טור אבן העזר לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן לא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה.

ומיהו אם קדשה בחפץ סתם, אין צריך לשום אותו תחילה אם שוה פרוטה, אלא אם שוה פרוטה מקודשת.

ואפילו אם אמר לה "התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז" וקדשה בו ולא שמו אותו תחילה - אם נמצא אחר כך ששוה חמשים זוז מקודשת.

וכתב רבינו תם דוקא בחפץ ששומתו ידוע קצת כמו מלבושים ואין רגילות לטעות בו כל כך, אבל אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועין בהן הרבה ואמר לה "התקדשי לי באבן ששוה נ' זוז", צריך שומא דלא סמכה דעתה, ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מהטבעת, דלא בעינן שומא אלא כשמזכירים הסכום ואין דרך להזכיר הסכום בטבעת של הקדושין.

קדשה בדבר שאינו שוה פרוטה - הוי ספק קידושין, וצריכה גט מספק להתירה לעלמא. ואם רוצה לקיימה, צריכה קידושין אחרים. ואם קדשה אחר קידושין גמורים, יגרש ראשון ונושא שני, אבל לא יגרש שני וישא ראשון. וכתב הרמ"ה: אם ילדה משני ולא גירש הראשון, הולד כשר, דנהי דחיישינן לקידושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה משני, אבל לא לפסול הולד ממנו. והטעם, משום שמא שוה פרוטה בשום מקום.

וכתב הרמב"ם ז"ל: אם קדשה בתבשיל או בירק וכיוצא בו שאינו מתקיים, אם אינו שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל, שהרי אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שוה שם כלום. עד כאן. ולפי דבריו אם ידוע ששוה פרוטה בשום מקום, מקודשת מן התורה. אבל ר"י כתב שאפילו ידוע ששוה פרוטה בשום מקום לא הוי קדושין ודאי, ולעולם הוי קידושי ספק אפילו אינה מתקיימת להוליכו למקום ששוה פרוטה, וכך היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

כתב הרמ"ה: אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא אי הוה שוה פרוטה בעידן קידושין או לא, אזלינן בתר השתא ואי אית בה שוה פרוטה השתא הוי קדושין ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוי בעידן קדושין שוה פרוטה, ואם אפשר להתברר על ידי עדים שהיה שוה פרוטה בשעת קידושין, חיישינן להו ולא שרינן לה אפילו העדים רחוקים מכאן הרבה, לא מיבעיא אם ידוע שיש עדים שיודעין, אלא אפילו יצא קול שיש עדים שיודעים שהיה שוה פרוטה חיישינן להו, אבל לא אסרינן לה על פי אשה או על פי קרוב שאומר שהיו יודעים שהיה שוה פרוטה באותה שעה.

אמר לה "התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו" - אם אין באחת מהן שוה פרוטה אינה מקודשת ודאי, שאינן מצטרפות כיון שהזכיר בכל אחת לבד קדושין.

אם אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו ובזו" - כולן מצטרפות לשוה פרוטה. היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אותן שאכלה כבר אינן מצטרפות, שאותן שאכלה נעשו כמלוה שלא חלו הקדושין עד שיגמור דבריו נמצא שלא קבלתן בתורת קדושין והוה להו כמלוה ואין מקדשין במלוה. ואם יש בנשארות שוה פרוטה מקודשת, דהוה ליה כמלוה ופרוטה שדעתה אפרוטה.

אמר לה "התקדשי לי באלו" ואכלה אותם ראשונה ראשונה - גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה, כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום, אם כן כשנתן לה הראשונה בתורת קדושין באה לידה ומדידה קאכלה.

וכתב הרמ"ה: הוא הדין נמי כי אמר "בזו ובזו", אם גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן כולן מצטרפות אפילו אכלה ראשונה ראשונה. ור"י פירש דאפילו גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות, כיון שחלקן זו מזו.

אמר לה "התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה", או שאמר לה "חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה", או "חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר", או "שני חצייך בפרוטה", או שאמר לחברו "שתי בנותיך לשני בני בפרוטה", או "בתך ופרתך בפרוטה", או "בתך וקרקעתך בפרוטה" - בכולהו כתב רבינו חננאל דהוי ספק קדושין ועבדינן לחומרא. והרמב"ם כתב: דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, הוו קדושין ודאי, ואידך הוו קדושין ספק. ודעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כדברי רבינו חננאל.

"הרי את מקודשת לי לחצאין" - מקודשת. אבל אי אמר "חצייך מקודשת לי", או "הרי את מקודשת לי ולפלוני" - אינן קדושין.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין - הוו ספק קדושין וצריכה גט מספק.

המקדש מי שחצייה שפחה וחציה בת חורין - הוו קדושין לחייב עליה אשם, וצריכה גט.

חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה ואחר כך קדשה אחר - שניהם הוו ספק קדושין וצריכה גט משניהם, או אחד מגרש ואחד נושא. ואם מתו, אחיו של אחד חולץ והשני מיבם.

קדשה בפחות משוה פרוטה ושלח לה אחר כך סבלונות - לא חיישינן שמה שלח לה לשם קדושין, ואפילו ספק קדושין לא הוו. וכתב הרמ"ה: ודווקא דקדיש בכספא, אבל קדש במידי אחרינא דיקיר וזילא, אפילו אין בו שוה פרוטה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי.

אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה ואחר כך בא עליה סתם בפני עדים - צריכה גט, שודאי בעל לשם קדושין.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה פשוט בפ' קמא דקדושין (דף יב.) אין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה ומ"ש ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה וכו' שם (דף ז) ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא אי דא"ל חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דא"ל חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה איכא דאמר בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ואסיקנא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ופרש"י צריכי שומא. וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל: בכל דהו. התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוי אי דאמר התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן ושוו חמשין מיהו לא שמאום בקיאין קודם לכן עכ"ל ומתבאר מדברי הר"ן דבכל דהו דאמרינן היינו לומר שקדשה סתם וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה:

ומ"ש רבי' בשם ר"ת כ"כ התוס' והרא"ש בשמו שדקדק כן מדאצטריך תלמודא למפסק הכא הלכתא כרבה לגבי רב יוסף אלא ודאי אתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל אבנים טובות ומרגליות צריכי שומ' ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכתב הרא"ש ע"ז ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין דרך לתת שומא לטבעת של קדושין עכ"ל ואין להקשו' אמאי לא ברירא ליה האי טעמא הא כיון דללישנא בתרא בכל דהו נמי פליגי ומסתמא הלכתא כלישנא בתרא די"ל דהא דפסק ר"ת דאבנים טובות ומרגליות צריכי שומא ע"כ כלישנא קמא אתי דטעמא דרב יוסף משום דלא סמכה דעתה הוא וע"כ לא פליג רבה עלי' אלא בשיראי אבל באבנים טובות מודה אבל ללישנא בתרא דטעמא דרב יוסף משום דבעינן שוה כסף דקיץ ורבא פליג עליה וסבר דלא בעינן מידי דקיץ והלכתא כותיה לא שני לן בין אבנים טובות לשיראי וכיון דפסק ר"ת כלישנא קמא אתי שפיר דמותיב על ההוא מנהגא מלישנא קמא ולפי מ"ש הר"ן (פ"ק דקדושין דף תרכ"ד) דברי ר"ת אין מקו' לתמיהת הרא"ש שכתב כלשון הזה אור"ת דמש"ה נקט שיראי לפי ששומתן ידועה לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהם כ"כ ביותר משויין הרבה כמרגליות ואבן טובה שיש שאינה שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה כמה וכמה בהא אפי' רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשויא חמשין אלא א"ל בכל דהו דצריכי שומא ולפיכך פירשו שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואמר ר"ת שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן עכ"ל. וכתב עוד הרא"ש ור"י אומר דמה שהוצרך לפסוק כאן כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו ע"כ כלומר ולפי זה אין ראיה לפסק ר"ת וגם התוס' כתבו טעם זה ועוד טעם אחר למה הוצרך לפסוק כרבה ולשום אחד מהטעמים אין ראיה לפר"ת והרמב"ם כתב בפ"ז כלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשין דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להן אם היו שוין נ' זוז ה"ז מקודשת משעת לקיחה ואינן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה ה"ז מקודשת משעה ראשונה ואם אינן שוין אינה מקודשת עכ"ל: וכתב הר"ן אהא דאסיקנא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל"ל הלכתא כרבה ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא ומתוך דברי הרמב"ם נראה דשיראי מתוך שהאשה מתאוה להן גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחרינא לא ולפי זה למעוטי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי ור"ת אמר דמ"ה נקט שיראי לפי ששומתן ידועה לעולם קצת אבל דברים שרגילין לטעות בשויין הרבה כמרגליות ואבן טובה צריכי שומא. וכתב עוד הר"ן ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש"י שאם קדש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל מדקדוק לשון הרמב"ם נראה דס"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסקא הלכת' דלא צריכי שומא נ"מ מיהת לאותם דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא אבל אחרים אומרים דמאי דאמרי' שיראי לא צריכי שומא לא אתי למעוטי מידי והא דנקט שיראי ולא אמר הלכתא כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחרינא בגמר' דבכל דהו פליג רב יוסף ואילו אמר הלכתא כרבה אתי למטעי דבכל דהו דוקא הלכתא כותיה ומ"ה אמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא דמשמע בשום ענין אפילו א"ל בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם ע"כ: כתב הר"ש בר צמח בתשובה על המקדש בטבעת ונמצאת של נחשת אין זה מספיק לבטל הקידושין כיון שלא אמר לה שהיא של כסף אלא שקדשה סתם והיא סברה שהטבעת היה של כסף ה"ל דברים שבלב דהא אסיקנא דאי אמר בכל דהו לא צריכי שומא ופירוש כל דהו בסתם כיון שהן שוים פרוטה אבל יש מי שאמר שאם נמצאת טבעת של נחשת אינה מקודשת ושמא טעמא דכיון שאין רגילות בשל נחושת הוי כמפרש והדבר צריך הכרע עכ"ל ועיין בתשובת המיימוני דשייכי להלכות נשים. ובמרדכי פ"ק דקדושין (ד' תרכ"ט ע"א) ז"ל א"ח אם קדשה בטבעת ואח"כ נמצא שאינו של זהב אלא של כסף מזהב או של נחשת אומר הר"ם שהקידושין פסולים אלא א"כ אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו במה ששוה ואפילו אינו שוה אלא פרוטה שלכך נהגו עולם לומר לעידי הקידושין בשעת קידושין טבעת זו שוה פרוטה בפני האשה שאם יהיה אף מנחשת אין זה טעות משהודיעו לה וכתב הרשב"א בתשובה המקדש בטבעת מוזהב ולא אמר כלום שמא בכל דהו ניחא לה ועוד עכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קדושין ואין מדקדקין אם בפרוטה אם בתרקבא ולפי זה צ"ל שאפילו קדשה בטבעת כסף שאינו מצופה זהב תהא ספק מקודשת ע"כ קרוב בעיני שאם היא גדולה שמתקדשת על ידי עצמה והיא כסתה פניה ולא ראתה הטבעת שתהא בודאי מקודשת ומכל מקום לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה ואפילו באותו טבעת ואפילו לא יטלנו ממנה דה"ל כפקדון ואפילו אי שתקה מקודשת דלא גרע מדשדיך ולענין כתובה שכתב לה אם הוא אתרא דכתבי והדר מקדשי א"צ לחזור ולכתוב ואם הוא אתרא דמקדשי והדר כתבי כשהחזירה ע"מ שתהא כתובתה הראשונה קיימת ודוקא לעיקר כתובה אבל תוספות אין לה וכההיא דס"פ הכותב (צ:) עכ"ל . ועיין בתשובה שכתבתי בסימן נ"ח כתב המרדכי בריש קידושין אם אמר התקדשי לי בזהב של טבעת אפילו יש בו אבן או אפי' יש לחוש שיש תחתיו בדיל או עופרת מקודשת כיון שפירש בזהב שבו לא סמכה דעתה כ"א הזהב שבו ומקודשת. תנן בפרק האיש מקדש (מח:) התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב או של זהב ונמצא של כסף אינה מקודשת ומוקי לה בגמרא כגון שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קידושי מפלוני שאמר לקדשני בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב ועיין ברבינו ירוחם אם קדשה בכוס של כסף מצופה זהב עיין ברבינו ירוחם בנתיב כ"ב בח"ד תניא בפ"ק דקדושין (א.) עגל זה בה' סלעים לפדיון בנו בנו פדוי ואוקימנא בדלא שוה ה' סלעים ואפ"ה בנו פדוי בדקבליה כהן עלויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן אמר לדידי שוה לי ה' סלעים א"ר אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעיא ליה סודרא אבל כ"ע לא וכתב הר"ן ונראה דה"ה למי שדרכו להתיקר באי זה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתיקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוהעל הרמב"ם שכתב בנו פדוי ולא חלק בין אם דרכו להתיקר בו או לאו ומ"מ אני מסתפק במקדש בדבר שאינו ש"פ אי מציא אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני דכיון דודאי ממונא הוא כי אמרה לדידי שוה לי מהני ומיהו פשיטא לי דכשאין העדים יודעים שדרכה להתיקר בו לא מהני דה"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפילו שניהן מודים עכ"ל:

קדשה בדבר שאינו ש"פ הוי ספק קידושין בפרק קמא דקדושין (יב.) אמר שמואל קדשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא ש"פ במדי והא אנן תנן בפרוטה ל"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק וכתב רבי' ירוחם בשם התוס' שאין זה ספיקא דאורייתא ופרש"י אם ש"פ במקומה הוי קדושי ודאי אם בא אחר וקדשה אח"כ מותרת לראשון ואינה צריכה גט משני ואם אינו ש"פ במקומו קדושי ודאי לא הוי לבטל קדושי שני אבל קדושי ספק הוו ואינה מותרת לאחר בלא גט דחיישינן שמא ש"פ במדי:

ומ"ש ואם רוצה לקיימה צריכה קדושין אחרים פשוט הוא:

ומ"ש ואם קדשה אחר קדושין גמורים יגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון הטעם משום שצא יאמרו גירש ראשון ונשא שני ונמצא זה מחזיר גרושתו וכמו שאמרו בפ' המגרש (פט.) גבי יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלו' ובא אחר וקדשה וכו' וכתב מהרי"ק בשורש פ"ד שזה שכתב רבינו אם קדשה אחר יגרש ראשון ונושא שני היינו דוקא כשאין שם אלא קדושין אבל היכא שבא עליה השני טרם תתגרש מן הראשון הרי נאסרה על הראשון מספק כדין א"א שזינתה תחתיו וכשם שנאסרה לבעל כך נאסרה לבועל וכתב דאפילו נשאת ע"פ הוראת חכם אסורה לזה ולזה ומשמע בגמרא דרב חסדא ורבנן לית להו דשמואל וכתב הר"ן דמש"ה פסק בעל הלכות דלא כשמואל אבל הרי"ף והרא"ש פסקו כשמואל וכ"פ הרמב"ם בפ"ד וכתב ה"ה שכן דעת הגאונים והרמב"ן והרשב"א ז"ל:

ומ"ש בשם הרמ"ה שהולד כשר נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדברי ר"י שאכתוב בסמוך:

ומ"ש והטעם משום שמא שוה פרוטה בשום מקום דברי רבי פה בלתי מסודרים שלשון זה לא ניתן ליכתב כאן שאין לו קשר וענין עם הסמוך לו וארישא דמילת' קאי וכך ה"ל לכתוב קדשה בדבר שאינו ש"פ הוי ספק קדושין והטעם משום שמא ש"פ בשום מקום וצריכה גט מספק וכולי:

ומ"ש בשם הרמב"ם בפ"ד כתב שכך נראה לו ושהוא דבר של טעם וראוי לסמוך עליו וכתב ה"ה בשם הרמב"ן שהדברים נראים ומתקבלים ויש חולקין עכ"ל. והרא"ש כתב חיישינן שמא שוה פרוטה במדי חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן למקח וממכר והא דקרי לה קידושי ספק לא משום שיהא בו ספק מדאורייתא אלא קידושי דרבנן נינהו ועשאוהו כמו ספק שאינה מותרת לאחר בלא גט וגם הראשון צריך לקדשה קידושין אחרים ודאים והרמב"ם ז"ל כתב שאם קידש בתבשיל או בירק וכיוצא בהם כל דבר שאין מתקיים אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים ששוה פרוטה במקום אחר מקודשת מדאורייתא כיון דאי אית לה אורחא להתם שויא לה פרוטה והא דקרי להו קידושי ספק משום דאמר שמואל שמא שוה פרוטה במדי ואין ידוע לנו ששוה פרוטה בודאי במקום אחר ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים להגיע למקום היוקר אינה מקודשת כלל מדאורייתא ור"י פירש אפי' ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והא דנקט חיישינן שמא שוה פרוטה במדי לרבותא נקט דאפילו בכה"ג אמרו רבנן דהוו קידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה א"כ אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים כיון דמשום גזירה הוא ומסתבר כדברי ר"י דאשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה במקומה עכ"ל. וכתב מהרי"ק בשורש פ"ד שכך היא דעת רש"י. וז"ל הר"ן כתב הרמב"ם בפ"י דכי אמרינן דקידושי ספק הוי ה"מ בדבר המתקיים שאם היה לה דרך למדי איפשר להוליכו שם ויהיה שוה פרוטה שם אבל בדבר שאין מתקיים ליכא למיחש כלל דהא הכא לא שוה מידי וקודם שיגיע למקום היוקר יפסד אבל לפי מה שכתבו בתוס' נראה דאפי' בדבר שאינו מתקיים חיישינן שהם פירשו דמשום גזירת הרואין נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין להם כאן אף במקומו לא יחוש להם וכתב הרמב"ן וכן בתוס' דהא דאמרינן חיישינן לאו למימרא דאי ידעי' בודאי ליהוי קידושין גמורים אלא לומר דאפי' בסתמא חיישינן שמא ש"פ במדי אבל אה"נ דאפילו ידעינן דשוה פרוטה במדי לא הוו קידושין גמורין כיון דהכא לא שוה דהא לעניין גזל דגר אמרינן בהגוזל קמא (קג.) דבפחות מש"פ אפי' בגזילה קיימת א"צ להוליך אחריו דאין חוששין שמא תתייקר ולא חיישינן נמי שמא שו"פ במדי ומביא אשם ומתכפר לו אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו כדאמרינן בערכין לגבי הקדש אלא חומרא דרבנן בעלמא באיסור א"א ולשון הא בקידושי ספק לפ"ז לא אתי שפיר לפיכך נ"ל דאי שוה פרוטה במדי קידושי תורה הן דכיון שהיא נתרצית בהם ושוין פרוט' באיזה מקום ואילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר ה"ל כאילו אמרה לדידי שוה לי כדאמרינן לגבי ה' סלעים של פדיון בכור וכדאיתא לעיל עכ"ל. וה"ה כתב בפ"ד שהרשב"א כתב בזה כדברי הרמב"ן ושכן מורה לשון הרמב"ם וכ"נ מדברי התוס'. כתב מהרי"ק בשורש פ"ד דאפילו לדברי הרמב"ם דוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע"י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ"מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה ש"פ:

כתב הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא אי הוה ש"פ בעידן קידושין או לא וכו' אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה או קרוב שאומרים שהיו יודעים שהיה ש"פ באותה שעה. הכל מתבאר מעובדא דאיתא בפ"ק דקידושין (יב.) ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער לה אי אית בה ש"פ אין ואי לא לא אמרה ליה אימיה והא ההוא יומא דקדשה הוה בה ש"פ א"ל לאו כל כמיניך דאסרת לה אבתראה אמרו ליה רבנן לרב חסדא הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה ש"פ השתא מיהא ליתנהו קמן וכתבו התוס' והאיכא סהדי באידית אין לפרש דליחוש דשמא איכא סהדי באידית דא"כ אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש והא נמי ליכא לפרש והא איכא סהדי דידעי דבההוא שעתא הוה ביה ש"פ דפשיטא דעל זה ראוי להחמיר אלא נראה לפרש והאיכא סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באידית או במדינת הים וכ"כ הר"ן ז"ל וכתב עוד וקלא דלא איתחזק הוא דאי איתחזק אפי' רב חסדא מודה דחיישינן ליה כדאיתא בפ' המגרש (פט.) אלא ודאי קלא דלא איתחזק הוא ומש"ה לא חייש לה רב חסדא עכ"ל. ומשמע דס"ל להרמ"ה דהלכה כרב חסדא ואע"ג דאיתמר עלה אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כלומר להתירה משום דאיכא סהדי באידית ואמרינן דאשתייר מההוא משפחה בסורא ופרשי רבנן מינייהו משום דס"ל דאביי ורבא מ"מ כיון דרב חסדא עביד עובדא נקטינן כוותיה: [ב"ה] יש כאן ט"ס וכך היא הנוסחא הנכונה: ומשמע דס"ל להרמ"ה דלית הלכתא כר"ח משום דאיתמר עלה אביי ורבא לא סבירא להו הא דר"ח כלומר להתירה משום דאיכא סהדי באידית ואמרי דאשתייר מההיא משפחה בסורא ופרשי רבנן מינייהו משום דס"ל כאביי ורבא הילכך אע"ג דר"ח עבד עובדא לא עבדינן כוותיה ע"כ היא הנוסחא הנכונה. וי"ל בדברי הרמ"ה שבתחלה כתכ דאי אית בה השתא ש"פ הוו קידושי ודאי עד שיתברר בעדים שלא היה בה בשעת הקידושין ש"פ והיאך כתב אח"כ שאם א"א להתברר בעדים שהי' בה ש"פ חיישינן לה דמשמע שהיא ספק מקודשת והרי דבריו סותרים זא"ז דברישא משוי לה מקודשת ודאי ובסיפא משוי לה מקודשת מספק ונ"ל דמ"ש ברישא לאו לחומרא דהוו קידושי ודאי ממש שאם יקדשנה אחר לא יחושו לקידושיו ואפשר דחשיב להו קידושי ודאי משום דמסתמא כדשוי השתא הוה שויא בשעת הקידושין ומ"ש ואם א"א להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת הקידושין ט"ס יש כאן וצריך למחוק תיבת אי והכי פירושו ואי אית בה השתא הוו קידושין עד דמתברר בסהדי דבעידן קידושין לא הוה בה ש"פ וממילא משמע דאי לית בה השתא ש"פ אמרינן דמסתמא בשעת הקידושין לא הוה בה ש"פ ושריא לעלמא ואהאי משמעותיה קאי ואמר דה"מ כשאין אנו יודעין שיש עדים שהיה ש"פ בשעת הקידושין אבל אם אפשר להתברר שהיה ש"פ בשעת קידושין חיישינן לה לא מיבעיא אם יש עדים אלא אפילו יצא קול שיש עדים שיודעים שהיה ש"פ חיישינן להו דכיון דיצא הקול שיש עדים בכך חשיב אפשר להתברר ועדיין י"ל דכי לית בה השתא ש"פ מאי הוי ליחוש דלמא בשעת הקידושין הוה ש"פ וי"ל דלא מחזקינן איסורא כיון דלית בה השתא ש"פ מסתמא גם בשעת קידושין לא הוה בה ש"פ והעמד אשה על חזקתה שהיתה פנויה. וא"ת אכתי נמי אמאי שרי לה ליחוש לה שמא ש"פ במדי וכדשמואל וי"ל דהרמ"ה ל"ל דשמואל ואע"ג דרבינו פסק לדשמואל לא נמנע מלכתוב דברי הרמ"ה למגמר מיניה מילי אחרינא שבא בדבריו ואיכא למידק על מ"ש דהרמ"ה ל"ל דשמואל שהרי כתב רבינו בסוף סי' זה בשם הרמ"ה דאי קדיש במידי דיקיר וזיל אפי' אין בו ש"פ חיישינן ומשמע דטעמא משום דילמא ש"פ במדי וכדשמואל וי"ל דהתם לאו משום דס"ל כשמואל הוא אלא כיון דמידי דיקיר וזיל הוא חיישינן דלמא בההיא שעתא הוי ש"פ וזיל השתא ועוד י"ל דשפיר מצי סובר הרמ"ה כשמואל והב"ע בדבר שאינו מגיע למקום אחר עד שיפסד וכהרמב"ם (ועיין בתשובת הרב זלה"ה בסי' פ' שהאריך עוד בזה):

א"ל התקדשי לי בתמרה זו וכו' בפרק האיש מקדש (דף מו) תנן האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש בא' מהם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן ש"פ פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם ש"פ ופירש"י אם יש באחת מהם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קידושין באנפי נפשייהו ובגמרא היתה אוכלת ראשונה ראשונה אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפילו מנחת נמי אלא אסיפא ואפילו בקמייתא והא מלוה היא ופירש"י אלא אסיפא דחשיבא ליה כללא קאמר דאם היתה אוכלת ראשונה וכו' וכי איכא בחדא שוה פרוטה מיהת מיקדשא: ואפילו בקמייתא. אפילו הראשונה או השנייה שוה פרוטה אע"ג שאין באחרונה שוה פרוטה מקודשת: והא מלוה היא. כיון דקידושין לא גמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה את הראשונה קודם שתזכה בקידושיה הרי זו הראשונה מלוה גבה ופריש רב אמי לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שוה פרוטה וגרסינן תו בגמרא (דף מו: מז) אמר רבא ל"ש אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו אבל אמר לה באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת כי קא אכלה מדנפשה קא אכלה ופרש"י ל"ש היכא דאוכלת ראשונה ראשונה דאין מצטרפת לפרוטה אלא דא"ל בזו ובזו ובזו דלא גמרי קידושין ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דיבורו וכבר היו הראשונות מלוה אבל באלו מקבלת הראשונה לא באת לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדבור הקנם לה בתורת קדושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפילו אכלה ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולם שוה פרוטה ע"כ ודבר פשוט הוא דכל אינה מקודשת דאמרינן הכא היינו לומר דאינה מקודשת בודאי אבל מכל מקום מקודשת מספק דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה דה"ה אם אמר בזו ובזו וגמר דבריו קודם שקבלה אותם כולן מצטרפות אפילו אכלה ראשונה ראשונה דברים ברורים הם בטעמם ומתבארים מתוך דברי רש"י שכתבתי:

ומ"ש בשם ר"י היינו לומר שאע"פ שגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם וכשקבלה אותם היתה נוטלת מידו ראשונה ראשונה ואוכלת אינם מצטרפות ואם אין בנשארות באחרונה שוה פרוטה אינה מקודשת כיון שחלקן זו מזו כלומר שלא אמר לה התקדשי לי באלו וע' בר"י :

אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחציין בחצי פרוטה וכו' בפרק קמא דקדושין (דף ז.) בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה או דילמא מונה והולך הוא אם תמצא לומר מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר לה בפרוטה פרוטה פסקה למלתיה או דילמא כל ביומיה מונה והולך הוא חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר מהו כיון דאמר לה למחר פסקה או דילמא הכי קאמר לה קדושין נתחלו מהאידנא ומגמר לא נגמרו עד למחר שני חצייך בפרוטה מאי הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו בעי רבא שתי בנותיך לשני בני מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והא איכא ממונא או דילמא בתר דידהו אזלינן והא ליכא תיקו. בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה תיקו. בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מאי בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה תיקו. וכתב הרא"ש בשם ר"ח דכל הני בעיות עלו בתיקו ועבדינן בו לחומרא והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מקודשת ודאי סברתו בזו דזו היא שיטת הגאונים דכל את"ל פשיטותא הוא ואם כן נפשטו שני בעיות הראשונות דכל ביומיה מונה והולך הוא ונראה דבכאן אי אפשר לומר כן דבעיא אחרונה שני חצייך בפרוטה לא קיימא אבעיא ראשונה ולא שייך בה את"ל ובה מסתברא למימר דמקודשת יותר מכולן כדקאמר תלמודא הכא ודאי בחד זימנא קאמר או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל וכיון דעלתה בתיקו כ"ש הראשונות ואין אשה מתקדשת כלל לחצאין אלא ספק עכ"ל הרא"ש ז"ל והר"ן כתב קושיא זו בשם הראב"ד ויישב אותה לדעת הרמב"ם והרב המגיד כתב קושיא זו בשם הראב"ד והרשב"א וכתב שאין דבריהם מוכרחים דכיון דחזינן בג' דבהני אמרי את"ל מקודשת ובתר הכי בעי הא דשני חצייך בפרוטה משמע דאינהו ידעי בדקדוק הלשון טפי מינן ואעפ"כ יש להחמיר כדבריהם ז"ל ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט עכ"ל וכתבו התוספות חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר כך א"ל בפעם אחת ע"כ כלומר דאי א"ל היום חצייך בפרוטה והדר א"ל למחר וחצייך בפרוטה פשיטא דאינה מקודשת וכתב הר"ן ז"ל והך בעיא קמייתא לא כשא"ל עכשיו חצייך בחצי פרוטה ושתק וחזר וא"ל לאחר שעה חצייך האחת בחצי פרוטה דבכה"ג פסקה ליה למלתיה ולאו כלום הוא אלא כשא"ל כן זה אחר זה מיד תוך כדי דיבור וכן נמי הא דאמרינן כל ביומיה מונה והולך הוא לאו כשא"ל חצי הדיבור בבקר וחצי הדיבור בערב אלא שנתן לה ב' פרוטות כא' ואמר ליה התקדשי לי עכשיו חצייך בפרוטה וחצייך האחרת התקדשי לי בפרוטה האחרת וקא מיבעיא לן אי אמרינן דגמר בדעתיה לקדשה פלגא השתא ולא מהני או דילמא מונה והולך דהכי קאמר נתחלו מהאידנא ולא נגמרו עד לאורתא כך פירשו ולי נראה כי אמרינן כל ביומיה היינו בסתם ולמעוטי חצייך בפרוטה למחר אתינן וה"ה לאומר וחצייך בפרוטה לערב דחד טעמא הוא ונקט למחר רבותא דאפילו בכה"ג איכא לספוקי דמקודשת אי נמי דהכי אורחא דמילתא טפי עכ"ל. וכתבו התוספות חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה וא"ת ואמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטי קדושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצית אלא למה ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצית בכולה פשטי קדושין בכולה והכא גלי דעתה שהיתה מתרצה בכולה וי"ל דאי הוה מיירי דא"ל בלשון קדושין אה"נ דהוו פשטי קדושין בכולה אבל הכא איירי דא"ל הרי את מאורסת לי או בחד לישני דלעיל עכ"ל. ואין כן דעת הפוסקים שלא חילקו בכך והרמב"ם ורבינו כתבוה באומר בלשון קדושין ולענין קושית התוספות י"ל דכשא"ל תחלה חצייך בפרוטה ליכא גלוי דעת שהיא מתרצית בכולה וכי הדר אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיתה מתרצית בכולה מאי הוי דילמא בשעת אמירת וחצייך בפרוטה קמא לא נתרצית אלא לחציה והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית:

הרי את מקודשת לי לחציי מקודשת אבל אם אמר חצייך מקודשת לי וכו' שם אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויהיב טעמא משום דאתתא לגבי תרי לא חזיא אלא גברא מי לא חזי לבי תרי וה"ק לה דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא ופרש"י איתתא לבי תרי להנשא להם אי אפשר הילכך האי לא קדיש אלא פלגא וחצייה נשאר לאחר א"כ אינה מקודשת להם:

ומ"ש או את מקודשת לי ולפלוני אינה מקודשת כ"כ הרמב"ם בפ"ג והוא נלמד ממה דאמרינן אתתא לגבי תרי לא חזיא:

מי שחציו עבד וחציי בן חורין שקדש בת חורין הוו ספק קדושין וכו' בפרק השולח (דף מג.) בעיא וסלקא בתיקו:

המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין הוו קדושין לחייב עליה אשם וצריכא גט חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה ואח"כ קדשה אחר שניהם הוו ספק קידושין וכו' יתבאר בסוף סימן מ"ד:

קדשה בפחות משוה פרוטה ושלח לה אח"כ סבלונו' לא חיישינן שמא שלח לה לשם קדושין משנה בפרק האיש מקדש (דף נ.):

ומ"ש ואפילו ספק קדושין לא הוי כ"מ בתוספתא הביאה הר"ן המקדש בפחות מש"פ אע"פ ששלח לה סבלונות לאחר מכאן לא עשה ולא כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלח וכ"מ ברמב"ם וש"פ:

ומ"ש בשם הרמ"ה ודוקא דקדיש בכספא וכו' פשוט הוא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכדשמואל וכמו שנתבאר בסי' זה: ב"ה אבל איכא למידק דבכסף נמי אפילו הוא פחות מחצי שעורה איכא למיחש שמא ש"פ במדי ואפשר דשיעור קידושין הוי חצי שעורה כסף כל כסף פחות מחצי שעורה אפי' שוה טובא מדברים אחרים אין כאן שיעור כסף שהצריכה תורה לקדושין: ומ"ש אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים צריכה גט שודאי בעל לשם קדושין בפרק המדיר (דף עד.) מימרות אמוראים וטעמא משום דאדם יודע שאין קדושין פחות מש"פ כלום וגמר ובעל לשם קידושין וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בספ"ז: ומ"ש ואח"כ בא עליה בפני עדים וכ"כ הרא"ש שם וז"ל והא דאמרינן דבועל לשם קדושין היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה :

ומ"ש שודאי בעל לשם קידושין כן כתב שם הר"ן וכתב הרא"ש וכן משמע מדברי רש"י מתוך דברי התוספות וכן מסתבר ואע"פ שכתב שיש גדולים שאמרו שצריכה גט מספק וראוי להחמיר נראה דלא קאי אלא למקדש על תנאי ובעל אבל במקדש בפחות משוה פרוט' ובעל שכתב את"כ נראה דלדברי הכל הוי קדושי ודאי: אם אשה מתקדשת בקרקעות עיין בהר"ן בריש קדושין ובתוספות עלה ה' דיבור שכן פודין בו הקדשות ובתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ו:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין מקדשין בפחות מש"פ לשון זה אינו מלשון משנתינו דתנן בפרק הזהב האשה מתקדשת בש"פ וכן במשנה וברייתא פ"ק דקידושין לא תני אלא דאינה מתקדשת בפחות מש"פ ורבינו דשינה הלשון נראה דטעמו כיון דקי"ל כשמואל דאפילו בפחות מש"פ מתקדשת. קידושי ספק חיישינן שמא ש"פ במדי לכך כתב רבינו אין מקדשין להזהיר דלכתחילה לא יכניס עצמו בספק קידושין דהמקדש צריך לברך ואיכא ספק ברכה לבטלה א"נ שמא תקבל קידושין מאחר וצריכה גט משניהם אבל דיעבד מתקדשת אפילו בפחות מש"פ כמו שיתבאר בס"ד אצל קדשה בדבר שאינו שוה פרוטה דבסמוך:

ומ"ש אם קדשה בחפץ סתם וכו' פלוגתא דרבה ורב יוסף בשיראי פ"ק דקידושין ופסקינן והילכת' שיראי ל"צ שומא דהיינו כרבה ואליבא דלישנא קמא דקאמרי' אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא ופי' רש"י בכל דהו התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו עכ"ל ונ"ל דלאו דוקא כגון שיראי דאין ספק בהן דש"פ אלא אפילו היכא דאפשר דהוי בציר מפרוטה נמי לא צריכא שומא מקודם להך לישנא דכיון דקידשה כמו שהן סמכה דעתה דש"פ דאי לא ש"פ לא חלו הקידושין כלל ובכה"ג הוו הני עובדי דאודרא ודאבנא כוחלא דהיה צריכה לעיין אם היה שוה פרוטה ואפ"ה שויא קידושין אע"ג דלא שמוה מקודם וז"ש רבינו ומיהו אם קידשה בחפץ סתם א"צ לשום אותו תחילה אם ש"פ וכו' דמשמע הלשון דמדבר בדבר קטן ופחות כגון מחט אחת וכיוצא בו דצריך לעיין בה אם היא ש"פ אם לאו ואפ"ה א"צ לשום אותו מקמי קידושין. ומ"ש הרא"ש ומיהו לא ברירא לי ה"ט למה נהגו להסיר האבן מהטבעת וכו' נראה מלשונו דלא הקפיד על מה שנהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן כמו שכתב ר"ת דהא ודאי דלכתחילה יש לחוש דילמא איכא מאן דיזכיר הסכום בשעת הקידושין ולכן נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן אלא דהיכא דאין שם אלא טבעת זו שיש בה אבן דנהגו ג"כ להסיר האבן מהטבעת על דבר זה הקפיד דלמה יקלקל הטבעת בכדי יקדש בסתם ולא יזכיר שום סכום בשעת קידושין. ומיהו הר"ן יישב תימה זו ואמר דאפשר דבמרגליות ואבן טוב שיש שאינו שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה שהוא שוה כמה וכמה בהא כ"ע מודו דאפילו לא יזכיר סכום אינה מקודשת אא"כ שמוה מקודם. ומדברי הרמב"ם נראה יישוב אחר דשיראי דהאשה מחמדתן ומתאוה להן לא צריך שומא מקודם אבל שאר דברים צריכים שומא מקודם מיהו אפשר דלא אמר הרמב"ם אלא כשהזכיר סכום אבל בלא הזכיר סכום אלא מקדש בסתם לא צריך שומא מקודם אפילו מקדש בדברים שאין האשה מחמדתן ובמרדכי כתב ע"ש ראבי"ה דבדיעבד אם קדשה בטבעת שיש בה אבן יקרה מקודשת דמדקאמר בגמרא רבה אמר ל"צ שומא דהא שוו חמשים ולא קאמר איתתא בקיאה בשומ' ש"מ אפילו לא בקיאה עכ"ל משמע להדיא דאפילו בדא"ל התקדשי בטבעת זו ששוה חמשים ושוה חמשים ויש בה אבן מקודש' ומכ"ש שקדשה סתם דמקודשת אפילו יש בה אבן יקרה:

קדשה בדבר שאינו ש"פ הוי ספק קידושין וכו' בפ"ק אמר שמואל קידש בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישי' שמא ש"פ במדי והאנן תנן בה"א בפרוטה ובש"פ לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ואיכא לתמוה ודקארי לה מאי קארי לה הא שמואל חיישינן קאמר דמשמע ספק ולא ודאי וי"ל דדייק מדקאמר חיישי' שמא ש"פ במדי אלמא דאי ידעי דש"פ במדי מקודשת ודאי ומתניתין דתנן בפרוטה ובש"פ משמע דבמקומם בעינן ש"פ דומיא דפרוטה דהיא שוה לכל המקומות ומשני דשמואל נמי אפילו ידעינן דש"פ במדי אינן קידושין ודאי מדאוריי' דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אלא קידושי ספק קאמר כלומר קידושין מדרבנן והיכא דידעינן דש"פ במדי אע"ג דלא הוו קידושי דאורייתא ואם קדשה אחר חוששין לקידושין מ"מ קידושו ודאי מדרבנן הם וא"ל לקדשה קידושין אחרים והיכא דאין ידוע דש"פ במדי צריך נמי לקדש קידושין אחרים ונראה שלזה נתכוין רבינו שכתב הוי ספק קידושין דצריכה גט וכו' ואם רוצה לקיימה צריכה קידושין אחרים ומסיק דהטעם הוא שמא ש"פ בשום מקום כלומר דאינו ידעינן שש"פ בשום מקום א"צ קידושין אחרים אבל אם קדשה אחר חוששין גם לקידושי שני וזהו עולה כדעת ר"י ומסקנת הרא"ש ועיין בדברי הרא"ש הביאם ב"י:

ומ"ש יגרש ראשון וכו' ה"א סוף גיטין גבי יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר וקידשה וכדלקמן בסי' מ"ו ומ"ש בשם הרמ"ה הולד כשר פי' דאפילו ספק ממזר מדרבנן לא הוי וס"ל דמדאורייתא קידושי הראשון אינן כלום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וחומרא בעלמא הוא שהצריכו גט מראשון כדפירש ר"י ואם נשוה אותו ספק ממזר אתא לידי קולא להתירו בפצוע דכא:

והטעם וכו' ארישא דמלתא קאי דכתב דבקדשה בפחות מש"פ הוי ספק קידושין וקאמר דהטעם משום שמא ש"פ בשום מקום אלא דתחלה כתב החלוקים שבעיקר הדין דספק קידושין אלו ואח"כ כתב הטעם לזה והחולקים שנמשכים לפי טעמו של הרמב"ם ושל ר"י וכתב הרמב"ם וכו' ולפי דבריו אם ידוע שש"פ בשום מקום וכו' כלו' שהוא דבר שאינו מתקלקל אפי' אינו ש"פ כאן כיון שש"פ בשום מקום ויכול להשליכו לשם מקודשת מן התורה ונראה שהכריח רבינו כך מדבריו דאם היה סובר כר"י דכיון דאין להקדש אלא מקומו ושעתו א"כ בקידושין נמי אפילו היה ש"פ בשום מקום אינה מקודשת אלא דחכמים החמירו שיהיו קידושין ואין זה אלא מטעם דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין להם כאן אף במקומו לא יחוש להם כמ"ש הר"ן ע"ש התוספות א"כ לפ"ז אף בתבשיל וירק היה לו להחמיר ואמאי כתב דאינה מקודשת כלל אלא ודאי דס"ל דאם ידוע שש"פ במדי מקודשת מן התורה כיון דאי הוה ליה אורח להתם שויא ליה פרוטה וא"כ בירק ותבשיל דאינו מתקיים אינן קידושין כלל ואין הטעם דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי כולי אלא הטעם דחוששין שמא ש"פ במדי ומקודשת היא מן התורה וה"ל קידושי ספק מן התורה אם הוא דבר שאינו מתקלקל ונראה נמי ליישב הסוגיא דלעיל אליבא דהרמב"ם דפריך אדשמואל היכא דקידשה בתמרה קס"ד דתמרה אינה מתקיים ואפ"ה חיישינן לקידושין ומתניתין תנן בפרוטה ובש"פ משמע ש"פ דומיא דפרוטה דהוי דבר המתקיים ופרקינן דשמואל לא אתא אלא לאורויי דין קידושי ספק ולעולם תמרה דבר המתקיים הוא ואי הוה ידעינן דש"פ במדי מקודשת מן התורה אלא בדלא ידעינן קאמר שמקודשת מספק חיישינן שמא ש"פ במדי וזהו שכתב הרמב"ם קדשה באוכל או בכלי וכולי כתב אוכל משום הא דשמואל דמיירי בתמרה וכתב או כלי מהנך עובדי דזוודא דאודרי ואבנא דכוחלא ואח"כ כתב דיראה לו דבתבשיל או בירק אינה מקודשת כלל וכ"כ מהרי"ק דוקא תבשיל או ירק אבל תאנה אפילו לחה יכול לייבשה בחמה ולהוליכה למקום ששוה פרוטה ע"ש בשורש פ"ד:

וכתב הרמ"ה אי קדיש כו' בפ"ק דקידושין בעובדא דההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ובא אחר וקידשה בפרוטה אחר כך ויתיב רב חסדא וקא משער לה אי אית בה ש"פ השתא אין קידושי שני כלום ואי לית בה ש"פ אין קידושי ראשון כלום ושריא לשני דלית ליה דשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומכאן למד הרמ"ה דלדידן נמי דקי"ל כשמואל אזלינן בתר השתא ואי אית בה שוה פרוטה השתא הוי קידושי ראשון קידושין ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוו בעידן קידושין ש"פ דאז חיישינן לקידושי דראשון ושני:

ומ"ש ואם אפשר להתברר וכו' שם אסיקנא דאביי ורבא לית להו הא דרב חסדא דמדמי איסור א"א לאיסור שבויה אלא אע"ג דבשבויה הקילו אפילו איכא קול דאיכא סהדי במדינת הים דנשבית ולא אסרינן לה מ"מ בא"א אין להקל אלא דקשיא לי דבגמ' לא אמרו כך אלא למאי דלית להו לשמואל וקאמר דחיישינן שמא יתברר ע"י עדים שהם במ"ה שהיה ש"פ בשעת קידושין ואסורה על השני דאם לא היה אפשר להתברר כלל היתה מותרת לשני דאזלינן בתר השתא דלית בה ש"פ ואמרי' דבשעת קידושין נמי לא הותה ש"פ ואין קידושי ראשון כלום כיון דלית לן לדשמואל אבל למאי דקי"ל כשמואל א"כ אפילו לא היה אפשר להתברר כלל אם היה ש"פ בשעת קידושי ראשון אסורה לשני משום דחיישי' שמא ש"פ במדי א"כ מאי האי דכתב הרמ"ה ואם אפשר להתברר וכו' חיישי' להו ולא שרינן לה הלא אפילו לא אפשר להתברר נמי לא שרינן לה וכן הא דכתב אלא אפי' יצא קול וכו' חיישינן להו קשיא אפי' לא יצא קול נמי חיישינן לקידושי ראשון שמא ש"פ במדי וכן מ"ש אבל אסרינן לה ע"פ אשה וכו' קשיא נמי הא ודאי דאסירא דשמא ש"פ במדי ואפשר ליישב דהא דכתב לא שרינן לה היינו לומר דלא שרינן לה מדאורייתא ולומר דמדאורייתא אין ממש בקידושי הראשון ונפקא מינה דאם ילדה משני ולא גירש הראשון דהולד כשר וכדכתב הרמ"ה להדיא הביאו רבינו לעיל ועד"ז כתב אלא אפילו יצא קול כולי חיישינן להו לענין שלא להכשיר הולד וכן מ"ש אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה או קרוב וכו' היינו נמי לפסול הולד ועוד אפשר ליישב אם נאמר דהרמ"ה תופס כפי' הרמב"ם דבתבשיל וירק אינה מקודשת כלל והשתא קאמר דאם אפשר להתברר דהתבשיל והירק היה ש"פ חיישינן ולא שרינן לה אבל אם אי אפשר להתברר שרינן לה לשני נ"ל כתב ב"י ומשמע דס"ל להרמ"ה דהלכתא כרב חסדא וכולי וטעות הוא וכך צריך להגיה ומשמע דס"ל להרמ"ה דלית הילכתא כרב חסדא משום דאתמר עלה אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא וכו' עד ופרשי רבנן מינייהו משום דס"ל כאביי ורבא הילכך אע"ג דרב חסדא עביד עובדא לא נקטינן כוותיה וכבר תיקנו הרב בספר בדק הבית שלו:

אמר לה התקדשי לי בתמרה זו וכו' משנה וגמרא פרק האיש מקדש:

ומ"ש בשם הרמ"ה ה"ה נמי כי אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו וכו' נראה דהרמ"ה ס"ל דהא דתנן היתה אוכלת ראשונה היינו כגון שהיו לפניו שלשה תמרות ואמר לה התקדשי לי בזו ואכלתו ואחר כך אמר ובזו ואכלתו ואחר כך אמר ובזו ואכלתו התם ודאי כיון שלא חלו הקידושין עד שיגמור דבריו נמצא שמה שאכלה הראשונה והשנייה לאו מדידה אכלה שהרי לא קנתה אותן התמרות כיון שלא חלו הקידושין ומלוה הן אצלה אבל אם גמר כל דבריו בזו ובזו ובזו קודם שהתחילה לאכול כולן מצטרפות אע"פ שלא קבלה אותן בבת אחת אלא אכלה ראשונה ראשונה דדמי לא"ל התקדשי לי באלו וכו'. ודעת ר"י דדוקא בדאמר באלו דלא חלקן זו מזו התם הוא דכולן מצטרפין אפילו אכלה ראשונה ראשונה אבל בחלקן זו מזו אע"פ שגמר כל דבריו קודם שהתחילה לאכול מ"מ לא נגמרו הקידושין עד מסירת האחרונה והכי מוכח מדברי התוספות (דף מ"ו בד"ה ואפילו בקמייתא) שהקשו דכאן קא משוי לה מלוה מה שאכלה ראשונה ובפרק האומר קאמר דהאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום אפילו נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין אתו לידה וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה והשנייה איכא למימר דמלוה הן אצלה עכ"ל מדה"ל לתוס' למימר אבל הכא דלא נגמר הדיבור וכו' ולא כתבו כך אלמא דאפי' נגמר הדיבור מ"מ כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירה אחרונה כיון שחלקן זו מזו ה"ל מלוה כשאכלה ראשונה ראשונה ומ"ש תחלה דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו הא דנקט הדיבור נגמר משום דהמסירה והדיבור אחד הוא דבשעה שמסר לה הקידושין עכשיו א"ל בשעת המסירה התקדשי לי ועוד נראה והוא העיקר דכיון דהדיבור הוא התקדשי לי לאחר ל' יום היה צריך לומר ולפרש דאע"ג דדיבורו הוא שתהא מקודשת לאחר ל' יום שהוא השעה שנתאכלו המעות מ"מ מאחר דהדיבור נגמר קודם שנתאכלו ואז היו המעות קיימים שמסר לה בשעה שהדיבור נגמר לא הו"ל מלוה וכן כתב רש"י להדיא הביאוהו התוס' בא"ד וז"ל והא מלוה היא כיון שהקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא אכלה הראשונה כבר קודם שתקנה אותם בקידושיה הויין מלוה גבה עכ"ל הנה מבואר דאינו חלוי במה דהדבור נגמר דכל כמה שלא קבלתם לא נגמרו הקידושין אע"פ שכבר גמר כל דבריו וכך נראה זדאי מדמפליג בין בזו ובזו ובין באלו ולא קא מפליג מדאמר בזו ובזו גופיה בין שגמר הדיבור ללא גמר הדיבור אלמא דבכל גווני אין מצערפות כיון שחלקן זו מזו והיכא דלא חלו הקדושין אם צריכה להחזיר הקידושין אם לאו עיין בפירש"י ותוס' (דף ע"ו) בד"ה ש"מ מעות ובר"ן דפ' האומר ומביאו ב"י ריש סי' מ' ועיין עוד לקמן ריש סימן נ' ובמ"ש הר' ירוחם וכ"כ ח"מ:

אמר לה התקדשי לי חציך דחצי פרוטה וכו' עד ודעת הרא"ש כדברי ר"ח כבר הציע ב"י סוגיית התלמוד ודברי הרא"ש והרמב"ם ובמאי קא מיפלגי ולפעד"נ לדקדק בהך סוגיא אמאי לא קמיבעיא ליה חציך בחצי פרוטה היום וחציך בחצי פרוטה למחר ותו אמאי לא מיבעיא ליה ב' חציך בשתי פרוטות ותו קשה דהך בעיא ב' חצייך בפרוטה ודאי לא קא מיבעיא ליה אלא באת"ל לאו מונה והולך ואם כן קשה אמאי קאמר בהדיא את"ל לאו מונה והולך ונראה דהכי קמיבעיא ליה הנך בעיות בשני סדרים זה היפך זה סידרא חדא באת"ל מונה והולך וקא מיבעיא ליה בתחלה שני חציך בפרוטה מהו ואת"ל מונה והולך חצייך בח"פ וחצייך בח"פ מהו ואת"ל מונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו ואת"ל מונה והולך חצייך בח"פ היום וחציך בח"פ למחר ואת"ל מונה והולך חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר והיא בעיא דנקטה רבא באחרונה סידרא תנינא באת"ל לאו מונה והולך ומתחיל בחצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר את"ל לאו מונה והולך חצייך בח"פ היום וכו' ואת"ל לאו מונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו ואת"ל לאו מונה והולך חצייך בח"פ וחצייך בח"פ מהו ואת"ל לאו מונה והולך שני חצייך בפרוטה מהו והשתא ניחא דלא קאמר רבא להדיא את"ל לאו מונה והולך שני חצייך בפרוטה מהו משום דהך בעיא דשני חצייך בפרוטה קא מיבעיא ליה נמי באת"ל מונה והולך והיא הראשונה לכל השאר והך דחצייך בפרוטה היום היא האחרונה וכל זה לא איצטריך ליה לרבא אלא לאורויי דאע"ג דקמיבעיא ליה באת"ל לית לן לתפוס הכא כאת"ל כיון דאיכא למיבעי כל הנך בעיות באת"ל איפכא וא"כ כולן ספק וכדעת ר"ח והרא"ש והכי נקטינן:

שתי בנותיך לב' בני בפרוטה פי' התוס' והמרדכי דבבנות קטנות מיירי דקידושין דאב נינהו וקמיבעיא ליה מי אזלינן בתר מקבל והוי ממונא או בתר דידהו דאי בגדולות והוא שלוחם פשיטא דבעינן פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו וכתבו עוד דצ"ל שבירר כל אחת לכל אחד כגון רחל לראובן ולאה לשמעון דאם לא כן הוי קידושין שלא נמסרו לביאה עכ"ל: וכתב הריטב"א בעי רבא חצייך בח"פ וכו' וחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה פירו' ונתן לה שתי פרוטות ביחד אלא שמונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל אם נתן לה מתחילה חצי הפרוטה או פרוטה וא"ל חצייך מקודשת לי וחזר ונתן חצי פרוטה או פרוטה ואמר חצייך האחר מקודשת לי הדבר פשוט דפסקא למילתא ואינה מקודשת כלל וכן משמע ממ"ש הר"ן ומביאו ב"י והכי נקטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עד השני מייבם יתבאר בס"ד סוף סי' מ"ד:

קדשה בפחות מש"פ ושלח לה אח"כ סבלונות וכו' משנה פרק האיש מקדש ומ"ש דאם אח"כ בעל צריכה גט שודאי בעל לשם קידושין כלומר דאפילו קדש בכספא נמי צריכה גט וה"א בפרק המדיר א"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ולעיל בסימן ע"ח כתב דין מקדש במלוה ובעל וכאן כתב דין פחות מש"פ ובעל ובסוף סיום ל"ח כתב דין ע"ת ובעל על שם הרמב"ם ובריש סימן ל"ט כתב נמי דין ע"ת ובעל בסתם ע"ש ואיכא למידק דבגמ' קאמר רב אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכ' גט דבהך הוא דלא טעי ובמקדש בפחות מש"פ ושלח סבלונות כ"ע מודו דא"צ גט ולא אמרינן נמי בהא דלא טעו וי"ל דבעל דחזקה גמורה היא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות תלינן ואמרי' דלא טעי אבל סבלונות דליכ' חזקה גמור' אלא חששא בעלמא תלינן לקולא ואמרינן דילמא טעה דקידושין דפחות מש"פ מהני וע"מ קידושין הראשונים שלח ואינה מקודשת ועיין בתרומות הדשן סימן ר"ז ומשמע מדקאמר בסתמא דאף באתרא דמקדשי והדר מסבלי דבעלמא חוששין לקידושין כדלקמן מסימן מ"ה כאן אין חוששין דשלח לה לשם קידושין אלא אדעתא דקידושין הראשונים דהוי פחות מש"פ שלח לה סבלונות וכתב לשם הריטב"א אע"ג דאיכא שידוכין וקידושין בפחות מש"פ וחשיב עסוקין באותו עניין אפ"ה אינה מקודשת ע"ש:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"כ ר"י נתיב כ"ד ח"ד דמספק צריכה גט ובמרדכי פ"ק דקדושין דף תרכ"ט ע"א משמע דהוה קידושין וכ"כ בתשובת מיימון סוף הלכות נשים אמנם כתב שם בשם מוהר"ם דאם העדים אמרו תחת החופה שהוא של זהב אינה מקודשת לו כנ"ל להלכה אך למעשה אף בזה צריכה גט עכ"ל:

(ב) אבל במרדכי פ"ק דקדושין דף תרנ"ט ע"א כתב דאפי' היה קדושין הראשונים קדושי טעות א"צ לחזור ולקדשה דבעילתו קניא וא"צ קדושין אחרים עכ"ל. וע"ל ס"ס זה עוד מדין זה עוד שם במרדכי וז"ל גרסינן בהזהב (מה.) דעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ע"ש היאך מקודשת במטבע שיש עליו צורה עכ"ל הגהת שם כתב רבינו ירוחם ריש ח"ד התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש או בהיפך בדינר של זהב ונמצא של כסף ואפי' הטעתה לשבח אינה מקודשת פשוט הוא בפ' האיש מקדש וי"א דוקא בשלא הכירה בו כשקבלה אבל כשהכירה בו כשקבלה אפילו הטעתה לגריעותא הוי מקודשת דסברה וקבלה וכ"כ הרא"ש עכ"ל:

(ג) וכבר כתבתי בסמוך בשם המרדכי דאם בעלה בקדושין אלו דאין צריכין קדושין אחרים:

(ד) נראה דפסק כאביי ורבא דאמרי בגמ' ס"ק דקידושין דחיישי' לקלא בכה"ג ודלא כרב חסדא דפליג התם וס"ל דלא חיישינן לקלא בכה"ג ודלא בב"י שכתב דהרמ"ה כרב חסדא ס"ל כי אינו נכון:

(ה) וז"ל רבינו ירוחם ח"א נכ"ב וכתב הרמ"ה הא דכי אכלה הראשונות אינה מקודשת ה"מ דלא אפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי דמוכחא מילתא דמעיקרא נמי דעתיה אבתרייתא אבל היכא דאפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי לא מיבעיא כדי דיבור דאיכא למיחש דמעיקרא היה בדעתו לקדשה בראשונה לבד ואח"כ נמלך אלא אפי' לא הפסיק כדי דיבור הפסק היא דקי"ל (נדרים ל) בקדושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי הלכך אם יש באחת ש"פ מקודשת ל"ש בקמייתא ל"ש בבתרייתא עכ"ל וכתב עוד דבמקום דאמר בזו ובזו דאמרינן אם אין באחרונה ש"פ דאינה מקודשת לר"י מעות חוזרין כלומר ופורעת מה שאכלה לדברי התוספות אינם חוזרים אלא א"כ חזר בו קודם נתינה האחרונה עכ"ל:

(ו) כתב הרא"ש כלל ל"ה סי' ה' בתשובה קטן שקדש אשה וכשהגדיל נתייחד עמה צריכה ממנו גט דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ובעל לשם קדושין והייחוד דלאחר קדושין הוי כמו ביאה עכ"ל וכ"ה לקמן בטור סימן מ"ג וכתב בתשובת מיימון סוף ספר נשים הא דאמרינן דבועל לשם קדושין דוקא שיודע שהקידושין ראשונים לאו כלום הוו ובטעות היו אבל אי לא ידע ונמצא אח"כ שלא היו קדושיו קדושין לא דמאחר דלא ידע אדעתא דקדושין הראשונים בעל וצריך קידושין אחרים עכ"ל ועיין בדברי המרדכי שכתבתי לעיל ריש סי' זה שנראה שחולק: