קידושין מה ב
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצייה קמיה אמר ליה רבה בר שימי בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל ההוא גברא דקדיש בכישא דירקא בשוקא אמר רבינא אפילו למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא בזיון דמאי אי בזיון דירקא אי בזיון דשוקא נפקא מינה דקדיש בכספא בשוקא או בכישא דירקא בביתא מאי א"ל אידי ואידי דרך בזיון הוא ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתיה עד דאמר לה תיהוי לקריבה אדאכלי ושתי אתא קריביה באיגרא וקדשה אמר אביי כתיב (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי בינייהו איכא בינייהו דלא טרח:
נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אאינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב בשאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר גאינה אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת רב הונא אמר אינה אוכלת ואפי' לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת ואפי' לרב אסי דאמר אינה אוכלת התם הוא דשמא יבוא אביה וימחה אבל הכא מדשתיק איתנוחי איתנחא ליה נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר דאינה אוכלת אמר עולא הא דרב הונא (משלי י, כו) כחומץ לשנים וכעשן לעינים השתא ומה התם דקידושי דאורייתא אמרת לא אכלה הכא לא כל שכן
רש"י[עריכה]
שמא נתרצה הבן - בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו:
ודילמא ארצויי ארצי - בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו:
מר - רבינא:
בפירוש - שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל (דאין) חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו ודקאמר אפילו למ"ד כו' לרווחא דמילתא כי היכי דלקבליה מיניה קאמר הכי:
בכישא - אגודה וקטנה שלא לדעת אביה הואי:
אידי ואידי - בחדא מינייהו הוי בזיון:
הוא אמר לקריבי - מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה:
כפתיה - הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן:
באיגרא - בעליה:
וקדשה - בסתר ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב של אשתו:
לא יעשו עולה - ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:
רבא אמר - טעמא אחרינא דודאי לא נתרצה דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:
דלא טרח - לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן לשמא נתרצה:
אוכלת בתרומה - אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו רבנן (כתובות דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקידושיה לדעתו היו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה:
ומודה רב - אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקה שנתרצה בחופה התם הוא דאי נימא לא נתרצה אכלה מדאורייתא דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינו אלא כארוס ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם מתרצה בחופה או לאו אוקימנא ממונא בחזקת מריה:
ונשאת שלא לדעת - לא הודיעתו:
ומה התם דקידושיה דאורייתא - שנתקדשה לדעת:
תוספות[עריכה]
בפירוש אמר מר לא סבירא ליה להא דשמואל. דקאמר לעיל חיישינן שמא נתרצה לראשון ופירש בקונטרס דהיינו רבינא דלא סבר לדשמואל ואע"ג דקאמר רבינא אפי' למ"ד דחיישינן שמא נתרצה האב לאו משום דס"ל הכי אלא לרווחא דמילתא נקטיה ופסק רב אלפס ובשאלתות. דרב אחאי דהילכתא כרבינא דהוא בתראה וסוף הוראה היה ורבה בר שימי נמי סבר כוותיה ולא חיישינן שמא נתרצה האב ואין צריך לא גט ולא מיאון ואפי' שידכו ואע"ג דמתמה גמרא לעיל (דף מד:) ואע"ג דשידכו מיהו איכא דאמרי אינו סובר כן וא"כ אין צריך לדחוק ולפרש מה שפי' ר"י לעיל אפילו מיאון אינה צריכה דוקא היכא דלא שידכו דאיכא למימר כמו שפי' בקונטרס ומיירי אפילו שידכו ואי משום דמתמה גמרא ואע"ג דשידכו איכא למימר דמאיכא דאמרי ואילך אית ליה סברא אחרת ומסתמא זו היא דאפילו בשידכו אינה צריכה מיאון שהרי כמו כן קאמר רבינא ועוד פסק בשאלתות דרב אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת הים שהיא יכולה להתקדש מדרבנן כדין יתומה דאין לה אב דתקנו רבנן קידושין משום הפקר וזו שהלך אביה למד"ה הרי היא כיתומה משום הפקר וה"ר מנחם מיונ"י אינו מודה בדבר ומעשה אירע באחד שהלך לארץ רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת ואסר ה"ר מנחם מיונ"י לקיימה ואמר חיישינן שמא יקדשנה אביה לאיש אחר במקום שהוא ונמצא בא זה עליה באיסור אשת איש ושלח לו רבינו תם לדבריך אם מת האב במד"ה היא תאסר לכל אדם לעולם שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעים למי והשיב רבינו מנחם דלהא לא חיישינן שמא יקדש אמרי' שמא קידש לא אמרינן דכי האי גוונא אמר פרק כל הגט (גיטין דף כח:) לשמא מת לא חיישי' לשמא ימות תנאי היא וקי"ל כרבי יוסי דפליג עליה דר"מ דאמר חיישינן לשמא ימות דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועל זה אמר ר"ת דהשתא דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת דכיון דלא חיישי' שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה יש לנו לומר דעדיין לא קידש ואפי' חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש לומר עדיין לא קידש מותרת היא אצלו ולא דמי לשמא ימות דהתם מיירי שאסר את אשתו בתרומה כשהגט חל שעה אחת לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה דאיכא למימר דמיד ימות אבל הכא דאינה אסורה עד שיחולו הקידושין שקידש אביה שם כל שעה איכא למימר עדיין לא חלו הקידושין כדפי' והביא ר"ת ראיה מהלכות גדולות שפירש בהלכות קידושין קטנה דאיתא לאבוה במדינת הים ואנסיבתא אמה שאלתא הדא מלתא קמיה דרבנן ואמרו שפיר עבדת אמה דנישואין תקינו לקטנה אם איתיה לאב מקדשה קידושין מן התורה ואי ליתיה מינסבא בתיקון חכמים ולכי גדלה גדלי נישואין בהדה ולכי אתי אב לא צריך לקדשה:
ונמצאת זרה למפרע. נראה דזרה דנקט לא קאמר שתהא זרה דאורייתא שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה אלא זרה דרבנן קאמר ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סימפון ולא משום שמא ימזגו דכיון דנכנסת לחופה דוכתא מייחד לה ומבדק בדיק לה אפ"ה לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה כלומר כיון שאין חופתה חופה גמורה שהאב יכול למחות לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל:
הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. נראה דהלכה כרב אסי דהא הדר ביה רב אך ר"ת פסק הילכתא כרב שהרי רב אסי היה תלמידו ובכל מקום שהרב והתלמיד חולקין הלכה כדברי הרב באמוראי ראשונים עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך פסקינן כבתראי לפי שדקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי מש"ה לא חזר בו אלא חומרא בעלמא שהחמיר אנפשיה כמו שמצינו בפ"ק דמגילה (דף ה.) אמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר אחד זה ואחד זה בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפ"ב דמגילה (דף יט:) דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו ליה אמוחיה לא שנו אלא בצבור מפני כבוד צבור אבל יחיד לא אלמא משמע דפעמים קורין אותה ביחיד והיינו בזמנה כרב:
אוקי ממונא בחזקת מריה. ואפי' הוא מוחזק בנכסי מלוג שלה אינו בחזקתו אלא בחזקת יורשי האשה דתפיסתו שלא כדין היתה ואע"ג דשרי לה רב לאכול בתרומה היינו משום דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדפירש בקונטרס:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
נט א מיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה ט"ז:
ס ב מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ה', סמ"ג עשין מח ולאוין פא, טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף ד':
סא ג ד מיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה ט"ז:
ראשונים נוספים
חידושי הרמב"ן
א"ל רבא בר רב שימי בפי' אמר לן מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. פרש"י ז"ל שאין חוששין לשמא נתרצה וכל שכן לשמא עשאו שליח אלא א"כ שמענו ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפום הך סברא הא דאמר אביי שארית ישראל וכו' לא שייכה אליבא דרב ושמואל דהא דאצטריך למימר הכי דלא נהוי כמי שנתרצה האב קודם קדושין משום דאמר לקרובו ואף על גב דבעלמא אפי' בדשידך לא חיישינן הכא ניחוש דהא מוכח מלתא דכפוי הוא באותו אחר וישמח בזה אבל רבינו הגדול כתב בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קדושין.
ולא נתברר בדבריו תורף פירושו שאם הוא ז"ל מפרש בפירוש א"ל מר לא סבר לה להא דרב ושמואל שאומרים צריכה גט אלא מר סבירא ליה דאינה צריכה גט לפי שאין חוששין לשמא אמר לה צאי וקבלי קדושך ולא לשמא נתרצה א"כ מנין לו שאם נתרצה לא יהו קדושין לעול' אימא לך דהוו והכא אין חוששין קא אמרינן כמו שאין חוששין לשליחות, אעפ"י שאם שמענו קדושין גמורי' הם.
ובה"ג ז"ל כתב בפי' לא סבר ליה מר דרב ושמואל דאמרי צריכה גט אלמא לא אמרינן כיון דשידך הוה ליה כמאן דארצי קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קדושין דלמא מינח ניחא ליה והנה רבינו ז"ל סומך על דבריו נראה שהם מפרשים מר לא סבירא ליה דרב ושמואל דאמרן שאם נתרצה האב מקודש' כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר סבירא ליה אע"ג שנתרצה אינה מקודשת, הלכך אף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קדושין.
ואני מתקשה בדבריהם דהא לא דמי, דהתם נתרצה לאחר מכאן קאמרי כדפרי' דהא קשה לדידהו הא דאמרי נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, ורב אסי חשש שמא יבא אביה וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין לירושה, כדאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב (מקני) [מהני] ומ"ש קדושין יות' מנשואין הרי שניה' ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בנישואין יותר מן הקדושין והרי רבינו ז"ל עצמו כתבה בהלכותיו וכן נמי כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת לא נחלקו אלא לענין תרומה לקולא אבל לחוש לה לנשואה גמורה חוששין ואין לנו לדחות כל הסוגיות וכן נמי בירושלמי חוששין לה ואם מיחה מחאתו מחאה בין בקדושין בין בנשואין ועוד הרי לדברי הגאונים ז"ל לא שמענו מהא דרבינא אלא שאין לחוש לרצוי שאפי' נתרצה לא הוו קדושין אבל לשליחות היו חוששין (אלמא) [אלא] שאין אדם חציף לעשות לאביו שליח ואם כן לפי השטה זו ראוי לנו לחוש דילמא ארצוי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה וכל העושה רצוני יקדישנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכי האי גוונא שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר (כתובות דף ע' ע"א) ועוד גבי בת ליחוש שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך וי"ל בה לא חששו לכך אלא באיש לפי שאין עשוי לקדש בלא רשותו אבל באשה אדם עשוי לקדשה על ידי עצמה אפילו בקטנה.
מכל מקום למדנו מדבריהם שהמקדש אשה לחבירו חוששין לה לשליחות ומיהו דוקא בשותק או כשהלך לו למדינת הים כדפרישית וכן נראה דדוקא שידך אבל לא שידך אפי' לשליחות אין חוששין.
ובתוספות מצאתי דגבי אב משמע להו למיחש דילמא שליח שוויה טפי מאחר לפי שהאב חייב לבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נשואין ולסברא זו לדברי הגאונים ז"ל באחר אין לחוש כלל וסברא נכונה היא ולפי פי' זה הוצרך רבינו ז"ל לומר דאביי ה"ק דאע"ג דאמר תהוי לקרובי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה דקא משדר לקדושה בחשאי וטעמא דמלתא משום דהתם כפייה מוכחא וצ"ע ולענין מעשה להחמיר.
וכתב בעל ה"ג ז"ל, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתה אמה אשתאילת כמה זימני הדא מילתא קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת עמה דנישואין תקינו לה רבנן וכו'.
ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל מחמירים בה ואומרי' שיש לחוש שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר לפיכך אסורה לישב תחתיו של זה ולשמשו ואחרים השיבו אם כן בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ועבד כהן לא יאכל בתרומה שמא מכרו רבו לישראל ועוד דמת אין לה היתר לעולם שמא קדשה אביה.
ואין הנדון דומה לראיה, דכי מת אוקמה אחזקתה ואין חוששין שמא קדש אבל הכא חוששין שמא יקדשנה ואין מתירין אותה לזה ואף עפ"י שיש לומר כל שעתא ושעתא לימא עדין לא קדש כיון שהיא ברשות אביה אינה עומדת בחזקתו של זה כדי שנאמר כן ואינה דומה לעבד ובת כהן שאוכלין בתרומ' דסת' קיימי בחזקתיהו ועוד דהתם לא עביד הכי כדי שלא יהא מכשילן אבל הכא מי ידע דמקדש לה אמה שלא לדעתו ואפי' לשמא ימות לא חיישינן (ס"א ואפי' שמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן) והדבר ראוי להחמיר:
הא דאמרינן הא דשתיק מרתח רתח קאמר. כלומר חוששין נמי שמא לא נתרצה כדחיישינן בקדושין עצמן ואין מתירין לה לאכול וי"ל משום דנישואין מלתא רבתי היא ובעו קרובים מיחדה לחופה וכל שכן אב וכיון דשלא מדעתו עבדא עשוי הוא לכעוס בכך ואע"ג דאידחי דרב ושמואל כשנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן הואיל ועשה בה מעשה יתומ' בחיי האב וצריכה גט ומיאון ומשמע אפילו בלא שדוכין:
חידושי הרשב"א
רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה [אוכלת תרומה] למפרע, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי: וקשיא לן דכי בא ומחה מאי הוי, והא ארוסה בת ישראל מדאורייתא מיכל אכלה, ורבנן הוא דאמרו (לעיל י, ב) שלא תאכל עד שתכנס לחופה אומשום סמפון או משום דעולא, והכא שכנסה לא משום דעולא איכא ולא משום סמפון איכא, דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. ובתוס' תירצו כיון דאצרכוה רבנן חופה, וזו אין חופתה חופה גמורה, שמא יבא אביה וימחה אינה אוכלת. וקשי לי דהא חופה דתקינו לה לאו דוקא שתעכב חופתה באכילתה, שהרי במוחל אוכלת היא ואפילו לא נכנסה לחופה, וכדאמרינן לעיל בפרק קמא (יא, א) דאיכא בינייהו שקבל מסר והלך דבשקבל עליו הבעל לית בה משום סמפון, ובמסר לבעל ליכא משום דעולא. ועוד תירצו דכיון דאין חופתה חופה גם הוא אינו מיחדה ואינה בודקה וכדפרישית גבי פחותה מבת ג' שנים שנשאת בפרק קמא דמכלתין (שם ד"ה אבל נשאת), וגם זה אינו מחוור דהתם אין ביאתה ביאה, ולפיכך אינו מיחדה אצלו, אבל הכא בנערה אם חושש לה משום מחאת אביה, אף הוא אינו כונסה, וכיון שכנסה חזקה אינו חושש ומיחדה הוא אצלו וצ"ע.
ומודה רב שאם מתה אינה יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה: ואפילו אם היה הבעל מוחזק בנכסים, אינה חזקה, דנכסים בחזקת יורשי האב.
ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דליתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב ודאי קפיד והאי דשתק מרתח רתח: ואף על גב דאמר רב לעיל חוששין שמא נתרצה האב, וההיא אפילו בשהאב כאן ושתק, שאני נשואין דמילתא רבתי היא דכיון דמתיחדה בחופה, כיון דאיתיה לאב ועמדה ונשאת שלא מדעתו מיקפד קפיד, ואף על גב דאידחי הא דרב ושמואל בנתקדשה בלבד, אבל בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, כיון דכולהו חיישי אנן נמי חיישינן, הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב וצריכה גט ומיאון ואפילו בלא שדוכי כך כתב הרמב"ן נר"ו. ולדברי ר' אלפסי דאמר דאפילו נתרצה האב לבתר דקדשה לא חיישינן לה הכי נמי לא חיישינן.
חידושי הריטב"א
ופרכי' ודלמא ארוצוי קמיה מעיקרא. פירוש וחזא האב דניחא ליה לבריה בקידושין אלו וכי קדש' ניהלה חשיב זכות וזכין לאדם שלא בפניו אא"כ שמענוהו מוחה אח"כ כששמע והכא הרי אינו מוחה ולפיכך אע"פ שכבר נתאכלו המעות לית לן בה דהכא ברצוי בן לא אתינא אלא מדין זכייה בין שנתרצה מתחלה קודם קידושין או אח"כ אבל ברצוי דאב בקטנה בעינן שיהו המעות בעין בשמת רצוי כדכתיבנא לעיל:
א"ל רבה בר שימי בפי' אמר רבינא דלא סבר לה להא דשמואל נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל דהכי קאמר אין לנו לחוש לכל זה דרבינא לית ליה דרב ושמואל שאפי' ידענו בבירור שנתרצה האב כששמע אינו כלום וכ"ש כשנתרצה הבן. לפיכך כתב הוא ז"ל בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב לא הוו קידושין וכן פירש ג"כ בעל הלכות ז"ל ואין דבריהם נכונים חדא דכי נתרצה האב מאי טעמא לא הוו קדושין תדע דהא בנתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים וטשאת שלא לדעת לא חששו אלא אם יבא אביה וימחה או לא הא אלו נתרצה נישואיה נישואין לתרומה ולירושה ויותר הוא מפסיד בנשואין מקדושין ומהני רצוי דידיה וכולה שמעתין נמי הכי רהיטא דלא איפלוגו אלא אי רתח אי איתנחא דעתיה ובירושלמי ג"כ שאמרו בא אביה ועקר קידושיה מכלל שאלו בה וקיים הם קיימים. ועוד דאכתי מאי דאהדר ר"ש תינח דלא חייש לרצוי דבתר הכי דלא מהני שליחות מאי איכא למימר דלינא למימר דאפי' עבדיה שליח ברא לאבא או שאמר האב לבתו צאי וקבלי קדושיך דלא מהני דהא ליכא לאסוקי אדעתה כלל אלא ודאי ה"ק דרבינא לא חייש לשליחות מסתמא דכוותה נמי אית לן לפרושי דה"ק דרבינא לית ליה דרב ושמואל למיחש שמא נתרצה האב מסתמא אבל בודאי נתרצה מידה דהוו קדושין ואפילו בדלא שדיך וזה פשוט ואין בי בית מיחוש וכן נראה מפירוש רש"י ובעלי התוספות ז"ל. ומסתברא דסתמא נמי הלכה כרב ושמואל דרב הונא ורובה דאמוראי כוותיה ס"ל וכוותיה נקטינן ולחומרא ולא כעולא ורבינא לקולא ויש מי שפסק כרבינא לקולא דבתרא הוא ולא נהירא לן:
הוא אמר לקריבי והיא אמרה לקריבי כו'. עד דלא טרח. יש אומרים דהאי עובדא בשדיך לקריביה הוה דאי לא בלאו טעמא דאביי ורבא לא הוה חיישינן לנתרצה האב ולא משמע מגופא דעובדא כלל דהוה שידוכין בקרביה אלא דשידוכין מ"ט בעינן להו משום גלוי דעחה דניחא ליה הא גלי הכא דעתיה טפי כנ"ל. והלכתא כרבא לפום פשטא דמילתא הא דאביי ורבא כרב ושמואל שייכי דאי לאו הני טעמי הוו חיישינן לשמא נתרצה האב אלא שיש לדחות דשאני הכא שהיה אנוס בקדושי קרובה ואי לאו הני טעמי בכי הא חיישינן שנתרצה ובנתרצה ודאי מהני ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל:
נתקדשה לדעת והרי קידושי תורה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת שלא לדעת וכל נשואי קטנה שלא ברצון אביה כמאן דליתנהו דמי ואין לה אלא דין ארוסה מי חיישינן הכא שנתרצה האב בנשואין או לא רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה פירוש דכיון דארוסה גמורה הוא מן התורה ראויה היא לאכול בתרומה מן התורה. דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואין אסורה אלא מדרבנן הלכך תלינן לקולא בדרבנן ואמרינן דנתרצה האב ואכלה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע פי' לאו דוקא זרה דהא מדאורייתא מיכל אכלה כיון דקדושיה מן התורה אלא אשגרת לשון בעלמא נקט וה"ק ונמצאת זרה דרבנן אוכלת בתרומה למפרע שלא כדין. וזימנין דהוה זרה גמורה כגון שנמצאת בה סמפון ומחל הוא ע"מ שלא ימחה אביה בנשואיו דכי אתי אביה ומחי בטיל תנאה והוו קידושי טעות למפרע והוי זרה כנ"ל כתב בעל הלכות ז"ל קטנה דאיתיה לאבי' במדינת הים ואנסיבת אמה איתשאילת הא מילתא כמה זימנין קמי רבנן דשפיר עבדא אמא דנשואי' תקינו לה רבנן להם דומיא דיתומה כו':
אבל בעלי התוספות ז"ל מחמירין ואומרין דלית לה למעבד הכי ואי עבדא לא שרינן לה לבעלה ואסורה לישב תחתיו ולשמשו דחיישינן שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר. וכי תימא והא בת כהן ועבד כהן שהלך הוא למדינת הים אוכלים בתרומה ולא חיישינן שמא קדש הכהן בתו לזר או מכר עבדו. הא לא קשיא דשאני התם דלא עביד הכי שלא יהא מכשילן שהרי הניחן אוכלים בתרומה אבל הכא פנויה הניחה ובדעתו שאינה יכולה להתקדש שלא מדעתו ותו דהתם לא חיישינן שמא מת או קדש או מכר משום דנוקמינהו אחזקיהו דאכלי בתרומה אבל הכא לית ליה חזקה להך ואע"ג דלית לך למיחש שמא קדש אית לן למיחוש שמא יקדש כדאמרינן התם בגיטין. שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ואע"פ שיש לומר דנימא כל שעתא ושעתא עדיין לא קדש כי אמרינן הכי למאן דאית ליה חזקה אבל זו אין לה חזקה שכיון שעומדת ברשות אביה אינה בחזקתו של זה כלל עד שנתירנה לו והדבר ראוי להחמיר בו:
הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. איכא מאן דסבר אפילו הכי הלכתא כרב דהא אשכחן דכוותה במסכת מגילה דאמרינן רב אמר מגילה בזמנה קורא אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קיימא לן כרב דאמרינן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא וה"מ בציבור אבל ביחיד יצא אלמא דנקראת ביחיד כרב ולא חיישי למאי דחש רב לדרב אסי ולאו ראיה היא דהתם לא חש רב לדרב אסי אלא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דיצא כאידך דאמרי' דביחיד יצא בדיעבד דהקורא דיעבד משמע הלכך בהא דשמעתין חיישינן לדרב אסי לחומרא ואינה אוכלת. ומודה רב לענין ירושה שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מאריה וה"ה דלית לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינה חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה:
תוספות רי"ד
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
ודיטלמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק פי' המורה ודילמא ארצויי ארצי בן קמי האב וגילה דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ואינו נראה לי שאין זה זכות שהרי אוסרו בקרובותיה ויש לפרשו קרצו י ארצי האב קמי בנו הודיעו שרוצה ליתן לו אותה לאשה ושתק הבן כששמע והוה לה קדושין למפרע כדאמרי' ברצה האב היכא דשידכו ואין לחלק בין רצון האב לרצון האב:
בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל פי' דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע. לא ברצון האב ולא ברצון הבן וזה הרצון של עכשיו אינו מועיל כלום. כיון שלא היה בעת הקדושין.
נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אביה כאן רב הונא אמר אוכלת כו'. אמר רבינו חננאל זצוק"ל וקיימא לן כרב הונא. ואינו נראה לי דהא רב הונא לא אתיא אלא אליבא דרב וכיון דפסקי רבואתה הילכתא כרבינא ואל כרב ממילא נמי דליתא לדרב הונא. ויש לומר שגם רבינא מודה בזו כיון דנשאת דאע"ג דקידושין לא אהני בה אהני בה נישואין דמוכחא מילתא דניחא ליה לאב בנישואין דידה וחופה קונה כל שכן שהיא עומדת בביתו בתורת אישות.
תוספות ר"י הזקן
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
הבן כשקדש אביו לו אשה בלא ידיעתו ולא הודיעו:
שוויה שליח. הבן שוי לאביו [שליח] לקדש לו אשה וזה השליחות אינו צריך לעדים שאין זה אלא להודיע אמתת הדבר והואיל ושניהם מודים אין כאן מקום לעדות וכן נראה מהתוספתא כמו שכתבנו בפרק האומר וכ"כ הר"ם פ"ג ובה"ג וכ"נ מפרש"י שפי' ארצויי ארצי קמיה פי' גילה דעתו לפני אביו שהוא חפץ באשה והאב נעשה שליח מאליו דזכין לאדם שלא בפניו. ועיקר הגי' היא דילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק כלומר האב הודיעו אחר מעשה וספר לו מה שעשה ושתק והואיל ושתק ודאי נתרצה:
מר. רבינא:
לא ס"ל להא דרב ושמואל. דאמרי שאע"פ שלא ידע האב שקבלה בתו קדושיה אם נתרצה כששמע הוו קדושי' דלדידהו ה"נ אם נתרצה הבן כששמע הוו קדושי ורבינא ס"ל דהואיל ובשעת קדושין לא ידעי הנך שהם בעלי דבר רצוי דאחר מעשה לאו כלום הוא. ור"ש פי' מר דלא סבר לה וכו' וכ"ש דלא חיישי' שמא עשאו שליח אא"כ שמענו. ופי' ר"ש וגרסתו אינו מקובל וכי מה הועיל ברצויו אם לא עשאו שליח בביאור דבשלמא גבי ממון הכל תלוי בדעת הנותן ואין במקבל אלא לזכות במתנה ואם יזכה לו אחר זכה במתנה המקבל דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי קדושין הוא צריך שיאמר דברים שיקנה בהם האשה וטעמא דאחד מקדש אשה לאחר הוא דשלוחו של אדם כמותו ואם לא עשאו שליח מה יועיל. והראב"ד פי' שליח שוייה בעדים. ודחק עצמו לפרש לשון התוספתא כמו שנפרש בפ' האומר:
בכישא אגודה של ירק:
ה"מ שקדשה דרך כבוד:
אידי ואידי. או בשוקא או בירקא בזיון הוא. ומדקאמר (רבה) [רבינא אפי'] למאן דאמר חיישי' שמא נתרצה האב ש"מ דלית ליה האי סברא:
ההוא. שהיתה לו בת נערה או בת קטנה והוא היה רוצה להשיאה לקרובו ואשתו היתה רוצה להשיאה לקרובה והיא כפתתו עד שהודה לדבריה שתנשא בתו לקרוב שלה:
אדאכלו ושתו. ועושים סעודה שיקדשנה קרוב שלה בא קרוב שלו דרך הגג וקדשה:
שארית ישראל. אית דמפרשי דאביי ורבא ס"ל כרב ושמואל דבעלמא אם נתרצה האב (דמשמע) מקודשת והכא ליכא למיחש שמא נתרצה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והעיקר כמ"ש למעלה דלא ס"ל כרב ושמואל והכי קאמרי אע"פ שאמר בתחלה להשיאה לקרובו ליכא למיחש שאמר לבתו בחשאי צאי וקבלי קדושיך מן פלוני קרובי ונמצא שנתקדשה על דעת אביה:
ולא ידברו כזב. וזה הודה לדבריה שתנשא לקרוב שלה:
אין אדם טורח. והם הכינו הסעודה מפני קרוב שלה. ומסתברא דהלכתא (כרבה) [כרבא] ואם לא טרח בסעודה חיישינן שנתקדשה לדעתו הואיל והיה דעתו להשיאה לקרובו. ר"ח ז"ל חשש להא דרב ושמואל וכל הגאונים ז"ל והרי"ף והר"ם לא חששו לדרב ושמואל ופסקו כרבינא:
אינה אוכלת. כל זמן שהיא נערה או קטנה אבל אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבא אביה לא יכול למחות ואע"פ שנשאת כשהיא קטנה. וחש לה בקטנה שנשאת שלא לדעת אביה ולא התירה לאכול בתרומה עד שתבגר. ר"ח פסק כרב מדלא אשכחן דהדר ביה רב. והרי"ף והר"ם פסקו כרב אסי דהא רב גופיה חייש לה בתרומה:
(פ"ח) אינו יורשה. הבעל לא מנדוניתא ולא מנכסי מלוג שלה אבל מאתים שכתב לה הוא יורשה דבחזקתו הם ועוד שאם אביה רוצה בנשואין הכל של בעל ואם אינו רוצה אין כאן נשואין והוא לא כתב לה אלא מחמת הנשואין:
כאן. בעיר ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנשואין:
[איתנוחי איתנחא ליה] והיה דעתו נוחה בנשואין. והלכתא כרב הונא (שנעשית כיתומה בחיי האב לומר) דרביה דר' ירמיה הוה וכן פסק הר"ם:
ואביה כאן. כשקדשה וכשנשאת:
כחומץ לשינים. וכעשן לעינים שהוא קשה כך מימרא דרב הונא קשיא עם מימריה דלעיל. דאיכא קדושין דאורייתא דהא נתקדשה לדעת אביה. טעמא דרב הונא שהרי נעשית בה [מעשה] יתומה בחיי האב כלומר שעשאה הכל לעצמה ולא עם האב כאילו מת ויש לחוש שמא סילק עצמו ממנה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ולא שייכא פלוגתייהו בדרב ושמואל כלל ומסתבר דהלכתא כר' ירמיה וכן דעת הר"ם דעולא קאי כוותיה. בין היא אם רצתה היא לחזור קודם שישמע האב בין אביה כשישמע יכול לעכב ורב לטעמיה דאמר חיישי' שמא נתרצה האב ואם נתרצה האב מקודשת. ולמאן דפסק כרב ושמואל [לית] הלכתא כרב אסי דתלמידיה הוא. ולגאונים שפסקו כרבינא אפי' נתרצה האב אינן קדושין כלל ואפי' מת האב קודם שישמע לא עשתה כלום שהרי אינן קדושין כלל שאין לה לקבל קדושיה בלא רשות אביה דהא אפי' לרב דאמר דריצוי דאחר מעשה מהני כל זמן שלא שמע האב ולא נתרצה חוזרת בקדושיה וכ"ש לרבינא אם מת האב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה