טור אבן העזר קלט
<< | טור · אבן העזר · סימן קלט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
קבלתה כיצד, זרק לה הגט בחצרה בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר, הרי זו מגורשת. במה דברים אמורים שהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה, אבל אם אינה עומדת שם, אף על פי שהוא משתמר לדעתה אינה מגורשת.
כתב הרמ"ה: אם נתן הגט בחצרה ואחר כך בא שם ואמר לה "הרי זה גיטך", אף על פי שעדיין הגט שם אינה מגורשת עד שתטלנה משם, או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו, דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכה. וכן בגיטה וחצירה באין כאחד בעינן שעומדת בצד החצר בשעת נתינה, ואף על גב דאזלה בתר הכי והדר אתיא ואקניה החצר בתר דאתיא ואמר לה "הרי זה גיטיך", מגורשת כיון שהיא סמוכה לחצר תחילה וסוף. והוא הדין בחצר דידה בעינן דתהוי סמוכה לה בעידן דלימא לה "הרי זה גיטך", ואי לא סמוכה לה מתחילה ועד סוף מספקא לן ולחומרא עבדינן בה. עד כאן.
היתה עומדת על גגה וזרקו לה לראש הגג - אם יש לו מעקה, כיון שהגיע לאויר תוך מחיצת המעקה, או אפילו אין לו מעקה והגיע לתוך ג' טפחים סמוך לקרקעית הגג, הרי זו מגורשת, אפילו נשרף קודם שנח. והוא שקדם גט לדליקה, שהרי ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו. אבל אם קדם האש, לא, שלעולם לא היה ראוי לנוח ברשותה.
ומדברי הרמב"ם ייראה שאם נשרף אפילו אחר שהגיע תוך ג' טפחים סמוך לגג, אינה מגורשת אפילו קדם הגט לדליקה. ואינו נראה כך בגמרא.
היה הוא בגגו וזרקו לה לחצרה - אם מחיצות החצר גבוהות מהגג בענין שמיד כשזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר מחיצות החצר, מגורשת אפילו נמחק קודם שהגיע לארץ. וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד, דכשזרקו מידו כדי להעבירו המעקה צריך לזורקו כלפי מעלה, ואם נמחק בעודו דרך עלייה, אפילו יצא מתוך מחיצות הגג ונכנס לאויר מחיצות החצר לא הוי גט, אלא אם כן הוא דרך ירידה לאחר שהתחיל לירד.
היה לה קנה נעוץ בחצרה והוא עולה למעלה ממחיצות החצר וזרק הגט עליו, אינה מגורשת שאינו משתמר שם.
זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה, אינה מגורשת, אף על פי שהיה בתוך ג' טפחים סמוך לקרקע בתוך רשותה, כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה.
שתי חצרות זו לפנים מזו, החיצונה שלו והפנימית שלה, וכותלי החיצונה גבוהות מכותלי הפנימית וזרקו לה לפנימית, כיון שהגיע כנגד אויר הפנימית אפילו למעלה ממחיצותיה והוא בתוך אויר מחיצות החיצונה, מגורשת.
ובקופה כי האי גוונא וזרקו לה לפנימית, אינה מגורשת עד שיגיע לתוך חלל מחיצות הפנימית. ומיהו כשיגיעו לחללן מגורשת אף על פי שעדיין לא נח בשוליה כיון שסופו לנוח. ומיירי שאין לחיצונה שוליים ונמצא שעומד הפנימית על גבי הקרקע, שאם היה לה שוליים הוי ליה כליו של לוקח ברשות מוכר והויא ספק מגורשת. והרמב"ם כתב שאינו גט עד שינוח בשוליה.
היתה בחצרו וזרקו לה שם, אינה מגורשת אפילו היא יושבת במיטה ונפל הגט במיטה, אינה מגורשת אלא אם כן הגיע לידה, או לכלי מן הכלים שלה שאין הבעל מקפיד על מקומו, כגון צלוחית או כפיפה קטנה וכיוצא בהן. וכן אם נפל למיטה שלה שהיא גבוה י' טפחים מגורשת, שהיא חלקה מקום לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום רגלי כרעי המטה שלה.
השאיל לה הבעל חצרו וזרק לה לתוכו, מגורשת. היה בחצר מקום חלוק לעצמו שיש בו ד' אמות על ד' אמות, או אפילו אין בו ד' על ד' והוא גבוה עשרה טפחים, או אפילו אין בו ד' על ד' ולא גבוה י' והוא חלוק בשם לעצמו, חשוב מקום לעצמו ואינו שאול לה בכלל החצר, ואם נפל הגט שם אינה מגורשת.
אבל אם השאיל לה גגו ונפל הגט על גג אחר שיש לו אצלו, מגורשת, כיון שאין דיורין קבועין בגג אינו מקפיד עליו. ומדברי הרמב"ם ייראה שאפילו נפל לה הגט על גג של כל אדם והיא יכולה ליטלו משם שהיא מגורשת, שכתב: היתה עומדת על גגה וזרקו לה ונפל על גג אחר הסמוך לו אם יכולה לפשוט ידה וליטלה מגורשת שאין בני אדם מקפידין על מקום זה.
היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לתוך ד' אמותיה, מגורשת. במה דברים אמורים שאין הבעל עומד עמה בתוך ד' אמותיה, אבל אם עומד עמה בתוכה, אפילו קדמה היא וזכתה בהן, אינה מגורשת עד שיגיע לידה. וכן אם זרקו לה ברשות הרבים והוא רחוק ממנה, אפילו אם היא יכולה לשמרו ולא הוא, אינה מגורשת עד שיגיע לידה.
שנים אומרים הגיע לתוך ד' אמותיה ושנים אומרים לא הגיע, הוי ספק מגורשת.
ורבינו חננאל כתב אפילו זרק לה גט בחצרה, לא משתריא לעלמא עד דמטי לידה. ותמה אדוני אבי הרא"ש ז"ל על דבריו, וכאשר כתבתי היא הסכמתו.
היתה ידה קטפרס וזרקו לתוכה ונפל לארץ - אם נח בתוך ארבע אמותיה, מגורשת. לא נח בתוכו אלא נתגלגל מיד מתוכו לחוצה להן, מיבעיא אי אויר של ד' אמות קונות ולא אפשיטא והוי ספק מגורשת. ואם עומדת על שפת הים או אצל האש, שמיד כשנפל מידה נפל למים או נשרף, אינה מגורשת.
נתנה ביד עבדה ורגליו קשורות בחבל שאינו יכול להלך והוא ישן שמשתמר לדעתה, הרי זה גט. ויש אומרים שאם ידיו ורגליו קשורות בחבל והיא אוחזתו בידה ומשמרתו, יש אומרים שהוא גט אפילו ניעור. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאינו גט אלא אם כן הוא ישן ורגליו כפותות. וכן ייראה דעת הרמב"ם שכתב: נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו, אפילו היה כפות אינו גט. נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו, הרי זה גט פסול. היה כפות, הרי זו מגורשת. עד כאן.
נתנו ביד עבדו והוא ישן וכפות ונתן לה העבד במתנה, כיון שזכתה בעבד זכתה גם בגט והיא מגורשת.
וכן אם נתנו בחצירו ונותן לה חצירו, זכתה בשניהם. אבל אם נתנו בחצירו של כל אדם והאחר נתן לה החצר או שקנאתו ממנו, אינה מגורשת.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קבלתה כיצד זרק לה הגט בחצרה וכו' בפרק הזורק (דף עז.) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת ופי' רש"י והיא בתוך ביתה של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע הרי זו מגורשת דקנתה לה חצרה כאילו נתנו בידה ומ"ש רבינו או שאול או מושכר כ"כ הרמב"ם בפרק ה' וטעמא משום דשאלה ושכירות לזמנייהו מכר הוא וכן משמע שם בגמרא גבי ההוא שכיב מרע דתקיף ליה עלמא דאמרינן דליקני ניהליה ההיא דוכתא דיתיב ביה גיטא וגם בעובדא דההוא דזרק גיטא לדביתהו אזל גיטא נפל בפסלא אמרינן לא צריכא דאושלה מקום:
בד"א שהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה וכו' שם על המשנה שכתבתי בסמוך אמר עולא והוא שעמדה בצד ביתה או בצד חצרה ור' אושעיה אמר אפי' היא בטבריא וחצרה בציפורי כיון דחצר משתמרת לדעתה היא מגורשת. וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כעולא דהכי אסקה רב אשי בפ' שנים אוחזין (י:) דחצר אתרבאי מידה ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו והילכך בעינן והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ה' ופי' הר"ן גבי גט דחוב הוא לה אי אפשר לחצרה שתקנה לה מתורת שליחות אלא מתורת יד ומש"ה אפילו משתמרת בעינן שתהא עומדת בצד חצרה דכיון דמידה גמרינן סמוכה לה בעינן עכ"ל: ומ"ש רבינו והוא משתמר לדעתה פשוט הוא דכיון דמידה גמרינן מה ידה משתמר לדעתה אף חצרה המשתמר לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול שכשהיא עומדת במזרחו אין מערבו משתמר לדעתה וזרק לה הגט במערבו דאינה מגורשת ובגמרא פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה כלומר וא"כ אכתי לא נפיק גט מידיה דבעל ואסיק רבא דגיטה וחצרה באים כאחד: וכתב הר"ן דבעומדת בצד ביתה וזרק לה גיטה מגורשת אפילו בע"כ אבל אינה עומדת בצד ביתה אפי' זרקו לה מדעתה מסתברא דאינה מגורשת דליכא למימר דכיון שהיתה מחזרת להתגרש זכות הוא לה ומגורשת דהא איכא למימר שמא חזרה בהו כדאמרינן בירושלמי וכ"כ בחידושי הרשב"א:
כתב הרמ"ה אם נתן הגט בחצרה ואח"כ בא שם ואמר לה ה"ז גיטיך וכו' מ"ש ואי לא סמוכה לה מתחילה ועד סוף לאו דוקא דבתחילה וסוף סגי אף על פי שבאמצע לא היתה שם כמ"ש בסמוך ודברי הרמ"ה הם מסברא והרשב"א והר"ן חלוקים עליו שכתב הר"ן וז"ל וכתוב בחידושי הרשב"א כלשון הזה אבל אם נתנו כבר בחצרה שהיא משתמרת וא"ל הא גיטיך בחצרך ואמרה תזכה לי חצרי בזו נראה דמגורשת ומצאתי בירושלמי דמכילתין פ"ק נתן לה את גיטה ואמרה תזכי לי חצרי שבעכו א"ר חנינא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה אלמא בענין זה זכתה לה חצרה ומגורשת אא"כ תדחה דר' חנינא כר' אושעיא ס"ל והראשון נראה עיקר ולא עוד אלא אפי' לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת דהא חצר לא גרע משליחות ובשליח דכוותה מגורשת בממנה שליח לקבלה ע"כ ול"נ ירושלמי דקאמר נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה בכה"ג בתרא הוא שאמרה היא מתחילה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה שם דאילו בההוא גוונא קמא שהרב מחשב יותר דהיינו שנתנו לה כבר בחצרה ואח"כ אמרה תזכי לי חצרי שבעכו לא ידעתי היאך היא מתגרשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידיה ולא שליח דידה ואין לך לומר שיהא אלא כאילו נתנה בידה לפקדון ובתר הכי כי אמרה תזכה לי חצרי שבעכו היכי מתגרשת והא בעינן שיאמר לה הרי זה גיטך ואם בשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה (הרי הוא כאומרת מתחילה תזכי לי חצירי ואח"כ זרקו לה) דהיינו האי גוונא בתרא שבדברי הרב ז"ל עכ"ל הר"ן ובהדיא כתב הר"ן (שם) בהזורק אמתני' דא"ל כנסי שט"ח שאם נתנו לה לשם פקדון או שנתנו בחצרה לשם גירושין ואח"כ א"ל הא גיטך ועומדת בצד חצרה מגורשת כיון שמיד הבעל בא לידה או לחצרה ומיהו אם דחאתו הרוח ונתנו בחצרה אע"פ שאמר לה הא גיטיך אינה מגורשת דהוה ליה כטלי גיטיך מע"ג קרקע דאמרינן בגמרא דאינה מגורשת משום דליכא נתינת בעל עכ"ל משמע בין להרשב"א בין להר"ן לא בעינן שתהא סמוכה לחצרה בשעת נתינת הגט לתוכה ושלא כדברי הרמ"ה ז"ל: ודברי הרשב"א כתבם ה"ה בפרק ה' וגם רבינו ירוחם בח"ה וכתב דלא פשיטא ליה להרשב"א אלא ספוקי מספקא ליה בכל הני שהזכיר וכן משמע מדברי הרשב"א שכתב בסוף כל דבריו וכל זה צ"ע. כתב עוד הרשב"א שם בהזורק והיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד ביתה במקום יבם מסתברא דהויא ספק מגורשת דהא מספקא לן בפ' האשה שלום (קיח.) מזכה גט לאשתו אי מהני דדילמא זכות הוא לה והיכא דקיימה בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה שלא מדעתה איפשר לומר דמגורשת אי זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה וכעדות של ר' יוחנן בן גודגדא עכ"ל. וגם זה כתב הר"ן בפרק הזורק וה"ה בפ"ה ורבינו ירוחם בח"ה :
היתה עומדת על גגה וזרקו לה וכו' בהזורק (דף עט.) תנן היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג ונמחק או נשרף הרי זו מגורשת ומוקי לה בגמרא רישא בגג דידה וחצר דידיה סיפא בגג דידיה וחצר דידה ופריך בגמרא ארישא והא לא מינטר ופירש"י והא לא מינטר אויר הגג דאתי זיקא ושדו ליה מקמי דלינח וכי לא שדייה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים ומחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח אמר רב יהודה אמר שמואל בגג שיש ליה מעקה עסקינן עולא בריה דרב מנשיא אמר הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן דכל פחות מג' לגג כגג דמי ופירש"י פחות מג' וכו' אויר דמתני' בהכי עסקינן דהוי כמאן דנח והילכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה עשרה הוא הו"ל כחצר המשתמרת לכל דנייח בגוה ומשמע דרב יהודה ועולא לא פליגי אלא באוקימתא דמתניתין אבל לענין דינא שוין דבין בגג שיש לו מעקה בין בפחות מג' סמוך לגג מגורשת ולכן כתב הרא"ש דברי שניהם וגם הרמב"ם בפ"ה כתב דבין שיש לו מעקה בין בפחות מג' סמוך לגג מגורשת ונמשך רבינו אחריהם ופריך בגמ' אסיפא נמי והא לא מינטר ופירש"י דקס"ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני כיון שיצא מרשות הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפי' לא באת דליקה דאתי זיקא ושדי ליה חוץ למחיצות א"ר יהודה אמר שמואל כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות על העליונות וכן א"ר אלעזר א"ר אושעיא וכן אמר עולא א"ר יוחנן ופירש"י שהיו מחיצות התחתונות של חצר עודפות על מעקה של גג דכי נפיק מגג מטא לאויר מחיצות חצר ומ"ה בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצת מעקה הגג וזרקו כלפי מעלה כדי שיעבור את המעקה יפול לחצר ואמאי דתנן נמחק אמרינן בגמרא ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עלייה לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי ופירש"י דרך ירידה. כשזרקו כלפי מעלה כדי להעבירו את המעקה לא נמחק עד שהגיע לחזור ולירד אבל נמחק דרך עלייה אע"פ שיצא מאויר הגג לאויר חצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך סלוקו לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבא לרשותה ואמאי דתנן נשרף אמרינן בגמרא ל"ש אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה קא אזיל ופירש"י שקדם גט לדליקה שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. וכתב ה"ה בפ"ה שדעת הרמב"ן והרשב"א כדעת רש"י דהא דאמרינן ל"ש אלא דרך ירידה וכו' אסיפא דמתניתין קאי ובזה מפליג בין דרך עלייה לדרך ירידה וכולם כתבו דאפילו ברישא דמתניתין אם נמחק או נשרף אחר שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת וכל שלא קדמה דליקה לגט דומיא דסיפא והא דקתני לה במתני' אסיפא ולא ארישא כתב הרמב"ן דאורחא דמילתא נקט דבחצר שכיח אש ומים וזה דעת הרמ"ך בהשגות עכ"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ה וז"ל היתה עומדת בראש הגג שלה והוא מלמטה בחצירו וזרקו לה למעלה כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' טפחים סמוך לגג נתגרשה ובלבד שיהא יורד לנוח אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה אע"פ שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג כגון שנשבר הרוח והעלתהו ונמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט ולא נתגרשה היה הגג שלו והוא מלמעלה בו והיא מלמטה בחצר שלה וזרק לה גיטה כיון שיצא הגט ממחיצות הגג והגיע למחיצות מקומה שהיתה עומדת בו נתגרשה זרקו לרשותה לתוך האש ונשרף או תוך המים ונמחק או נאבד אינו גט אבל הגיע לרשותה ונח ואח"כ בא האש ושרפתהו ה"ז גט עכ"ל וכתב הר"ן שתמה על הרמב"ם על מ"ש אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכולי הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א"א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת והר"ן כתב ליישב דברי הרמב"ם שהוא סובר דברישא דמתניתין דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עלייה ודרך ירידה דדרך עלייה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומ"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עלייה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עלייה אלא לפי שא"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אמרינן ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עלייה לא הכי מפרש לה ז"ל ל"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה כסיפא דמתני' אבל דרך עלייה כרישא דמתניתין אינה מגורשת ומ"ה לא תני ברישא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ"ל ולפ"ז מ"ש הרמב"ם אבל אם נמחק או נשרף וכו' אע"פ שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמך לגג וכו' אינו גט כשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עלייה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עלייה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה"ז מגורשת. וה"ה מיישב דברי הרמב"ם ע"פ דרך הר"ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתניתין אבל בדרך עלייה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למטה והיא למעלה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עלייה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא משום דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית מעיקרא לאו למינח קאי פי' שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה וא"ת א"כ כיון דברישא כל היכא דנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח וא"כ היכי תנן ה"ז מגורשת כבר יישב ה"ה דנ"מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א"נ אם מת הבעל או בטלו בינתיים והרי"ף לא כתב משנה זו ולא מאי דאיתמר עלה מפני שהם דברים שאינם מצויים כתב הרשב"א בהזורק (עח:) אהא דאמר רב יהודה היתה ידה עשויה קטפרס וכו' ופריך בגמרא ותיגרש מאוירא דד' אמות שיש מפרשים דכל תוך ד' אמות דידה הוה מינטר ומתני' דאוקימנא בגג שיש לו מעקה הא לאו הכי אינה מגורשת משום דלא מינטר איכא למימר דמיירי כגון שלא נכנס לתוך ד' אמות וכ"כ התוס' בחד תירוצא:
היה לה קנה נעוץ בחצרו וכו' ג"ז שם בהזורק גמרא היתה עומדת בראש הגג וכו' אמר רבא ג' מדות בגיטין וכו' הא דאמר רב חסדא נעץ קנה ברה"י ובראשו טרסקל וזרק ונח ע"ג חייב אפילו גבוה ק' אמה ה"מ לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא לא מינטר ופי' רש"י ה"מ דהוי כמונח לארץ לענין שבת אבל אם היה חצר של אשה וקנה נעוץ גבוה מן המחיצה אינה מגורשת שאין סופו לנוח לארץ דרמי ליה זיקא חוץ למחיצות וטעמא דגיטא משום חצר המשתמרת הוא דומיא דידה והא לא מינטר והקשה הרשב"א דהא משמע בגמרא דכי נח ממש ברשותה אע"ג דלא מינטר מחמת רשותה אלא מחמת דמינטרה ליה מגורשת וא"כ כי נח בטרסקל שלה ממש כי לא מינטר מאי הוי הא נח ממש ברשותה וי"ל דטרסקל שאני שהוא קצר ביותר ואזיל מיניה אפילו ברוח מצויה ולא מינטר כלל וכמאן דלא נח דמי עכ"ל:
זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת וכו' כך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' גירושין וכתב ה"ה דאע"ג דבפ"ק דמציעא (יב:) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ולא איפשיטא סבור הרמב"ם דלגבי גט בודאי אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי מדאמרינן בגמרא גבי נמחק אבל דרך עלייה לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי וה"נ איגלאי מילתא דמעיקרא לאו ברשותה קאי וכ"כ הר"ן בהזורק גבי הא דאמר ר"נ ב"י ל"ש אלא שקדם גט לדליקה וכו' שדעת הרמב"ם דבעיין איפשיטא מדאמרינן אבל דרך עלייה לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי וכתבו הר"ן וה"ה שהרמב"ן והרשב"א מחלקים בין ההיא בעיא למאי דאמרינן מעיקרא לאו למינח קאי ולדעתם הויא ספק מגורשת:
שתי חצירות זו לפנים מזו וכו' (שם:) בהזורק גמרא היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה אמר אביי ב' חצירות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצות החיצונות עודפות על הפנימיות וזרקו לה כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונות הרי זו מגורשת מ"ט פנימית גופא במחיצות החיצונה מינטרא משא"כ בקופות שתי קופות זו בתוך זו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אפי' הגיע לאויר פנימית אינה מגורשת מ"ט דהא לא נח וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר היא הב"ע בקופה שאין לה שולים ופירש"י דהא לא נח ואין מחיצות כלי עשויין לאוירן לשמור דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו וכתבו התוס' נראה מפירש"י דאויר כלי אינו קונה ואין נראה דבפרק בתרא דעכו"ם (עא.) משמע דאויר כלי קונה אלא נראה דה"פ דהא לא נח באויר כלי אבל גבי חצירות אע"ג דלא נח תוך מחיצות הפנימיות כיון שהוא תוך מחיצות החיצונות מגורשת כיון דמחיצות החיצונות הם קבועות וגרסינן גבי חצירות כיון שהגיע לאויר מחיצות הפנימית פירוש כנגד הפנימית למעלה ממחיצותיה ותוך מחיצות חיצונה וגבי קופות גרסינן אפי' הגיע לאויר פנימית פי' ולמעלה ממחיצותיה דאי הוי בתוך חלל קופה הפנימית הויא מגורשת כדפרישית ואית ספרים דגרסי גבי חצירות כיון שהגיע לאויר מחיצות חיצונות ולפי גירסא זו כיון דגבי קופות נקט פנימית הוי משמע אפי' מונח בחלל פנימית אינה מגורשת עד שינוח בשוליו כדפירש"י ולא יתכן דאויר כלי קונה כדפרישית עכ"ל. והרשב"א והר"ן כתבו כדברי התוס' וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם נראה שמפרש כרש"י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אע"פ שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת ומ"מ מ"ש רבינו בשם הרמב"ם שאינו גט עד שיניח בשוליה הוא שלא בדקדוק שלשון הרמב"ם בפ"ה כך הוא כיצד שתי קופות זו לפנים מזו וכו' אינה מגורשת עד שיניח על צד הקופה הפנימית בד"א כשהיתה מוטה על צידה ואין לה שולים אבל יש לה שולים אפילו נח בקרקעיתה אינה מגורשת שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה גט אא"כ אינו מקפיד על מקומו וכבר ביאר ה"ה שיטת הרמב"ם עיין עליו כי לא רציתי להאריך לפי שהוא בלתי מצוי:
היתה בחצירו וזרקו לה שם וכו' משנה שם (דף עז.) זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצירו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת בתוך חיקה או לתוך קלתה ה"ז מגורשת אפי' הוא עמה פי' אפי' הגט עמה במטה אינה מגורשת וקלתה סל שהנשים נותנות בו מחטים וצינורות ובגמרא (דף עח.) לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא אמר רב יהודה כגון שהיתה קלתה תלויה בה וכו' ר' יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה אמר רבא מ"ט דר' יוחנן לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ותניא נמי הכי זרקו לתוך חיקה וכו': כתב המרדכי נהגו העם שלא לגרש על ידי נתינת גט תוך ביתה או חצירה ואפי' בתוך קלתה או מלבושה והטעם פירש רבינו יחיאל לפי שלפעמים מלבושיה שאולים ואולי הבעלים מקפידים על כך וא"כ לא הוה גיטא כיון דלאו להכי אושלינהו לכך טוב ליתן הגט לידה ממש וידה תהיה פתוחה מתחילת הנתינה עד גמר הנתינה וכ"כ רבינו פרץ בן רבינו אליהו עכ"ל וכ"כ בסמ"ק וכלבו ובהגהות מיימון פ"ה:
וכן אם נפל למטה שלה שהיא גבוה עשרה טפחים וכו' ג"ז שם אפי' הוא עמה במטה אינה מגורשת אמר רבא ל"ש אלא במטה שלו אבל במטה שלה מגורשת ובמטה שלה מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לא צריכא דגביהא עשרה והא איכא מקום כרעי אמקום כרעי לא קפדי אינשי. ומאחר דבעיין דכליו של לוקח ברשות מוכר לא איפשיטא כשאינה גבוה י' הו"ל ספק מגורשת ואפי' לדעת הר"ן שכתב גבי הא דא"ר יוחנן אין אדם מקפיד על מקום חיקה וכו' דאע"ג דבהספינה לא איפשיטא בעיין דכליו של לוקח ברשות מוכר סוגיין דהכא מוכחא דלא קנה מכל מקום כיון דלא איפשיטא בהדיא משום הוכחה בעלמא לא נפקא מידי ספיקא:
השאיל לה הבעל חצרו וכו' היה בחצר מקום חלוק לעצמו וכו' בריש הזורק (דף עז:) ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו וכו' אזלא גיטא נפל בפיסלא אמר רב יוסף חזינן אי הוי ד' אמות על ד' אמות פלג רשותא לנפשיה ואי לא חדא רשותא היא במאי עסקינן אילימא בחצר דידה כי הוי ד' אמות מאי הוי אלא בחצר דידיה כי לא הוה ד' אמות מאי הוי לא צריכא דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי אינשי ולא אמרן אלא דלית ליה שם לווי אבל אית ליה שם לווי אע"ג דלא גבוה י' ואע"ג דלא הוי ד' אמות ופירש"י פיסלא. חתיכת עץ: שם לווי. כולהו פיסלא מיקרו ואי הוי להאי שם לעצמו ה"ל חשוב ולא בטל וכתב הרמב"ם בפ"ה דנח על גבי סלע דינו כנח על גבי פיסלא וז"ל הרמב"ם בפ"ה השאילה הבעל מקום בחצירו ולא ייחד לה וזרק לה גט והגיע לד' אמות שלה שהיא עומדת בהן ה"ז מגורשת נתגלגל ונפל ע"ג קורה או ע"ג סלע רחוק ממנה אם המקום שנפל עליו אין בו ד"א על ד"א וכו' ומפשט דבריו נראה שאם הפסל הוא בתוך ד' אמותיה מגורשת דכל תוך ד' אמותיה חד מקום מיקרי וכ"כ הר"ן בהזורק שכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ושצ"ע מנין לו זה וכבר השיגו הרמ"ך וה"ה כתב שאיפשר שפירוש דבריו כך ושיותר נראה לי לפרשם בע"א והוא שאם זרקו לה ברחוק ד"א שהיה עומדת בהם לא נתגרשה. ומ"ש שאם המקום שנפל עליו אין בו ד"א על ד"א וכו' הוא בתחילתו נח תוך ד' אמות שהיא עומדת ואח"כ נתגלגל ונח באותו מקום. ומ"ש נתגלגל ונפל וכו' לומר שאם מתחילה נח ברחוק ד' אמות אינה מגורשת ויהיה הטעם מפני שהשאלת מקום בחצירו אין קונה לה אלא בקירוב מקום שהיא עומדת בו שהרי בחצר שלה אינה קונה בגט אלא בעומדת בצדה ואם נפל ברחוק ממנה נמצא שאותו מקום מושאל ושאר החצר אינו מושאל לה ונמצא שאינה בצד המקום המושאל לה והיאך תתגרש בו דלא עדיף ודאי מחצרה שאינה מתגרשת אלא בעומדת בצידה עכ"ל כתב עוד ואי זו שתהיה כוונתו לא ידעתי מאין הוציא מ"ש לד' אמות שלה שהרי לא הזכירו זה כלל:
אבל אם השאיל לה גגו ונפל הגט על גג אחר וכו' ג"ז שם הזורק גמרא (דף עט.) היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה אמר רבא שלש מדות בגיטין הא דא"ר קלוטה כמי שהונחה וכו' והא דא"ר יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו וכו' ה"מ לענין שבת אבל לענין גט משום קפידא הוא וכולי האי לא קפדי אינשי ודברי רבי' בה כפירש"י וכן דעת הראב"ד בהשגות אבל הרמב"ם בפ"ה כתב היתה עומדת על גגה וזרקו לה וכו' וטעם דבריו ביאר הרשב"א בהזורק ומכל מקום הוא ז"ל הסכים לפירש"י:
היתה עומדת בר"ה וזרקו לתוך ד' אמותיה מגורשת בד"א שאין הבעל עומד עמה בתוך ד' אמותיה וכו' ג"ז שם בהזורק (דף עח.) משנה היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ובגמרא (שם) ה"ד קרוב לה וה"ד קרוב לו א"ר ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו ה"ד מחצה על מחצה אמר רב שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות וליחזי הי מינייהו קדים רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בב' כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפי' ק' אמה קרוב לו שנינו אפי' מאה אמה היכי דמי מחצה על מחצה אמר רבי שמעון בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו זהו קרוב לה שניהם יכולים לשומרו או שניהם אין יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה ות"כ דר' יוחנן א"ל שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה א"ל רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא הכי ואצרכוה חליצה ופירש"י כגון שהיו שניהם עומדים בד"א זו מכאן וזה מכאן שכל הגט מונח בתוך ד' אמות שלו ותוך ד"א שלה ובהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו פירש"י אע"פ שקרוב לה מלו אם יש הפסקת נהר או גבשושית בינה לגט שאילו היה בא כלב ונטלו אינה יכולה לשומרו הימנו אבל הוא יכול לשומרו אינו מגורשת ובכדי שתשוח ותטלנו פי' כדי שתשוח ותטלנו הוא דהויא קורבה דמתניתין ואפ"ה את לא תעביד עובדא להתירה לינשא עד דמטי גיטא לידה גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב וכתבו התוס' דלרבי יוחנן בד' אמות שלה אפי' יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתהא היא יכולה לשומרו ולא הוא ובשניהם אין יכולים לשומרו פירשו אין יכולים לשומרו כל א' לבדו אלא שניהם יחד אבל אם אין יכולין לשומרו פשיטא דאינה מגורשת כלל וכתב הרשב"א ע"ז וצ"ע דמכל מקום כיון שהבעל צריך בשמירתו אגיד ביה הוא ועוד דא"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכל אחד מהם יכול לשומרו בלא שמירת חבירו ואם כן בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהוא אינו צריך בשמירתו וגם הר"ן כתב קושיא ראשונה בשם הרמב"ן דכיון שהבעל צריך בשמירתו אגיד ביה הוא ותירץ הוא ז"ל דלא שייך למיפרך הכא הא אגיד ביה וכתבו התוס' עוד דרב אשי אית ליה בפ"ק דמציעא (י.) דבר"ה לא תקנו ד' אמות והכא תנן היתה עומדת בר"ה קרוב לה מגורשת וי"ל דהתם באין יכולים לשומרו והכא ביכולה לשומרו א"נ י"ל דהכא לאו דוקא נקט ר"ה אלא בסימטא או בצידי ר"ה וכ"כ הרשב"א וכתב עוד א"נ רב ס"ל כמ"ד התם קונות לו אפי' בר"ה אי נמי גט שאני דתקינו ליה רבנן אפי' בר"ה משום תקנת עגונות: וכתב הרא"ש דרבי יוחנן לא אתא לאיפלוגי אדרב דשפיר אית ליה דאם זרק גט לתוך ד' אמותיה שהיא מגורשת דהא רבי יוחנן גופיה אמר הכי בס"ק דמציעא אלא דלשון דקרוב לה וקרוב לו לא משמע ליה לפרושי בד' אמות דמשמע אפי' רחוק ממנה הרבה וגם מחצה על מחצה אינו מתפרש יפה אליבא דרב לכך נראה לו לפרש קרוב לה אפי' ק' אמה ומשום עיגונא תיקנו חכמים בגיטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ושמואל לאו לפרושי מתני' אתא ומודה הוא שאם זרק לה תוך ד' אמותיה והוא עומד חוץ לד' אמותיה שהיא מגורשת דליכא מאן דפליג אהא דד' אמות קונות לו וגם לא פליג שמואל אדרבי יוחנן אלא שאמר לתלמידיו שראוי להחמיר אם שניהם עומדים בתוך ארבע אמות ואעפ"י שקדמה האשה לתוכן וזכתה בהם שאינו גט אלא קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו לפי שפעמים שהאיש יקרב לתוך ארבע אמות וגם אם הוא חוץ לד' אמות אלא שהיא יכולה לשומרו ולא הוא אין לסמוך על זה שלפעמים הוא יכול לשומרו ולא היא או שניהם יכולים לשומרו ובקל יבא לידי קלקול הלכך ראוי להחמיר בכל אלו עד שתשוח ותטלנו ואתה תחמיר יותר עד שיגיע גט לידה והלכה כשמואל דמחמיר בשניהם עומדים תוך ארבע אמות או חוץ לד' אמות אבל אם זרקו לתוך ארבע אמותיה והוא עומד חוץ לד' אמותיה בהא מודה שמואל דמגורשת כך נראה לפרש שיטה זו אבל הרי"ף כתב ה"ד קרוב לה א"ל שמואל לרב יהודה וכו' ולא הביא דברי רב ורבי יוחנן משמע דס"ל דשמואל לפרושי מתניתין קא אתי תימא היכי פסק כשמואל והא קי"ל כרב (באיסורי) וכו' לכך אני אומר שהרי"ף כתב ה"ד קרוב לה וכו' ודילג דברי רב ור"י משום דסבירא ליה הלכה כשמואל שמחמיר ולא בא לפרש המשנה ולא חשש להאריך בדברי האמוראים המפרשים המשנה עכ"ל ולפי שיטה זו כל שהיא יכולה לשומרו אפי' ק' אמה וכן אם קדמה הוא תוך הארבע אמות וזכתה בהם אפי' בא הוא ונכנס בתוך ארבע אמותיה וזרק לה גט בתוכה לא מפסיל אלא מדרבנן אבל אם קדם הוא בתוך ארבע אמות ואחר כך נכנסה היא בתוכה וזרק לה הגט בתוך אותן ד' אמות משמע דאינה מגורשת כלל. וכ"כ הר"ן שכל שהיא יכולה לשומרו אפי' ק' אמה אם נשאת לא תצא וכתב גם כן דמדאמרינן וליחזי הי מינייהו קדים שמעינן שכל הקודם לבא בד' אמות זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל והרמב"ם כתב בפ"ה וז"ל זרקו לה בר"ה או ברשות שאינו של שניהם קרוב לו אינה מגורשת היה הגט מחצה על מחצה וממחצה על מחצה עד שיהיה קרוב לה הרי זו ספק מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול עד שיגיע גט לידה ואח"כ תנשא בו לכתחילה כיצד הוא קרוב לו הוא היה יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו שניהם יכולין לשומרו או שניהם אין יכולין לשומרו זהו מחצה למחצה בא הוא תחלה ועומד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה הגט בתוך ד' אמות שלו אינה מגורשת אע"פ שאם תשוח ותטלנו עמדה היא תחילה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והוא בתוך ארבע אמות שלה ה"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה עכ"ל והרשב"א בהזורק תמה עליו שפסק כרבי יהודה דאם היתה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס"ל דרבי יהודה למעשה אמרה ואע"ג דלא מטא גיטא לידה ודוקא תוך ארבע אמות וכ"כ הא דאמר רבי יוחנן הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכן כתב הא דא"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע"פ שנח בתוך ד' אמות שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש ולכאורה דבריו נראים כסותרים זה את זה ופירש הרשב"א דברי הרמב"ם בשיטת סוגיית הגמרא קצת בשיטת הרא"ש וז"ל ונראה שהוא ז"ל מפרש דהא דאמר שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כמו שפירש"י ויפה פי' דאם איתא הו"ל לשמואל למימר וכו' ומסתברא דה"פ לפי שיטתו של רבינו ד' שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מד' אמותיה וזרקו לה תוך ד' אמותיה זהו קרוב לה וה"ז מגורשת גמורה לכ"ע דלא גרע גט משאר דברים דד' אמות קונות לו בכל מקום וכי זרק לה אפי' חוץ לד' אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינה יכול מגורשת גמורה נמי הויא כרבי יוחנן ורבי יונתן וכדתניא כוותייהו ומשום תקנת עגונות ובהא אפי' שמואל מודה בה ואתא שמואל וחדש בה דאם באה היא תחילה ועמדה אע"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותן ד' אמות שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע"פ שבאה היא בתוך ד' אמות וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון שקדם הוא אין לה באותן ד' אמות ולא כלום דכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא וה"ה דחה שיטת הרשב"א בדברי הרמב"ם וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב"א וה"ה כתב שהנ"ל בדעת הרמב"ם שהוא מפרש הא דשמואל דבדין קרוב לה אתא לאיפלוגי שהוא בגיטין כדי שתשוח ותטלנו ומצד החומרא אמרו כן ועוד רצה להחמיר שמואל ואמר שלא לעשות מעשה עד שיגיע גט לידה ממש וקי"ל כרבי יוחנן ורבי יונתן לענין דינא וזהו שכתב רבינו כן בדין הקידושין פ"ד מה"א ומיהו לענין גיטין קי"ל כשמואל שאינה מגורשת ודאית אלא כדי שתשוח ותטלנו ואפ"ה הוי גט פסול עד שיגיע לידה דהא הוה עובדא וחשו לה לדשמואל ואצרכוה חליצה. וכל שהוא אינו יכול לשומרו והיא יכולה לשומרו והוא רחוק מכדי שתשוח ותטלנו הוי ספק מגורשת והטעם דשמואל פירש לה שחכמים החמירו בגט שלא לדונה בודאי מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו מיהו ספק מגורשת הויא דלא גרע משניהם יכולין לשומרו וזו אין יכולים שכתב שהיא ספק מגורשת ולפי שזה שכתבתי דחוק קצת יש לי לומר שאף רבינו סבור בדין קרוב לה בגט מה שכתב בקידושין אלא דבגט חוששין עד שיגיע לידה. ומ"ש היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הוא אפי' בששניהם יכולים לשומרו ושמואל אמחצה על מחצה קאי ולא פליג כלל אדרבי יוחנן ורבי יונתן אלא דין חדש קאמר וקי"ל כוותיה וגם זה רחוק ולא נתברר לי כוונת רבינו עכ"ל. והר"ן בהזורק כתב שדברי הרמב"ם ז"ל תמוהים שהוא פוסק כשמואל ואעפ"כ אינו דוחה דברי רבי יוחנן שהרי כתב ששניהם יכולין לשומרו מגורשת ואינו מגורשת ואם הרב סובר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה"ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ"מ הו"ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשומרו שהגט פסול מדבריהם ונ"מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא"נ פליג כדרבי יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפ"ד מה"א וכיון שכן למה לא כתוב דכל שהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד ונ"ל שהוא סובר דכיון דהא דרבי יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קנייה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע"ג דשמואל מודה לרבי יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתניתין לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשומרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז"ל דהו"ל ספק מגורשת ובכלל זה קרוב שיכולה לשומרו והוא אינו יכול ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשומרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין הוי ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לרבי יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשומרו לענין שאינה מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמיעקרא תקנתא בקידושין כלל זה נראה לי לדעת הרב עכ"ל. והדרך היותר מתיישב אצלי לדעת הרמב"ם הוא דרך הר"ן דוק ותשכח: ועל מה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינה של שניהם כתב ה"ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר"ן תמה עליו בפרק הזורק שהרי הוא ז"ל כתב בפי"ז מהלכות גזילה שאין ד' אמות קונות בר"ה אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחילה בתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכולה לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפ' מי שהוציאוהו (מח.) וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפי' תוך ד' אמות בר"ה מגורשת ואינה מגורשת וצ"ע: והר"ן פי' דרבי יוחנן ושמואל פליגי בפירושא דמתני' כפירש"י ורבי יוחנן לאו מדינא קאמר אלא מפני תקנת עגונות ואפשר ששעת הגזירה היה והיינו דא"ל שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה ואי לאו דמתניתין בשעת הגזירה נשנית היכי קאמר דלא לעביד בה עובדא וכתב שאפשר לפרש ע"ד פירש"י דשמואל בר"ה ממש מוקי למתניתין וס"ל דמדינא ד' אמות אין קונות בר"ה אלא מפני תקנת עגונות התקינו שכל שהוא קרוב לה בכדי שתשוח ותטלנו שתהא מגורשת והיינו קרוב לה דתנן במתני' ומ"ה א"ל דכיון שאין ד' אמות קונות בר"ה מן הדין דלא לעביד בה עובדא ומיהו במקום שהם קונות מן הדין מסתברא דעבדי בה עובדא ואצ"ל בחצרה שהיא זוכה לה ואשכחן לרבא דהוא בתרא דעבד עובדא ואמר דלקניה לההוא דוכתא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלא שראוי לחוש לדברי ר"ח וכו' והרי"ף שכתב בהלכות עובדא דרבא נראה שלהלכה כתבו ולענין הלכה הרי"ף לא הביא בהלכות אלא הא דשמואל ובודאי דלענין דלא נעביד בה עובדא עד שיגיע הגט לידה מסקנא דשמעתין היא דהוה עובדא ואצרכוה חליצה אלא מיהו לענין פלוגתא דשמואל ור' יוחנן לענין קרוב לה נ"ל דקי"ל כרבי יוחנן ונ"מ שכל שהיא יכולה לשומרו ואפי' ק' אמה אם נישאת לא תצא עכ"ל: ורבינו ירוחם בח"ה כתב וז"ל כתב הרמ"ה ובחצר שלה מגורשת אפי' קרוב לו וחוץ לד' אמות שלה ובר"ה דוקא בד' אמות שלה אבל חוץ לד' אמות לא מיגרשא (ובחצר שאינה של שניהם לא מיגרשא) אפי' תוך ד' אמות שלה פשוט בפ' ד' אחין עכ"ל. ומ"ש בחצר שאינה של שניהם היינו שהיא של איש אחר דאילו אינה של שניהם ולא של איש אחר היינו סימטא והיאך כתב דלא מיגרשא תוך ד' אמותיה דהא עיקר קנין ד' אמות בסימטא הם כדאיתא בפ"ק דמציעא (יב:) ואע"פ שלא הזכיר הרמ"ה סימטא בהדיא אפשר דבכלל ר"ה היא ואיפשר עוד דלסימטא קרי ר"ה אבל ר"ה עצמה אין ד' אמות קונות בה וצ"ע:
ור"ח כתב אפילו זרק לה גט בחצרה וכו' כ"כ הערוך בשמו בערך גט ותמהו התוספות והרא"ש בפרק הזורק וגם ספר התרומה ודחו ראיותיו ודבריו וכ"כ הג"ה בפ"ד מהלכות גירושין וגם הרשב"א והר"ן תמהו עליו בפרק הזורק ומ"מ כתבו שראוי לחוש לדבריו שהם דברי קבלה: כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ה על מי שזרק גט לאשתו בבית הכנסת תוך ד' אמותיה ולא נתנו לידה שאם נישאת לא תצא שלא נאמרו הדברים אלא דוקא להשיאה לכתחילה שאין זה אלא חומרא בעלמא כדקאמר ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכ"ש שבשטר המסירה כתוב שנפל על בגדיה וזו הרי הוא כמטא גיטא לידה ואע"פ שהעד לא חתם ברצונו אם לא היה כן לא היה חותם על שקר ובאמת שאם נישאת שלא ברצון דייני העיר היה ראוי להוכיח הנושא והנישאת ולייסר בסילוא דלא מבע דמא לפי שעברו והקלו בספק ערוה החמורה עכ"ל:
היתה ידה קטפרס וזרקו לתוכה ונפל לארץ וכו' ג"ז שם בהזורק (דף עח:) גמרא וכן לענין קידושין מימרא דרב יהודה ושקלא וטריא בגמרא עלה וכתב הר"ן דהא לא איפשיטא לן אויר ד' אמות אי קני אי לא קני היינו במקום שאינו רשותה דכיון דד' אמות תקנתא דרבנן נינהו כי היכי דלא ליתי לאנצויי אפשר דארעא תיקון אוירא לא תיקון אבל ברשות הקנוייה לאדם פשיטא שיש לו אויר דהא שלו הוא מתהום ארעא עד רום רקיע : כתב עוד דהא דמשמע לן דפשיטא דבתוך ד' אמות מגורשת ה"מ במקום שד' אמות קונות אבל בר"ה לדידן דקי"ל שאינן קונות אלא בסימטא אינה מגורשת דהא אסבריה שמואל רביה לרב יהודה דבר"ה שאינן קונות דוקא כדי שתשוח ותטלנו מפני תקנת עגונות וכמו שכתבתי למעלה והיכי נפרוך אליביה דגמרא והא כי נפל בד' אמות דידה נפיל אלא ודאי כדאמרן עכ"ל:
נתנו ביד עבדה ורגליו קשורות וכו' גם זה בהזורק (שם.) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט נעול אינו גט דהוה ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה ופרכינן ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכ"ת ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות ופירש"י והלכתא בכפות. שאינו ראוי להלך בההוא קאמר רבא דהוי גט כלומר דכי קאמר רבא דישן ומשמרתו הוי גט בכפות קאמר דתרתי בעינן כפות כדי שלא יהא חצר מהלכת וישן כדי שיהא משתמר לדעתה וכן כתבו התוספות בפ"ב דגיטין (כא.) וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן כאן בהזורק וגם הוא דעת הרמב"ם לגירסת רבינו דגריס ביה נתן הגט ביד עבדה והוא ניעור אפילו היה כפות אינו גט אבל בספרים דידן ה"ג נתן ביד עבדה והוא ניעור אם היה כפות ה"ז גט וכן גורסים הרשב"א והר"ן וה"ה וגירסתם בדברי הרמב"ם נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר וכתב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפילו בהיה ניעור הכשיר ברישא וצ"ע ודע שעוד חילוק אחר בין דברי המפרשים לדברי הרמב"ם והוא היכא דישן ואינו כפות דלשאר פוסקים אינו גט ולהרמב"ם פסול מדרבנן ומדאורייתא מיהא מגורשת וכבר תמה עליו הר"ן בהזורק וה"ה יישב סוגיית הגמרא לדעתו בפ"ה מה' גירושין: וכתב הרא"ש שאם היו ידיו ורגליו כפותים וקשור בחבל והיא אוחזתו משמע דלא בעינן ישן דעתה משתמר לדעתה וגם אינו מהלך וכן ראיתי כתוב בשם רצב"א ולי נראה דאפ"ה חצר המשתמרת חשיב שלא לדעתה כיון דניעור ויש לו דעת לעצמו:
נתנו ביד עבדו והוא ישן וכפות וכו' בפ"ב דגיטין (דף כא.) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה והלכתא בכפות ודעת הרמב"ם בפ"ה לפרש דבכפות לחוד סגי ואין כן דעת רש"י והתוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן אלא דישן נמי בעינן כי היכי דתיהוי משתמרת לדעתה והא דלא מדכרינן הכא ישן כלל משום דלא אקשינן אלא ממהלכת אבל אה"נ דבעינן נמי ישן דהא שמעתתא דרבא הוא בהזורק בהדיא: וכתב עוד הרמב"ם בפ"ה שאם אינו כפות וניעור אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה משמע דס"ל שאם נטלתו מן העבד מגורשת וכתבו ה"ה והר"ן שהרשב"א מסתפק אם צריך שיטלנו הבעל ויתננו לה דכשנטלתו היא דילמא הוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע : כבר כתבתי בסמוך גבי נתן ביד עבדה דס"ל להרמב"ם דישן בלא כפות לא מפסיל אלא מדרבנן וה"ה בנתן ביד עבדו:
ומ"ש וכן אם נתנו בחצרו וכו' של כל אדם והאחר נתן לה החצר או שקנאתו ממנה אינה מגורשת גם זה בפ"ב דגיטין (שם) אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו וצריכא דאי אשמועינן עבד ה"א דוקא עבד אבל חצר ליגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן ופירש"י חצרה הבאה לאחר מכאן. כגון נתן גט בחצר חבירו והלך בעל החצר ומכר לה החצר או נתנו לה במתנה והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה כשנתן הבעל הגט בחצר לא שלה היתה דתיקני לה חצרה וכי אתא האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתא לה דליהוי נותן החצר והגט ביחד: ולענין אם צריכה לעמוד בצד החצר בעת נתינת הגט נתבאר בתחילת סימן זה:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קבלתה כיצד וכו' משנה וגמרא ר"פ הזורק ור"ל בחצרה שהוא נכסי מלוג שלה ואע"ג דאף בנכסי מלוג שלה קנה הבעל פירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי לר' יוחנן סוף פרק השולח אפ"ה הוי גט דקי"ל דגיטה וידה באין כאחד ופי' רש"י ע"י הגט באה ידה לה עם נתינתו:
ומ"ש בד"א שהיא עומדת בחצרה וכו' הלשון משמע שהיא עומדת בתוכו דהשתא הוי כידה אבל חוצה לה לא וכ"כ ה"ה בפי"ז מהל' גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירש עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא:
כתב הרמ"ה אם נתן הגט בחצרה ואח"כ באת שם וכו' פי' דס"ל דכיון דחצר אתרבאי מידה סמוכה לה בעינן בשעת נתינה כמו שהיד סמוכה לגוף בשעה שנותן הגט בידה וכיון דלא היתה האשה בחצרה בשעת נתינה צריך שתטלנו בידה או הבעל יטלנו משם ויתננו לה ובין כך ובין כך צריכה שתתכוין בשעת נטילה שהיא נוטלת אותו להתגרש בו ואז מהני כשיאמר לה ה"ז גיטך לאפוקי לשם פקדון:
ומ"ש דבעינן שתהא סמוכה לחצר וכולי קאי לרישא שאמר אפי' א"ל הרי זה גיטך אינה מגורשת דה"ט דבעינן שתהא האשה סמוכה לחצר בשעת נתינה ואז חשבינן לה כאילו נתן בידה אבל אם לא היתה האשה שם אינו חשוב כאילו נתן בידה וצריך שתטלנו משם לידה או הבעל יטלנו משם ויתננו לידה דהשתא חשוב הוא כאילו מתחילה נתן בידה א"ל ה"ז גיטך דנתינה הראשונה שנתן הגט בחצרה ומשם נטלתו בידה נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה וכדאיתא בירושלמי הביאו ב"י אבל אמירה ראשונה כשבאת בחצרה וא"ל ה"ז גיטך אינו כלום כיון דאין כאן נתינה לידה ולכן צריך שיחזור ויאמר ה"ז גיטך כשתטלנו בידו וז"ש הרמ"ה בסוף דבריו וה"ה בחצר דידה בעינן דתיהוי סמוכה לה בעידן דלימא לה ה"ז גיטך וכו':
ומ"ש וכן בגיטה וחצרה באין כאחד פירוש דכשנותן לה נמי גט בחצרו ומקנה לה חצרו עם נתינת הגט ובאין כאחד כמ"ש רבינו בסוף הסימן בעינן נמי שתהא עומדת בצד החצר כו' דכיון דבאין כאחד א"כ בשעה שנתן הגט בחצרו והקנה לה חצרו עם הגט דקנתה החצר גם הגט קנתה באותה שעה והוי ליה כאילו היה הגט בחצרה א"כ צריכה שתהא עומדת בצד החצר בשעת הנתינה דאז חשוב כאילו נתן הגט בידה הא לאו הכי לא הוי גט:
היתה עומדת על גגה וכו' משנה פרק הזורק ריש (דף ע"ט) היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת ופרכינן לרישא והא לא מינטר אויר הגג דאתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח ואפילו לא אתי זיקא אלא נמחק או נשרף באויר אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח דבפ"ק דמציעא קמיבעיא לן באויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ולא איפשיט ולפחות אינה מגורשת ודאי כמו שיתבאר בסמוך בדין זרק לה לרשותה ועבר כל רשותה וכולי ופרקינן בגג שיש לו מעקה עסקינן דאויר שסופו לנוח הוא א"נ אפי' אין לו מעקה והגיע הגט בתוך ג' טפחים לקרקעית הגג דהוי כמאן דנח ואח"כ נשרף דכיון שהגג גבוה עשרה הו"ל חצר המשתמרת לכל דנייח בגויה והא דתנא בסיפא נמחק או נשרף הרי זה מגורשת ברישא נמי הא דתנא כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת בנמחק או נשרף באויר קאמר דאל"כ לאיזה צורך קאמר כשהגיע לאויר מגורשת דמאי נ"מ לן באויר הלא היא מגורשת בהגיע לקרקעית הגג אלא בע"כ דאתא לאשמועינן דאפי' נמחק או נשרף באויר קודם שנח מגורשת וכל שכן בנשרף ונמחק לאחר שכבר נח:
ומ"ש ומדברי הרמב"ם יראה שאם נשרף וכו' ברפ"ה כתב כך בפירוש אלא לפי שאפשר לומר דלא קאמר דאינו גט אלא בדקדם דליקה לגט לכך אמר רבינו דיראה מדבריו דאפילו קדם הגט לדליקה נמי אינו גט דאל"כ אמאי קאמר דאינו גט בין שינוח ממש ובין הגיע לפחות מג"ט ונשרף או נמחק בפחות מג"ט הו"ל לחלק בין קדמה דליקה לגט ובין קדם גט לדליקה אלא יראה דאפי' קדם גט לדליקה נמי אינו גט אם נשרף ונמחק בהגיע לפחות מג"ט ולא נח בקרקעית הגג וכתב רבינו ואינו נראה כך בגמרא משום דא"כ קשה הא דתני רישא כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת הלא להרמב"ם אינה מגורשת בנמחק או נשרף באויר ויש ליישב דהרמב"ם דמדקתני בסיפא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת ולא תני לה ברישא אלמא דברישא לא הוי מגורשת אא"כ דנח תחילה בקרקעית הגג והא דקתני ברישא כשהגיע לאויר ה"ז מגורשת נפקא מיניה אם קדשה אחר מקמי שינוח או אם מת בינתיים או בטלו בינתיים דכיון דהגיע לסוף בקרקעית הגג ונח לשם הויא מגורשת למפרע משעה שהגיע לאויר אבל בנמחק או נשרף קודם שנח אינה מגורשת ברישא ואע"פ דבסיפא מגורשת מן האויר אפילו נמחק או נשרף מקמי שנח שאני התם דזרק לה הגט מלמעלה למטה דהגט הגיע לרשותה דרך ירידה הילכך אף בהגיע לאויר רשותה קודם שנח חשוב כאילו כבר נח דהא אין ספק שיהא נח ברשותה כיון שזרק הגט לרשותה דרך ירידה ולפיכך אפי' אם נמחק ונשרף באויר ולא נח כלל חשבינן ליה כאילו נח כבר אבל בזרק לה הגט מלמטה למעלה דאינו ודאי שיהא נח ברשותה דשמא אין כח הזריקה כ"כ שיגיע הגט לאויר הגג הילכך אפי' הגיע לאויר הגג אינו גט עד שינוח והיינו דקאמר בגמרא ל"ש דנמחק הוי גט אלא שנמחק דרך ירידה פי' שזרקו מלמעלה למטה אבל נמחק דרך עלייה פי' כשזרקו מלמטה למעלה לא מ"ט מעיקרא לא למינח קאי פי' כשזרקו אינו ודאי שיהא נח בקרקעית הגג שהוא למעלה וכיוצא בזה פי' ה"ה הר"ן וב"י הביא דבריהם והאריך ולפעד"נ קרוב לשמוע כמו דפרישית:
היה הוא בגגו וכו' היינו סיפא דמתני':
ומ"ש וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד וכולי כך פירש"י בהא דקאמר ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה. גרסינן בגמרא היתה עומדת על ראש הגג וכו' במאי עסקינן אילימא בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר הגג וכו' ואסיקנא רישא בגג דידה וחצר דידיה וסיפא בגג דידיה וחצר דידה וכמ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם בפ"ה והקשה הרשב"א בחידושיו דמאי פריך למה לי אויר הגג דבאויר חצרה לחוד מתגרשת הלא הזריקה היתה מן החצר דרך עלייה ואינו חשוב כנח באויר דרך עלייה דמאחר שאין סופו לנוח בחצר אלא בגג אויר שאין סופו לנוח הוא ולא הוה גט אפי' לא נמחק ונשרף וי"ל דהכי פירושו אמאי נקט אויר הגג דמשמע שאינה יכולה להתגרש עד שיגיע לאויר הגג ודרך ירידתו אפי' בחצר עצמה דרך ירידתה מגורשת עכ"ל משמע מפירושו דאם זרק הגט לחצרה מלמטה למעלה אם לא זרקו דרך ירידתו לנוח לאויר החצר אלא לרשות שאינה שלה מגורשת:
ומ"ש רבינו ואם נמחק בעודו דרך עלייה אפילו יצא מתוך מחיצות הגג וכו' קשה טובא דמשמע מלשונו דאם לא נמחק הוי גט מיד כשהגיע לאויר מחיצות החצר דאויר שסופו לנוח הוא דרך ירידתו בחצר ונ"מ אם קידשה אחר מקודם שהגיע דרך ירידתו דהוי קידושין וכולי וזה דלא כפי' רש"י שכתב וז"ל דרך עלייה אע"פ שיצא מאויר הגג לאויר החצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבא לרשותה עכ"ל ומביאו ב"י לפ"ז ודאי אפי' לא נמחק ולא נשרף אלא נח לבסוף דרך ירידתו אפ"ה אינה מגורשת בעודו באויר דרך עלייה דאין זה מקרי נתינה וכשקידשה אחר באותה שעה וכו' אינה מקודשת ונראה דרבינו נמשך אחר לשון הגמרא דקאמר ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עלייה לא וכו' אם לפירש"י אינו גט דרך עלייה אפי' לא נמחק ולא נקט נמחק דרך עלייה אלא איידי דנקט לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה גם לרבינו נפרש כן לשונו דאפי' לא נמחק אינה מגורשת בהגיע באויר החצר דרך עלייה אע"פ שסופו לנוח מיהו מדברי הרשב"א שכתבתי בסמוך מוכח להדיא דמגורשת היא בהא דלא כפי' רש"י ולענין הלכה נקטינן דספק מגורשת היא:
היה לה קנה נעוץ וכו' שם (דף עט) דאע"ג דלגבי שבת אפילו בלא טרסקל אם זרק מר"ה ונח ע"ג קנה חייב אבל גט אפילו בראשו טרסקל שהוא רחב קצת ונח עליו משום אנטורי הוא והוא לא מינטר דרמי ליה זיקא חוץ למחיצות על הארץ והא דמוקי תלמודא לרישא אף בגג שאין לו מעקה ומגורשת אפילו מן האויר בפחות מג"ט לגג דחשבינן ליה כנח בקרקעית הגג וקשה הלא כיון שאין מחיצות בגג לא מינטר ומ"ש מטרסקל תירץ הרשב"א שאני גג דמינטר הוא קצת מתוך שהוא רחב וצ"ע עכ"ל ומביאו ב"י:
זרקו לה לרשותה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ה וכתב ה"ה לשם והר"ן בפרק הזורק דאע"ג דבפ"ק דמציעא (דף י"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ולא איפשיטא וכ"כ רבי' בח"מ סוף סימן רמ"ג לענין ממון דספיקא היא מ"מ לענין גט בודאי אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי מדאמרינן אבל דרך עלייה לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי וה"נ איגלאי מילתא דמעיקרא לאו ברשותה קאי ומביאו ב"י מיהו למאי דפי' רש"י דדרך עלייה לא הוי מגורשת משום דדרך סילוקו לא מיקרי נתינה כמו שכתבתי בסמוך אין ראיה משם לכאן ותו דבסמוך ס"ט הביא ב"י מ"ש הר"ן לענין בעיין כליו של לוקח ברשות מוכר כיון דלא איפשיטא בהדיא משום הוכחה בעלמא לא נפקא מידי ספיקא וה"נ הכא אבל אפשר להביא ראייה מדפריך תלמודא ארישא והא לא מינטר ומשני בגג שיש לו מעקה א"נ אין לו מעקה ובפחות מג' סמוך לגג עסקינן אלמא דפשיטא לתלמודא דבגיטין בעינן אויר שסופו לנוח ואי אין סופו לנוח לא הוי גט מיהו גם זה יש לדחות דה"פ כיון דמיבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא א"כ ספק מגורשת היא ואמאי תנא רישא כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת וכמו שפירוש בסמוך בתחילת סעיף ג' ולכן נראה לפע"ד דודאי כיון דלא אפשיטא ספיקא הוי בין לענין ממון ובין לענין גיטין והרמב"ם שכתב אינה מגורשת עד שינוח ברשותה נמי כך רצונו לומר אינה מגורשת ודאי עד שינוח ברשותו והכי דייק לשון הרמב"ם דבהיתה עומדת על ראש גגה כתב אבל אם נמחק וכו' אינו גט ולא נתגרשה וכן זרקו לרשותה לתוך האש וכו' אינו גט וכן זרקו ע"ג קנה אינו גט וכאן לא כתב אינו גט אלא אינה מגורשת עד שינוח ברשותה משמע דר"ל אינה מגורשת ודאי אלא ספק הוא ומה שלא הזכיר הרב דין זה לא בהפקר ולא במתנה היינו לפי דממה שכתב גבי גט נלמד ג"כ להפקר ומתנה ורבי' שכתב בח"מ גבי ממון ספיקא היא בגט כך כוונתו דאינה מגורשת ודאי אלא ספק וכ"כ ה"ה על שם הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י ואין כאן מחלוקת. וה"נ:
שתי חצירות וכו' שם מימרא דאביי (דף ע"ט) והתוס' כתבו ומיירי שהמחיצות החיצונות מפסיקות בין חיצונה לפנימית דאי אין מפסיקות אין הפנימית חשוב חצר המשתמר מפני בני חיצונה ור"ל ועי"ל דמיירי שפיר באין מפסיקות כזה* מחיצות החיצונות מפסיקות ומיירי שהאשה עומדת בצד חצרה המשתמרת על ידי מחיצות החיצונות דלא לשדייה זיקא לר"ה וכו' ורבינו כתב בסתם:
ומ"ש והוא בתוך אויר מחיצות החיצונה מגורשת וכולי משמע דאם הוא למעלה מאויר מחיצות החיצונה אינה מגורשת ואע"ג דאויר רה"י עולה עד לרקיע היינו לענין שבת אבל לענין גיטין בעינן אויר המינטר דלא לישדייה זיקא לר"ה וכדפי' גבי היה לה קנה נעוץ וכו':
ומ"ש והרמב"ם כתב שאינו גט עד שינוח בשוליה בספרי הרמב"ם שבידינו לא כ"כ וע"ש ובמה שפי' בו ה"ה:
היתה בחצירו וכו' שם משנה וגמרא ריש (דף ע"ח) ופירש"י דגבוה עשרה דהוי רשותא לנפשיה לא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל את רשות הכלי ואע"פ דמקום כרעי המטה שלה מונחים לארץ של רשותו אמקום כרעי לא קפדי אינשי הואיל וגבוה מן הארץ שנוח להשתמש תחתיה וכ"כ הרשב"א ומסיים ואמר והו"ל כאומר קני דהתם כליו של לוקח ברשות מוכר עכ"ל ועיין בח"מ סימן ר' ס"ז ועוד כתב הרשב"א אמקום כרעי של אשתו לא קפדי אינשי וכן כתב התוס' אמקום כרעי לא קפדי אינשי לכל הפחות באשתו וכן באויר המטה עכ"ל. ומ"ש שאין הבעל מקפיד מקומו כגון צלוחית וכולי הכי מוכח התם דקאמר אין אדם מקפיד על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולא על כל דבר שהוא כקלתה ופירש"י שמיוחד לתשמישה תמיד להיות כלי תשמישים קטנים עמה עכ"ל משמע דתרתי בעינן כלים קטנים ושמשתמש בהם תמיד וז"ש רבינו כגון צלוחית וכולי:
השאיל לה הבעל חצרו וכולי שם עובדא דאתא לקמיה דרב יוסף (סוף דף ע"ז) אבל אם השאיל לה גגו וכולי (שם דף עט) וע"פ פי' רש"י ומשמע דוקא בשני גגין שאין דיורין קבועין בהן לא קפדי אבל גג ובית או גג וחצר קפדי אינשי וה"א התם דקאמר התם אגג וחצר דידיה אלא לאו דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי והרשב"א ז"ל לא נתיישב לו וכתב וצ"ע כיון דבגגין לא קפדי אינשי משום דאין רגילין להשתמש בהן מ"ט כי מושל לה חצר אמאי קפיד אגג עכ"ל:
היתה עומדת בר"ה וכו' משנה שם היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ופליגי בפירושא רב ור' יוחנן ודעת רבינו דלא פליגי אלא בחוץ לד' אמות דלרב אפי' היא יכולה לשומרו ולא הוא אינה מגורשת ולר' יוחנן מגורשת אבל תוך ד' המגורשת אפי' יכולה לשמור כמוה לא פליגי והלכה כרבי יוחנן לגבי רב וכמ"ש בח"מ סימן ק"כ בס"ד מיהו אע"ג דמדינא הכי הילכתא מ"מ כיון דשמואל אמר לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וא"ל רב מרדכי לרב אשי הוי עובדא הכי ואצרכוה חליצה אלמא דאע"ג דהלכה כרבי יוחנן ראוי להחמיר אם שניהם עומדים בד' אמות אעפ"י שקדמה האשה לתוכן וזכתה בהן שאינו גט אלא אם כן קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו לפי שפעמים שהאיש יקרב לתוך ד' אמות וכן אם הוא חוץ לד' אמות והיא יכולה לשומרו ולא הוא אין לסמוך ע"ז שלפעמים הוא יכול לשומרו ולא היא או שניהם יכולין לשומרו ובקל יבא לידי קלקול שיאמרו על רחוק שהוא קרוב ומש"ה ראוי לגזור ולהחמיר עד שתשוח ותטלנו ואתה תחמיר יותר עד שיגיע גט לידה והלכה כשמואל מיהו אם זרקו לתוך ד' אמותיה והוא עומד חוץ לד' אמות בהא מודה שמואל דמגורשת דלא גזרינן הכא כיון דליכא קלקול שיאמרו על חוץ שהיא תוך וכל זה דוקא בר"ה אבל בחצרה א"צ שיגיע לידה וכמו שמוכיח מעובדא דרבא בש"מ ר"פ הזורק וכדלעיל סוף סימן קל"ו אבל ר"ח ס"ל דאעפ"י דמדינא דגמרא ודאי דלא החמירו אלא בר"ה ורב מרדכי נמי קאמר דאף במקום יבום אצרכוה חליצה אינו אלא בר"ה אבל בחצרה אין צריך שיגיע לידה כדמוכח מעובדא דרבא בש"מ מ"מ הגאונים שאחר התלמוד החמירו יותר דאף בחצרה לא יתעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה ולפ"ז כ"ש דיש להחמיר בזרק לה בר"ה בתוך ד' אמותיה והוא חוץ לד' אמות. והכי נקטינן כר"ח דדבריו דברי קבלה וכ"כ בערוך דכך קבלו רבותינו ודהכי איתא בירושלמי. ומ"ש רבינו כאן היתה עומדת לשון המשנה נקט ולאו ר"ה גמורה קאמר אלא צידי ר"ה או סימטא וכמ"ש בח"מ סימן רס"ח דלא תקנו שיהיו קונים ד' אמות בר"ה או בשדה חבירו וכ"כ רבינו לעיל בסימן ל' דאין ד' אמות קונות בקידושין אלא בסימטא או צידי ר"ה ולכן כתב רבינו כאן לשון המשנה מפני שסמך על מ"ש לעיל בקידושין דה"ה בגירושין וכן בח"מ סי' ק"כ כתב בסתם ואפילו ר"ה לא הזכיר מפני שנסמך על מ"ש בסימן רס"ח ועיין במ"ש לעיל בסימן ל' ס"ג ולשם בארתי דעת הרמב"ם בזה. ומ"ש רבינו עד שיגיע גט לידה כלומר לא סגי כשהגט לפניה בכדי שתשוח ותטלנו ואעפ"י שאינה נוטלתו אלא צריך שתשוח ותטלנו וכ"ש אם הבעל עצמו יטלנו ויתננו בידה וה"ה אם הגט רחוק ממנה במקום שזרקו לה והלכה לשם ונוטלתו נמי מגורשת כיון שהגיע גט לידה מיד לאחר שזרקו לה במקום שהיא יכולה לשומרו ולא הוא דאילו בזרקו במקום שהוא יכול לשומרו ולא היא דאינה מגורשת אפי' נוטלתו אחר כך אינו גט דהו"ל כטלי גיטך ע"ג קרקע:
היתה ידה קטפרס וכולי מימרא דרב יהודה שם סוף (דף עח) ופירש רש"י קטפרס מדרון ראש אצבעותיה מטין לקרקע שלא פשטה ידיה זקופה כדרך פושטי יד ופרכינן והא כי נפיל לד' אמות דידה נפל ומה לי אין ידה ראויה לקבל בפשיטותא ומשני בדלא נח לארץ אלא כשנפל מתוך ידה נשרף וקבלה שבא לידה לאו קבלה הוא ופרכינן ותיגרש מאוירא דד' אמות ומדקאמר דאינה מגורשת תפשוט דאין להן אויר והוא בעיא דר"א ומשני הב"ע בעומדת ע"ג נהר דמעיקרא לאיבוד קאי ואויר שאין ראוי לנוח לא קני ונתבארו דברי רבינו אבל הרב המגיד הקשה דהכא קאמר דאם נח בתוך ד' אמותיה מגורשת ולעיל קאמר דאפילו זרקו קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת עד שיגיע לידה. ותירץ דהכא שזרק הגט והגיע על ידה כבר אף על פי שהיא קטפרס כיון שנח תוך ד' אמותיה הרי הוא כנח בידה והרשב"א גם הוא הקשה קושיא זו בד"ה א"ל שמואל לרב יהודה ותירץ דהא דאמר עד שיגיע גט לידה היינו דגם הוא תוך ד' אמותיה אפילו קדמה היא וזכתה בהן אבל בקטפרס דהכא דקאמר אם נח בתוך ד' אמותיה דמגורשת היינו כשהוא חוץ לד' אמותיה וכמו שכתב רבינו בסמוך לחלק בהכי. ומ"ש לא נח בתוכו אלא נתגלגל מיד מתוכו וכולי הקשה הרשב"א בד"ה היתה ידה דבפ"ק דמציעא קאמר גבי צבי שבור דמתגלגל כמונח דמי ותירץ דגט שאני דכתיב ביה ונתן בידה דמשמע שיהא נתון ממש ברשותה וינוח בה או אפילו נח באויר מחיצות או נח בפחות מג' סמוך לקרקע דחשיב כמו נח ממש להכי קמיבעיא ליה הכא במתגלגל אבל לפירש"י דהכא מיירי בנפל מידה ונשרף מיד אין צריך לחלק בנתגלגל בין גט לבעלמא ודו"ק:
נתנו ביד עבדה וכולי מימרא דרבא פרק הזורק דתרתי בעינן כפות כדי שלא יהא חצר מהלכת וישן כדי שיהא משתמר לדעתה. ומ"ש וי"א שאם ידיו ורגליו וכולי כ"כ הרא"ש בשם הריצב"א ומה שמצריך שיהיו גם ידיו קשורין נראה דס"ל דאם אין ידיו קשורים אעפ"י שרגליו קשורים יכול לצאת ולהלוך כמו הקטע שיושב על כסא ויסמוך על ידיו ועל שוקיו והו"ל חצר מהלכת. ומ"ש וכן יראה דעת הרמב"ם שכתב וכולי איכא למידק דבכפות ואינו ישן קאמר דאינו גט כלל וכשרה אף לכהונה והולד ממזר מן השני מן התורה א"כ כ"ש בישן ואינו כפות דהו"ל חצר מהלכת ואע"פ שהוא ישן כדאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה וא"כ אמאי כתב ה"ז גט פסול דמשמע פסול מדרבנן בלחוד וברמב"ם שלנו כתוב איפכא דבכפות בלחוד מגורשת ובישן בלחוד הוי גט פסול דכפות עדיף מישן ומ"מ שאר הפוסקים חלוקים עליו דתרתי בעינן. נתנו ביד עבדו וכולי פלוגתא דאביי ורבא בפ"ב דגיטין (דף כ"א) ופסק הלכה כרבא וע"ש:
דרכי משה[עריכה]
(א) וע"ל ס"ס קל"ח דחצירו כידה:
(ב) וע"ל בסימן כ"ז שאם היה מנהג להנשא בגט זה תנשא לכתחילה וע"ש שהאריך בחלוקים:
(ג) וצריך לחלק לפי זה בין הא דלעיל דאמרינן שאם זרקו דרך רשותה ולא נח דאינה מגורשת וצ"ל דשאני התם דע"מ כן זרקו משא"כ כאן דזרקו ע"מ לנוח ואם לא נח מ"מ רשותה קניא לה. וכתב בסדר גיטין שלנו סי' צ"ג אשה שנפל הגט מידה לפני רגליה צריך לגרשה שנית דהואיל ולא נח בידה הוי כקטפרס דאינה מגורשת רק מכח ד"א שלה ולדידן אין מועיל ד"א עכ"ל ועוד כתב שם דצריכה האשה להגביה ידיה ואצבעותיה כשמקבלת גיטה שלא תהא ידה כקטפרס עכ"ל:
(ד) כתב בסדר גיטין סי' כ"ו דנוהגין שהאשה המכנסת הגט תחת סרבלה או בגדיה וגם תסגור ידיה לאחר שנתן לה הבעל הגט וע"ש בסי' ס"ט הטעם עוד שם ויזהר שלא יהיו ידיה קרובות לארץ ג' טפחים דהוי כלבוד עוד שם בסימן מ"ח שצריכה ליזהר שלא יהיה בידיה שום דבר כמו טבעת או שאר דברים וכן הוא בסמ"ג ולא יגע שום דבר בידה בשעה שמקבלת גיטה ואם נגע צריך לחזור ולגרשה ומעשה אירע לפני הרי"ף באשה שסייע לה אשה אחרת לקפוץ ידיה והצריכה הר"ף לקבל הגט פעם שנית עד כאן לשון סמ"ק ומטעם זה צריכים להסיר בל דבר מידה דשמא יהא צר לה בידה ותקפוץ ידיה משום זה והוי כקפצה על יד דבר אחר עד כאן לשונו בסדר הגט: