שולחן ערוך אבן העזר לז יא
<< · שולחן ערוך אבן העזר · לז · יא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה, או נישאת, אינו כלום. ואפילו מיאון אינה צריכה. ואפילו שידכה אביה תחילה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין. ויש אומרים שאם נתרצה האב כששמע, הוו קידושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך; ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע, אלא שתק ולא מחה ואחר כך נתרצה, הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה, אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה.
- הגה: ויש אומרים דאם נתאכלו המעות קודם, לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן).
במה דברים אמורים? כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה; אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אחר כך.
- הגה: ויש אומרים דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד, הוי כאלו נתרצה (שם). ואם לא שמע האב, או שהלך למדינת הים, ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה, גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סימן תע"ט). ויש אומרים דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (הרשב"א סימן אלף רי"ט). ויש להחמיר כסברא הראשונה:
מפרשים
חלקת מחוקק
(יז) ואפילו שדכה אביה תחלה: הקשה בב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא מבואר בסמוך דהוי קדושין ומכח קושיא זו הגיה ואפילו שדכה באביה והיינו כפרש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו ע"ש ואין צורך דאף דנתרצ' בשדוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשה התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל היא הקדושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה:
(יח) בפי' אחר הקדושין: זה הוא דעת הרמב"ם והרי"ף לקצת מפרשים אבל הר"ן מסתפק בדעת הרי"ף דאפש' לומר דאף דנתרצה בשעת הקדושין ג"כ אינה מקודשת וע' במהרי"ק שחילק דאם נתקדשה בפניו ושתק ואחר כך נתרצה דהוי קדושין:
(יט) אפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה: אף על גב דאין הקדושין בעין ועל מה יחולו מ"מ בההיא הנאה שנעשה רצונו מתקדשת ודומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ"ה בעל סברא זו וע' בתשו' מהרי"ק שורש ל"ב דף כ"ג שמיישב גם כן דעת הרמ"ה ומביא כמה ראיות לדבריו דמצינו כיוצא בזה שהקדושין חלין אף לאחר שנתאכלו ע"ש:
(כ) ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה: זה הוא דעת המרדכי שם בהג"ה בשם ריב"ש ע"ש שמחמיר אפילו היכא דאנן סהדי שיתרצה האב אף על גב דעדיין לא בא האב מודה רבינ' דצריכא גט ומיאון ולקמן סעיף י"ד הביא הרב דבריו והעתקתי שם לשונו:
(כא) גדלו הקדושין עמה: ע' בתק' מהרי"ק שורש ל"ב שהאריך בדין זה ובדין יתומה שגדלו קידושין בהד' אי מקודשת מדאוריית' או מדרבנן ולא ראיתי בדברי הרשב"א בתשוב' חולק על זה רק שכ' מלתא דפסיק' אם בעל בודאי חשבינן לה מקודשת מדאוריית' ובלא בעל לא מיירי:
בית שמואל
(יד) או נערה: יש מחלקים בנתרצה בין קטנה לנערה ועיין בש"ג:
(טו) או נשאת: היינו קדושין ונשואין היה הכל בלא דעת אביה ובש"ס פליגי בזה ר"ה ור"י ולר"ה אוכלת בתרומה ש"מ דהוי קידושין ודאי וכ"כ הריב"ש סימן קנ"ג ובת' רשב"א סי' אלף רי"ט כ' בשם הרמב"ן בקידש ונשאת לכ"ע צריכה גט ומיאון בזה לא נדחה דברי רב ושמואל ותימ' על המחבר שפוסק בפשיטות דלא הוי קדושין גם מ"ש בספרו ב"י להרא"ש היה גירס' אחרת בש"ס לכאורה תמוה מנ"ל דהיה לו גירס' אחרת אלא נראה גירסתו ג"כ כגירס' שלנו בש"ס דאתמר נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת ור' ירמיה אמר אוכלת והלכת' כר"ה שהוא רבו של רבי ירמיה אלא כשהיה הקדושין ונשואין שלא לדעת אביה כאן בזה ס"ל ר"ה דאוכלת פסק עולא כר"י דהוא תלמיד דר"ה וצ"ע:
(טז) ואפילו שדכה: אף על גב דכתב בסמוך אם גילה דעתו שחפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה וכן הק' ב"ח ומחמת קושי' זו הגירס' בטור ע"ש ואשתמיט מיניה מ"ש הריב"ש שם דאף שהסכים על השידוך מ"מ כוונתו שיקדש הוא בעצמו:
(יז) ואפילו התרצה: משמע אפילו המעות בעין ולא נתאכלו לא מהני מאחר שלא היה גילוי דעת בעת הקדושין כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף ולא כמרדכי שכ' כשלא נתאכלו מודה הרי"ף וכתב הטור בשם הרי"ף אפילו נתקדשה בפני האב אינה מקודשת, ויש לספק בזה אם כוונתו אפילו ריצוי בפי' בעת הקדושין לא מהני כמה שהר"ן מסופק בזה, או ס"ל קדושין בפניו לא הוי ריצוי וכ"כ מהרי"ק שורש למ"ד אבל בת' ריב"ש סימן תע"ט כתב קידושין בפניו הוי ריצוי, וריצוי בשעת קידושין לפי מסקנת הר"ן מהני להרי"ף וכן הוא להדיא לדעת הרמב"ם לכן כתב המחבר אפילו נתרצה אחר הקדושין כלומר אבל בעת הקידושין מהני, מיהו לדעת הרא"מ שהביא בסמוך פשיט' בקטנה לא מהני דלא עדיף מאלו אמר צאי וקבלי קדושך, ומזה ג"כ מוכח להרי"ף יכולה קטנה לקבל קידושיה דא"כ מהיכ' תיתי לומר דריצוי מהני להרי"ף בעת הקידושין ואין סבר' לחלק לצאי וקבלי לרצוי בעת הקדושין:
(יח) שאם נתרצה וכו': והא דמהני ריצוי אחר מתן מעות כתב הר"ן משום כל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה רמי' עליו וזכין לאדם שלא בפניו ואם לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאין זכות גמור גם הרא"ש כתב הטעם דהוי למפרע כאלו אמר צאי וקבל קידושך לפ"ז הוי קידושין למפרע ואפילו נתאכלו המעות וא"י למה סתם המחבר כדעת הרמ"ה דכתב דקדושי' חלין משעת השמיע' ואפשר הטעם משום שליח קבלה צריך להיות בעדים וכאן איירי דריצוי היה לפני עדים ולדעת הרמ"ה דס"ל דחלין הקדושין משעת השמיעה אפילו נתאכלו המעות טעמו מאחר דנתן לתורת קדושין חלין הקדושין משעת ריצוי כמה דקי"ל המקדש לאחר ל' יום כ"כ בתשובת מהרי"ק סי' ל' ואישתמטא לב"ח ועיין סי' כ"ח מה שכתב בשם הריטב"א כשמקדש בגזל ואחר כך קנה מנגזל אם הקדושין חלין ואפשר שם גרע טפי מאחר שהיה גזל ונראה דנפקא מינה בין טעם הרא"ש לטעם דהר"ן כי להרא"ש הטעם כאלו אמר צאי וקבל קידושך א"כ אם אמרה בעת קדושין דאין כוונתה לעשות שליחות לא הוי קדושין כמ"ש במרדכי בשם ר"י ולטעם הר"ן אף בכה"ג מהני מאחר למפרע נתברר שהוא זכות שלו:
(יט) נתרצה: אבל בלא ריצוי אין חשש מיהו לכמה פוסקים בנערה קי"ל כרב ושמואל וצריכה גט ומ"ש ב"ח דצריכה מיאון ל"ד כי בנערה לא שייך מיאון אף על גב דיש לחוש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומהאי טעמא ס"ל לרב ושמואל בקטנה דצריכה מיאון עיין בהרא"ש ור"ן תרצו במקום דאין תקנה אין לחוש מיהו צריכה הכרזה בנערה כ"כ הרא"ש בדרך ואפשר ורי"ו פסק כן:
(כ) אבל אם מיחתה: הנה לדעת תוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידשה האב בעצמו, והרמב"ם כתב ריצוי אחר הקדושין לא מהני וכתב דיכול' לעכב ולכאורה קשה מאחר דריצוי לא מהני למה לי העיכוב שלה ת"ל בלא עיכוב נמי לא הוי קידושין ותירץ הב"י דה"ק ריצוי אחר הקדושין לא מהני אבל ריצוי בעת הקדושין מהני ואם היה ריצוי אביה יכולה היא לעכב אח"כ וס"ל כדע' תו' וב"ח פירש דברי הרמב"ם אם הרצה האב אף על גב דלא מהני ריצוי מ"מ אם זה רוצה לקדשה אחר ריצוי האב אז בלא עיכוב היא או אביה הוי קידושין מעלייתא ובכה"ג צריך מחאה בפירוש אביה או היא לפ"ז ס"ל הרמב"ם כרמ"ה כמ"ש בסעיף י"ב ואפשר בכה"ג שכבר גילה דעתו לא מהני מחאה שלו אא"כ מיחה מיד בעת הקדושין:
(כא) וי"א דאם שמע ושתק: כ"כ המרדכי ונראה כל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' בסוגיא זו ד"ה בין היא דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל וכן הוא בר"ן ובטור בשם הרמ"ה וכן בתשו' ריב"ש סימן תע"ט משמע להדיא כן ומ"ש בסימן י"ג וסימן קצ"ג לא כתב אלא בדרך את"ל ע"ש, וכן הוא בתשו' מהרי"ק:
(כב) ושתקה: אף לדעת הפוסקים דלא מהני שתק האב משום שמא מחמת כעס שותק משא"כ בשתק' היא כ"כ בתשו' מהרי"ק ומה שנרשם על דין זה ריב"ש טעו' היא אלא מהרי"ק כ"כ וע"ש שכתב כשם אם נתרצה האב חלין הקדושין כן חלין הקדושין כשגדלה:
(כג) דבעינן שבעל: מ"ש דין זה בשם תשו' רשב"א יש לדחות אלא בת"ה סימן ר"ח משמע דוקא כשבעל אף על גב קטנה שנתקדשה ע"י אמה ואחיה גדלה הקדושין אף שלא בעל כמ"ש בהרי"ף פ' ב"ש שאני הכא דלא הוי שם קדושין כלל כשאב כאן לא הוי קדושין אפילו מדרבנן משא"כ שם דהוי קדושין מדרבנן וכתב בתשו' רשב"א דאין איסור מה שהיה אצלו ותהי' אצלו עד שתתגדל ואז יקדש בביאה ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אף על גב דכאן אין ביאת זנות מ"מ אחר שתתגדל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא מקדש אותה בביאה ואם לא יתכוון לקדושין אז הוי כביאת זנות גם מסתמא הוא מקדש בביאה כדי שאל יתפס בה קדושין של אחר ולענין אם צריך עידי יחוד כתבתי לעיל סימן י':
ט"ז - טורי זהב
ואפילו שידכה אביה תחלה לכאורה משמע שאביה היה המשדך והעמיד איזה שדכן ע"ז וקשה דא"כ מ"ש מסעיף י"ב דאם גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדש' דחיישינן וצ"ל דהך שדכה לכאן אין פי' שאמר בפי' שרוצה להתחתן עמו אלא ספור דברים היו בין הבעל ובניהם ולא שום הסכמה כנלע"ד:
ואפי' אם נתרצה האב כו' דבעינן שנתרצה בשעת הקידושין ועיין מ"ש בסימן ל"ו סעיף י' מזה דבזה פליגי גם נרשב"א והריב"ש דלשם פלוגת' דכאן גם בב"י מבי' דהרשב"א ס"ל כאן כהרי"ף שהוא דיע' קמיית' דכאן ע"ש מ"ש בשם ריב"ש דכל מה שהוקשו על הרי"ף בזה תירץ הרשב"א וא"כ עולה יפה מה שפירשתי בסי' ל"ו סעיף י' במחלוקת הרשב"א והרא"ש דשם שהיא תלויי' במה דפליגי כאן אם מהני הרצוי אח"כ:
באר היטב
(יג) נערה: עיין תוס' קדושין דף מ"ד ע"ב ד"ה קטנה שנתקדשה ובהרא"ש.
(יד) או נשאת: כ"כ הרא"ש ע"ש ה"ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע"ש. א"כ ה"נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג"כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ"ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ"ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ"ה ע"ב דפליגי בזה רב הונא ור"י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע"ש ברש"י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע"ש. והב"ח כתב נ"ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ"ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד"ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע"ש א"כ ה"נ אי איירי בנשאת ג"כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב"א וא"כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב"ח בעצמו כתב וז"ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע"ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב"י א"כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א"כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו"ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו"ק ועיין דף מ"ו ע"א ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש"א מ"ש בשם ת"י. ולפי דברי המרדכי הנ"ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה"ג דף ס"ז ע"א ועיין ב"ש.
(טו) אביה: הקשה הב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י"ב דחוששין שמא נתרצה ע"ש. וח"מ וב"ש מתרצים.
(טז) היא וכו': ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב"י וב"ש.
(יז) מיחה וכו': כ"כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' ד"ה בין היא וכו' דף מ"ו ע"א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש"א ע"ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א"כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ בלא שמע האב א"כ לפ"ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו"ק. ועיין ב"ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע"א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ"ח ח"א סי' א'.