חידושי הרמב"ן על הש"ס/קידושין/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד א[עריכה]


ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פרש"י ז"ל תרי ושלחה כתיבי ותרוייהו קראי למדרש אתו מדלא כתב רחמנא וגרש' ודרשינן ושלח ודרשינן ושלחה ומשמע דושלח ושלחה בתרא ללמד ששליח שלה ושליח שלו שניהם עושים שליח.

ור"ח ז"ל גריס, ושלח מלמד שהוא עושה שליח שלחה מלמד שהאשה עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וחד קרא דריש ואידך לגופי':


דף מא עמוד ב[עריכה]


והנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. רש"י ז"ל פירש דקסבר לא הי' קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואין מרוח הנכרי פטור ואפשר לומר לעולם יש קנין והכא כגון שהביאה שליש ברשותו של ישראל ומכרה לנכרי ולעולם מירוח הנכרי פוטר והכא במאי עסקינן כגון שהקדימו בשבלים ורבי שמעון דפטר משום דסבירא ליה ישראל אמור בפרשה להוציא את הנכרים שאלו לדברי רש"י ז"ל שאומר משום דמירוח הנכרי פטור אכתי איתנהו בתרומה שהקדימה בשבלים או כשמירח ישראל ברשות נכרי:


דף מב עמוד א[עריכה]


ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגווי'. אי קשיא לרבי יהושע בן קרחה נמי נימא דאית שותפות בגווי' איכא למימר רבי יהושע בן קרחה לית ליה כל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים מעכבת ודריש אותו לשוחט וה"ק ושחט אותו האיש שהוא כל קהל עדת ישראל כלומר שהוא שלוחם והיינו דכתיב ושחטו משום דבמקום רבי' קאי. אי נמי לרבי יהושע בן קרחה קרא יתירה הוא דריש וללמד על כל שליח דאי היכא דאית ליה שותפות בגווי' למה לי קרא יתירה מיניה גמרינן.

והא דאקשינן [אלא] הא דאמר רב גדל מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו' התם אע"ג (דלית) [דאית] ליה שותפות בגוויה כל שכן דקשה תיפוק ליה שליחות מהכא מהא דר' יהושע בן קרחה אי נמי מדרבי יונתן אפי' היכא דלית ליה שותפות בגוויה ואפילו תימא דקסבר שוחטין את הפסח על היחיד וכל ישראל יוצאין בפסח אחד תיפוק מתרומה וגירושין וקדושין דהא יש בו חול וכל שכן דכיון דהתם בדרב גדל אית ליה שותפות בגוויה הוא מגופיה דפסח מצו למיגמר ויש מפרשים דבדרב גדל לית ליה שותפות בגוויה דכיון דיש בה דין חלוק' לחלוק היא עומדת:


דף מב עמוד ב[עריכה]


אבל שוי שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. איכא למידק מכדי אנן לרב נחמן קא אמרינן ורבא נמי אמרה וקא אמרינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק' ע"א) שליח רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין.

ור"ת ז"ל היה מפרק קושיא זו ואומר דשליח דהתם היינו שליח בית דין דקסבר רב נחמן שלוחם כמותם (ומר סבר דאלמנה) [ומ"ד כאלמנה] דהיא נמי שליח בית דין היא שהדין נותן שתמכור שלא בבית דין אבל שליח ב"ה ודאי לתקוני שדריה ולא לעוותי.

ואי קשיא הא דגרסינן התם בפרק אלמנה ניזונת והלכתא שליח כאלמנה ומ"ש מהא דתנן האומר לשליח צא ותרום לי תורם כדעתו של ב"ה וכו' דאלמא למאן דאמר שליח בית דין כדיינים לא קשיא והא מודה דשלוחו של אדם כמותו (באלמנה) [כאלמנה] לאו קושיא היא כלל נהי נמי דמודה מכל מקום לא אמרה שם ומאי מקשת עליה.

ואם תאמר נימא ליה וליטעמיך לרבא מי ניחא איכא למימר הכי אי א"ל דלמ' בשליח עצמו נמי אמר רבא הכי דשליח כדיינין שהרי לא הוזכר שם כלל דעתו בשליח עצמו ועוד דלא אמרינן בגמרא ולטעמיך בכה"ג ועוד דבכמה דוכתי מצי למימר ולטעמיך ולא אמר ואין צריך לכתבם כי רבים הם ועוד דדלמ' משמע ליה טעות שליח תרומה [דומה] לשליח שעשאוהו בית דין כל זמן שלא טעה אלא באומד דעתו של בעל הבית דליכא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי סוף דבר אין מקום לקושיא זו.

ואי קשיא נמי הא דאמר רב נחמן התם טעה שליח ודאי לא קאמינא דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומנא לן דשני בין שליח לבעל הבית דתנן האומר לשלוחו צא ותרום לי אלמא כי אמר רב נחמן בשליח עצמו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לא אמר אלא בשטעה שתות כי הא דתנן צא ותרום דמדמי לה לטעות שתות מדלא מקשי למאן דאמר שליח כדיינין לא קשיא כלל דרב נחמן קים ליה טעמא דמסקינן בגמרא דהתם כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה מצי אמר ליה דהכי אמדתיך אבל גבי שליח אחר לא איבעי ליה למיטעי כלל. ולא אייתי ראיה אלא לומר שיש חילוק בין שליח לבעל הבית שאפי' בתרומה שאין לו לבעל הבית בה טעות לעולם יש לשליח בו טעות ללמד על הקרקעות שאעפ"י שאין בהם אונאה גבי בעל הבית גבי שליח בטל מקח.

ואפשר לך לפרש שליח שלוחו של אדם ממש ורבא דידיה סבר שליח כאלמנה ומשמיה דרב נחמן אמר כדיינין וליה לא סבירא ליה ודאמר הכא לא אמרן טעמא דנפשיה קאמר וכן פי' הגאון ז"ל בספר המקח אבל אין זה נכון.

והא דכתב רבינו ז"ל בהלכות אבל טעו בשום יכולין למחות כדתנן וכו' על הדיינין עצמן קאמר אי נמי על אפוטרופוס ולא טעותו בשתות כדיינין אלא לומר מה שאין אומרים בטעות מה כח בית דין יפה כדרך שאומרים ברוחות דאנן הא ק"ל שליח כאלמנה אפילו בשליח דיינין ואפוטרופוס שמינוהו בית דין נמי לא עדיף משליח דעלמא דשויוה בית דין כיון שטעה.

כך כתוב בכל נוסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים וזו היא גרסתם של גאונים ז"ל, והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר ניפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי וכו' אבל גרסת רש"י ז"ל אינה ככל הנוסחאות. ועוד דרבא ורב נחמן כרבנן סבי' להו ולא מייתו ראיה מדרשב"ג והכי נמי ק"ל שהלכה כרבנן ולא תחוש למאי דאמרינן שתות מקמי יתר משתות ובמימרא דרב נחמן יתר משתות מקמי שתות עצמה שאין בעלי התלמוד חוששין בכך ועוד דניחא ליה למפלג ולמתני בדידה כלומ' במטלטלי ובתר הכי אמר מקרקעי:


דף מג עמוד א[עריכה]


הוא ולא אנוס הוא ולא שוגג הוא ולא מוטעה. י"מ שאם היה שוגג או מוטעה פטור מקרבן משום דקשה להו לאפטורי מכרת פשיטא ומקשו עלה והתנן שלשים ושש כריתות וקא חשיב שוחט בחוץ וקתני הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומפרקי' הכא כגון שהוא שוגג שאין זו עולה או מוטעה לומר שזה בית המקדש אבל התם באומר מותר ואין זה נכון כלל אלא למעוטי מכרת איצטריך וכמה קראי מפקי בתורת כהנים למיעוטי שוגגין ואם תאמר אנוס למה לי קרא רחמנא פטריה בכל מקום מולנערה לא תעשה דבר איכא למימר קרא כי אתא לשוגג ומוטעה ומיהו משמע נמי לאפוקי אנוס דהוא משמע עד שיהא בהוייתו ויעשה מדעתו:


דף מג עמוד ב[עריכה]


אבל גרושין ניחוש שמא עיניו נתן בה. קשה לן דתניא (גיטין ג' ע"א) עדים החתומים על השטר של מקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר ואם תאמר הא אתא רב נחמן לאשמועינן אגב אורחיה והא הכא לא לקחו כלום בגירושין והוו להו כשאר כל שני עדים שהם נאמנין דבר תורה וי"ל דעדים דעלמא דנאמנין משום דלא שייכי בה אבל הכא כיון דשוינהו שלוחין מימר אמרי בעל המוני מהימן לדידן ולא דייק בתר סהדותא דידן, קא משמע לן רב נחמן:

ודאמרינן אי קסבר צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן. פי' אם מסר להם בעדים ואי קשיא לוקמא כגון שמסר להם בלא עדים אם כן פשיטא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אינהו אמרי שליח שוינן ואינהו אמרי עשינו שליחותו וליכא חשדא כלל ובין בקדושין בין בגירושין נמי ולמה לי כל הני אי נמי קושטא בעו למימר ליה:

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדי' וכו'. פי' דכיון דעל כרחם יש להם לומר פרעיניה למלוה דאי אמרו אהדרינהו ללוה משתבעי נוגעין בעדותן הן ואי אמרת ליהמניה בשבועה יכול מלוה לומר לא מהימני לן בשבועה את הימנתינהו ותמהני למה לי שבועה לעדים נהי נמי דלא מהימניה עליה דמלוה נהימנינהו הלוה בלא שבועה דהא לא מצי טעין טענת ברי שלא נתנו למלוה ואף על גב דליכא מיגו אלא בשבועה הרי הטענה הזו בעצמה ראוי להאמין עליה ועשו שליחות ואיכא למימר כיון דע"כ חייבין ליתן או ללוה או למלוה ושניהם טוענין אותו טענ' ברי זה שלא נתן וזה שלא החזיר מצרפין טענו' וחשבינן ליה טענת ברי וחייבין לישבע היסת אעפ"י שכל טענה בפני עצמה אינה ברי גמור שאין המלוה יודע אם החזירו ללוה ואין הלוה יודע אם נתנו למלוה:

הא דתנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש רש"י ז"ל שהוא הדין לקטנה והא דקא מפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה והא דאמר ר"ש ב"ל כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקדושין לענין נערה ששנויה במשנתינו בפי' קאמר דאילו בקטנה מודו כלהו דקדושין אביה ולא היא דאפי' מת אביה אינה מתקדשת אלא למיאון.

אבל הרי"ף ז"ל כתב בגיטין גבי ההיא דאמרי' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה בשאין לה אב אבל יש לה אב אביה ולא היא ואף רש"י עצמו כתב שם מתגרשת בקדושי אביה אם קבל בה אביה קדושין ומת ונראה שחזר בו באחת מהן וראיתי בתוס' שגם כאן פי' מתחי' נערה ולא קטנה וחזר והגיה בסוף שה"ה בקטנה ואיני יודע מה טעם בקטנה שאביה ולא היא יותר מנערה ואפשר דנערה מתורת שליחות איתרבאי כדק"ל לקמן דאינה עושה שליח וכיון שכן קטנה דלית' בת שליחות ולא בת זכיה בשל אחרים אין לה יד כלל ואע"ג דאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב יד יתירה זכי לה רחמנ' לאו דוק' דאם כן יהא עושה היא בידה שלה שליח כשם שאביה עושה שליח ביד יתירה שלו אלא ש"מ שאין לה אלא שתכניס עצמה לרשות אביה ותזכה לו בגדולה ולא בקטנה.

ורבותי מקשים מהא דאמרינן לקמן אתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע גט לידה מיה' הוי גט וקס"ד לאוקמה בשיש לה אב ובודאי קושי' היא וצריכה לפנים אלא שיש לומר כיון דלמסקנא ניח' תריצנא במה דברים אמורים כשאין לה אב אבל יש לה אב אם אמר אביה וכו' ולא קתני כשיש לה אב בדידה כלום לא דייקינן למאי דס"ד מעיקר' שמצינו בכמה מקומות בתלמוד דיכיל למימר ולטעמיך ולא אמר אף אנו נאמר שהיה יכול לומר ולטעמיך כשיש לה אב הגיע גט לידה נמי לא תהוי גט ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ט ע"ב) שתים כיוצ' בזה מתיבי אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לו חבר מתלמידי ר' עקיב' וכו' ואי ס"ד ארץ ישראל מוחזקת היא מאי קא מסתפקא לי' ואי נמי אינה מוחזקת קשה מאי קא מסתפק' ליה ולא אמרינן ולטעמיך ועוד אחרת שם דף ק"ל ע"א האי מלא יוכל לבכר נפק' כלומר לרבי יוחנן בן ברוקה והוה יכול למימר ליה ולטעמיך ולרבא מי ניח' דוק ותשכח ובפרק זה דף מ"ח ע"א אע"פ שאינה כיוצ' באלו דקאמרינן בהא דתני' עשה לי שירים ונזמים וכו' רבי מאיר או' מקודשת וחכמים אומרים וכו' וקס"ד לאוקמה במקדש במלוה דרבי מאיר סבר מקודשת וקשה לרב וה"ל למימר וליטעמיך קשה דרבי מאיר אדרבי מאיר דתני' רבי שמעון אומר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון וכו' כדאית' התם ואות' שפירשנו למעלה נמי כיוצא באלו.

והרב אב"ד נמי מוקי לה במקבלתו מדעת אביה ואפי' הכי נערה לא [עושה שליח] שלא נתן לה רשות לעשות שליח אלא אם כן פירש דהכי הוא סתם מלתא. ועוד דק"ל מילי לא ממסר לשליח הלכך נערה אי מדין עצמה אין לה [כח לעשות שליח] מתורת שליחותו של אביה אין לה שליח כלל ואפי' פירש.

ואין דברי הרב מתחוורין לי, שיש במשמע שאפי' לדעת אביה ולא היא כפי הסבר' הזו. ועוד אפשר לי לדחק ולמימר דלרבא דסבר נערה עושה שליח לאו מטעם שליחות אתרבאי אלא יד אביה יד יתירה היא דזכי לה רחמנ' ואפשר דאפי' קטנה נמי. אבל מאחר דק"ל דמשום יד אביה אתרבאי ואינה עושה שליח אלמא אינה אלא שליח אביה שנתנה לו התורה רשות לזכות לו ולהכניס עצמה לרשותו. מעתה קטנה שאינה בתורת שליחות אביה ולא היא שאין לקטנה שיש לה אב יד לשום דבר בין להכניס עצמה לרשות אביה בין להפקיע אבל בנערה כיון שיש לה דעת ירדה תורה לסוף דעתו של אב שהוא רוצה שתכניס עצמה לרשותה ודבר זה צריך תלמוד.

ומצאתי סיוע לדברי רבינו ז"ל בתוספת' דקידושין פרק ד' ובירושלמי שנויה קדשתי בתי הקטנות בכלל גירשתי בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל נתגרשה בתי אין הקטנות בכלל פירוש לפי שנתגרשה על ידי עצמה קאמר ואין הקטנות יכולות להתגרש אלא על ידיו ופי' קטנות קטנות ממש אבל נערות ישנן בין בכלל נתגרשה ובין בכלל גרשתי ואע"ג דכל קטנות דרישא אף נערות נמי הדין כן מיהו קטנות ממש קתני וזה סמך לדברי הרי"ף ז"ל אף ע"פ שיש לומר סתמא כרבי יהודה דאמר אביה ולא היא ומאי קטנות אפי' נערות.

ושוב מצאתי בירושלמי בפרק התקבל (גיטין ו,ב) נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת בין היא בין אביה אם יש בה דעת היא ולא אביה פי' קטנה המאורסה אביה מקבל את גיטה ולא היא נשאת בין היא בין אביה שוין הם בדבר ואינה מתגר' שכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ואם יש בה דעת היא ולא אביה ומדלא פליג בריש' בין יש בה דעת לאין בה דעת שמע מינה קטנה המאורסה לעולם אביה ולא היא, וזו ראי' גמורה לדברי הרי"ף ז"ל:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פרש"י ז"ל אפי' ע"י אביה ולפי דברי הרי"ף ז"ל נאמר כן דהא אפי' קטנה היודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אלא על ידי אביה ולא מחוור דכיון דאביה מקבל את גיטה למה לי שמירתה אי משום דאמרינן מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשתלחה וחוזרת כדפי' רש"י ז"ל הא אינה יודעת לשמור את גיטה תנן ולא משום שמירת עצמה נגעו בה.

ואחרים פירשו אינה יכולה להתגרש על ידה אבל על ידי אביה מתגרשת היא וכן כתב בה"ג ז"ל בהלכו' מיאון.

ור"ת ז"ל כך היה אומר, שאעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה אביה שומר ומתגרשת ע"י ומביא ראיה ממאי דגרסינן בירושלמי במסכת יבמות בפרק חרש גבי הא דתנן נשתטית לא יוציא עולמית דבי רבי ינאי אמרו מפני גרירה פירוש שמשלחה וחוזרת אי נמי שנגררת אחר ילדים כלומר שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן בגמ' דילן ע"כ רבי זעיר' ור' אילא תרויהון אמרי שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמי' בר מר עוקבא בשם רב אחא אמר תלת פי' איכ' בינייהו ג' דברים עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה אסורה כלומר אינה מגורשת ואפי' דיעבד אסורה יש לה אב מאן דאמר מפני גרירה אסור ומאן דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכולה לשמור את גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה וכו' וכיון דלא בעי' בגמר' אלא שמירת גיטה ולא פירשו בה שמירת עצמה כלל שמע מינה שאעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה מחגרשת על ידי אביה שהרי אביה יודע לשמור את גיטה וידו כידה ורבינו האיי גאון ז"ל פי' בתשובה דכי פליגי בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא אעפ"י שיודעת לשמור את גיטה כדברי הרי"ף ז"ל ופי' [דכל שאינה יודעת לשמור את גיטה] אינה יכולה להתגרש על ידי עצמה ואפי' מן הנשואין או שמת אביה שאם יודעת לשמור מתגרשת על ידי עצמה וכשאינה יודעת לשומרו אינה מתגרשת אבל על ידי אביה משלא נשאת מתגרשת היא ומעתה לא מצינו חבר לרש"י ז"ל שאמ' אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה:

הא דאמרינן מאמר שמפקעת עצמה מרשות אביה. לא משום הפרת נדרים דהא אמרינן במסכת יבמות דף כ"ט ע"ב שאין היבם מפר נדרי יבמתו [ע"י מאמר] אלא שמפקעת עצמה שאין האב יכול לקבל ממון ולמוסרה לאחד מן האחים שהרי במאמר זה נפסלה מן האחין, וזה כונסה:


דף מד עמוד א[עריכה]


בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא. איכ' למידק דילמ' בו ובשלוחו אין, בשלוחה לא, אבל בה אין ה"נ איכ' למימ' אי הכי לא ליתני בו דהא מריש' נמי שמעינן דמצוה בו יותר מבשלוחו מדלא תני הכי ש"מ למעוטי בה אתא:


דף מד עמוד ב[עריכה]


קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וכו' צריך גט שמא נתרצה האב. פי' שמא משעת שמיע' נתרצה ונתקיימו הקדושין ואעפ"י שהוא צווח עכשו נמלך הוא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, אבל בצווח מעיקרו בשעת שמיעה אינה צריכה כלום כדאמרינן לקמן שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע אלמא זרה גמורה היא מדחיישינן אפילו מדרבנן והיינו נמי דאמרינן בין היא בין אביה יכולין לעכב ולהוציאה בלא כלום נמי אתמר והכי נמי אתמר בירושל' אע"ג דר' יוחנן אמר שאביה מקדשה ולא היא מודה הוא בא אביה וממאן על ידיה כלומר מודה הוא שצריך הוא למחות ואם לא מיחה חוששין שמא נתרצה והתם נמי קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה ולפי השטה הזאת קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה כאן ושותק צריכה גט שמא נתרצה האב משעה ראשונה ששמע דשתיק' כהודא' דמיא והא דנקיט לה סתם משום דסתמ, באביה כאן עסקינן ושמא נתרצה ודאי בששומע ושותק הוא דאלו במוחה הרי ודאי לא נתרצה:

וצריכה מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. יש לדקדק בנערה מאי איכ' למימר דודאי הוא הדין לנערה דהא קי"ל אביה ולא היא ולקמן גרסי' בנסחי נערה לאו בת מיאון היא שתמאן ויש להשיב היכא דאפשר תקינו רבנן היכא דלא אפשר לא אפשר מידי דהוה אכלהו ספקי קדושין דצריכי גט מספק ועוד יש להשיב דגבי קטנה כיון שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב אמרי ודאי נתרצה האב כיון שהצריכוהו חכמים גט אבל בנערה מימר אמרי לעולם לא נתרצה האב ואעפ"כ כיון שיש לה יד חשו חכמים לקדושיה והצריכוה גט או משום דאתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושי' קדושי תורה ונראה שרב אחא גאון ז"ל גורס נערה שכך כתב בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות אבל לא מצינן מיאון בנערה במקום אחר:

הא דאקשינן ממתני' זו כולן אם מתו או מיאנו. דקתני דבעיא מיאון, לתרווייהו קא מקשה לעולא מדקתני בעיא מיאון ולרב מדקתני דלא בעיא אלא מיאון שאלו היתה צריכה גט אף צרתה חולצת ולא מתיבמת אי נמי רב מוקי לה בדלא שידך וקסבר בעיא מיאון ולא גט אלא לעולא ודאי קשה:


דף מה עמוד א[עריכה]


צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. קשה לן היאך יאמרו כן והא מכיון שהוא חולץ לה ידוע הוא שהיא חלוצתו והכל יודעי דאחו' חלוצ' היא מדרבנן ומפרשים רבים אמרו שמא יש שראה בגט ולא ראה בחליצה וא"ת אם כן אפילו במיאון יש לחוש שמא לא יראה מיאון אין דנין אפשר משאי אפשר דכל היכי דאפשר לתקוני מתקנינן.

ואין דעתנו נוחה בזה, אלא אפי'למי שראה החליצה יש לחוש שמא יאמרו מדקא מחמרי עלה רבנן וצריכה גט בשלא מדעת שמע מינה קמו בהו רבנן בקדושי קמאי וקדושי טעות הוו שהאב מיחה בראשון ולא מיחה בזה וחליצה עצמה בטעות הוה ולפיכך חששו לקדושי שני שכיון שלא מיחה בהם קדושין גמורי' הם שאלו משום מאמר לא היו מצריכים גט כלל בשותק שקטנה אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה ואם עשו כן אין חוששין לו ולפיכך הם אומרי' שקדושי ראשון לא הוו קדושין ושל זה קדושי תורה לכך חששו להם אי נמי אמרו בתר חליצה קדש דחלוצה תפסי בה קדושין ושוב אין קדושין תופסין באחותה שלעולם לא יתלו הגט בגט יבמין כיון דשלא מדעת הוא ולא הצריכו בו חכמים גט כלל בשום מקום אחר בעולם ובודאי נמי הכי הוא דלא הצריכו חכמים גט למאמר אלא משום שחששו לשמא נתרצה האב בשני ולא נתרצה בראשון והוו להו קדושין גמורי' ואי דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין לא חיישינן לה משני כלל ועוד בשלמא בחלץ ונתן גט למאמרו בעלמ' מפרש בגט עצמו דלמאמר הוא נותן או לזיקתו אבל זה ודאי גיטו לחשש קדושין הוא נותן ולא גט יבמין הוא אלא גט גמור דקני לה ארוסה ממש הלכך יש לחוש לכך שלא יאמרו חלץ וקדש וגרש ואין קדושין תופסין באחותה מה שאין כן בחולץ ונותן גט למאמרו בעלמ' וזה נכון הוא.

ויש אומרים דאפילו הרואין חליצה טועין ואומרים קידושי ראשון לא היו קדושין גמורים אבל היתה צריכה בהן מיאון וכיון שמת הצריכוה חליצה וסברי כמאן דא' אינה ממאנת לזיקתו אבל קדושיו של זה קדושין גמורין הן כיון שבגט היא יוצאה ואין קדושין תופסין באחותה. וזה דעת רבי' בעל התוס' ז"ל ואינו מחוור.

והא דאמרי' שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני ולא אמרינן שמא רצה בשניהם ואף על פי כן קדושין תופסין לו באחותה שהיא אחות חלוצתו והם יאמרו אין קידושין תופסין משום שאם נתרצה בשניהם היאך תמאן אבל אפשר היה לומר שמא לא נתרצה בשני ואפילו נתרצה בראשון אלא דאלומי אלים למלתיה לומר שקדושיו של זה תופסין באחותה (ואע"פ כן) אם קדש אחיו המת את אחותה קדושין תופסין בה שאינה מקודשת לא לזה ולא לזה וכל זה יהא ניכר במיאון שקדושי שניהם תופסין באחותה ואע"פ שעקרא של חששא אינה אלא בקדושי היבם מכל מקום אגב אורחיה דתלמוד' אשמועינן דנפק' מינה לקדושי שניהם ועוד דלרוחא דמלת' אמרי אפילו תימא אין קדושין תופסין באחות חלוצה ולא נחית לעומק' דמלתא כיון דלא צריך לה:

לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה. ואם תאמר תיבעי נמי מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין לאביו בה, איכא למימר היא גופא מבזז בזיזה מנייהו ולא שכיחא דאזלי בה:

מדאיצטריך רבינא למימר אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב וכו'. שמע מינה ההוא בדשידך הוה ואפי' הכא לא חששו והא דאקשינן עלה ודלמא שליח שויה משום דקא סלקא דעתין דכיון דשידך כל צדדים דאית לן למימר אמרינן למיחש בקדושין וכי אמרי רב ושמואל שמא נתרצה ה"ה לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך אלא חששא דשכיחא טפי נקיט וגבי בן דליכא למיחש שמא נתרצה שאינו עשוי להתרצות בקדושין שלא מדעתו ניחוש לשליחות כשלא צווח מתחלתו כדפרישית וליכא לפרושה בדלא שידך ולאפוקי ממאן דמוקי דרב ושמואל בדלא שידך דאם כן היכי אמרינן בפי' [אמר מר דלא] סבר לה כרב ושמואל הא לא מפקא מרבינא [הא דרב ושמואל] אלא מלישנא קמא דעולא דלא מתני והוא ששדכו:


דף מה עמוד ב[עריכה]


א"ל רבא בר רב שימי בפי' אמר לן מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. פרש"י ז"ל שאין חוששין לשמא נתרצה וכל שכן לשמא עשאו שליח אלא א"כ שמענו ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפום הך סברא הא דאמר אביי שארית ישראל וכו' לא שייכה אליבא דרב ושמואל דהא דאצטריך למימר הכי דלא נהוי כמי שנתרצה האב קודם קדושין משום דאמר לקרובו ואף על גב דבעלמא אפי' בדשידך לא חיישינן הכא ניחוש דהא מוכח מלתא דכפוי הוא באותו אחר וישמח בזה אבל רבינו הגדול כתב בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קדושין.

ולא נתברר בדבריו תורף פירושו שאם הוא ז"ל מפרש בפירוש א"ל מר לא סבר לה להא דרב ושמואל שאומרים צריכה גט אלא מר סבירא ליה דאינה צריכה גט לפי שאין חוששין לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושך ולא לשמא נתרצה א"כ מנין לו שאם נתרצה לא יהו קדושין לעול' אימא לך דהוו והכא אין חוששין קא אמרינן כמו שאין חוששין לשליחות, אעפ"י שאם שמענו קדושין גמורי' הם.

ובה"ג ז"ל כתב בפי' לא סבר ליה מר דרב ושמואל דאמרי צריכה גט אלמא לא אמרינן כיון דשידך הוה ליה כמאן דארצי קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קדושין דלמא מינח ניחא ליה והנה רבינו ז"ל סומך על דבריו נראה שהם מפרשים מר לא סבירא ליה דרב ושמואל דאמרן שאם נתרצה האב מקודש' כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר סבירא ליה אע"ג שנתרצה אינה מקודשת, הלכך אף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קדושין.

ואני מתקשה בדבריהם דהא לא דמי, דהתם נתרצה לאחר מכאן קאמרי כדפרי' דהא קשה לדידהו הא דאמרי נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, ורב אסי חשש שמא יבא אביה וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין לירושה, כדאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב (מקני) [מהני] ומ"ש קדושין יות' מנשואין הרי שניה' ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בנישואין יותר מן הקדושין והרי רבינו ז"ל עצמו כתבה בהלכותיו וכן נמי כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת לא נחלקו אלא לענין תרומה לקולא אבל לחוש לה לנשואה גמורה חוששין ואין לנו לדחות כל הסוגיות וכן נמי בירושלמי חוששין לה ואם מיחה מחאתו מחאה בין בקדושין בין בנשואין ועוד הרי לדברי הגאונים ז"ל לא שמענו מהא דרבינא אלא שאין לחוש לרצוי שאפי' נתרצה לא הוו קדושין אבל לשליחות היו חוששין (אלמא) [אלא] שאין אדם חציף לעשות לאביו שליח ואם כן לפי השטה זו ראוי לנו לחוש דילמא ארצוי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה וכל העושה רצוני יקדישנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכי האי גוונא שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר (כתובות דף ע' ע"א) ועוד גבי בת ליחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך וי"ל בה לא חששו לכך אלא באיש לפי שאין עשוי לקדש בלא רשותו אבל באשה אדם עשוי לקדשה על ידי עצמה אפילו בקטנה.

מכל מקום למדנו מדבריהם שהמקדש אשה לחבירו חוששין לה לשליחות ומיהו דוקא בשותק או כשהלך לו למדינת הים כדפרישית וכן נראה דדוקא שידך אבל לא שידך אפי' לשליחות אין חוששין.

ובתוספות מצאתי דגבי אב משמע להו למיחש דילמא שליח שוויה טפי מאחר לפי שהאב חייב לבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נשואין ולסברא זו לדברי הגאונים ז"ל באחר אין לחוש כלל וסברא נכונה היא ולפי פי' זה הוצרך רבינו ז"ל לומר דאביי ה"ק דאע"ג דאמר תהוי לקרובי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה דקא משדר לקדושה בחשאי וטעמא דמלתא משום דהתם כפייה מוכחא וצ"ע ולענין מעשה להחמיר.

וכתב בעל ה"ג ז"ל, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתה אמה אשתאילת כמה זימני הדא מילתא קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת עמה דנישואין תקינו לה רבנן וכו'.

ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל מחמירים בה ואומרי' שיש לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר לפיכך אסורה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואחרים השיבו אם כן בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ועבד כהן לא יאכל בתרומה שמא מכרו רבו לישראל ועוד דמת אין לה היתר לעולם שמא קדשה אביה.

ואין הנדון דומה לראיה, דכי מת אוקמה אחזקתה ואין חוששין שמא קדש אבל הכא חוששין שמא יקדשנה ואין מתירין אותה לזה ואף עפ"י שיש לומר כל שעתא ושעתא לימא עדין לא קדש כיון שהיא ברשות אביה אינה עומדת בחזקתו של זה כדי שנאמר כן ואינה דומה לעבד ובת כהן שאוכלין בתרומ' דסת' קיימי בחזקתיהו ועוד דהתם לא עביד הכי כדי שלא יהא מכשילן אבל הכא מי ידע דמקדש לה אמה שלא לדעתו ואפי' לשמא ימות לא חיישינן (ס"א ואפי' שמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן) והדבר ראוי להחמיר:

הא דאמרינן הא דשתיק מרתח רתח קאמר. כלומר חוששין נמי שמא לא נתרצה כדחיישינן בקדושין עצמן ואין מתירין לה לאכול וי"ל משום דנישואין מלתא רבתי היא ובעו קרובים מיחדה לחופה וכל שכן אב וכיון דשלא מדעתו עבדא עשוי הוא לכעוס בכך ואע"ג דאידחי דרב ושמואל כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן הואיל ועשה בה מעשה יתומ' בחיי האב וצריכה גט ומיאון ומשמע אפילו בלא שדוכין:


דף מו עמוד א[עריכה]


לומר שמשלם קנס כמפותה. אין פירושו ברור אצלי, שאם האב רוצה לקבל קדושיה בע"כ ודאי אינו משלם קנס שאין המפתה נותן אלא לכשלא יכנוס ואם אמר האב רוצה אני אם היא רוצה וקא משמע לן שכיון שאינו רוצה משלם קנס פשיטא שזה העיכוב של אב הוא שאינו רוצה אלא אם כן רצתה היא ונראה כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא ואמרה אחרי כן איני רוצה והאב אינו רוצה לקבל קדושין בע"כ וחוזר ותובע קנס או שמת האב קא משמע לן דמשלם קנס משום מיאונה שאלו משו' מיאונו של אב מכיון שאמר בבית דין רוצה אני ונפטר הלה ממנו שוב אינו יכול לחזור ולומר אין אני רוצה שהרי לא מיאן בשעת העמדה בדין וכל שכן כשמת ולא מיאן כלל בסוף שנפטר הלה משום מיאון שלה משלם:

א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה. פי' אביי מדחא דחי לה לדרב יוסף לומר שקדושין שלא מדעת האב אינו כלום ואף על פי שנתרצה לפיכך הכונס אותה צריך לקדושין אחרים ויש לפרש דלאביי מוקי קרא בשלא נתרצה האב בפי' באותן קדושין וקרא קמ"ל שאעפ"י שהוא אינו ממאן ורוצה שיכנסנ' צריכ' קדושין לדעתו או (שיוצ') [שירצה] באותן קדושין בפירוש:

והא מלוה היא. דכיון דלא גמרי לה קידושין הויא ליה הלואה. פירוש שכיון שהוא נותן לה שתים ושלש ומקדש אותה בכולן אין בהם שם קדושין ואין לה רשות להוציאם עד שיתנם לידה אבל מכיון שנתנן אעפ"י שלא חלו הקדושין אין כאן הלואה דיש לה רשות להוציאם ואינה כשולחת יד בפקדון שתעשה מלוה כדאמרינן הרי את מקודשת לי אחר ל' יום שמקודש' אעפ"י שנתאכלו המעות ואף על פי שלא חלו הקדושין עד לאחר שלשים יום מכל מקום ברשות הוציאה וגמר נתינתם מעתה והכי נמי אמרינן לקמן במקדש באלו דמקדשה בהו:


דף מו עמוד ב[עריכה]


וש"מ מעות חוזרים. פירש רש"י ז"ל מדקרי להך ראשונה מלוה דכיון דאכלתן וליתנהו בשעת גמר קדושין לא מקדשה בהו דהוי כפקדון שאכלתו דאתעביד מלוה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קדושין לא בעינן לאהדורינהו הכא דגמיר לאו מקדש במלוה הוא וה"נ מתנה לא הוו דהא ע"מ קדושין נתנם וגמר דבריו.

ולא מחוור, דאי משום מתנה לא הוו דהא ע"מ קדושין נתנם ליכ' למשמע מינה דמעו' בעלמ' חוזרים דהיכ' דאיכ' למימר לשום מתנה אמרינן לשום מתנה היכא דליכ' למימר לשום מתנה הוה אמרינן לשום פקדון ועוד דאם אפשר לומר לשם קדושין נתנו בין למאן דאמר מעות בעלמ' חוזרין בין למאן דאמר מתנה הוא הוה אמינ' לשם קדושין נתנו ואעפ"י שנתאכלו מקודשת שלא אמרו מעות בעלמ' פקדון ומתנה אלא במקום שאין קדושין תופסין ואי אפשר שלשם קדושין ניתנו כדמפרש בגמר' אדם יודע וכו' ותו קשי' לי אי כפרש"י ז"ל שמואל דאמר מעות בעלמ' מתנה אמאי אוקמ' למתני' אריש' והא ניח' ליה מתני' כפשטה דאסיפ' קאי ואפי' בקמיית' מקודשת דכיון דליכ' למימר מעות מתנה קדושין הוי ואעפ"י שנתאכלו מקודשת.

ויש לתרץ בכל זה ולומר דהכי דייקינן בגמר' והכי קאמרינן שמע מינה מעות בעלמ' חוזרין ופקדון הם ביד האשה ואין לה רשות להוציאם אעפ"י שנתנו לה לטבועין לשם קדושין דהיינו שלא להחזיר ואף כאן נמי יש לומר דכל זמן שלא נגמרו הקדושין נמי המעות פקדון הם ביד האשה ואין לה רשות להוציאם הלכך כשאכלתם נעשו מלוה שאם תאמר מעות בעלמ' מתנה דאפי' במקום שאינן קדושין כלל כגון מקדש אחותו כיון דאמר לה בלשון קדושין דהיינו שיהו שלה אינן חוזרין ויש לה רשות להוציאם לעצמה כל שכן הכא דיש לה רשות להוציאם מעתה והוה ליה כדין מקדש באלו דכי אכלה דנפשה קא אכלה הלכך אינן נעשים מלוה לעולם ואפי' אוכלת אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת והיינו דקשה ליה לשמואל ומוקי לה אריש' והא דאקשי בגמר' בפשיטות והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושי הוה ליה הלואה ואמר רב וכו' משום דמתני' קתני באוכלת אם יש באחת מהן דאלמ' הראשונות אינן מצטרפים (ועכ"ז) [ועכצ"ל] משום דהלואה נינהו משום הכי נקיט בגמ' סברא דמעות חוזרין ומקשי לה בפשיטות מדרב כנ"ל על דרך פירוש רש"י ז"ל.

ושוב מצאתי נוסח' ישנה שכתוב בה והא מלוה היא אמר ר' יוחנן הרי שלחן וכו' ומפקא כל אידך לישנ' דכיון דלא גמרי קדושי ואמר רב וכו' וכמה היא מיושרת נוסח' זו דממתני' גופה קא דייק לה דמלוה היא ואינה מקודשת במלוה דאלמלי מתני' לא הוה קושי' כלל לרב דאיכ' למימר לאו מלוה היא כדפרישית.

וי"מ אותה בלשון אחר לומר דהא דאמרינן שמע מינה מעות בעלמ' חוזרין הכי פירושה דהכא נמי י"ל מעות פקדון או מתנה דכיון דלא גמרי קדושין ולא ערבן לגמרי לומר התקדשי לי באלו לרב הוו פקדון ולשמואל מתנה וקא דייק רבא מדקתני אוכלת דבעינן שוה פרוטה באחרונה שמע מינה מעות בעלמ' חוזרין ולהכי קתני בזו ובזו במנחת אם יש בכולן דהוו פקדון ובאוכלת אם יש באחרונה שנעשו מלוה דאי ס"ד מעות בעלמ' מתנה מ"ש אוכלת ומ"ש מנחת אי (הכי) [הני] מתנה הוו אפי' מנחת עד שיהא באחרונה פרוטה ואי לא הוו הכא מתנה משום דאפשר לן לצרופינהו אפי' אוכלת עד שיהא בכולן ולהכי קשי' מתניתין לשמואל כדפרישית:

הא דאמרינן אין מפרישין חלה מקמח. משום דכתיב עריסותיכם. איכ' דקשי' ליה בתרומה נמי כתיב דגנך והיינו לאחר מירוח דאידגן ואף על פי כן אם בשהקדימה בשבלים תרומתו תרומה אלמא כי כתיב קרא לכתחילה כתיב לומר שלא נתחייב עד שעת דיגון ואם הקדים יצא הכא נמי נימ' הכי וצריך תלמוד ואיכ' למימר התם דרחמנ' רבי דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר ולא תרומה ותרומת מעשר מן המעשר ומוקמי' לה בשהקדימו לוי לכהן בשבלים כדאית' בברכות דף מ"ז ע"א ובפסחים דף ל"ה ע"ב וממיל' שמעינן דחייל עליה שם מעשר בשבלים ול"נ דאף חלה נמי כתרומה מה התם דגן ולא פחות משליש אף הכא עיסה ולא קמח ומה התם אוכלין עראי עד שימרח ואם תרם תרומתו תרומה אף הכא נמי אוכלים עראי עד שתתגלגל ומשנתנה מים אם הפרישה חלתה חלה. קצרו של דבר קמח כפירות מחוברים נתן מים כמי שתלש ולא מרח גלגל כמירוח:

ואי בעית אימא לעולם כהן מיצת ציית. פרש"י ז"ל משום שהכהנים זריזים הם דאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ ואפשר לפרש משום שהוא עצמו אוכל חלתו ואינו מפסיד בהפרשתו כלום:

והא דאמרינן יודע ואינו יודע. ואקשי ותהוי תרומ' ויחזור ויתרום קשה לי כיון דקסבר ב"ה דמשום טריח' דכהן הוא אמאי ליהוי תרומה ויחזור ויתרום הא אלו היה יודע שכן לא היה מפריש ומן הדין הוא גזל ביד כהן והשת' לא צריך כלל לטעמ' דנתקנה עיסתו.

ואפשר דאי לאו משום דגמר ונתן משם מתנה לא הוו מעייל נפשיה לספקא דכיון דחזא שאין מפרישין חלה מקמח לא הוה מקדים לה בקמח שמא לא נתקנה עיסתו והפסיד וי"ל דהשת' לאו אקושי' גופה דמהכא קיימ' אלא הכי קאמר כיון דאמרת תרומה בטעות היא מאי שנא הכא דאמרת אינה תרומה ומאי שנא התם דאמרת תרומה ויחזור ויתרום דהתם טעמ' מאי דכיון שתרם בטעות לא ראו חכמים לבטל תרומתו לגמרי ולהחזירה לחולין אף כאן כיון שהוא טוע' לומר בדעתו שהיא חלה גמור' הואיל והכהן מחל וסבר נתקנה עיסתו אם כן נימ' ליה שהיא תרומה כמו שחושב ואף על פי שאומרים לו להפריש אחרת מיצת ציית שנראה לו אמת לפי מחשבתו כמו שאנו אומרים במקומות אחרים תרומה וחוזר ותורם ומפרקינן אי אמרת ליה הכי כל שכן דלא ציית בחד מנא כיון שאתה מודה לקצת דבריו לומר שהיא תרומה:


דף מז עמוד א[עריכה]


ה"ג וכן גרסת ר"ח ז"ל: בזו ובזו ובזו. בווי"ן אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו בלא ווי"ן נטלתו ואכלתו בזו נוטלתו ואכלתו ועוד בווי"ן בזו ועוד בזו אינה מקודשת עד שיהא באחד מהם שוה פרוטה ומשום הכי אוקימנ' דבסיפ' כר' דאמר ל"ש כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוי משום דקתני בזו בזו בלא ווי"ן וקתני נמי ועוד בזו ועוד בזו בווי"ןואמר דתרווייהו פרטא דבעי באחת מהן שוה פרוטה ופרש"י ז"ל ומיהו רישא דקתני בזו (בזו) [ובזו] אם יש בכולן דלא כר'.

ויש גורסין בהבזו ובזו ובזו אם יש בהן שוה פרוטה ומפרש להאי פירוק' בתרא דמאי בהם בכל אחת מהן אבל אין הנוסחאות מודות להם.

ואני אומר למאי דמתרצינן השתא כר' כיון דמציעת' וסיפ' פרטא קתני ולא מבעיא קאמר מאי אם יש בכולן שוה פרוטה דקתני (מציעתא) [רישא] אם יש בכל אחת שוה פרוטה כסיפ' דלא מבעיא קאמר וחד גוונא קתני להו:

תמהני שלא כתב רבינו [הגדול] מה שאמרו בגמר': ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. ובירושלמי [ב,ה] ר"ח בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וכן הל' בקרקעות ומטלטלין ורבי' ז"ל סמך על מה שכתב שאין האשה מתקדש' בה שהנקנין בכסף שוין הם עוד אני תמה היאך לא כתב מה שאמרו כגון דאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר דת"ק סבר כסיפה לה מלתא למיתבעי ואינה מקודשת ומסתבר' דהלכת' כיש אומרי' דאמרי מקודשת מדתניא בפרק קמא התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינ' מקודשת דאלמ' במנה סתם מקודשת אעפ"י שלא נשתייר הימנו אלא דינר ולא אמרינן כסיפה לה מלתא למתבעיה, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכות:

התקדשי לי בפקדון אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת. פי' שכיון שאמר לה באותו פקדון שיש לי בידך קבלה עליה ספק אבדתו שכך משמע דבריו אם מעט ואם הרבה תטול ותתקדש לפיכך אינה יכולה לומר סבורה אני להתקדש בכלו ואיני מתרצ' לשוה פרוטה וכבר אמרו בירושלמי שאם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין אבל בעל ה"ג ז"ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלוייה ניהלה וכדרבי אלעזר:


דף מז עמוד ב[עריכה]


במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קא מפלגי. פי' ורב דלא כר' שמעון בן אלעזר משמיה דרבי מאיר דרב אפי' איתא בעין נמי אמר אינה מקודשת דלהוצאה ניתנה והא דלא דייקי' עליה לימא כתנאי אמרה משום דהא אתיא כרבים אבל בדרב הונא דהשואל הוא דבעיא הכי משום דאתיא כיחידאה וי"מ כי אמר הכי היכא דשלח בה יד כגון שהוציא ממנה דינר שמעכשיו קנאה ואינה שוב ברשות בעלים לחזרה ולא לאונסין וקמ"ל שאפי' במה שנשאר בה בעין אינה מקודש' ואינהו פליגי בשלא שלח יד כלל דר' מאיר סבר מקודשת דברשות בעלים היא. רש"י ז"ל. ומיהו ק"ל כרבנן הלכך אפי' איתא בעין ולא שלח בה יד אינה מקודשת ואינה ברשות בעלים לא לחזרה ולא לאונסין:


דף מח עמוד א[עריכה]


במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא. יש אומרים דמנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן אינו יכול למחול שאם אתה אומר מחלו מחול במלוה על פה נמי בדשמואל פליגי והיכי אמרת סברין רבנן כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא אי נמי סברי רבנן ה"ה במלוה אינה מקודש' משום דשמואל ויכול אני לדחות ולומר דקי"ל בגמר' דבמעמד שלשתן אי קנה סמכה דעתה ומקודשת דמימר אמרה האי כיון דשניהם היו שם כסיפה לה מלתא דמהדר בהו ומשום הכי צריכין למימ' דרבנן סברי דבמלוה לא תקנו מעמד שלשתן ואם כדברי זה ואם כדברי זה קשה לי למאי דק"ל דרב בין בפקדון בין במלוה אמרה לשמעתי' המקדש במלוה דאחרי' במעמד שלשתן מקודשת, והיה לו לרבי' הגדול ז"ל לכתוב זה.

לפיכך נ"ל דלעולם יכול למחול ולא סמכה דעתה כרבנן וכי איצטריך בגמר' למימר בדרב הונא אמר רב פליגי אליב' דהנהו פירוקי קמאי דאמרי קמפלגי בדרב ובדרב פפא אבל אליב' דפירוק' בתרא ודאי במלוה על פה ובמלוה בשטר תרוייהו בדשמואל קמפלגי ואם תאמר תרתי למה לי חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפי' במלוה בשטר מחלו מחול ולר' מאיר אפי' על פה מחלו אינו מחול אי נמי דר' מאיר במלוה על פה כדפי' רש"י בגמר' לאשמועינן לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ורבנן כטעמייהו משום מחילה ולא סמכה דעתה ומשום דתפיס בגמר' שיטה כלישנ' קמא דמפרשי טעמ' דרבנן משום דלא קנתה בעי לפרושה אף להנך לישני אבל לפירוקי בתראי דרבי מאיר כדמוקי דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון לרבנן לא צריכה ליה למימר טעמייהו משום דשמואל, כנ"ל.

והיינו דתניא בפ"ק קדשה במשכון מקודשת ופירשנ' בגמר' התם במשכון דאחרים אלמא במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא במשכון, וכן כתבה רבינו הגדול ז"ל ופסקה בהלכות.

ומעתה לפי דרכנו למדנו שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול בכל ענין ואם הניח לו משכון עליו ומכרו ומסר לו ללוקח משכונו וחזר ומחלו אינו מחול שאם כן היאך האשה מתקדשת בו לדברי חכמים אלא שמע מינה מחלו אינו מחול:

הכי גרס רש"י ז"ל: וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. ולא גרסי' [ואם לאו] אינה מקודשת משום דבכלהו פירוקי דמפרקינן בגמרא לרבנן ספוקי מספקא להו ואם לאו נמי מקודשת לחומרא.

והא דאקשינן אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדר"מ ה"ה דהוה מצי למימר הכא כגון דאקני לה במסיר' ובדר' קא מפלגי דר"מ לית לי' דר' ור' אלעזר אית ליה דר' ורבנן מספקא להו ולעיל פליגי בדשמואל אלא אי רבנן דהכא רבנן דהתם קשיא דרבנן אדרבנן ומיהו מצי למימר דלעולם בדרב פפא פליגי [לעיל] והכא (בדרב) [בדרבי] ודאמר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה אלא דלא כתב ליה אלא ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו פירוקי דלעיל ועוד דתיקום רבנן דר' כרבנן דהכא ולא נימא דמספקא להו.

והא דאמרי רבנן שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוט' מקודשת. רבי מאיר נמי מודה ולא באו [אלא] לומר שאם אין בו מקודשת ואינה מקודשת.

וי"מ דר' מאיר סבר אינה מקודשת אעפ"י שיש בשטר שוה פרוטה ומשום דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואף על גב דאיפכא שמעינן להו לקמן בההיא דעשה לי שירים ונזמים וטבעות דאוקימנא כגון שהוסיף לה נופך משלו שאני (התם) [הכא] דלאו דעתה אשטרא ואין דעתה אלא לראיה שבו אי נמי קס"ד השתא דהתם בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף פליגי אי נמי באומן קונה בשבח כלי ולמאי דאוקי' בשטר אירוסין סבר ר' מאיר אין שמין את הנייר ובשטר הוא מקדשה ואין דעתו לקדש בכסף ולשם (נמי) [דמי] הנייר ולא מסתברא לן דאי הכי אמאי אמרינן בגמרא דרבנן מספקא להו נימא דרבנן סברי כר' מאיר בחדא דאינה מקודשת בשטר ומיהו שמין את הנייר ובהא פליגי עליה דר' מאיר סבר אעפ"י ששוה פרוטה אינה מקודשת אלא ש"מ לר' מאיר נמי שמין את הנייר ואם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומכאן אתה למד לכל מי שמקדש בשטר והוא פסול שאם הנייר שוה פרוטה מקודשת:


דף מח עמוד ב[עריכה]


והכא במאי עסקינן שהוסיף לה נופך משלו. יש שואלי' כאן וכי לא הוסיף נמי ליקדש במשכון דהא תפיס ליה אאגריה והוה ליה כמלוה שיש עליה משכון בידה מקודשת כר' יוסי בר יהודה כדאמרינן בפ"ק והם משיבים שמחלוקת היא ואין הלכה כר' יוסי בר יהודה מסוגיא זו שבכאן וזה שלא כדעת רבינו.

ואין דבריהם נכונים, דשאני משכון דקני ליה אי מדר' יצחק אי מדרבי יוסי בר יהודה דלהכי אתפסוה מעיקרא אבל כלי לגבי אומן לאו בתורת משכון אתפסוה מעיקרא תדע דתנן במס' ב"מ דף פ' ע"ב כל האומנין שומרי שכר ומסקינן בה דסתמא כר"מ דאמר שוכר כנושא שכר משלם ודלא כר' יהודה ואלו במלוה על המשכון מודה דהוי כשומר שכר. והא למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר משום בל תלין ואלו הוה ליה קנין בגויה כקנינו של משכון אינו עובר אלא כלי אצל אומן בפקדון הוא עד דתבעוה מינה ולא יהבינן ניהלהו דתפסיה אאגריה כדאיתא במלוגא דשטרי, וכן דעת הר' משה פאסי ז"ל כמו שכתב, וכ"כ בה"ג:


דף מט עמוד א[עריכה]


הא דתנן גט פשוט. מפורש בפרקו (ב"ב ק"ס ע"א):


דף נ עמוד א[עריכה]


הא דאמרינן אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה. קשה לי אי משום דברי' שבלב אינן דברים אפי' שלא כדין נמי דהא קאמר בפיו רוצה אני ולא איכפת לן בלביה ואפשר שהיה יכול לומר וליטעמיך אפי' שלא כדין נמי ומסקנא כל דאונסין ליה בידוע דלא ניחא ליה ולאו דברים שבלב מיקרו. ועוד יש לתרץ דמעושה נמי כל שלא כדין לאו דברי' שבלב נינהו דאנן סהדי דלא ניחא ליה אבל בדין ניחוש דלמ' לא ניח' ליה קאמרינן דכל דאמרינן ליה עביד דינך לא אנסין ליה למיתב ולא מפסיד מדנפשיה כלום הלכך אנסי' לא מגלי לן דעתיה בבירור. והוא מתרץ דודאי ניחא ליה ולא משוי נפשיה רשע, ולא מחוור:

אמאי הא בלביה לא ניחא ליה. מאי דקשיא ליה לרבינו תם ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים דף ס"ג ע"א המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אמרינן בלביה לא ניחא ליה לאו קושיא היא דשאני טעות דאין דבורו דבור דלשניה הוא דאתקיל ליה אבל הכ' שהי' בלבו לומר רוצה אני ואמר רוצה אני אעפ"י שאין לבו רוצה דברי' שבלב הם ואינן דברים וכן באותו שמכר נכסיו בלבו היה למכור סתם ואמר סתם אעפ"י שהיה דעתו שלא יהא ממכרו ממכר אלא על מנת לעלות לארץ ישראל דברי' שבלב הם ואינן דברים וכן הא דאמרינן בשבועות דף כ"ו ע"ב גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים לא אמר כלום משום האי טעמא הוא ודמי למאי דאמרינן האדם פרט לאנוס והכי נמי אנוס הן.

ומאי דאמרינן במסכת כלה (פ"א) במעשה דר' עקיב' שהיה מבטל בלבו, קשה הא דברי' שבלב הן ואינן דברים ובזה תירץ ר"ת ז"ל ואמר דשאני התם דאונס הוה דאמרו ליה לר' עקיבא היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ודמיא להא דאמרינן נודרין לחרמין ולהורגים וכו' ואוקימנא בגמרא בדוכתא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דאמרינן דברים שבלב אינן דברי' הכא משום אונס הוה ולי נר' במעשה דר"ע שהיה מיפר בלחש בפיו וכל שאינו משמיע לאזן קרי בלבו כענין שאמרו [ברכות ט"ו ע"א] לא יברך אדם ברכות המזון בלבו משום דהתם עוקר מה שמוציא בשפתיו לגמרי הוא ואפילו במקום אונסא לא היו דברים.

ואי קשה הא דתנן האומר אהא הרי הוא נזיר ואוקימנא בפ"ק דף ה' ע"ב כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי דברים שבלב הן אינו כן דהואיל ואמר אהא הרי הוא כמי שאמר כזה שזה הוא ידות הנדרים שרבתה אותן תורה והואיל והדבר מוכיח על מה אמר הרי הוא נדר גמור וכן הא דאמרינן גלויי דעתא בגיטא מלתא היא כגון דגלי דעתיה בדבור סתם בשעת מעשה אבל הכא ליכא גלויי דעתא בעידן זביני כלל דהא לא אמר כלום.

ואיכא למידק הא דתנן בנדרי' דף כ' ע"א נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דהוא מותר ואמאי הא דברים שבלב נינהו ודמיא להא דתנן צא והבא לי מן החלון ואמר לא היה בלבי אלא מזה פי' לא היה בלבי מאותו כיס שהביא אלא מאחר וקתני ב"ה מעל משום דברים שבלב הם ואינם דברים.

ואיכא למימר קרבן גבוה וקרבן שרים שני מינין ושני גופין הן אבל יש להם שם אחד וכשנדר סתם ופי' לא נדרתי אלא מאחד מהן אינו אלא פי' דבורו ואינו עוקר מה שאמר בפיו ולא מתנה עליו תנאים אחרים אבל האומר הביא לי מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני הוא מתנה תנאים אחרים שאינן במשמע שהרי מחלון זה אמר והוא מודה ומחלון זה הביאו לו ומה שמפרש לא היה בלבי אלא מזה כלו' מן הדלוסקמא ואמרתי חלון טועה הוא דאי הכי למעקר קא אתי והא אמרן דלאו כל כמיניה למעקר תנאיה אעפ"י שמחלק בין תנאי לדבר זה בדברי הבאי אין שומעין לו:

דברים שבלב אינן דברים. כתב הראב"ד ז"ל מהא שמעינן דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות אלא בגטין וקדושין בלחוד דאמרינן דברים שבלב אינן דברים הא אם הוו דברים בטל מקח ואעפ"י שאין כאן תנאי כפול.

ואחרי' אמרו אי הוו דברים שבלב דברים כמי שכפל תנאו דמי שגלה דעתו שאם אינו יכול לעלות לא יהא מקח כלל אבל מי שלא כפל תנאו הואיל והתנה ולא כפל יש במשמע שבכל ענין יהא מעשה קיים וזה אינו נכון כלל.

ובתוספו' אמרו לאו לענין גיטין מצינו גנוי דעתא בגיט' מילת' היא בפרק השולח (גיטין דף ל"ד ע"א) ואע"ג דבעינן בהו תנאי כפול ואיני מבין דבריהם מה ענין גילוי דעת בביטול הגט ממש למתנה בו תנאה אפי' בדבור לא עקר מעשה עד שיכפול לר' מאיר.

אלא י"ל שאין דרך תנאים אלא במתנה על חבירו כגון תנאי בני גד ובני ראובן אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל אם לא עלה ודאי בטל מקח שאפי' בעלה קרוב לאסמכת' הוא על דעת כן עשה ולא גמר אלא בכך שהתולה תנאו על דעת אחרים י"ל כיון שגמר ונתן על ספק התנאי אינו רוצה בביטול מעשה שבו אבל זה שתלה תנאו בעצמו ולא גמר ונתן דאי לא תימ' הכי כל אסמכת' קניה עד שיכפול תנאי שבה.

ומכל מקום אי כדברי רבי מאיר צריך היה לכפול, דר"מ לית ליה מכלל לאו הן בשום מקום לא לענין עצמו ולא לענין אחרים והכי נמי מוכח בפרק השולח (גיטין דף מ"ו ע"ב) בענין המוציא את אשתו משום שם רע דאפי' היכ' דלא בעינן תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן בעינן כפילה לרבי מאיר וכי לא כפל לאו כלום הוא וכאן כמי שכפל ואמר תחלה אינו מוכר אלא שדעתו לעלו' אע"ג דלא משמע לישנ' הכי אבל אנו קבלנו בשם רבינו הגדול ז"ל כדברי ה"ר אברהם ואכתוב סברתו לקמן ועוד מפורש במסכ' שבועות שעיקרו שם:

והא דאמרינן א"ל קום סליק ואי בעי סליק. דוקא דאמר שדי מכורה לך לפי שדעתו לעלות לא"י דעדין יש לי לעמוד באותו דעה אבל התנה בפי' על מנת שאעלה לארץ ישראל יכול לומר אין רצוני לעלות ובטל מקח אם לא יעלה וטעמ' דמלת' משום דתנאי לא עלה על דעת לקיים בלבד נאמר אלא על דעת לבטל מעש' משמע ואין לנו בתנאין כפיה לקיימן כמ"ש בפרקין לעיל (קידושין כ"ז ע"א):

התם כתובות איצטריכ' ליה, תנא קדושין אטו כתובות. איכ' דקשי' לי' א"ה לקדום וליתני [התם] כתובו' בריש' ולאו קושי' היא דקדושין קדמי לכתובו' ועוד כיון דאקדמה הכא אקדמה התם כדי שתהא משנה סדורה בפי הכל בלא שיבוש:


דף נ עמוד ב[עריכה]


אבל פחות משוה פרוטה וכו' אבל קטן שקדש אימא הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קמ"ל. קשה לן וליתני פחות משוה פרוטה ולא בעי שוה פרוטה לשתי נשים איכ' למימר לא זו אף זו קתני אי נמי דאי תנא הכי הוה אמינ' אשה אחת (בפרוטה) [בפחות מפרוטה] הוא דבעי משום דבין פרוטה לפחות מפרוטה לא בקיאי אינשי אבל שתי נשים בפרוטה דלא מטי לחדא אלא חצי פרוטה אומר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה קמ"ל.

[וקשה] והא אמרי' לעיל ש"מ מעות בעלמ' חוזרין דאלמ' אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה וגמר ונתן לשום פקדון ולשמואל גמר ונתן לשם מתנה ואפשר דהתם כיון דהדר יהיב לה אחריתי ואמר בזו ובזו נראה שהוא יודע שאין קדושין תופסין בראשונה שהיא פחות משוה פרוטה. אבל עוד הוקשה לי הא דאמרי' בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג ע"ב) גבי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, וכן קטן שקדש ובעל דצריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין.

ולאו קושי' היא דאדם יודע ואינו יודע הוא. גבי סבלונות להקל שכשם שסמך באותן קדושין בשעת קדושין סומך בהם עכשיו, אבל גבי בעילה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לעולם הוא מתנה בלבו שאם אין קדושיו הראשונים קדושין שתהא בעילתו לשם קדושין דכל הבועל לא מחית לספקא שתהא בעילתו זנות. תדע שהרי אף המקדש על תנאי ובעל אמרינן אחולי אחיל לתנאיה וצריכה גט ואע"פ שי"ל סבור היה שיתקיים תנאו ולפיכך בעל אמרינן לא מחית איניש נפשי' לפי שאינו רוצה שתהא בעילתו בעילת זנות ואפי' במקדש במלוה נמי ובעל אמרו שם צריכה גט ואי אפשר להעמיד משנתנו כדברי האומר שם אינה צריכה גט הימנו דאי הכי הוו מפרשי לה בגמר' ועוד קשה הלכתא אהלכת' ומפורש הוא בתוספת' המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קדושין הראשונים שלח בעלו קנו רבי שמעון אומר לא קנו, וזו היא הבריי' ששנויה שם בפרק המדיר:

חיישינן לסבלונות. רבי חננאל והרי"ף ז"ל פירשו חוששין שמא קדש קדושין אחרים בפני עדים והלכו להם ולפיכך שלח סבלונות אבל לא שיהיו הסבלונו' עצמן קדושין וכ"נ שהרי אין קדושין סתם קדושין אלא אם כן היו עסוקים באותו ענין ונתן סתם וכאן לא הוזכר זה ועוד שכיון שאמרו סבלונות אלמא בשם סבלונות הוא שלחם ואי אפשר לחוש שיהו קדושין. וכן נראה שהוא דומה למה שסמכו ענין לו באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן שהמפרשי' הושוו בו ואין זו החששא אלא שמא קידש בקדושין אחרים.

והא דאמרינן וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושי משדר. הכי קאמר על דעת קדושין גמורים הוא שולח שקדשה שלא בפנינו לפיכך שלח סבלונות ומיהו אין הלשון מחוור ממה שאמרו הכא הוא דטעו הא בעלמ' הוו קדושין ואפשר שהגאונים ז"ל גורסין הא בעלמ' מקודשת א"נ הא בעלמ' חיישינן, וצ"ע:

ואסקה רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיט' לא צריכה דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוט' מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' ניחוש למיעוט' כלו' הואיל ואין קדושין לפניך אלא שאתה חושש שמא קדש נימא זה מן המיעוט הוא שהרי לא קדש קמ"ל דמיעוט' כמאן דליתיה דמי וחוששין שמא קדש שלא בפנינו שאין אדם שולח סבלונות לעולם אלא אם כן קדש.

ורבינו חננאל ורבינו יצחק ז"ל גורסין שניהם: לא צריכ' דמעוט' מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט' קמ"ל וטעמ' דמלתא משום דהאי רוב לאו כרוב גמור הוא שאינו חיוב ואם רצו אין נוהגין כן ואינו דומה למה שאמרי רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב של חיוב וטבע אבל רוב מנהג פעמים שאדם נוהג במנהג המיעוט והואיל והיא אסורא דאשת איש חששו למיעוט זה.

והוי יודע שאע"פ שאמרו שניהם לא היו כאן קדושין אחרים מעולם חוששין וכל שכן היכ' דליכ' מנהגא כגון בעיר חדשה ואינוןלקוטאי שחוששים לסבלונות שכל מקום שאין בו מנהג רואין אותו כמחצה על מחצה וכל שכן הכא שחששו אף למעוטי וכל שכן לדברי המפרש (זהו פירש"י) לחוש לסבלונות עצמן שהן קדושין וכנותן סתם בפני עדים והעמידו כששידך שאלמל' כן לא היו נקראין סבלונות אלא מתנות חנם הם ולפיכך חושש והוא גורס מהו דתימ' ניחוש למיעוט' קמ"ל.

ואף זו שאמרו הוחזק שטר כתובה בשוק נראה שרש"י ז"ל מפרש אם חוששין שמא קדש בפני שנים והלכו להם ואין זה כדרך הסוגי' לפי פירושו.

אבל כך נ"ל, דרב אחא אסוגיין דלעיל קאי והכי קא מבעיא ליה במקום שאין לחוש לסבלונו' כגון דרובא מסבלי והדר מקדשי אם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו לחוש לאותן סבלונות ומסיק רב אשי באתר' דמקדשי והדר כתבי כתובה אם שלח סבלונות ואחר כך כתבו חוששין שמא לשום קדושין שלח והוכיח סופן על תחלתן שאלמלא הוי קדושין לא כתבי כתובה ומה שהקל עליך מנהגם דמסבלי והדר מקדשי החמיר עליך מנהגן בכתובה שאין כותבין אלא אחר קדושין. אי נמי הוחזק שטר כתובה בשוק היינו שכתבו העדים מדעת שניהם לעיני הכל כמנהג החתנות ואח"כ שלח סבלונות דודאי דעתו היה לקדש עכשיו ולמסור לה כתובתה ולפיכך כתבוה שאלמל' לא היה מקדש על מה הקדים וכתבה כל כך ולשון הוחזק בשוק משמע כן, וזה ענין נכון לפי שיטת רש"י ז"ל:

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איכא דקשיא והרי האומר זו תמורת עולה תמורת שלמים שהיא תמורת עולה ושלמים ואלו אמר בזה אחר זה אין האחרון תופס וזה שבוש דשאני התם ששניהם מתקיימים ותמכר ודמי חציה עולה ודמי חציה שלמים:


דף נא עמוד א[עריכה]


שאני מעשר דאי אמר תקדש פלגא דחטתא קדשה. פירש רש"י ז"ל והשת' נמי כשהפרי' בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון ואם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין דאלמא אם איתא לחצאין ניח' (נימ') הא דאמרי' עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה והא אפי' מעשר דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא לחצאין כלומר פלגא פלגא דחטתא והכא אחד מהן עשירי וקדוש כלו ואחד מהן י"א וקרב שלמים לגמרי אלא שמעורבין אלא הואיל קאמרינן כלומר הואיל ואי אמר תקדש פלגא דחטתא נתקדש ראוי לתפוס בזה אחר זה למחצה הלכך בבת אחת דתפיס כולו והמעשר מעשר והמותר טבל ומעורבין זה בזה:

והרי תודה דלית' בטעות ולית' נמי בזה אחר זה. פירש הראב"ד ז"ל וליתא נמי בחצאין דאי אמר תקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוס ותנן אחד שלא יטול פרוס ותניא נמי בספרי וחלת מצה אחת מן הסל שנפרסה או חסרה פסולה ואם אמר חצי כל אחת תקדש הרי היא חסרה ופרוסה:

ודאמרינן מר סבר לאחריות קא מכוין. מפני שאחריותן עליו, מה שאין כן בשאר אלו הנזכרים:

אילימא דאמר כלכם קני ואת וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. בדין הוא דהוה ליה לאביי למימר דסבר לה כרב נחמן דאמר קנה מחצה וכן הלכתא אלא לרוותא דמלתא לתרוצה אפי' לרב ששת כוון ותמהני על ר' שמעון בעל הלכות גדולות שכתב בפסק הלכה ואוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי דאי לאו הכי את וחמור הוא ולא קנה ויפה כוון רבינו שכתב משנתנו כפשטה:


דף נא עמוד ב[עריכה]


והא דאמרי' אלא דאמר להו א' מכם. מב' אחיות, דלאו את וחמור הוא שכל א' מהן ראויה היא להתקדשה לו ואילו פירש איזו מהן הית' מקודש' ואע"פ שעכשיו אינ' מקודש' כיון שראויה היא לקדושין הללו לאו כחמור הוא אבל באומ' כולכן כיון שפי' שהוא מקדש שניה' ואין קדושין חלין בהם הרי הן כחמור, וכן פרש"י ז"ל, ואינו צריך לפנים.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דבשתי אחיות הכל יודעין שאין קדושין תופסין בהן הלכך לנכריות נמי קני כחמור אמר להו אבל לא' משתי אחיות דילמא קסבר קדושין שאין מסורין לביאה (לא) הוה קדושין ולאו מלתא היא דהיכא דאמר קני את וחמור לא תליא מילתא בידיעה דיליה אפילו אינו יודע נמי למ"ד לא קנה דהא עיקר פלוגתייהו בההוא דאמר נכסי לך ולבנך ואין הכל יודעין שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ופלוגתא דרבנן (נמי) [ור"מ] היא. ועוד דבשתי אחיות נמי איכא כמה אינשי דסברי בבת אחת שתיהן מקדושות אטו כ"ע גמירי דרבה ואנן לא ידעינן ואינהו היכי ידעי וקדושי פחות מש"פ מספקא להו לאינשי והיכי פשיטא להו אלא ודאי דברי הבאי הן, והפירוש מפורש:


דף נב עמוד א[עריכה]


כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין. מצאתי בתוס' הצרפתים ז"ל בשם ר"ת שאם שידך ראובן אחת מבנותיו של שמעון ידועה ונתן לו קדושין סתם ואמר לו הרי בתך מקודשת לי אותה הבת המשודכת מקודשת והשאר מותרות שלא כיונו אלא לאותה ששדכו ורגלים לדבר ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אלא בדבורן הן עומדים ואותה המקודשה היא ששדכו. אבל מצאתי שרבינו סעדיה הגאון ז"ל השיב שכולן צריכות גט.

שוב ראיתי בתוספתא (ד,י) וכן שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע לאיזו קדש וזה אינו יודע לאיזה קידש שניהם אסורין מן הספק אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן אבל אינה ראיה גמורה דהתם כיון שקדש כל אחד אחת מהן ידועה ועכשו לא ידעו איזו מהן קדש זה לפיכך הולכין אחר קידושין והעסק שנתעסקו בהן אבל מקדש סתם אפשר שאין הולכין אחר אומדן דעתן.

ובספר היראים ראיתי שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירה בלא גט ובמקום שיש לחוש לקלקול ודאי חיישינן:

יע"ל קג"ם. פי' רבותינו ז"ל, ל - לחי העומד מאליו בפ"ק דעירובין דף ט"ו ע"א, ור"ת ז"ל היה אומר לידה ימי לידה שאינה רואה בהן אם עולין לה לימי הזיבה דאיפלוגו בה במסכת נדה דף ל"ז ע"א ועל הקבלה אנו סומכין, ועוד שהיה לו לומר יו"ד של ימי לידה.

והא דאצטריך למפסק הלכתא כאביי בקדושין שאינן מסורין לביאה לאו משום היא גופ' דכיון דאיתותב רבא פשיטא אלא משום דלית הלכתא כותיה אלא בהני מתנח בהו סימנא וכן נמי ביאוש איתותב בפרק ואלו מציאות דף כ"א ע"ב:


דף נב עמוד ב[עריכה]


לית דחש לה להא דרבי שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים. פי' שאלו נתיאשו הבעלים קנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות וכיון שהיא קונה אותו אף הוא קונה אותה אעפ"י שהוא לא קנה גזילה כשהיא ברשותו דיאוש לא קני:

א"ל מאן פלג לך. יש אומרים שאם נתן שוה שתי פרוטו' כיון שאחת מהן שלו ודאי מקודשת וא"כ לדבריהם אף בשוה פרוטה מקודשת מספק שמא מחצה שלו שוה פרוטה במדי אלא שאני הכא דאמר לה התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגי דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא:

לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה בלבד. קשה לן והא אף בתרומה לא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח דהכי אוקימנא בב"מ דף כ"ב ע"א ואלו לאו הכי לא הוי תרומתו תרומה ואפשר דקס"ד דכי היכי דעשאו שליח ותרם מיפות הוי כלך אצל יפות גלוי דעתא אעפ"י שמתחלה לא נעשה שליח מסתמא אלא לבינונית הכי נמי הכא הוי גלוי דעתא ואמרינן דמינח ניחא ליה וגבי קדושין כיון דהשתא ניחא לה מקודשת כל זמן דאיתנהו בידה ולא נתאכלו דהשתא מיהת חלין אבל גבי תרומה כיון דמעיקרא לא שויא שליח לא חיילא השתא דבעינן אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכל שכן לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כדאיתא התם אבל רש"י ז"ל [כתב אבל] לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופ' הוא דקאמר דלא ליכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה. משמע דמכאן ואילך ניחא ליה ואתיא כשמעתיה דרבא דיאוש שלא מדעת דהוי יאוש:

אבל לאחר שחיטה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. פרש"י ז"ל בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר ומשמע דפליגא הך סוגיא אההיא דגרסינן בבא קמא דף י"ב ע"א דאקשינן ומחיים מי אמר והתנן ובז' ומסקינן מתנות כהונה קא אמרת שאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו פי' ואפי' מחיים נמי לאו ממונו הוא אבל בחלק בעלים הוא דאיכא לאפללוגי ולומר דלאחר שחיטה משל גבוה ומחיים הוי ממונו.

ואפשר לצאת ידי שתיהן, דמשום חלק בעלים תנא בחלקו כלומר לאחר שחיטה בשל גבוה הוא ומחיים הוי ממונו אבל משום חלק כהנים ה"ה מחיים דאינה מקודשת דאינהו אפי' מחיים משל גבוה זכו והיינו דנפקא לן מדכתיב מן האש כאש מה אש ניתן לאכילה אף האי נמי ניתן לאכילה כלו' וכיון דלאחר שחיטה לא ניתן אלא לאכילה אף מחיים לא זכו כהנים אלא על מנת לשחוט ולאכול אבל בעלים ולאחר שחיטה ודאי ככהנים הם ומחיים מעצמם הם זוכין שעדיין לא זכה גבוה בהם.

ויש שהוקשה להם באותה שמועה היכי אקשינן ומחיים מי אמר אי מחיים לא אמר כל שכן לאחר שחיטה ובמאי אמרה. ואי אפשר לפרש ומחיים מי אמר בראוין להקרבה ולימא דקא סלקא דעתין דלא אמרה אלא בכגון בכור בזמן הזה או מחוצה לארץ דלא חזי להקרבה כדאיתא התם דאי הכי אדמקשי ליה מבכור לסייעיה משלמים דאמר בן עזאי לרבי יוסי הגלילי ממונו הוי אע"ג דחזו להקרבה בכ"מ ובכל זמן.

לפיכ' פי' ואמרו דהכי פריך ומחיים מי אמרי במתנות כהונה וכו' ומפרקינן אלא מתנות כהונה שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, והכי גריס ר"ח ז"ל, וה"פ: אלא ליכא חילוק בין מחיים לאחר שחיטה כלל ושאני חלק כהנים דמשלחן גבוה הם זוכין בין מחיים בין לאחר שחיטה ולא אמר רבי יוסי הגלילי בהם ממונו הוי והיינו דתנן אינה מקודשת דבחלק כהנים תנן ולפי פי' זה לא אתיא שמעת' אלא למאי דס"ד מעיקרא התם ואע"ג דאמרינן דיקא נמי דקתני לא קיימא הדיקא במסקנא ואשכחן בתלמודא דכוותה.

ואי אמרת היכי אפשר דהתם דאגב גררא דייקינן עלה טובא ואיפריכא לה הך אוקמת' והכא דעיקר מפרשינן לה באוקמת' דלא קיימא לא קשיא דבמלתיה דרבי יוסי הגלילי התם עיקר דכולה הלכתא בדידיה רהטה והכא אגב גררא דמתני' אייתי לה הכא ומשום הכי לא ארווח בה תלמודא כולי האי כי התם:


דף נג עמוד א[עריכה]


הא דאקשינן והרי חלה ולא המקדש בחלה ובשביעית תנן. מפרש' במתני' אלא שהיא בכלל תרומות ושביעית נפק' ליה מההיא דלעיל וכן הא דאקשינן והרי שביעית דכתיב בה יובל היא קדש ולא כתב אלא ביובל עצמו שהיובל ושביעית דינן שוה בכך וכתוב הקישן וסמכן זה לזה:


דף נג עמוד ב[עריכה]


משום אונסא דאורחא. פרש"י ז"ל דע"כ אונס עליה רמי שהמעשר אין בו כאן שוה פרוטה שאפילו תמכרנו הדמים נתפסין בקדושתו וקדושין צריכין שיהו שוה פרוטה ולא מחוור אם אין בו כאן שוה פרוטה היאך היא מתקדשת ודאי ועוד אם נתן לה ק' כורים של חטים אינן שוים פרוטה כאן והרי היא תמצא שיתן לה מנה ויעלם ויאכלם הפירות עצמן בירושלם והמעות יהיו בידה חולין ולא יתחלל המעשר עליהם והא לא דמי לטובת הנאה דמידי דנפשיה מזבין.

לפיכך נראה כלשונות האחרות שפי' רש"י ז"ל דלא ניחא ליה באונסא שלא תתרעם עליו ותאמר לו קדשתני בדבר שלא נהנתי בו ומלאתי בירושלמי רבי חזקיה ר' ביבי בשם רבי אליעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני משמע דאפי' מעשר קימעא שאין דמי חולין אלא פרוטה מקודשת דבתר שיעורא אזלי בגופיה ולא בתר דמים שבירושלם:

ה"ג כדגריס רש"י ז"ל וכן גריס ר"ת ז"ל: חנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר חנוני כשולחני. ולענין דינא פליגי בה נמי בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג ע"א) וסבר ר' מאיר חנוני כבעל הבית ורבי יהודה סבר כשולחני ואי קשיא היכי אמרינן ר' מאיר לדבריו דרבי יהודה קאמר ליה לדידי אם הוציא נמי לא מעל אלא לדידך אודי לי מיהת דחנוני כבעל הבית דאם כן מעל ולאו אודי לי הוא דאיהו סבר לא מעל כבר פרש"י ז"ל דהכי קאמר אודי לי מיהת דחנוני כבעל הבית ולא מעל גזבר ואמר ליה לא כשולחני ומעל גזבר ומשמע דמשום דפליגי בה לענין דינא קאמר ליה הכא נמי אודי לי שאסור לו להשתמש בהן ושלא מעל גזבר ורישא דמתני' דקתני אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל וכו' לא רבי מאיר קתני לה אלא תנא אחרינא דסבר לה במעילה כרבנן. ודברי רבי מאיר לא קאי אלא אחנוני כבעל הבית וכל המשנה גרסא זו ידו על התחתונה:


דף נד עמוד א[עריכה]


ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל: ולא מצינו הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל אלא אחד בשוגג ואחד מזיד מתחלל ומשנתנו בכתנות כהונה הואיל וניתנו ליהנות בהן שלא ניתנה התורה למלאכי השרת. וקשה לן אי משנתנו היא בכתנות כהונה בשוגג לר' יהודה היכי נפקי לחולין והא תנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד והאי כלי שרת הוא וליכ' למימר ההיא רבי מאיר היא ובשוגג (מודה) [מיירי] דהא נסיב לה תלמוד' הואיל וניתנו ליהנות בהן דאלמ' אי לאו הכי אף באלו בשוגג קדש וחלל ונראה דאין כתנות כהונה קדושי הגוף ככלי שרת שאינן אלא מכשירי עבודה ואין משתמשים בגופן.

ור"ח ז"ל כתב כך: יש מי שגורס בין בשוגג בין במזיד מתחלל וסוגי' דשמעתת' לאו הכי סלקא אלא לא מצינו שאמר ר' מאיר וכו' אלא בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ומתני' דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל וניתנו ליהנות בהן וכו' פי' משום הכי קילא קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ובשוגג אין יוצאין מפני טעם זה בעצמו שניתנו ליהנות בהן ולפיכך היכא דבלו מועלין בהם אף בשוגג שהרי לא ניתנו ליהנות בהן ומשמט להאי פירוש' דסבי' ליה לרב כבר פדא דאמר ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא דרך אכילה דאי לא תימא הכי מעילה דאמר רחמנ' היכי משכחת ליה בעלמ' כדאקשינן לקמן וכי מאחר שאינו מתחלל רבנן במאי מחייב ולפי זה י"ל שאעפ"י שכתנות כהונה ככלי שרת יוצאין הן לחולין דקילא קדושייהו מפני שנתנו ליהנות בהן וכשם שנשתנו מכל שאר הקדשות כך נשתנו משאר קדשי הגוף:

הא דאקשינן מדתנן רבי מאיר אומר אף מועלין בעתיקין שהיה רבי מאיר אומר מועלין בשירי לשכה. לא מחוור' קושיין, דילמ' מאי מועלין בשירי לשכה כשלקחו בהן דבר שלא ניתן ליהנות בו. אבל בחומת העיר ומגדלותיה שניתנו ליהנות לא ואפשר דכיון דקתני מועלין בעתיקין דהיינו במעות עצמן אי ס"ד אין מועלין בחומת העיר אף בהם אין מעילה שהרי הם עומדים לדבר שאין מועלין בו ואין מעילה אלא במיוחד לה ופי' ניתנו ליהנות בהם שמתחלה על מנת ליהנות בהן נתנו ואין לך זר בירושלם שאינו נהנה בהם ואע"פ שכל המחובר לקרקע אין בו מעיל' בתלוש נמי נהנו שהרי על מנת להנות נתקנו וחברו והעלום לדימום ובעלמ' בכי האי גוונא מועלים כדאמרי' בסוף מעילה גבי בנאה לתוך ביתו וכו' ורש"י ז"ל פירש שאין אדם זהיר מליהנות מן החומה לשכב עליה או לישב בצדה ואינו מחוור לי שאם לא נתן ליהנות בשעת מעילה כלומר בתלוש למה לא ימעל באבנים שנתלשו והא דתנן מועלין ודאי בתלוש קאמרינן דאי במחובר אין לך דבר שמועלין בו:

לא תימא רבי מאיר אלא אימ' רבי יהודה אי רבי יהודה וכו'. תרי תנאי ואליב' דרבי יהודה. איכא למידק אמאי משבש לבריית' ואמר לא תימא רבי מאיר ואימא רבי יהודה ולא אמר תרי תנאי אליב' דר' מאיר ואיכא למימר ההיא מתני' גופא דקתני רבי יהודה אומר כל האומר בירושלם וכו' כתנאי אוקימנ' לה במסכת נדרים דף י"א ע"א ואפי' בשת"ל הא דתניא אבני ירושלים שנשרו מועלין בהן רבי מאיר ההיא נמי תנאי היא אליב' דרבי יהודה לפיכך לא רצו לומר תנאי היא אליב' דר' מאיר כיון שלא מצינו כך, כן תירצו רבותינו הצרפתים ז"ל:


דף נד עמוד ב[עריכה]


ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. י"מ להוציא כל ההנאות, וכן פר"ח ז"ל. ואי הכי לית לר' מאיר הא דתנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל וק"ל נמי הא דתניא כתנות כהונ' מועלין בהם ואמאי הא לית לרבי מאיר מעיל' בשום הנאה ואי אפשר לומר דבר פדא סבר לה כרב ושאני כתנות כהונה וכפי מה שפר"ח ז"ל דאי הכי הוה לן למימר הכי והוה לן למימר נמי וכן אמר עולא משמיה דבר פדא ואפשר לידחק ולומר משכחת לה כגון שבלו ועשאום פתילות כאותה ששנינו ממכנסי כהנים שבלו היו עושים פתילות ובא זה והדליקן נהנה בהם שהנאה זו כאכילה היא שכל שכלתו כאכילה לגמרי היא, ואבני ירושלים שנשרו כדרבי יהודה מתני לה.

ולפי מה שכתב רש"י ז"ל נרא' שהוא הדין לכל נהנה מן ההקדש ואפי' חפר בקרדומו שמעל לפי טובת הנאה שנהנה ממנו אבל לא שיצא לחולין וימעול כנגד כלו ולפיכך אין אשה מתקדשת בשגגת הקדש ונ"מ למשאיל קרדום של הקדש לחבירו שהוא מועל לפי טובת הנאה שבו ואותה הנאה מתחללת לפיכך חברו מותר לבקע בו לכתחלה ואי קשי' הא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד הרי בשאר הקדשות יש מועל לא קשי' דהא אוקימנ' כרבי יהודה ואי קשי' והיכי ס"ד לאוקמ' כרבי מאיר פרש"י ז"ל דהא דקאמר ההיא רבי יהודה היא כלומר כבר אוקימנ' כר' יהודה מדקתני אין מועל אחר מועל דאלמא מקמא נפיק לחולין אע"ג דשוגג הוא וראשון מעל ושני לא מעל ועיקר קושיין דמעיקר' כי קושיין דבסוף כלומר דמדרבי יהודה נשמע לדרבי מאיר ואפשר עוד לומר דכי קס"ד לאוקמה כרבי מאיר משום דסביר' לן כרבי יוחנן דמפרש מתני' משום מקח טעות כדאמר רבי יעקב לעיל, וכן אתה צריך לפרש לפי פי' ר"ח ז"ל.

ואחרים אמרו שאם גזל כלי של הקדש ונהנה ממנו מעל כנגד כולו ואפילו לבר פדא שהוא כאכיל' שהרי כל הקרן של הקדש ויצא מרשותו ונתחלל אבל נהנה ממנו על מנת להחזירו ולא נתכוין לגזלו מעל לפי טובת הנאה שבו והא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין בגזל קאמר ובמועל כנגד כולו שבשאר ההקדשות אין בהם ובבהמה ובכלי שרת אפי' ק' נהנים מהם על מנת לגזלם מעלו כנגד כלו אף על פי שלא יצאו לחולין.

ואלו מביאין ראיה ממה שמצאו בתוספת' (מעילה ב,א) לקח קרדום של הקדש ובקע בו ובא אחר ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו נתכוון אחד לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל לפיכך קס"ד לאוקמה לההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשות כרבי מאיר שאם גזל קרדום של הקדש ובקע בו קנאו ומעל חבירו לא מעל ובבהמ' וכלי שרת מעלו כלן בכל ענין.

ויש לפרש דבר פדא לא אמר אכילה דוקא אלא הכי קאמר לכל הנאות שבעולם ולא בא למעט אלא שאינו מתחלל בשוגג דרך מקח וממכר כטעמיה דרבי יעקב שאמר משום רבי יוחנן בקדושי אשה ורב חסדא דאמר אף במכר לא קנה:

ב״ה גמרי קדש קדש ממעשר. איכא דקשיא, ולגמר מיניה מה מעשר יש לו פדיון ולמה ליה הלולים דאיצטריך דאחליה לקדושתיה כדאמרי' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה ע"א) ובכמה מקומות בתלמוד וניחא ליה אי לא כתיב הילולים גמרינן קדש קדש משביעית שאין לו פדיון.

ואחרים אמרו איצטריך דאי לאו הכי הוה אמינ' בשביעית שאין בו מעשר שני לא יהא נוהג בו רביעי כדגרסי' בירוש' במסכת מעשר שני פ"ה שמואל בר אבא בעי ב"ש אומ' לא לימדו נטע רביעי אלא ממעשר שני כדאמרי' אין מעשר שני בשביעית ודכותא אין נטע רביעי בשביעית דכוותא שלישית וששית הואיל ואין בהם מעשר שני לא יהא בהם נטע רביעי אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהם מעשר שני יש בהם שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר ועי' בכל אותה הסוגיא שכולה על דרך זו:


דף נה עמוד א[עריכה]


הכא בבא לחוב בדמיהם עסקינן. פרש"י ז"ל יביא שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ואמר אם עולה היא מחוללת על אלו. ואקשי' וקדושת הגוף מי מתחלל בלא מום וכן פירש הא דאמרי' תהא בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם דכל בהמת מזבח אסור לחללה תמימה ותימ' הוא אם בפדיון הדברים אמורים היכי אקשי מהא דאמרי' אין מועל אחר מועל דמיירי בנהנה בשל הקדשו לענין מעילה ומאי שייכה נמי במזיד דר' מאיר ובשוגג דר' יהודה דמתני' דאינהו לאו בפדיון מיירי והוה לן לאתויי הכא הא דאמ' בעלמ' (תמורה ל"ב ע"ב) בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר והול"ל יכול על מום עובר וכו' ולמימר דאפילו פדאן אינן פדויין.

אלא הכי פירושו: במי שבא ליהנות בהן כדי שיצאו לחולין ויתחייב בדמיהן שהרי מעל ויעשה להם תקנה שיקרבו והיינו דאקשינן לקמן אומרים לו לאד' עמוד וחטא בשביל שתזכה כלומר וכי אומרין לו שימעול בקדשים כדי שיתחייב בדמיהן והכי אית' בירושלמי (ב, ז) אמרו לו לרבי יוחנן וכי אומרין לו לאדם צא מעול בקדשים וכו':


דף נה עמוד ב[עריכה]


ודלמא תודה היא דמייתי נמי תודה. פי' ומשום הכי לא מתני בההיא של שלמים עצמה לימא דאי תודה היא ליהוי תודה ואי שלמים שלמים משום לחמי התודה שאם היא שלמים מה יעשה בלחם וא"ת יקדישנו בפ"ע אין מקדשין לחם בפ"ע:

ודלמא אשם הוא. פרש"י ז"ל וליכא למימר דמייתי נמי אשם שאין אשם בא נדבה. ויש לדקדק בה ולתני בבהמה של שלמים ולימא אם אשם הוא תקרב היא אשם ואם היא שלמים תקרב שלמים ואם עולה יהיו שלמים נדבה וזו עולה תחתיה ואם תאמר שמא אשם שנתכפרו בעליו דנתק לרעיה ודמיו עולת נדבה נתני בבהמה אחרת של עולה שאם אשם הוא ונתכפרו בעליו שיהא זו עולה במקומה ואם לאו נדבה.

ויש משיבים משום דקא ממעט באכילת קדשים דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד ושמא אשם הוא וליום ולילה ולא יותר נמצא מביא קדשים לבית הפיסול וכן פי' הראב"ד ז"ל ואם כן צריך למעט באכילה ששלמים הבאים מן הפסחים אינן נאכלים אלא ליום ולילה למדת שאין חוששין כאן להבאת קדשים לבית הפסול.

ויש אומרים מפני הנסכים הבאי' עם השלמים שאם אשם הוא מה יעשה בהם ואם תאמר יקדישם בפני עצמן שהרי מנדב אדם נסכים בפני עצמן אינן דומין שאלו מזלפין על האישים ואלו לספלים וזה התירוץ אליב' דמאן דאית ליה הכי אבל אליב' דמאן דאמר שניהם לספלים מאי איכא למימר אלא עיקר פירושה דליכ' למימר דמייתי נמי אשם מדלא קתני בבריית' הכי ומה שאמרו דמייתי תודה מפני שהיא בכלל שלמים וקתני בבריית' זכרים עולות נקבות שלמים שפי' אף עולות והוא הדין לשלמים והיינו דלא בעינן נמצא בן שתי שנים מאי כדבעינן לקמן גבי חטאת דפשיט ליה דמייתי נמי (התם) [אשם] ומתנה:

פסח בזמניה מזהר זהירי ביה שלא בזמניה שלמים הוא. אי קשיא כיון דבזמניה זהירי ביה שלא בזמניה היכי משכחת לה הכי קאמר אם נמצא בזמנו אם היה פסח אי אפשר שלא ישמר שהם זהירים בו וכשאבד הם יוצאים ומבקשים ורודפין אחריו ועדיין יש לחוש שמא חפשו ולא מצאו הרי שלמים הוא קרב:


דף נו עמוד ב[עריכה]


טעמא דברח (הוא) [הא] לא ברח קנסינן ליה למוכר. לאו אדשמואל בלחוד קפריך אלא אעיקר ברייתא דקתני יחזרו דמים למקומם אלא דמעיק' לא ס"ד דמשום קנסא הוא אלא מדינא שהמעות של מעשר הן בכל מקום ואם ברח אין קונסין ללוקח אבל השתא דאמר דכשברח קונסין בשלא ברח נמי היה הדין לקונסו ללוקח:

הא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת. איכא למידק הא מותר' היא שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפסחי' דף כ"ה ע"ב דרבינא דהוה שייף לברתיה בגהרקי דערלה לא קשיא התם חולה היתה ושלא כדרך הנאה שרי אעפ"י שאין בו סכנה אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרי' אלא שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן מלקו' הוא דליכא הא אסורא מיהא איכא ואע"ג דמשמע דאסורייהו מדרבנן מדאין לוקין עליהם הא ק"ל דמקדש באיסורין מדבריהם אינה מקודשת ואי קשיא והרי כל הנשרפין אפרן מותר י"ל הכא כשאין באפרה שוה פרוטה.

והאי דלא תנא איסורי ע"ג משום דבעי למיתני מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ותני עלה בתוספתא המקדש בע"ג בעיר הנידחת ויושביה בעורות לבובין באשרה ופירותיה במרקוליס ומה שעליו ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ג אע"ג שמכרן וקדש בדמיה' אינה מקודשת ותנא ושייר חמץ בפסח שאם קדש בו אינה מקודשת ומכרו וקדש בדמיו מקודשת ושייר נמי נותר ופיגול ואפשר שהם בכלל קדשים ששנינו למעלה אינה מקודשת:

ובצפרי מצורע. פי' בשתיהם אינה מקודשת ששתיהם אסורות אי משעת (שחיטה השחיטה) [שחיטת השחוטה] אי משעת לקיחה אלא ששילוח המשולחת מתיר אותה אבל רש"י ז"ל פירש למאן דאמר משעת לקיחת שתיהן אסורות ולמאן דאמר משעת שחיטה שחוטה נאסרת ולא משולחת:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. מצאתי בירושלמי (ב,ח) רבי חגי בשם ר' זעירא כשאין (גמר) דמיהן אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה פי' לפיכך מקודשת שאינן דמיהן שמאחר שאין תופסין את דמיהן לאסור כדאמר בגמר' דילן אעפ"י שהוא נהנה בהן עכשיו מותר שאינן אלא גזל בידו שהן אין להם דמים ואמר רבי חנינ' זאת אומרת שמקדשין כו'. מכאן יש ללמוד שאף הוא עצמו מותר בהנאת אותן דמים שאינן דמים לאיסורין.

ומה שאמר רש"י ז"ל [חולין ד' ע"ב ד"ה מפני] אם כן מצינו דמים לחמץ בפסח לא מצינן שאינן דמים אלא גזל הוא בידו ואם ידע הלה ולקח מתנה הוא שרצה ליתן לו.

ומסתברא לדידן דקיי"ל (נ"ב ע"א) קדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלא א"כ ידע הלה שהוא איסור הנאה ולקח או שמכרן לנכרי וי"ל בנותן דמים כיון דלאנפוקינהו יהביהו ניהליה הלואה הן בידו ומקדש בהן ואע"ג דמקח טעות הוה [מה ד]עבד, כשיבא לחזור בו משלם מביתו:

גמרא: וכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר. בדין היא דהוה ליה למימר מדחזקיה דאיהו נמי מודה בלא יאכל דמשמע לא יהא בו היתר אכילה אלא משום דחזקיה לא אמרה בפי' אלא בחמץ בפסח אבל רבי אבהו אמר כל מקום שנאמר ואי קשה לר' אבהו נהנה מן החמץ בפסח יהא חייב כרת דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה איכ' למימר אוכל לא גמרינן מלא תאכל ומלא תאכלו:


דף נז עמוד א[עריכה]


שחטה ונמצאת טרפה ואי ס"ד מחיים אסורה אמאי מותרת בהנאה. פירש רש"י ז"ל דקס"ד כשבדק בס נין ונמצאת שנטרפה בשחיטתה וא"ה הוה ליה למיתני ונתנבלה בידו דק"ל כל שאירע לה פסול בשחיטה נבלה ואי אליבא דמאן דאמר טרפה מסתמא לא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא ותקשי לן.

אלא ה"פ: דקס"ד מדקתני ונמצאת אלמא מתחלתה לא היה בה טרפות זה אלא עכשיו נמצא ואמאי מותרת הרי נאסרה משעת לקיחה ומפרקינן כגון שנמצא' טרפה בבני מעים כגון שנמצאת בהן יתרת שטרפותה נולד עמה ובידוע שטרפה היתה משעת לקיחה ומאי דקתני שחטה ונמצאת טרפה משום שאין הדבר ניכר עד לאחר שחיטה:


דף נז עמוד ב[עריכה]


והרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו ואסירי. פי' רובע ונרבע בעדים לאחר שנגמר דינן דגמרינן משור הנסקל ובדין הוא דהוה ליה לאתויי שור הנסקל שהוא בנין אב שבהן אבל הביא אלו מפני שהם שנים ולא טרח להביא את השלישי:

הא דאמר ר' יוחנן לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים. ק"ל כיון שאמר שאינ' נאסרת אלא משעת שחיטה דין הוא שתאסר השחוטה בשחיטה שלה והלה במה תאסר לפרש"י ז"ל וי"ל דר' יוחנן מהכא יליף דשחיטה אסרה להו מדאסר רחמנא שחוטה ושרא משולחת, וכן פירש הרב אב ב"ד ז"ל:


דף נח עמוד א[עריכה]


הא דאקשינן אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא. איכא למידק וליהוו נמי דרבנן אמאי מקודש' מי לא אמרי' המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחטי קרדנייתא אין חוששין לקדושיו ואעפ"י שהיא מדבריהם ואפשר דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה אבל חולין שנשחטו בעזרה למאן דאמר לאו דאורייתא כיון שאין להם עיקר בתורה והן מותרין לגמרי אעפ"י שהן אסורין מדבריהם מקודשת ואפשר דהא דדייקינן הכא לאו דאוריי' לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת אלא דאי דאורייתא ודאי אינה מקודשת אבל אי דרבנן אפשר דסבר ר' שמעון מקודשת ולית ליה דרב אי נמי הכי קאמר לאו דאורייתא אלא דרבנן וקסבר רבנן לא אסרום בהנאה אלא באכילה משום דלא ליתיה למשחטיה התם ומחליפי בקדשי' והיינו דאקשינן מישרפו.

ובירושלמי בפ"ק [ה"א] גרסינן בחמיה הא באיסור הנא' מדבריה' מקודשת אין תאמר כן לית הדא פליגא על רב דרב דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה [לא עשה ולא כלום תמן בגופו קדש וחמץ משש שעות ולמעלה] טב הוא כלום.

ויש מביאין ראיה מדתניא [תוספתא ד,ז] המקדש בעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ג אינה מקודשת והא תקרובת ע"ג דרבנן משום דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים נפקא לן שהוא מדברי קבלה ואסמכת' דרבנן ואעפ"י כן אינה מקודשת אף בכל איסורין של דבריהם כן.

וזו הראיה אינה נכונה ואעפ"י שהדבר אמת דאיסו' תקרובת ע"ג מדאורייתא מדגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"א ע"ב) השוחט לע"ג משלם ארבעה וחמשה ואקשינן מכיון ששחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח ואי ס"ד דרבנן ודאי דמריה קא שחיט שהרי מן התורה לא אסרה כדאתמר התם גבי שוחט חולין בעזרה ואפי' למאן דאמר נמי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הא שחיטה ראויה היא כדאקשינן התם במעשה שבת אלא למאן דאמר דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי דהא שחיט' ראויה היא אלמא משום דרבנן לא מפטר ואפי' למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכל שכן למאן דאמר שמה שחיטה דכי טבח דמריה קא טבח ותו דגרסינן במסכ' חולין דף מ' ע"א כפרק ב' השוחט בשבת בחוץ לעבודת גלולים חייב ג' חטאות ואקשינן כיון ששחט בה פורת' אסרה אידך מחתך עפר בעלמ' הוא אשחוטי חוץאמאי מחייב ואמאי כיון דמדאורייתא אינה נאסר' לא ליחייב אשחוטי חוץ.

ומי שדחה באכיל' הן אסורין מן התורה אבל לא בהנאה טעה דאי הקישא עיקר מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ג ואי היקשא דרבנן אסור אכילה מנא לן ועוד מההיא דפרק מרובה תיובתיה דאפי' אסורה באכילה למ"ד שחיט' שאינה ראויה שמה שחיטה משלם:

הא ניחא למאן דאמר שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין. קשיא לן והא לאו באין כאחד הן שהרי שביעית לדבר שנתחדש בה נשנית לומר שאחרון אחרון נתפס ובע"ג כולן אסורין כדאיתא בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ד ע"ב) איכא למימר דעדיפא מינה אקשי ליה דלא תיסוק אדעתיה למימר מדלא כתב רחמנא שאין שני דמים אסורין בה וכתב שהיא תופסת דמיה שמע מיניה לשני כתובי' הבאים כאחד הוא דכתב:

הכא בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר וכו'. בדין הוא דלוקמא בשנפלו לו תרומו' ומעשרו' אלא משום דאי הכי מאי ואפי' ישראל פשיטא ישראל וכהן ודאי שניהם שוין בכך ומאי קא משמע לן משום הכי אוקמא בשנפלו לו טבלים וקמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין:


דף נח עמוד ב[עריכה]


דמר סבר טובת הנאה ממון‪.‬ פי' ומאי דמי טבלו לפי טובת דמי הנאה שבו שהם דמי חולין שבו לגמרי ודמי הנאת התרומה:

ה"ג רש"י ז"ל ואיבעית אימא דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. וכן היא גרסתו של ר"ח ז"ל ונסחי דכתיב בהו לאו כמי שהורמו דמיין משבשן דאי הכי מתני' אמאן מהנך תנאי תרמייה.

ואי ק"ל הא דאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ו ע"ב) גבי ירוש' בנו הבכור שנוטל בזרוע לחיים וקיבה ואמרינן עלה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואוקימנא כר' איכא למימר ההוא תנא סבר לה כותיה דר' בחדא ופליג עליה בחדא אי נמי איבעית אימא קאמרינן כלומר מהכ' ליכא למיפשט דבהא פליגי ואי מההוא אין תפשוט.

וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון ק"ל דממון היא דהכי אסיק רבא למתני' דבמסכת נדרים דף פ"ה ע"א בפרק ואלו נדרים דטובת הנאה ממון:

הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין להעיד עדויותיו בטלין. כל דיניו קאמר ולא זה בלבד קאמר שנטל עליו שכר ומשו' הכי לא קתני אין דינו דין ואין עדותו עדות.

ומפורש בירושלמי פ"ק דסנהדרין כך היא מתנית' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין ובתוספתא דבכורות כך היא שנויה החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדויות שהעיד הרי אלו בטלין ונראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שהי' צריך הכרזה אלא מעצמם הם בטלין שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדויותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך הוא עדות כשרה אעפ"י שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדות עצמה היו מקבלין הימנו שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתה בחנם ואעפ"י שנטל משניהם: