לרעה שיהו י"א מזכין וי"ג מחייבין. אי נמי בסנהדרי גדולה ואליבא דרבי יהודה דאמר שבעים דכיון דהוו להו זוגות זימנין דאיכא תלתין וארבעה מזכין ותלתין ושיתא מחייבין ואיכא הטייה לרעה עפ"י שנים. כללא דמילתא לעולם הטייה עפ"י שנים לא משכחת לה אלא בב"ד שקול כדי שתוציא מהן שנים ותוכל לחלוק את השאר לחצאין:
אמר רבי אבהו במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה כדפרשינן. ומתמהי' פשיטא מתני' היא דקתני התם כמה הן מוסיפין שנים ומהדרי' מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי הדר אמר טעמא בין לזכות בין לחובה שמעינן ליה דלהדר ולהוי ממנינא למאי נפקא מינה דאי איכא י"א מזכין וי"ג מחייבין והאיך דאמר מעיקרא איני יודע הדר אסתבר ליה טעמא לזכות והנך כולהו לא מסתבר ההוא טעמא גבייהו ואלו הוה חשבינן ליה מכללא דסנהדרי אע"ג דלא מסתבר טעמיה להנך על כרחייהו הוה חשבינן ליה ממנינא מהו דתימא אמרינן לצטרף בהדי הנך דמזכו והוו להו שנים עשר מזכין ושלשה עשר מחייבין ולא לחייביה קמ"ל דכמאן דליתיה דמי ולא מצטרף וכ"ש היכא דאמר טעמא לחובה והנך כולהו אי רובהו לא מסתבר גבייהו כלל דתו לא חזי לאצטרופי בהדי המחייבין דמכי אמר איני יודע נפק ליה מכללא דסנהדרי והוה ליה כאחד מן התלמידים וכי היכי דגבי אחד מן התלמידים אפי' אמר טעמא לזכות אין שומעין לו אלא א"כ היה ממש בדבריו כדקתני בהדיא (לקמן סנהדרין מ'.) אם יש ממש בדבריו שומעין לו הא לאו הכי אין שומעין לו האי דאמר איני יודע נמי אע"ג דהדר ואמר טעמא לזכות או לחובה כיון דלא מסתבר להנך אין שומעין לו ולא סליק למנינא. ואיכא מרבנן דסברי דהאי דקא אמרינן הכא דלא שמעי' ליה לגמרי קאמרינן דאפי' היכא דמסתבר טעמיה לא מקבלינן מיניה וקשיא להו מי גרע מאחד מן התלמידים דתנן בפ' היו בודקין (שם) אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ואצטריכו לאוקומא להא כגון דאסתבר ליה טעמא לחובה דכיון דאמר איני יודע הוה ליה כאחד מן התלמידים וקתני התם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו. והאי מימרא ליתא מכמה אנפי חדא דהיכי ס"ד למימרא דאי אמר טעמא דמסתבר לא מקבלין מיניה ותו דעד כאן לא קאמרינן התם משתקין אותו אלא דאי אמר יש לי ללמד עליו חובה לא שבקינן ליה למימר אבל היכא דקדים ואמר טעמא מעליא דמסתבר לרובא ליכא מאן דסליק אדעתיה למימר דלא מקבלינן מיניה והכא בדקדים ואמר עסקינן מדקאמר אי אמר טעמא ולא אמר אי יש לו ללמד עליו חובה. ותו מדאמרינן לא שמעינן ליה ולא אמרינן לא שבקי' ליה וההיא דאמרינן התם שומעין לו היכא דמסתבר טעמיה להנך כדקתני התם אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואף על גב דלא מסתבר טעמיה לכולהו והרי אתברר לך דהאי מימרא דהאי מרבנן ליתיה כלל ופירוש דילן פירושא מעליא הוא ולית ביה ספיקא כלל:
אמר רב כהנא סנהדרין שראו כולן לחובה ביום ראשון פוטרין אותו מאי טעמא משום דגמירי הלנת דין שאם לא מצאו לו זכות ביום ראשון צריכין להלין את דינו אולי ימצאו לו זכות למחרת ויראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והני כיון דהשתא לא חזי ליה חד מינייהו זכותא תו לא חזי ליה ולא מהני למעבד ליה הלנת דין ובעינא (הוה קרי) [הלנת דין] דחזיא להדורי בתר זכותא וליכא הילכך פטרינן ליה:
א"ר יוחנן אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי חכמה ובעלי קומה ובעלי מראה ובעלי זקנה כדי שתהא אימתן על הצבור ואל יהיו בזוין בעיני הצבור ויזלזלו בהן ובעלי כשפים כדי שלא יוכלו מכשפים להנצל מידן ובקיאין בשבעים לשון שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן דלא להוי כעד מפי עד:
אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה כלומר להראות מק"ו שהיה בדין שיהא טהור ולא לעשות. מעשה בדבר מאחר שהתורה טמאתו. אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. ומה נחש שממית ומרבה טומאה בעולם מחמת מתים שבאין על ידו הרי הוא טהור כשהוא מת שרץ שאין ממית והרי אינו מרבה טומאה לא כל שכן שיהא טהור כשהוא מת. ודחינן דהאי לאו ק"ו הוא דאע"ג דממית ומרבה טומאה אין זה צד חמור כדי שנלמד הימנו לשרץ הקל להקל עליו דהתם גבי נחש מעשה קוץ בעלמא הוא דקא עביד שאף בקוץ פעמים שאדם ניזוק בו ומת ואעפ"כ אינו בדין שיטמא הקוץ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה