בית שמואל על אבן העזר לז
סעיף א[עריכה]
(א) וקידושיה לאביה: ילפינן מקר' ויצאה חנם ובמציאה אמרינן הטעם אי בעי מסר אותה למנוול ומשמע קידושיה לאביה כל מה שמקד' אותה אף על גב בפרוטה יכול לקדש והמותר הוי מתנה מ"מ זוכה אביה יש למילף מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה וכ"מ בתו' פר"ש דף מ"ו שכתב אין למילף מציאה דשייך לאביה מן כסף קידושין משום מציאה מטריח את עצמה להגביה א"כ מתנה שפיר יש למילף, אף על גב דכתבו שם בסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו א"כ גם מתנה אין למילף דהא בל"ז צריך ישוב בתוס' למה לא כתבו בתחילת דבריהם למילף מציאה מן קדושין שאני קדושין דיוצאת מרשותו אע"כ פרכ' זו לא כתבו אלא בסוף דבריהם לענין מה הצד אז פרכינן כל דהו וכן ראיתי בחדושי מהרש"א, וכ"ז איירי כשהיא אינה סמוכה על שלחנו כמ"ש בתוס' שם דף מ"ו וע' בחושן המשפט סי' ע"ח:
(ב) קידש אח"כ: עיין פ"ג דנדה מבעי' שם בהמה במעי אשה מקבל אביה קדושין מהו נ"מ לאתסורי אחותו וקאמר עד כאן הביאה לר"ז לידי גיחוך מי קא חי ולכאורה ק' מנ"ל משום גיחוך קאמר דלמא שפיר מבעי' ליה לענין אם אביה קיבל קידושיה וגם קידש אחותה ומבעי' ליה אם תופסין קידושי אחותה ובתו' שם מבואר אף ע"ג שאינו חי היינו שאינו בר קיימ' אבל חי איזה ימים א"כ מבעי' ליה אם קידש אחותו בעוד שהי' חי, ומזה נראה כל כה"ג כיון דא"י לחיות אף על גב שחי לפי שעה לא הוי ולד ובודאי תופס הקדושין מה שהוא מקדש אחותה בעודה הנפל חי ולא כח"מ שכתב דהוי ס"ק מיהו דוק' בנפל ודאי כמ"ש בסימן קנ"ו, ורש"י פי' שם מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה וק' למה לא מוקמינן הבעי' שקידש אחותה בעוד שהיה אותו ולד חי ואפשר רש"י ס"ל דאינו חי כלל, (שוב ראיתי הראיה מתו' יש לדחות אלא יש להביא ראיה המקשן דמנ"ל להביא ראיה דאינו חי אפילו שעה אחת מדר"י אמר רב דלמ' יכול לחיות שעה אחת אלא כיון שאינו דבר המתקיים אין אמו טמאה אבל לענין קידושין שפיר מבעי' ליה אם באותו שעה קידש אותו ולד ואחותו אלא ודאי דאין קידושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קידושין גמורים הם לפ"ז שפיר ק' על רש"י למה אינו מפרש הסוגי' בכה"ג):
סעיף ה[עריכה]
(ג) קדשה אביה בבקר וכו': לרבות' נקט דקידשה אביה והיא ג"כ קדשה לעצמה והיא ממ"נ א"א מ"מ בטלו קידושי אביה ומכ"ש אם לא קדשה לעצמה דבטלו קידושי אביה דאוקמינן אותה בחזקת פנויה כ"כ תוס' ונראה אם לא קדשה אביה רק היא בעצמה אינה אלא ס"ק משום חזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא תשת' /מדהשתא/ בוגרת אמרינן בצפר' היתה ג"כ בוגרת, וכתב בח"מ אם היא מודה לאביה דלא היתה בוגרת אפשר דאינה נאמנת:
(ד) ויש מי שאומר: היינו הרמ"ה ס"ל דוק' במכחישתו איירי וכתב ב"ח וח"מ אפילו קדשה אביה לבדו ואינה מכחישתו צריכה גט אף על גב דהיא בחזקת פנויה, כתב הרמב"ם פ"ג דין י"ד דכל שהיא ספק בוגרת בין קדשה אביה לבדו בין שקדשה היא עצמה ה"ז מקודשת וי"ל הרמב"ם איירי בספק אם היא יב"ש ו' חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ספק קדושין:
סעיף ו[עריכה]
(ה) הוי ספק וצריכה גט: ונראה אם קדשה אביה לבדו תופסין קידושין וחזקת פנויה לבד לא מהני אלא בסוף ו"ח דאיכא תרתי לטיבותא חזקת פנויה ומדהי' השתא בוגרת מיהו אינו אלא ספק קידושין כיון חזקת פנויה סותר כ"כ בח"מ, ואם היא קדשה בעצמה ולא אביה נראה לכ"ע דלא חיישינן כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנויה כמ"ש ברש"י תוך ו"ח אית לה חזקת נערות וחזקת פנויה, ובח"מ כתב אם היא נתקדש' לבדה ג"כ הוי ס"ק, ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו ובין אין מכחישתו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין, כתב בח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשע' הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו ס"ב אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו' וכ"ז לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בגרות לחוד ואם הביאה ס"ב תוך ו"ח הוי בוגרת אבל הרמב"ם לא הזכיר שום סימן בבוגרת משמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח ע"כ וז"ל הרמב"ם רפ"ב ה"א הבת מיום לידתה עד שתהיה בת יב"ש גמורות היא קטנה אפי' הביאה שערות אבל אם הביאה ב' שערות למטה והיא מבת יב"ש ויום אחד נקראת נערה ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ו"ח גמורים ומתחלת יום תשלום ו"ח ומעל' תקרא בוגרת ואין בין נערות לבוגרו' אלא ו"ח בלבד ע"כ הנה מ"ש בח"מ אפשר לאחר ו' וכו' כן ס"ל להרמב"ם אחר ו' היא בוגרת בלא ס"ב כמ"ש ומ"ש אם נמצאו לה אחר הקדושין ס"ב אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת היינו דוקא אם ידעו דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה על ידי אביה ואחר זמן רב נמצא לה ס"ב אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת וכן הוא ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרינן מסתמא היה בה אות' סימנים כשהיתה יב"ש וכן הוא בחושן המשפט סימן ל"ה והב"י סימן מ"ג כתב דהרשב"א חולק על זה, וכשימלאו לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אף על גב שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים, וסומכים על נשים שאמרו שהיה בה ס"נ ג' ד' חדשים אחר יב"ש והיא היום יב"ש ו"ח ואמרינן מסתמא היו אותם (סימ') מיד כשהיתה יב"ש אבל כשלא היה נראה בה ס"נ אפילו היתה בעת קידושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה ס"ב חיישינן שמא השתא בגרה, גם משמע מדבריו דס"ל כרמב"ם אחר ו"ח מיום דהיו לה ס"נ היא בוגרת אפילו אין לה ס"ב ועיין תשו' מהר"מ מלובלין סימן קל"ט ק"מ, ומ"ש תוך ו"ח מהני ס"ב כתב ברי"ו דפליגי בזה הרי"ף ורש"י ותוס' וברמב"ם משמע נמי תוך ו"ח אינה נעשה בוגרת ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלו' הו"ח תקרא בוגרת קשה לישב הסוגיא פלוגתא רב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ויש בה ס"ב מאי פליגי ת"ל מיד בהתחלת אותו יום היא בוגרת כמ"ש הרמב"ם ששה חדשים גמורים וכו' נשמע ד' חדשים ואיזה ימים לא מהני ולא כח"מ שכתב ו"ח של נערות סגי בד"ח ושני ימים ושיפורא גרם ליתא וקו' של ח"מ שהקשה בסימן ד' יש ליישב בע"א וסימני בוגרות עיין בש"ס נידה דף מ"ז ופסקו שם כדברי כולם להחמיר וכתב הרי"ף שאם הביאה א' מכל הסימנים וקדשה עצמה בחיי אביה קדושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ע"כ:
סעיף ז[עריכה]
(ו) כך יכול לקדשה על ידי שלוחו: כבר כתבתי ריש סימן ל"ה בשם חדושי מהרי"ט מצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ בח"מ:
(ז) או ע"י עצמה: לדעת הראב"ד ורמב"ן הטעם הוא כאלו אמר תנו לכלב שלי ואקדש לך כן מהני בבתו וכיון שאמר לה קבלי קידושיך הוי כאלו אמר מי שיתן לך מעלה אני עליו כאלו נתן לי לכן אפילו בשטר מהני דאלו מטעם דהוי כאלו אמר תן מנה לפלוני אתי' מדין ערב אז דוקא כשנהנה הפלו' משא"כ בשטר לכן כתב הטעם כאלו נתן לי ועיין בהר"ן ולפ"ז ה"ה בקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב, אבל הרא"ש כתב דהוי מתורת שליחות וכל מה שהוא לטובתה נעשית שליח ולפ"ז קטנה דעלמא לא מהני, לפ"ז אפילו גילוי דעת דהיא תהיה שלוחו מהני כמ"ש בסימן ל"ה, אלא בפסקי מהר"י סימן נ' כתב לדברי הרא"ש פ"ק דקדושין בסוגי' אומר אדם לבתו הקטנה וכו' כתב שם זכות שלו מזכה לה א"כ צריך לזכות לה בפירוש ולא מהני גילוי דעתו מיהו לטעם שכתב דנעשית שלוחו צ"ל כן לפני עדים ויש לחוש לחומרא לשני טעמים הללו, וברמב"ם פ"ג דין י"ד משמע להדיא כן ונ"מ לרמב"ם והרא"ש נעשה קטן שליח לכל דבר שהוא טובתו ולראב"ד והרמב"ן לא נעשה וכן הוא לדע' רא"מ שהביא בסמוך בהג"ה:
(ח) אבל יש חולקים וכו': הנה הפוסקים מדייקים דהרי"ף ס"ל דא"י לקבל קידושין מדהשמיט מימרא זו אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושך והנה בגירסא שלנו איתא מימר' זו בהרי"ף ואף לגירסא שלהם מ"מ מוכח דיכול לקבל קדושין דהא הבי' מימרא א"ר אר"נ בתך מקודשת לי וכו' בין ע"י עצמה והוא שכתב מדעתו דא"א לפרש אלא שאמר לה קבל קידושך כמ"ש בהרא"ש והראב"ד ורמב"ן והר"ן, והרא"מ דס"ל דא"י לקבל קדושין צ"ע איך מישב סוגי' זו אף על גב מ"ש רבא דף י"ט מדר' יוסי נלמד דאומר צאי וקבל קידושך ס"ל דוקא לר"י קאמר ולא רבנן מ"מ איך דוחה מימר' דרבא ור"מ שם דפסקו בסתם דיכולה לקבל קדושין ודוחק לומר הסוגי' איירי שעומד שם, ואפשר דס"ל דסוגי' איירי שם בנערה והא דאמר שם והוא שלא בגרה ולא אמר והוא שלא היתה קטנה אפשר איידי דסיפא נקיט ודוחק:
(ט) וכדי להוציא וכו': נראה אם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפי' אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני:
(י) ואם אמר בתך מקודשת לי וכו': ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אין עומד אצלה דהא לכל הפוסקים מימרא דרבא הנ"ל איירי כשאין האב עומד אצלה והיא באה בתורת שליחות ותני שם הרי בתך מקודשת לי וכן הוא בתשו' ריב"ש סימן תע"ט ולא כח"מ שדחק עצמו לפרש דברי הריב"ש בע"א וכשאב אצל הקדושין יאמר אף לכתחילה בתך מקודשת לי ועיין ת"ה סימן רי"ג וכשהוא מקבל קדושין בשביל בתו אז אם היא קטנה או נערה צ"ל לו בתך מקודשת לי ולא הרי את דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת דמדבר עם המשלח כמו דמהני א"י לקטנה כשהוא מקבל הקידושין בתך מקודשת לי ובין א"י הרי בתך מקודשת, ואם מקדש בשטר ואב מקבל השטר אז בבוגרת צריך לכתוב דוק' את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט ואם כותב בתך לא מהני ובקטנה צריך לכתוב דוק' בתך ולא את ובכל אלו יש קפיד' כמ"ש בר"ן בשם הרמב"ן ובב"ה בשם הרשב"א מיהו בסימן קמ"א כ' בב"ה בענין קטנה המתגרשת ע"י אביה צוה מהר"ם מזרחי לכתוב ב' נוסחי גיטין כמ"ש בסדר גיטין סעיף צ"ו ומסיים שם כל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא כתב אלא נוסח שאר גיטין מגורשת א"כ בקדושין ג"כ מקודשת בודאי:
סעיף ח[עריכה]
(יא) מצוה שלא יקדש: והא דאית' בסנהדרין והבאתי בסי' א', קודם פרקן מצוה להשיאן כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר היינו אורח' דמלת' בסתמ' בקטנות לא שכיח שתאמר פלוני אני רוצה ומ"ש ומצוה ובש"ס כ' אסור כתב בח"מ היינו באומר לה צאי וקבלי קידושך ליכ' איסור ודוחק דהא לא הזכיר דאיירי שאומר לה צאי, אלא נראה דלית' הלכת' כרב דאמר אסור דהא מצינו כמה מעשים בש"ס דהיו מקדשין בקטנות וכ"כ המ' פ' אף על פי אלא מצוה הוא לצאת ממימר' דרב:
סעיף ט[עריכה]
(יב) וצריכה גט משניהם: או א' יגרש וא' כונס כמ"ש בסימן ל"ו:
סעיף י[עריכה]
(יג) בעי' גט מתרוייהו: הטעם דמספק' לן אם ביטל שליח קמא ובתר' עיקר או לא ביטל כמ"ש בטור בשם הרמ"ה, וק' בסי' קמ"א סעיף מ"ד פסק בשליחות הגט אם שוי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ואפשר התם השליחות הוא לקבל גט מבעלה בודאי לא איכפת לה מי מקבל מ"ה אמרינן בודאי לא בטלה השליח וכן ה"נ אם השליחות הוא לקדש איש ידוע ג"כ לא אמרינן דבטל השליחות אלא כאן איירי דעושה שליח לקבל לה קדושין סתם אז י"ל דביטל שליח קמא משום דהוא יודע דשליח בתרא מדקדק יותר ומ"ש מהרש"ל וב"ח ה"ה אם הבעל שויה שליח אחר שליח נמי הדין כן איירי נמי בכה"ג שעושה כמה שלוחים לקדש לו אשה סתם אבל אם עושה כמה שלוחים לקדש לו אשה אחת בזה אין קפיד' ולא ביטל שליח קמא, אלא ק' לפי סברתם למה לא אמרי' דכולם נעשים שלוחם לקדש כ"א אשה אחרת וי"ל דמ"מ יש ספק שמא כוונתו לקדש לו אשה אחת ומבטל שליח קמא, וכתב ב"ח אם הבתר' קידש הראשון א"צ גט מקדושי שליח קמא ממ"נ אם ביטל אותו הא ביטל ואם לא ביטל ותרווייהו שלוחים א"כ מעשה הקודם קיים אלא מיירי הראשון קידש ואח"כ הב' אז שפיר הספק שמא ביטל שליח קמא ומעשה הב' קיים ושמא לא ביטל ואז מעשה הא' קיים, אלא ח"מ מפקפק בזה וכ' די"ל אף אם קידש השני בראשון י"ל דלא עשה הב' לשליח אלא סבר שמא הראשון א"י לעשות שליחתו אבל אם יעשה שליחתו אף אם יעשה אחר מעשה הב' מ"מ מעשה הראשון קיים ויש לדחות סבר' שלו דא"כ אף אם הוא מקדש קודם השליח שעשה י"ל ג"כ סבר' זו ואפשר דס"ל מעשה שלו בעצמו בודאי ניח' לו ממעשה שליח, וכתב ב"ח אפילו לא קידש הב' אלא הראשון הוי ספק קידושין דשמא ביטל שליחתו:
סעיף יא[עריכה]
(יד) או נערה: יש מחלקים בנתרצה בין קטנה לנערה ועיין בש"ג:
(טו) או נשאת: היינו קדושין ונשואין היה הכל בלא דעת אביה ובש"ס פליגי בזה ר"ה ור"י ולר"ה אוכלת בתרומה ש"מ דהוי קידושין ודאי וכ"כ הריב"ש סימן קנ"ג ובת' רשב"א סי' אלף רי"ט כ' בשם הרמב"ן בקידש ונשאת לכ"ע צריכה גט ומיאון בזה לא נדחה דברי רב ושמואל ותימ' על המחבר שפוסק בפשיטות דלא הוי קדושין גם מ"ש בספרו ב"י להרא"ש היה גירס' אחרת בש"ס לכאורה תמוה מנ"ל דהיה לו גירס' אחרת אלא נראה גירסתו ג"כ כגירס' שלנו בש"ס דאתמר נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת ור' ירמיה אמר אוכלת והלכת' כר"ה שהוא רבו של רבי ירמיה אלא כשהיה הקדושין ונשואין שלא לדעת אביה כאן בזה ס"ל ר"ה דאוכלת פסק עולא כר"י דהוא תלמיד דר"ה וצ"ע:
(טז) ואפילו שדכה: אף על גב דכתב בסמוך אם גילה דעתו שחפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה וכן הק' ב"ח ומחמת קושי' זו הגירס' בטור ע"ש ואשתמיט מיניה מ"ש הריב"ש שם דאף שהסכים על השידוך מ"מ כוונתו שיקדש הוא בעצמו:
(יז) ואפילו התרצה: משמע אפילו המעות בעין ולא נתאכלו לא מהני מאחר שלא היה גילוי דעת בעת הקדושין כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף ולא כמרדכי שכ' כשלא נתאכלו מודה הרי"ף וכתב הטור בשם הרי"ף אפילו נתקדשה בפני האב אינה מקודשת, ויש לספק בזה אם כוונתו אפילו ריצוי בפי' בעת הקדושין לא מהני כמה שהר"ן מסופק בזה, או ס"ל קדושין בפניו לא הוי ריצוי וכ"כ מהרי"ק שורש למ"ד אבל בת' ריב"ש סימן תע"ט כתב קידושין בפניו הוי ריצוי, וריצוי בשעת קידושין לפי מסקנת הר"ן מהני להרי"ף וכן הוא להדיא לדעת הרמב"ם לכן כתב המחבר אפילו נתרצה אחר הקדושין כלומר אבל בעת הקידושין מהני, מיהו לדעת הרא"מ שהביא בסמוך פשיט' בקטנה לא מהני דלא עדיף מאלו אמר צאי וקבלי קדושך, ומזה ג"כ מוכח להרי"ף יכולה קטנה לקבל קידושיה דא"כ מהיכ' תיתי לומר דריצוי מהני להרי"ף בעת הקידושין ואין סבר' לחלק לצאי וקבלי לרצוי בעת הקדושין:
(יח) שאם נתרצה וכו': והא דמהני ריצוי אחר מתן מעות כתב הר"ן משום כל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה רמי' עליו וזכין לאדם שלא בפניו ואם לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאין זכות גמור גם הרא"ש כתב הטעם דהוי למפרע כאלו אמר צאי וקבל קידושך לפ"ז הוי קידושין למפרע ואפילו נתאכלו המעות וא"י למה סתם המחבר כדעת הרמ"ה דכתב דקדושי' חלין משעת השמיע' ואפשר הטעם משום שליח קבלה צריך להיות בעדים וכאן איירי דריצוי היה לפני עדים ולדעת הרמ"ה דס"ל דחלין הקדושין משעת השמיעה אפילו נתאכלו המעות טעמו מאחר דנתן לתורת קדושין חלין הקדושין משעת ריצוי כמה דקי"ל המקדש לאחר ל' יום כ"כ בתשובת מהרי"ק סי' ל' ואישתמטא לב"ח ועיין סי' כ"ח מה שכתב בשם הריטב"א כשמקדש בגזל ואחר כך קנה מנגזל אם הקדושין חלין ואפשר שם גרע טפי מאחר שהיה גזל ונראה דנפקא מינה בין טעם הרא"ש לטעם דהר"ן כי להרא"ש הטעם כאלו אמר צאי וקבל קידושך א"כ אם אמרה בעת קדושין דאין כוונתה לעשות שליחות לא הוי קדושין כמ"ש במרדכי בשם ר"י ולטעם הר"ן אף בכה"ג מהני מאחר למפרע נתברר שהוא זכות שלו:
(יט) נתרצה: אבל בלא ריצוי אין חשש מיהו לכמה פוסקים בנערה קי"ל כרב ושמואל וצריכה גט ומ"ש ב"ח דצריכה מיאון ל"ד כי בנערה לא שייך מיאון אף על גב דיש לחוש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומהאי טעמא ס"ל לרב ושמואל בקטנה דצריכה מיאון עיין בהרא"ש ור"ן תרצו במקום דאין תקנה אין לחוש מיהו צריכה הכרזה בנערה כ"כ הרא"ש בדרך ואפשר ורי"ו פסק כן:
(כ) אבל אם מיחתה: הנה לדעת תוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידשה האב בעצמו, והרמב"ם כתב ריצוי אחר הקדושין לא מהני וכתב דיכול' לעכב ולכאורה קשה מאחר דריצוי לא מהני למה לי העיכוב שלה ת"ל בלא עיכוב נמי לא הוי קידושין ותירץ הב"י דה"ק ריצוי אחר הקדושין לא מהני אבל ריצוי בעת הקדושין מהני ואם היה ריצוי אביה יכולה היא לעכב אח"כ וס"ל כדע' תו' וב"ח פירש דברי הרמב"ם אם הרצה האב אף על גב דלא מהני ריצוי מ"מ אם זה רוצה לקדשה אחר ריצוי האב אז בלא עיכוב היא או אביה הוי קידושין מעלייתא ובכה"ג צריך מחאה בפירוש אביה או היא לפ"ז ס"ל הרמב"ם כרמ"ה כמ"ש בסעיף י"ב ואפשר בכה"ג שכבר גילה דעתו לא מהני מחאה שלו אא"כ מיחה מיד בעת הקדושין:
(כא) וי"א דאם שמע ושתק: כ"כ המרדכי ונראה כל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' בסוגיא זו ד"ה בין היא דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל וכן הוא בר"ן ובטור בשם הרמ"ה וכן בתשו' ריב"ש סימן תע"ט משמע להדיא כן ומ"ש בסימן י"ג וסימן קצ"ג לא כתב אלא בדרך את"ל ע"ש, וכן הוא בתשו' מהרי"ק:
(כב) ושתקה: אף לדעת הפוסקים דלא מהני שתק האב משום שמא מחמת כעס שותק משא"כ בשתק' היא כ"כ בתשו' מהרי"ק ומה שנרשם על דין זה ריב"ש טעו' היא אלא מהרי"ק כ"כ וע"ש שכתב כשם אם נתרצה האב חלין הקדושין כן חלין הקדושין כשגדלה:
(כג) דבעינן שבעל: מ"ש דין זה בשם תשו' רשב"א יש לדחות אלא בת"ה סימן ר"ח משמע דוקא כשבעל אף על גב קטנה שנתקדשה ע"י אמה ואחיה גדלה הקדושין אף שלא בעל כמ"ש בהרי"ף פ' ב"ש שאני הכא דלא הוי שם קדושין כלל כשאב כאן לא הוי קדושין אפילו מדרבנן משא"כ שם דהוי קדושין מדרבנן וכתב בתשו' רשב"א דאין איסור מה שהיה אצלו ותהי' אצלו עד שתתגדל ואז יקדש בביאה ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אף על גב דכאן אין ביאת זנות מ"מ אחר שתתגדל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא מקדש אותה בביאה ואם לא יתכוון לקדושין אז הוי כביאת זנות גם מסתמא הוא מקדש בביאה כדי שאל יתפס בה קדושין של אחר ולענין אם צריך עידי יחוד כתבתי לעיל סימן י':
סעיף יב[עריכה]
(כד) חיישינן שמא נתרצה: עיין סימן ל"ה אם הבן גילה דעתו כ' שם בשם יש מי שאומר דהוי שליח וכאן כתב בסתם חיישינן שמא התרצה משום שם אף על גב דהוי ריצוי לקדושין מ"מ י"ל דלא מינה אותו לשליח ולהרא"ש דס"ל הריצוי מהני משום דהוי למפרע כאלו א"ל צאי וקבל קדושין כמ"ש לעיל וצאי וקבל הוי כשליח צ"ל שם לא גילה דעתו לקדשה וכאן גילה דעתו לקדשה לזה גם י"ל כאן אביה כאן בעת הקדושין חיישינן שמא התרצה למעשיה ושם כתבתי לדע' הרא"ש והרמ"ה נעשה שלוחו בודאי וכאן כתבו חיישינן שמא נתרצה משום דאין דרך לעשות בתו לשליח כמ"ש בר"ן אבל אין לומר אף החולקים שם ס"ל דיש חשש ויש ספק קידושין דהא איתא בר"ן דאין ספק קידושין כלל וליש חולקים שהביא בהג"ה ס"ז לא מהני גילוי דעת של אביה ובטור מסיים בשם הרמ"ה ה"ז מקודשת כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני עיין ב"ח וח"מ:
סעיף יג[עריכה]
(כה) אינו יורשה: הטעם מבואר בש"ס שמא יבא האב וימחה (ואסורה לאחר בלא גט או מיאון בקטנה) דאפילו אם מוחזק בנכסים לא מהני דנכסים בחזקת יורשי האשה קיימי אף על גב תו' כתבו דנ"מ בחזקתה קיימא ל"ד ה"ה נצ"ב בחזקתה הם וכן משמע מהרא"ש וטור וע' ב"ח דדינם כארוס' ואין קובר' ולית לה כתובה ממנו ומ"ש שהלך למ"י אפילו אם נשאת ע"י אמה ואחיה לא מהני כיון שנתקדשה ע"י אביה ומ"ש שאביה כאן היינו שהוא בעיר ולא אצל החופה שם בריב"ש:
(כו) ואינו מטמא לה האב: אף על גב אם נושא קטנה מטמא לה שם תקנו חז"ל דיורש אותה אז אין קרובים מתעסקים עמה והוית כמת מצוה דקרי ולא עני כ"כ תו' ביבמות דף פ"ט והר"ן:
(כז) ה"ה אם מת האב קודם הנישואין: הטעם מבואר שם הואיל קידושין דאורייתא הם ונישואין אינם מדאורייתא הוי כביא' זנות וגרע טפי מקידש אמה ואחיה אותה מיהו שם משמע דמסקנת המרדכי דהוי נשואין מעליית' כדע' ר"ת מאחר דאב מת ואין חשש שיבוא וימחה:
סעיף יד[עריכה]
(כח) אחיה ואמה וכו': הוי קידושין, כמו בקידש ונשא' ע"י אמה אחר מות אביה כמ"ש בסימן מ"ג וסימן קנ"ה ושם איתא דיורשה ומטמא לה ועיין שם לדעת הפוסקים דא"צ דעת אמה ואחיה ואם נשאת מדעת עצמה הוי נישואין וכן ה"נ כשאביה במ"י כן משמע בתו' וכ"פ בת"ה סימן ר"ח:
(כט) לא בעיא קידושין אחרים: עיין בהרא"ש בשם ה"ג כ' וכי גדלה גדלה הקדושין עמה ואם אתי אביה א"צ קידושין משמע דוקא אם אתי אחר שגדלה אבל אם בא בקטנותה צריכה קידושין אחרים כי היכא דלהוי א"א גמורה מיהו מדתליא מלתא בדאתי אביה ש"מ דהיא ברשות אביה ומ"מ א"צ קידושין אחרים:
(ל) ומ"מ אין לאוסרה וכו': עיין בתוס' כתבו דאסורא לזה שמא יקדש' אביה לאחר אף על גב במת אביה מותרת להנשא ולא חיישינן שמא קידש כבר אותה מ"מ כל זמן שאביה חי חיישינן שמא יקדש אותה וכ"פ הר"ן וריב"ש בתשו' סימן קנ"ג מיהו אם ידע אביה דהיא מקודש' לא חיישינן שמא יקדש אותה דאל יכשל אותה שם בריב"ש והא דכתב בסימן א' קודם י"ג לא ישאנה דהוי כזנות כ' בט"ז שם איירי דאביה כאן וכאן דאין אביה כאן תקנו חכמנו ז"ל נישואין דלא תהוי הפקר:
(לא) ואפילו בא האב כו': אף על גב הריב"ש כ"כ בקידש אמה ואביה במ"י מ"מ כיון דכ"כ לדעת הפוסקים דלא תקנו חז"ל נישואין א"כ גם כשאב כאן נמי הדין כן:
(לב) עד שתגדיל ויגמרו: היינו בבעל אחר שתגדיל אבל אם לא בעל י"ל לכ"ע לא אמרינן בזה דגדלה הקדושין עמה מאחר שמיחה האב כן הוא בריב"ש סימן קכ"ג אף לדעת ה"ג שתקנו חז"ל נישואין מ"מ בערעור האב עקר הקדושין:
(לג) צריכה גט מתרוייהו: לכאורה תמוה למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר וכן הק' בח"מ:
(לד) במ"ה אפילו קדשה וכו': ס"ל הא דרבינ' לא חייש שמא התרצה האב היינו כשאביה כאן אבל אם הוא במ"י חיישינן ולי"א שהבי' בהג"ה ס"ז לית' דין זה:
(לה) ולהגדילן ולהשיאן: אמרינן דלאו קפיד' הוא להשיאן דוק' אחר שגדלה אלא תרי מילי הוא אף על גב באומר לשליח טול חפץ ותן גט קפיד' הוא שאל יגרש עד שתתן לו החפץ שליח שאני ע"ש בריב"ש:
(לו) כמש"ל: ע"ש שכתב לחומר' חיישינן אפילו בלא עדים אלא עדים בעינן לענין שיהיה קידושין ודאי:
(לז) ויכול למחות: באמת נראה אפילו בלא מחאתו בטלו מעשיה כיון ששינתה כמו דקי"ל בכל שיש בו קפיד' וכ"כ בח"מ:
סעיף טו[עריכה]
(לח) בתו סתם: היינו שאמר בתך מקודשת לי לאפוקי דעת ר"ת שכתב אם אמר בתך משמע הגדולה קאמר והוי קדושין המסורים לביאה ואנן קי"ל אין הבוגרת בכלל אפילו אם נתנה היא לו רשות לקדושיה אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמי' עליו לקדש הבנות אשר הן ברשותו ועביד מצוה דלא רמיא עליו היינו הבוגרת דאינה ברשותו ומכ"ש כשאומר אחת מבנותיך מקודשת לי:
(לט) גם היא ספק מקודשת: עיין בחושן המשפט סימן קפ"ג אם עשה שליח לקנות לו קרקע ידוע וקנה אמרינן מסתמ' קנה אותה להמשלח צ"ל שאני הכא די"ל דלא קידש אלא הבנות שהן ברשותו דמצוה רמי' עליו לכן כולן בספק ואפשר אפילו לא אמרה שהכסף יהיה שלו מ"מ היא נמי בכלל כיון דעשתה אותו לשליח לקדשה לפלוני:
סעיף טז[עריכה]
(מ) אפילו היו עסוקים בה: משמע אפילו אם קידש בעת שהיו עסוקין באותו ענין ובד"מ כתב דין זה בשם המ' ריש קידושין ויש לדחות כי יש לפ' מ"ש המ' שם ונראה להר"מ כו' לא קאי על עסוקין בה אלא קאי על תחילת הדין שכתב שם ועיקר חידושו דלא מהני מה שמפ' אח"כ וכ"פ הראב"י והר"ן עסוקים באותו ענין מהני ואם אמר דכוונתו על הבוגרת דעשאה אותו לשליח אינו נאמן כ"כ בפרישה ולא כב"ח ואם אמר המקדש דמקדש אותה על דעת אביה אז נאמן אביה לומר לזו כוונתי והיינו פי' השאלתות שהבי' הטור כ"כ בד"מ ואם כבר קידש א' מבנותיו לקטן ואח"כ בא אחד ואמר בתך מקודשת לי אמרינן גם זו בכלל כיון המקדש הוא קטן כן נשמע מפי' הב"י וכ"מ בד"מ מיהו לכאורה נראה דמוכח להיפוך כי התשו' שהבי' הטור בשם הרא"ש לכאורה ק' דאין שייכות לדינים שבכאן וכן הק' הב"י אלא נראה דהבי' הטור תשו' זו משום דנשמע משם אפילו אם אחת מקודשת לקטן ובא אחד ואמר בתך מקודשת לי המקודשת אינה בכלל לכן כתב שם דהפנויה אינה מקודשת משום דלא אמר לי נשמע אם היה אמר מקודשת לי היתה הפנויה מקודשת בודאי כי אותה המקודשת לקטן אינה בכלל ואם שידך הבוגרת ושויתה אותו לשליח ולא אמרה לפלוני אז הבוגרת בכלל ואם בעת הקדושין היו יודעים איזה קידש ואחר כך נשכח מהם ויודעים שהיו עוסקים בפלונית אמרינן בודאי לזו קידש ועיין במגיד מ"ש בפי' התוספת:
(מא) ופי' וכו': כתב בח"מ אם אמר שטעה ודעתו היה לפ' פלוני דמי' למ"ש בסימן ל"ה ס"ט:
סעיף יז[עריכה]
(מב) וכולן ברשות שלו: לאפוקי אם אחת בוגרת אינה בכלל אפילו אם שויתיה שליח כ"כ הב"י לדעת הטור וק' דהא הטור כתב קודם לזה בשם ר"ת אם אמר בתך הגדולה מקודשת לי אמרינן דדעתו הוא על הגדולה אפילו אם היא בוגרת ואין לחלק בין אם אמר המקדש בתך הגדולה מקודשת לי לבין אם אמר האב כן דהא מ"מ דעת אביה נמי בעינן וכוונתו היה על בתו דרמי' עליו וי"ל דוק' אם יש לו בנות מאשה אחת אז אם אמר גדולה אמרינן הגדולה שבכולם קאמר אפי' אם היא בוגרת דאין שם גדולה אלא על הגדולה שבכולן ואמצעית בשמה קרי לה כמ"ש בש"ס אבל אם יש לו ב' כתות בנות אז שם הגדולה חל אף על זו שאחר הבוגרת נקראת גדולה נגד כת השניה אז אמרי' שאין הבוגרת בכלל וכן מדויק בטור שכ' בשם ר"ת ואין לו בנות אלא מאשה אחת ובדין זה כ' מי שיש לו ב' כיתות בנות ועב"ח ודרישה ולהלכת' נר' כיון דלא מצינו שום חולק על ר"ת בזה כשאמר גדולה ואין לו אלא כת א' דהבוגרת מקודשת אף על גב בשדיך חולקים על ר"ת רוב הפוסקים וס"ל אם מקדש אח"כ סתם כולן בכלל היינו שאמר אח"כ סתם אבל אם אמר גדולה הוי כאלו אמר בפי' הגדולה שבכולן אף על גב דקי"ל אפילו בב' כיתות גדולה שבכולן קאמר ומ"מ דוק' כשהיא אינה בוגרת שאני ב' כיתות דשניה נמי קרויה גדולה כמ"ש אלא משום דלא נחית אינש לספיק' כמ"ש בש"ס א"כ אם היא בוגרת י"ל דלא נחית לספיק' משום דהבוגר' אינה בכלל בנותיו דהיא לא רמיא עליו אבל בכת א' לא נקרא גדולה אלא הגדולה שבכולן לכן הבוגרת מקודש' ואם הבוגר' שויתיה אותו לשליח לקדשה לפלו' ואמר הגדולה תהיה מקודש' אז אמרינן הבוגרת קידש כיון דקי"ל בעלמא אם שויתיה לשליח לקדשה לפלו' היא בכלל כמ"ש בסט"ו לכן אם אמר הגדולה היא מקודשת לכ"ע כ"כ בח"מ ואם כולן בוגר' אז הגדולה שבכולן קידש ועיין ביורה דעה סי' ר"ך:
סעיף כ[עריכה]
(מג) עד שיאמר וכו': כתבו תו' בסוגיא זו הא דנאמן לומר אחר כ"ד קדשתי משום דאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרש דבריו:
(מד) ואח"כ אמר שמכירו: אפילו לא אמר בהדיא שאינו מכירו אינו נאמן היינו אחר כ"ד אז אינו נאמן אבל תכ"ד הוי כאלו היה מסיים דבריו וכתב בח"מ דוקא כשבאו שנים והאב אומר שמכירו לא' אינו נאמן אבל אם ליכא אלא א' האומר קדשתי מה בכך דאביה אינו נאמן דהא איתא בסמוך האומר אני קדשתי נאמן אפי' אם אביה אינו מכירו מיהו י"ל דאיירי החתן עומד לפניו ולא אמר אני קדשתי אז אינו נאמן לומר אח"כ אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו קמ"ל:
סעיף כא[עריכה]
(מה) נאמן: אף על גב בדבר שבערוה בעינן שנים היינו להוציא מחזקת' אבל כאן מעמידה בחזקתה ואומר הוא המקדש הר"ן:
סעיף כב[עריכה]
(מו) שניהם נותנים גט: ואז מותרת לכל אדם בש"ס איתא אליב' דרב אסי דקי"ל כוותיה כשבא א' ואמר אני קדשתי נאמן לכנוס משום דלא חציף אינש לומר בפני האב אני קדשתי דמרתת דלמא מכחיש ליה אביה ואם באו שנים וכ"א אומר אני קדשתי ע"כ א' מהם אינו מרתת מ"ה שניהם נותנים גט לכאורה קשה כיון דא' מהם בודאי אינו מרתת למה לא חיישינן שמא שניהם אינן מרתתי' ואלו שנים שקרנים הם ולא קדשו אותה ואחר קידש אותה א"כ למה היא מותרת לכל אדם אחר דשניהם אלו נותנים לה גט וצ"ל כששניהם נותנים גט אמרינן אין אדם חוטא ולא לו כיון שאינו כונס למה ליה לשקר אלא בוודאי אחד מהם יודע דהשני הוא קידש אותה אז לא תבוא לידי חטא כי השני נמי מגרש אלא כשבא א' לבדו אז אמרינן מסתמ' דמרתת והוא אומר קדשתי בוודאי הוא המקדש ומותר לישא אותה:
(מז) וצריך קידושין: משום דחיישינן שמא המגרש הוא המקדש ועיין בסוגיא לשיטות רש"י ותו' מוכח להאי תירוץ אירתותי מרתת א"צ הכונס לקדשה משום דאמרינן האי דמגרש הוא מרתת והשני הוא קידש אותה ולהפוסקים אלו דס"ל דצריך לקדשה קשה לישב הסוגי' ארתותי מרתת ואם כנס זה קודם שגירש השני אסורה לו משום דהוי ביאת זנות ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות ואסורה לבעל ולבועל:
סעיף כג[עריכה]
(מח) א"נ: אם לא ע"פ ב' עדים אז יכול לאוסרה אפילו אם האב מכחיש אותם לא מהני הכחשתו נגד ב' עדים ואסורה לשניהם רי"ו:
סעיף כד[עריכה]
(מט) אבל לא לכונסה: משום אפי' אם הוא משקר י"ל דהיא מחפה עליו ואינה מכחיש' אותו וכתב המגיד דאסורה לו אפילו אחר שנתן לה הגט דאל"כ יש לחוש לקנוני' מיהו אם שנים באים וכ"א אומר אני קדשתי אם רצו א' נותן גט וא' כונס כמ"ש לעיל ולא חיישינן דהיא מחפה עליו מטעם הנ"ל:
(נ) ואם יש ע"א: כתב בח"מ אם שנים באים וכ"א אומר אני קדשתי לא מהני ע"א והא דמהני כאן ע"א משום כאן אין שום אדם מכחישו ואין מוכרח ויותר מסתבר כיון דהיא לא אתחזק בא"א מהני ע"א כמ"ש ביורה דעה סי' קכ"ז וכ"כ בחדושי מהרי"ט:
סעיף כה[עריכה]
(נא) תוך כדי דיבור וכו': משום כשאמר קדשתי ואח"כ אמר גרשתי אינו מפ' דבריו אלא אומר מלתא אחריתי ואינו נאמן אלא מחמת מיגו מ"ה אינו נאמן אלא תכ"ד דאז שייך לומר מיגו דלא אמר כלום אבל אחר כ"ד לא אמרינן מיגו דלא היה אומר כלום משום דהוה מיגו למפרע ומגו למפרע לא אמרי' כמ"ש בהרא"ש פ' שני דייני ול"ד להא דקי"ל בקדושין תכ"ד לאו כדיבור הוא דשם לא איירי לענין מיגו אלא כשהוא מקדש ועושה מעשה בפני עדים ואח"כ רוצה לחזור אפי' תכ"ד א"י לחזור אף על גב בעלמא תכ"ד יכול לחזור מ"מ בקדושין א"י לחזור אבל בכה"ג כשאומר דבר שסותר לדבריו הראשונים נאמן הוא במיגו אם הוא תכ"ד וכן מוכח לקמן סי' מ"ז כשהיא אומרת נתקדשתי ותכ"ד אומרת פנויה אני ועיין סי' ו' דאינו נאמן לומר דהיתה שבויה משום דוקא לנשואין הימניה רחמנ' לאב ולא לשבויה ש"ס ודברי ב"ח בק"א תמוהים ועיין סימן י"ג:
סעיף כז[עריכה]
(נב) ול"נ דוקא תכ"ד: וכמ"ש בסעיף כ"ה דס"ל כשם שאינו נאמן לומר אחר כ"ד דהיא מגורשת כך אינו נאמן לומר שום דבר הסותר דבריו הראשונים כמ"ש בשם תו' דאינו נאמן אלא לפרש דבריו אבל מה שאינו פי' לדבריו אינו נאמן אלא תכ"ד ובלבוש כתב דנאמן אפילו אחר כ"ד והביא ראיה מסעי' כ' דאם אמר קדשתי ואח"כ אמר נודע לי נאמן ולמ"ש ל"ד לשם דשם אינו סותר דבריו וט"ז כ' דכאן נאמן אפילו אחר כ"ד משום דהוי כאמתלא למ"ש קדשתי אותה היינו שהיה הקדושין לפני פסולי עדים אף על גב באמתלא בעינן שהיה מקום אמתלא מיד תירץ הרשב"א בתשו' היינו דוקא אם יצא הקול ממקום אחר אז בעינן אמתלא מיד אבל כאן הקול הוא מחמתו מהני אמתלא אפילו אח"כ אבל קדשתי וגרשתי לא הוי אמתלא דהא מעשה קדושין קיימים אלא אומר גרשתי מיהו לדעת רמ"א צ"ל כמ"ש: