שולחן ערוך אבן העזר לה ט
<< · שולחן ערוך אבן העזר · לה · ט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך שליח וקדשה לעצמו -- הרי זה מנהג רמאות; ומה שעשה עשוי, אם לא קדשה במעות המשלח. אפילו אמר לה תחלה: פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת קדושין אמר לה: הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת לשליח (טור). ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין, שאמר: הרי את מקודשת לי, דאם לא כן אדעתא דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקדושין.
אבל אם טעה השליח ואמר: מקודשת לי -- אין כאן בית מחוש, דהקדש בטעות לא הוי הקדש. ונאמן השליח לומר דטעה. ויש מי שמחמיר להצריכה גט:
מפרשים
(כ) והבינה יפה קודם קבלת הקדושין: כלו' ולא תימא אף שכוונת האשה והשליח היה להתקדש לשליח הוי דברים שבלב מאחר שבתחלת השליחות בא בשם המשלח והיא נתרצתה ג"כ למשלח א"כ אף שחזרו במחשבתם אינה חזרה ומ"ש לי היינו לעשו' שליחות לקדשך למי ששלחני ואינה מקודשת לשליח עד שיאמר בהדי' לי ולא לו קמ"ל דתיבת לי בצירוף הכוונה הוי חזרה ומקודשת לשליח אבל אם אמר תיבת לי בלא כונה אין כאן בית מיחוש ואפשר דא"צ לקדשה פעם שנית למשלח כי תיבת לי בדיעבד קאי גם על המשלח מאחר שהכוונה היה על המשלח נאמן לפרש דבריו כך:
(כא) ויש מי שמחמיר: ראיתי שנדפס בגליון המרדכי שמחלק בין שני התשובות דמאן דמחמיר מיירי שלא החזיק שליחותו בב"ד לומר להם שהוא שליח פלוני דאפשר לומר שחזר מן השליחות ונעשה רמאי אבל אם החזיק שליחותו בב"ד ומעשיו מוכיחין שטעה בלשון עיין בגוף התשוב':
(יט) העושה שליח וכו': בש"ס מבואר ה"ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה"ז מנהג רמאות:
(כ) ה"ז מנהג רמאות: ברמב"ם כתב פ"ח ה"א דנקרא רשע:
(כא) אם לא קידשה במעות כו': ל"ד במעות שאין מקדשין במטבע וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפיד' אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפיד' ויש לשליח להחליף לא הוי גזל:
(כב) והבינה יפה: כלומר לא תימא אף על גב דכונתה היה להתקדש לשליח הוי דברים שבלב כיון שאמר בתחלה שבא לקדש להמשלח, ומ"ש לי יש לפרש לי לעשות שליח לקדשך למי ששלחתי קמ"ל אם הבינה דשליח חוזר ולי לעצמו קאמר מקודשת לשליח עיין בתו' שם והיא נאמנת לומר אם הבינה עיין באגודה פ"ק סי' י"ג ואם אמרה דלא הבינה וכוונתה היה לראשון כתב בפרישה אפשר דצריכה גט משניהם דמקודשת לא' א"א לומר דהא הוא אמר לי ולפטרה בלא גט א"א לומר דא"כ למה לא כתב הטור כאן נמי דאין כאן בית מיחוש כמ"ש בסמוך מיהו אין טעם לדבר למה צריכה גט משניהם אם לא שתאמר שלא נאמין לה במה שאמרה שלא הבינה או משום הרואים והשומעים ע"כ ומ"ש דהיא אינה נאמנת שלא הבינה לית' כמ"ש בשם האגודה והט"ז כתב כשהיא אומרת דלא הבינה א"צ גט לא מא' ולא מב' וע' בסמוך:
(כג) אבל אם טעה השליח וכו': צ"ל דהיה בידו דבר שאין קפיד' להחליף אז י"ל שמא חזר וקידש לעצמו אלא אם אומר דטעה נאמן אבל א"ל שהיה בידו דבר שיש קפיד' א"כ הוי גזל בידו ומהיכא תיתי להחמיר דצריכה גט משליח ממ"נ אינה מקודשת לשליח דאי חזר משליחתו א"כ קידש בגזל אע"כ דהיה בידו דבר שאין קפיד' או המשלח ביקש ממנו שהוא יתן משלו לקדושין אלא קשה היא מה אומרת אי אומרת שכוונתה היה לראשון אם כן איך כתב ויש מי שמחמיר להצריכה גט משליח וכבר כתבתי דהיא נאמנת ואם אמרה דכוונתה היה לשליח א"כ איך כתב אין כאן בית מיחוש משמע דהיא מקודשת לראשון בודאי ולמ"ש בפרישה כשהיא אומרת דכונתה היה לראשון צריכה היא גט משניהם משום הרואים שפיר יש לפרש דאיירי דאמרה דכוונתה היה לראשון וליש המחמיר ס"ל דשליח אינו נאמן לומר דטעה וצריכה גט משניהם ולהט"ז דלא ס"ל הסברא דצריכה גט מפני הרואים קשה כאן קושיא זו:
(כד) ונאמן השליח: משמע בלא שבועה ובאגודה כתב בשם תשובת מהר"מ דנאמן בשבועה:
(כה) דטעה: אף על גב דקי"ל דאין נאמן לומר טעיתי אלא במיגו כמ"ש בחושן המשפט וכאן ליכא מיגו צ"ל כאן איכא רגלים לדבר שטעה דהוא שליח של פלוני וחזקה שליח עושה שליחתו:
(כו) ויש מי שמחמיר: עיין בפי' מהר"מ מטיקטין בגליון מחלק בין התשובות וכתב מאן דמחמיר איירי דלא הוחזק שליחתו בב"ד או י"ל שחזר מן שליחתו אבל אם הוחזק שליחתו בב"ד אמרינן שטעה ונראה דמוכח סברא זו מש"ס מ"ש רמ"א בשם הירושלמי:
לא קדשה במעות המשלח דאי במעות המשלח ה"ל גזל כ"כ המרדכי בשם רמב"ם והקשה בדרישה דבלאו טעמא דגזל הוה כן דה' בח"מ סי' קפ"ג כתב בשם רמב"ם דאם שולח לקנות סחורה וקנה השליח במעות המשלח ואומר לו זקפתי עלי המעות המלוה ולדידי קניתי דאין בדבריו כלום וצריך ליתן הסחורה לבעל המעות והתם לא שייך טעמא משום גזל עכ"ל ונ"ל דלק"מ דשם נמי משום גזל הוא דלא חשדינן ליה בגזלן שנוטל מעות חבירו בלא ידיעתו דרך הלואה:
אדעת' דמה שאמר לה בתחלה כו' פי' ואז לא הוי קידושין כלל דהיא קבלה אדעתה דהראשון והשליח לא נתנו אלא שתתקדש והוי כאלו נפל הטבעת מידו והיא מצא' אותו ותו דאין הטבעת שלו ולהשני לא מקודשת דלא הבינה הל' וסברה דלהא' הוא מקדשה ובעל הפרישה הוקשה לו ללמה כתב דבריש' דהיינו בלא הבינה דמקודשת מספק וצריכה גט משניהם ומוקי לה דהטבעת היתה דרך הלואה ולא דק כלל בזה דפשיט בריש' דאין שם אפילו ריח קידושין כיון שלא הבינה לשון מקודשת לי וא"צ לכתוב שם דבר זה אלא בסיפא דיש מחלוקת אם יש (שם איזה) מחלוקת אם יש קידושין כמו שיתבאר אח"ז קמ"ל דאפי' שם אין בית מיחוש לחד דיעה:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ד אלא ק' היא מה אומרת כו' ולט"ז דלא ס"ל הסברא דצריכה גט ק' קושי' זו עכ"ל ונ"ל דלק"מ דבשלמא שהוא אומר שקדשה לעצמו והיא אמרה דלא הבינ' וסברה דלהראשון היא מתקדשת נאמנת דאמרי' ודאי כיון כששמעה מפיו של פלו' שלח אותו לקדש והיא הסכימ' לקדושיו של השליח ודאי אנו רואים דניח' לה בשליח א"כ מהיכ תיתי תכחיש אותו עכשיו כיון דנתרצית מתחלה אליו ועוד דודאי לא היתה מעיזה נגדו כיון שבתחלה נתרצית אליו לכן כיון שהיא אומרת דכוונתה הית' לראשון נאמנת מכח הוכחות הנזכר אבל כאן אע"ג דהיא אומרת דכוונתו הית' לראשון חיישי' שמא משקרת הואיל והוא אומר שטעה ואינו חפץ בה וגם מעיזה הואיל דהוא שלא מסייע לה קידשה לעצמו דכה"ג כתב הש"ע בסי' י"ז באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב שם דאם היה קטטה ביניהם אינה נאמנת דמעיזה מכח הקטטה וכן בסי' קנ"ב בהוא אומר גרשת את אשתי והיא הודי' לו אינה נאמנת כיון דהבעל מסייע לה מעיזה וה"נ כאן דאם היא מכחישה נאמנת מטעם דאינה מעיזה אבל כשהוא אומר שטעה א"כ מסייע לה ועוד דאין לך קטטה גדולה מזו כיון שאינו רוצה אותה בודאי מעיזה ומעיזה וצריכה גט לדעת המחמירין עכד"ה:
דהקדש כטעות כו' מזה יש ללמוד כ"ש אם דרב המסדר הקידושין מילי במילי להחתן תחת החופה ואמר המסדר ג"כ תיבת לי דאין בזה מיחוש דטעות זו מוכח טפי מכאן:
ונאמן השליח לומר שטעה פי' בדבר זה שיש סברא והוכחה שטעה ובמרדכי בפ' האומר מביא תחלה ותשו' הר"מ בתשו' רבינו ידידי' דאם אמר לה השליח מקודם לי דצריכה גט לחומרא דשמא נג מנהג רמאות וקדשה לעצמו ולא מהימן לומר טעיתי כו' ואח"כ תיכף כ' עוד המרד' תשו' הר"מ לענין אשר ראובן שלח לקדש אשה לאה וכשבא השליח שם הושיב טובי הקהל כאשר רגילות לעשות והראה להם שראובן מינה שליח ושטר הרשאה בידו מראובן לקדש את לאה ובירר לו עדים לקדשה בפניהם לראובן ובשעת הקידושין שהיה לו לומר מקודשת לראובן ואמר מקודשת לי ואמרו העדים למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח ואמר כסבור הייתי לומר לראובן וח"ו לא נתכוונתי רק לראובן והשיב דא"צ גט מן השליח דנאמן לומר טעיתי בל' לי שאמרתי ומביא ראיה מן המכוין לומר (תרומה ואמר מעשר) (צ"ל להיפך) ה"ז מעשר ועוד ראיה ממי שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה ה"נ כך ובתשו' הא' סותר ראיה זו דכאן אינו רוצה לומר הואיל ובידה לגרשה דא"כ היה צריך ליתן לה כתובה וא"כ אלו שני תשו' סתרי אהדדי ומ"ה כתב הש"ע כאן ויש מי שמחמיר להצריכה גט והיינו תשו' הא' שזכרתי והוא תמוה מאד דהא תרווייהו דמהר"ם נינהו והמרדכי מביאה סמיכות זו לזו בלי שום לשון פלוגתא או סתירה ע"כ נראה ברור דאין כאן מחלוקת דדוקא בההוא דתשובה שניה דיש הוכחה ברורה וסבר' שיש כאן טעות דהא הושיב הקהל ובירר עדות לקדש אותה לראובן א"כ יש סברא גמורה שטעה בלשונו ואע"ג דבראיה שהביא מתרומה דהוי מעשר שם אין הוכחה דיש טעות ואפ"ה מהני לאו מלתא הוא דהתם א"צ לנאמנות שלו דודאי הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורים כמ"ש שם המרדכי ואין זה דומה להכא דכאן לענין אישות בעינן ב' עדים דדבר שבערוה הוא אלא דעיקר הראיה שם דכל שנעשה בטעות לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר מחשבתו ולא הוה בזה דברים שבלב וההיא ראיה דגרשתי אשתי התם נמי א"צ לסברא והוכחה דהא אין לנו שום דבר הסותר דבריו במ"ש גרשתיה ואמאי לא יהיה נאמן כיון שבידו עדיין לגרשה משא"כ כאן בשליחות שיש דבר הסותר שהרי אמר מקודשת לי ע"כ הוצרך כאן להוכחה וסברא שיש שם טעות בלשון ואז הוי דומיא דההוא דגרשתי אבל בתשו' הא' דאי' שם הוכחה וסברא לטעות כי לא בירר שם עדים ואמר בפניהם שרוצה לקדשה לראובן אלא אמר סתם שראובן שלחו לקדש לאה לו ואח"כ כשאמר למה לי י"ל דנתחרט ע"ז בשעת מעשה וקדשה לעצמו והיא הבינה הלשון ונתרצית לזה ע"כ צריכה גט לחומרא ולא מהני מה שבידו לגרשה והרא"ש והטור שכתבו אבל אם טעה השליח כו' מיירי נמי שיש סברא והוכחה לטעות שכן משמעות הלשון שכתבו אם טעה דהיינו שברור לנו הטעות ובזה דוקא אין בית מיחוש ולא אמרי' דהויין דבר שבלב ואינן דברים וא"כ לא היה לש"ע לסיים כאן ויש מי שמחמיר כו' דבכאן הכל מודים דנאמן כיון שיש סברא והוכחה לטעות ולכל הדיעות אם לא הבינה הלשון שאמר לי וסבורה היא שמקדשה לראשון דאין שם בית מיחוש ולא צריך לכתבו כלל שם אלא דוקא כאן שיש עכ"פ דברים שאמר לי והיא הבינה הוצרך להשמיענו דשהדברים אין כלום כ"ז נראה ברור להלכה ולמעשה:
(יא) שליח: ה"ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה"ז מנהג רמאות.
(יב) רמאות: הרמב"ם פ"ט ה"א כתב דנקרא רשע.
(יג) עשוי: ואם חזר בו וקידשה למשלח אינו כלום הר"ם גלאנט"י סי' ס"ח. היו השליח והמשלח אחים ואחר שקדשה לעצמו חזר וקדשה לאחיו ומת השליח אינה נפטרת בגט המשלח אלא בחליצה הר"ם גלאנטי שם.
(יד) במעות: ל"ד במעות דאין מקדשין במטבע. וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש (לחוש) [לשליח] להחליף לא הוי גזל ב"ש.
(טו) יפה: כתב מהריב"ל ח"ד סי' ז' צריך שנדע באיזה אופן נודע אם שמעה והבינה יפה ואם נאמין לה ע"פ דבורה ע"ש. וב"ש כתב בפשיטות דהיא נאמנת לומר אם הבינה ע"ש ועיין פרישה.
(טז) השליח וכו': עיין מ"ש הב"ש.
(יז) דטעה: באגודה כתב דנאמן בשבועה. עיין ב"ש וכנה"ג דף ס"ד ע"ב.