קידושין מו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נראין דברי תלמיד אמר רבא מאי טעמא דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב:
איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב אבין היא ובין אביה יכולין לעכב ורב אסי אמר אביה ולא היא איתיביה רב הונא לרב אסי ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי (שמות כב, טז) אם מאן ימאן אביה באין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ אמר להו רב לא תיזלו בתר איפכא יכול לשנויי לכו כגון שפיתה שלא לשום אישות פיתה שלא לשום אישות קרא בעי אמר ר"נ בר יצחק לומר גשמשלם קנס כמפותה א"ל רב יוסף אי הכי היינו דתנינא (שמות כב, טו) מהר ימהרנה לו לאשה שצריכה הימנו קידושין ואם פיתה לשום אישות קידושין למה לי א"ל אביי צריכה קידושין לדעת אביה:
מתני' דהאומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:
גמ' מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר"ש היא דאמר העד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד:
בזו ובזו ובזו אם יש בכולן ש"פ כו':
אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי דהא התקדשי לי בזו קאמר אלא אסיפא ואפילו בקמייתא והא מלוה היא אמר רבי יוחנן הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו לאכול רב ושמואל אמרי תרוייהו לעולם ארישא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מנחת דאי איכא שוה פרוטה אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנייתה אימא גמרה ומקניא נפשה קמ"ל רבי אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה ועד שיהא באחרונה שוה פרוטה אמר רבא שמע מינה מדרבי אמי תלת שמע מינה זהמקדש במלוה אינה מקודשת ושמע מינה חהמקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה
רש"י
[עריכה]
נראין דברי תלמיד - עולא קמסיים למילתיה ואזיל וקאמר נראין דברי ר' ירמיה שהוא תלמידו של רב הונא:
הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב - בחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק:
יכולין לעכב - הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהניא תו ריצוי האב:
אין לי - דיכול למאן אלא אביה:
היא כו' - וקס"ד בפיתה לשם קידושין אשמועינן קרא ולמימר דמצי הדרה בה:
לא תיזלו בתר איפכא - דבר שאינו:
יכול לשנויי לכו - קרא בפיתוי שלא לשם קידושין משתעי:
קרא בעי - למימר דאביה יכול לעכב וכן היא ומהיכא תיתי לן לאוסרה בההיא בעילה למימר קידושין הן:
אמר ר"נ לומר שמשלם קנס כמפותה - קרא לאו לאשמועינן היתרא איצטריך אלא לאשמועינן דכי מעכבא איהי נמי משלם קנס כדין מפותה שתלה הכתוב קנסא במיאון האב הכי נמי תלי במיאון דידה:
אי הכי - סייעתא היא:
היינו - ודאי דתנינא מהר ימהרנה לו כו':
אמר ליה - מהא לא תסייען דאיכא למימר דמצריך לה בקידושי אחריני לדעת אביה:
מתני' ואם לאו אינה מקודשת - דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קידושין באנפי נפשייהו:
היתה אוכלת ראשונה ראשונה - בגמרא מפרש לה אהייא קאי וטעמא מאי:
גמ' מאן תנא התקדשי התקדשי - הוא דהוי פרטא אבל בזו ובזו לאו פרטא הוא:
אמר רבה ר"ש היא - בשבועות (דף לו:) גבי חמשה תובעין אותו:
אהייא - קאי היתה: אוכלת:
אילימא ארישא - כי אמר התקדשי התקדשי:
אלא אסיפא - דחשיבא ליה כללא קאמר דאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה כו' וכי איכא בחדא שוה פרוטה מיהא מיקדשא:
ואפילו בקמייתא - ואפילו הראשונה או השניה שוה פרוטה אע"פ שאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת:
והא מלוה היא - כיון דקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה את הראשונה קודם שתקנה אותה בקידושיה הויא זו הראשונה מלוה גבה:
הרי שלחן כו' - כלומר הרי לנו משנה שנויה ואין אנו יודעים לפרשה:
ומיקרבא הנייתה - מוכנת היתה הנייתה וגלתה את לבה שהיתה חפיצה בהן:
ש"מ מדר' אמי - דשני הא מילתא תלתא:
ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת - מדקביל הך אתקפתא דפרכינן לעיל והא מלוה היא ואיזדקיק לשנויי עלה מאי באחת באחרונה קאמר אלמא ס"ל שאינה מקודשת:
ושמע מינה פרוטה ומלוה דעתה אפרוטה - מדשנייה למתני' הכי דכי יש באחרונה ש"פ מקודשת ואע"ג דקמייתא מלוה הויא בהדה ובכולהו קדשה דהא כללא חשיב ליה גבי מנחת וקאמר דאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת אלמא קידושי אכולהו קיימי אפ"ה גבי אוכלת דהוו להו מלוה ופרוטה מקודשת באחרונה:
תוספות
[עריכה]
נראין דברי תלמיד. משמע הכא דרב ירמיה תלמידיה דרב הונא הוה וקשה דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:). משמע דתלמיד חבר דרב הוה דקאמר התם רב צלי של שבת בע"ש א"ל רב ירמיה בר אבא מי בדלת א"ל אין בדילנא ומדלא קאמר ליה רב ירמיה מי בדיל מר שמע מינה שהיה לו תלמיד חבר ונראה דתרי רב ירמיה הוו:
בין היא בין אביה יכולין לעכב. ואע"ג דאמר רב לעיל (דף מד:) חיישינן שמא נתרצה האב היינו בסתמא ששמע ושתק אבל היכא דמיחה גילה בדעתו ולא מיבעיא אם לא נתרצה האב שיכולה היא לעכב אלא אפי' נתרצה האב יכולה לעכב וא"ת מה יועיל שתעכב אחרי שיתרצה האב הא בידו לקדשה בעל כרחה וי"ל היינו דוקא בתחילת הקידוש אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ נתרצה האב ואתה רוצה לומר דמקודשת מטעם דזכות הוא לו אמרינן כיון דבתו מעכבת דחוב הוא לו ולא היה מתרצה אם היה יודע דמעכבה ומיהו לפירוש הקונטרס לא קשיא מידי דפי' הואיל ובשעת קבלת הקידושין לא נתרצה האב אם באתה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב:
קרא בעיא. פי' שלא תהא אשתו באותה ביאה פשיטא דהא אפילו לא ימאנו אינה אשתו בהך ביאה כיון שפיתה שלא לשם אישות בשלמא אם פיתה לשם אישות אשמועינן חידוש דבין היא ובין אביה יכולין לעכב אבל השתא מאי חידוש אשמועינן וליכא למימר דקרא ה"ק שאם יבא אביה לקדשה לאותו מפתה שתוכל בתו למאן דפשיטא שיכול לקדשה בע"כ ומשני לומר שמשלם קנס כמפותה פי' לעולם מיירי שפיתה שלא לשם אישות ואפ"ה אשמועינן רבותא דכי מעכבא איהי שמשלם קנס דכמו דתלה הכתוב קנס דמפותה במיאון האב כך תלאו במיאון דידה והאי מיאון דידה ודאי אינו מועיל לענין שלא תינשא לו דכיון דאביה רוצה שתהא אשתו אינה יכולה לעכב אלא מהני שמשלם קנס כאילו האב ממאן א"נ נפקא מינה היכא דבא עליה ואח"כ נתייתמה דהשתא מהני מיאון דידה לעכב שלא תהא אשתו:
אמר רב יוסף אי הכי. בניחותא וסייעתא היא וכן היה רב יוסף רגיל לומר כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח.) א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא א"ל אביי צריכה קידושין כו' ולא תסייעיה מהא וי"מ דר"נ בא ליישב לעולם אימא לך שפיתה לשם אישות וגרסי' אלא אמר ר"נ ולא תימא דתיקשי לרב אסי דאמר אביה ולא היא דהא דקאמר הכא דיכולה למאן אינו ר"ל דלא תהא אשתו כיון דרוצה אביה אינה יכולה לעכב אלא ר"ל שמשלם קנס כמפותה כלומר כדין שאר מפותות שהאב ממאן כדפי' בקונטרס ופריך רב יוסף בתמיה אי הכי כו':
ואפילו בקמייתא. פי' בקונטרס אפילו הראשונה או השניה שוה פרוטה אע"ג דאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת והא מלוה היא כיון דהקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא אכלה הראשונה כבר קודם שתקנה אותה בקידושין הויין מלוה גבה וא"ת כיון דבתורת קידושין אתו לידה היכי הוה מלוה הא אמרינן לקמן בפרק האומר (דף נט.) האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין אתו לידה וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה והשניה איכא למימר דמלוה הן אצלה:
[אימא גמרה ומקניא כו'. אע"ג דלא תלו בדידה להתקדש בפחות משוה פרוטה כדאמרינן בפ"ק מיהו בקל עושה צריכותא] ת"י:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
סב א מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה י"ג, סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף י"א:
סג ב ג מיי' פ"א מהל' נערה הלכה ג', טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ז סעיף ג':
סד ד מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"ו והלכה כז, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"א סעיף ה':
סה ה עיין בכסף משנה פ"ד מהל' נדרים הלכה יא:
סו ו מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"א סעיף ה':
סז ז מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה י"ג, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ז':
סח ח מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
לומר שמשלם קנס כמפותה. אין פירושו ברור אצלי, שאם האב רוצה לקבל קדושיה בע"כ ודאי אינו משלם קנס שאין המפתה נותן אלא לכשלא יכנוס ואם אמר האב רוצה אני אם היא רוצה וקא משמע לן שכיון שאינו רוצה משלם קנס פשיטא שזה העיכוב של אב הוא שאינו רוצה אלא אם כן רצתה היא ונראה כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא ואמרה אחרי כן איני רוצה והאב אינו רוצה לקבל קדושין בע"כ וחוזר ותובע קנס או שמת האב קא משמע לן דמשלם קנס משום מיאונה שאלו משו' מיאונו של אב מכיון שאמר בבית דין רוצה אני ונפטר הלה ממנו שוב אינו יכול לחזור ולומר אין אני רוצה שהרי לא מיאן בשעת העמדה בדין וכל שכן כשמת ולא מיאן כלל בסוף שנפטר הלה משום מיאון שלה משלם:
א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה. פי' אביי מדחא דחי לה לדרב יוסף לומר שקדושין שלא מדעת האב אינו כלום ואף על פי שנתרצה לפיכך הכונס אותה צריך לקדושין אחרים ויש לפרש דלאביי מוקי קרא בשלא נתרצה האב בפי' באותן קדושין וקרא קמ"ל שאעפ"י שהוא אינו ממאן ורוצה שיכנסנ' צריכ' קדושין לדעתו או (שיוצ') [שירצה] באותן קדושין בפירוש:
והא מלוה היא. דכיון דלא גמרי לה קידושין הויא ליה הלואה. פירוש שכיון שהוא נותן לה שתים ושלש ומקדש אותה בכולן אין בהם שם קדושין ואין לה רשות להוציאם עד שיתנם לידה אבל מכיון שנתנן אעפ"י שלא חלו הקדושין אין כאן הלואה דיש לה רשות להוציאם ואינה כשולחת יד בפקדון שתעשה מלוה כדאמרינן הרי את מקודשת לי אחר ל' יום שמקודש' אעפ"י שנתאכלו המעות ואף על פי שלא חלו הקדושין עד לאחר שלשים יום מכל מקום ברשות הוציאה וגמר נתינתם מעתה והכי נמי אמרינן לקמן במקדש באלו דמקדשה בהו:
לומר שמשלם קנס כמפותה: וקשיא לן היכי דמי, אי בשהאב מתרצה בכך, מה מועיל מיאון דידה, דהא אביה מצי לקדשה בעל כרחה, ואי בשלא נתרצה האב, היינו מיאון דאב, ותירצו בתוס' דבמפותה גזרת הכתוב היא, דאף על פי שהאב יכול לקדשה בעל כרחה, מכל מקום מיאונה מועיל לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת. אי נמי בשפיתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שקנסה לעצמה, כדתנן (כתובות מא, ב) נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה, ולומר דאף על גב שעכשיו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו, אלא כיון דבשעת פיתוי דאב היתה ועכשיו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. והרמב"ן נר"ו תירץ כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין ורצה אני ועמדה היא ומיאנה, והאב חוזר בו ואינו רוצה לקבל קדושיה בעל כרחה, וחוזר ותובע קנסה, וקא משמע לן דאף על פי שאינו משלם קנס מחמת עיכוב האב, דהא נפטר ממנו משעה שנתרצה לו בבית דין, אפילו הכי משלם קנס מחמת מיאונה.
אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה: יש לפרש צריכה שיתרצה האב בקדושיה, דהיינו בקבלת קדושין, וכן פירש הראב"ד, אבל רש"י פירש צריכה קדושין אחרים לדעת אביה, ואף על גב דמשמע לעיל דאביי כרב ושמואל סבירא ליה דחוששין שמא נתרצה האב, ואי נמי לרבינא בשנתרצה האב בהדיא לבסוף מקודשת כפירושו של רש"י שכתבנו למעלה, איכא למימר דאביי מידחא דחי לה לרב יוסף לומר דקדושין שלא מדעת אף על פי שנתרצה האב אינן כלום, ולפיכך צריכה קדושין אחרים. אבל לדברי רבינו אלפסי אתי שפיר דלעולם אינה מקודשת שלא לדעת האב, ואביי כרבינא סבירא ליה, וההיא דאיהו אמר לקריבאי דאמר עלה אביי שארית ישראל לא יעשו עולה הא תריצנא לה לעיל דכרבינא נמי אתיא כמו שכתבנו למעלה.
ר' אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהן באחרונה: ורב ושמואל דלא אוקמוה אסיפא ודחקי ומוקמי לה ארישא, איכא למימר משום דלא משמע להו אחת מהן אחרונה דוקא דאחת מהן כל שיש בה באחת מכולם משמע, וכן פירש הראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה פליג רב בפירושא דמתניתין בהדי רב אמי, אבל בעיקר דינא מודה ליה דהא רב מעות בעלמא חוזרין סבירא ליה, ולפי פירוש זה נמי גרסינן שפיר דאתמר המקדש את אחותו. דהא בהאי דינא שייכא. ואיכא למימר דרב ושמואל בדינא נמי פליגי עליה דר' אמי, בהתקדש לי בזו ובזו סבירא להו דאף על פי שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש בין כולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קאכלה, דומיא דהתקדשי לאחר שלשים דאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת, כדאמרינן לקמן בפרק האומר (נט, א) לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות, מאי טעמא הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו דהני ברשותא קא מתאכלי, למלוה לא דמו מלוה להוצאה ניתנה, ולא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, והכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה, וכי קא מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, והלכך הא דקתני היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהן שוה פרוטה, על כרחיך לאו אסיפא קאי, אלא ארישא, ור' אמי סבירא ליה דלא דמי להתקדשי לי לאחר ל' יום, דהתם הוא דיהב לה בדבור אחד, וכיון דגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות אלא שקבע זמן לחול בו הקדושין כי מתאכלי ברשותה מתאכלה, אבל הכא שהוא מחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו, ודאי גלה דעתו שאינו רוצה שיחולו הקדושין כלל עד גמר כולן, ועד שתקבל את כולן אינן בידה אלא פקדון, וכשהוא אוכלת ראשונה היא לה שולחת יד בפקדון וחזרה [ֵשם] מלוה עליה, והלכך עד שיהא באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת, ובאחת דקתני הכי קאמר עד שיהא באחת שיש ביניהם, דהיינו אחרונה שוה פרוטה, ויש לנו כיוצא בזו בפרק הספינה (ב"ב פד, א) אם היתה מדה של אחד מהן דפירושו של האחד דהיינו הלוקח. ועוד אחר בנדרים בריש פרק נערה המאורסה (?, ?). והא דקא מקשה להדיא לעיל והא מלוה היא, משום דמתניתין קשיתיה, דכיון דקתני עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן, ואין הראשונות מצטרפות עם האחרונה לשוה פרוטה, שמע מינה סבירא ליה לתנא דלא ברשותא?ה מתאכלי, ואם כן אפילו כי אית בקמייתא שוה פרוטה אמאי מקודשת, והא לטעמיה דתנא מלוה היא ואקמוה רב ושמואל ארישא דלאו למלוה דמי כדאמרן. והיינו דדייקא רבא תלת מדר' אמי, ולא דייק חדא מינייהו מדרב ושמואל, ופי'? מעות בעלמא חוזרין, מעות כאלו שמקדש אינו גומר דבורול בדבור אחד אלא שמחלק דבורו בזו ובזו לא נתנו לטבועין משעת נתינתן, אלא מעות בידה פקדון עד גמר כולן, וכי קא מתאכלי ברשותיה דידיה קא מתאכלי, והלכך אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה. והכי גרסינן איתמר המקדש את אחותו ולא גרסינן דאתמר, דהא ר' אמי. לא שייכא בהא דרב ושמואל, דאפשר דר' אמי בההיא כשמואל סבירא ליה, אלא הכא משום דאיירי במעות חוזרין אייתי נמי הא דרב ושמואל, ובירושלמי מוכיח כן דרב ושמואל התקדשי בזו ובזו להקתדשי לי לאחר שלשים יום מדמו לה, כמו שכתבנו דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) רב ירמיה בשם רב אמר התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים יום אוכלת בתוך שלשים הרי זו מקודשת, אף ר' שמעון בן אלעזר מודי בה, מה בינה למלוה, מלוה לא נתנה לשם קדושין, קדושין לכך ניתנו משעה ראשונה, והתנן היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה, מעתה אפילו לא נשתייר שוה פרוטה, פתר לה על רישא אלמא רב סיפא דמתניתין בהתקדשי לי לאחר שלשים יום עביד לה, ועל דא הוא דמוקי לאוכלת ראשונה ראשונה ארישא כדכתבינן.
נראין דברי תלמיד. פי' לאו היינו רבי ירמיה דאמרי' בברכות דאמר ליה לרב מי בדלת לה דאמרינן התם רב הונא חבר דרב הוה והכא קרי ליה תלמיד אמר רבא מאי טעמא דרב הונא הואיל ונעשיה בה מעשה יתומה בחיי האב פי' ואי לאו דניחא ליה בכל דהוא ואירצי בקידושיה ונישואיה לא הוה שתיק כולי האי ומסתברא דכיון דיהיב רבה טעמא דמסתברנדברי רב הונא הלכתא כוותיה ואין נראין דברי תלמיד ומיהו דוקא בדשדיך. כנ"ל:
אתמר נערה שנתקדשה לדעת אביה כך הנוסחא בספרים ויש שמחקו אותה גירסא וכתבו קטנה דמשמע להו דבנערה דכ"ע אין האב צריך לעכב בפירוש שאין חוששין בה לנתרצה האב דמרתח רתח בהאי דעבדא כיון שיש בה דעת. ולא נהירא כדכתיבנא לעיל והכא נערה גרסי' דהא הכא בנתאכלו המעות עסקינן דומיא דהא דמותבינן עלה דהוו קדושי ביאה דליתה בעולם אלא ודאי כדאמרן ובנתאכלו המעות לא אפשר בקטנה לחוש לנתרצה האב ואפי' מתרצה לא מהני כדכתיבנא לעיל אלא ודאי נערה היא:
פיתה שלא לשם אישות קרא בעיא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה..תמיהא מילתא כיון שהאב רוצה בקדושיה ויכול לקדשה בע"כ למה משלם קנס מפני עיכובא שהרי אין המפתה משלם קנס אלא כשלא יכנוס אבל זה כונס הוא. ואיכא דמתרצי שהאב אומר הריני רוצה אם היא רוצה וכיון שכן ה"א דכיון דבדידיה תלא רחמנא ואין העכבה מצדו ממש אע"פ שתלה רצונו בה שוב אינו משלם קנס קמ"ל אם מאן ימאן מ"מ היא ג"כ יכולה לעכב לכנוס ומשלם קנס. ולא נהירא דהא כל כמה שאין האב רוצה לגמרי ותולה הדבר ברצונה כשהיא אינה רוצה אף הוא אינו רוצה ועכבה משלו איכא וראוי זה קנס מחמת עכוב האב לחוד ומאי מהני עכובא דידה. ותירץ רבינו הגדול וז"ל דהכא מיירי כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אחר כך ואמרה איני רוצה וחזר האב ואמר איני רוצה לקבל קידושיה בעל כרחה וחוזר ותובע קנס. אי נמי שכיון שאמר האב רוצה אני מת או שבגרה והיא אינה רוצה ואינו יכול לכנוס אלא מדעתה דאי משום האב לא מיבעיא בשמת או בגרה קודם שיחזור בפירוש אלא אפילו בעודה נערה והוא קיים שחוזר ואומר איני רוצה לא כל הימנו לחזור בו מכיון שאמר בב"ד רוצה אני מיד נפטר הלה אע"פ שלא יכנוס אבל השתא יש לה רשות לעכב הרי הוא משלם קנס לאב או לעצמו מחמת עכבה שלה:
ואמרינן פיתה לשם אישות קדושין למה לי אמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה פי' קרא מיירי בשלא נתרצה האב בפי' באותה קדושין ואע"ג דחיישי' שמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שאין לו לקיימה לה עד שיקדשנה קדושין גמורין כרצון האב או שיתרצה האב בפי' בקדושין ראשונים דהוו להו כקידושין דהשתא והשתא אביי מתרץ אליבא ורב לסיועיה למימרא דהא לא תקשי ליה דאיהו כרב הונא ורב ס"ל דבין היא בין אביה יכולין לעכב וכן הלכה ותו לא מידי:
מתניתין התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו כו'. אוקימנא מתני' בדלא חשיב פרטא עד שיאמר קדושין לכל אחת ואחת כר"ש דבעיא התם גבי קרבן שבועת הפקדון שבועה לכל אחד ואחד וכו' והא דקתני סיפא היתה אוכלת בגמרא מפרשא היכא קאי וכל מאי דאמרינן במתני' אינה מקודשת לפי שאינה שוה פרוטה היינו שאינה מקודשת קדושי ודאי אבל בקדושי ספק איכא לשמואל דאמר בפ"ק חוששין שמא שוה פרוטה במדי:
גמרא היתה אוכלת אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי. פי' דאפילו במנחת נמי אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה דהא פרטא הוו דהתקדשי לי בזו קאמר בכל חדא מיניי' ולא מצטרפי אהדדי אלא אסיפא דקתני כללא בזו ובזו ומאי עד שיהא בא' מהן בכל אח' ואח' מהן דאע"ג דכיילינהו לכלהו כחדא דעתו לקדשה באיזו מהם ששוה פרוטה דלא גמרי קדושין עד דמטו כולה לידה וכי מטי כלהו לידה מיקדשא אפי' בקמייתא דשוויי' פרוטה: דאכילתיה ואמאי יהא מלוה היא דהא כיון דלא גמרי קדושי הוה לה מלוה כך הנוסחא בקצת הספרים. וה"פ דכיון דעבד כללא אין דעתו שיגמרו הקדושין עד שיפסיק לשונו ויגיעו כולם לידה וכי אכלתה לקמייתא עדיין לא גמרו קידושיו ופקדון הוא אצלה וכי אכילתה שלחה יד בפקדון ואיתעבידא מלוה גבה וכי מטו כולהו לידה דגמרי קידושי קמייתא מלוה היא גבה וא"כ היכי מיקדשא בה דהא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק מאי קשיא ליה דהא רב לא קאמר אלא במקדש במעות שנתן לה בתורת מלוה אבל הכא תמרה קמייתא לקדושין גמורין ניתנה אלא שקובע לה זמן שלא תתקדש בה עד שיגיעו האחרות לידה והויא לה כההיא דאמרינן לקמן במכילתן האומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר ל' יום דלכי מטא ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה כי אכלה דידה אכלה ואיכא למימר דלא אמרינן כי אכלה דידה אכלה אלא כשגמר לשון קדושין והפסיק דבורו דהשתא אע"ג דלא חיילי קדושין מהשתא אלא לאחר זמן כיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה סתם כי מטו לידה דידה אינון דאי גמרו קדושין הוו מתנה לשם קדושין ואי לא גמרי משום דהדרי בהו להוו מתנה גמורה ואינם חוזרים הלכך אית לה רשות לאפוקינון מהשתא וכי אכלתינהו לאו מלוה היא כלל ולפיכך מתקדשת בהן לאחר ל' יום אבל הא דהכא כי מטיא קמייתא לידה לא גמר לשון קדושיו ולא הפסיק לשונו וכיון דכן לא יהיב לה רשותה לאפוקינון עד סוף דבריו ופקדון היא בידה בנתים וכי אכלה לאו דידה אכלה והויא לה מלוה גבה. ואי דמיא ההיא דאומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר שלשים יום להא דלקמן בשמעתין דמיא דא"ר שאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אפילו בקמייתא דכי אכלה דידה אכלה מכיון שאמר לה באלו בעודן בידו גמר לשון קדושין אלא דלא חיילי קידושי עד דמטי לידה ומשום הכי כי מטיא לידה קמייתא זכיא בה לאנפוקה ודידה אכלה ולא הוי מלוה ואין זה של משנתינו דומה אלא לההיא דמקדש את אחותו דאע"ג דלא הדר' בהו לא אפשר דתפסי קדושי כלל וכן בזה שאמר בזו בזו ובזו דהוי כללא ומקדשא בכלם כי אמר בזו ונתן לה לא אפשר דחיילי קידושי אע"ג דלא הדרי בהו שהרי אינה מקדשה אלא בכלם ומשום הכי מדמינן להו אהדרי בסמוך וזה מבואר:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעולם ארישא כו'. רב אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שבהן. פי' אבל בקמייתא דאכלתיה לא מקדשא מטעמא דקושיין דהוה לה מלוה:
אמר רבה שמע מינה מאוקימתא דרבי אמי דקאמר דתנא קתני דבאחרונה מקודשא ולא בראשונה שאכלה שמע מינה תלת מקדש במלוה אינה מקודשת דהא מה"ט לא מיקדשא בקמייתא וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא מיקדשא בבתרייתא אע"ג דיהיב לה נמי קמייתא דהיא מלוה:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן. קשיא לי טובא והא אפילו לרב ושמולא דחיישינן שמא נתרצה האב אוקימנא דוקא כששידכו שיש לומר נתרצה למפרע והכא בבעולת המפתה לא היו שידוכין שאם שידך זכיה (שמא האב נתרצה ולמה כצ".) האב מתרצה למה יתחייב קנס אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ אליבא דכולי עלמא איינן קדושין. ונראה לי לפרש דעד כאן לא פליגי אלא בקטנה שאין לה דעת להתקדש ובעינן רצון דעת האב ובעינן שיהא הרצון בעת הקדושין ומשום הכי אוקמה רב נחמן והוא ששידכו. ועולא ורבינא לית להו איגלאי מילתא למפרע. אבל בנערה שהיא בת דעת אע"ג דאמר רבי יוחנן דברי הכל אביה ולא היא מכל מקום לכשירצה האב מקודשת ואע"פ שלא שידכו שאין לומר איגלאי מילת' למפרע דלא בעינן רצון האב בעת הקידושין אלא לבד שלא ימחה וכיון שרצה וולא מיחה הקדושין קיימין אע"פ שלא ידע באותה שעה ומודים בזה עולא ורבינא כיון שהיא בת דעת ובמקצת ספרים מצאתי כתוב נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ובהא פליגי דרב סבר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב ואע"פ שישמע ויתרצה כיון (כיון שאין כצ"ל ותיבת שמיחת מיהת ע"פ.) שמיחת. מיהת שאין הקדושין מתקיימין אלא ברצון האב עד שלא ישמע יכולה לעכב. ורב אסי אמר אביה יכול לעכב ולא היא שכיון שהיא נתקדשה מרצונה והיא נערה שוב אינה יכולה למאן כי אם הדבר תלוי ברשות האב אם ירצה האב היא מקודשת ואע"פ שהיא נתחרטא אלב ודאי אם האב לא ירצה אז אינה מקודשת ואקשינן לרב אסי ממפתה דקס"ד שפיתה לשם קדושין ואמר רחמנא דגם היא יכולה למאן ואע"ג דהיא נערה דקרא בנערה מיירי. ותירץ רב נחמן דהאי מיאון לאו דלא בעיא גיטא אלא שמשלם קנס ומיהו בעיא גיטא והאי דאמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה לא שצריך לקדשה קדושין אחרים שברצון לבד די לנו כיון שהיא נערה אלא זהו פירושו צריך לרצות האב בקידושין שיתרצה שאם לא יתרצה אין קידושיו קידושין:
אמר ליה רב יוסף אי הכי היינו דתניא כו' מה שפירש המורה דסייעתא היא אינו נראה לי דאי הכי לאו לשון סייעתא משמע אלא לשון קושיא והעיקר נראה לי כפי מה שפירשו שאר המפרשים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה כך ראיתי כתוב במקצת ספרים אלא: ומפרשי דרב נחמן מוקי לקרא כשפיתה לשם אישות ואפילו הכי לא קשיא לרב אסי דהאי דאמר קרא דיכולה למאן לאו למימר דלא בעיא גיטא אלא למימר שישלם קנס דאף על גב דנתרצה האב בקידושיה ולא מציא נפקא בלא גט אפילו הכי אי מרדה בה ואל בעיא ליה מיחייב למיתה קנס. והשתא מקשה רב יוסף לרב נחמן ואתי אי הכי שפיר. וכמו שתירץ רב נחמן כך יש לנו לתרץ בעל כורחין לר' יוחנן וריש לקיש דהאי קרא דאם מאן ימאן בין אי מפרשים ליה בפיתה לשם אישות בין אם מפרשים ליה שלא לשם אישות קשיא. אי פיתה שלא לשם אישות קשיא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש דרבי יוחנן קאמר אביה ולא היא והכא קאמר קרא דאפילו היא מציא למאן ואע"ג דאביה רוצה לקדשה היא ממאנת. וריש לקיש קאמרא שתי ידים זוכות בה או היא או אבי הוכל הקודם לקבל קידושין הויא מקודשת או היא אם קיבלה או האב אם קיבל והכא אמר קרא דתרוייהו מצו למאן. ואי בשפיתה לשם אישות לרבי יוחנן ניחא דבין היא בין אביה יכוליה למחות דכיון שלא ידע האב אין קדושיה קדושין הלכך תרוייהו מצו למאן. אלא לריש לקיש אביה אמאי מצי למאן כיון שהאי נתרצה ונבעלה לשם קדושין. אלא ודאי כך יש לנו לתרץ אין המיאון הזה מדבר לענין גט דלעול' לענין גט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי מיאון לא הויא אלא לשלם קנס דאע"ג דבעיא מיניה גיטא כל זמן שאחד מהן ממאן חייב ליתן קנס:
אמר ליה אביי צריכה ממנו קדושין לדעת אביה. פי' ואע"ג שנתרצה האב לאחר מכן לא אמרינן ליהוו קדושין למפרע ואל סבר אביי כרב. ולעיל דאמר אביי שארית ישרלא לא יעשו עולה דמשמע הא אם רצה האב מקודשת למפרע. העיקר הוא מש שפירש רבינו יצחק מפאס זצו"קל דהכי אמר אביי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לה לקדושה בחשאי. ולעולם שלא לדעת האב אינה מקודשת ורבינו חננאל זצו"קל כתב ש"מ שהמקדש נערה בלא דעת אביה צריכה קדושין אחרים לדעת האב. וקשיא דידיה אדידיה דהכא פסק כאביי דפליג אדרב ולעיל פסק כרב הונא דאתיא מילתא אליבא דרב.
והא מלוה היא. ראיתי מקשים מהתקדשי לי לאחר שלשים יום ונתאכלו מעות דאמרינן בפירקא דלקמן דהוה קדושין ולא אמרינן מלוה נינהו וגם ממאי דאמר רבי אליעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים שיהא אותו הדינר מלוה. ולא קשיא דהתם כל הקדושין נתן לה אלא שלא נגמר התנאי לכשיתקיים הן קדושין גמורים אבל הכא דלא גמרו הקדושין עד תמרה האחרונה הוו קדמייתא הלואה, ואפילו כשאומר באלו לא גמרו הקדושין עד שיתן לה תמהר אחרונה אלא משום דאמר באלו וכללן בדבור אחד אמרינן דכולן הן בתורת קדושין ולא בתות הלואה:
אמר רבי יוחנן הרי שולחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול פירש המשנה נראית לכאורה שאדם מכינה כשלחן ערוך שכשאמר התקדשי בכל אחת הוה פרטי ואינן מצטרפין וכשאמר בזו ובזו ובזו הן כללא ומצטרפות וכשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה האכילה מפרדת אותן שלא יצטרפו וכשאדם מדקדק בה נמצא שאינו יודע בה כלום כאדם שהכל מוכן לפניו וקהו שיניו ואינו יכול לאכול:
עד שיהא באחרונה שוה פרוטה תנאי נמי הכי בפרק ב' דתוספתא קידושין היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם נתשייר בידה שוה פרוטה מקודשת. עיין לקמן בהלכתין דמחלק ביניהם.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
התקדשי אינו רוצה לקדש אלא באחת הילכך אם אין באחת שוה פרוטה אע"פ שבשתיהן שוה פרוטה אינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוו כדשמואל דאמר חיישי' שמא שוה פרוטה במדי. בזו ובזו בשתים רוצה לקדשה. אינה מקודשת קדושי ודאי אבל קדושי ספק הוי כדפרישנא:
מאן תנא וכו' דכי אמר התקדשי לכל דבר ודבר הוי פרט ומשמע דבלא התקדשי הוי כלל ורוצה לקדשה בשתיהן בשוה פרוטה מקודשת. ר' שמעון [היא] בפ' שבועת הפקדון גבי היו חמשה תובעין [אותו] וכפר ונשבע ואח"כ הודה שאינו חייב אלא קרבן שבועה עד שאמר לא לך [שבועה] לא לך שבועה לא לך ה"נ לר' שמעון אם לא אמר התקדשי לכל תמרה ותמרה לא שנא אמר התקדשי לי בזו ובזו או בזו בזו בלא וי"ו כללא הוא ואם יש בשתיהן שוה פרוטה מקודשת. ור' יהודה ס"ל התם שבועה לא לך ולא לך בוי"ו חייב על כל א' וא' דפרטא הוי דוי"ו אשבועה קאי והוי כמ"ד ושבועה לא לך ושבועה לא לך בלא וי"ו כלל הוי ואינו חייב אלא אחת דשבועתא דפתח ביה אכולהו משמשא והוי כמאן דאמר שבועה שאין לכם בידי כלום. ה"נ לר' יהודה התקדשי לי בזו ובזו הוי פרט ואם אין בא' שוה פרוטה אינה מקודשת קדושי ודאי התקדשי לי בזו בזו הוי כלל ואם יש בשתיהן ש"פ מקודשת ובמימרא דר' [מאיר] איפליגי אמוראי. שמואל אמר דלר' מאיר הוי אפכא בלא וי"ו הוי פרטא דהואיל ולא ערבינהו שבועה אכל חד וחד קאי והוי כמ"ד שבועה לא לך אבל ולא לך ולא לך הואיל וערבינהו כללא הוי. ה"נ התקדשי בזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת. התקדשי לי בזו ובזו פרט הוי ואם יש בא' מהן שוה פרוטה מקודשת ואי לאו אינה מקודשת. ור' יוחנן אמר דלר' מאיר לא שנא שבועה לא לך ולא לך או שבועה לא לך לא לך פרטא הוי שלא תמצא כלל לר' מאיר אלא שבועה שאין לכם בידי כלום. ה"נ ל"ש התקדשי לי בזו ובזו או בזו בזו אם יש בא' מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. הר"ם הביא המשנה פ"ה כמו שהיא ואוקימנא לרישא דתני התקדשי התקדשי כר' שמעון וגבי שבועת הפקדון פ"א כתב שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אח' ואח'. ובנדרים פ"ד פסק כר' מאיר ואליבא דשמואל כמו שכתבנו בנדרים פר' רבי אליעזר. ולא ירדתי לסוף דעתו שדבריו נראים כסותרים. ולכאורה משמע דסיפא דמתני' דהכא כשמואל אליבא דר' מאיר שייכא דתני בזו ובזו הוי כלל מדתני בזו ובזו משמע הא בזו בזו פרט ולר' שמעון ל"ש הכי ול"ש הכי כללא הוי. ולר' יהודה אפכא הו"ל למתני במתני' בזו בזו בלא וי"ו ולר' יוחנן אליבא דר' מאיר לא מצינן לאוקומא דהא אמר ל"ש הכי ול"ש הכי פרטא הוי. ואיכא מאן דפסק כר' שמעון:
ארישא דקאמר התקדשי התקדשי אלא אסיפא דקאמר התקדשי לי בזו ובזו. ואפי' בקמייתא אם יש בתמרה ראשונה שאכלה שוה פרוטה אע"פ שאין באחרונה ש"פ מקודשת הואיל ודעתה אתמרה אחרונה הוי לה קמייתא דמלוה ואינה מקודשת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה