קטגוריה:דברים כב ט

סט.

לא תזרע כרמך כלאים . סתמא כר' יאשיה, דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וא"כ כבר חייב מלקות, משום כלאי זרעים! רק שבא לחייבו שתים, וכמ"ש בירושלמי כלאים ט ורמב"ם כלאים ה.

ומ"ש "שכל המקיים", הוא כר"ע, מכות כא ובריש מועד קטן.

וכבר התבאר אצלי, שלשון "זריעה", לא שייך באלנות, רק על הרכבה. ועל מניח גרעיני הזרע בארץ, שייך לשון "נטיעה", כמ"ש בהתו"ה קדושים נט . ומזה מוכרח, שמ"ש לא תזרע כרמך כלאים , היינו שימצאו עמו עוד שני מינים נזרעים חוץ מן הכרם, שעליו לא יצדק לשון "זריעה".

ע.

לא תזרע כרמך . יש הבדל בין "כרמים" ובין "גפנים". שה"כרם", נוטעים אותו שורות שורות, ובכל שורה ג' גפנים. אולם בדרך השלוח, הכל יקרא כרם, כל שיש בו גפנים.

ופה שחזר השם שנית - ותבואת הכרם , שהיה יכול לומר "ותבואתו" בכינוי! בא ללמד שבא שנית בדרך השלוח, כפי הכלל ב אילת השחר קמה . וז"ש "מנין אפי' כרם יחידי ועושה פירות, ת"ל כרם ", ר"ל ותבואת הכרם . ובזה צריך שיהיה עושה פירות, דכתיב ותבואת הכרם . מה שאין כן בכרם שלם, דכתיב סתם " כרמך ". וכבר נתפרשו דינים אלה ברמב"ם (ה' כלאים ז).

עא.

פן תקדש המלאה . פעל ק.ד.ש. בא על הפלגת הקדושה, שהוא התרוממות מדרכי חול והטבע. ובא ג"כ על הפלגת הטומאה, אם הוא בענין יוצא מן הרגיל. ומזה שם "קדש", שבא על משכב מתועב, וגם קדש היה בארץ , שהוא הנאה אסורה וטמאה.

ויען כי עובדי גלולים היה דרכם בתערובות אלה, לזרוע כלאים, וכן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, כמ"ש הרמב"ם במו"נ. וכן בעילה המתועבת, שהיה ג"כ תערובות שלא כדרך הרגיל, שהיה זה קדושה אצלם, וקדש וטומאה אצלינו; עז"א פן תקדש ותתעב. ומזה הוכיח שהיא הנאה אסורה.

ובירושלמי פ"ח דכלאים מפורש, נאמר כאן פן תקדש , ונאמר להלן, ולא יהיה קדש מבני ישראל .

עב.

פן תקדש המלאה . פי' שהמלאה דהיינו התבואה, תקדש בעת שיקרא זרע, דהיינו משתריש, שאז נזרע בארץ. והכרם יקדש בעת שהוא תבואה, דהיינו משהביא שליש. שכלל הוא, ששם "תבואה" מציין משהביא שליש, כמ"ש בהתו"ה בהר ה וכ"ה במשנה (כלאים ז).

עג.

הזרע אשר תזרע . מה שהוסיף " אשר תזרע ", בא למעט אם נזרע מאליו, עם הזבל או המים או שסער הרוח את הזרעים לאחריו, שהיה שלא בכונה. אבל אם הרוח מסייעתו, והוביל הזרע לפניו, זה נקרא אשר תזרע . וכ"ז בכלאים ה.

עד.

הזרע אשר תזרע . ר"א מדייק " אשר תזרע ", אף קוצים, אחר שאתה זורע אותם ורוצה בקיומם. וחכמים מדייקים שם ה"זרע", וקוצים לאו "זרע" מקרי. ופלוגתתן במשנה (סוף כלאים ה).

עה.

ותבואת הכרם . מ"ש "מאימתי התבואה מתקדשת", התבאר ( תצא עב ).

וממ"ש " ותבואת הכרם ", ר"ל שדוקא הכרם שעושה תבואה. אך הלא אמר תחלה סתם, לא תזרע כרמך ; ולשון " כרמך ", משמע דוקא שלך! אבל הלא אמר ותבואת הכרם .

ומ"ש "המתיח הגפן", במשנה (כלאים ו).

עו.

לא תזרע כלאים . משמע אפילו רחוקים זה מזה, כל שיש שני מינים בכרם - אסור. ולמדינן לה ממ"ש ובגד כלאים שעטנז , ושם מפורש צמר ופשתים יחדיו . הרי שלא קרוי "כלאים", רק כשהם יחדיו.

עז.

לא תזרע כרמך כלאים . הנה בסוף כלאים א, "הזורע חטה ושעורה כאחד - ה"ז כלאים. ר' יהודה אומר, עד שיהיו שני חטים ושעורה, או חטה ושני שעורים". ולפי זה לת"ק מ"ש, לא תזרע כרמך - אחר שבלו"ז מחייב על שני מינים שבשדה, (למה דס"ל כר' יאשיה, דצריך שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.) בא לחייב שני לאוין,

1. משום חטה ושעורה, חייב משום שדך לא תזרע כלאים .

2. ומשום החרצן, חייב משום כרם (וכנ"ל תצא מט ).

ולר' יהודה, אינו חייב משום שדך לא תזרע , שצריך שני חטים ושעורה. שחטה אחת, צריך שיהיה קרוי "שדך" לדידיה, וחטה ושעורה שיהיה כלאים. וא"כ פה, שאין כאן רק חטה ושעורה - אין חייב, רק משום כרם. רק שיש חילוק בינו ובין כלאי שדה, שכלאי שדה אינו מקדש, ובכלאי הכרם מקדש ואוסר המלאה.

עח.

הזרע אשר תזרע . הוסיף " אשר תזרע ", ללמד הדין המוזכר ברמב"ם, (הל' כלאים ה ט) "הרואה כלאים בכרם חבירו, וקיימן - הרי זה הרואה, אסור בהנייתן". ועיי"ש בכמה מקומות מה שהביא מדברי הירושלמי, שגם לר"ש דס"ל – "אין אדם מקדש דבר שאינו בא לעולם", מודה הכא דאסור הוא. ועז"א " אשר תזרע ", ר"ל אף שגרמת זריעתו, כיון שאתה עוסק במלאכה ולא עקרתו.