טור אבן העזר ל
<< | טור · אבן העזר · סימן ל (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה, אלא אפילו זרק לה מדעתה לתוך חיקה, או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה, מקודשת אפילו אינה עומדת אצלו. ואם היא עומדת ברשות הבעל, צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה.
השאיל לה הבעל מקום חשוב, הרי הוא כשלה ואם זרק לה בו קידושיה, מקודשת. היה במקום שהשאיל לה מקום חלוק בפני עצמו שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, או שגבוה עשרה טפחים ואין בו ארבע על ארבע, או שהוא חלוק בשמו אפילו אין בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה - אינו שאול לה, ואם זרק לה שם הקידושין אינה מקודשת.
היתה עומדת בסימטא או בצידי רשות הרבים וזרק לתוך ד' אמותיה - מקודשת. ואם נשארו תוך ד' אמותיו, אינה מקודשת אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו, כיון שקדם הוא לתוכן זכה בהם והם שלו.
כתב הרמב"ם ז"ל: היו שניהם עומדים ברשות הרבים וברשות שאינו של שניהם וזרק לה, קרוב לה מקודשת, קרוב לו אינה מקודשת, מחצה על מחצה או שהוא ספק אם קרוב לו אם קרוב לה הוי ספק קידושין, כיצד קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשומרו ולא היא זהו קרוב לו, היא יכולה לשומרו ולא הוא זהו קרוב לה, שניהם יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה. עד כאן.
אמר לה "התקדשי לי במנה" ונטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד, או אפילו שלא לדבר האבוד אלא זרקתו לפניו - אינה מקודשת, שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין.
אמרה "תנהו לפלוני או לאבא או לאביך" ונתנו להם ואמר לה "התקדשי לי במנה שנתתי להם" - אינה מקודשת. אבל אם אמרה "תנהו לפלוני או לאבא או לאביך שיקבלו לי" - מקודשת אפילו לא חזר ואמר "התקדשי לי במנה שנתתי להם".
אמר לה "התקדשי לי במנה" אמרה לו "תנהו על הסלע" - אינה מקודשת. ואם הסלע שלה, מקודשת. וכתב הרמ"ה: כגון שיחדה לו הסלע, אבל אם אמרה לו תנהו על הסלע סתם, אפילו נתנו על שלה אינה מקודשת. ואם הסלע של שניהם, הוי ספק קידושין.
ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה אחר שאמרה לו "תנהו על הסלע", אפילו הכי אינה מקודשת, דכיון שאמרה לו "תנהו על גבי הסלע" הוי כאילו אמרה איני חפץ בקידושיך, ואפילו זרקו לתוך חיקה בשתיקה, כיון שגלתה בדעתה שאינה רוצה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו. אבל אי אמרה "תנהו על הסלע" שהוא שלה וזרקה אחר כך לתוך חיקה - מקודשת, שזו מוכיח שהיתה חפצה בקידושין. ובסלע של שניהם, הוי ספק אם חפצה בקידושין לענין שאם יזרקנה לתוך חיקה שתהא מקודשת או לאו.
"התקדשי לי בככר זה", "תנהו לכלב" - אינה מקודשת. היה שלה, מקודשת. אינה שלה ורץ אחריה לנושכה, מיבעיא והוי ספק. גם בזה מפרשים התוספות דמיירי בכי האי גוונא שזרקו לה לתוך חיקה אחר שאמרה תנהו לכלב.
"התקדשי לי בככר זה", "תנהו לפלוני עני" - אינה מקודשת אפילו בעני המוטל עליה לפרנסו. גם זה מיירי בכהאי גוונא.
כתב אדוני אבי ז"ל: יש אומרים אם אמרה "תן ככר לכלב" או "תן מנה על גבי סלע ואקדש אני לך" שהיא מקודשת, כמו "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך". ונראה לי שאינה מקודשת, וראוי להחמיר בדבר.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה ממש אפילו זרקו לה מדעתה לתוך חיקה או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה אפילו אינה עומדת אצלו ואם היא עומדת ברשות הבעל צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה בגיטין רפ"ח (דף עז.) תנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה ה"ז מגורשת זרק לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"ז מגורשת ופירש"י והיא בתוך ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע: ה"ז מגורשת. דקנתה לה חצרה כאילו נתנה בידה: לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. אפילו היא בתוך ביתו ובגמ' (שם:) והיא בתוך ביתה אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה רב אושעיא אמר אפילו היא בטבריה וחצרה בצפורי והא היא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני ה"ק והיא כמי שבתוך ביתה וחצרה דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת ופי' רש"י חצר משתמרת לדעתה כלומר על פיה וצוויה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כעולא דהכי אסקה רב אשי בפ"ק דמציעא (יא:) דא"ר אשי חצר אתרבאי מידה ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו הילכך בעינן שתהא עומדת בצד ביתה בצד חצרה גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו ע"כ ובפ"ק דמציעא (דף יא.) אהא דתנן ראה אותם רצים אחר המציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא פריך רבי אבהו מעובדא דר"ג וזקנים ודחי ליה דמטלטלי אגב מקרקעי אקני להו מתורת חצר ורב פפא משני שאני מתנה דדעת אחרת מקנה אותה ופריך מגט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה ומסיק רב אשי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו וכתב הרא"ש הילכך בעינן עומדת אפילו בחצר המשתמרת גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו והלכך מועיל במציאה ובמתנה חצר המשתמרת אפילו אין עומד בצד חצרו דזכין לאדם שלא בפניו ומטעם שליחות אבל חצר שאין משתמרת אם אין עומד בצדה במציאה לא קני דאי אפשר להיות מטעם שליחות אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם והרי"ף לא הביא דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשינויא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתראה הוא וגם רב אשי מתרץ דבריו מה שהקשה מגט למתנה עכ"ל ומשמע דקדושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותה וא"כ אפילו לחצרה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו לדעת הרא"ש ז"ל ורבינו שכתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה נראה שהוא כדעת הרי"ף דאי להרא"ש אפילו בחצר שאינו משתמרת נמי הויא מקודשת ויש לתמוה עליו למה סתם דבריו שלא כדעת הרא"ש ועוד דאפילו להרי"ף לא בעינן אלא שתהא משתמרת ואפילו שלא לדעתה ולמה הצריך שתהא משתמרת לדעתה וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושין וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה"ז מקודשת ולכאורה נראה מתוך דבריו לתוך חצרה בכל גווני מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואף על גב דלענין מתנה כתב בפ"ד מה' זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעי' שיהא עומד בצד חצרו וכדעת הרי"ף איפשר דקידושין עדיפי ממתנה ויותר נראה לומר שקיצר בהלכות אישות בזה וסמך על מ"ש בה' זכיה כתוב בתשובות הגהות המיימוני שבסוף ספר נשים על ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה שכיון שחצר שקידש שם אינה שלה אפילו זרק לה הקידושין לתוך ד' אמותיה אינה מקודשת אבל אם זרק לתוך חיקה אף על פי שראו העדים שנענעה בגדיה והשליכה טבעת הקידושין מעליה אין לדמותו להא דאמרינן בפ"ק (ח:) נטלתו וזרקתו וכו' אינה מקודשת וכו' דשאני הכא דשמעו העדים דאיהו אמרה לו מעיקרא פלוני הוא וקדשני וכו' ואף על גב דאמרה לא היה בלבי אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו דברים שבלב נינהו ואף על גב דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ ובכמה דוכתי אזלינן בתר אומדנא משום חומרא דא"א לא נסמוך על זה וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה אמנם כיון שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת הקידושין בחיקה אינה צריכה גט ואפילו אם היא יודעת שנפל לתוך חיקה והאריך עוד בדבר ואכתוב עוד תשובה זו בסימן מ"ב. כתוב בהגהות מרדכי דסוף גיטין (דף תרפ"ח) בשם ר"ג מה שהעד אומר שראה שלקח ידיה בע"כ ונתן את הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה כיון שדבר עמה תחלה הוי קידושין :
השאיל לה הבעל מקום חשוב הרי הוא כשלה וכו' מבואר בהזורק בעובדא דההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו אזל גיטא נפל בפיסלא:
ומ"ש היה במקום שהשאיל לה מקום חלוק בפני עצמו וכו' מבואר שם בעובדא הנזכר ובסימן קל"ט יתבאר בס"ד:
היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו וכו' בהזורק תנן גבי גט היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ובגמ' ה"ד קרוב לו ה"ד קרוב לה א"ר ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו ה"ד מחצה על מחצה א"ר שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בארבע אמות וליחזי הי מינייהו קדים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו אחת אומרת קרוב לה רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה ה"ד מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו זהו קרוב לה שניהם יכולין לשומרו שניהם אין יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה וכתב הרא"ש דר"י לא אתא לאיפלוגי אדרב אלא בפירושא דמתני' אבל לענין דינא לא פליג עליה דשפיר אית ליה דאם זרק גט לתוך ד' אמותיה שהיא מגורשת דהא ר"י גופיה אמר הכי בפ"ק דמציעא ולפיכך פסק רבינו כוותיה דתוך ד' אמותיה מקודשת ותוך ד' אמותיו אינה מקודשת:
ומ"ש אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכן זכה בהם והם שלו כן משמע מדאמרינן וליחזי הי מינייהו קדים וכ"כ שם הר"ן דמהא שמעינן שכל הקודם לבא בד' אמות זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין ואף על גב דבמתני' תנן היתה עומדת בר"ה כתב רבינו היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה משום דרב אשי אית ליה בפ"ק דמציעא דבר"ה לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ לומר דר"ה דקתני מתני' היינו סימטא או צידי ר"ה וכ"כ התוס' והרשב"א ז"ל ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ"ד מהל' אישות ומה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינו של שניהם כתב ה"ה שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (פה:) אבל הר"ן תמה עליו מפני שהוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' גזילה שאין ד' אמות קונות בר"ה אלא בסימטא:
ומ"ש כיצד קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשומרו וכו' מבואר דהיינו כר"י ומשמע דס"ל ז"ל דרב ור"י פליגי לענין דינא והלכה כר"י דקי"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר"י ובסי' קל"ט בס"ד יתבאר דעת הרמב"ם לענין גירושין ופירוש המפרשים בו וגם יתבאר שם דעת הרי"ף:
א"ל התקדשי לי במנה זה ונטלתו וזרקתו לאור וכו' בפ"ק דקידושין ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת הא שדיתינהו קמיה הוי קידושין הא קאמרה ליה שקול לא בעינא לא מיבעיא קאמר ל"מ שדיתינהו קמיה דלא הוי קידושין אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבת בהו קידושי קדיש נפשה והא דקא עבדה הכי סברה אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל ופירש"י נטלתו וזרקתו לים בפניו לומר איני רוצה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד א"ל התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת ומ"מ יש קיצור בדברי הרמב"ם שהיה לו לכתוב ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד ודברי ריב"ש בדין זה בסי' ק"ע:
אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך וכו' שם ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך או לפלוני אינה מקודשת ע"מ שיקבלום לי מקודשת ופירש"י אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואתקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותך לאחרים וכ"כ תוס' והר"ן:
ומ"ש רבינו א"ל התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת פשוט הוא דכיון דטעמא דאינה מקודשת משום דמשטה היא בו כי הדר אמר התקדשי לי מאי הוי:
ומ"ש גבי שיקבלום לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי פשוט הוא דכיון שא"ל תחלה התקדשי לי מה צורך לחזור לומר התקדשי לי:
א"ל התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת ברייתא שם ופירש"י אם היה סלע שלה מקודשת. שחצירו של אדם קונה והרי הוא כמי שקבלתו והתוספות הקשו עליו וכתבו דנראה לפרש דאין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה ומ"ש אם הסלע של שניהם הוי ספק קידושין שם בעיא וסלקא בתיקו: ומ"ש בשם התוס' כ"כ הרא"ש בפסקיו ונראה שכל זה נכלל במה שכתבו התוס' משום דכשהסלע שלה סמכא דעתה:
ומ"ש רבינו לעיל בשם הרמ"ה נראה שהוא כפירוש זה דטעמא דאינה מקודשת משום דכשא"ל תנהו על הסלע סתם הוי כאילו אמרה איני חפצה בקידושיך הילכך אפי' נתנועל סלע שלה לאו כלום הוא וכשאמרה תנהו על סלע שלי הוי כאילו היא חפצה בקידושין ומשמע לי דמ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע לאו למימרא שצריך שתאמר לו על סלע פלוני אלא אפילו אומרת סתם תנהו על סלע שלי מקודשת ויחדה דנקט היינו לאפוקי אומרת תנהו על הסלע ולא אמרה שלי והכי דייק סיפא דלישניה שכתב אבל אם אמרה ליה תנהו על הסלע סתם דמשמע דבהאי גוונא דוקא הוא דאינה מקודשת ואם לא תפרש כן קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והיכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה לא נתבאר דעת הרמ"ה אם הוא כדעת התוספות והרא"ש שיכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו או אמרינן דכיון דשתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי וזה נראה יותר :
התקדשי לי בככר זה תנהו לכלב אינה מקודשת היה שלה מקודשת גם זו ברייתא שם:
ומ"ש אינו שלה ורץ אחריה לנשכה מיבעיא והוי ספק שם:
ומ"ש התקדשי לי בככר זה תנהו לפלוני עני אינה מקודשת אפילו בעני המוטל עליה לפרנסו שם ומפרש טעמא משום דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ביה את וכתב הר"ן כלב רץ אחריה לנושכה מהו מפרש בגמרא מי אמרי' בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומקניא נפשה או דילמא אמרה ליה חיובי מחייבת לאצולין וסלקא בתיקו ולחומרא ואע"ג דבתנהו לעני פשטינן בסמוך דאפילו עני הסומך עליה אינה מקודשת משום דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ביה את ואפילו הכי הכא מספקא לן משום דאיפשר דהצלה דגופא חשיבא לה טובא וגמרה ומקניא נפשה:
כתב א"א ז"ל י"א אם אמרה תן ככר לכלב וכולי ואקדש אני לך שהיא מקודשת וכו' ונ"ל שאינה מקודשת וראוי להחמיר בדבר כל זה דברי הרא"ש בפסקיו שם ושם ביאר מאיזה טעם נ"ל שאינה מקודשת וסיים וכתב יען ראיתי מקצת גדולים שכתבו דמקודשת מדין ערב כתבתי הנ"ל ודעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל ז"ל הר"ן (פ"ק דקדושין ע"א ד' תרכ"א) כתב הרמב"ן דמאי דאמרינן תנהו על הסלע תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא אינהו דבתנהו על הסלע אפילו אמרה ואקדש אני לך לאו כלום הוא דלאו מידי עביד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואקדש אני לך מקודשת שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב ואחרים כתבו דלעולם לא מחוייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה נתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד כי הכא אף ע"ג דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני וכן זרוק מנה לים ואתקדש לך לאו כלום הוא וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל עכ"ל. וה"ה בפ"ד הביא שתי סברות אלו. כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' י"א שנשאל על לאה שאמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ג' פשיטים וכשנתנם בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטה בפניה וצעקה אוי ואבוי והשיב יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידין שלא נתרצית בקדושין וזרקתן לאלתר מידה ואפילו קול של קדושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו עד כאן וכתב רבינו בסימן מ"ב: ב"ה דין בת גדולה שקדשה מי שאינו הגון לה והיא אומרת שמואסת בו עיין בתשו' הרא"ש שכתבתי בסי' כ"ד:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא אפילו זרקו לה מדעתה לתוך חיקה וכו' נראה דאינו ר"ל דנתקדשה מדעתה דדין זה אינו תלוי בזריקה דבכל קידושי אשה אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כמ"ש להדיא בתחילת סימן מ"ב אלא ר"ל דמלבד דרצונה להתקדש לו ג"כ בעינן דהזריקה תהיה מדעתה דשמא אינה חפצה להתקדש לו בזריקה אלא שיתן לידה וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד מה' אישות וז"ל אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה וזרקן וכו' ולא מיבעי' היכא דהאשה פירשה בהדיא תן לי הקידושין בידי דאינן קידושין כלל אם שינה וזרק לה הקידושין אלא אפילו אמרה סתם קדשני וזרק לה אינן קידושין ודאי אלא קידושין ספק דשמא מקפדת שלא יזרוק לה או שמא אינה מקפדת והא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת לצדדין קתני דהיכא דנתרצית מתחלה להתקדש לו סתם קידושי ספק הוי ואם גילתה דעתה להתקדש לו בזריקה מקודשת קידושי ודאי ועיין בזה בדברי הרמ"ה בסי' כ"ת סעיף ה' וכמו שכתבתי לשם בס"ד:
ומ"ש או לתוך תצרה המשתמרת לדעתה אפילו אינה עומדת אצלו בפרק הזורק סוף (דף ע"ז) כתב רש"י וז"ל חצר המשתמרת לדעתה כלומר על פיה ועל ציווייה לאפוקי נתן גט ביד עבדה ניעור דאינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר את עצמו מדעתו עכ"ל והקשה ב"י דלמאי שכתב הרא"ש בפ"ק דמציעא לאוקימתא דרב פפא דגבי גט דחוב הוא לה בעינן חצר המשתמרת לדעתה ועומדת נמי בצד חצרה דאין חבין לאדם שלא בפניו אבל במציאה ובמתנה זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו מועיל אפי' אינו עומד בצד חצרו אלא דבמציאה כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו איננו זוכה בה אלא א"כ בחצר המשתמר ומטעם שליחות אבל אם אינו משתמר לא קני אם אין עומד בצדו דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו הילכך מטעם יד קנה ובעינן דומיא דיד הסמוכה לה אבל במתנה דדעת אחרת מקנה אותה מסכמת דעת המקבל בכ"מ שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה כשמירתו הילכך קני ואפילו אינו עומד שם ואינו משתמר לדעתו עכ"ד דלפי זה משמע דקידושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותו ואם כן אפילו לחצרה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו ורבינו כתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה הפך דעת הרא"ש וגם לא כתב כדעת הרי"ף וע"ש ולפעד"נ דרבינו ס"ל דאע"ג דקידושין למתנה דמי לענין זה דדעת אחרת מקנה אותו מ"מ לא דמי למתנה לגמרי דאילו מתנה מקנה ואינו קונה דבר אבל קידושין מקנה הכסף לאשה וקונה את האשה והלכך במתנה אפילו בחצר שאינו משתמר לדעת המקבל ואין המקבל עומד בצדו מ"מ כיון דמשתמר לדעת הנותן שמירת הנותן חשובה לו כשמירתו אבל לגבי קידושין לא קנה את האשה אא"כ שהחצר משתמרת לדעתה דאם אינו משתמר לדעתה לא זכתה בקידושין דלהוי הוא קונה אותה אלא קנתה הכסף בלבד כשאר מתנה שא' נותן לחבירו כמו גבי גט דלא קנתה הגט ודלקניא נמי נפשה אא"כ זרק לה בחצר המשתמרת לדעתה ה"נ גבי קידושין וכדתנן בפרק הזורק (דף ע"ח) וכן לענין קידושין וקאמר בגמרא דטעמא משום דכתיב ויצאה והיתה אלא דבהא קולי קידושין דכיון דזכות הוא לה לא בעינן שתהא עומדת בצדו דדוקא גבי גט דחוב הוא לה בעינן תרתי משתמרת לדעתה ועומדת בצדו אבל בקידושין בחצר המשתמר מקודשת אפי' אינה עומדת בצדו אבל בהא מילת' שוי קידושין לגט שאינן קידושין כלל עד שיהיו ברשותה המשתמרת לדעתה ולא דמיין למתנה:
היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק כו' בהזורק תנן לגבי גט היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ורבינו דכתב סימטא או צידי ר"ה טעמו משום דלגבי מציאה קאמר רב אשי בפרק קמא דמציעא דברשות הרבים לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ צריך לומר דר"ה דקתני בהזורק לאו דוקא נקט רשות הרבים אלא בסימטא או בצידי רשות הרבים ונמשך רבינו בזה אחר דעת התוס' שפירשו כך בפרק הזורק (דף ע"ח) בד"ה רבי יוחנן ולפ"ז צריך לומר דמ"ש רבינו לקמן בסימן קל"ט בסתם היתה עומדת בר"ה וזרקו לתוך ד' אמות מגורשת ולא כתב בפירוש צידי ר"ה נקט לשון המשנה ונסמך על מה שכתב כאן בקידושין דדוקא צידי רשות הרבים וה"ה בגירושין אבל מדעת הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך מבואר דסבירא ליה דד' אמות קונות ברשות הרבים גבי קידושין וכן לגבי גירושין כמבואר פ"ה דהלכות גירושין וא"כ קשיא עליה מהך דרב אשי פ' קמא דמציעא איברא דהר"ן הקשה מדבריו עצמן שפוסק פי"ז מה' גזילה לגבי מציאה דאין ד' אמות קונות לא ברשות הרבים ולא בתוך שדה חבירו אלא דוקא בסמטא או בצידי רשות הרבים אכן כבר תירצו קושיא זו בהגהת מיימונית פי"ז דגזלה דגבי גט דכיון דדעת אחרת מקנה ליה אפילו ברשות הרבים קנו ד' אמות וכתב כך בשם התוספות וכ"כ בהגהת מרדכי פ' קמא דמציעא ע"ש ה"ר ברוך לתרץ קושיא זו דקשיא נמי באלפסי ממ"ש פ"ק דמציעא למתניתין דפ' הזורק דבמציאה דאין דעת אחרת מקנה ליה לא קני ד' אמות דיליה אלא בסימטא או צידי ר"ה אבל בגט וקידושין דדעת אחרת מקני ליה קנו ד"א אפי' בר"ה. מיהו בדברי הרמב"ם קשה דמחלק ביו גיטין לקדושין דבקידושין כתב כשהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מקודשת ודאי וכדכתב רבינו בשמו ובגיטין כתב דאינה מגורשת ודאי עד שיגיע גט לידה משמע אפי' היא יכולה לשומרו ולא הוא נמי הגט פסול עד שיגיע הגט לידה ובמשנתינו פרק הזורק תנן היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת וכן לענין קידושין משמע דאין לחלק בין קידושין לגירושין הר"ן בפרק הזורק כתב ליישב דבריו בזה וע"ש ולקמן בסימן קל"ט. מיהו בהאי דכתב הרב לגבי גט דכשבאה היא תחלה בתוך ד' אמות ואח"כ בא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא בתוך ארבע אמות שלה ה"ז גט פסול עד שיגיע גט לידה קשה דכיון דסבירא ליה להרמב"ם פ' י"ז דה"ג דארבע אמות אינן קונות ברשות הרבים אם כן מה נפשך אם הוא יכול לשומרו ולא היא הא ודאי דאינה מגורשת כלל ואם היא יכולה לשומרו ולא הוא הרי ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה ולמה כתב שהוא פסול דמשמע דאינו גט מדרבנן אבל מדאורייתא הוי גט הלא ספק דאורייתא הוא וכך הקשה הר"ן בהזורק ומיהו קשיא זו לא קשיא אקידושין דלשם כשזרק לד' אמותיה בר"ה אף ע"פ דמדין ארבע אמות לא זכתה בקידושין מכל מקום כיון דיכולה לשומרו ולא הוא מקודשת ודאי אפי' ברשות הרבים למאי דמחלקינן בין גטין לקידושין והבית יוסף הביא כאן קושיא זו בשם הר"ן ובלשון קצר ויבין התלמיד דקושיא זו היא בקידושין וליתא דלא קשיא אלא אגטין ובכסף משנה הביא לשון הר"ן להדיא דקשיא אגטין. ומה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינה של שניהם כתב ה' המגיד שהטעם הוא מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה עכ"ל ולשם פירשב"ם חצר שאינה של שניהם וכגון שלא נתן בעל החצר להם רשות למדוד שם דהיינו דומיא דר"ה עכ"ל וכך מוכחת הסוגיא לשם דאם נתן רשות למוכר ה"ה ברשות מוכר ואם נתן רשות ללוקח ה"ה ברשות לוקח ואם נתן רשות לשניהם ה"ה חצר של שניהם אלא מיירי שלא נתן להם רשות וכיון שאינו לא לזה ולא לזה חשוב כאילו היה ר"ה זאת היא דעת הרמב"ם ונראה מדהביא רבינו דבריו ולא השיב עליו שהסכים לדבריו וכך פסק בש"ע:
ומ"ש וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת היינו קרוב לה אליבא דרב ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת והיינו קרוב לו לרב וקאמר תו בגמרא דלרב מחצה על מחצה על היכי דמי א"ר שמואל בר ינחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות ופריך וליחזי הי מיניהו קדים ופריקו הכא בב' כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה שמעינן מסוגיא זו דכל הקודם לבא בד"א זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל וכך כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ג:
ומ"ש הרמב"ם קרוב לו כל שהוא יכול לשומרו וכו' ה"א התם לאוקימתא דרבי יוחנן וסבירא ליה להרמב"ם דר"י פליג אדרב ולפיכך לא כתב לדרב אלא לדר' יוחנן אבל רבינו שכתב לדרב וגם הביא דברי הרמב"ם שהם כר' יוחנן ולא השיב עליו נמשך אחר דברי הרא"ש דרב ור"י לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דמתניתין: כתב המרדכי בסוף גיטין ע"ש מהר"ם דלא הוו ספק אלא בב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה אבל אם שתי העדים מספקא להו אם קרוב לו או קרוב לה אין כאן בית מיחוש דאוקימנא אחזקתה ע"ש:
א"ל התקדשי לי במנה וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד וכו' תימא דבגמ' איתא איפכא דבשדיתנהו קמיה פשיטא דלא הוו קידושין דקא"ל שקול לא בעינא אלא אפי' זרקתו לים ולאור דמיחייבת בהו סד"א דקידושי קדיש נפשה קמ"ל וי"ל דלמסקנא דבתרווייהו לא הוו קידושין קאמר רבינו איפכא דבזרקו לדבר האבוד בכל גווני אינה מקודשת אלא אפי' שלא לדבר האבוד דאיכא גוונא דמקודשת כגון שזרקתו לרשותה אפ"ה בזרקתו לפניו אינה מקודשת וע"ל בסימן מ"ב בתשובת הרא"ש שהביא רבינו כמ"ש לשם:
אמרה תנהו לפלוני וכו' כלומר תחלה כתב כשהוא א"ל התקדשי לי במנה ונטלתו וזרקתו וכו' דאינה מקודשת ועכשיו כתב דאפילו כשהוא אמר לה התקדשי לו במנה והיא אמרה תנהו לפלוני וכו' גם כן אינה מקודשת וכתב כאן דאפילו אמר לה התקדשי לו במנה שנתתי להם נמי לא הוו קידושין ואע"ג דפשוט הוא דכיון דטעמא דאינה מקודשת משום דמשטה היא בו כלומר תן מעותך לאחרים כי הדר אמר התקדשי לי בזה מאי הוו כיון שלא קבלה מידו כלום וגם לא עשתה שליח לקבלם אלא דלפי שבא להשמיענו בסיפא דבא"ל תנהו לפלוני שיקבלו לי דמקודשת לשם דעשתה אותם שליח לקבלם ולשם אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם מקודשת דכיון שא"ל תחלה התקדשי לי במנה זו והיא עשתה שליח לקבלם מקודשת מיד כשקבל השליח הקידושין לידו להכי תני ברישא דאינה מקודשת אפי' חזר וא"ל התקדשי לי במנה שנתתי להם. ועוד נראה דברישא נמי אין הדבר פשוט דאינה מקודשת דכבר היה אפשר לומר דכשא"ל בסוף התקדשי לי במנה שנתתי להם ושתקה הוכיח סופה על תחלתה שגם מ"ש תחלה תנהו לפלוני וכו' הסכימה בקידושין קמ"ל דליתא אלא אדרבה תחלתה שאמרה תנהו לפלוני וכו' כלומר תן מעותיך לאחרים מוכיח על סופה דמה ששתקה אינו אלא לפי שלא חששה לדבריו הבטלים ולא דמי להיו לו מיני כלים וכו' בסוף סימן כ"ט דכשחזר ואמר לה הרי את מקודשת וקבלה ה"ז מקודשת דהתם קיבלה הקידושין לידה בשתיקה ותו דהתחילה היא לומר לו תן לי כך וכך וכו' אבל הכא דהוא התיחל לומר התקדשי לי במנה אי איתא דהסכימה בקידושין הו"ל לומר הן אלא ודאו משטה בו לומר תן מעותיך לאחרים והא דקא"ל בסוף הרי את מקודשת לי וכו' ושתקה לא חששה לדבריו כיון שלא קבלה הקידושין לידה וגם לא עשתה שליח לקבלם מידו. וכן מ"ש בסיפא דמקודשת אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' היה צריך לכתבו משום דאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלו לי לא קבלה לשם קידושין קאמרה אלא קבלה לשם מתנה בעלמא קאמרה ואינה מקודשת אלא עד שיחזור ויאמר התקדשי לי וכו' קמ"ל דליתא אלא אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' נמי מקודשת אבל ב"י כתב דרישא וסיפא שניהם פשוט ולא נהירא:
תנהו לפלוני או לאבא או לאביך בגמרא תנא אבא להודיעך כח דרישא (דאף על גב דאבוה הוא לא גמרה וקדשה נפשה) תנא אביך להודיעך כח דסיפא דאמר מקודשת דאע"ג דלא קרוב שלה הוא ואי אשמועינן אבא ואביך התם הוא דכי אמר על מנת שיקבלום לי הוו קידושין דסמכה דעתה עילייהו סברה עבדין לי שליחותאי וכי מקבל להו הוה שלוחה ומיקדשה אבל פלוני לא ואי אשמועינן פלוני הכא הוא דכי אמרה תנם לפלוני לא הוו קידושין דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה אבל אבא ואביך דמקרבא דעתה לגבייהו אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו צריכא וכתבו התוס' ואם תאמר ליתנו אבא ופלוני ולא ליתני אביך וי"ל דס"ד דליהוי מקודשת טפי כשאמרה תנם לפלוני (ע"מ שיקבלם לי) מכשאמרה תנם לאביך דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד פלוני עכ"ל פירוש לדבריהם דאיכא למימר דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד חמיה מביד פלוני ואיכא למימר נמי איפכא דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד פלוני דקעביד שליחותה מביד חמיה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי איצטריך ליה למיתני נמי אביך:
א"ל התקדשי לי במנה א"ל תנהו על הסלע אינה מקודשת וכו' התוס' כתבו דסלע שלה דמקודשת אין הטעם שחצרה קונה לה כדפירש"י דא"כ מאי קא מיבעיא ליה בסלע של שניהם הא איתא בפרק הספינה דחצר השותפין אין קונין זה מזה בדברים שמונחים על גבי הקרקע אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה עד כאן לשונו פי' לדבריהם דסמכא דעתה דכיון שגילתה לו שחפצה בקידושין אלו שהרי אמרה ליה שיניח הקידושין על הסלע שהוא שלה בודאי יתן הקידושין לתוך חיקה והלכך כשזרקן אחר כך לתוך חיקה מקודשת וזהו שאמר רבינו בסמוך ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה וכו' ופי זה כתבו הרא"ש בסתם והם דברי התוספות כדרכו שכותב דברי התוס' בסתם: כתב ב"י דמה שכתב הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע לאו למימרא שצריך שתאמר לו על הסלע פלוני אלא אפי' אומרת סתם על סלע שלי וכו' דאל"כ קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא עכ"ל נראה דקשיא ליה דאם נפרש דצריך שתאמר לו על סלע פלוני א"כ מרישא איכא למידק דוקא על סלע פלוני אבל על סלע שלי אינה מקודשת ובסיפא קאמר על הסלע סתם אינה מקודשת אבל על סלע שלי מקודשת אלא ודאי דרישא אפילו אומרת סתם על סלע שלי מקודשת וקשה דא"כ הא דקמיבעיא לי' בסלע של שניהם מהו במאי קא מיירי אי אמרה על הסלע סתם פשיטא דאינה מקודשת אפילו היה הסלע שלה ואי אמרה על הסלע שלי הא ודאי כיון שאין הסלע שלה אלא של שניהם דאינה מקודשת דגילתה דעתה שאינה רוצה אלא בסלע שלה ואם אמרה על סלע של שנינו הא ודאי דסמכא שחפצה בקידושין כיון שלא אמרה על סלע סתם לכן נראה איפכא מדברי ב"י:
ומ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע כפשוטו הוא שא"ל על סלע פלוני והלכך אם נודע שאין הסלע שלה אינה מקודשת דמשטה היא בו כאילו אמרה איני חפצה בקידושין ואם נודע שהסלע שלה מקודשת דחשיב גילוי דעת דחפצה בקידושין ואם הוא של שניהם מיבעי' ודיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ל"ק דמ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע רבותא קאמר דלא מיבעיא אם אמרה בפירוש על סלע שלי ונמצא שהוא שלה דפשיטא שהיא מקודשת אלא אפילו יחדה לו בלבד על סלע פלוני ונמצא שהוא שלה נמי מקודשת היא ולפי זה אם אמרה בפירוש על סלע של שנינו לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דמקודשת כנ"ל להלכה ע"פ דעת הרמ"ה ומ"מ דעת הרמ"ה היא דביחדה לו הסלע והוא שלה דמקודשת אפילו לא נתנו לתוך חיקה אלא שנתנו על הסלע בלחוד כמבואר בלשונו אבל לפי דעת התוס' והרא"ש שהביא רבינו משמע דאפילו יחדה לו הסלע דאמרה על סלע פלוני והוא שלה או אפילו א"ל על סלע שלי אינה מקודשת אא"כ זרקן אח"כ לתוך חיקה וה"ה אפילו אמרה תנהו על הסלע סתם ולא היה שם סלע אחר אלא סלע שלה וזרקן אח"כ לתוך חיקה נמי מקודשת וכן גבי כלב אם לא היה שם אלא כלב שלה והיא אמרה סתם תנהו לכלב וזרקן לתוך חיקה מקודשת דלא בעינן אלא גילוי דעתה דחפיצה בקידושין והרב ב"י כתב להסכים דברי הרמ"ה עם דברי התוספו' ולא הבנתי דעתו בזה דהלא הרמ"ה מפרש דבהניח על סלע שלה מקודשת ולתוספות אינה מקודשת אא"כ זרקן לתוך חיקה: עוד כתב ב"י דנראה לו עיקר דלהרמ"ה באמרו תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה דמקודשת דסמכה על דבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי דלא כמ"ש רבינו בשם התוס' עכ"ד והרב מהר"ם איסרלש ז"ל כתב דהרמ"ה לא נחית אלא לפרש הא דתני ואם הסלע שלה מקודשת ולא נחית לפרושי אי מיירי דנתן על הסלע או זרקן לתוך חיקה וכי היכי דהתוספות והרא"ש מפרשיס לברייתא דמיירי שזרקן אח"כ לתוך חיקה כך נוכל לפרש דברי הרמ"ה ואין חולקין וזה נראה מדברי רבינו שכתב מה שפירשו התוס' עד הברייתא לאחר שהביא דברי הרמ"ה ולא כתב והתוספות פירשו כי אינו אלא פירוש על דברי הגמרא והרמ"ה ג"כ פירש לענין אחר ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי ולא כדברי ב"י עכ"ל ותמהני הלא מדכתב הרמ"ה בדאמר על הסלע סתם אפי' נתנו על שלה אינה אקודשת מכלל דביחדה לו הסלע ונתנו על שלה מקודשת אפילו לא זרקן לתוך חיקה אלא ודאי דבהא פליגי דלהרמ"ה סגי בנתן על סלע שלה ולתוס' אינה מקודשת אפילו יחדה לו הסלע ונתן על שלה עד דיזרקנה לתוך חיקה אבל באמרה תנהו על הסלע סתם וזרקן לתוך חיקה בשתיקה צדקו דבריו דלא משמע כלל מדברי הרמ"ה שיהא חולק בזה אדברי התוספות ומה שדקדק הרב מדכתב רבינו ומפרשים התוס' ולא כתב והתוספות מפרשים אין לדקדק כלל מלשונו זה כלום דכהנה רבות עמו בלשונות כאלו שהם שלא בדקדוק ולכן אין לפרש כאן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בע"כ דפליגי במקצת נראה לי ודו"ק:
כתב א"א הרא"ש י"א אם אמרה תן ככר לכלב וכו' פירוש שהאשה התחילה לומר תן ככר לכלב וכו' דמקודשת מדין ערב כמו תן לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב כדלעיל בתחלת סימן כ"ט וס"ל להרא"ש דלא דמי לערב דכיון דלא מטיא הנאה לשום אדם דהולך לאיבוד לא דמי לערב וכן נראה מסקנת הר"ן עיון בב"י:
דרכי משה[עריכה]
(א) כדמוכח מדבריו פ"ק דמציעא וריש פרק הזורק:
(ב) עיין במ"ש רבינו בסי' כ"ה בשם רמ"ה:
(ג) וכן הוא בהגהת מרדכי דקדושין דף תרפ"ד ע"כ ולקמן סי' מ"ב כתבתי תשובה זו יותר באריכות:
(ד) ועיין לקמן סי' מ"ב מדינים אלו:
(ה) וכבר נתבאר לעיל בסי' זה דאם אמרה לו מעיקרא קדשני אע"ג דזדקתו אח"כ הוי מקודשת:
(ו) ואיני רואה שום הכרה בדברי הרמ"ה שנדקדק מדבריו לחלוק על דברי התוס' והרא"ש כי הרמ"ה לא ירד אלא לפרש דברי הגמרא במה שאמרו אם הסלע שלה מקודשת ולא דבר כלום אם מיירי בנתן לחיקה או על הסלע וכמו שהתוס' מפרשים דברי הגמרא שמיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה כן נוכל לפרש דברי הרמ"ה ואין חולקין וזהו נראה ג"כ בלשון וכוונת רבינו שכתב מה שפירשו התוס' על הגמרא אחר דברי הרמ"ה ולא כתב והתוס' פירשו כי אינו אלא פי' על דברי הגמרא והרמ"ה גם כן פי' ענין אחר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודלא כדברי ב"י: