לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק י

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק עשירי - אלו הן הנחנקין

מתני' אלו הן הנחנקין: ממרא על פי בית דין - כמו ממרים הייתם עם ה' (דברים ט) שמסרב על פי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:

וזוממי בת כהן - אע"פ שהם היו מחייבין אותה שריפה אין נדונין אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל והיינו חנק כשאר בא על אשת איש כדמפרש קרא היא תשרף ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו:

ובועלה - בנשואה בת כהן קמיירי אבל ארוסה בועלה בסקילה:

גמ' ס"ד - בתמיה:

קטל חד בסייף - כדתנן בפרקין לעיל (דף עו:) אלו הן הנהרגים הרוצח ועיר הנדחת:

מאי איכא למימר - הכא דאיכא למדרש דאביו בחנק:

אלא מדכתיב מכה איש ומת - היכא דבעי מיתה מפרש מיתה בהדיא:

אפילו נפלים - כגון בן תשעה וראשו אטום או שיש לו שני גבין דלא חיי. כתיב ביה נפש. ונפש משמע דם דהוה חבורה:

הכחישה - לבהמה:

באבנים - דלא עשה בה חבורה:

לנפש אדם - דהיינו אביו דאף על גב דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן:

אלא הקישא למה לי - דאתקש מכה אדם למכה בהמה בחד קרא הואיל וילפת ליה מאם אינו ענין:

לכדתניא דבי חזקיה - בב"ק [בהמניח] (דף לה.) לפטור חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו':

הניחא וכו' - פלוגתא דרבי יוחנן ורשב"ל בכתובות באלו נערות (דף לד:):

מה מכה בהמה לרפואה - כגון מקיז דם פטור מן התשלומין שהרי לא הזיקה:

אף מכה אדם - דהיינו אביו:

לרפואה פטור - ממיתה ואע"ג דחבורה היא:

ואהבת לרעך כמוך - לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו:

סילוא - קוץ ישב לו בבשרו:

למפתח ליה כוותא - כויה להוציא ליחה ממנה:

אי הכי אחר נמי - לא ליפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתיב (דברים כה) לא יוסיף פן יוסיף:

שגגת לאו - כשאין מתכוין הוי שגגה באיסור שזדונו לאו בעלמא דקיל:

מחט של יד - היא מחט קטנה שתופרין בה בגדים ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ ומשום דקתני לה להלן במסכת שבת בפרק כל הכלים (דף קכב:) גבי ושל שקאין לפתוח בו את הדלת קרי ליה להא קטנה מחט של יד:

דילמא חביל - ועביד חבורה בשבת:

מקלקל הוא - וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון ומקלקל בחבורה רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל:


ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה - בפרק המצניע (שבת דף צג:) גבי המוציא את המת במטה:

מהו שיעשה שליח - ב"ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות:

ואחר מי התירו - לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב (דברים כה) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה) יתן ה' אותך:

ומה מי שמצוה להכותו - ברייתא תניא הכי במכילתא:

מאי לאו אידי ואידי - מצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר והכי קאמר ויליף אזהרה למכה אביו:

ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה - דכתיב יכנו:

מצוה שלא להכותו - יותר מארבעים דכתיב (דברים כה) ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה:

ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו - יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:

בא אחר והכהו וקיללו פטור - קס"ד פטור ממלקות:

ואינו יוצא - ואשמעי' דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת וקשיא לרב ששת:

ה"ג והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב - ביישו ישן ומת תוך שינתו:

חייב - דהא מתביישין בניו והאי נמי ל"ש:

מכלל - דחייב דקתני גבי בנו ממון קאמר בתמיה והא באין בה שוה פרוטה מוקמת לה:

אלא - על כרחך חייב בדינו קאמר מיתה:

הכא נמי - דתני גבי אחר פטור בדינו קאמר וממלקות פטר ליה ואכתי מאי שנא:

בעושה מעשה עמך - וזה שעובר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא:

התינח קללה - דכתיב ביה בעמך:

מקשינן - כלומר גמרינן במה מצינו ואיכא דאמרי היקשא דכתיב מכה אביו ומקלל אביו גבי הדדי באלה המשפטים אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים:

אי הכי בנו נמי - דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו שאביו בכלל עמך בפ' ד' מיתות (לעיל ד' סו.):

דרב פנחס - משמיה דרבא במסכת חגיגה בסוף חומר בקודש:

במקוים - הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו:


מידי דהוה לאחר מיתה - דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא"ת והתנן מכה לאחר מיתה פטור והכא מיחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה דליכא נפש דנפקא ליה לעיל מנפש ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות:

מתני' שהמקלל לאחר מיתה חייב - כדליף בגמרא:

והמכה לאחר מיתה פטור - דחבורה ליכא:

גמ' אביו ואמו קלל - קרא יתירא הוא דהא כתיב רישיה דקרא אשר יקלל את אביו ואת אמו:

מכה שעשה שלא בעמך כבעמך - דגבי הכאה לא כתיב בעמך למעוטי שאינו עושה מעשה עמך והאי תנא סבר לא מקשינן הכאה לקללה מפני המקרא המפסיק בינתים:

לא חייב בו לאחר מיתה - דהא חבורה כתיב:

לרבות בת - טומטום ואנדרוגינוס:

אין לי אלא אביו ואמו - שניהם יחד:

אביו קילל ואמו קילל - בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסוף סמך לאמו:

עד שיפרט לך הכתוב יחדיו - וכמו שפרט בחורש בשור ובחמור מדפרט לך ש"מ דאי לא הוי יחדו הוה משמע שור לבדו וחמור לבדו והא אביו ואמו דרישא דרשינן נמי או אביו או אמו וסיפא לאתויי לאחר מיתה:

מומקלל אביו - דואלה המשפטים:

ואידך - דמפיק לאחר מיתה מאביו ואמו קילל:

ולתני נמי וכו' - אמתניתין קאי דקתני זה חומר במקלל מבמכה:

לימא הני תנאי - תנא דמתניתין דלא תנא חומר במכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך ותנא דברייתא דלעיל דתנא ומה מכה שעשה בו:

גירי אמת הן - מתחילתן גרים גמורים היו ועכשיו הרשיעו וישראל שאינו עושה מעשה עמך הוא וכי היכי דעל קללתו פטור על הכאתו נמי פטור:

גירי אריות הן - והרי הם כעובדי כוכבים גמורים:

אי הכי - דטעמא דפטור משום דגירי אריות הן:

היינו דתנא עלה - בתמיה בהך מתני' דקתני אינו מצווה לא על הכאתו ולא על קללתו קתני ושורו כישראל שור שלנו שנגח את שורו ושורו שנגח שלנו תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ואילו דעובד כוכבים תנן שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח שור. של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם:

מתני' שיכניסנו לרשותו - דכתיב (שמות כב) ונמצא בידו ותניא במכילתא ונמצא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים בידו אין בידו אלא ברשותו וכן הוא אומר (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו:

גמ' עמור - שמוש:

גנבו ומכרו כשהוא ישן מהו - לקמן מפרש לה הבעיא:

מכר אשה לעוברה - גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה שלא מכר הגוף שלה אלא שיהא עובר מכור:

דליכא עימור - לא בישן ולא בעובר:

דזגא עליה - דסמך עליו:

דאוקמא באפי זיקא - וכל כמה שהיא עבה מועיל יותר להגין בפני הרוח:

אין אלא איש - כשהגנב איש:

וגונב איש - שהנגנב איש ולא אשה וקרא קמא דלא קפיד אנגנב למהוי איש דכתיב נפש הלכך אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה דהיכא דגנב הוי איש כתוב גונב נפש ואשה שגנבה איש דכתיב וגונב איש וגונב אפילו אשה גונבת משמע:

הגנב - מ"מ וההוא דרשינן ליה בספרי למעוטי גונב עבד:

ועדיין ישנו ברשותו - ברשות הנגנב עצמו שעדיין לא הכניסו גנב ברשותו:

פטור - שהרי לא גנבו:

לאביו - אביו של נגנב:


תני תנא - להך מתני' דקתני מכר לאביו חייב:

סתם ספרא - תורת כהנים:

סתם ספרי - ספר וידבר ומשנה תורה והאי סתמא דכי ימצא איש במשנה תורה הוא:

אליבא דרבי עקיבא - ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום:

של בית פלוני - לא רצה להזכיר שמם שחשובין היו ובזה לא היו נוהגין כדת שהיו הרבה דרין בבית אחד אנשים ונשים . והיו מצויין תמיד עם נשי חביריהן ולא שמתייחדין:

ונמצא - קרא יתירא הוא דאי ללמד שימצא בעדים מכי ימצא נפקא:

כמצויין בידן דמו - התלמידים מצויין תמיד בבית הרב ואם גנב הרב אחד מתלמידיו ומכרו אינו נהרג:

אין לעבדים בושת - המבייש את העבד לא חייבתו תורה לתת דמי בשתו:

וכי ינצו אנשים יחדיו והכה איש וגו' - מהתם נפקא לן חיוב בשת דכתיב וקצותה את כפה ממון אתה אומר ממון או אינו אלא ממש נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן בעדים זוממין (דברים יע) לא תחוס עינך מה להלן ממון אף כאן ממון:

עבד שאין לו אחוה - ואפי' עם אחיו בני אביו דכתיב (בראשית כב) עם החמור עם הדומה לחמור אינו אלא כבהמה:

אחיו הוא במצות - בכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן דגמר לה לה מאשה:

והכא - במתני' בגונב נפש דכתיב מאחיו:

היכי דריש - רבי יהודה לחייב על מי שחציו עבד:

מאחיו למעוטי עבדים - דהא לרבי יהודה אין לו אחוה:

מבני - יתירא דריש ליה דהוה ליה למכתב מאחיו בני ישראל:

מלא תגנוב - האמור בעשרת הדברות דבגונב נפשות מתוקם לקמן בשמעתין:

דבר הלמד מעניינו - אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה ולפי הפרשה הוא נכתב אצלה וכאן במה כל הענין מדבר בנפשות לא תרצח ולא תנאף כל אלה חייבי מיתות ב"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתת ב"ד:

לא תגנובו - בפרשת קדושים תהיו:

משלש עשרה מדות - זו היא אחת מהן שיהא הדבר מעניינו למד:

במה הכתוב מדבר - הענין של מטה ושל מעלה מזו:

בממון - לא תעשוק את רעך (ויקרא יט):

עידי גניבה ועידי מכירה - שני כיתי עדים אחת העידה שגנב את הנפש ואחת העידה שמכר אין נהרגין כדמפרש טעמא ואזיל וכיון דאינהו לא מקטלי איהו נמי אם לא הוזמו לא מקטיל דהוי' לה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא משכחת לה דמקטיל אלא בכת אחת שמעידין על הגניבה ועל המכירה:

פלוגתא דר"ע ורבנן - בבבא בתרא בחזקת הבתים על פי שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר והאי חצי דבר הוא אצל כל כת וכת דאי לאו עידי גניבה אינו נהרג משום עידי מכירה שיכול לומר עבדי מכרתי ואי לאו מכירה נמי לא מיחייב אגניבה:

בעדים האחרונים של בן סורר ומורה - דתנן לעיל (דף בא.) מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינין וכשבאין עדים ראשונים ומעידין עליו שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין מגניבה מלקין אותו כדכתיב ויסרו אותו דהיינו מלקות חזר וקלקל נדון בכ"ג למיתה ומודה חזקיה בהנך אחרונים שהעידו שחזר וקלקל שהוזמו שנהרגין ולא אמרינן שחצי דבר הוא דאי לאו סהדותא דקמאי לא מקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש על פי ראשונים שזה לקה על ידה תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בהני בתרייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי:


להלקותו באנו - ולא הועדנו להמיתו שלא ידענו שסופו לחזור ולקלקל:

להלקותו באנו - על הגניבה ולא ידענו שימכרנו:

דלא לקי - אגניבה לחודה משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאם ימכרנו יהרג:

עידי גניבה בנפש - שהעידוהו שגנב נפש:

מדאמר חזקיה אין נהרגין - אם הוזמו לאחר שבאו עידי מכירה משום הכי לוקין שהרי אין סופן למות על עדות זו ולא הוי לגבייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:

דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין - אם באו עידי מכירה אחרי כן קודם הזמה ונגמר דינו ע"פ שתי הכתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאו עידי מכירה הא הוה ליה לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזהרה שלא להעיד כן שאם יעידו ולא יוזמו עד שיבאו עידי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו:

וכל לאו שניתן לאזהרת ב"ד אין לוקין עליו - ואפילו יפטרו מן המיתה שהרי לא לאזהרת מלקות ניתן:

אינהו היכי לקו - הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה (שמות כ) לאו שאין בו מעשה הוא:

בעידי מכירה כולי עלמא לא פליגי דנהרגין - אם נגמר דינו על פי שתי הכתות:

לחודה קיימא - ועידי גניבה אינן באין להורגו אלא להלקותו אבל עידי מכירה שבאין עמהן ואומרין שהתרו בו למיתה מונעין אותו ממלקות ומחייבין אותו מיתה והויא לה מכירה דבר שלם:

אתחלתא דמכירה - דקסבר ר' יוחנן לא לקי עלה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואינן באין אלא להורגו ואף על גב דשתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא וחדא חצי דבר מיקטל כרבנן: ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שהוזמו דאין נהרגין. דאינהו ודאי למלקות אתו כדכתיב ויסרו אותו (דברים כא):

הכל מודים כו' - כלומר יש עדים בבן סורר ומורה שהכל מודים באחת כתותיו לפטור ויש כת שהכל מודים בו לחיוב ויש כת בבן סורר ומורה שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן לפי מה ששמענו במחלוקתן:

שנים אומרים בפנינו גנב - משל אביו מעות לקנות בשר ויין בפעם שניה אחר שלקה:

ושנים אומרים בפנינו אכל - הבשר ברשות אחרים דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים הנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולין לומר להלקותו באנו והוה ליה חצי דבר לחזקיה דסבר לה כר"ע דאמר אין נהרגין ולר' יוחנן דאמר נהרגין כרבנן:

עידי מכירה בנפש - ולא באו עידי גניבה על כך לפנינו:

הא מתוך קאמר - אפי' חצי דבר אין כאן שהרי היה לו להציל נפשו מב"ד בטענה זו:

ובדלא אתו עידי גניבה - קאמר רב אשי וכדפרישית שהיה יכול לומר עבדי מכרתי:

לבסוף - אחר שהעידו עידי מכירה באו עידי גניבה ונגמר הדין ע"פ שניהם:

ואכתי מאי למימרא - כשהעידו הראשונים לא היה הדין ראוי ליגמר על פיהם ויכולין לומר לא היינו יודעין שיבואו עידי גניבה עלינו:

דקא מרמזי רמוזי - הני להני:

מתני' ג' בתי דינין היו שם - בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:

אחד יושב על פתח הר הבית - הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים:

ואחד יושב למעלה הימנו - כשעברו עזרת נשים ובאין לפני עזרת ישראל:

ואחד בלשכת הגזית - שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול כדאמרינן בסדר יומא (דף כו:.):

באין לזה שעל פתח הר הבית - זקן זה שהורה בעירו ונחלק ב"ד שבעירו עליו והזקיקו הכתוב לעלות לירושלים ולשאול ובאין הוא ובית דין שבעירו לב"ד זה שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעין תחילה:

תלמיד שהורה לעשות - תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב"ד שבעירו ובאו לב"ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחילה פטור שאין לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדאמרי' בגמ':

נמצא חומרו קולו - חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה נעשה לו קל לפוטרו מן המיתה:


גמ' במופלא שבב"ד - במומחה לב"ד למעוטי תלמיד:

ממך זה יועץ - שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה כדמפרש לקמן:

וכן הוא אומר - דגבי יועץ כתוב ממך:

הלכה למשה מסיני - שאף עליה הוא נהרג:

למשפט זה הדין - אם נחלק בדבר הלמד בדין ג"ש גם הוא נהרג דאילו דין ממש כתיב להדיא בין דין לדין:

בין דם נדה דם לידה כו' - שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה:

ובין נגע לנגע - שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים:

דברי ריבות - ה"ל למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמין וערכין והקדשות שהן באין וחלים ע"י דיבור הפה:

זו השקאת סוטה - שהיא על ידי ריב שבינה ובין בעלה:

ועריפת העגלה - שהחלל נהרג ע"י מריבה:

וטהרת מצורע - שאף נגעים ע"י ריב של לשון הרע הם באים:

זה לקט שכחה ופאה - שהן לעניים שכתוב בהן ואכלו בשעריך:

וקמת מבית דין - מדכתיב וקמת מכלל דביושבין עסקינן והיינו ב"ד שיושבין במקום הקבוע להם עד עת האוכל ושם באין כל הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב"ד של אותה העיר שהמחלוקת ביניהם לילך ולישאל:

מלמד שבית המקדש גבוה מא"י - וקמת ועלית אל המקום ש"מ אין לך עיר בא"י שאין ירושלים גבוה ממנה:

וא"י גבוה מכל הארצות - תנא דברייתא קא מסיק למלתיה ולאו מהאי קרא יליף ולקמן מפרש מנלן:

אשר העלה וגו' מכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם - ש"מ דאדמתם גבוה מכל הארצות דכתיב העלה:

מה להלן דבר שחייבים כו' - כדילפינן בהוריות:

תרגמא לי - להאי מתניתא דלעיל דקתני דמיקטיל אכל הני דחשיב בה הלכה וגזירה שוה וערכים והקדשות וכולהו הנך דתנא בה דתיתוקם כר"מ דאמר אין חייב אלא על דבר שזדונו כרת וכו':

כדתנן הם העידו - כלומר אי אפלוגתא דהנך תנאי פליגי זקן ממרא ורבנן:

הם העידו - ר' יהושע ור' פפייס במס' עדיות:

שמעברין את השנה כל אדר - ואע"פ שלא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך ראו שהשנה צריכה להתעבר ועברוה:

שהיו אומרים כו' - לפיכך הוצרכו להעיד כן שהיו שאר חכמים אומרים עד הפורים מעברין ושוב אין מעברין וטעמא מפרש במס' ר"ה דמן הפורים התחילו לדרוש בהלכות הפסח דתניא שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכי מרחק להו לא צייתי לשלוחי ב"ד שכבר שמעו מן הדרשנים לעשות הפסח בסוף ל' ואתי לזלזולי בחמץ:

דאי להאי גיסא - אם אמרו ב"ד שבלשכת הגזית שמעברים אחר הפורים מעוברת כר' יהושע ור' פפייס והוא אמר אינה מעוברת קא שרי חמץ בפסח:

ואי איפכא - נמי שרי חמץ בפסח דזדונו כרת:

הלכות אחד עשר - יום אחרון של י"א שבין נדה לנדה קיימא לן י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני משעברו ז' ימי הנדה אינה חוזרת להיות נדה עד שיעברו י"א יום דכל דמים שרואה בהם דם זיבה הם ואם ראתה בהם יום או יומים רצופים שומרת יום ג' ואם פסקה ולא ראתה בו טובלת בו ביום וטהורה ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים ואפליגו רבי יוחנן ורשב"ל בהלכות יום האחרון: רבי יוחנן אמר הלכה אחת נאמרה בו ר"ל אמר שתי הלכות נאמרו בו ליחלק משלפניו והך פלוגתא בשילהי מסכת נדה ואתמר בתרתי לישני וחד מינייהו נקט הכא:

עשירי רבי יוחנן אמר הרי הוא כתשיעי - מה הרואה בתשיעי צריכה להיות שומרת עשירי שהרי ראויה בצירוף ג' לזיבה ושמא תראה בעשירי הרי שנים ותחזור ותראה באחד עשר הרי ג' אף הרואה בעשירי צריכה להיות שומרת אחד עשר ואע"פ שעשירי אינו ראוי לצירוף ג' שאין שנים עשר מצטרף עמהם לזיבה דהיכא דלא ראתה ג' רצופין להיות זבה בהנך י"א יום הוי יום שנים עשר תחלת נדה והיינו דקאמר רבי יוחנן התם הלכתא י"א הלכה אחת נאמרה בו ליחלק משלפניו ומאי איהו דלא בעי . שימור להיות שומרת שנים עשר נגדו דהא לאו מימי זיבה הוא אבל שוה לשלפניו להיות שימור לראיית עשירי כשם שהעשירי שימור לראיית תשיעי:

ור"ל אמר עשירי כאחד עשר - מה אחד עשר לא בעי שימור שנים עשר שהרי אין השנים עשר מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור להיות שומרת י"א דלא נאמרה שומרת יום נגד יום אלא בראויה לצירוף ג' הלכך לר"ל שתי הלכות נאמרו ביום אחד עשר ליחלק משאר ימים שלפניו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאין נעשה שימור לראיית עשירי ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהלכות אחד עשר כדאיפליגו ר"ל ורבי יוחנן הוי דבר שזדונו כרת על שומרת יום כנגד יום חייב כרת כדכתיב (ויקדא טו) כל ימי זוב טומאתה וגו' ודרשינן ימי וכל ימי:


דרב יצחק בר אבודימי - באלו הן הנשרפין פרישית לה גבי בתו מאנוסתו דמהאי דינא ילפינן והוא דבר שזדונו כרת:

הירוק עקביא בן מהללאל מטמא - דם הירוק הוי דם הנדה ואם אמר זקן ממרא כעקביא בן מהללאל מייתי לה לחיוב כרת שפעמים שרואה דם הירוק בתחלת נדותה ולבסוף ב' ימים רואה דם אדום ופוסקת והיא מתחלת למנות שבעה ימים מראיית דם ירוק וטובלת ומשמשת עם בעלה ב' ימים בנדותה לפי שדם הירוק טהור הוא והיה לה להתחיל למנות מראיית דם אדום:

מעין אחד הוא - דם הבא בשבועיים של נקיבה שהוא טמא ודם הבא לאחר שבועיים שהוא טהור ממעין אחד הוא:

התורה טימאתו - כל שבועיים:

והתורה טיהרתו - לאחר שבועיים וחזרה וטימאתו לאחר שכלין ימי טוהר:

ולוי אמר ב' מעיינות הן - נסתם הטמא לאחר שבועיים ונפתח הטהור וכשנסתם הטהור בסוף ימי טוהר נפתח הטמא ואמרי' במס' נדה מאי בינייהו בשופעת מתוך שבועיים לאחר שבועיים או מתוך שמונים לאחר שמונים לרב אע"פ שלא פסק מעיינה בתוך שבועיים ויוצא דם לאחר שבועיים ממנה טהור וללוי טמא עד שתפסוק שעה דנימא נסתם הטמא והשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים לרב טמאה ואע"פ שזהו מעין עצמו של ימי טוהר וללוי טהורה עד שיפסוק מעין הטהור ויפתח מעין הטמא ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהא קאתי לידי כרת אי רבנן כרב והוא כלוי איכא כרת לאחר ימי טוהר ואי רבנן כלוי והוא כרב איכא כרת בתחלת ימי טוהר דרב לקולא ולוי לחומרא:

קישתה ג' ימים בתוך אחד עשר יום כו' - כתיב בפרשת זבה באחד עשר יום שבין נדה לנדה שהם הימים המביאין לידי זיבה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ותניא בפרק בנות כותים (נדה לו:) דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד מגיד שדם הקישוי שיצא קודם הולד מחמת צער הקישוי אינו מביאה לידי זיבה וכ"ש דם שלאחר הולד אבל אם ראתה ג' ימים רצופין בהן מתוך קושי ושפתה קודם יציאת הולד יום אחד מעת לעת ששקטה ונחה מצערה ואח"כ ילדה בין מתוך קושי בין מתוך שופי הרי זו יולדת בזוב לפי שכיון שלאחר. ג' שפתה איגלאי מילתא דלאו מחמת ולד אתא ונעשית בהן זבה למנות ז' נקיים כדין זבה וכל זמן שלא תספור ז' נקיים לא יהא דם שלה דם טוהר ואפילו לאחר שבועיים ואחר מלאת שמונים שלה צריכה שני קרבנות אחד ללידתה ואחד לזיבתה:

לילה ויום - אבל מעת לעת לא חשיב שופי אם שפתה משש שעות של שלישי עד שש שעות של ד' הואיל וה"ל מקצת קושי ביום השופי לא הויא יולדת בזוב ור"א לחומרא ורבי יהושע לקולא והיינו דבר שזדונו כרת:

ששפתה מן הצער - ואין אנו חוששין אם לא שפתה מן הדם:

בפלוגתא דשמואל ור' אבהו - וכיון דאפיקי הני בי תרי ממונא מהאי ויהבו להאי בדינא דידהו והלך זה וקידש אשה באותו ממון לשמואל מקודשת לרבי אבהו אינה מקודשת דה"ל קידשה בגזל וקי"ל בפ"ב דקידושין (דף נב.) גבי מעשה דה' נשים שנתקדשו בכלכלה קידשה בגזל אינה מקודשת דהשתא אתי לידי כרת אי רבנן כשמואל וזקן ממרא כרבי אבהו וא"נ רבנן כרבי אבהו וזקן ממרא כשמואל אתי לידי כרת דקא משוי להו קידושין ואי אתי אינש אחרינא לבתר הכי וקדשה מפיק לה מבתרא בלא גט וה"ל דבר שזדונו כרת בלא עדים ובלא התראה דאי איכא עדים והתראה הוי מיתת ב"ד ואי ליכא לא זה ולא זה הוי כרת:

ונתתה נפש תחת נפש - במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומיחייב ליה רבי ממון ורבנן פטרי וכפלוגתא באלו הן הנשרפין ואי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר ליה זקן ממרא וקידשו בו את האשה לרבי מקודשת לרבנן אינה מקודשת ואי אתי איניש אחרינא וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר:

נתינה למעלה - גבי נוגף אשה הרה ונתן בפלילים (שמות כא) דמי ולדות:

בכ"ג - ואם הלקוהו ג' לר' ישמעאל חייבין לו ממון כשאר חובל בחבירו ומקדש בו את האשה ולרבנן בדין הלקוהו ואם תפס ממונו וקידש בו אינה מקודשת:

ספק - אם זה קדם אם זה קדם:

כהה - כאילו כהה הנגע דהוי מסימני טהרה כשמשתנה הלובן לאחר הסגר ולרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת ולר' יהושע פטור:

עד שיראה כשני גריסין - שיעור הנגע כגריס על גריס וכתיב את האבנים אשר בהן הנגע שיהא הנגע על שתי אבנים על כל אחד ואחד שיעור נגע על ב' כתלים ובקרן זוית כגון מקצוע דרומית מזרחית אורכו כשני גריסין ורחבו כגריס שיהא בקיר הדרומי גריס וכן בקיר המזרחי והנגע כולו מחובר כאחד:

מאי טעמא דר' אליעזר - דבעי קרן זוית:

כתיב - ומראיהן שפל מן הקיר (ויקרא ינ) וכתיב והנה הנגע בקירות הבית:

זה קרן זוית - ורבנן לא בעו קרן זוית והיכא דליתיה בקרן. זוית ונכנס בה אדם ואח"כ נכנס למקדש לרבנן חייב כרת לר' אלעזר בר"ש פטור:


לפריחה בבגדים - אם פרוח תפרח הצרעת ונתמלא כל הבגד:

אדם שפרחה בכולו טהור - דכתיב (ויקרא יג) אם פרוח תפרח הצרעת וגו' ופליגי רבנן עליה והיכא דפרחה בבגד כולו והכניסו למקדש או הנוגע בו נכנס למקדש לרבנן חייב ולר' יונתן פטור:

המעריך פחות מבן חדש - אמר על פחות מבן חדש ערכו עלי והתורה לא נתנה לו ערך דגבי ערכין כתיב (ויקרא כז) ואם מבן חדש וגו': ר"מ אומר נותן דמיו כמה שהוא נמכר בשוק דקסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ולרבנן פטור ואם בא גיזבר ומשכנו לר"מ הוי הקדש ואין אשה מתקדשת בו אלא אם כן יודע בו כדתנן (קידישין דף נב:) ובהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש ולרבנן לא הוי הקדש והרי הוא של בעלים לקדש בו האשה והאחר שקדש בו אינה מקודשת א"נ לר"מ הוי הקדש והנהנה ממנו מביא אשם מעילות והרי אותו אשם קדש קדשים והאוכלו בטומאת גופו חייב כרת ולרבנן לא הוי הקדש והרי של בעלים הוא והנהנה ממנו לא מעל ואם הביא אשם מעילות חולין לעזרה הוא ואין חייבין עליו משום טומאה:

לבדק הבית - ומועלין בהן:

לכהנים - ואין מועלין בהם:

שחל על קדשי קדשים - כדתנן (ערבין דף כח:) מחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתם כפי חלק שיש לו בה כדמפרש במסכת ערכין בפ' המקדיש:

צינורא - מזלג קטן שטווין בו זהב:

י' כהנים - כדמפרש בפרק קמא י' כהנים כתובין בפרשה אם נפדית בפחות מעשרה בני אדם עדיין הקדש היא ומועלין בה ולרבנן אין מועלין בה:

המקנא לאשתו - המתרה באשתו אל תסתרי עם איש פלוני:

ומשקה על פי עד אחד - שבא ואמר אני ראיתיה שנסתרה ואם לא השקה נאסרת עליו ותנן (סוטה דף כד.) אלו לא שותות ולא נוטלות כתובתן האומרת איני שותה והיכא דליכא עידי סתירה ואמרה איני שותה לרבי אליעזר אין לה כתובה לרבי יהושע יש לה כתובה שאינה נאסרת עליו ואם מכרה לאחר כתובתה קנה ואם תופס ממונו של זה כדי כתובה הרי הוא שלו לקדש בו את האשה ולרבי אליעזר הוי גזל ולא קידש:

מאין היו מודדין - לידע אי זו עיר קרובה אל החלל:

מטבורו - ואותה שקרובה לטבורו תביא את העגלה ולא הקרובה לחוטמו:

ר' עקיבא אומר מחוטמו - ובמסכת סוטה מפרש טעמא מר סבר עיקר חיותיה באפיה ומר סבר עיקר חיותיה בטבוריה:

ממקום שנעשה חלל - דהיינו מצואריה דסתם חלל מן הצואר כדמפרש התם לתת אותך על צוארי חלל רשעים ותנן (קידושין דף נו:) המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת ואם מדד זקן ממרא מטיבורו וב"ד מחוטמו והביאו אלו עגלה ואלו עגלה למר זו עגלה אסורה ואין מקדשין בה וזו אינה עגלה ומקדשין בה ולמר הוי איפכא:

אין לו טהרה עולמית - דבעינן קרא כדכתב כדאמרן בנגמר הדין:

נותן על מקומו - על . מקום הבוהן נותן דם האשם וטהור ליכנס למקדש ולאכול קודש דהיינו זדונו כרת:

שלש אינן לקט - שאין דרך להפקירן:

שלשה אינן שכחה - בסיפרא יליף לה מקראי בפרשת שכחה ואם נחלק זקן ממרא ואמר אף שלשה שכחה ובא עני ונטלן ובא בעל הבית ונטלן הימנו לזקן ממרא הוי גזל ואין מקדשין בו אשה ולרבנן מקודשת:

מצות פיאה מפריש מן הקמה - דכתיב לא תכלה אלא הנח לפניהם והם יקצרוהו:

מרחו - בכרי נתחייב במעשר דנגמרה מלאכתו הלכך מעשר תחילה את הכרי מכל מעשרותיו ונותן לו את הפאה שאילו הפרישה לא היו עניים צריכין לעשרה דלקט שכחה פאה פטורין מן המעשר:

אף מפריש מן העיסה - אם טחנה ולשה ולת"ק טחנה פטור דקנייה בשינוי ואם בא עני ונטל כדי פאה משטחנה לר' ישמעאל לא הוי גזל לרבנן הוי גזל:

עקביא בן מהללאל - נחלק על חכמים בלשכת הגזית בד' דברים במסכת עדיות (פ"ה משנה ו) שהיה אומר לבנו בשעת מיתתו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר לו אבא ואתה מפני מה לא חזרתה בהם אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים הם עמדו בשמועתן ואני עמדתי בשמועתי אבל אתה שמעת מפי היחיד וכו':

על קינויו - שקינא לאשתו אל תסתרי עם פלוני:

קינויו מחול - ואם נסתרה אינה נאסרת עליו:


בן סורר ומורה - אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין מוחלין לו שהכתוב תלה בהם ותפשו בו:

תיובתא - מדתלי טעמא בשלא ירבו מחלוקת ש"מ אפי' הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו:

יושבין בחיל - מפני שהעם רב ומקום צר להם בלשכה אי נמי שלא יהו נראים כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנים וזה עיקר:

משם מעלין אותו - להיות דיין בהר הבית כשמת אחד מהם ויושב שם עד שמת אחד משל עזרה ומעלין את זה שם וכולן יש בהם מעלה זה מזה:

שייף - שוחה נכנס ושוחה יוצא והכי אמרי' בב"ב (דף ז.) גבי תקרת הבית שנחבטה שוף עול שוף פוק:

מעיקרא - קודם שבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לא הוה מיחייב קטלא כל כמה דלא עביד איהו גופיה:

מעיקרא נמי בר קטלא הוא - אם עושה עבירה שיש בה מיתת בית דין הוה מיקטיל:

מסית דלא בעי התראה - אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה הסתה מעיקרא נמי מקטיל בלא התראה:

אי אמר טעמא לזכותא - לאצוליה אבל השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן שהרי שמע מפי ב"ד שלא לעשות והמרה:

מתני' האומר אין תפילין פטור - דאין זו הוראה דזיל קרי בי רב הוא:

חמש טוטפות יש - שאע"פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים חייב דמדרש דסופרים הוא לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ד':

גמ' ויש בו להוסיף - על מה שפירשו חכמים:

ואם הוסיף גורע - ופוסל הראשון בתוספתו:

ואין לנו אלא תפילין - שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ד' בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה:

ואליבא דרבי יהודה - אמר ר' אושעיא למילתיה דאמר לעיל עד דאיכא תורה ויורוך ואית דאמרי אין לנו אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה דאמר צריך להדביק במנחות בהקומץ רבה (דף לד:) ולא נהירא לי דההיא בתפילין של יד קאי ומתני' טוטפות תאני והיינו דראש ועוד מדקא מקשי בסיפא אי דעבד ארבעה בתים כו' שמע מינה בשל ראש קיימין דאי בשל יד בית אחד הוא דקא הוי:

האי לחודיה קאי - ואין זה גורע:

גרוע ועומד - דמתחילתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה מתחילתו כשר ופוסלו בתוספתו:

ופירושו מדברי סופרים - ד' חוטין דילפינן גדיל ב' גדילים ד':

קשר עליון - שעושין סמוך לכנף כשנתלו החוטין ועל ידיהן נעשין חיבור לטלית לאו דאורייתא (אלא) הלכה למשה מסיני דפלוגתא היא במנחות (דף לט.):

האי לחודיה קאי - דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו:


שאינו רואה את האויר - כגון שהוסיף בית חמישי עליהם בצדו או דבר אחר:

מתני' כל ישראל ישמעו - צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן:

לא בבית דין שביבנה - אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם:

גמ' וכי נאמר וכל העם יראו וייראו - דבעינן שיהו רואין במיתתו:

הכרזה - פלוני מת בב"ד על שעבר עבירה זו כדי לרדות את האחרים:

וכל ישראל - ישמעו וייראו:

ובעדים זוממים כתיב והנשארים - ישמעו וייראו משום דלא שייך למיכתב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנין ומלוי בריבית ומועלים בשביעית שהן פסולים לעדות:

מתני' ומה - שלא נאמר לו. אע"פ שנאמר לחבירו ובגמרא יליף לה:

הכובש נבואתו - שלא אמרה כגון יונה בן אמיתי:

והמוותר על דברי נביא - המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא:

גמ' והאיש אשר לא ישמע - היינו מוותר:

קרי ביה איש אשר לא ישמיע - היינו כובש וקרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו:

ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו - אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו:

סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש:

עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם לזה בלשון זה ולזה בלשון זה והכל אחד:

ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד - בלשון אחד ואלו כולן לשון אחד היו אומרים דכתיב הנה נא כל הנביאים אומרים פה אחד טוב:


חבריה דמיכה - דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא זה היה מיכיהו בן ימלא שנתנבא אותו היום על אחאב ליפול ביד ארם מפני שנפל בן הדד בידו ושלחו לשלום והיינו דקאמר אחאב ליהושפט לא ידבר עלי טוב כי אם רע מפני שנתנבא כבר את זו עליו ולא קיבל חבירו את דבריו דכתיב וימאן האיש להכותו:

עדו הנביא - שנתנבא על מזבח ה' בבית אל שהיה ירבעם מקטר עליו ובדברי הימים גבי יאשיהו כתיב והוא היה עדו:

כי כן צוה אותי - בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים (במקום הזה) ועבר על דברי עצמו ושמע לדברי הנביא השקר ואכל ושתה:

תמרי בארבילא - תמרים הנתונים בכברה:

דילמא הדרו ביה - פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים והיאך מתרינן בו התראת ספק:

והא יונה דהדרו ביה - מהפוך את נינוה:

מעיקרא נינוה נהפכת אמרו ליה - ברוח הקדש ומשמע נמי לטובה שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה וכיון ששבו נתקיימה הנבואה ולא מיהדר הוא:

ואיהו דלא ידע - הוא היה טועה וסבור שהוא לרעה:

מנא ידע - האי גברא שזה נביא אמת שהקב"ה עונשו והלא שמא סבור שזהו נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו:

היכא דהוחזק - שהוא צדיק ונביא אמת:

שאני - ולא בעי אות:

היכי שמע ליה יצחק - שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו:

שחוטי חוץ - שהרי בית המקדש היה בירושלים:

הנסה דבר אליך תלאה - וכי היה לאוהבך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעך:

הנה יסרת רבים - רצית והחיית' לו כל באי העולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך:

נביא שהדיח - שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים:

הדחה - כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך וגו':

מיתה כתב ביה - והך גזירה שוה לא גמר מרביה דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו:

ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא - דבעיר הנדחת אגמריה רביה גזירה שוה מסיני לדון הדחה הדחה ומסתברא דמנביא אגמריה הלכה למשה גזירה שוה זו כדיהיב טעמא למלתיה:


מחלוקת - דרבנן ורבי שמעון בנביא בעוקר כל הגוף בעבודת כוכבים ואומר נצטויתי ברוח הקודש מפי הגבורה להתנבאות לעקור כל מצות עבודת כוכבים מן התורה או לקיים מקצת ולבטל מקצת בהאי הוא דקאמרי רבנן סקילה משום דבהאי עניינא דכתיבא הדחה בנביא דגמרי סקילה מיניה בע"ז הוא משתעי דכתיב ובא האות והמופת וגו' נלכה ונעבדה היינו עקירת הגוף ובטול מקצת התם נמי כתיב בסיפא יומת כי דבר סרה וגו' להדיחך מן הדרך ואפי' במקצת במשמע ומיהו לא מישתעי קרא אלא בע"ז דדבר למד מעניינו:

אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק - דנפקא לן מקרא אחרינא האמור בפרשה אחרינא דלא כתיב בה הדחה אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי (דברים יח) והיינו מה שלא שמע וכתיב ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה סתם חנק הוא:

פטור - דהתם דבר כתיב דבר שלם ולא חצי דבר:

ללכת זו מצות עשה - ברייתא היא בספרי גבי פרשת נביא המדיח דכתב בה הדחה (שם יב) להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה וגו' ודריש קרא יתירא ללכת זו מצות עשה דמשמע לעשות ולא משמע אזהרה:

בה לא תעשה - דגמרינן מאשר חטא בה דבלא תעשה מיירי אלמא דשאר מצות נמי הכא גבי הדחה כתיבי דאי לא משתעי קרא אלא בע"ז מאי עשה איכא:

ובין בשאר מצות - דהאי ללכת בה לא משמע ליה לרב המנונא אונתצתם דרחמנא אמר מן הדרך ואע"ז קאי דאכתי לא איתרבו שאר מצות בהאי עניינא דללכת בה כולה משמע:

ד"ה פטור - ואפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו אעוקר דברי תורה האי כי יזיד לדבר דבר קאי דהתם סקילה הוא אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה:

היום עובדה - כלומר היינו קיום מקצת וביטול מקצת:

כרב חסדא - דאמר בע"ז הוא דפליגי אבל בשאר מצות עוקר הגוף הוא בחנק וביטול מקצת פטור:

ר"ש פוטר והוא הדין לרבנן - דגבי חנק דבר שלם כתיב ולרב חסדא הא דנקט ר"ש הא קמ"ל דרישא דקתני סתמא חייב ואפילו לרבנן בחנק דרבי שמעון הוא דקא מחייב חנק ולא סקילה דשאר מצות בעניינא הדחה דסקילה לא כתיבי:

מר כדאית ליה כו' - לרבנן בסקילה לרבי שמעון בחנק והוא הדין לרבנן ולרב המנונא האי דנקט ר' שמעון רבותא הוא כלומר ואפילו מחנק דרבי שמעון פטור וכ"ש מסקילה דמחייבי ליה רבנן בעוקר את הכל:

אם יאמר לך נביא - המוחזק עבור על דברי תורה הכל לפי תקנת השעה כגון אליהו בהר הכרמל בשחוטי חוץ:

נתנה התורה ממשלה בה - כלומר אפילו תראה אותו נביא מושל ועושה כרצונו דכתיב (דברים יג) ונתן אליך אות או מופת:

שתחילתו נביא אמת - כגון חנניה הנביא והאי ונתן אליך אות בעודו נביא אמת יתן לך אות בנבואה אחרת ולבסוף כשיחזור להרשיע יאמר לעבוד עבודת כוכבים וסמוך עלי שהרי מוחזק אני על ידי אות ומופת שנתתי לך כבר:

(לרשות הבעל. כגון מסרה האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך ולא קרינן בה בית אביה: לאותה מיתה. שהיו מחייבין את הנידון: ובועלה. כלומר וכל הבועלים נידונין כמיתת הנבעלת חוץ מבועל בת כהן:) מה ת"ל לאחיו - לכתוב כאשר זמם לעשות ולישתוק:

אם לו הוקשו - לבועל שהיו מחייבין אותו חנק:

אם לה - שמחייבין אותה שריפה:

לאחיו ולא לאחותו - כל היכא דבעדותן מחייבין איש ואשה ודינן חלוק כי הכא לו הוקשו:

פרק אחד עשר - חלק


מתני' כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - מעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעולם הבא:

ה"ג האומר אין תחיית המתים מן התורה - שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה ואפי' יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא הלכך כופר גמור הוא:

אפיקורוס - מפרש בגמרא:

ספרים החיצונים - מפרש בגמרא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סנהדרין/פרק_י"