רש"י על הש"ס/קידושין/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים



ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מא א (עריכה)


לא עלה בידו - בשכרו אלא כחש בשרו ברגזנותו לא נשתכר כלום:

דור - נדור:

שנאמר ובמושב לצים לא ישב - וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות:

פרק שני - האיש מקדש


מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו - בגמ' יליף לה:

כשהיא נערה - וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל קידושין מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמועינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ':

גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו - דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי:

מחריך רישא - לכבוד שבת:

שיבוטא - דג:

בהא איסורא נמי איכא - אם יכול לקדש בעצמו וקידש ע"י שליח דמצוה שיראנה שמא תתגנה עליו:

וכי איתמר דרב יוסף - דאמר מצוה הוא דאיכא ולאו איסורא אסיפא איתמר:

אבל בהא - אע"פ שלא ראתהו ליכא איסורא לומר שמא תראה בו דבר מגונה:

דאמר ר"ל טב למיתב טן דו - משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה:

טן - גוף:

דו - שנים ואי קשיא ה"נ גבי דידה איכא איסורא כי יהיב קידושין לשלוחה ולא חזי לה אין הכי נמי ומיהו מתני' בדידה קאמר דהיא מיקדשא בה ובשלוחה הלכך הא דתנא בה למצוה אשמועינן אבל איסורא לגבי דידה ליכא אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא:

ושלח - בגירושין כתיב ושלחה מביתו ומדלא כתב וגירשה ללמדינו בא שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו:

מלמד שהאשה עושה שליח - לקבל גיטה קרי ביה ושלחה לא מפיק ה"א:

ושלח ושלחה - שני פעמים נאמר בענין:

שכן ישנן בעל כרחה - הלכך איתנהו נמי על ידי שליחות:

תורם כדעת בעל הבית - לפי מה שהוא מכיר בעל הבית אם עינו יפה או עינו רעה עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים שהתרומה לא נאמר בה שיעור מפורש אלא ראשית דגנך (דברים יח) ואפילו כל שהוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מא ב (עריכה)


פיחת י' - שתרם אחד מארבעים:

תרומתו תרומה - דאמר ליה בהכי אמדתיך:

מנלן - דשליח תורם:

גם אתם - כן תרימו גם אתם והאי גם יתירא הוא:

במחשבה - נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה דכתיב (במדבר יח) ונחשב:

ואמרו לאחד - מבני חבורתם:

צא ובקש - פסח האבוד:

והן אוכלין עמו - שהרי עשאוהו שליח לשחוט ושלהן פסול:

מנלן - דשלוחו של אדם כמותו לשחיטת קדשים:

אצל קדשים - אפי' תרומה חול הוא אצלו:

רוב מעשיהם - כל עבודת הקרבתם ע"י כהנים שהם שלוחים:

הי תיתי - גרסי':

שכן ישנן במחשבה - קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים) גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ"ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות:

ותיתי מהנך - מה קדשים שהן קדש ישנן בשליח תרומה שהיא חול לא כל שכן מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח גירושין יוכיחו מה לגירושין שכן ישנן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו וחזר הדין הצד השוה שבהן שישנן ע"י עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה:

לכדר' ינאי - להכי כתב גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעובד כוכבים פסול:

לפי שאינו כו' - אלמא לא בעי קרא דמסברא אית לן למימר דמידי דלא שייך ביה לא מתעביד עליה שליח:

לאו בר היתירא הוא גרסי' - אינו בשום צד היתר אשת איש שאינו מגרש דהא אין לו קידושין:

ה"ג - אבל עובד כוכבים הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה:

שתרמו - את שלהן:

תרומתן תרומה - ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע ומירוח עובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה ובמנחות (דף סז.) יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

מדמעת - אם נפלה לחולין אוסרתה:

וחייבין עליה חומש - האוכלה בשוגג:

ור' שמעון פוטר - דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות (שם) ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צריכי:

אתם גם אתם למה לי - פשיטא דלא הוי עובד כוכבים שליח דהא ליתיה בתרומה דנפשיה:

איצטריך - לרבויי שליח לתרומה משום דכתיב אתם למעוטי אריסים מלתרום חלקו של בעה"ב ואפטרופוס יתומים והתורם את שאינו שלו שלא מדעתו אימא למעוטי נמי שליח להכי איצטריך גם לרבויי:

הניחא לרבי יהושע - דנפקא ליה שליחות דקדשים מושחטו אותו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מב א (עריכה)


בפסח אחד - אע"פ שאין בו כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא:

מיניה - מן המקרא עצמו דמכל מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם:

דאית ליה שותפות - דהא של כל הקהל הוא אבל שליח בעלמא לא:

ויקחו להם איש וגו' - אחד לוקח לכל המשפחה:

איש זוכה - ולעולם משום דאית ליה שותפות בגוייהו ודקאמרת אם אינו ענין ענין הוא לו דאיצטריך לו למעוטי קטן שאין לו כח ליקח בשביל אחרים להיותו זוכה להן במקחו:

ואכתי מיבעי ליה - איש לפי אכלו תכוסו דשוחטין את הפסח על היחיד ולא אייתר לן שליחות היכא דלא שייך:

אין שוחטין את הפסח על היחיד - רבי יהודה אמרה ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד:

והא הוו נמי קטנים - בנוחלי הארץ וכי הזוכים להם בתורת שלוחין באו והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב (דברים כד) כי יקח איש ומינה ילפינן (בב"מ דף עא:) דאין הקטן עושה שליח:

אלא - ההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמו וכיון דנחלת הארץ זכות היא להם היתה חלוקתם חלוקה:

אלא כדרבא - כלומר לא זכות שלא בפניו גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להן כי הכא דלזכותם בנחלה באו ואע"פ שפעמים שחלוקה זו חובתם דאיכא דלא ניחא ליה בחלק שנפל לו אפ"ה לא הדרי בהו:

לחוב אמאי - אי פשיטא לן שיבא לחובתם מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך:

אלא לחוב ע"מ לזכות - אנו נעמידו לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו:

נשיא אחד - והכא זכות וחובה הוה כדאמרן דאיכא דניחא ליה (בהו) בהכי כו' כדאמרן:

ובוררין לו חלק יפה - לכל אחד יפה לזה ויפה לזה:

שום הדיינים - ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית דינא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מב ב (עריכה)


הא דטעו - הא דפיחת שתות או הותיר:

ברוחות - מי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי חלק בצפון שהיתה לו שם שדה סמוכה לה שנפלה לו מאמו:

הרי הן כלקוחות כו' - כך דינן של לקוחות קצוב בפרק הזהב (ב"מ דף מט:):

ה"ג והא דאמרן יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. הא דאמר יתר על שתות בטלה חלוקה לגמרי לא אמרן אלא שלא התנו מתחילה להיות שומת הנכסים בשלשה שהן ב"ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתם כדין שום הדיינין אפי' יותר על שתות מכרן קיים דקי"ל כרשב"ג דאמר מכרן קיים במסכת כתובות פרק אלמנה ניזונית (ד' צט:) ולא ס"ל לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים:

והא דאמרן שתות צריך להחזיר אונאה לא אמרו אלא במטלטלי - דאונאה כתיבה בהן או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד:

בעילויא - שלא חלקום בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה כפי דמים וזה ביפה כפי דמים:

חוזר - שאין זה כשאר אונאות דקי"ל בהזהב (ב"מ דף מט:) פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד:

נימא שלוחו של אדם כמותו - יתחייב שולחו ולא השליח:

אין שליח - חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאיליו:

שליח שלא עשה שליחותו - גבי הקדש קאי שהיו אצלו מעות הקדש וטעה כסבור שהן של חולין ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק וקנה בהן טלית שליח מעל ולא השולחו שבדבר זה אינו שלוחו:

אבל אם עשה שליחותו בעל הבית מעל - ומביא קרבן מעילה:

חטא חטא מתרומה - לרוב דברים היא למודה מתרומה במסכת מעילה (דף יח:) כתיב הכא וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכתיב בתרומה באוכלה בשוגג ולא ישאו עליו חטא:

משוי שליח - להרמתה:

ונילף מינה - לכל דבר עבירה דיש שליח:

שליחות יד - בפקדון:

על כל דבר פשע - בתר אם לא שלח ידו כתיב:

לחייב על המחשבה - או על הדיבור שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך להתחייב בכל אונסין שיעלו בו אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה:

אין לי - שנתחייב באונסין בשליחות יד אלא בזמן ששלח בה יד הוא עצמו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מג א (עריכה)


ניליף מיניה - ממעילה:

מה מכירה - אינה מתקיימת אלא ע"י אחר הגנב מוכר והלוקח לוקח:

אף טביחה - אפילו טבחה שליח נתחייב הגנב בתשלומי ד' וה':

או מכרו - לרבות אפילו שליח:

תחת השור תחת השה - דחד מינייהו יתירה הוא ודרוש לרבות שאם מינה שליח תחתיו לטבוח חייב הגנב:

מאי איכא למימר - נילף מיניה דיש שליח לדבר עבירה: הוא ולא שלוחו גרסינן:

ולמ"ד אין מלמדין - ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב והני ההוא ההוא מאי דריש בהו:

למעוטי שנים אוחזין וכו' - שפטורין מחטאת דשחוטי חוץ:

ההוא ולא אנוס - דההוא משמע שיהא בהוייתו וביישוב דעתו:

קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדים - ויליף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה והני ההוא דריש להו חד למעוטי שנים אוחזים וחד למעוטי אנוס ולית ליה דרשה דהוא ההוא:

מכלל דת"ק כו' - בתמיה:

דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו - לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם:

ואדוני יואב - זהו מרד שקראו אדון בפני המלך:

אם ת"ל - דהאי חייב דקאמר שמאי בדיני אדם קאמר ויליף ממעילה וטביחה וקסבר שני כתובים הבאים כאחד כו' אפ"ה מודה הוא באומר כו' הואיל ונהנה שליח זה:

שליח נעשה עד - בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שניהם שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר:

ה"נ דלא הוו קידושי - הרי ראו וכי אמרינן בסנהדרין (דף כט.) צריך שיאמר אתם עדיי ה"מ בעדי הודאה שפעמים שאדם מודה לתובעו מנה ואומר הדין עמך מפני שרוצה להשתיקו מעליו עד לאחר זמן ואע"פ שאינו חייב לו כלום לפיכך אין השומע יכול להעיד בפני הודה עד שיאמר אתם עדי אבל בעלמא לא:

אלומי אלמוה למילתא - דעדות כשעשה הדבר ע"י השליח:

הוא דאמר - רב:

שליח ועד אחד - יכולין להעיד על הדבר:

איפוך - דב"ה לב"ש:

מתני איפכא - לפלוגתא דאמוראי: והלכתא שליח נעשה עד גרסי':

הן הן עדיו - דשליח נעשה עד:

וכן בגרושין - אם שלח גט לאשתו ע"י שנים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מג ב (עריכה)


וכן בדיני ממונות - אם שלח חוב למלוה ע"י שנים:

דלמיסרה קאתי - הלכך מה להם לאוסרה עליהם ועל כל העולם בשקר:

דאיתתא לבי תרי לא חזיא - וכיון דתרי נינהו לא משקרי:

מאי קסבר - ר"נ דאמר וכן בדיני ממונות:

אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים - ואין נאמן לומר פרעתי היכי מהימני לומר נתננום למלוה הרי נוגעים בעדותם הן:

דאי לא - שאם לא יאמרו מעידין אנו שקבלם המלוה אמר להן לוה פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמים שמסרו להם בעדים:

אהדרינהו ללוה - למשלח ואין עליהם אפי' שבועה שהרי אין הודאה במקצת כאן:

יכלי למימר - נמי יהיב יהבינא למלוה ודבריהן קיימין ובתורת עדות שאינם נוגעין בעדותן:

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת - שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו שבועה מהשתא אפי' סבירא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הן מעידין שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח הוא להם להפסיד הממון למלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הילכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות (דף מד:) גבי חנוני על פנקסו משתבעי אינהו דיהבו להו למלוה ונפטרין מן השולח דהוא האמינן בשבועה שמסר להן מעותיו אבל מלוה אומר שאין נאמנין לו בשבועה ומשתבע דלא שקיל מידייהו ופרע לוה למלוה:

נערה המאורסה - ה"ה לקטנה והאי דפליגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה:

היא ואביה - או היא או אביה היא שהרי גדולה היא ויש לה יד ואמרה תורה (דברים כד) ונתן בידה ואביה שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להוייה ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה:

אין שתי ידים זוכות כאחד - בגוף אחד:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש - אפילו על ידי אביה דהא שוטה היא וא"ר יצחק ושלחה מביתו (שם) מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת במסכת יבמות פ' חרש שנשא (דף קיג:):

כך מחלוקת בקידושין - מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת:

מ"ט דר' יוחנן אליבא דרבנן - דשני ליה בין קידושין לגירושין:

גירושין דמכנסת עצמה - בקבלת גיטה לרשות אביה אמרינן דאביה נמי ניחא ליה שתקבל היא והוי גיטא:

מאמר - קידושי יבם ביבמתו קרויה מאמר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מד א (עריכה)


קטנה - שהיא שומרת יבם מן האירוסין דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה:

והנערה בין מדעת אביה וכו' - אלמא היכא דמפקעת עצמה מרשות אב קיימי נמי רבנן במילתייהו:

קידושין דמדעתה - דבעינן דעת המקנה:

אביה ולא היא - שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנה בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחיה הוא:

ורבי היא - דאמר מאמר תופס ביבמה בעל כרחה אם זרק לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי:

רבי אמר קנה - כשאר מאמר להיות צריכה גט למאמר זה אם בא לחלוץ לה:

ביאה - דיבמה קניא לה בעל כרחה דנפקא לן מויבמה בפ"ק דיבמות (דף ח:):

וה"נ מסתברא - דהא דקתני גבי מאמר בין היא בין אביה במאמר על כרחה קאי אבל בשאר קידושין אביה ולא היא כר' יוחנן:

מדקתני סיפא - בההיא והנערה בין מדעת אביה בין מדעת עצמה מה שאין כן בקידושין:

ההיא ר' יהודה היא - וא"ת במאמר מ"ט מודה ומ"ש מאמר מגירושין הרי שניהם על כרחה לקמיה פריך לה ומשני שכן זקוקה ועומדת:

מה שאין כן בגירושין מיבעי ליה - ואפילו בגירושין דאיתנהו בעל כרחה פליג ר' יהודה נמי ואמר אין שתי ידים זוכות כאחת:

מ"ש מאמר - כיון דבגירושין פליג דאיתנייהו בעל כרחה ומ"ש מאמר דמודה בה:

הואיל וזקוקה ועומדת - לפיכך תופס בה בכל דהו:

השתא דאתית להכי - דתלית טעמא משום דזקוקה ועומדת לרבי יוחנן נמי לטעמיה קמא דיהיב רבי יוחנן למלתייהו דרבנן דגירושין מכנסת עצמה לרשות אביה וקידושין מפקעת עצמה ואותיבנא ממאמר דמפקעת עצמה לא תיקשי דאיכא לשנויי נמי שאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת:

בה ובשלוחה לא - אלמא נערה שיש לה אב לא מקדשה עצמה וקס"ד דברי הכל היא:

התקדשי לי כו' - אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אין מצטרפין לש"פ דכיון דאמר בכל חדא התקדשי כל חדא הוו קידושין באפי נפשייהו:

מאן תנא - דבעינן התקדשי התקדשי ואי לא אמר התקדשי לכל חדא אלא התקדשי לי בזו ובזו הוו מצטרפי לפרוטה:

ר"ש היא דאמר - גבי חמשה תובעין אותו תן לנו פקדון שיש בידך ואמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד:

ובפרטי סבר לה כר"ש - דלא חשיב פרטא עד שיאמר לכל אחד ואחד שבועה:

כלל אינו חייב אלא אחת - ובשבועות מפרש איזהו כללו של ר"מ ופרטו:

שבועה - שאין לך בידי ולא לך ולא לך ולא לך:

חייב - אשם גזילות:

לא לך לא לך - דוקא בלא וי"ו אבל ולא לך ולא לך כללא הוי:

לא לך ולא לך שבועה - דבעינן שבועה באחרונה אבל אם הזכיר שבועה תחלה לא שדינן אכולהו וכללא הוי:

אלא - מתני' דהתקדשי התקדשי ר"ש היא:

ובשליחות סבר לה כרבי יהודה - דאביה ולא היא:

אנא נמי לא הואי בי מדרשא אבל רבי אבין הוה בבי מדרשא - והוא אמר לי לאחר שיצא שחברו כל חבורות של בית המדרש ונמנו וגמרו כרבי יוחנן דבקידושין אביה ולא היא:

כי כרוכיא - תרגום של עגור גרוא"ה (עגור [בירמיהו ח ז פרש"י שעגור הוא מין עוף]) בלע"ז:

ויצאה והיתה - כך היה צועק הא כתיב ויצאה והיתה הויה כיציאה מה גירושין בין היא בין אביה אף קידושין בין היא בין אביה:

אמר ליה ואבין בר סמכא הוא - בלשון שאילה קאמר ליה ובקי אתה ברבי אבין זה שיש לסמוך על דבריו שמדקדק בשמועתו שאינו משכח:

כמין ימא לטגני - לא היתה לו שהות שכחה בנתים שכשיצא מבית המדרש אמרה לי מיד כשולה דג מן הים והמחבת נתונה על האור לתתו בתוכו בשמן לטגנו טגני פריזר"א (פרי"ט: מטוגן) בלע"ז:

אנא לא ר' אבין ברבי חייא - בשמועה זו של ר' אבין לא שמעתי איזה אבין הוא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מד ב (עריכה)


נערה - לרבנן דאמרי מקבלת את גיטה מהו שתעשה אחר שליח לקבל את גיטה בחיי אביה:

כיד אביה כו' - הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה:

ומי מספקא ליה לרבא - שיהא על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור:

ישן והיא משמרתו הרי זה גט - דהויא לה חצר המשתמרת לדעתה על ידה:

ניעור אינו גט - דהויא חצר המשתמרת לדעת העבד עצמו ואינו דומה לחצר גמורה דכי אתרבאי חצירה משום דסתם חצר משתמרת על פי הבעלים שגדרה סביב ופותח ונועל:

אינו גט עד שיגיע גט לידה - דאין שליחות לקטן הילכך המביאו לה יהא שלוחו של בעל להולכה ויתננו לה:

אם אמר לו אביה - של קטנה:

אם רצה הבעל לחזור בו - משנמסרו לו:

לא יחזור - דשליח לקבלה הויא הוא ומשבא גט לידו נתגרשה ואפילו נשרף הגט מיד:

במה דברים אמורים - דקטנה לא שייך בה שליחות כשאין לה אב אבל יש לה אב ואמר ליה אביה כו' כלומר אבל יש לה אב שייך בה שליחות ע"פ אביה אפי' נערה שאם אמר לו אביה בין של קטנה בין של נערה התקבל לבתי כו' ומהשתא לא תקשי דיוקא דרישא דהא בשאין לה אב קאי:

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע ובקטנה הכל מודים שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו:

צריכה גט וצריכה מיאון - כדאמר טעמא לקמיה:

אמר קרנא דברים בגו - כך אמר קרנא יש דברים בתוך דבר זה כלומר יש תשובה ותימה בדברי שמואל:

אמרו ליה - בני בית המדרש לקרנא:

הא מר עוקבא ובית דינו בכפרי - שם מקום סמוך לנו אם נהרדעא ששמואל שם רחוק ממנו בא ונשאל למר עוקבא והוא היה אב ב"ד בימי שמואל כדאמר במו"ק (דף טז:):

אפכוה ושדרוה לקמיה דרב - בשם קרנא צריכה גט ומיאון ובשם שמואל דברים בגו ושדרוה לקמיה דרב לידע אם יודה לדברי שמואל שהיה חלוק על הדבר ומשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל:

אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה:

וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה ויאמרו כו' - הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקידושיה והוה ליה גרושתו מעליא ושוב אין קידושין תופסין לו באחותה שאחות גרושתו בכרת דכתיב (ויקרא יח) בחייה כל שבחייה ואי קדיש אחותה אתי לאפוקה בלא גט:

והוא ששידכו - הא דאמר צריכה גט כששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוו להו קידושין למפרע:

אפי' מיאון אינה צריכה - שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה: ומתמה גמרא אפילו שידכו אמר עולא דאף מיאון אינה צריכה:

ומשני דמתני הא לא מתני הא - מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פירושא דפריש בה ר"נ והוא ששידכו:

איכא דאמרי אמר עולא - מילתא באפיה נפשיה הוא מתני לה ולא אדרב ושמואל וסתמא קאמר ליה ולא שנא שידכו ולא שנא לא שידכו:

וכולן - ט"ו עריות ששנינו ביבמות שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום ויליף לה מקרא שהערוה הנופלת ליבום לפני קרוב שהיא עליו בכרת פטורה ופוטרת צרתה וכולן העריות אם מתו קודם שמת הבעל או מיאנו בבעל או נתגרשו (קודם מיאון) דכשמתה ונפלה הצרה לפני היבם לא צרת ערוה היתה ולא פטרה ערוה צרותיה ומותרות ליבם וקתני בתו באותן ט"ו וקאמר דאם מיאנה בחיי אחי אביה שהוא בעלה ומת לאחר מיאון צרתה מתייבמת לאביה אלמא יש לנו בתו ממאנת בחיי אביה והיכי דמי:

אי דקדשה אביה לאחיו במיאון סגי לה - בתמיה והלא זיכתה תורה לאב בקידושי בתו:

דקדשה איהי נפשה - שלא לדעת אביה:

מעשה יתומה בחיי האב - כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואחרי כן קדשה היא את עצמה לאחי אביה דהני קידושין בעו מיאון שלא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי להו דאין מעשה קטנה כלום אלא מדרבנן דתקון נישואין לקטנה שאין לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר:

אין מוכרה - לבתו לקרובים שאין להם קידושין בה דבעינן ראויה לייעוד:

מוכרה לקרובים - כדילפינן בפ"ק (לעיל דף יט:) בתו לאמה פעמים שאינה נמכרת אלא לאמהות:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מה א (עריכה)


ושוין שמוכרה אלמנה כו' - הואיל ויש לו בה קידושין אע"פ שהן בעבירה דקידושין תופסין בחייבי לאוין:

אילימא דקדשה אביה - לאותו שנתאלמנה הימנו לפני מכירה זו:

בקידושי יעוד - שנתאלמנה מקידושי יעוד וא"ת הלא ע"י אביה באו לה והוה ליה מוכר לאישות ושוב אינו מוכרה לשפחות הא מתני' אליבא דרבי יוסי דאמר מעות הראשונות שמקבל על המכירה לאו לקידושין ניתנו אלא לשפחות ויעוד שתופס בה מחמת שפוחת פרוטות פעולה שיש לו עליה הוא בא ולא ע"י אביה באו לה דלהוי הך מכירה בתרייתא שפחות בתר אישות:

איתמר מת - זה שקדשה שלא לדעת אביה:

ממאנת למאמרו - צריכה מיאון עם גט המוטל עליה אם עשה בה מאמר אותו הגט מצריכה להיות עמו מיאון:

ואינה ממאנת לזיקתו - אבל אם לא עשה בה מאמר דאין עליה גט אלא חליצה לזיקתו אותה חליצה אינה זוקקתה להיות ממאנת עם החליצה והשתא מפרש למילתא ואזיל:

כיצד עשה בה מאמר - דקי"ל ביבמות (דף נ.) דהעושה מאמר ביבמתו ובא לפוטרה בלא כניסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו וזו שקדשה שלא לדעת אביה אף צריכה מיאון עמהם שמא לא נתרצה האב לא בשל ראשון ולא בשל שני ולא היתה צריכה לא גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין קידושין גמורים הן ואין קידושין תופסין לו באחותה וקשיא לי למה לי שמא לא נתרצה האב בקידושי ראשון אפילו נתרצה בשל ראשון ובשל שני לא נתרצה אין זה גט וכיון דאין כאן גט תפסי קידושין באחותה דקידושין תופסין באחות חלוצה כדלקמיה והרואה שהצריכוה גט אומר דגט גמור הוא וקידושין אין תופסין באחותה וצריכה מיאון ואומר אני שמא לא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה:

הכל יודעים - שאפילו אם חליצה זו חליצה גמורה קידושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים:

כאן שנה רבי - ביבמות שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת המגרש אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ריש לקיש כאן שנה לנו רבי ממשנה זו אנו למדים דאחות גרושה הויא ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים:

תותי ציפי - תחת אילני צפצפה שהוא מין ערבה. לשון אחר מחצלות נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברה"ר לשבת תחתיהן מפני החמה:

ברתך לברי - בתך לבני:

אפילו למ"ד - דבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרינן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מה ב (עריכה)


שמא נתרצה הבן - בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו:

ודילמא ארצויי ארצי - בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו:

מר - רבינא:

בפירוש - שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל (דאין) חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו ודקאמר אפילו למ"ד כו' לרווחא דמילתא כי היכי דלקבליה מיניה קאמר הכי:

בכישא - אגודה וקטנה שלא לדעת אביה הואי:

אידי ואידי - בחדא מינייהו הוי בזיון:

הוא אמר לקריבי - מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה:

כפתיה - הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן:

באיגרא - בעליה:

וקדשה - בסתר ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב של אשתו:

לא יעשו עולה - ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:

רבא אמר - טעמא אחרינא דודאי לא נתרצה דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:

דלא טרח - לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן לשמא נתרצה:

אוכלת בתרומה - אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו רבנן (כתובות דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקידושיה לדעתו היו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה:

ומודה רב - אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקה שנתרצה בחופה התם הוא דאי נימא לא נתרצה אכלה מדאורייתא דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינו אלא כארוס ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם מתרצה בחופה או לאו אוקימנא ממונא בחזקת מריה:

ונשאת שלא לדעת - לא הודיעתו:

ומה התם דקידושיה דאורייתא - שנתקדשה לדעת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מו א (עריכה)


נראין דברי תלמיד - עולא קמסיים למילתיה ואזיל וקאמר נראין דברי ר' ירמיה שהוא תלמידו של רב הונא:

הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב - בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק:

יכולין לעכב - הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהניא תו ריצוי האב:

אין לי - דיכול למאן אלא אביה:

היא כו' - וקס"ד בפיתה לשם קידושין אשמועינן קרא ולמימר דמצי הדרה בה:

לא תיזלו בתר איפכא - דבר שאינו:

יכול לשנויי לכו - קרא בפיתוי שלא לשם קידושין משתעי:

קרא בעי - למימר דאביה יכול לעכב וכן היא ומהיכא תיתי לן לאוסרה בההיא בעילה למימר קידושין הן:

אמר ר"נ לומר שמשלם קנס כמפותה - קרא לאו לאשמועינן היתרא איצטריך אלא לאשמועינן דכי מעכבא איהי נמי משלם קנס כדין מפותה שתלה הכתוב קנסא במיאון האב הכי נמי תלי במיאון דידה:

אי הכי - סייעתא היא:

היינו - ודאי דתנינא מהר ימהרנה לו כו':

אמר ליה - מהא לא תסייען דאיכא למימר דמצריך לה בקידושי אחריני לדעת אביה:

מתני' ואם לאו אינה מקודשת - דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קידושין באנפי נפשייהו:

היתה אוכלת ראשונה ראשונה - בגמרא מפרש לה אהייא קאי וטעמא מאי:

גמ' מאן תנא התקדשי התקדשי - הוא דהוי פרטא אבל בזו ובזו לאו פרטא הוא:

אמר רבה ר"ש היא - בשבועות (דף לו:) גבי חמשה תובעין אותו:

אהייא - קאי היתה: אוכלת:

אילימא ארישא - כי אמר התקדשי התקדשי:

אלא אסיפא - דחשיבא ליה כללא קאמר דאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה כו' וכי איכא בחדא שוה פרוטה מיהא מיקדשא:

ואפילו בקמייתא - ואפילו הראשונה או השניה שוה פרוטה אע"פ שאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת:

והא מלוה היא - כיון דקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה את הראשונה קודם שתקנה אותה בקידושיה הויא זו הראשונה מלוה גבה:

הרי שלחן כו' - כלומר הרי לנו משנה שנויה ואין אנו יודעים לפרשה:

ומיקרבא הנייתה - מוכנת היתה הנייתה וגלתה את לבה שהיתה חפיצה בהן:

ש"מ מדר' אמי - דשני הא מילתא תלתא:

ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת - מדקביל הך אתקפתא דפרכינן לעיל והא מלוה היא ואיזדקיק לשנויי עלה מאי באחת באחרונה קאמר אלמא ס"ל שאינה מקודשת:

ושמע מינה פרוטה ומלוה דעתה אפרוטה - מדשנייה למתני' הכי דכי יש באחרונה ש"פ מקודשת ואע"ג דקמייתא מלוה הויא בהדה ובכולהו קדשה דהא כללא חשיב ליה גבי מנחת וקאמר דאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת אלמא קידושי אכולהו קיימי אפ"ה גבי אוכלת דהוו להו מלוה ופרוטה מקודשת באחרונה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מו ב (עריכה)


ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין - כל קידושין שאינן קידושין לא אמרי' מעות מתנה אלא פקדון וחוזרין והיינו דקרי לה להך אוכלת ראשונה מלוה דכיון דאכלתו וליתנהו בשעת גמר קידושין לא מקדשת בהן והוה להו כפקדון שאכלתו ואיתעביד מלוה באכילתה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קידושין לא בעיא לאהדורינהו השתא דגמיר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוי דהא ע"מ קידושין נתנו וגמר דבריו:

אינה חלה - דכתיב ראשית עריסותיכם:

וגזל הוא ביד כהן - אם אינו מחזירה לבעלים:

שאני התם - להכי אצרכוה רבנן לאהדורי דנפק מינה חורבה:

חמשת רבעים קמח - חמשה לוגין צפורים חייבין בחלה שהן ו' ירושלמיות שהן שבע מדבריות וביצה וחומש ביצה דהיינו עריסותיכם כדי עיסת מדבר עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה והאיפה שלשה סאין והסאה ששה קבין והקב ארבע לוגין נמצא איפה ע"ב לוגין עשירית של ע' לוגין שבעה לוגין פשו להו שתי לוגין שהן שנים עשר ביצים עשירית שלהן ביצה וחומש ביצה הרי עומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה הוסיפו בירושלים על המדות שתות והגדילו קבין ולוגין שתות מלבר דהוה חומשא מלגאו נתנו שש הראשונות בחמש פשו להו לוג מדברי וביצה וחומש והן לוג ירושלמי כיצד לוג מדברי ששה ביצים תנהו בחמש ביצים גדולים הרי לוג ירושלמי חסר ביצה גדולה עשה מביצה וחומש ביצה מדברית שבידך ביצה ירושלמית שחומש ביצה הוא שתות מלבר להוסיף על ביצה מדברית להשלים ביצה ירושלמית הרי שש לוגין ירושלמיות והם חמש ציפוריים שהציפוריים עודפות על ירושלמיות שתות:

דזמנין דאית לכהן פחות - מכשיעור והאי קמח שנתן לו ישראל לשם חלה וקסבור ששם חלה עליו ואינו חייב בחלה להצטרף ולהשלים את השיעור:

ואליש להו בהדי הדדי - ולש אותם ביחד:

ותהוי תרומה ולא תאכל עד שיפרוש עליה חלה ממקום אחר - למה הזקיקוהו להחזירו מחמת חורבה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי היא חלה דגמר ונתן לשם מתנה ולא תאכל לכהן עד שיפריש הכהן עליה חלה:

מי לא תנן - דכוותה לא הצריכוהו להחזירה:

הנקוב על שאינו נקוב - דהוה ליה מן החיוב על הפטור:

תרומה היא - שאין הכהן חייב להחזירה:

ולא תאכל - לכהן דהא טבל גמור הוא שלא חל שם תרומה עליה שהרי בשביל דבר פטור הפרישה וטבל אסור אף לכהן:

עד שיפריש עליה תרומה ממקום אחר - והאי ממקום אחר לאו דוקא דה"ה אם מפריש עליה מיניה וביה:

בשני מאני ציית - נקוב ושאינו נקוב שני כלים הם וכי אמרת לכהן חזור והפרש עליה שטבל הוא שלא חל שם תרומה עליה ציית לך:

בחד מנא - כגון חלת קמח שניטלה על קמח הנותר שם כי אמרת ליה לכהן אינה חלה חזור והפרש עליה לא ציית לך לפיכך הצריכוהו להחזירה:

כהן מיצת ציית - דכהנים זריזים וכשרים הם דאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר ולמה הצריכוהו להחזירה משום בעל הבית דאי מעכב לה כהן סבור נתקנה עיסתו:

וניהוי תרומה ויחזור ויתרום - ולמה הזקיקוהו להחזיר מיראה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי זו תרומה וגמר ונתן לשם מתנה ויחזור ויתרום:

מי לא תנן - כה"ג ולא אצריכיתיה לאהדורי:

ויחזור ויתרום - מן הנקוב שלא נפטר בראשונה ולא אמרי' נהדריה כהן שמא יאמר בעל הבית נתקנו פירותיו:

אבטיח - בזיקל"ש (בודיק"א: אבטיח) :

שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא - הילכך לא מצי למימר ליהדרה להיות טבל דיערביניה עם פירותיו וגזירה דחורבה נמי ליכא דא"נ לא ציית לך ואכל להו לשארא ליכא איסורא דאורייתא דהא איפטרו:

בהרימכם את חלבו - לא תשאו חטא הא אם תרימו את הרעה שבו תשאו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מז א (עריכה)


לא שנו - היכא דאוכלת ראשונה ראשונה דאין מצטרפת לפרוטה:

אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו - דלא גמרי קידושין ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה:

אבל באלו - מקבלת הראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפילו אכלה ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה:

ה"ג - אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת נמי מקודשת:

באלון ברמון באגוז - אלון אגלנ"ט (גלנ"ט: בלוט [הלעז משמש הן ליחיד והן לרבים]) בלע"ז והוא מאכל חזיר יער ובלשון אשכנז אייכל"ן (אייכ"ל: בלוט (בגרמנית) [אינו מצוי בכתבי היד, וברור שאינו מאת רש"י]) וגם בני אדם אוכלין וצולין אותם באש כמו ערמונים: ה"ג בזו ובזו אם יש בכולן כו' בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו וכו'. והאי דפלגינהו לתרי בבי דרישא ומציעתא ותנא בתרוייהו אם יש בכולן משום דבעי איפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל:

הניחא כו' - לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתני' לרב ושמואל ארישא ולרבי אמי אסיפא הניחא לר' אמי דאוקמה להיתה אוכלת דמתניתין אסיפא דהוי כללא ומאי באחת באחרונה הכא נמי היתה אוכלת דברייתא קאי נמי אכללא כדתני בה בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ותנא פלוגתא גבי נטלתו ואכלתו למימר עד שיהא באחת מהן מצינו נמי לתרוצי עד שיהא באחרונה אלא לרב ושמואל דאמרי באחת אפילו אחדא מקמייתא נמי אמר ואפרטא דהתקדשי התקדשי קאי ואוכלת איצטריכא ליה האי באחת דברייתא היכי מיתרצי הא בהך ברייתא לא תנא שום פרטא דהא בזו ובזו ובזו כללא חשיב לה וכ"ש היכא דקתני ועוד בזו ועוד בזו ועוד בזו וקתני גבי אוכלת עד שיהא באחת מהן ואי אקמייתא דאכלתנהו מיד נמי קאמר דאי איכא בחדא שוה פרוטה מקודשת קשיא הא הוה ליה מלוה: ה"ג הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כזית ול"ש כזית וכזית פרטא הוי. והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו תנא אחרינא הוא ולאו היינו תנא דרישא ומציעתא וס"ל כרבי ותנא אוכלת והוא הדין למנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע"ג דמקרבה הנייתה לא מקדשה בפחות מש"פ ולהכי תנא בזו בזו תרי זימני גבי נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו ותנא אם יש באחת מכולן שוה פרוטה מקודשת משום דס"ל התקדשי אכל חדא קאי התקדשי בזו התקדשי בזו ועוד בזו התקדשי והך דרבי בזבחים בפ"ב במחשב בשחיטת הזבח בין ששחט ע"מ לאכול כזית למחר כזית בחוץ בין שאמר כזית למחר וכזית בחוץ הוו להו שתי מחשבות ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול וחייבין עליו כרת:

אינה מקודשת - אפילו ישנה בעין:

להוצאה ניתנה - הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי:

ושוין במכר - אם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם אמר ליה מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו קנה הלוקח אם ישנה בעין:

במילי אוחרי - בדבר אחר דהך מלוה לא במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה:

כסיפא לה מילתא למיתבעיה - ולא סמכה דעתה הילכך אינה מקודשת:

כסיפא לה מילתא - דדבר מועט הוא דינר ממנה: דר"א שלא קבלה מכל המנה אלא דינר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה את המנה:

אפילו לא נשתייר כו' - מקודשת בההיא הנאה דמחיל לה גבה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מז ב (עריכה)


הרי היא כפקדון - דאם נשתייר אין לא נשתייר לא:

אבל דכ"ע המקדש במלוה - שישנה בעין מקודשת:

ותסברא מתרצתא היא - דקתני במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת:

אי דקביל עליה אחריות - שאם יגנב תשלמנו לו:

היינו מלוה - כיון שנגנב ונתחייבה בו נמצא מלוה אצלה וכיון דתנא במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת פקדון נמי שלא נשתייר תתקדש ביה:

אלא דלא קביל עליה אחריות - וכי איגנוב לא אחייבא ביה אבל קבלה עליה אחריות מקודשת:

אדתני - במלוה נפלוג בפקדון גופיה דיש פקדון שאפי' לא נשתייר כלום מקודשת:

אלא - על כרחך בדקבלה עליה אחריות קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וכי נשתייר מקודשת בההיא שיור וגבי מלוה תריץ הכי אע"פ שנשתייר אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה:

במאי קמיפלגי - אי בלהוצאה ניתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה:

אשכחתינהו לרבנן בבי רב - מצאתי התלמידים בבית המדרש דכל היכא דמיירי בבי רב לאו רב ממש הוא אלא בבית המדרש הוא:

וקאמרי - לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה הרי החזיק בהם ואין הבעלים יכולין לחזור והויא ליה מלוה ואינה מקודשת ואפילו רובה בעין והכא בשלא הוציא ממנה כלום ולהכי אמר ר"ש בן אלעזר מקודשת דקסבר מלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים היא לחזרה אם בא מלוה לחזור בו ולתובעה חוזר הילכך השתא הוא דיהבה ניהליה והוא הדין לאונסין קיימא נמי ברשותיה דאי מתאנסי פטור הלוה:

השואל קורדום - לעשרה ימים:

ביקע בו - הויא חזקה להשתמש בו ימי שאילתו ואין המשאיל יכול לחזור בו:

לימא כתנאי אמרה - דלר' מאיר אם ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ולת"ק אפילו לא ביקע בו נמי דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה:

דלא הדרה בעינא - הילכך כיון דרשאי הלוה ליקח בהן סחורה מיד הויא ליה ברשותיה ואין המלוה יכול לחזור שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים:

נימא כתנאי - הא דרב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת:

והירשה עליהן - כתב לה הרשאה עליהן:

נקנות במסירה - אינו צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו אלא משמסר לו שטר שיש לו על אחרים לזכות בו נתחייב הלוה לפורעם לזה:

בין שכתב - לו שטר מכירה עליו ולא מסר לו שטר החוב ובין שמסר לו שטר החוב ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה וה"נ שמסר לה שטר החוב אע"פ שלא כתב לה שטר מכירה עליו מ"ד מקודשת אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי:

ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי - והכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא:

דכולי עלמא אית להו דרב פפא - וכי אמר ר"מ מקודשת בשכתב לה כו' והכא בדשמואל קא מיפלגי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מח א (עריכה)


ואפילו יורש - של מלוה. מוחל. שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר והרי מחלו אצלו ר"מ לית ליה דשמואל הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הלכך לא סמכה דעתה דסברה אזיל ומחיל ליה: אית להו דשמואל דאי בעי אזיל ומחיל ליה:

והכא באשה קא מיפלגי - כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתא דבעל קרקע אבל באשה סבר ר"מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק לדידי ומחיל לאחריני:

במעמד שלשתן - אמר לו כן קנה ואין טעם בדבר דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא במס' גיטין:

בפקדון - דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל:

נימא כתנאי - במקדש במלוה:

התקדשי לי בשטר - גרס ולא גרס הכא בשטר חוב:

אינה מקודשת - ואפי' הנייר שוה פרוטה דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא ביה:

ר' אלעזר אומר מקודשת - ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה:

שמין את הנייר - דדעתה נמי אנייר:

קשיא דר"מ אדר"מ - דהא תניא לעיל התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת:

אלא לאו בשטר חוב דידה - שיש לו מלוה עליה:

בשטר שאין לו עדים עליו - שטר אירוסין קאמר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ולא החתים עליו עדים אלא מסרו לה בפני עדים פלוגתא דר"מ ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט דקאמר ר' אלעזר אע"פ שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם:

כרתי - משוי ליה ספר כריתות:

מספקא להו בהאי אי כר"מ אי כרבי אלעזר - וסבירא להו דדעתה נמי אניירא הלכך שמין כו' ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא להו בההיא אי כר"מ אי כר' אלעזר והשתא ביש בו הוא דאתו לאיפלוגי דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר:

שכתבו - לשטר אירוסין שלא לשמה:

יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה הוא:

שלא מדעתה - לא ידעה כשנכתב:

רבא ורבינא אמרו מקודשת - טעמייהו מפרש בפ"ק (לעיל דף ט:) מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו':

אינה מקודשת - מה יציאה בעינן בכתיבת הגט דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה את האשה לעצמה בגט זה אף הויה בעינן דעת מקנה והיא האשה שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה:

כהני תנאי - מקדש במלוה דשמעתיה דרב:

שירין - אצעדה מתרגמינן שירין (במדבר לא):

ואקדש אני לך - בשכר פעולתך שהזהב משלה הוא:

אותו ממון - שיחזירם לה לאחר שגמרם:

מכלל דת"ק אפילו אותו ממון נמי לא - בתמיה כלומר מכלל דכיון שעשאן דקאמר ר"מ אף על פי שלא באו לידה קא מתמה אלא במאי בו מקדשא:

אלא במקדש במלוה קמיפלגי - והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מח ב (עריכה)


אינה לשכירות אלא לבסוף - כשמחזירן לה והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירן לה:

ואיבעית אימא דכ"ע ישנה כו' - ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת:

והכא באומן קונה כו' - כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ובאומן קבלן כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי ר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות כו' דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו:

אין אומן קונה כו' - והרי הוא כשאר שכירות:

בשכר שעשיתי עמך - התקדשי לי אינה מקודשת דהויא ליה כמלוה:

בשכר שאעשה עמך מקודשת - לכשיגמור ויתננו לה דקא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף:

ר' נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת - דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף:

וכ"ש וכו' - וכיון דגמרו והחזירו לה כבר היא מלוה גמורה:

ואם הוסיף לה כו' - מכלל דרבי נתן סבר אפילו הוסיף לה אינה מקודשת דקסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה:

איכא בינייהו שכירות - אם ישנה מתחילה ועד סוף או לאו כדפרישית:

בו ובמה שבתוכו - בשניהם זכתה (דמצטרפי) לשוה פרוטה:

בו - קדשה ולא במה שבתוכו אינה זוכה בו ואינו מצטרף לש"פ:

במיא - דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי:

בחמרא - במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה:

בציהרא - ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו והכוס צריך לשומרו בו ובמה שבתוכו וי"א ציהרא שמן לשון יצהר (במדבר יח):

שניהם - הלוקח ומוכר ומשנה בבבא בתרא היא:

איכא דניחא ליה בחלא - ואף על גב דחמרא עדיף פעמים שזה צריך לחומץ:

הכא במאי עסקינן כו' - כלומר אי טעות גבי דידה הוי לא הוה פליג ר"ש אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה דאמר לשליח כו':

ת"ק סבר קפידא היא - ולא ניחא ליה לתת לה זהב ואין זה שלוחו בזאת ורבי שמעון סבר מינח ניחא ליה דחשיבותא היא גביה והאי דקאמר ליה דינר כסף מראה מקום הוא לו להקל עליו ולומר אם אינך יכול להלוות לי דינר זהב תלוה לי דינר כסף:

אי הכי - דשליח קדשה לו התקדשי לו מיבעי ליה ועוד אם טעות גביה הוא אם הטעהו מבעי ליה ועוד נמצא של זהב דקתני מאי היא מעיקרא כי יהביה בחזקת זהב יהביה:

קפידא - לא היתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא:

ומר סבר מראה מקום היא לו - אף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומיהו היכא דטעאי איהי גופה לא פליג ר"ש:

ומאי נמצא - הא מעיקרא הכי הוה:

דהוה צייר בבליתא - כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט ומצאתו של זהב:

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו - האומר לשלוחו לעשות לו בדבר הקל ועשה לו בדבר כבד דאין זו שינוי ולא א"ל דבר הקל אלא להראות לו מקום להקל בשליחותו אם כבד עליו בענין אחר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מט א (עריכה)


גט פשוט - העשוי כעין שלנו:

עדיו מתוכו - תחת הכתב:

מקושר - התם מפרש לה בבבא בתרא שתקנוהו לכהנים שאין יכולין להחזיר גרושותיהן וכשהיו כועסין הולכין אל הסופר דממהר לכתוב גט ונותנו לה ומתחרט לאחר זמן תקנו להו מקושר שיש בו טורח לעשותו ואדהכי והכי מייתבא דעתיה מניח בראשו שיטה חלק וכותב שיטה ושיטה חלק וכותב שיטה וכן עד שלשה או ארבעה או יותר שיטין חלק וכופל חלק הראשון על הכתב ותופר וחוזר וכופל חלק השני על שיטת הכתב שתחתיו ותופר וכן שלישי והעדים חותמין מבחוץ בין קשר לקשר וילפינן התם דגט פשוט עדיו שנים מקושר עדיו שלשה וכל כפל וכפל קרוי קשר ושלשה קשרין יש בו ואם בא להרבות קשרים מרבה בעדים ושאר טופס השטר כתוב כדרכו:

שניהם פסולין - שלא נעשו כתקון חכמים:

שיכול לעשותו פשוט - שלא לתפור הקשרים ואם מפסיק אויר בין שיטות העליונות מה בכך וטעמא דת"ק מפרש התם (דף קסד:) דקסבר אין יכול לעשותו פשוט מפני שהמקושר והפשוט אין זמנו שוה שאין כותבין זמן למקושר מאותה שנה אלא משנה של אחריה:

הכל כמנהג המדינה - מקום שנהגו בפשוט ועשאו מקושר מקושר ועשאו פשוט פסול דכי עבדיה בעל שליח לכתוב על מנהג המדינה הוא דשויה ובהאי לא איירי תנאי קמאי אלא כשאינה במקום עדים והיינו דהוינן בה ות"ק לית ליה מנהג המדינה ומאן פליג עליה בהאי:

ומשני - ודאי פלוגתא אחריתא היא ומיהו באתרא דנהיגי כו':

עביד לי פשוט - שליחות קלה:

ועבד מקושר - שליחות כבידה רשב"ג סבר מראה מקום הוא לו דאמר די לך בפשוט וכי עביד מקושר הואיל ומנהג מדינה אף במקושר כשר ותנאי קמאי פליגי עליה ואמרי קפידא הוא ודווקא אמר ליה לעשותו פשוט:

מראה מקום היא לו - שם תמצאנו ולתנא קמא הוי קפידא אי איפשי שתקבלנו אלא שם ואין זה שלוחה במקום אחר:

בשבח ממון - הוא דאמר ר"ש דאע"פ שהטעה מקודשת דמסתמא ניחא לה:

אבל בשבח יוחסין - על מנת שאני ממזר ונמצא שהוא נתין לא ניחא לה בשבחו מפני שהוא מתגאה עליה:

מסאנא דרב מכרעאי - מנעל גדול ממדת רגלי איני חפיצה בו שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא:

נתין - זה גבעוני על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים ואמרי' ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהם:

מגודלת - גדולה וראויה לשמשני:

אלא פליג ברישא - בבבא קמייתא גבי עני ונמצא עשיר:

וה"ה - דפליג בבבא בתרייתא גבי שפחה וכיון דפליג ברישא דאם הטעה לשבח לאו טעותא היא לא איצטריך למהדר אפלוגי בסיפא הכי נמי גבי שבח יוחסין לא איצטריך אפלוגי דפליג ברישא בשבח ממון וה"ה דפליג בסיפא לשבח יוחסין:

התם - גבי בת או שפחה מגודלת:

אידי ואידי - רישא דעני ונמצא עשיר וסיפא דאין לו שפחה ויש לו תרוייהו לשבח ממון הוא כיון דגלי ר"ש פלוגתא ברישא לא איצטריך למהדר אפלוגי בסיפא:

הכא - גבי לוי ונמצא כהן:

דשבח יוחסין הוא - ואיכא למימר דמודה ר' שמעון בהא משום דמסאנא דרב מכרעאי הוא אם איתא דפליג ר' שמעון עליה נתנייה:

גדלת - חשובה:

לא ניחא לי - שתהא שפחה חשובה לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא גבי שבבתאי משום שהיא חשובה מצויה לספר עם שכינותיה ותשמע ממני דברים ותסדר אותם לפני שכינותי ותתן אותי בפיהם ללעג וקלס:

יתרגם אפי' מדעתיה - בתמיה שלא כתרגום שלנו:

המתרגם פסוק כצורתו - שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו כגון לא תענה על ריב (שמות כג) לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי:

והמוסיף עליו - שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכל מקום שארצה:

הרי זה מחרף - מבזה את המקום משנה את דבריו ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן אלא שנשתכח וחזר ויסדו כדאמרי' במגילה (דף ג.) ושום שכל זה תרגום:

והני מילי - דסגי בשלשה פסוקים דאמר לה קריינא:

הלכות - הלכה למשה מסיני:

תורה - קס"ד תורה שבכתב:

מדרש - ספרא וספרי שהן הלכות של [מדרשי] מקראות (ספר ויקרא):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין מט ב (עריכה)


ה"ג מאי תורה מדרש תורה: בן עזאי ובן זומא - תלמידים היו ובחורים ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם בתורה כדתנן (סוטה דף מט.) משמת בן עזאי בטלו השקדנים:

בכל מקום - מאחד מן המקומות:

ואפילו במסכת כלה - שאין עומק בה וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:

דברי חכמה - מילתא דתליא בסברא:

רבי אלעזר בן חרסום - אמרינן במסכת יומא (דף לה:) שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה:

ר' אלעזר בן עזריה - תריסר אלפי עגלים היה מעשר מעדרו כל שתא (שבת דף נד:):

חכמה - תורה ודרך ארץ:

האיפה - לעיל מיניה כתיב זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה יצר הרע שנמסר בידם השליכו בתוכה כדאמרינן בסנהדרין (דף סד.) שדיוה בדודא דאברא ואלו שתי נשים נשאו יצר הרע של חנופה וגסות הרוח כדכתיב ורוח בכנפיהם היא גסות הרוח וחנופה נראה בעיני דדייק ליה מכנפי החסידה שעושה חסידות עם חברותיה כדאמר באלו טריפות (חולין סג.):

להכא - לבבל:

להתם - לעילם:

דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית - גבי הולכה כתיב להן שתי נשים וגבי קביעותא כשבאו לבנות בית לקבוע בבבל כתב לה דהיינו חנופה לחודה לשון אחר לבנות ולא בנו:

מאי עניות - דהוה ליה סימנא לגסות:

עניות דתורה - דאינה נוחה על גסי הרוח דמתוך גסותו אין משמש כל צרכו ואין מחזר על שמועתו:

דכתיב אחות לנו קטנה - אלמא עניות דתורה בעילם הוא שהיה בה דניאל כדכתיב (דניאל ח) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה וכן מרדכי ולא היו דורם עוסקים בתורה ולא זכו אלו החכמים ללמד כאילו לא היה להם שדים להניק אבל בבל זכתה ללמד כדכתיב בעזרא כי הכין לבבו להבין בתורת ה' וללמד לישראל חק ומשפט:

עזות - ממזרות:

תשעה נטלה מישן - רובן ממזרים כדאמר לקמן (דף עא:) גבי יוחסין מישן מיתה וביבמות אמרי' נמי פסולי דהרפניא משום פסולי דמישן בשילהי פ"ק (דף יז.):

מתני' בן עיר ונמצא בן כרך - ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים:

בן כרך ונמצא בן עיר - אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא:

להתקדש לו - אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת:

גמ' לנכסיה - מקרקעי:

אדעתא למיסק - ונאנס ולא עלה:

ובעידנא דזבין לא אמר - דאדעתא למיסק מזבנינא דאילו פריש בשעת מכירה דאדעתא למיסק מזבנינא לא הוה זבינא דאדעתא דהכי לא זבין שיהא דר כאן בלא קרקע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נ א (עריכה)


יקריב אותו - קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא זכר תמים יקריבנו:

שכופין אותו - לקיים דברי נדרו:

דמצוה לשמוע דברי חכמים - ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין:

שאני התם דלחומרא - כלומר איכא למימר דהא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט אבל קידושין גמורים לא הוו לבטל קידושין אחרים שלא יתפס בה שאם בא אחר וקדשה צריכה גט אף משני:

אינה מקודשת - והיינו קולא:

כיון דאתניה - שפירש תנאו בפיו לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"כ אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי:

ורב חסדא הוה בי רב הונא - כלומר הלך לבי מדרשו של רב הונא לעיין בדבר:

הבא לי מן החלון - מעות והיו שם מעות של הקדש ושגג בעל הבית כסבור שהן חולין:

דלוסקמא - טסקא (טשק"א: שק) :

והביא לו - מאותו חלון:

לא היה בלבי - מכיס זה אלא מכיס זה:

בעה"ב מעל - שהרי עשה שליח שליחותו ותנן (מעילה דף כ.) השליח שעשה שליחותו הבעה"ב מעל:

והא לא היה בלבי קאמר - והוה ליה לא עשה שליחותו:

למיפטר נפשיה מקרבן קאמר - ושקורי קא משקר אבל האי גברא חזינן דטרח לעלות לארץ ישראל ונאנס:

לא עביד איניש כו' - קושיא היא כלומר דילמא האי דלא מיפטר משום דלא מהימן הוא ודקאמרת היה לו לפטור עצמו בענין אחר ולומר מזיד הייתי הא לא ניחא ליה למימר דמשוי נפשיה רשע:

נזכרתי - לאחר (שהלכתי) להוציאה בשוק בשליחותי נזכרתי שהם של הקדש קודם שהוצאת:

שליח מעל - ובעל הבית פטור דכיון שנזכר לא שגגה היא גביה ושליח חייב שהוציא מעות הקדש לחולין ואילו לא נזכר בעל הבית הוה רמיא מעילה עליה דאיתרבי שליח למעול שולחו על ידו בריש פירקין (לעיל דף מב:) אבל השתא דאיפטר בע"ה רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה והעושה הוא מתחייב:

דזבין לניכסיה אדעתא למיסק - ופריש ליה דאדעתא דהכי עביד:

ולא איתדר - ולא יכול לדור או משום חיסור מזונות או לא מצא דירה:

והא לא מיתדר ליה - והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדר זביני:

אי בעי הוה סליק - ובדידיה קיימא מילתא ולא בטלה זביניה:

אי בעי לא סליק - בתמיה מי אנסו:

דאיתיליד ליה אונסא באורחא - שמע שהיו ליסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרינן זביני דהכי קאמר דאי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק וללישנא בתרא דקא מתמה אתמוהי ומשמע שלא היה לו שום עיכוב אבל אם היה לו צד עיכוב הדרי זביני:

מתני' אינה מקודשת - דדוקא קאמר ליה מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם ימחו בידו:

הרי היא - שם תמצאנה ואין זו קפידא:

גמ' לא ממלי מילי עלי - לא יאמרו לה דבר גנאי עלי:

לא ניחא ליה דליבזי - שהמגרש את אשתו גנאי הוא לו:

מתני' תצא שלא בכתובה - דאמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעיא מדבריהם מספיקא כיון דלא פריש דלמא דעתיה נמי אנדרנית:

הפוסלין בכהנים - מפורשים בבכורות (פרק מומין אלו):

גמ' כהאי גוונא - משנה שנויה שם בהמדיר:

הכא לאשמועינן קידושין איצטריכא ליה - תנא דין כתובה אטו דין קידושין:

והתם - דקאי בדיני כתובות איצטריכא ליה משום כתובה ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובה דבעי למיתני בסיפא כנסה סתם תצא בלא כתובה:

מתני' סבלונות - דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נ ב (עריכה)


אינה מקודשת - ולא אמרינן יודע היה שאין קידושיו קידושין וגמר ושלח סבלונות לשם קידושין אלא אמרינן מחמת קידושין הראשונים שלח:

וכן קטן שקידש - ושלח סבלונות משהגדיל:

גמ' וצריכא - למיתני שתי נשים בפרוטה ולמיתני או אחת בפחות משוה פרוטה וקטן שקידש לאשמועינן בכולהו דסבלונות דבתר הכי לאו לקידושין ניתנו:

טעי - וסבר דקידושין נינהו ולא מסיק אדעתיה דסבלונות לשם קידושין:

חוששין לסבלונות - מי ששידך באשה ונתרצה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון: וכן אמר רבה גרס:

ומותבינן אשמעתין - יש לי להשיב על דברי:

התם כדקתני טעמא דטעי כו' - בקידושי קמאי וסמיך עלייהו אבל האי דלא קידש איכא למיחש להכי:

בעלמא - היכא דשלח בלא קידושין:

דלא נחית לתורת קידושין כלל - ולא העלה קידושין על לבו:

אבל הכא דנחית להכי - ומתוך שעלה על לבו ונזכר שאין קידושיו כלום ושלח סבלונות אימא לשם קידושין:

חיישינן - דכיון דאורחייהו לקדושי ברישא חיישינן דשדר הני לשם קידושין:

הוחזק שטר כתובה בשוק - שראו שטר כתובה:

מהו - אם נתקדשה לאחר מהו להחזיקה כמקודשת לראשון:

דלא שכיח ספרא - אין הסופר מצוי בעיר תמיד:

ספרא הוא דאתרמי ליה - וקדם לכתוב קודם קידושין:

מתני' כאחת - אמר הרי שתיכם מקודשות לי:

אינן מקודשות - ואין אחת מהן צריכה גט ובגמרא מפרש טעמא:

ושל שביעית היתה - בגמרא מפרש מאי אתא לאשמועינן:

גמ' בשעה שנעשו צרות זו לזו - כגון שקדשן כאחת קס"ד דקרא בהכי כתיב וקאמר לא תקח אין לך בהן לקוחין:

אי הכי - דקרא בבת אחת כתיב היכי מיחייב כרת אם בא עליהן הרי אין כאן איסור אחות אשה:

אלא בזה אחר זה - שבקידושין הראשונה היא אשתו וקאמר אין קידושין תופסין באחותה ואם בא עליה ענוש כרת:

ומתניתין - כי היו נמי בבת אחת מהאי קרא נפקי וכדרבה וסברא בעלמא הוא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו הלכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין כי קדשינהו בב"א נמי לא הוו קידושין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נא א (עריכה)


המרבה במעשרות - המפריש אחד מחמשה שמנה ארבעה לחולין בצד זה ומדד חמישית למעשר:

מעשרותיו מקולקלין - דטבל ומעשר מעורבין זה בזה שהכרי כולו טבל הוה וכשמנה ארבעה לחולין לא היה לו ליטול מן הכרי למעשר אלא חצי מדה חמישית והוא הפריש מדה שלמה ושם מעשר לא חל עליו אלא כפי חשבון ונמצא השאר טבל ואסור לכל אדם עד שיתקננה ואם איתא דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת כלל אמאי פירותיו מתוקנין ולמה חל שם מעשר אפי' לפי חשבון הרי אינו בזה אחר זה שאם הפריש פעם אחת וחזר והפריש לא היה שם מעשר חל על האחרון:

דאם אמר תתקדש פלגא פלגא דחיטתא קדשה - הלכך כשהפריש בבת אחת יותר מכשיעור יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון ואיכא למימר דנתפשו כולהו לפי חשבון אבל גבי אחיות ליכא למימר נתפשו קצת קידושין אכל חדא וחדא:

דליכא לחצאין - כשמנה תשעה אינו יכול להוציא שנים ולומר חצי כל אחד יהא מעשר ויקרב לחצאין וליתא נמי בזה אחר זה שאחר שקרא לעשירי עשירי וחזר וקרא לאחד עשר עשירי אינו קדוש:

ואחד עשר מעורבין - אחד מהן מעשר גמור אבל אינו ידוע איזה הוא והשני שם שלמים עליו כדין אחד עשר שקרא עשירי אחר שטעה וקרא לעשירי תשיעי דקי"ל שהוא שלמים כדלקמן האי הוי נמי שלמים שהרי אחד עשר זה אף הוא אחר קריאת תשיעי נקרא עשירי והרי הן מעורבים וירעו עד שיסתאבו ויביא בהמת חולין ויאמר כ"מ שהן שלמים יהא מחולל על בהמה זו ויקרב זו שלמים והשנים נאכלין לבעלים ששניהם ספק מעשר ומעשר בהמה נאכל במומו לבעלים והא הכא דאינו בזה אחר זה דאילו קרא לעשירי עשירי לא קדש אחד עשר כלל וכי קראהו בהדדי חשיב חד מינייהו מעשר לפטור את התשעה:

שאני מעשר דאיתיה בטעות - אם טעה מלקרות העשירי בשמו הוי מעשר דתנן [קרא] לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר שבא אחריו של זה קרא עשירי (עד) שלשתן מקודשין וסוף המשנה תשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ויליף לה מקראי הלכך כי היכי דחל שמו על הטעות חל נמי כי נפיק אחד עשר בהדיה ולא הפסיד העשירי את שמו בכך אבל קידושין דליתנהו בטעות אינו בזה אחר זה בכל מקום שאינו בבת אחת:

והרי תודה - לחמי תודה:

דליתנהו בטעות - שאם שחט תודה על ארבעים חלות ונתכוון לשחורות ונמצאו לבנות שאינן אותן שבדעתו לא קדשו דתנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות ב"ש אומרים הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש:

וליתנהו בזה אחר זה - שאם שחטה על ארבעים חלות וחזר ואמר על ארבעים אחרות יקדשו גם אלו עם אלו לא קדשו שהתודה טעונה ארבעים חלות כדאמרינן במנחות (דף עו.) ושחיטת הזבח מקדשתן קדושת הגוף כדאמרינן התם (דף עח:) קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחה דהאי קרבנו בלחם משתעי דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו וגו':

על שמונים חלות - הביא אצלה לעזרה שמונים:

קדשו ארבעים מתוך שמונים - ויוצא ידי תודתו והתם מפרש היכי מתאכלים:

לא קדשו - קא סלקא דעתך בדרבה פליגי דאמר כל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת ומקשי לה מדחזקיה שהיה רבו של ר' יוחנן כדאמרינן בעירובין (דף כד.) גבי סנדל שנפסקה אחת מתרסיותיו:

היכא דאמר וכו' - כלומר היכא דלא נתכוון שיקדשו אלא ארבעים ואת השאר הביא לאחריות שאם יאבדו או יטמאו אלו יהו אלו תחתיהן:

לא יקדשו - כלומר לא נתכוון שיקדשו ארבעים בלא שמנים שבדקנוהו ואמר (לכולכם) נתכוונתי:

לא קדשו - כדרבה דכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת:

בסתמא - ששחט סתם והלך לו:

לאחריות מתכוין - ולא היה בלבו אלא על ארבעים:

קרבן גדול - ועל כולם היה לבו:

ורבא למה ליה לשנויי - לעיל טעמא דמתני' דקתני אינה מקודשת כדרבה:

תיפוק ליה - דאפי' לא קידש אלא אחת מהן אלא שלא פירש איזו היא אית ליה לרבא דאינה מקודשת דקידושין שאין מסורין לביאה הן שאין ידוע איזה מהן אחות אשה ושמעינן ליה לרבא דאמר לקמן קידושין שאין ראויין לביאה אינן קידושין:

לדבריו דרמי בר חמא קאמר לה - לדידך דילפת ליה מהאי קרא לא תוקמא לקרא בבת אחת דקשיא ונכרתו אלא אוקמי בזה אחר זה והדר תיפוק לך בבת אחת דמתני' מיניה וביה משום דרבה: איתמר גרס:

קידושין שאין מסורין לביאה - קידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזוהי מהם דאין יכול לישא אחת מהן דשמא זו היא אחות אשתו:

בר אהינא אסברא לי - הבינני דבר זה שיכולני להביא לו ראיה מן התורה:

כי יקח איש - דהיינו קידושי כסף דגמרינן להו (לעיל דף ב.) קיחה קיחה וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה:

כאחת - הוא דאינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו:

הא אחת מאשה ובתה - ולא פירש מקודשת:

הא נכריות - שעמהם מקודשות:

קני את וחמור הוא - נותן מתנות לנולד ולעובר שבמעי אמו שאינו קונה כלום גם הנולד אינו קונה שהרי לא הקנה לזה בלא זה והכא נמי איכא חדא דלא חזיא ליה כלל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נא ב (עריכה)


אלא לאו אחת מכם - דלאו את וחמור הוא דאם קידש זו לא קידש זו:

רבא מתרץ - מתני' לטעמיה הא דקתני כאחת לאו למידק הא אחת מאשה ובתה מקודשת אלא ה"ק המקדש אחת מאשה ובתה הרי הוא כמו שקדשן כאחת ואינן מקודשות דקידושין שאין מסורין לביאה הן: הרי כולכם ואחת משתי אחיות כו' דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא דלא ידע הי קדיש הא אי ידע בת זכייה היא הלכך נכריות מקודשות והא דלא אוקמא כגון דאמר אחת מכם משום דקתני במתני' כלכם ואין לשבש הספרים ולומר דאחת מכלכם גרס וכגון שלא קידש אלא חדא דא"כ לא מתרצא הא דאשמועינן לקמן (דף נב.) ממתני' אשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה:

המקדש את בתו סתם - אחת מבנותיך מקודשת לי:

אין הבוגרות בכלל - אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן בספק קידושין הללו להצטרך גט לפי שאינן ברשותו לקבל להו קידושין:

הא קטנות בכלל - וצריכות גט ואפי' הרבה:

כשאין שם אלא בוגרת אחת וקטנה אחת - וכיון שאין הגדולה בספק אין קידושין אלא בקטנה וקידושי ודאי הן וה"ה אם היו שם גדולות הרבה כיון דאינן בכלל הוו להו קידושין בקטנה ולהכי איצטריך לשנויי כשאין שם אלא גדולה אחת דעל כרחך קטנו' דומיא דגדולות דייקינן ומהשתא דייק הכי הא קטנה בכלל:

והא בוגרות קתני - טובא ודכוותה דייקינן על כרחיך הא קטנות בכלל ודאיכא תרתי:

בוגרות דעלמא - כל איש שיש לו בת בוגרת אין אותן הבוגרות בכלל קידושין שקבל אביה:

אי הכי מאי למימרא - אי אמרת בשלמא בדאיכא טובא איצטריך למתני משום דיוקא דידה למידק הא קטנות בכלל לאשמועי' דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין אלא השתא לא איהו איצטריך ולא דיוקא דידה איצטריך דפשיטא דבבוגרת אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה וקידושין מסורין לביאה הן ופשיטא דהוו קידושין:

דשויתיה שליח - לקדשה לכל הבא:

דאית ליה הנאה מיניה - דכסף קידושיה שלו:

מי לא עסקינן - קושיא היא וכי לא שמעינן מינה ממתני' דאפי' אמרה לאביה קידושיי לדידך קתני נמי דאינה בכלל:

דרמיא עליה - דכתיב (ירמיהו כט) ואת בנותיכם תנו לאנשים:

גדולות - בנות הראשונה:

קטנות - בנות השניה:

אם קטנה שבגדולות - וכ"ש אמצעית שבגדולות בספק זה ולגבי בנות שניה מקרי כולהו בנות גדולות:

כולן אסורות - לאחרים עד שיתן גט ואפי' אמצעית שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא ושמעינן דהמקדש אחת משתי אחיות סתם שתיהן צריכות גט:

שהוכרו - בשעת קידושין פירש לו:

ולבסוף נתערבו - שכח איזו גדולה פירש לו:

לאפוקי מדר' יוסי - דפליג באידך פירקא (לקמן דף סד:) ואמר כולן מותרות להנשא לאחרים בלא גט חוץ מן הגדולה שבגדולות:

דלא מחית איניש נפשיה לספיקא - להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:

אין מוציאין אותם מידם - אפי' לא כנס הראשון את יבמתו ופגע באחות זקוקתו מאחר שכנסה השני פקע זיקה והותרה לראשון לקיימה דאחות זקוקה דרבנן היא ולא קנסי ליה להוציא:

אין ידוע - משמע לעולם:

סיפא איצטריכא ליה - דקתני היו שנים אחד חולץ ואחד מייבם ולאשמועינן דוקא הכי מיחלץ חד מינייהו לחדא ברישא והדר מייבם שני לשניה ממה נפשך אם זו ארוסת אחיו שפיר מייבם ואם לאו נכרית בעלמא היא ואינה אחות יבמתו הזקוקה לו דתיהוי דמיא לאחות אשתו שהרי נפטרה זיקת אחותה הימנה בחליצת אחיו ולא גזרו על אחות חלוצה משחלצה אלא על החלוץ לבדו דקא פגע באחות זקוקה וכל זמן שלא חלץ א' מן האחין אסורה אחותה על כולן מדבריהם משום דדמיא לאחות אשתו: הכי גרסינן דיקא נמי דקתני ואין יודע ולא קתני ואין ידוע:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נב א (עריכה)


האחד חולץ לשתיהן - שהרי אינו יכול לכנוס דילמא פגע באחות זקוקה:

דוקא קתני - האחד חולץ לשתיהן תחילה והדר יבומי אחת מהשתים אחר חליצת אחיו אבל יבומי אחת מן השתים תחילה אפי' לאחר חליצת אחיו שאין כאן אחות זקוקה לא לישתרי דכיון דלא חלץ היחיד לשתיהן איכא למיחש בזו שמתייבמת שמא זו היא יבמתו של יחידי נמצא כונסה נושא יבמה לשוק כלומר למי שאין ליבמה ונושא אותה בלא חליצה ומשום הקדמת חליצת אחד מן השנים ליבום של שני לא איצטריך למיתנייא דהא דפגיעת אחות זקוקתו מרישא שמעינן:

אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני - וכגון שעשאוהו שליח:

כל אחת צריכה ה' גיטין - שאין ידוע איזו נתקדשה ומאיזה מהם נתקדשה לפיכך צריכות גט מכולן:

וחליצה מאחד מהן - שמא ארוסת המת היא וכל אחת עומדת בספק זה:

יע"ל קג"ם - סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו יאוש שלא מדעת באלו מציאות (ב"מ דף כא:) ועד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל בפרק [זה בורר] (סנהדרין דף כז.) לחי העומד מאיליו בפ"ק דעירובין (דף טו.) קדושין שלא נמסרו לביאה בשמעתין גילוי דעתא בגיטא בהשולח (גיטין דף לד.) מומר אוכל נבילות לתיאבון בפ' [זה בורר] (דף כז.):

ונקיט רב בידיה תלת - לשלש מהן היה אוחזן בידו לסדרן בסדר גירסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמרא:

המקדש בפירות שביעית מקודשת - ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא (ויקרא כה) ולא לדבר אחר:

ואפילו בגזל דידה - ולא אמרינן מדקבילתיה אחילתיה:

ואפילו במקום שנעשית לה צרה - ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדא עבדא דהא הכא בקידושין הללו הן נעשות צרות ע"י זו שקבלה וקתני (היו) נכריות מקודשות:

ונחשביה - רב נמי להא ואמאי לא נקט בידיה אלא תלת הא נמי ש"מ דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין:

מספקא ליה אי כאביי - דמוקי לה בבת אחת שקידש שתיהן הא קידש אחת מהן מקודשת ואע"ג דלא פירש ושמע מינה הוו קידושין ואי כרבא דמוקי בשלא קידש אלא אחת ולהכי אמר רב שמע מינה ממתניתין ארבע דודאי קידושין שלא נמסרו לביאה נמי שמעינן מינה אבל לא היה לו לפרש הי מינייהו שמעת מינה אי הוו קידושין אי לא הוו קידושין:

אמרה לשמעתא - הא דקא אמרינן לעיל קדשה בגזל אינה מקודשת:

אמר רב הכי - קא סלקא דעתך אתמוהי אתמה משום דלא סבירא ליה:

ופרכינן ואילו רבי יוחנן גופיה מי לא אמר הכי - דגזל שבידו אינו ממונו:

חמסן - יהיב דמי על כרחו של בעל חפץ:

בגזל דידה - כיון דקבילתיה אחילתיה ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה קאמר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נב ב (עריכה)


והא מתני' בגזל דידה - דקתני שלהן היתה ודייק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי:

הא - דקתני מקודשת:

בדשדיך - מקמי הכי (ונתרצה) להתקדש לו דכי קבילתיה לגזל דידה בשם קידושין אחילתיה:

משיכלא - ספל:

דרבי שמעון - בסדר טהרות (כלים פרק כו משנה ח) ומייתינן לה בגמ' דהגוזל (ב"ק דף קיד.) עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי לאגבויי מיניה אייאושי מייאש:

ה"ג ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי - מלא יד של בצלים ([[:קטגוריה:{קטן (בשני כתבי|{קטן, (בשני כתבי]][[קטגוריה:{קטן (בשני כתבי]])} :

מאן אחלך - מי מחל לך חלקו של בעל הבית:

אבל כישא - אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אם נטלתי אחת טול אתה אחת:

ההוא סרסיא - עושה שכר מתמרים של בעל הבית למחצית שכר וחבירו בב"מ בפרק המפקיד (דף מב:):

בפרוזמא דשכרא - לאחר שהוציא ממנו המשקה:

מהאי חריפא - יש שהוא טוב מחבירו שלא נתנו בו מים פעמים הרבה ויש לו לחלוחית לתת עוד טעם במים אחרים:

לא אמרו כלך אצל יפות - שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דהא לתרום הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה:

אם חושש משום גזל - אם מקפיד בעל הבית על מה שעשה ודומה לו שגזלה:

אין תרומתו תרומה - דהשתא ודאי הכי קאמר ליה אם מצאת עוד יפות מאלו היית גוזלן:

בין כך ובין כך - בין שיש יפות בין שאין יפות מהן:

מתני' בחלקו - שחלק עם אחיו הכהנים:

במעשר שני כו' - דקסבר ר' מאיר מעשר ממון גבוה הוא:

ר' יהודה אומר במזיד קידש - דמעשר ממון הדיוט הוא:

בשוגג לא קידש - בגמ' מפרש לה:

ובהקדש כו' - וטעמייהו מפרש בגמרא:

גמ' בה' לרבות קדשים קלים - להתחייב עליהם קרבן שבועה אע"ג דאין נשבעין על ההקדשות והנשבע עליהם והודה אינו מביא אשם של שבועת הפקדון דוכחש בעמיתו כתיב הני איתרבו להו מבה' וכחש בעמיתו נמי קרינא בהו לפי שהן ממונו:

כי קא זכו - בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר:

משלחן גבוה - הקרבת אימורים וזריקת הדם מתיר הבשר:

המקדש בחלקו - לאחר שחלקום ולא קתני המקדש בקדשים קלים:

קנטרנים - מקניטים:

לקפחני - כמו לקפח את שוקיו (סוטה דף מד.) לקצץ רגלינו בהלכות להודיע שהם חריפים ואין עומד כנגדם:

וכי אשה בעזרה מנין - דקתני קדשי קדשים והרי אם יוציאום חוץ לעזרה אפילו לעזרת נשים הם נפסלים ביוצא ונשים אין נכנסות לה כדתנן באבות הטומאות בפ"ק דמסכת כלים:

לבתו - קטנה או נערה:

דחקה ונכנסה מהו - וכי לא הוצרכנו לשאול בבית המדרש מה יאמרו אם קדשה אם קידושין הם אם לאו:

לכל צרכיך - ואפילו לקדש בו אשה:

כאש - חלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נג א (עריכה)


נמנו וגמרו - למנין ורבו האומרים אינה מקודשת ובטלו המועטים וחזרו בהם וגמרו לומר אינה מקודשת:

עדיין היא מחלוקת - לא עמדו למנין ולא חזר בו ר' יהודה:

כוותיה דר' יוחנן מסתברא - דחזר בו ר' יהודה:

שאין חולקין מנחות כנגד זבחים - כפי דמים לומר טול אתה מנחה ואני חזה ושוק או בשר חטאת ואשם:

כל מנחה - משמע שבמנחה עצמה יחלקו כל בני אהרן:

יכול - לא הוציא הכתוב אלא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים והדין נותן שהרי לא קמו בכל מקום מנחות תחת זבחים בדלות דבקרבן עולה ויורד מביא עני עופות תחת בהמה:

זבחים - היינו בהמה הטעונה זביחה בסכין:

אבל יחלקו מנחות - כנגד חטאת העוף:

שהרי קמו תחתיהן בדלות - דכתיב במטמא מקדש ובשמיעת קול (ויקרא ה) ואם לא תשיג ידו לשתי תורים והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה:

וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה - דכולהו קראי יתירי נינהו דמצי למיכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה למה ליה לפרושי כל מיני מנחות:

ת"ל ועל מחבת וגו' - אם אינו ענין למנחות כנגד זבחים שאינן מינן תניהו ענין לזבחים ועופות:

יכול - לא מיעט הכתוב אלא שלא יחלקו עופות כנגד זבחים והדין נותן שהעופות מעשיהן ביד מליקה בצפורן והזבחים מעשיהן בכלי בסכין:

מחבת ומרחשת - כלים היו במקדש וכל המנחות הנקמצות טעונות לוג שמן ומחבת צפה ואינה עמוקה ומתוך שהיא רחבה וצפה הסולת מתפשט בכולו והאור שורף את שמנה לפיכך מעשיהן קשים ומרחשת עמוקה ואין האור שורף את השמן לפי שנבלע בעובי החלות לפיכך מעשיהן רכין:

אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת - טול אתה חלקי במנחת ראובן ואני אטול חלקך במנחת שמעון:

יכול לא יחלקו - קרבן כנגד חבירו בקדשי קדשים כמו מנחה אבל יחלקו קרבן כנגד חבירו בקדשים קלים דאית להו זכייה בגוייהו ויכול למכור חלקו בקרבן זה בשביל זה:

איש כאחיו - למעוטי קטן:

אפי' בעל מום - שאף הם היו מתליעים בעצים ומפשיטים ומנתחים ושוחטים:

ספרא - תורת כהנים והא בתורת כהנים איתא אלמא לית בה דין שאר חלוקות בעילוי דמים ושמעינן מינה דלאו ממונו הוא אלא משלחן גבוה הוא דזכו:

הצנועין מושכין ידיהם ממנו - גבי לחם הפנים תניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כזית יש אוכל ושבע יש אוכל ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מארה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם ממנו דלא מהני להו מידי והגרגרנין חולקין וקס"ד דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר כיון דנשתלחה בו מאירה כפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ועל כרחך הא ר' יהודה היא דאמר ממונו הוא ומשני לעולם אין בו דין חלוקה ומאי חולקין חלקו המגיעו קאמר וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו והא דתנן במסכת סוכה (דף נו.) הנכנסים חולקין בצפון חלקו המגיעו קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה:

מאי קרא - דחמצן לשון חמסן:

אשרו חמוץ - החזיקו יד הנגזל להצילו מיד עושקו:

ולא אשרו חומץ - לא גרסינן הכא אלא בבבא קמא (דף מו:) גבי מנין שנזקקין לתובע תחלה:

משמיה דגמרא - כך נקבעה בגמרא ושגורה בפי בני בית המדרש:

דלא כתיב לה' - מלמד שתהא שלו אבל תרומת ה' שצוה עליה הוא:

והרי חלה כו' ותנן המקדש בתרומות - כל תרומות במשמע וחלה נמי תרומה היא דכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה:

ותנן המקדש בפירות שביעית מקודשת - דקתני (לעיל דף נ:) ושל שביעית היתה ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות:

ההוא בישראל כתיב - והם קרוים קדש לה':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נג ב (עריכה)


ולאו ממילא שמעת מינה - בתמיה מדכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כתרומה הם לו וש"מ תרומה נמי הויא קדש לה':

אמר קרא - גבי מעשר לה' הוא בהווייתו יהא לה':

שמעית מיניה דר' יוחנן תרתי - טעמא דמתרתי בבי דמתני' דקתני בה בשוגג לא קידש שגגת מעשר לר' יהודה הואיל ואית ליה מעשר ממון הדיוט הוא אמאי בשוגג לא קידש ושגגת הקדש לר"מ כיון דאית ליה במזיד קידש שוגג מאי שנא:

ושניהם אין אשה מתקדשת בהן - כלומר שמעית מר' יוחנן טעמא דתרתי בבי דמתני' דאיירי בשגגות ותני תנא דידן בתרוייהו אין אשה מתקדשת בהן:

חדא לפי שאין אשה רוצה - בחדא מינייהו פירש לפי שאין אשה רוצה אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קידושין והוו להו קידושי טעות:

וחדא לפי שאין שניהם רוצים - דנפקא מינה דבההיא דפריש בה ר' יוחנן לפי שאין אשה רוצה אם בדקנוה ואמרה רוצה אני ואינה מקפדת אין אנו צריכין לבדוק אותו דמסתמא מינח ניחא ליה:

ולא ידענא הי מינייהו - באיזה מהן תלה באשה ואיזו תלה בשניהם:

משום טירחא דאורחא - להצריכה להעלותו לירושלים:

ממילא - בחנם בלא טורח:

דניתחיל הקדש על ידייהו - שהוא דבר איסור וקראן הכתוב מועלי מעל ואם קידושין הן הרי נתחלל שזו היא הוצאתו כשהוציאו מרשות גבוה ונתנו לה:

ור' יעקב - דאמר לא ידעינן הי מינייהו אמר לך אטו איפכא נמי מי ליכא לפרושי ולמימר במעשר לפי שאין שניהן רוצים ובהקדש לפי שאין אשה רוצה:

משום אונסא דאורחא - דעל כרחך אונסא דאורחא עליה רמיא שהמעשר אין בו כאן שוה פרוטה שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים שאפי' תמכרנו דמיו נתפסין בקדושתו וקידושיה צריכין שיהו שוה פרוטה הילכך אי הוה ידע מעיקרא דמעשר הוא כיון דבעי לקבולי עליה אונסא דאורחא לא הוה מקדשה לה ביה דשכיח לאיתנוסי טפי גבי איתתא מגברא א"נ לא רמי אחריות עליה לא ניחא ליה דליתניס מינה פן תיעצב ותאמר לו קידשתני בדבר שלא נהניתי בו:

בשלמא איהי לא ניחא לה דניתחל הקדש על ידה - דמה הנאה יש לה בחילולו אם לא תקבלנו יצטרך זה לקדשה בהיתר משלו:

דניקני איתתא ממילא - ואע"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום:

אשה - הא קאמרינן דאינה מקודשת בשגגת הקדש לרבי מאיר:

מעות מהו שיצאו לחולין - להנות מהן עתה וזה יתחייב בהן קרבן מעילה:

היאך יצאו לחולין - במה יצאו מרשות הקדש אחרי שאין דבריהם קיימין:

במכר מאי - לקח החפץ במעות הקדש בשוגג לרבי מאיר קנה או לא קנה:

לא קנה - ולא יצאו מעות לחולין ואין מעילה לרבי מאיר בהקדשות אלא באוכל אוכלי הקדש אבל המוציא מעות הקדש אין לו מעילה בכל מקום שהן שם הקדש עליהם:

חנוני כבעל הבית - משנה היא במעילה גזבר המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר אלא שולחני ואם מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר דברשותיה עבד דמידע ידע דשולחני צריך למעות תדיר אבל בעה"ב בין כך ובין כך לא ישתמש בהן דלאו אדעתא דהכי אפקדינהו גביה דסתם בעה"ב אינו משתמש תמיד במעות לפיכך אם הוציא מעל בעה"ב ולא הגזבר שהפקידו:

חנוני כבעה"ב - שאינו צריך תמיד למעות שנותנים לו פירות וכל מכר חנותם באשראי ודי לו במיעוט מעות שבידו ר' יהודה אומר חנוני כשולחני:

אבל דכ"ע - המוציא מעות הקדש מעל אחד מהם אלמא במכר לר' מאיר קנה דאם לא קנה היאך יצאו מעות לחולין:

לדידי - אם הוציא לא מעל לא זה ולא זה שאין מעילה במעות אלא באוכלין:

לדידך - דיש מעילה במעות:

אודי לי מיהא דחנוני כבעה"ב - והוא מעל ולא גזבר דלאו ברשותיה עבד וא"ל ר' יהודה לא מודינא לך בהא אלא כשולחני הוא ומעל גזבר דמידע ידע דצריך תמיד למעות לקנות סחורה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נד א (עריכה)


חזרנו על כל צדדין של ר"מ כו' - כלומר אע"פ ששנינו לר"מ בשוגג לא קידש לאו משום דס"ל הקדש בשוגג אין מתחלל שחזרנו בכ"מ ששנה ר"מ בהלכות הקדש ולא מצינו מקום שאמר בו הקדש מתחלל במזיד ואין מתחלל בשוגג אלא בין בשוגג בין במזיד מתחלל וליתנהו להני טעמא דר' יוחנן דלר"מ יש מעילה במעות הקדש וכיון דמעל נפק לחולין:

ומתני' - דקתני בשוגג לא קידש אלמא לא נתחלל:

בכתנות כהונה שלא בלו - וראויין לעבודה וכל זמן שראויין לעבודה אין מעילה בשגגתן שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין:

בלו דווקא - דכיון דאין ראויין לעבודה הרי הן כשאר הקדש ולא ניתנו ליהנות בהן:

מועלין בחדתין כו' - שופרות היו במקדש ובהם נותנים שקלים באחד כתוב עליו תקלין חדתין ומי שלא שקל שקלו באדר שמביאו בתוך שנתו נותנו לתוכה והגזברין נותנים אותו בלשכה כשמגיע אחד מפרקי התרומה שבשלשה פרקים תורמין אותה ובשני כתוב תקלין עתיקין ומי שלא שקל אשתקד מביאו לשנה הבאה ונותנן לתוך שופר זה והגזברים מפנין אותן מעות לשירי לשכה משנה שעברה:

מועלין בתקלין חדתין - שהרי לקרבנות צבור הן עומדין:

ואין מועלין בתקלין עתיקין - שתורת שירי לשכה עליהם וניתנים לחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי תקון העיר כדלקמן וקסבר ר' יהודה אין מעילה בשירי לשכה שנשאר עודף על הקופות לאחר ג' תרומות: ה"ג שהיה ר"מ אומר מועלין בשירי לשכה:

והא חומת העיר ומגדלותיה כו' - ואמאי מועלין בהן נימא לא נתנו שגגות אותן מעות למעילה מאחר שעומדין לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזים מליהנות מן החומה לישב בצילה ועליה אלא על כרחך אע"פ שהותרה הנאת החומה לענין שאר הנאות מיהא בקדושתייהו קיימי:

אימא ר' יהודה אומר מועלין בעתיקים - כדאמרי במתני' נמי בשוגג קידש דקסבר אע"פ שניתנו כתנות כהונה ליהנות לכהנים לאחר עבודה לענין שאר הנאות בקדושתייהו קיימי ומעל זה בקידושין ויצאו לחולין אבל מזיד שאין בו מעילה לא נתחלל ולא קידש:

כאימרא - הרי עלי ככר זה כאימרא כשה התמיד:

כדירים - דיר בהמות הקדש ודיר העצים:

וכי תימא - הא דאמר ר' יהודה לא אמר כלום משום דלא אמר כירושלים אלא הרי זה עלי ירושלים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נד ב (עריכה)


תרי תנאי ואליבא דר' יהודה - איכא למ"ד ירושלים מקדשא כהקדש שאם יטול מאבני החומה לבנות בביתו מעל ואיכא למ"ד לא מקדשא: בר פדא פליג אדרב וס"ל כר' יוחנן דטעמא דר"מ במתני' משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא דלא ניחא ליה דנתחלל הקדש על ידיה:

ולא אמרו בשוגג מתחלל - כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן מעילה אבל המעות כל מקום שהולכות הקדש הם:

לענין אכילה - האוכל ככר של הקדש דאזל ליה הקדש וה"ה להדלקת נר ולכל הנאה אבל הוצאת מעות הקדש אין בהם מעילה דלא נפקי מרשות הקדש:

במעשר - דממון גבוה הוא:

כר' יהודה בהקדש - דשוגג מתחלל ולא מזיד:

אין לו חומש - המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף חומש ואפי' בעליו:

אין לו ביעור - בשנה שלישית וששית של שמיטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסור להשהותן יותר כדכתיב כי תכלה לעשר וגו':

יש לו - כדיליף לקמן:

יש לו דין פרט ויש לו דין עוללות - דכרמך קרינא ביה והעניים אוכלין אותן בירושלים או פודין אותן ומעלין דמיהן:

כולו לגת - דקסברי כולו ממון גבוה הוא כמעשר שני דיליף מיניה כדמפרש ואזיל ולא קרינא ביה כרמך:

פרט - הנושר בשעת בצירה וכתיב (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט:

עוללות - אשכול שאין לו פסיגין אלא אחת היא כולה:

וב"ה - דמדמו כרם רבעי למעשר כמאן סבירא להו במעשר לענין ממון גבוה או ממון הדיוט:

אלא לאו כר"מ - וב"ה כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותן:

וכר' יהודה בהקדש מאי היא - היכן תנן בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל:

שילח ביד פיקח - רישא הכי תנן שלח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותן גזבר מעל לא עשו שליחותן לא מעל שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני ואוקמינן התם כשהוזכרו שניהם גיזבר ושליח:

חנוני מעל כשיוציא - דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו ולא מחייבי מעילה אלמא שוגג מתחלל מזיד אין מתחלל:

משלו - שהפריש מכריו:

בין שניתן לו במתנה - קס"ד לאחר שהפריש ניתן לו וקתני מוסיף חומש דשלו הוא וקרינן ביה אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז):

ממון גבוה הוא - ולא מצי יהיב ליה והוה ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינא ביה ממעשרו:

וקסבר כו' - דאיכא למ"ד בעלמא כמי שהורמו דמיין ואיהו ס"ל כל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו לכלום:

והא גמר קדש קדש - האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ"ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור' יהודה היא:

כשהוא סמדר - כשהענבים ניכרים לאחר שנפל הפרח וקמ"ל דכל זמן שהוא סמדר יכול לתתן במתנה שאין שם רבעי עליו ודלא כר' יוסי דאמר במסכת ערלה סמדר ערלה אסור מפני שהוא פרי וקרינא ביה ערלתו את פריו:

משך הימנו - איש מחבירו:

נותן סלע - וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים:

מפני שמעשר שני שלו - שהמעשר ממון הדיוט ונקנה במשיכה:

ונתן הכסף וקם לו - אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ביה ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר וחזקה קונין קרקעותיו ולא משיכה את מטלטלין:

הכי גרסינן לעולם ר' יהודה והכא חד סתמא והתם תרי סתמי - כר"מ סתם לן תרי זמני בשתי מקומות תנא רבי משנה זו דכרם רבעי חדא בסדר זרעים (מעשר שני פ"ה מ"ג) וחדא בעדיות (פ"ד מ"ה): הכי גרסינן ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא כו': הואיל ותנן בבחירתא כוותיה מסכת עדיות קרי בחירתא שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נה א (עריכה)


הכי גרסינן תנן התם בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' זכרים עולות - משום דחיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הם ואיכא לספוקי בכל זבחים שהיא ראויה להם הילכך זכר דחזי לעולה מספקא לעולה ולקמן פריך עלה:

נקבות זבחי שלמים - דאילו בעולה ליכא לספוקי:

שלמים לא הוו - בתמיה דילמא שלמים היא והיכי מקריב לה עולה:

אמר רבי אושעיא בבא לחוב בדמיהן עסקינן - כלומר איהי ודאי לא קרבה וה"ק אם בא אדם זה לעשות לה תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמיה שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקדיש את דמיה אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולה דחיישינן שמא עולות הן:

ורבי מאיר היא דאמר - במתניתין (לעיל דף נב:) הקדש במזיד מתחלל ויכול זה להוציאן לחולין מזיד ויתפסו הדמים בקדושתם ועל ידי תנאי יביא שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ויאמר אם עולה היא הרי היא מתחללת על זו והשני יהא שלמי נדבה ואם שלמים היא הרי היא מחוללת על של שלמים והשני לנדבת עולה:

וקדושת הגוף - דקדשי מזבח מי מתחללת בלא מום:

אין מועל אחר מועל - אין שתי מעילות זו אחר זו בקרן אחד של הקדש דכיון שמועל בו הראשון יצא לחולין:

אלא בהמה - של קדשי מזבח הראויה לקרבן לפי שאין יוצאה לחולין כשהיא תמימה וכן כלי שרת:

ההיא ר' יהודה היא - מדקתני אין מועל אחר מועל אלמא מקמא הוא דנפיק לחולין אע"ג דשוגג הוא דאי מזיד ליכא מעילה והאי סברא לרבי יהודה הוא דשמעת ליה דאמר במתניתין (שם) הקדש בשוגג מתחלל:

הא רבי מאיר היא - הך מתניתין דשקלים דבהמה שנמצאת כרבי מאיר מוקמינן לה דאמר הקדש מתחלל במזיד ואפי' קדושת הגוף נמי מתחלל:

ופרכינן מדר"י נשמע לרבי מאיר - בחילול מזיד דהא פלוגתייהו ליתא אלא במזיד ושוגג אבל בקדושת הגוף וקדושת דמים אין מחלוקת ביניהם באותו הקדש שאין מתחלל לר' יהודה בשוגג אין מתחלל במזיד לר' מאיר:

לאו א"ר יהודה הקדש בשוגג מתחלל - והיא עיקר חילול וקאמר דקדושת הגוף לא מתחללין שוגג:

לר' מאיר נמי - דקאמר עיקר חילול הקדש במזיד קדושת גוף לא אמר דנתחיל:

ומשני התם לא מכוין לאפוקינהו לחולין כו' - כלומר חילול דמזיד לר' מאיר עדיפא מחילול דשוגג לר' יהודה דאילו שוגג לא מכוין לאפוקינהו לחולין וגזירת הכתוב הוא מדמחייביה רחמנא קרבן מעילה הילכך קדושת הגוף לא מיתחיל אבל חילול מזיד לר' מאיר מכוין לאפוקינהו לחולין הילכך קדושת הגוף נמי מיתחלא:

אימר דשמעת ליה לר' מאיר כו' - אדרבי אושעיא פריך דאוקמא ההיא דשקלים כר"מ אימר דשמעת ליה לר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל בקדשי קדשים כגון קדשי הבית דהיינו סתם הקדש והוא הדין לקדשי קדשים דכולהו הוי לגבוה כקדשי בדק הבית:

בקדשים קלים מי שמעת ליה - וההיא דבהמה איכא לספוקי נמי בקדשים קלים והיכא שמעת ליה לרבי מאיר דמתחללין במזיד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נה ב (עריכה)


תהי בה ר' יוחנן - בהא דרבי אושעיא:

וכי אומרים לו לאדם כו' - דכל בהמות מזבח אסור לחללה תמימה שנאמר אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ואמר מר (מנחות דף קא.) בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול יופדו על מום עובר כו' וזה שבא לימלך ולחוב בדמיה נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:

אלא אמר רבי יוחנן - הא דקתני זכרים עולות לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה אלא ממתין לה עד שתומם מום קבוע ויהא מותר לחללה ומייתי שתי בהמות חדא לעולה וחדא לשלמים ומתנה אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחבירתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחבירתה עולת נדבה:

דמייתי נמי תודה - ומתנה:

ודילמא אשם הוא - וליכא למימר דנייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה: ומשני אשם בן שתי שנים דאשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה כתיב בהן איל והאי מתני' דאשתכח בן שנה וליכא לספוקי באשם:

ודילמא אשם נזיר או אשם מצורע - דכתיב בהו כבש:

בזמנו - כל זמן שהוא ראוי לפסח:

שלא בזמנו - עבר זמנו:

שלמים הוא - והא מייתי שלמים:

למאי הלכתא - תירוצא הוא כלומר למאי הילכתא אתית לספוקינהו בבכור ומעשר למיכלינהו במומו שספק בכור וספק מעשר נאכלין במומן לבעלים שהרי אין להם פדיון והני נמי לכשנפדו נאכלין במומן ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין בליטרא:

חטאת בת שנתה - היא דכתיב (ויקרא ה) נקבה מן הצאן כשבה וכל כשבה (בן שנה) [בת שנתה] היא:

ואישתכח בת שתי שנים - ובהמה דמתניתין בבת שתי שנים עסקינן:

עז בת שנתה לחטאת - לישנא דקרא (במדבר טו) לסימנא בעלמא נקט כלומר אם בת שנתה היא מקריבה חטאת:

חטאת סלקא דעתך - דילמא לאו חטאת היא והיכי קריבה ותנאי נמי ליכא דחטאת לא קרבה נדבה:

כחטאת כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה - כדין חטאת שאינה ראויה ליקרב כגון חמש חטאות דאזלי למיתה (תמורה דף טז.):

לכיפה - לאו דוקא או שמא כיפה היתה מתוקנת לכך:

והיא מתה - שאין נותנין לה מזונות:

אין לוקחין בהמות במעות מעשר שני - חוץ לירושלים דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נו א (עריכה)


בשוגג - שלא ידע שהן מעות מעשר שני יחזרו דמים למקומם כופין המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא שאילו ידע שהן מעות מעשר לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו:

במקום - בירושלים דכתיב (דברים יב) אל המקום אשר יבחר וגו':

בד"א - אמזיד קאי:

לשם שלמים - שכן דרך כל בהמות שנקחות בכסף מעשר ליקרב שלמים כדילפינן לה במנחות (דף פב.) שם שם וזבחת שלמים ואכלת שם ובמעשר כתיב ואכלת שם:

לחולין - שלקחה לאוכלה חוץ למקום:

בין שוגג - לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דא"כ לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם שוגג משום דמקח טעות הוא ומזיד דקנסי' ליה למוכר כדאמר לקמן דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

במזיד קידש - דכיון דליכא טעות משום קנסא לא אמרי רבנן דליבטול:

אמר ר' אלעזר - מתניתין ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת כו' ולא נתכוונה להוציאו לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) דיודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו:

והרי בהמה טמאה דאדם יודע כו' - דאיכא למימר כי שקיל להו למעות אדעתא לאסוקינהו לירושלים שקיל להו ותנן יאכל כנגדן הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד מוכר יהו מחוללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלים:

אלא מתני' באשה חבירה עסקינן דידעה - שאין מעשר שני מתחלל ע"י קידושיה ועולה ואוכלתן אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעשר מתחלל על בהמה טמאה:

כי התם - כדאמרן גבי לוקח בהמה טהורה מזיד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נו ב (עריכה)


כשברח - המוכר שהדמים בידו: ומתמהינן הא לא ברח קנסינן למוכר:

אלא חורא גנב - אלמלא חור שהעכבר מצניע גניבתו שם לא היה גונב:

חורא מנא ליה - מאין לו הגניבה:

מתני' המקדש בערלה כו' - דכולהו איסורי הנאה נינהו כדיליף לה בגמרא:

מכרן וקידש בדמיהם מקודשת - דאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף לקמן:

גמ' מנלן - שאסורה בהנאה:

מנין שלא יהנה ממנו - כגון שלא יצטבע בו בפירי הראוי ליצטבע בו כגון קליפי אגוזין ושומר לפירי אסור כפירי:

ולא ידליק בו את הנר - כגון מן השמן:

אף כלאי הכרם תופס את דמיו - אלמה תנן במתני' מכרן וקידש בדמיהם מקודשת אלמא אין אוסרין את דמיהם:

שהוא נבלה - הואיל וסקלו ונבלה כבר למדנו מלא תאכלו כל נבלה (דברים יד) שאסורה באכילה:

מגיד דאם שחטו כו' - ותרתי אשמועינן קרא סקול יסקל השור ואם נשחט לא יאכל:

להיכא דסקליה מסקל - ולאסריה בהנאה אתא דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו דמנבילה נפקא לן בה איסור הנאה שהנבלה פרט בה הכתוב היתר הנאה ולהכי כתיב בדידיה בהדיא לא יאכל ולא פרט אחריו היתר ובעל השור נקי לדרשא אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן:

עד שיפרט לך הכתוב - דמדאיצטריך לפרש בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה ולא נכתב בו אלא לא תאכלו ש"מ לא תאכלו איסור הנאה הוא ובפסחים (דף כב.) פרכינן עלה טובא: לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה ל"ג במילתיה דרבי אבהו דאי הוה סבירא ליה דברים ככתבן דוקא תו לא מצי יליף מיניה דהיכא דלא פרט היתר ליתסר דהאי דנבלה לאו אתא להיתר הנאה אלא לאשמועינן דחילופא אסור:

ה"מ - דשמעינן איסור הנאה מלשון אכילה היכא דנפקא לן איסור אכילה מיניה דכיון דמבעי ליה נמי לאזהורי אאכילה כלל כל הנאות בלשון אכילה דילפינן מנבילה התם דלא יאכל איסור הנאה נמי משמע אבל הכא דאיסור אכילה מקרא אחרינא נפיק ולא הוצרך זה אלא להנאה למה לי לאפוקי הנאה בלשון אכילה ליכתוב לא יהנה אלא ודאי לאכילה גופיה איצטריך ולהיכא דשחטיה:

אי נמי לכתוב לא יאכל - ולשתוק את בשרו למה לי:

כעין בשר - ששחטו:

ואימא ה"מ - דאשמעינן קרא דאפילו שחטו אסור היכא דבדק צור ושחט בה דסקילה היא דמנבלה לא מצי נפיק דלאו נבלה הוא אבל שחיטת סכין לא:

מידי סכין כתיבא באורייתא - אצל שחיטה וכיון דהכי הוא כי שחטה נמי בצור לאו סקילה היא אלא שחיטה ואסר לך הכתוב בשרו והוא הדין סכין:

ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ובעל השור נקי - בב"ק (ד' מא:):

לחצי כופר - שאם הרג את האדם נקי מחצי כופר ואע"ג דמועד משלם כופר שלם לא אמרינן תם ישלם חצי כופר כי היכי דגבי נזקין משלם חצי נזק:

ולדמי ולדות - אם נגף אשה הרה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל כמו שהאדם הנוגף משלם כדכתיב (שמות כא) ענוש יענש וגו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נז א (עריכה)


את לא דריש - לריבויא:

כי האי תנא - שפירש מלדורשן:

היה דורש כל אתין שבתורה - לריבויא:

פירש - שירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום:

כפרה כתיב בה - כפר לעמך ישראל (דברים כא):

כקדשים - וקדשים אסורין בהנאה שהרי מועלין בהן (ולא פרכינן אי מה קדש כו' דאין משיבין על ההיקש):

צפורי מצורע - מכשירי בחוץ הן שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה ולהכשיר את המצורע לבא במחנה:

מכשיר בפנים - אשם מצורע:

מכפר בפנים - כל הקרבנות:

מכפר בחוץ - עגלה ערופה:

מה בפנים עשה מכשיר כמכפר - לא חלק בין אשם מצורע לשאר אשמות:

משעת שחיטה - נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן:

משעת לקיחה - נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשילוחה:

מעגלה ערופה - מה התם מיתסרא מחיים כקדשים אף כאן מחיים:

ה"ג ועגלה ערופה מאימתי אמר רבי ינאי כו' - מאימתי נאסרת הואיל ואין דמיה קדושין לא קדושת מזבח ולא קדושת בדק הבית אלא היא עצמה לעריפה:

גבול שמעתי בה ושכחתי - מאימת נאסרת:

ירידתה לנחל איתן - היא הגורמת לה שם עריפה ואוסרתה:

הכא מי אית לה גבול אחרינא - וכיון דילפינן לה איסור מחיים ע"כ קיחה היא דגרמא:

כל - רבויא הוא:

אשר - רבויא הוא:

לאחר שחיטה מיבעיא - ולמה לי קרא למיסרה בשלמא להיתרא דמשולחת איצטריך קרא אלא איסורא דשחוטה למה לי:

ואתיא שחיטה ומכשרה לה - עם שאר עבודות והא נמי תתכשר לאחר גמר מצותה:

טריפה - פסולה לטהרת מצורע דכתיב חיות (ויקרא יד):

ונמצאת טריפה - קס"ד כשבדק בסימנים נמצאת שנטרפה בשחיטתה דאי נטרפה מעיקרא כגון ניקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה לא שייך למיתני ונמצאת:

יקח זוג לשניה - אין צריך להביא שתים אחרות:

והראשונה מותרת בהנאה - דקס"ד שחיטה היא דאסרה לה והא לאו שחיטה היא:

אמאי מותרת בהנאה - דילמא בשעת קיחה ראויה היתה והיכן הותר איסורה:

שנמצאת טריפה בבני מעים - דבשעת קיחה לא הויא חזיא ולא חל עלה איסור:

ר' יעקב סבר שחיטה שאינה ראויה - למצותה שמה שחיטה לאוסרה:

מחיים לא מיתסרא - דאי איתסרא במאי פקע איסורה:

תנאי היא - הני תנאי סבירא להו כדקאמרת דלא מיתסרא ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מכשיר ממכפר סבירא ליה דמיתסרא מחיים כמכפר:

ואיפוך אנא - וזה אשר לא תאכלו לרבות את המשולחת:

לא מצינו בעלי חיים שאסורין - איסור עולם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נז ב (עריכה)


מוקצה - בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז אסורה לגבוה כדאמר בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה נעבד שהשתחוה לה:

רובע ונרבע בעדים - דבני סקילה נינהו דכתיב (ויקרא כ) והרגת את האשה ואת הבהמה ונרבע דכתיב (שם) ואת הבהמה תהרוגו וילפינן לעיל (דף נו:) משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו ולהכי נקט בעדים דאינו נסקל בעד אחד דאמר מר (בב"ק דף מד:) כמיתת הבעלים כך מיתת השור:

יפו - חומתה על הים:

בגבת - חומתה על המדבר ורחמנא אמר שדה:

שעומד בתוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה - מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא:

רבא אמר - סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא:

אמר קרא קדש יהיה - חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים:

קדוש קרינן - להכי קרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליו קודש משמע שם קדושה קדוש משמע הוא קדוש: פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בבכורות:

לאחר עריפה ודברי הכל - דאמר התם ומודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור וגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה:

ומותר בהנאה - דכתיב (שמות כב) לכלב תשליכון אותו:

שחוט שלי בשלי - שחוט זבחי בחצרי כדכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר וגו':

ושלך בשלך - כדכתיב (דברים יב) וזבחת מבקרך ומצאנך וסיפיה דקרא בשעריך:

מה שלי בשלך אסור - בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק:

ושחטו ושחט אותו ושחט אותו מה ת"ל - שלש פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובשתים כתיב ושחט אותו מת"ל אלו שלשה מיעוטין דמשמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר:

לפי שנאמר כי ירחק וזבחת - ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבאו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה:

בריחוק מקום - חוץ למקדש:

אתה זובח - חולין שלך ואי אתה זובח בעזרה שהוא מקום הקרוב לו: ה"ג פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה:

אלא תמימים - ובראויה להקרבה הכתוב מדבר דאילו בשאין ראויה להקרבה לא איתסר בשר תאוה דידהו במדבר:

שכן מין הכשר - להקריב כיון דדמי להו בהכי אתי למיגמר ליה במה מצינו להחמיר ולאסור:

שהיא בשחיטה כבהמה - ואיתקש לפסולי המוקדשין בפרשה זאת אך כאשר יאכל את הצבי וגו' ודרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וכיון דבשחיטה איתקש להו איכא למיגמר נמי מינה שלא תהא שחיטה בעזרה דכל דבר זביחה אסר רחמנא:

מנין לרבות את העופות - שאין שחיטתן מפורשת בתורה: הכי גרסינן בתורת כהנים תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו והכי נמי גרסינן בסיפרי ופירושא חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד ודקתני מרבה אני את החיה הכי קאמר אי לא כתב קרא איכא למימר אתא לריבויא בדוחקא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נח א (עריכה)


ת"ל כו' - כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים:

ואי אתה משליך לכלב וכו' - והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה:

תניא המקדש בפטר חמור כו' - ברייתא היא:

רבי שמעון אומר מקודשת - בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (דף נז:) מותר בהנאה:

ובבשר בחלב - רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה:

ובחולין בעזרה - קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן:

ישרפו - ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם:

פלגא - קנטרן רגיל לחלוק על חביריו:

הכא במאי עסקינן - דאמר רבי שמעון מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.) ותשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.) שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע"י שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור חולין הללו ע"י שחיטה בא עליה והא לאו שחיטה היא:

את הטריפה - טריפה הניכרת:

מנלן - דלא תפסי דמייהו: שאתה מהייה גרסינן:

יצא בשר - מקדושת שביעית דבפירות גופייהו כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל חילופיהם הן יוצאין לחולין:

ופירי עצמו - הפירי הראשון אסור לאחר הביעור שלא יצא מקדושתו:

מתני' ובמתנות - הזרוע והלחיים והקיבה:

ואפילו הוא ישראל - וקא ס"ד אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון:

גמ' אינו ממון - לקדש בו האשה:

כמי שהורמו דמיין - הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמקודשת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: קידושין נח ב (עריכה)


הוצאה את הוא סבר משמעתא קאמר ליה - מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה אי נמי קטיל קני באגמא את לשון הוצא ודפנא (סוכה דף כג.):

לימא כתנאי - טובת הנאה ממון או אינה ממון:

משלם לו דמי טיבלו - אף דמי תרומה ומעשר שבו:

אלא דמי חולין שבו - אבל בתרומה ומעשר אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכשיבא כהן גם הוא לתובעו ידחהו ויאמר לא לך אתננה כי אם לכהן אחר: ה"ג לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי. וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן רבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים:

ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין - וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון:

ואיבעית אימא דכ"ע כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון - והכא לאו דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן אלא שגדלו בארצו וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה וכי פליג רבי עליה דר' יוסי בר' יהודה בתרומה לחודה פליג אבל במעשר מודה דלאו בעל דברים דידיה הוא:

ורבי יוסי לית ליה דשמואל - הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה וה"ה דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו ודכ"ע כמי שלא הורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון וקמיפלגי בדשמואל אלא אי אוקמת הכי אוקמת ליה מתניתין דקתני מקודשת דלא כתרוייהו דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין היכי מיקדשא הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה ואפילו נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אבל השתא דאמרינן כמי שהורמו דמיין ופלוגתייהו בטיבלא דאתי מארעיה מתרצא מתני' כדשנינן לעיל ודברי הכל:

קנסוהו לגנב - שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים ונמצא חוטא נשכר:

להזות ולקדש - משנה היא בבכורות הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:

להזות - על הטמא ולקדש מי חטאת כשנותן האפר במים קרי קדושה:

מי מערה - סרוחים הם:

אפר מקלה - כלומר סתם אפר שבא מן הקלוי באש:

בשכר הבאה - האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז.):

דיקא נמי - דמתניתין לאו אהזאה וקידוש קאי דקתני מי חטאת ואפר חטאת שעדיין אינן מעורבין:

פרק שלישי - האומר


מתני' האומר מקודשת ואינה מקודשת - לשניהם דאסורה לשניהם אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא:

בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה - שמא אינן קדושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה: