קידושין מד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא כיד אביה דמיא מה אביה משוי שליח אף היא נמי משוי שליח או דילמא כחצר אביה דמיא ועד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה ומי מספקא ליה לרבא הא והאמר רבא אכתב גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו ה"ז גט ניעור אינו גט ניעור אמאי אינו גט דהויא לה חצר משתמרת שלא לדעתה ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטא גיטה לידה נמי לא תיגרש דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה אלא לעולם פשיטא ליה דכי יד אביה דמיא והכי קמיבעיא ליה מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח או לא א"ל באין עושה שליח איתיביה גקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט הכא במאי עסקינן בשאין לה אב הא מדקתני סיפא דאם אמר אביה צא וקבל גט לבתי אם רצה בעל לחזור בו לא יחזור מכלל דרישא בדיש לה אב עסקינן חסורי מיחסרא והכי קתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט במה דברים אמורים כשאין לה אב אבל יש לה אב ואמר אביה צא וקבל לבתי גיטה ורוצה בעל לחזור לא יחזור:
איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט אמרו ליה הא מר עוקבא ובי דיניה בכפרי אפכוה שדרוה לקמיה דרב אמר להו האלהים צריכה גט וצריכה מיאון וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דנימא הכי וטעמא מאי אמר רב אחא בריה דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה אמר ר"נ והוא ששדכו עולא אמר האפילו מיאון אינה צריכה ואע"ג דשידכו מאן דמתני הא לא מתני הא איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה מתיב רב כהנא זוכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות דקדשה מאן אילימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעליא בעיא אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון הוא מותיב לה והוא מפרק לה כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב מתיב רב המנונא אין מוכרה לקרובים משום ר' אלעזר אמרו מוכרה לקרובים
רש"י
[עריכה]
נערה - לרבנן דאמרי מקבלת את גיטה מהו שתעשה אחר שליח לקבל את גיטה בחיי אביה:
כיד אביה כו' - הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה:
ומי מספקא ליה לרבא - שיהא על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור:
ישן והיא משמרתו הרי זה גט - דהויא לה חצר המשתמרת לדעתה על ידה:
ניעור אינו גט - דהויא חצר המשתמרת לדעת העבד עצמו ואינו דומה לחצר גמורה דכי אתרבאי חצירה משום דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל:
אינו גט עד שיגיע גט לידה - דאין שליחות לקטן הילכך המביאו לה יהא שלוחו של בעל להולכה ויתננו לה:
אם אמר לו אביה - של קטנה:
אם רצה הבעל לחזור בו - משנמסרו לו:
לא יחזור - דשליח לקבלה הויא הוא ומשבא גט לידו נתגרשה ואפילו נשרף הגט מיד:
במה דברים אמורים - דקטנה לא שייך בה שליחות כשאין לה אב אבל יש לה אב ואמר ליה אביה כו' כלומר אבל יש לה אב שייך בה שליחות ע"פ אביה אפי' נערה שאם אמר לו אביה בין של קטנה בין של נערה התקבל לבתי כו' ומהשתא לא תקשי דיוקא דרישא דהא בשאין לה אב קאי:
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע ובקטנה הכל מודים שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו:
צריכה גט וצריכה מיאון - כדאמר טעמא לקמיה:
אמר קרנא דברים בגו - כך אמר קרנא יש דברים בתוך דבר זה כלומר יש תשובה ותימה בדברי שמואל:
אמרו ליה - בני בית המדרש לקרנא:
הא מר עוקבא ובית דינו בכפרי - שם מקום סמוך לנו אם נהרדעא ששמואל שם רחוק ממנו בא ונשאל למר עוקבא והוא היה אב ב"ד בימי שמואל כדאמר במו"ק (דף טז:):
אפכוה ושדרוה לקמיה דרב - בשם קרנא צריכה גט ומיאון ובשם שמואל דברים בגו ושדרוה לקמיה דרב לידע אם יודה לדברי שמואל שהיה חלוק על הדבר ומשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל:
אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה:
וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה ויאמרו כו' - הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקידושיה והוה ליה גרושתו מעליא ושוב אין קידושין תופסין לו באחותה שאחות גרושתו בכרת דכתיב (ויקרא יח) בחייה כל שבחייה ואי קדיש אחותה אתי לאפוקה בלא גט:
והוא ששידכו - הא דאמר צריכה גט כששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוו להו קידושין למפרע:
אפי' מיאון אינה צריכה - שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה: ומתמה גמרא אפילו שידכו אמר עולא דאף מיאון אינה צריכה:
ומשני דמתני הא לא מתני הא - מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פירושא דפריש בה ר"נ והוא ששידכו:
איכא דאמרי אמר עולא - מילתא באפיה נפשיה הוא מתני לה ולא אדרב ושמואל וסתמא קאמר ליה ולא שנא שידכו ולא שנא לא שידכו:
וכולן - ט"ו עריות ששנינו ביבמות שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ויליף לה מקרא שהערוה הנופלת ליבום לפני קרוב שהיא עליו בכרת פטורה ופוטרת צרתה וכולן העריות אם מתו קודם שמת הבעל או מיאנו בבעל או נתגרשו (קודם מיאון) דכשמתה ונפלה הצרה לפני היבם לא צרת ערוה היתה ולא פטרה ערוה צרותיה ומותרות ליבם וקתני בתו באותן ט"ו וקאמר דאם מיאנה בחיי אחי אביה שהוא בעלה ומת לאחר מיאון צרתה מתייבמת לאביה אלמא יש לנו בתו ממאנת בחיי אביה והיכי דמי:
אי דקדשה אביה לאחיו במיאון סגי לה - בתמיה והלא זיכתה תורה לאב בקידושי בתו:
דקדשה איהי נפשה - שלא לדעת אביה:
מעשה יתומה בחיי האב - כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואחרי כן קדשה היא את עצמה לאחי אביה דהני קידושין בעו מיאון שלא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי להו דאין מעשה קטנה כלום אלא מדרבנן דתקון נישואין לקטנה שאין לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר:
אין מוכרה - לבתו לקרובים שאין להם קידושין בה דבעינן ראויה לייעוד:
מוכרה לקרובים - כדילפינן בפ"ק (לעיל דף יט:) בתו לאמה פעמים שאינה נמכרת אלא לאמהות:
תוספות
[עריכה]
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ונראה דה"ה בנערה איכא חידוש לר"ל אליבא דר' יהודה ולר' יוחנן אליבא דכ"ע והא דנקיט קטנה משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון דאין מיאון בנערה כדאמר (נדה ד' נב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות:
מאן דמתני הא. פי' בקונטרס מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פי' דפריש בה ר"נ והוא ששידכו אלא סבר דאמר שמואל בלא שידכו ומש"ה פליג עלייהו: איכא דאמרי אמר עולא אפי' מיאון אינה צריכה פירש בקונטרס ואפי' שידכו וזה דחקו לפרש כן דאי בלא שידכו דוקא מאי איכא בין איכא דאמרי ללישנא קמא וקשה דאין זו סברא לומר שתהא חלוקה כל כך דהא לעיל פריך גמרא אע"ג דשידכו אלמא סבירא לגמרא שהדבר פשוט הוא דבשידכו צריך מיאון והכא ללישנא דאיכא דאמרי אמרי' דלא צריך לכך נראה לפרש דלעולא לא מיירי אלא דוקא בלא שידכו ויש חילוק בין איכא דאמרי ללישנא קמא דלישנא קמא פליג אדרב ושמואל כדפירש בקונטרס דמאן דמתני פלוגתא דעולא אדרב ושמואל כו' ולכך איכא דאמרי דכ"ע סבירא דלא פליג אדשמואל ומילתא באפי נפשיה איתמר בלא שידכו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
אלא דקידשה נפשה וקתני דבעיא מיאון. ותיובתא דעולא דאמר אפילו מיאון אינה צריכה וא"ת לשמואל מי ניחא והא איהו דאמר דבעיא גט בהדי מיאון והכא קאמר או מיאנו דמשמע דלא בעיא גט וי"ל בשלמא לשמואל לא ק"ל מידי דאיכא למימר דלעיל מיירי בשידך והכא מיירי בדלא שידך ולהכי לא מצריך אלא מיאון חלא לעולא קשה דאי מיירי בשידך גט ומיאון בעי לפי' ר"י ללישנא דאיכא דאמרי ולפי' הקונטרס אפי' מיאון לא צריך ואי מיירי בדלא שידך אפי' מיאון לא צריך בין לפירוש הקונטרס בין לפי' ר"י:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
נ א מיי' פ"ה מהל' גירושין הלכה י"ז, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף י"ז:
נא ב מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ח, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ב':
נב ג מיי' פ"ו מהל' גירושין הלכה ט', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ג':
נג ד מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ח, סמ"ג עשין נ, וטור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ג':
נד ה ו מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה י"ג, סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף י"א:
נה ז מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה כ"א, סמג עשין צא ועשה צב, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף ז':
ביאורים
[עריכה]ראשונים נוספים
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וכו' צריך גט שמא נתרצה האב. פי' שמא משעת שמיע' נתרצה ונתקיימו הקדושין ואעפ"י שהוא צווח עכשו נמלך הוא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, אבל בצווח מעיקרו בשעת שמיעה אינה צריכה כלום כדאמרינן לקמן שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע אלמא זרה גמורה היא מדחיישינן אפילו מדרבנן והיינו נמי דאמרינן בין היא בין אביה יכולין לעכב ולהוציאה בלא כלום נמי אתמר והכי נמי אתמר בירושל' אע"ג דר' יוחנן אמר שאביה מקדשה ולא היא מודה הוא בא אביה וממאן על ידיה כלומר מודה הוא שצריך הוא למחות ואם לא מיחה חוששין שמא נתרצה והתם נמי קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה ולפי השטה הזאת קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה כאן ושותק צריכה גט שמא נתרצה האב משעה ראשונה ששמע דשתיק' כהודא' דמיא והא דנקיט לה סתם משום דסתמ, באביה כאן עסקינן ושמא נתרצה ודאי בששומע ושותק הוא דאלו במוחה הרי ודאי לא נתרצה:
וצריכה מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. יש לדקדק בנערה מאי איכ' למימר דודאי הוא הדין לנערה דהא קי"ל אביה ולא היא ולקמן גרסי' בנסחי נערה לאו בת מיאון היא שתמאן ויש להשיב היכא דאפשר תקינו רבנן היכא דלא אפשר לא אפשר מידי דהוה אכלהו ספקי קדושין דצריכי גט מספק ועוד יש להשיב דגבי קטנה כיון שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב אמרי ודאי נתרצה האב כיון שהצריכוהו חכמים גט אבל בנערה מימר אמרי לעולם לא נתרצה האב ואעפ"כ כיון שיש לה יד חשו חכמים לקדושיה והצריכוה גט או משום דאתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושי' קדושי תורה ונראה שרב אחא גאון ז"ל גורס נערה שכך כתב בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות אבל לא מצינן מיאון בנערה במקום אחר:
הא דאקשינן ממתני' זו כולן אם מתו או מיאנו. דקתני דבעיא מיאון, לתרווייהו קא מקשה לעולא מדקתני בעיא מיאון ולרב מדקתני דלא בעיא אלא מיאון שאלו היתה צריכה גט אף צרתה חולצת ולא מתיבמת אי נמי רב מוקי לה בדלא שידך וקסבר בעיא מיאון ולא גט אלא לעולא ודאי קשה:
הא דאמר רבא ישן ומשמרתו הרי זה גט. אוקימנא לה התם בפרק הזורק בגיטין (עח, א) בכפות ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.
אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון: וטעמא כדמפרש ואזיל, צריכה גט חוששין שמא נתרצה אביה בקדושיה, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. ופירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר שמואל דחוששין לקדושיה, כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה, דהוה ליה כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, וההיא דלקמן (מה, א) דהנהו תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל, כשהיה הבן עמהם ושתק הוא, ואפילו הכי אמרינן דאין חוששין שמא נתרצה הבן, דמימר אמר במאי דעביד אבא מאי איכפת לי, וכי לא אמרו לי מידי מאי אצוח, נראה שפירש כן, לפי שהוקשה לו אם נתקדשה שלא בפניו כיון דאין לה יד לקבל קדושיה, ובשעת נתינתן לא חלו הקדושין ואינן ראוין לחול, כי שמע האב והודה מה בכך, בשעת נתינתו לא הודה, ובשאת הודאתו לא נתן לה כלום.
ואין פירושו מחוור לי, חדא, דהא ודאי שמעתין כולה לכאורה כההיא דמייתי לקמן בשלהי שמעתין מיירי, ולענין דומה לשמעתין סמכוהו כאן דאמר רב נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, והכי נמי בשהלך אביה למדינת הים ועמדה היא ונתקדשה. ועוד דאמרינן נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן, מדפירש התם והביאה כאן ולא סתם כמו שסתם כאן, משמע דהכא בשאין אביה כאן. ועוד דאמרינן נמי לקמן נתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ורב אסי אמר אביה ולא היא, ואותביניה מהא דתניא גבי מפותה אם מאן ימאן אביה לתתה אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין כו', ומפותה ודאי לא באפיה אביה הוה, אלא ששמע לבסוף ושתק או נתרצה בקדושיה, ועוד מפותה עצמה הויא תיבותיה למאי דסלקא דעתא מעיקרא שפיתה לשם אישות. ומיהו ההיא איכא לתרוצי כדאביי דאמר צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, אלא שהרב ז"ל בעצמו לא פירש כן, הא דאביי אלא צריכה שיודה אביה באותן קדושין עצמן, דהיינו כקדושין אחרים, וגם הרב ז"ל נראה שחזר בו, לקמן, שפירש נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, שלא היה אביה שם בשעת קדושין. ואחרים פירשו חוששין שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, והוא צוה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך. וגם זה אינו מחוור, מדאמרינן בהנהו תרי דהוו שתו חמרא. אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן, ואקשינן ודלמא ארצויי ארצי קמיה, כלומר מעיקרא, ואם איתא מכיון דאמר רבינא אין חוששין שמא נתרצה הבן מעיקרא, מאי קא מקשה תו ודלמא איתרצי מעיקרא הא אמרינן דלא חיישינן אלא ודאי הא דאמרינן נתרצה ולא נתרצה לאחר מעשה קאמר.
ויש לפרש שמא נתרצה כששמע, וכגון ששתק כששמע, ואף על גב דצוח לבסוף, אפילו הכי חיישינן שמא נתרצה בקדושיה כששמע ונתקיימו קדושיה, דהוה ליה כהתקדשי לי על מנת שירצה אביך שמקודשת לכשישמע ולא ימחה, ואף על פי שלא חלו בשעת נתינה, וטעמא דחיישינן שמא נתרצה האב ולא חיישינן שמא נתרצה הבן כדפירש רש"י לקמן דאב בכל דהוא ניחא ליה, משום טב למיתב טנדו, אבל בן מידק דייק ונסיב, והכא אף על פי שנתאכלו המעות קודם ששמע האב, נמי חוששין לה, דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום (לקמן נט, ב) דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת.
ורבותינו בעלי התוס' כתבו דהא דאמרינן חוששין שמא נתרצה האב, דוקא בששתק, אף על פי שצווח לבסוף, כמו שכתבנו אבל בצווח מעיקרו אין חוששין לה כלל, והביאו ראיה דהא רב גופיה דאמר הכא צריכה גט שמא נתרצה האב, איהו הוא דאמר לקמן נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אלמא כל שבא האב ועכב אין חוששין לה, ואמרינן נמי בסמוך נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמד ונשאת, אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, רב אסי אמר אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה, ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, אלמא זרה גמורה הויא מדחיישינן אפילו בדרבנן, דמדאורייתא כיון שנתארסה אוכלת דקנין כספו היא. ולדידי קשיא לי דאם איתא, היכי סתמי סתומי וחסרו עיקרא של דבר, דהיינו שמע האב ושתק, הוה להו לפרושי נתקדשה שלא לדעת אביה ושמע האב ושתק ולבסוף צוח חוששין שמא נתרצה האב. ובההוא מעשה דאיהו אמר לקריבאי, מן הסתם צוח מעיקרו הוה, מדאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה, ואי בששתק רגלים לדבר שנתרצה, או שהסכים על ידו, אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרו אמרו חוששין, וטעמא דמלתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין, אלא אם כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת כן נתרצה האב בקדושיה, ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש, והוה ליה כמתנה על מנת שירצה אביך, ובמתנה בפירוש כך, אף על פי שצווח ולבסוף נתרצה מקודשת, שהרי נתפייס, דהא לא שירצה בשמיעה ראשונה קאמר, אלא שירתצה בקדושיה ומפייס לבסוף ויאמר אין קאמר, ואף על פי שמת האב, חוששין שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו, והכי איתא בתוספתא במכילתין פרק ג (ה"ז) על מנת שירצה פלוני? אף על פי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה כו', על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה, מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת. מת האב מקודשת שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו. ומתניתין לקמן בפרק האומר (סד, א) על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אינה מקודשת גמורה קאמר, עד שיאמר האב אין, למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דכולה מתניתין בדאמר לה על מנת שלא ימחה אבא, כל שכן דלא תיקשי לן כלל, דהכי קאמר על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולפיכך רצה האב שלא מחה מקודשת, לא רצה האב אלא שמחה אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, והא דאמר רב לקמן בין היא בין אביה יכולין לעכב, לומר דלא הווי קדושי ודאי, אבל קדושי ספק הוו, וכן פירשוה בתוס', וההיא דרב אסי דאמר שמא יבא האב וימחה ונמצאת זרה למפרע, אף על פי שאין כאן אלא איסורא דרבנן, מכל מקום אין מאכילין אותה על הספק, שמא יתרצה האב לאחר מחאתו, דלחומרא אמרו שמא יתרצה, לקולא לא אמרו שתאכל באיסור דרבנן שמא יתרצה. וזה אין צריך לפנים, ודאמרינן בירושלמי (ה"א) נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, התם משום דנתקדשה ונשאת שלא לדעת, ודאי מקפד קפיד, וחזקה שלא יתרצה לעולם. הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, ולקמן בשמעתין מחלקי בין נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת לבין נתקדשה ונשאת שלא לדעת כנ"ל.
הא דנקט הכא קטנה הוא הדין לנערה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר מחלוקת לגרושין אבל לקדושין אביה ולא היא, ולקמן גרסי בכלהו נסחאי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, היא ואביה יכולין לעכב, ומשמע דכולה שמעתין נמי בין בקטנה בין בנערה היא.
ואם תאמר אי בנערה, מיאון מאי עבידתיה דהא משהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא תשתרי, מידי דהוה אכל ספיקי קדושין דצריכה גט מספק אף על פי שאינה יכולה למאן, אי נמי איכא למימר דבקטנה שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב איכא למגזר טפי, דאי אמרת לא ממאנת, אמרי מדאצרכוה רבנן גיטה קמו ביה רבנן באב ונתרצה בקדושיה, אבל בנערה דיש לה יד, מימר אמרי מיחש הוא דחשו לה רבנן ואצרכוה גיטא, משום דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושיה [מן ה]תורה. ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה, שכן כתב בפרשת ואלה המשפטים, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר, ונראה שהוא גורס כאן נערה, ורבותינו בעלי התוס' אמרו שהיא צריכה כרוז.
הא דאמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה. פירש רש"י ז"ל ואפילו בששדכו. ומקצת נוסחאות יש שכתוב בהם בפירוש ואפילו שדכו. ורבותינו בעלי התוספות פירשוה בשלא שדכו, דאי בשדכו הא משמע דפשיטא להו דחוששין, מדפרכינן ללישנא קמא ואפילו שדכו, ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא. ואינו מחוור מדאקשינן לעולא מהא דתניא ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מדקא קרי ליה אלמנה, ועל כרחין בדקדשה איהי נפשה, דאלמא נתקדשה שלא לדעת אביה מקודשת, ואם איתא מאי קושיא, דלמא בששדכה אביה, ויש מי שתירץ דבשדך האב שפחות אחר אישות היא. וקשיא לי דאטו מי אלים שדך האב משקבל אביה כסף ממכרה מאדון ואמר לה צאי וקבלי קדושיך, דהא ההיא כרב יוסי בר' יהודה מוקמיה לה, דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, ואנן מדר' יוסי שמעינן בפרקין קמא (יט, א) דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, וכדדייק לה רבא אמר רב נחמן, אלא ודאי נראין דברי רש"י ז"ל דעולא אפילו בששדכו קאמר, והיינו קושיא ממוכרה אלמנה לכהן גדול בין שדכו בין לא שדכו.
וכולן שמתו או מיאנו כו': וקשיא לעולא, דהא לעולא בין שדך בין לא שדך אינה צריכה מיאון, אבל לרב מוקמיה לה בשלא שדך, ולפיך במיאון סגיא, ומיאון מיהא בעיא.
בעא רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. פי' אליבא דרבנן מבעיא ליה דהלכתא כוותיהו ומי מספקא ליה לרבא דנערה לרבנן לא מדין חצרו של אב מקבלא גיטה והאמר רבא כתב לאשתו גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ובמסכת גיטין פרכינן אמאי חצר מהלכת לא קנה ופריקנא והלכתא בכפות וליכא לפרושי דבכפות מיירי ותו לא בעינן ישן דאם כן מאי ישן דקאמר רבא דאי בכפות למה לי ישן אפילו נעור נמי ואי בלא כפות אמאי הוה גט חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה. ותו סיפא דקתני נעור אינו גט היכי דמי אילימא בכפות אמאי לא ואי בלא כפות אפילו ישן נמי. לכך יש לנו לפרש על כרחינו להלכתא דמימרא דרבא בכפות מיירי ולפיכך כשהוא כפות וישן הרי זה גט ונעור אע"פ שהוא כפות אינו גט דתרתי בעינן כפות וישן והא דלא נקט רבא כפות בהדי' משום דההיא פשיטא דבלאו הכי לא מהני דהוה ליה חצר מהלכת אבל ישן איצטריכא ליה סד"א כיון דכפות משתמרת לדעתה היא אפי' נעור קמ"ל דכיון דבן דעת הוא משתמר לדעתו ובעי' אף ישן ולאפוקי בהמה דסגי לה בכפותה כדאיתא בפרק אלו מציאות ואי ס"ד כחצר אביה דמיא כי מטי גיטה לידה לא תיגרש פי' עד דתהוי כפותה וישנה ואלו מתני' סתמא קתני אפי' בנעורה ואינה כפותה:
אלא רבא הכי קא מבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשוייה איהי שליח או לא ואסיקנא דאינה עושה שליח מהכא משמע לי דמאי דאמרינן התם בגיטין דנערה לרבנן יד יתירא זכי ליה רחמנא דיד דידה הוא היד היתירה לא יד אביה דהא יד אביה עיקר ואלים מדידה דמשוי שליח וידה טפל דלא שויה שליח והיכי מקרו יד אביה שהוא עיקר יד יתירה:
אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. פי' שלא בידיעתו ואין אנו יודעים אי ניחא ליה או לא אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון ואמרינן מאי טעמא ופרישנא צריכה גט שמא נתרצה האב כלומר בקידושין ונתקיימו הקידושין. וכ"ת במה נתקיימה דהא לא זכה האב באותן קידושין כלל דהא קטנה לית לה זכייה מדאוריי' כדי שיזכה בהן לאביה ולא בת שליחות היא שתעשה לו שליח ואיהי גופה לית לה יד מעצמה. ואיכא למימר דגמרי קדושין מדין תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך או תן ככר לכלב ותתקדש לך דכיון שנתן על פיו מקודשת אע"פ שלא אכלו הכלב ולא נהנה האב מאותן קידושין דמקדשה בההיא הנאה שעשה דברו דשוי פרוטה כדכתיבנא בפ"ק הכא נמי כשנתרצה האב בקידושין הוא כאומר הניח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה ותתקדש לך ומיהו בעינן שיהא הכסף בעין בשעה שמתרצה האב דאי לא במאי מקדשה שהרי לא נתן ולא הטח לה כלום על פיו ומה שנתן תחלה מאליו נתן לה על דעת קידושין שלו אבל השתא כשהוא בעין איכא נתינה על פיו שהרי אלו לא נתרצה האב בקידושין הדר איהו ושקיל כספיה מינה דלית לה זכייה למזכי בהו ועכשיו מניחין בשביל אביו ואע"פ שאין דעת המקדש לכך בההיא הנאה דמטי לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקני לה ואפשר שהמקדש מתכוין לכך שהרי כל אדם רוצה שיגמרו נישואין כדאיתא בפרק המדיר ובבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת רצוי דנערה נהי דלית לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכייה היא וכי מקבלה להו הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע דזכין לאדם שלא בפניו וכן באומר לראובן זכה בכסף לאחותך ותתקדשי לי בו ושמעה ונתרצה הרי היא מקודשת למפרע משעה שזכה לה והאי נתרצה האב דאמרינן הכל הולך אחר שמיעה ראשונה כלומר שאם כששמע תחלה נתרצה נתקיימו הקידושין אע"פ שצווח אח"כ ואם כששמע תחלה צוח נתבטלו אע"פ ששתק אח"כ. וכ"ת כיון דנתרצה האב מקודשת הא דאמרינן בפ"ק אומר אדם לבתו קטנה צאו וקבלי קידושיך מדברי רבי יוסי ברבי יהודה למה לי מדברי ר' יוסי אפילו רבנן נמי שהרי נתרצה האב ואיכא למימר דאלו מדין נתרצה האב דאמרי' הכא הא פרישנא דלא מהני עד דלהוו מעות בעין בשעת רצוי ולכי שמע דלישתוק ולרצי אבל באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך מכיון שקבלה קידושיה גמרו הקידושין אף על פי שלא נתרצה האב אח"כ כלל ואין המעות בעין והיינו דאיצטרכינן למיתי עלה מרבי יוסי ברבי יהודה כדפרישנא התם:
ואיכא דקשיא לי' א"כ כי לא נתרצה האב נמי תהא צריכה גט דניחוש שמח מתחלה אמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך דהא דכותה אמרינן לקמן בעובדא דהנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי דבבל דאקשינן וליחוש שמא עשאו לאב שליח ומפרקינן לא חציף איניש למעבד אבוה שליח וא"כ הכא דליכא חוצפא ניחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קידושיך. ואיכא דאמרי דאין הכי נמי דחיישינן להכי וחדא מנייהו נקט. א"נ דהכי קאמר שמא נתרצה האב או קודם הקידושין שאמר לה צאי וקבלי קידושיך או לאחר הקידושין ולא נהירא דמאי דקאמר חדא מינייהו נקט ליתא דכל כה"ג הוה ליה לפרושי שהרי הדין תלוי בזה כשלא נתרצה לחוש לשליחות ודקאמר דבכלל לשון נתרצה הוא ליתא נמי דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו לקמן אמרינן אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ואפי' הכי פרכינן ודילמא אירצי קמיה מעיקרא אלמא אין במשמע נתרצה הבן אלא רצוי דבתר קידושין ודכות' נמי בנתרצה האב ותו דבהדיא משמע בירושלמי דלא חיישינן לשליחות ואם לא נתרצה האב אינה צריכה גט דאמרינן נתקדשה שלא לדעת מעשה היה ובא אביה ועקר קידושיה כלומר לפי שלא נתרצה ולא חששו לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך מעיקרא:
והנכון דהא דלא חיישינן הכא לשליחות משום דלקמן שהיו הקידושין ע"י אביו שהוא בן דעת יש רגלים לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קידושין לבנו ולא היה טועה לקבל קידושיו אלמלא שעשאו שליח דשדוך אבל הכא קטנה דלאו בת דעה עבידא דמקבלא קידושין שלא מדעת אביה דאיהי סברא דיכלה לקידושי נפשי' דנשי לאו דינא גמירי וכ"ש קטנה:
אמר רב נחמן והוא ששידכו. פירוש אבל לא שידכו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה גט ועולא אמר דאפילו שדכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון ומסתברא דלא פליגי אלא מסתמא אבל היכא דודאי נתרצה האב דכולי עלמא מקודשת ואע"ג דלא שדכו דלשמא נתרצה האב לא חיישינן וכיון דליכא גט לא טעו באחותה ואינה צריכה מיאון וכו' ומסתברא נמי דהוא הדין בנערה שאם נתרצה האב מקודשת ומסתמא צריכה גט לשמואל שמא נתרצה האב בששדכו אלא דבנערה לא בעינן מיאון שאין מיאון בגדולה וכ"ת יאמרו קדושין תופסין באחותה אנן מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ודלא אפשר לתקוני לא אפשר. ולא עוד אלא דבנערה לא בעינן שיהו המעות בעין בשעת הרצוי כדפרישנא לעיל. וכן דעת מורי רבינו נר"ו ועיקר:
מתיב רב כהנא וכלן אם מתו או אם מיאנו עד וקתני דבעיא מיאון. פירוש וקשיא לעולא דאמר שאפי' מיאון אינה צריכה. וכ"ת יליקשי נמי לרב דאיהו קאמר שצריכה גט ומיאון ואלו מתניתין קתני מיאנו או נתגרשו אלמא כל שיש מיאון אין שם גט ובתו דקידשה נפשה מיאנה בלחוד ולא נתגרשה. תירצו בתוספות דמסתמא פריך לכולהו והכי קא פריך וקתני דבעיא מיאון ובמיאון סגי לה וקשיא לכולהו והיינו דלא אמרינן וקשיא לעולא. וא"ל דבשלמא לרב לא קשיא דאי הו מוקי' מתניתין כשלא שדכו שאינה צריכה גט ואפילו הכי הצריכוה מיאון גזרה אטו יתומה ולחומרא אבל לעולא קשיא על כרחין כנ"ל:
הוא מותיב לה והוא מפרק לה דמתניתין מיירי בדקידשה נפשה אחר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה דהיינו אחר שנשאה אביו לאחר ונתאלמנה ממנו ויצאה מרשות אביה שדינה כיתומה גמורה שצריכה מיאון וסגי לה מיאון:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה כו'. נראה לי דכי היכי דאמרינן בקטנה דפליגי רב ושמואל ועלא הם הכי נמי פליייגי בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אליבא דרבי יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין ד"ה אביה ולא היא. הואי דנקט קטנה משום דבקטנה שייך מיאון אבל בנערה לא שייך מימו דאין מיאון בנערה ואלו הוה מצרכינן להא מיאון נפיק מניה חורבא ליתומה שקדשוה אמה ואחיה לדעתה ויאמרו דאפילו משהביאה שתי שערות יכולה למאן הלכך אין לומר בנערה צריכה גט וצריכה מיאון אלא גט בלבד הוא דמצרכינן לה ולהכי נקט קטנה דשייך בה מיאון.
עולא דאמר שאינה צריכה לא גט ולא מיאון הוא הדין דאמר בנערה דאינה צריכה גט שכיון שיאנה יכוהל לקבל קידושיה בלא דעת אביה כך האי הנערה כמו הקטנה. וכך כתב גם רב אחאי גאון משבחא בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים דבנערה פליגי רב ושמולא ועולא רובינא. ונראין לי דבריו בזה שאמר דפליג רבינא אפילו בנערה. ופוטרה באל גט. אבל במה שאמר דרב ושמואל בנערה קא אמרי צריכה גט וצריכה מיאון אינו נראה לי דלא שייך מיאון בנערה כדפרישית דנפיק מינה חורבא. ובכל הספרים כתיב קטנה ולא נערה. עיין בשליהי הילכתא שפרשתי דוקא נערה:
אמר ליה הא רבי עיקיבא ובית דינו בכפרי. ראיתי כתוב ששמואל קרא את רבו רבי עקיבא מפני שהיה חכם גדול בדורו כרבי עקיבא בדורו:
איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדש שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה וע"ג דשדיכו. נראה לי דבהא פליגי דרב ושמואל סברי כיון דשידכו יש לחוש שמא נתרצ' האב כששמע וכיון דנתרצה כששמע אמרי' הוברר הדבר דבשעת קבלת הקידושין נמי כאלו נתרצה האב בפירוש דמי והוו קידושין למפרע וכך פירש המורה והוה להו קידושין למפרע. ועולא סבר אע"פ שנתרצה אביה עכשיו כששמע מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ואל היה רצונו שם ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שרצה האב אלא בעינן רצון האב באותה השעה וכיון שלא היה שם רצונו אפילו מיאון אינו צריכה. וכתב רבינו יצחק מפאס זצו"קל כולהו רבואתא קמאי הכין פסקו כגון רב אחאי משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האיי גאון בתרובותיו הכי כולהו פסקא הילכתא כרבינא ודחו לה לדרב ושמולא בין בטקנה בין בנערה דהיכא דקידשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוי קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ולא היא אלא היכא דשדיכו והדר איקדשה שלא לדעת אביה ונתרצה האב צריכה מיהא גט דאפילו רבינא לא אמר אלא דלא חיישינן שמא נתרצה אבל ודאי נתרצה לא אמר. ואינו נראה לי מה שאמר רבינו יצחק והנהו רבואתא נראה לי דאמרי' בין נתרצה בין לא נתרצה אינן קדושין. דאם איתה דהיכא דאיכא עדים שבאותה השעה ששמע נתרצה הוה קדושין היכי שרו מספיקא אשת איש לעלמא ואמרי' דלא חיישינן מסתמא שמא נתרצה כששמע אלא אמרינן לא נתרצה ואמאי והא כל ספק איסורא לחומרא והכי נמי ניזיל לחומרא ונימא שמא נתרצה. אטו קים לעולא שלעולם לא נתרצה האב בשומעו וירד לדיעות בני אדם שאינן מתרצין במה שעשו בנותיהן. לאו מילתא היא דהרבה בני אדם יש שמתרצין בשומען ועוד דשידנו ולא היה האב מוחה מתחילה. הלכך אני אומר שאע"פ שנתרצה האב בשומעו ויש עדים בדבר זה אפילו הכי לא הוי קידושי כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם:
האיש מקדש את בתו. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושיה. פי' ואע"פ שעכשיו אומר איני רוצה חיישנין שמא בעת ששמע רצה. וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה. ואע"פ שעכשיו אומר רוצה אני חיישינן שמא בעת ששמע לא רצה. וקתני דבעיא מיאון. פי' ושמואל מוקי לה במיאון עם גט אלא לעולא קשיא.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
נערה שיש לה אב לרבנן קא בעי דאמרי בין היא בין אביה מקבלין גיטה איתיביה קטנה וכו' עד שיגיע גט לידה בתורת שליחות הבעל וקסבר האי מקשה דמיירי בשיש לה אב ואפי' בקטנה סברי רבנן דבין היא בין אביה מקבלין גיטה והאי דקא מפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בנערה אביה ולא היא. בשאין לה אב דקטנה שיש לה אב דברי הכל אביה ולא היא והיינו דקא מפלגי בנערה ולא קטנה ומ"ה הכא טעמא דקטנה שאינה ראויה לעשות שליח הא נערה ה"ז גט דבת שליחות היא דנערה היא ואין לה אב:
לא יחזור דמגורשת היא תכף שהגיע הגט ביד השליח:
כפרי. שם מקום והיה קרוב להם ונהרדעא שהוא מקום שמואל היה רחוק מהם. אפכוה ששמואל אמר דברים בגו וקרנא אמר צריכה גט ומיאון מפני שרב אוהב שמואל אולי יודה לדברי קרנא. שמא נתרצה והוו קדושין:
אין קדושין תופסין אם חזר וקדש זה האיש אחותה יאמרו שאינן קדושין כלל שהרי אחותה גירש בגט ונמצא שהיא אחות אשתו מ"ה צריכה למאן להודיע שהקדושין אינן קדושין בודאי ואם יקדש אחותה אינו רשאי לקיימה אלא מוציאה בגט דספק הוא אם אחותה היתה אשתו אם לאו. דשדיך דבר עם האב כבר מענין הזיווג ונתרצה מ"ה חיישי' כשקדש אחר זמן מרובה שמא נתרצה עתה דהא נתרצה כבר. ואפי' שדכו דלא חיישי' שמא נתרצה. ואפי' קדשה בפני האב הואיל ולא אמר לה קבלי קדושיך כדלקמן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה