קידושין נו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כשברח וטעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר ונקנסיה ללוקח לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואי לא עכברא חורא מאי קעביד מסתברא כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן:
מתני' אהמקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל ובעגלה ערופה בצפורי מצורע ובשער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת:
גמ' בערלה מנלן דתניא (ויקרא יט, כג) ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה בהנאה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל (ויקרא יט, כג) וערלתם (את) ערלתו לרבות את כולם:
בכלאי הכרם:
מנלן אמר חזקיה גאמר קרא (דברים כב, ט) פן תקדש פן תוקד אש רב אשי אמר פן יהיה קדש אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין אלא מחוורתא כדחזקיה:
שור הנסקל מנין דתניא דממשמע שנאמר (שמות כא, כח) סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה בהנאה מנין ת"ל (שמות כא, כח) ובעל השור נקי מאי משמע שמעון בן זומא אומר כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דילמא היכא דשחיט לאחר שנגמר דינו שרי והא לא יאכל היכא דסקליה מיסקל הוא דאתא וכדר' אבהו א"ר אלעזר דא"ר אבהו א"ר אלעזר הכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה הני מילי היכא דנפקא לן איסור אכילה מלא יאכל הכא איסור אכילה מסקול יסקל נפקא דאי ס"ד לאיסור הנאה הוא דכתיב נכתוב קרא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי אע"ג דשחטיה כעין בשר אסור מתקיף לה מר זוטרא ואימא ה"מ היכא דבדק צור ושחט בה דמיחזי כסקילה אבל שחטיה בסכין לא מידי סכין באורייתא כתיב ועוד תניא ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה והשתא דנפקא לן איסור אכילה ואיסור הנאה תרוייהו מלא יאכל האי בעל השור נקי למאי אתא להנאת עורו סלקא דעתך אמינא לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור ועורו מותר ולהנך תנאי דמפקי ליה האי בעל השור נקי לחצי כופר ולדמי ולדות הנאת עורו מנא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו ואידך
רש"י
[עריכה]
כשברח - המוכר שהדמים בידו: ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר:
אלא חורא גנב - אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב:
חורא מנא ליה - מאין לו הגניבה:
מתני' המקדש בערלה כו' - דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא:
מכרן וקידש בדמיהם מקודשת - דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן:
גמ' מנלן - שאסורה בהנאה:
מנין שלא יהנה ממנו - כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי:
ולא ידליק בו את הנר - כגון מן השמן:
אף כלאי הכרם תופס את דמיו - אלמה תנן במתני' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אלמא אין אוסרין את דמיהם:
שהוא נבלה - הואיל וסקלו ונבלה כבר למדנו מלא תאכלו כל נבלה (דברים יד) שאסורה באכילה:
מגיד דאם שחטו כו' - ותרתי אשמועינן קרא סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל:
להיכא דסקליה מסקל - ולאסריה בהנאה אתא דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו דמנבילה נפקא לן בה איסור הנאה שהנבלה פרט בה הכתוב היתר הנאה ולהכי כתיב בדידיה בהדיא לא יאכל ולא פרט אחריו היתר ובעל השור נקי לדרשא אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן:
עד שיפרט לך הכתוב - דמדאיצטריך לפרש בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה ולא נכתב בו אלא לא תאכלו ש"מ לא תאכלו איסור הנאה הוא ובפסחים (דף כב.) פרכינן עלה טובא: לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ל"ג במילתיה דרבי אבהו דאי הוה סבירא ליה דברים ככתבן דוקא תו לא מצי יליף מיניה דהיכא דלא פרט היתר ליתסר דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור:
ה"מ - דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה היכא דנפקא לן איסור אכילה מיניה דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה כלל כל הנאות בלשון אכילה דילפינן מנבילה התם דלא יאכל איסור הנאה נמי משמע אבל הכא דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק ולא הוצרך זה אלא להנאה למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה ליכתוב לא יהנה אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך ולהיכא דשחטיה:
אי נמי לכתוב לא יאכל - ולשתוק את בשרו למה לי:
כעין בשר - ששחטו:
ואימא ה"מ - דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור היכא דבדק צור ושחט בה דסקילה היא דמנבלה לא מצי נפיק דלאו נבלה הוא אבל שחיטת סכין לא:
מידי סכין כתיבא באורייתא - אצל שחיטה וכיון דהכי הוא כי שחטה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין:
ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ובעל השור נקי - בב"ק (ד' מא:):
לחצי כופר - שאם הרג את האדם נקי מחצי כופר ואע"ג דמועד משלם כופר שלם לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק:
ולדמי ולדות - אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם כדכתיב (שמות כא) ענוש יענש וגו':
תוספות
[עריכה]
כשברח פי' ההיא דאין לוקחין עבדים:
הא לא ברח קנסינן למוכר. כמו ההוא דלעיל דאמר יחזרו דמים למקומם שהוא קנסא למוכר שרוצה למכור בהמתו חוץ לירושלים דקנס הוא כשתחזור לו:
ונקנסיה ללוקח. פירוש שיאכל כנגדו בירושלים ולא יתבטל ולפירוש ר"מ פריך שפיר שהמעות שביד המוכר יוצאין לחולין על ידי הלוקח אבל לפי' ריב"א קשה מאי פריך אדרבה מוטב לקנוס המוכר להוציא איסור מידו מלקנוס הלוקח וישאר האיסור ביד המוכר כלומר המעות שלא נתחללו ושמא יאכלם חוץ לירושלים דכסבור נתחללו וי"ל דלדידיה הכי פריך וליקנסיה ללוקח שילך לבית המוכר ויאמר לו המעות שהן קדושין בידך תהא קדושתן על אלו ואז יצאו לחולין:
מסתברא כל היכא דאיכא איסור קנסינן ליה . פירוש והיינו המוכר שהרי המעות דמעשר ברשותו הוי קיימא ולפיכך קנסו ליה שיחזרו דמים למקומם והיינו שלא מכר בהמתו וזה דוחק לפירוש ריב"א דפירש דלעולם המעות שביד המוכר קדושים מקדושת מעשר וצריך להעלותן לירושלים א"כ אדרבה זכות הוא לו מהא דאמרן יחזרו דמים למקומם דטוב לו שיחזור לו בהמתו מלהעלות דמיו בירושלים אבל לפירוש הר"ם ניחא אך זה קשה לפירוש הקונטרס לעיל דפי' גבי אבל מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין דהמעות יצאו לחולין והבהמה קדושה ועלה קאמר יחזרו דמים למקומם ואם כן לפי סברא זו הוי ליה למקנסיה ללוקח למימר דיאכל כנגדו בירושלים שהרי האיסור הוא בידו דהיינו בהמה אבל לפירוש [ריב"א] ניחא שהרי האיסור הוא ביד המוכר ואם תאמר לעיל דקאמר גמרא דקנסוהו ללוקח ויאכל כנגדן מאי קנס הוא זה כי נמי אמר יחזרו . דמים למקומם צריך הלוקח להעלות המעות לירושלים וי"ל דהקנס הוי מזה דמסתמא לקח הבהמה ביוקר ממעות מעשר שני ליפטר עצמו מלעלות לירושלים וכשנאמר לו שיאכל כנגדו בירושלים והמקח יהיה שלו יהיה לו הפסד גדול בלקיחת הבהמה שלקח:
המקדש בערלה כו' אינה מקודשת. פירוש לפי שאיסור הנאה וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמר בפ' כל שעה (פסחים דף כד:) ויש לומר בכאן מיירי דליכא שוה פרוטה אלא כדרך הנאתו אי נמי יש לומר דמיירי שפיר דאיכא שוה פרוטה אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי. מקח טעות ואם תאמר ואמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר וטמא ויש לומר דבקדשים לא קא מיירי והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כרבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה בפרק כל שעה (שם דף כג.) והא דלא חשיב עבודת כוכבים משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהרי עבודת כוכבים תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור:
מנין שלא יצבע בו. אע"ג דאמרינן לא יהנה אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דס"ד דשרי משום דחזותא לאו מילתא היא ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו קמ"ל דאסור בכל ענין וכדרך הנאתו אבל שלא כדרך הנאתו שרי. [וע"ע היטב תוס' ב"ק קא. ד"ה ולא יצבע]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
קסג א מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א וסעיף כב:
קסד ב מיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה ט', סמג לאוין קמד, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף א':
קסה ג מיי' פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה ו', סמג לאוין קמה, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף ג':
קסו ד מיי' פ"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ב, סמג לאוין קמה:
קסז ה מיי' פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ט"ו, סמג לאוין קלט:
קסח ו מיי' פ"א מהל' שחיטה הלכה י"ד, סמג עשין סג, טור ושו"ע יו"ד סי' ו' סעיף א':
ראשונים נוספים
טעמא דברח (הוא) [הא] לא ברח קנסינן ליה למוכר. לאו אדשמואל בלחוד קפריך אלא אעיקר ברייתא דקתני יחזרו דמים למקומם אלא דמעיק' לא ס"ד דמשום קנסא הוא אלא מדינא שהמעות של מעשר הן בכל מקום ואם ברח אין קונסין ללוקח אבל השתא דאמר דכשברח קונסין בשלא ברח נמי היה הדין לקונסו ללוקח:
הא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת. איכא למידק הא מותר' היא שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפסחי' דף כ"ה ע"ב דרבינא דהוה שייף לברתיה בגהרקי דערלה לא קשיא התם חולה היתה ושלא כדרך הנאה שרי אעפ"י שאין בו סכנה אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרי' אלא שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן מלקו' הוא דליכא הא אסורא מיהא איכא ואע"ג דמשמע דאסורייהו מדרבנן מדאין לוקין עליהם הא ק"ל דמקדש באיסורין מדבריהם אינה מקודשת ואי קשיא והרי כל הנשרפין אפרן מותר י"ל הכא כשאין באפרה שוה פרוטה.
והאי דלא תנא איסורי ע"ג משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ותני עלה בתוספתא המקדש בע"ג בעיר הנידחת ויושביה בעורות לבובין באשרה ופירותיה במרקוליס ומה שעליו ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ג אע"ג שמכרן וקדש בדמיה' אינה מקודשת ותנא ושייר חמץ בפסח שאם קדש בו אינה מקודשת ומכרו וקדש בדמיו מקודשת ושייר נמי נותר ופיגול ואפשר שהם בכלל קדשים ששנינו למעלה אינה מקודשת:
ובצפרי מצורע. פי' בשתיהם אינה מקודשת ששתיהם אסורות אי משעת (שחיטה השחיטה) [שחיטת השחוטה] אי משעת לקיחה אלא ששילוח המשולחת מתיר אותה אבל רש"י ז"ל פירש למאן דאמר משעת לקיחת שתיהן אסורות ולמאן דאמר משעת שחיטה שחוטה נאסרת ולא משולחת:
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. מצאתי בירושלמי (ב,ח) רבי חגי בשם ר' זעירא כשאין (גמר) דמיהן אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה פי' לפיכך מקודשת שאינן דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאסור כדאמר בגמר' דילן אעפ"י שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינ' זאת אומרת שמקדשין כו'. מכאן יש ללמוד שאף הוא עצמו מותר בהנאת אותן דמים שאינן דמים לאיסורין.
ומה שאמר רש"י ז"ל [חולין ד' ע"ב ד"ה מפני] אם כן מצינו דמים לחמץ בפסח לא מצינן שאינן דמים אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח מתנה הוא שרצה ליתן לו.
ומסתברא לדידן דקיי"ל (נ"ב ע"א) קדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלא א"כ ידע הלה שהוא איסור הנאה ולקח או שמכרן לנכרי וי"ל בנותן דמים כיון דלאנפוקינהו יהביהו ניהליה הלואה הן בידו ומקדש בהן ואע"ג דמקח טעות הוה [מה ד]עבד, כשיבא לחזור בו משלם מביתו:
גמרא: וכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר. בדין היא דהוה ליה למימר מדחזקיה דאיהו נמי מודה בלא יאכל דמשמע לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דחזקיה לא אמרה בפי' אלא בחמץ בפסח אבל רבי אבהו אמר כל מקום שנאמר ואי קשה לר' אבהו נהנה מן החמץ בפסח יהא חייב כרת דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה איכ' למימר אוכל לא גמרינן מלא תאכל ומלא תאכלו:
מתניתין: המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' אינה מקודשת: קשיא לן והא שלא כדרך הנתאו הוא, ומשמע (בפ"ק) [בפ"ב] דפסחים (כג, ב) דשלא כדרך הנאתו שרי, כרבינא (פסחים כה, ב) דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתו קא עבידנא, יש לומר דהתם שאני, דחולה הויא, ובמקום חולי התירו, אף על פי שאין בו סכנה, אבל שלא במקום חולי לא, ואם תאמר עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה, ותנן שלהי תמורה (נד, א) כל הנשרפין אפרן מותר. ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שוה פרוטה בצמצום. ואפילו בנהנה ממנו כדרך הנאתו, והלכך בנהנה ממנו שלא כדרך הנאתו בציר ליה שיעורא. והעלו שתי הקושיות בתירוץ זה.
ואינו מחוור לי דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת, ועוד דומיא דשור הנסקל קתני, ושור הנסקל משמע בכולו שיש בו שוה כמה פרוטות. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד, ה"ז) המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדושת, אלמא אף על פי שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משוה פרוטה אינה מקודשת, ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה, משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן, ואי משום אפרן, הא אינו בעולם, ולכי קלי ליה הוה ליה כגופא אחרינא, ולא זהו מה שקדשה בו, הלכך אינה מקודשת, ואף על גב דאסיקנא בפרק האומר לקמן (סב, ב) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו במחוסר מעשה דמי, התם הוא דאין הגוף משתנה, אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי לא. ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהיה, אבל בלאו הכי לא, וכדתניא התם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או פירות ערוגה זו מחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים כנ"ל.
בצפורי מצורע: מדקתני בצפורי ולא קתני ובצפור מצורע, משמע דשניהם אסורין. וקשיא לן דבשלמא לריש לקיש דאמר בגמרא דמשעת קיחה מיתסרי משולחת נמי אסירא, אלא לר' יוחנן דאמר משעת שחיטה משולחת שריא, וכדאותביה ר' יוחנן לריש לקיש מהא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, אם כן במשולחת אמאי אינה מקודשת. ואם תאמר דצפורי דעלמא קאמר, ולעולם אשחוטה, הא ליתא, דאם כן הוה ליה למיתני ובפטרי חמור ובשוורים הנסקלים, ויש לומר דאפילו לר' יוחנן נמי משולחת משעת שחיטה השחוטה אסורה, ושילוח הוא דמתירה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והכא במקדשה בין שחיטה לשלוח קאמר, והא דתניא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, לאחר שלוח קאמר, ולא כן פירש רש"י.
ובחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת: ואם תאמר אמאי לא חשיב נמי איסורי עבודה זרה איכא למימר משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, דאילו באיסורי עבודה זרה אף על פי שמוכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ואם תאמר אמאי לא תנא חמץ בפסח. ויש לומר תנא ושייר, ושייר נמי פגול ונותר.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת: ואם תאמר והא דמיהן גזל הן בידו, דהא לית להו דמי, והמקדש בגזילה אינה מקודשת, ויש לומר במודיע את הלוקח דהוו מעות מתנה, ואינו מחוור, דאם כן לאו דמיהן נינהו, אלא יש לומר שמכרו לגוי, אי נמי אפילו לישראל, וכמאן דאמר (בבא קמא קיד, א) סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכיון דלא הכיר ביה לוקח ומחמתן הוא דיהיב ליה דמי, דמיהן קרי להו.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת: רש"י פירש בפרק קמא דחולין (ד, ב) ובריש פרק בתרא דעבודה זרה (סב, א) דכי אמרינן דאין איסורי הנאה כגון אלו או חמץ בפסח (אין) תופסין דמיהן ודמיהן מותרין לא אמרו למוכר עצמו, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, ותניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים ודמי ערלה נמי ביד המוכר כערלה דמו, ובמקדש בדמיהן מקודשת, משום דלגבי דידה שרו, דלאו דמי ערלה הן בידה, וכיון דמותרת ליהנות מהן וקנאתן היא מחמתו אף היא מקודשת לו, הא למה הדבר דומה למקדש בגזל דאחרים (לעיל נב, ?) למאן דאית ליה סתם גזילה יאוש בעלים היא, דאף על גב דיאוש כדי לא קני, וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו, אפילו הכי כי נתנו לה מקודשת, לפי שקנאתו היא בנתינתו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות, והכי נמי הרי קנאתו היא בנתינתו, והנאה הבאה לה מחמתו הוא, וכבר הארכתי בזה פרק קמא דחולין בתחלתו בס"ד. ובירושלמי (פ"ב ה"ח) גרסינן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן, אמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזילה, כלומר לפיכך מקודשת שאין דמי הערלה אלא גזל הן בידו, מאחר שאינן תופסין דמיהן לאיסור, הלכך הוו להו דמים כאילו אינן דמיהן, אלא (דמי) גזל, ושמעינן מינה דאף הוא מותר ליהנות מהן, ור' חנינא דיליף מינה שמקדשין בגזילה, משמע דאית ליה כר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעליהם היא, וכדפרישית לה נמי לעיל, ואנן דלא קיימא לן כר' שמעון מוקמינן לה במוכר לגוי ואי נמי לישראל, כיון דלאנפקינהו? יהבינהו ניהליה, לאו גזל מיקרי, אלא כעין הלואה הן, ואף על גב דמקחו בטל כי אתי למהדר ביה משלם מביתו.
גמרא: מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו הנר תלמוד לומר וערלתם ערלתו לרבות את כולם: ואם תאמר ומאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאסור הדלקה, ובתרומה טמאה (שבת כה, א) מצרכינן קרא להתיר הדלקה מדכתיב (במדבר יח, יג) נתתי לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ויש לומר דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו, אצטריך קרא לרבוייה אף על גב דנטמא, אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמנים שאינן עומדין להדלקה.
ואם תאמר אם בשלא כדרך הנאתו, משרא שרי כדאמרינן בפרק כל שעה (כה, ב) מידי דרך הנאתו קא עבידנא. איכא למימר דהתם בשלא היה דרך הנאתו כלל, אי נמי במקום חולי הוא, אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור, וכדכתבינן לעיל, וצביעה דהכא נמי לא אצטריך, אלא בשלא כדרך הנאתו, כגון שבא לצבוע בתותים ורמונים של ערלה.
וכר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל כו': והוא הדין דהוה מצי למימר הכא כדחזקיה, דהא בלא יאכל כולהו סבירא להו דאפילו איסור הנאה במשמע, אלא משום דלא שמעינן ליה לדחזקיה בהדיא אלא בחמץ בפסח, ושמעינן ליה לר' אבהו דאמר בפירוש כל מקום שנאמר ניחא ליה לאקומוה כר' אבהו. ואם תאמר ולר' אבהו נהנה מן החמץ יהא בכרת, דהא כתיב (שמות יב, יט) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, יש לומר אוכל לא גמרינן מלא תאכל לא תאכלנו.
מתני' המקדש בערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו אינה מקודשת. ואיכא דקשיא ליה אמאי אינה מקודשת בערלה דהא אפשר ליהנות בה שלא כדרך הנאתה כדאמרינן בפרק כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולאו מילתא היא דנהי דלית בהו איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא והמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון סתם יינם וכיוצא בו א"מ וכדאמרינן בפסחים המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא דשרירן ויבישן שאינם חמץ מן התורה אלא נוקשה דרבנן אינה מקודשת ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת אומר מורי נר"ו דלא דמי דהתם איכא עדות מעליא מן התורה ומקודשת של תורה היא ולא מפקעי רבנן קדושי דאורייתא בכדי אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב לה ממונא ומאי דיהיב לה השתא לאו ממונא הוא דהא אסרוה רבנן עלה לא מיקדשא כלל ומאי דאמרינן לקמן בפירקין דלרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואשה מתקדשת בה הכי קאמר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא אסרינהו רבנן בהנאה אלא באכילה אבל חמץ וסתם יינם וערלה שלא כדרך הנאתם דאיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל וכי תימא והא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בפרק כל שעה בעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקיא דערלה ואמר מידי דרך הנאתן עבידנא הא ל"ק ואע"ג דחולה שאין בו סכנה מותר בו שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לו בדמים דאם כן נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי אסור למכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה אלא אם כן אומר לה הרי את מקודשת לי באותה הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו ויש באותה הנאה שוה פרוטה. וכי תימא הרי אכתי ערלה וכלאי הכרם מן הנשרפים הם וקיימא לן דכל הנשרפים אפרן מותר והוי דבר של ממון. ויש מתרצין דמיירי שאין באפרן שוה פרוטה. ומורי נר"ו תירץ דאפי' יש באפרן שוה פרוטה כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן:
והא דלא קתני תנא בהדי הני דמתני' איסורא עבודה זרה ופירות שביעית לאחר זמן הביעור דהוו איסורי הנאה נמי משום דבעי למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאלו ע"ז תופסת דמיה ואם קידש בדמיה אינה מקודשת והכי תניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובעבודה זרה בעיר הנדחת ויושביו בעירות לבובין באשרה ובפירותיה בבימוס ובמה שעליו במרקוליס ובמה שעליו באיסורי ע"ז כולם אף על פי שמוכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת מיהו הא הוה מצי למתני חמץ בפסח דאיסורי הנאה ואינו תופס דמיו דהא פשיטא ליה דחמץ בפסח אסור בהנאה הוא אלא דתנא ושייר והכי נמי שייר פיגול ונותר. הא דקתני בציפורי מכורע דמשמע דשתיתן אסורות ואלו לקמן אמרינן דמשולחת מותרת אפי' באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה לא קשיא דמשעת שחיטת השחוטה נאסרות שתיהן ובשעת שלוח הותרה המשולחת שלא נאסרה מתחלה אלא עד זמן זה שיש זמן לאיסורה ושילוחה מתירה:
מכרן וקידש בדמיהן מקודשת טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסי' התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאיסורי הנאה אינם שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לו לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה ואמרי' א"ר חנינא זאת אומרת מקדשים בגזילה פי' דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרינן וגם אינן תופסין דמיהן המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו ובגמרא דילן לא אמרו כן משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל ולית ליה דיוקא דרב חנינא דירוש' ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם דיייקינן מדקתני שלהן היתה ומשמע לן דמתניתין דהכא כשהכיר בהן לוקח וגמר ונתן להם מתנה לשמואל או על מנת שיוציאם לו לרב א"נ כשמכרן לעכו"ם ואפי' מכרן לישראל ולא הכיר בהם אע"פ שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול אלא שיהו אצלו מלוה וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו וכיון דכן אידך יהבינהו ניהליה לאנפוקיה לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם את האשה:
והא דקתני וקדש בהם לאו דוקא בדיעבד אלא אפי' לכתחילה יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם שהרי אינם דמי איסורי הנאה כדאמרן אלא שלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה שלא יהא כנהנה בא"ה ויהא להם דמים ולהכי קתני מכרן בדיעבד ואיידי דקתני מכרן בדיעבד דוקא תנא נמי וקדש בדמים ולאו דוקא והכי מוכח בפרק השוכר דע"ז בשמעתא קמייתא דאקשינן ממתניתין דהכא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למאי דתנינן תמן השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור ולא משנינן דהתם אסור לכתחילה והכא מותר בדיעבד דאלמא הני אפילו לכתחלה שרי וכדפרי' התם ובפ"ק דחולין אמרינן דאפי' לר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור בהנאה מן התורה חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מיד מפני שהם מחליפים דאלמא חלופיו מותרין לכתחלה לכל דבר ואפילו לאכילה אם הוא בר אכילה והטעם לפי שאינם דמיו. ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ואנן תנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין לא מצינו לו דמים מכיון שאסור למכרן לכתחלה וכשמכרן אינן דמיהם אלא מתנה. או מלוה. ומאי דבעי' התם בנדרים מהו בחליפיהן אסור דחלופיהן אסור היינו דאסור להחליפם לכתחלה וזה מבואר. מעתה מי שמכר פירות ערלה וכיוצא בהם מאיסורי הנאה שאין תופסין דמיהן אותן הדמים מותרים בהנאה אבל אסור לעשות כן מפי רבינו נר"ו:
גמ' בערלה מנ"ל דתניא כו'. כלאי הכרם מנ"ל שור הנסקל מנ"ל דתניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה הוא ונבילה אסורה באכילה. איכא למידק ודלמא בן פקועה שניתר בשחיטת אמו ויש מתרצין דהא אתיא דלא כהלכתא כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. ולא נהירא. ומורי נר"ו בשם רבו ז"ל תירץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הלכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפי' בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה ואפילו בבן פקיעה שאין טעון שחיטה:
ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' ואקשינן דממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דלמא שחטו קודם ג"ד לסקילה מותר באכילה ודקאמרת א"כ לא יאכל למה לי פשיטא אי לאו לא יאכל הוה שרינן ליה בהנאה מיהת אתא לא יאכל למיסריה בהנאה מדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולכותי במכירה לאו דוקא לגר בנתינה ולכותי במכירה דהא פלוגתא דר' יהודא ור"מ היא ואיכא מ"ד א' גר ואחד כותי בין במכירה בין בנתינה ולא אתי ר' אבהו השתא לאכרועי באידך אלא דלישנא דקרא נקט דכתב נתינה בגר ומכירה בעכו"ם ובדין הוא דבלאו דר' אבהו מצי מייתי לה נמי מדחזקי' בר פלוגת' דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה דמשמע איסור הנאה כדאמרי' בפרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דר' אבהו איירי דרך כלל בכלהו איסורי וחזקיה לא איירי בהדיא אלא בחמין נקט דרבי אבהו הילכך לעולם אימא לך דשחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וה"ה אם לא שחטו וקרעו מגבו דבבן פקיעה מותר באכילה ובשאר בהמות מותר בהנאה דלא אסור רחמנא עד שעת מיתת ב"ד וכי אתא מיתת ב"ד מיתסר אפילו בהנאה מדכתיב לאו יאכל ל"ש בן פקועה ול"ש בשאר בהמות ומאי דכתיב ובעל השור נקי אפי' הנאת עורו כדלקמן:
ופרקינן אמרי ה"נ היכא דנפקא איסור אכילה מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא לן כו'. פי' אם איתא כדקאמרת דלא אסר ביה רחמנא מידי עד שעת סקילה א"כ מסקול יסקל נפקא לן איסור אכילה ואפילו בבן פקיעה כדכתיבנא לעיל ולא אצטרך לא יאכל אלא למיסריה בהנאה וכיון דכן אמאי אפקיה רחמנא בלשון אכילה. לימא לא יהנה ואפילו תימא דכתב רחמנא לא יאכל כלישנא דעלמא למה לי למכתב את בשרו דהא בלא יאכל משמע איסור הנאה מדר' אבהו או מדחזקיה ובשרו לא שייך בו כלל כיון דלא מיתכלל ביה איסור אכילה אלא ודאי שמע מיניה דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה כראוי מיתסר בהנאה ולא משכחת לה אלא קודם סקילה ואחר שנגמר דינו והוא הדין בבן פקועה נמי דהא כיון דמיתסר בהנאה לא סגיא דלא מיתסר באכילה:
מתקיף לה מר זוטרא אימא ה"נ היכא דבדק צור ושחט בה דעבדי' כעין סקילה. פי' דהשתא מיתסר אפי' בהנאה משנגמר דינו ואפילו בבן פקועה דאף על גב דלא מת במיתת ב"ד כיון דהוא כעין מיתת ב"ד אסור אבל היכא דשחטה משחט וה"ה בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כנ"ל לשתרי ומהדרינן אטו סכין כתיבא. באורייתא והא תנן בכל שוחטין ואית דגרסי ועוד תנן וה"פ ואפילו תימא דנהי דלא כתיב באורייתא מ"מ גמרי גמירי לה בכמה הלכות שחיטה הא תנן בהדיא כנ"ל: בין בציר בין בזכוכית בין בקרומות של קנה. פי' כיון דליכא הפרישה כלל לגבי הכשרא דבשר בין סכין דשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בציר כבסכין אפי' לכתחלה ליכא למימרא להאי הפרישא כלל שאלו היה מותר כששוחטין בסכין אף כששוחט בצור היה כשר והשתא דאסר רחמנא בכל ענין אסור בין שוחט בצור בין בשוחט בסכין. והשתא דנפקא לן איסור הנאה מלא יאכל בעל השור נקי למה לי להנאת עורו סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור בהנאה אבל עורו לא קמל"ן וכי תימא והא מתני' לא תני הכא דמתניתין מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי. ואיכא למימר דמתניתין נמי ה"ק אין לי אלא באכילה כלומר אין לי דמתסר אפילו בהנאה אלא בדבר הראוי לאכילה כגון בשרו דבר שאינו ראוי לאכילה אלא בהנאה מניין שיאסר בהנאה ת"ל ובעל השור נקי. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דתנא לית ליה דרבי אבהו וכך פירש השתא דנפקא לן מלא יאכל ולא דרשינן איסור הנאה כדדריש תנא מבעל השור נקי ולא מיחוור לפום סוגיין. ועוד דאפילו מאן דלית ליה דרבי אבהו אית ליה דחזקיה וכדכתיבנא לעיל. ולמאן דמפיק מבעל השור נקי למעוטי מחצי כופר ומדמי ולדות נפקא ליה הנאת עורו מריבויי דאת בשרו הטפל לבשרו וכדרבי עקיבא דדריש את לרבות דכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כך פי' שמועה זו מורי נר"ו ותו לא מידי:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' פירש האי דלא תנא יין נסך וע"ז ועורות לבובין כדקתני בפרק בתרא דע"ז משום דלא מצי למיתני בהו מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת דע"ז תופסת את דמיה כדלקמן. המקדש בערלה. קשיא לי אמאי לא תנא חמץ בפסח דבשלמא רובע ונרבע ושלל עיר הנדחת לא תנא דהיינו שור הנסקל שנגמר דינו בבית דין.
ממשמע שנאמר סקול יסקל השור אינו יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה כו' שמעתי שמקשים כאן ואימא דהאי ולא יאכל אתא לכן פקועה דלא בעינן שחיטה ולא נפיק מסקול יסקל ולעולם מנא לך דאתא לרבוי היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו. ואין זו קושיא של כלום שהתנא מחזיר לדרוש מקרא יתירא דלא יאכל היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו אלב אם שחטו קודם שנגמר דניו מותר דדוק' האי אתא מדברי מקרא יתירא ותו לא. ואם (כאן הלשון מגומגם יותר יתכן לגרוס ואם אתה מרבה בן פקיעה כ"ש שהוספת על דברי התנא שאם זה שהי' שחוט קודם שנגח אסור כ"ש שאם שחטו קודם שנגמר דינו והתנא לא מרבה מקרא יתירה אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם וכו'.) אתה מרבה בן פקועה הוה ליה שחטו קודם שנגמר דינו דשרי כל שכן שהיה שחוט קודם שנגח והוא מותר ואם תרבה לאיסור כל שכן שהוספתה על דברי התנא שאם זה אסור כל שכן שאם שחט לאחר שנגמר דינו אלא ודאי התנא לא מרבה מקרא יתירא אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם שנגמר דינו לא וכל שכן בן פקועה דהוה ליה שחוט קודם שנגח שאין בשרו נאסר. ובודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה יש להעמיד הגירסא ולא לשבלשה דלאו לדברים ככתבן אתיא חלא הזכיר היתר הנאה שהתיר' הבורא בין ליתן אותה מתנה בין למוכרה:
לחצי כפר ולדמי וולדות. מאן דדריש נקי מדמי וולדות סבירא ליה דמועד חייב בדמי וולדות ומשום הכי איצטרך למעוטי תם דאי מועד פטור כל שכן תם והכי מוכח בפרקר שור שנגח ד' וה' שוורים כדפרישית במהדר' תליתאה והשתא דנפקא ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל כו' ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכלולי עלמא גם איסור הנאה במשמע אם כן גבי כיסוי הדם דכתב אשר יאכל נפרש אשר נהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכיסוי. ולאו מילתא היא דהא חמרינן היכא דנפקי איסור הנאה ואיסו' אכילה מקרא חדא אמרינן דלא יהנה הוא והכא אי מרבית טמאים אם כן האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכיהל והיכי עקריה קרא מפשטיה דכתב לשון אכילה ומפרשים הנאה ולא אכילה הילכך ליכא למימר הכי. ותו אם גם הטמאים טעונין כסוי לשתוק קרא מינה ולכתוב חיה ועוף סתם והוה המינא הכל במשמע אפילו טמאים אשר יאכל למה לי אלא ודאי אכילה דוקא קאמר.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
הא לא ברח בתמיה. חורא. חור שהעכבר מצניע שם גנבתו. מנא ליה מאין לו הגנבה:
בעגלה כל הני אסורין נינהו. מכרן. עבר ומכרן מותרין שהדמים מותרים שאינן תופסים דמיהם. ולפום מסקנא דנדרים פ' השותפים אע"פ שאין תופסין דמיהן אסור לכתחלה לקדש בהם את האשה דבעינן התם אי חלופין כגדולים דמי או לא ובעי לאודוחי ממתני' דתנא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא לאו כגדולין דמי. ודחי ה"נ לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ולא איפשיטא ולחומרא. ואין הפרש בין קדושין ושאר הנאות כדמשמע הך שטה דנדרים כמו שבארנו בע"ז פרק ר' ישמעאל ובריש השוכר שלא כדברי רש"ג שכתב בפ' ר' ישמעאל:
לא יהנה כגון שלא יצבע מהפירות שעושים מהם צבע. ולא ידליק מאותן פירות שמדליקין בהן:
כפרה. כפר לעמך ישראל וקדשים אסירי בהנאה:
צפורי מצורע מכשיר בחוץ שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה להכשיר המצורע לבא אל המחנה:
מכשיר בפנים. אשם מצורע:
מכפר בפנים. כל הקרבנות:
מכפר בחוץ עגלה ערופה:
המשולחת א' מהצפורים שהיה משלח שמותרת דכל ריבויא היא:
השחוטה שאסורה:
מוקצה. בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז:
נעבד שהשתחוה לה ואסירי לגבוה כדאיתא בתמורה:
רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו ואסורים לאחר שנגמר דינם:
לתקלה שאם ילכדנה יאכלנה הילכך הואיל ואמרה ושלח ודאי מותרת היא:
פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון מפרש בבכורות וקאמר התם דמודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה