טור אבן העזר צ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן צ | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפרישית לעיל. ויורש כל נכסיה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל.

במה דברים אמורים במוחזק לה, אבל בראוי לה כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש.

אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח.

ואינו יורש מלוה אשתו. ופירש ר"י שהלותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ודאי מה שהלותה בעודה תחתיו הוא יורש, אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש, כגון שמתו מורישיו והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה. וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה.

מי שאמר "נכסי לפלוני ואחריו ליורשי", קיימא לן דהוא הדין נמי ליורשי יורשיה[1], ואם היה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת, הבן עומד במקום אמו לירש לפלוני. אבל אם אין לבת יורש אלא בעלה, אינו יורש אותו פלוני דהוה ליה ראוי. ואם אמר "מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי", הוה ליה מוחזק ובעל הבת יורש.

כתב הרמב"ם: הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה. פירוש כגון איסורי לאוין דתפסי בה קידושין. וכן הנושא קטנה אף על פי שאין קדושיה קדושין גמורין יורשה. אבל פקח שנשא חרשת ומתה לא ירשנה. והחרש שנשא פקחת ומתה ירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעת ניסת וזכתה לו ממונה. קטנה שנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא מדעתו בין בפניו בין שלא בפניו שאביה יכול למחות בנשואיה, אם מתה, אפילו שתק האב ולא מיחה, אין הבעל יורשה אלא אם כן אומר האב שחפץ בנישואיה. עד כאן.

כתב הרשב"ם: אפילו אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים. אבל ודאי ארוסתו שאמרו עליה שהיא בעלת מום והכניסה לביתו לבודקה, ובתוך כך מתה ואומר שלא מצא בה מום, ומבקש ליורשה שאומר שהיה בדעתו בהכנסתה לביתו לשם נישואין דקיימא לן סתם חצר דידיה לנשואין, אינו יורשה, דכיון שהכניסה לבודקה לא חשבינן הך כניסה לשם נשואין.

וכן כתב[2] הרמב"ם: הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה, אין שומעין לה, ואפילו אמרה "אני שונאת אותו ואיני רוצה לעמוד עמו" אין שומעין לה. עד כאן.

נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת תחילה ואין לו בנים ממנה, יורשי הבעל אומרים היא מתה תחילה וירשה ואנו נירשנו, ויורשי האשה אומרים היא מתה תחילה וזכתה בכתובתה ונדוניתה ואנו נירש אותה, וכגון שיחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע, דאם לא כן אפילו מת הבעל תחילה אין יורשין כתובתה, יורשי הבעל יורשים עיקר הכתובה והתוספת, ויורשי האשה יורשים נכסי מלוג שלה, ובנכסי צאן ברזל יחלקו בין שניהם.

אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ונתנה במתנה קודם לכן ונישאת, הבעל אינו זוכה בהם וגם המקבל לא קנאם, לא שנא נתנתם לרחוק או לקרוב, שלא כוונה אלא להבריחם מבעלה, אפילו לא הודיעה לעדים שמכוונת להבריחם רק שידוע שעומדת לינשא או שניסת מיד אחרי המתנה, אנו אומדים דעתה שלהבריח כוונה. במה דברים אמורים שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה, אבל אם שיירה כדי פרנסתה מתנתה מתנה עד שתכתוב לו "היום ולכשארצה", פירוש היום תחול זו המתנה ותהיה תלויה ועומדת עד שארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה, וכיון שנתנה לו כל נכסיה או מקצתם וכתבה לו "היום ולכשארצה", אף על פי שהמתנה תלויה עד שתרצה ועדיין לא נגמרה, אין הבעל אוכל הפירות אלא המקבל, ואם תרצה ליתנם או למוכרם לאחר הרשות בידה, אבל כל זמן שלא תמכרם או תתנם לאחר אוכל המקבל הפירות. ואם מתה בחיי הבעל, תשאר למקבל. מת הבעל בחייה, תחזור לידה. ואפילו מתה אחרי מות הבעל מיד קודם שחזרה בה כתב הרמ"ה שישאר למקבל, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שתחזור ליורשים.

כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה. ואם מכרה אחר שניסת, בין אם נפלו לה קודם אירוסין או אחר אירוסין, הבעל מוציא מיד הלקוחות, שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה, לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף ופירי, אלא לענין זה הוא מכר שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח ואם תמות בחייו ישאר בידו.

והרמב"ם כתב: הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות, מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

ויש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה שיש לו דמים, ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל השבח. ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים, וכן כתב רבינו חננאל אלא שכתב: ואי איתנהו לדמי בידה דאשה בעידנא דמתה שקלינהו לוקח ולא מצי בעל למימר אחריני נינהו ומציאה אשכחה, וכן כתב הרמב"ם: ואינו צריך ליתן ללוקח דמים שקבל ומיהו אם הדמים שלקחה מהלקוחות בעצמם הם בעין צריך להחזירם ללוקח ואינו יכול לומר מציאה מצאה. ורבינו אפרים כתב: אפילו הודה הבעל שהם בידו אינו צריך להחזירם, אבל אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל דלא עביד הערמה ומאי דמכרה להנאתו. ולדעתו[3] אי לא מודה אית ליה דינא להחרים סתם בכך. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אפילו נמצאו בידה מעות ואין ידוע אם הם אותם, אנו תולין שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דילמא מציאה אשכחה.

נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה, מוכרת לכתחילה. נפלו לה משנתארסה, לא תמכור לכתחילה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים.

במה דברים אמורים בנכסים ידועים לבעל. אבל בנכסים שאינן ידועים, אפילו נפלו לה משניסת, אם מכרה או נתנה קיים, אלא שלכתחילה לא תמכור. ואיזה הן שאין ידועים, כגון שנפלה לה ירושה במדינת הים בין מקרקעי בין מטלטלי שאין הבעל מצפה לאותן נכסים, כגון שמתו מורישיה במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין, וכיוצא בזה כגון שהיה לאביה נכסים ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין, גם זה לא נשאה על דעת אלו הנכסים. וגם צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה, דמיד כשנודעו לבעל נעשו נכסי מלוג. וכן הפירות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו יהיו נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

וכמו שהיא אינה יכולה למכור, כך הוא אינו יכול למכור לבדו, ואם מכר המכר בטל מיד. ואפילו הוא יכול לערער עליו וכל שכן היא.

ולא מיבעיא נכסי מלוג שהן באחריותה שאינו יכול למוכרם, אלא אפילו נכסי צאן ברזל שהם באחריותו, אם מכרן לבדו מכרו בטל, וכל שכן אם מכרה היא לבדה.

ופירש רבינו חננאל שדין נכסי צאן ברזל כדין נכסי מלוג שאפילו הבעל מבטל מיד המכר שמכר לבדו וכל שכן שהאשה מבטלתו, וכן אם מכרה היא הבעל מבטלו מיד. ולדעת רש"י דוקא מכרה האשה מבטלו הבעל מיד, אבל אם מכר הבעל, הוא אינו יכול לבטלו מיד אלא אשה יכולה לבטלו מיד אם תרצה, ואם מתה ולא בטלה אותו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטלו כמו שהיא היתה מבטלת אותו אם היתה חיה. ורב אלפס פסק המכר שמכר הבעל לבדו מנכסי צאן ברזל קיים, ואפילו האשה אינה יכולה לבטלו עד שעת טירפא. וכן פירש ר"י דבין בשדה שהכניסה לו שום משלה וכתבו אותו בכתובה ובין נכסי צאן ברזל הוי מכר שלו קיים עד שעת טירפא. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכתב: דוקא בקרקע אמרינן שמכר הבעל קיים עד שעת טירפא, אבל המכנסת נדוניא לבעלה במטלטלין כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרם אף על פי שהבעל יש לו נכסים כנגד נדוניתה, וכל שכן שאין הבעל חוב יכול ליטלן בחובו. וכן מה שהחתן פוסק לה אינו יכול למוכרן. עד כאן. והרמב"ם כתב: מכר מטלטלים של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי מכרו קיים. עד כאן.

מכרו שניהם ביחד, או אפילו לקח מהאיש תחילה ואחר כך מהאשה, המכר קיים בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל ובשאר כל נכסי הבעל - אם לקח מהאשה ואחר כך מהאיש המכר קיים, אבל אם לקח מהאיש ואחר כך מהאשה או שמכרו שניהם ביחד המכר בטל, מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואפילו כתבה לו "דין ודברים אין לי עמך על שדה זו" וקנו מידה, אינו מועיל וטורפת מן הלקוחות, אלא אם כן קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לא היתה עושה משום נחת רוח. וכן אם מכר לאחד ולא נתרצית במכר ואחר כך מכר לאחר, לא שנא אותו קרקע ולא שנא אחרת, ונתרצית וחתמה לו, קנה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שלא נתרצית לראשון. וכל שכן אם מכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל שאינה כלום, שיכולה לומר מפני נחת רוח עשיתיו, אבל אם מכרה או נתנה לו מנכסי מלוג שלה, קיים.

כתב הרמב"ם: נכסי צאן ברזל שנגנבו או נאבדו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו מידה בעדים, ייראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם, אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי נכסי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. עד כאן.

שאלות לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע שהיה לו בענין שלא יהיה לה שיעבוד כתובתה ולא שיעבוד שאר שטרות שהיה לה עליו על אותו קרקע הידוע, ונסתלקה ממנו סילוק גמור, ונתנה לו הקרקע ידוע שנסתלקה ממנו במתנה גמורה שלמה וקיימת מעכשיו ולעולם, ובטלה מאותו קרקע שנסתלקה ממנו טענת נחת רוח עשיתי לבעלי ושאר כל הטענות המפסידות זו הסילוק, וקיבל בעדה ובעד כל הבאים מחמתה לבד יעקב בעלה אחריות הקרקע שנסתלק לו, והתנתה רחל בעיקר זה הסילוק שלא יתקלקל לה שום דבר מכל מה שחל שיעבוד שטר כתובה שנתחזק לה על יעקב בעלה, ולא שום דבר מכל מה שנתחזק עוד משיעבוד שום שטר שנתחזק לה עליו באיזו ענין שיהיה, אלא שישאר לה שיעבוד כתובת שטר או שאר שטרות שנתחזק לה עליו על כל שאר נכסיו חוץ מקרקע הידוע שנסתלק לו ממנו - אי הוי סילוק אי לא.

תשובה: אין סילוק זה מועיל, דקיימא לן כשמואל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כל זמן שלא קבלה עליה אחריות, ואפילו אמרה בשעת הסילוק על מנת שלא אוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אין מועיל כלום, דכל זה אומרת כדי לעשות נחת רוח לבעלה, ואין לך דבר שמבטל טענת נחת רוח אלא אם כן כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף של בעלה ממנו שהיא תשלם לו דכולי האי לא עשתה לנחת רוח לבעלה אם לא שגמרה להקנות, ובסילוק זה שקבלה עליה אחריות, אין בקבלת אחריות זה כח וטעם לומר שיבטל טענת נחת רוח, דמה היא מפסדת בקבלת אחריות זה דנימא כולי האי לא עבדה בשביל נחת רוח, דבשלמא כשקבלה עליה אחריות כשיטרפום בעלי חוב של בעלה מהלוקח שהיא תשלם לו, דבר גדול הוא שהכניסה עצמה לדבר זה ובשביל נחת רוח לא היתה עושה דבר זה אם לא שגמרה בדעתה להקנות, אבל באחריות זה מה היא מפסדת.

ואם תאמר האחריות שקבלה עליה היינו שאם מכרה כתובתה לאחר ואם תתאלמן או תתגרש ויבא הלוקח שלקח כתובתה לגבות מקרקע זה שנסתלקה ממנו שהיא חייבת לסלקו ותפרע לבעלה או ליורשין מה שיגבה הלוקח מאותו הקרקע, באותו אחריות לא היתה מפסדת כלום, דכיון שמחלה שעבוד אותו קרקע לבעלה לא יוכל הלוקח שקנה כתובתה לגבות מאותו קרקע דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהוא מחול, שהרי היא מכרה כתובתה ללוקח וכתבה ליה "קני לך איהו וכל שעבודיה" ומחלה שיעבודה שוב לא יוכל הלוקח לגבות מאותו קרקע, הילכך יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

ואפילו היה הסילוק מועיל, כגון אילו מכרו לאחר וקבלה עליה אחריות שאם יטרפנו בעל חוב שהיא תשלם לו, אפילו הכי לא נתמעט חלק האשה בשביל סילוק זה לפי תקנת טוליטולה שתטול האשה חצי עזבון המת בכתובתה והיורשים חצי האחר, כי אותו קרקע שסלקה עצמה ממנו בכלל עזבון המת הוא לחלקו בין היורשים ובין האלמנה, כי היא לא מחלה אלא שיעבוד כתובתה שאם ימכרנו שלא תטרפנו מן הלקוחות, או אם תתאלמן ויהיה חצי עזבון המת יותר מכתובתה שאז תטרוף כתובתה משלם לפי תקנת טוליטולה, אז לא תגבה כתובתה מאותו קרקע כי מחלה שיעבוד מעליו אלא תגבה כתובתה משלם משאר נכסי המת, כי לא מחלה ולא פחתה כתובתה כלום רק שיעבודה שעל אותו קרקע מחלה, הלכך גם עתה שיש לה חצי עזבון המת בכתובתה ואותו קרקע בכלל עזבון המת, אף אם תאמר שלא תטול ממנו בחצי חלקה בשביל שסילקה שיעבודה, מכל מקום בחצי עזבון המת זכתה ויטלו היורשים חלקם מאותו קרקע שסילקה שיעבודה ממנו והיא תטול ממקום אחר. ואפשר כיון שזוכה בחצי עזבון המת מכח התקנה ואינה באה לבית דין לגבות כתובתה אלא לגבות חצי עזבון המת מכח התקנה, נסתלק מכאן מחילת שיעבוד כתובתה שמחלה על אותו קרקע, והיא זוכה מכח התקנה אף בחצי קרקע שנסתלקה ממנה כי הוא בכלל עזבון המת.

וששאלת בעל אומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה ונתנה לאחר במתנה - אי הויא מתנה.

דע שאין במתנתה כלום, שהבעל חייב לכסות אשתו והיא אינה יכולה למכור וליתן לאחר הכסות שהוא קונה לה. ואפילו הכניסה לו הבגדים מבית אביה, הוי כאילו קנאם, שאם תתנם לאחר צריך לקנות לה אחרים. והמלבושים שהכניסה לו בין אם הן נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל אינה יכולה למוכרם וליתנם.

ומה שאומר לה שתעשה לה בתכשיטיה מה שתרצה, אין הלשון מועיל, שאני יכול לפרש שתעשה בהן מה שתרצה להשאילם או להפקידם ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם ואין מתנתה מתנה.

וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נכסי מלוג ונתחזק עליו שטר לשמעון ואחר ללוי, ולשמעון שהוא הראשון לא נתחייבה לו האשה עם ראובן בעלה בשטר, וללוי שהוא המאוחר נתחייבה, ומתה בחיי הבעל - מי קודם לגבות.

תשובה לוי המאוחר גובה ולא שמעון, דכיון שלא נתחייבה לו האשה, החיוב שנתחייב לו ראובן אינו כלום שאינו יכול לשעבד נכסי מלוג של אשתו לאחרים, אבל לוי שנתחייבה לו גם האשה גובה אע"פ שהוא מאוחר, כיון שהיא נתחייבה לו לא פקע שיעבודו אף על פי שמתה בחיי הבעל, אף על פי שהבעל שיעבד לשמעון המוקדם כל מה שעתיד לקנות והיה עתיד לקנות הקרקע של אשתו, מכל מקום הרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד, [כי] דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפרישית לעיל בסימן נ"ז אשה שצותה בשעת מיתתה לתת לפלוני כך וכך ממלבושיה ונתרצה לה הבעל אם יכול לחזור בו עיין במרדכי ס"פ הזהב מצאתי כתוב שהשיב אבי העזרי שהבעל יורש את אשתו המומרת: ומ"ש ויורש כל נכסיה בין צ"ב בין נ"מ כן משמע בפרק האשה שנפלו ובכמה דוכתי: ומ"ש בד"א במוחזק לה אבל בראוי כגון ירושה שראוי לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה לירש מימרא בר"פ יש נוחלין (דף קיג.) ומייתי לה מקרא ובתר הכי (קכה:) אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק:


ומ"ש אבל שבח נוטל במה שיירש ממנה וכו' שם (דף קכה:) אהא דא"ר פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כתב הרא"ש אבל בשבח נוטל שהרי כל הנכסים הם שלו וברשותו השביחו נכסי וגם אינו נוטל ממלוה אשתו ואפילו מה שהלוותה מנ"מ שלה בעודה תחתיו כדמוכח בפרק שור שנגח ד' וה' (מב:) דאין הבעל יורש נזקי אשתו לרבנן משום דהוי כמלוה ואע"פ שאם היו באים לידיה בחייה היה בהם דין נ"מ כדקתני במתניתין דמציאת האשה (סה.) כך פירשו התוספות ול"נ דאם הלוותה האשה מנ"מ שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה ירית בעל ההיא מלוה שהרי שלא כדין הלוותה קרן של נ"מ שלו שהקרן ברשותו הוא ליטול הימנו פירות ולא עדיף ממכרה שהתקינו באושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות משום דכלוקח ראשון שויוהו רבנן וכ"ש אם הלוותה ממון שהיה בידיה שהבעל מוציא מידו ויורש אותה מלוה אבל אם מתו מורישי האשה והניח מלוה ביד אחרים ומתה האשה קודם שגבתה המלוה או אם היה מלוה ביד אחר כשלקתה ומתה קודם שגבתה בהך מלוה לא ירית לה בעל והיינו דומיא דנזקי אשתו עכ"ל וה"ה כתב בפרק ראשון מהלכות נחלות לא הזכיר רבינו בדין הבעל במלוה שום דבר אבל ממ"ש בפרק כ"ב מה"א כל נכסים שיש לאשה בין נ"מ וכו' ואם מתה בחיי הבעל יורש הכל ולא חילק כלל בין נכסים לנכסים נראה קצת שהוא סובר כדברי ר"י ן' מיגאש ז"ל שכתב שהבעל יורש את המלוה והאריך בזה וחלק במלוה ע"פ בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיים דאשה והוא עצמו כתב שהרי"ף ור"ח חלוקים עליו ואומרים שדין הבעל במלוה כדין הבכור והוא ז"ל חשש לדבריהם ולא עשה מעשה כדבריו והרמב"ן והרשב"א ז"ל דעתם כדעת הגאונים שאין הבעל נוטל במלוה וכן עיקר ומ"מ זהו כשנתברר שהמלוה היא מן האשה אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות יוצאות על שמה אין חזקתן שלה כמו שיתבאר פ"ט עכ"ל. ותשובת הרשב"א בדין זה אכתוב בסמוך. כתוב בתשובות הרא"ש בסוף כלל נ"ד על ראובן שחלק נכסיו והניח קרקע לבתו לנדוניתה בתנאי שאם תמות קודם נישואין שישאר הקרקע להקדש וחלתה חולי מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחלייה ועשו ז' ברכות כדי שיירשנה ומתה מהחולי זה ולא קרב אליה הורני אם יירשנה ונראה דלא משום דלא היתה ראויה לביאה דהוה כנכנסה לחופה ופירסה נדה ועוד דמי להאי דאמרינן בעלמא הוא עשה שלא כהוגן וכו' והשיב נראה דאין באותה חופה כלום חדא כמ"ש כיון שלא היתה ראוייה לביאה ועוד דאזלינן בתר דעת ראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשוה יורשיו רק שיירו כדי שתינשא בו בתו וכ"ש שלא היה בדעתו שיבוא לידי נכרי ע"י הערמה הלכך אומדנא דמוכח והקרקע הוא הקדש עכ"ל:


מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי קי"ל דה"ה ליורשי יורשיו ואם היה לו בת וכו' עד ובעל הבת יורש מבואר בגמרא פרק יש נוחלין (דף קכה:) גבי ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרא לירתאי: כתב הרשב"א בתשובה גרסינן בפרק יש נוחלין אמר רב פפא אין הבכור נוטל במלוה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואיכא מרבוותא דסברי כיון דפלגניהו ולא אמר אין הבעל והבכור נוטלין בראוי כבמוחזק ש"מ בעל נוטל בראוי דמלוה וכן דעת ר"י ן' מיגא"ש ז"ל אבל ר"ח והרי"ף אמרו שאף הבעל אינו נוטל במלוה והדיין מה שיראה בעיניו יעשה ובאמת כי רובן של חכמי הדורות הסכימו שאין הבעל נוטל במלוה דראוי הויא אפילו לגבי בעל ומיהו מסתברא דוקא במלוה שנפלה לה בירושה וא"נ במלוה שהיתה לה עד שלא נשאת ואי נמי במלוה שנעשית ממעות ששיירה לעצמה וכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בהן וא"נ לאחר נשואים ובשקנו מידו הא לאו הכי הרי זכה הבעל באותן המעות כדין נכסי מלוג וא"א לה להפקיעה ממנו דלא גרע לותה ממכירתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות ועוד מסתברא שאפילו היו לה מעות קודם שנתארסה ושיירתם לעצמה בפירוש עד שלא תתארס שלא יהא לבעל בהן כלום לא עשתה כלום דמיד זכה בהן הבעל ממילא כדין נכסי מלוג אא"כ כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בה דאי לא מברחת למה לי לאוקמי בשיירה היא וכן בפרק חזקת (מט:) דאוקימנא בכותב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי על שדה זו ובפרק בן סורר (עא:) דאוקימנא בשנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהם לוקמינהו דכולהו בנכסים ששיירה לעצמה שזה היה יותר קרוב ומצוי ומלוה שיש לה אצל הבעל כ"ש אם הלוית לו קודם שנישאת שהרי זכה בהן מתחיל' כדין נכסי מלוג ואפי' דשיירה לעצמה מעיקרא לפי מה שאמרנו ואפי' כתב לה דין ודברים אין לי בהם אפ"ה הבעל יורש מחצית אותה מלוה לפי שאמרו בפ' י"נ (קכו.) גבי בכור שאינו נוטל במלוה ובמלוה שעמו פלגי יש גורסין שם כן ולומר שהמלוה שעם הבן הבכור כלומ' שהלוהו אביו מספק' לן אם הוא מוחזקת אצלו או לא וכיון שכן מספיק' חולקים ונוטל באותה מלוה מחצית הבכורה כדין ממון המוטל בספק ואם הדין כן בבכור כ"ש בבעל ואם היה לה משכונא על קרקע אם הוא אתרא דלא מסלקי הבעל נוטל בה לפי שהמשכונא כקנוייה אצלה ואפי' הבכור נוטל בה פי שנים כדאיתא בפרק א"נ (סז:) וכל משכנתא סתם הרי היא כאתרא דלא מסלקי משום דסתם משכנתא שתא ואין קרוי אתרא דמסלקי אלא במקום שאיפשר ללוה לסלק את המלוה כל זמן שירצה ואפילו ביומו והכי מוכחא לי שמעתא התם עכ"ל והוא בתשובה להרמב"ן סימן ס"ג ובתשובה אחרת כתב וז"ל דעתי באמת נוטה לדברי ר"ח והרי"ף במלוה שהיא ראוייה וגם הר"י הלוי חושש בפירוש לדבריהם הלכה למעשה אחר כל הראייות שהביא":


כתב הרמב"ם הנושא אשה שהיא אסורה לו וכו' אא"כ אומר האב שחפץ בנישואים בפכ"ב מה"א וכתב ה"ה הנושא אשה שהיא אסורה לו וכו' מפורש בתוספות פ"ב דיבמות וכן הנושא את הקטנה וכו' זה מבואר בהרבה מקומות ונתבאר בהלכות ביבמות פרק ב"ש דקטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יורשה אבל הפקח וכו' זה למד רבינו ממ"ש שאין לה כתובה כנזכר פי"ו וכשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו:


והחרש שנשא וכו' זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ובהשגות כתוב שאע"פ שהיא בת דעת ונישאת לו אינה יורשה שמה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ע"כ:


קטנה שנתקדשה פרק האיש מקדש (מה:) נתקדשה לדעת אביה וכו' ופסק רבינו ספ"ז מה"א כדברי רב הונא וכ"ש לענין ממון ירושה שהעמד ממון על חזקתו ולזה כתב רבינו בין בפניו עד כאן לשון הרב המגיד ז"ל: ב"ה כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות נחלות גבי הא דאין הפקח יורש את אשתו החרשת שאפילו נתפקחה אחר שנשאה אינו יורשה. וכ"ע בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שהרי אין כאן שום אישות:


וכתב הרשב"ם אפילו אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל שאין הירושה נפקעת אלא בגירושי (ב"ה) וכבר נתבאר בדברי הרא"ש והרשב"א שאין בכלל זה מה שהלוית מנכסי מלוג ומסתבר טעמייהו:


גמורים אבל ודאי ארוסתו וכו' בפרק מי שמת (קמו:) אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם א' שאמרו לו אשתו תותרנית היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה נפל עליה חורבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינו יורשה ופרשב"ם דה"ג הואיל ונכנס אחריה לבודקה בנשואה מיירי דכיון שהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו ואינו זוכה בירושה ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה ויש גורסין הואיל ולא נכנס עמה לבא עליה אלא לבודק' ומוקי לה בארוסה ולא נראה לי דאפי' בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסה לחופה לא ירית לה וכתוב במישרים נכ"ג ח"ח בן מיגאש פירש כפרשב"ם וכתב הרא"ש נראה דל"ק דאמרי' בכתובות נכנס עמה לחצר סתם חצר דידיה לנישואין וזו החורבה שלו היתה ונכנס עמה לבודקה והוא טוען שנכנס עמה לשם נשואין אם לא ימצאנה תותרנית ולא מצאה בעלת מום והרי היא אשתו וזכה בירושת' ואמרו חכמים הואיל וכניסתה היתה לבדקה לא חשבינן להך כניסה נישואין ואינו יורשה והשתא אין ראיה לפסק רשב"ם ועוד אי האי עובדא בנשואה איירי מה הוצרך ליכנס אחריה לחורבה כדי לבדקה למה לא בדקה בתוך ביתו ע"כ והתוספות כתבו כדברי הרא"ש ז"ל ובסימן נ"ז כתבתי תשובת הרא"ש שכתב לדחות פירשב"ם:


ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפרק כ"ב וכתב הרב המגיד בהלכות פרק אע"פ ודע שלפי שיטתינו שאין כופין הבעל לגרש מחמת שום מרד אין צורך להוראה זו שהרי אין כופין הבעל ואם גירשה מעצמו ודאי אבד כתובתה עכ"ל ומה שהביא רבינו דברי הרמב"ם כדי לסייע להרא"ש איכא למידחי דשאני התם שהוא אינו רוצה לגרש ואע"פ שהוא רוצה להתגרש לא הפסיד הוא זכותו בשביל כך:


נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' משנה בפרק מי שמת (קנח.) נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב ופירש"י נכסים. נכסי צ"ב בחזקתן ובגמ' מפרק בחזקת מי כתובה מנה ומאתי' ותוס' בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה הם נכסי מלוג. ובגמרא (שם) נכסים בחזקתן בחזקת מי ר"י אומר בחזקת יורשי הבעל ורבי זירא אמר בחזקת יורשי האשה ור"ל משום בר קפרא אמר יחלוקו ופסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כבר קפרא:


ומ"ש רבינו וכגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע וכו' פשוט הוא: ב"ה לכאורה אבל לפירוש הר"ש מיינבו"ל דלא חייש להתפסת צררי במת פתאום כמו שנתבאר בסימן צ"ו א"צ לדחות בכך:


אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ונתנה במתנה קודם לכן ונשאת הבעל אינו זוכה בהם וכו' בפרק האשה שנפלו (דף עח: עט:) ההיא אתתא דבעי' דתיברחינהו לניכסה מגברא לברתה אינסיבא ואיגרשה אתאי לקמיה דרב נחמן קרעי' רב נחמן לשטרא א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ה"מ לאחריני אבל לברתה יהיבה אפ"ה במקום ברתה נפשה עדיפא לה מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים דברי רשב"ג וחכמים אומרים רצה מצחק בה עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח א"ר זירא ל"ק הא בכולה הא במקצתה ואי לא קננהי לוקח נקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש ופירש"י דבעי' דתיברחינהו לנכסה. אלמנה היתה ובאת לינשא והיתה מקדמת ונותנתו לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם שלא יזכה בהם והודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש: אתאי לקמיה דרב נחמן. לתבוע להחזיר לה הנכסים והבת הוציאה שטר מתנתה וקרעי' רב נחמן: שטר פסים. שטר פיוסים שמפייסה לקבל מתנה זו להפקיע זכות בעלה קודם נישואין ולא שיזכה המקבל זה בהם: אם רצה. המקבל הזה: מצחק בה. ומחזיק בהם עולמית: עד שתכתוב. בשטר זה מהיום נתונים לך לכשארצה יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה: הא בכולה. כי אמר שמואל לא קני בכותבת לו כל נכסים דכיון דלא שיירה מידי לנפשה אם תתגרש אנן סהדי דלא גמרה ומקניא והא דקתני רצה מצחק בה בכותבת מקצתן: ואי לא קננהי לוקח ליקנינהו בעלה. לשמואל בכותבת כולן דאמר לא קני כיון דלא קני מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו: כנכסים שאינם ידועים. שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה דסבור שהמתנה גמורה וכתב הר"א עד שתכתוב לו מהיום לכשארצה פירוש מהיום תחול המתנה לכשארצה לקיימה אבל בכל פעם שתרצה הרשות בידה לבטל וכן כתב הר"ן בשם ר"ח אבל מדברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות נראה שהוא מפרש עד שתכתוב בשטר זה מהיום נתונים לך לכשארצה יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצאת קיימת למפרע מיום שנכתב השטר ואם בא להחזיק תאמר איני רוצה וכתב הר"ן וזה על דרך מאי דאמרינן בקידושין פרק האומר דעל מנת שירצה היינו דאמר אין וכל היכא שאמר אין קנה למפרע אפי' הם מטלטלים ובשעה שתרצה עומדים בר"ה כדמוכח בריש המפקיד (לד.) וכ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א וכתב עוד הרא"ש ל"ק כאן בכולה כאן במקצתה ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור ש"מ בפרק מי שמת וכתב הר"ן רש"י כתב שבשעת מתנה הודיעה לעדים שאין מתנתה זו אלא להבריח זכות בעלה מהם ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש כלומר שלא התנתה כן בפירוש אלא שגלתה דעתה בכך ולא נהירא דהכא פליג רב ענן כדאיתא בגמרא ואילו גלתה דעתה ליכא מאן דפליג כדאמרינן בפרק מי שמת אפילו למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גליא דעתה אבל הא גליא דעתה וגם הרא"ש כתב על דברי רש"י ולא נהירא לי דא"כ אפי' מקצתן נמי כיון דאיכא תנאי ועוד דאי איכא עדים אמאי בעי רבא לפלוגי בין ברתה לאחרינא ועוד אי כתב ידן יוצא ממקום אחר מה מועיל מה שהודיעה לעדים לא אתי בע"פ ומרע לשטר ועוד אמרינן בפרק מי שמת אפי' למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתה דמשום אינסיבי והא גליא דעתה והתם לא היה תנאי דאילו היה תנאי לא היה טועה רב ביבי לקיים המתנה אלא גילוי דעת שאמרה שהיתה רוצה לינשא והא גילוי דעת מועיל לכ"ע אפי' למ"ד מברחת קנה כי ההיא (קידושין נ.) דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י מכלל דמברחת אפי' גילוי דעת אין כאן אלא שידוע לעולם שאשה זו עומדת לינשא וכשכותבת כל נכסיה לאחר אנו אומדין דעתה שלהבריח מבעלה נתכוונה דלא שביק איניש נפשיה וכו' וכן אם נשאה מיד סמוך לנתינת הנכסים הילכך אמדי' דעתה דנתכוונה להבריח הנכסים מבעלה שלא יאכל הפירות וגם לא יירשנה אם תמות ושתוכל למכור פירות כל פעם שתרצה הילכך הפירות אוכל מקבל המתנה כל זמן שיושבת תחת בעלה וגם לא מכרתו ונתנתו לאחר שהרי היא כוונה שלא יהיה הבעל נהנה מהם ואם היו הפירות שלה היה הבעל נהנה מהם דימכרם וילקח בהם קרקע ועוד אומדנא דמוכח שכיונה שיהיו הפירות של המקבל מתנה לפי שהיא יודעת שלא תמצא מי שישתדל בהם לעבדם ולשמרם ולא יכסיפם אם לא יהנה בפירות וגם אם תמות בחיי בעלה ישארו ביד המקבל מתנה דאל"כ ירשנה בעלה דאין לה יורש קרוב ממנו והיא כיונה להבריח ממנו הילכך ע"כ ישארו ביד המקבל מתנה ואם מת בעלה ומתה היא אח"כ אפי' קודם שחזרה בה מן המתנה חוזרין הנכסים ליורשיה דאזלי' בתר אומדנא שלא נתנתם לו אלא כדי להבריחם מבעלה ומיד שמת בעלה בטלה האומדנא וחזרו הנכסים לרשותה מידי דהוה אמתנת ש"מ בכולה דאם עמד חוזר ואם עמד ונתרפא מאותו חולי ומת אח"כ קודם שחזר בו נתבטלה המתנה ממילא עכ"ל הרא"ש ז"ל ונתבאר דברי רבינו ועיין במרדכי בפרק הנזכר :


ומ"ש מת הבעל תחזיר לידה ואפי' מתה אחרי מות הבעל מיד וכו' כתב הרמ"ה שישאר למקבל שיעור לשון זה כך הוא אפי' מתה אחרי מות הבעל מיד וכו' אע"פ שכתב הרמ"ה שישאר למקבל הרא"ש כתב שתחזור ליורשיה והלכה כהרא"ש דבתרא הוה וז"ל הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתינשא אע"פ שאם נתגרשה או שנתאלמנה תבטל המתנה כמו שיתבאר בהלכות מתנה אין הבעל אוכל פירותיהן ואם מתה בחייו אינו יורשה שהרי נתנה אותם קודם שתינשא וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם נישואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות מאותה המתנה ואם מתה אינו יורשה עכ"ל והר"ן האריך בנתינת טעם לדבריו ואחר כך כתב אבל אחרים אומרים עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל דינם לגמרי כנכסים שאינם ידועים שאין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה כל זמן שלא מכרם הבעל יורש אותם בין במברחת בין בכותבת מהיום ולכשארצה והבריחה מועלת לה שאם מוכרת ונותנת קיים בנכסים שאינם ידועים דיכולה היא ג"כ ליתנם במתנת ש"מ שאינה כירושה אבל כל שלא זכתה אותם לאחר הבעל יורש אותם ואיני רואה דבריהם במברחת מן הטעם שכתבתי למעלה אבל בכותב מהיום ולכשארצה נראה שהבעל יורש אותם וכ"ש למי שסובר שירושת הבעל דאורייתא שהדבר ברור שאין זה מספיק לעקור ירושתו ולענין פירות שאכל מקבל מתנה בכתבה לו מהיום ולכשארצה אף על פי שלא רצתה מעולם נראה שאין מוציאין אותם מידו דמסתמא מחלה להו כיון דברשות קא אכיל עכ"ל: וכתב עוד הר"ן אמרו בשם הרא"ם דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנת חלוטים מתנת עלמין אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי וכתב הרשב"א שיש לדקדק לפי דבריו עכשיו שהכל כותבין כן אם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש ואני למד מדברי מורי הרב ז"ל שכתב בבבא בתרא גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמננו זה אינו צריך לומר כן בפירוש שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאילו צוה בפירוש כתבוה בשוקא הוא ואיפשר לדון כאן כן ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינין שא"א לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות רגילין לכתוב ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש איפשר לומר שתהא מתנה קיימת עכ"ל: ב"ה וכל זה כתב הרב המגיד בפ"ו מזכיה ומתנה בשם הרשב"א וסיים בהם והא רואים שידעה ולא מיחה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש איפשר לומר שתהא מתנתה קיימת עד כאן לשונו: דברי הריב"ש בדין זה בסימן קמ"ג:


כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה אחר שניסת וכו' בר"פ האשה שנפלו (דף עח:) אסיקנא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה בין שנפלו לה נכסים משנתארסה וניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות:


ומ"ש שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחלה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח גוף ופירי אלא לענין זה הוא מכר וכו' כ"כ הרא"ש בפרק נערה שנתפתתה אהא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות:


ומ"ש בשם הרמב"ם שהבעל מוציא מיד הלוקח פי' כל ימיה אבל לא גוף הקרקע וכו' הוא בפרק כ"ב מהלכות אישות וכתב הרב המגיד שגוף הקרקע מכור ואם ימות הוא בחייה זכו הלקוחות וכן מבואר בירושלמי פרק הכותב והר"ן פרק שנתפתתה כתב בשם הרשב"א אהא דתקנת אושא מוציא דאמרינן היינו לומר שעד שמתה זכותן תלוי ועומד בידן שמא ימות הוא בחייה והן נכנסין לנחלה והכי איתא בירושלמי בפרק הכותב אבל עכשיו שמתה בתיי הבעל מוציא מידן זכות זה שיהיה תלוי ועומד בידן ולא מוציא ממש קאמר דנכסים לאו ביד הלקוחות הוו קיימי עכ"ל וזה מבואר בדברי הרא"ש ז"ל :


ומ"ש שהבעל צריך ליתן דמים וכו' ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים ה"ה בפרק כ"ב מהלכות אישות הזכיר מחלוקת זה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן ז"ל הסכימו שנוטלן בלא דמים ומיהו כתב הרי"ף דאי איתנהו להנהו דמי דשקלה איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דלמא מציאה אשכחה וכתב עליו הר"ן בשם הרשב"א דמלשונו זה משמע דאע"ג דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש איתנהו דשקיל מלוקח אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו זוזי והו"ל כעין פקדון דאגלאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אחלפינהו אע"ג דחילופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללוקח דמכי שלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר א"ל אנא מטלטלי שבקא לי וזוזי דידכו קמו עליה בהלואה ואינו משלם וכ"כ ה"ה בפכ"ב מהלכות אישות ג"כ בשם הרשב"א ז"ל ודבר זה מבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב אם הדמים שלקחה מיד הלקוחות קיימים בעצמן מחזירין ללקוחות :


ומ"ש רבינו בשם רבינו אפרים שאפי' הודה הבעל שהם בידו א"צ להחזירם כ"כ בשמו רבינו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ד. ומ"ש אבל אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרם וכו' עד אית ליה דינא להחרים סתם בכך כן כתב הר"ן בפ' נערה שנתפתתה והרב המגיד בפכ"ב מהלכות אישות בשם רבינו אפרים. ומ"ש בשם הרא"ש אפי' נמצאו בידה מעות ואין ידוע אם הם אותם וכו' בפרק הנזכר וכבר נתבאר שכך פירש הרשב"א דברי הרי"ף וכך יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל:


נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחילה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים משנה בפרק האשה שנפלו (שם):


בד"א בנכסים ידועים לבעל וכו' ארישא דמילתא קאי שכתב שאם מכרה משניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות ודין זה הוא במשנה פרק האשה שנפלו ר"ש חולק בין נכסים לנכסים וכו' נכסים שאינם ידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הלכה כר"ש:


ומ"ש ואיזה הן שאינם ידועים כגון שנפלה לה ירושה במ"ה וכו' שם א"ר יוסי בר חנינא ידועים מקרקעי שאינם ידועים מטלטלין ור' יוחנן אמר אלו ואלו ידועים הם ואלו הם שאינם ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במ"ה ותניא כוותיה דר' יוחנן:


ומ"ש לא הכיר הבעל באותם המורישים וכו' עד וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות הכל דברי הרא"ש בפ' הנזכר מסברת עצמו וכתב הרשב"א בתשובה לאו דוקא שנפלו לה במ"ה אלא ה"ה אפי' בשנפלו לה במקום שהיא ובעלה שם כל זמן שלא ידע הוא כשנפלו לה ולא הספיק לדעת עד שמכרה או נתנה היא כן פירש הר"י ן' מיגא"ש וכן מה שאמרו שנפלו לה נכסים כלומר בירושה לאו דוקא אלא ה"ה אפילו ניתנו לה במתנה או שמצאה מציאה זה הכלל כל נכסים שיבואו לה ולא ידע בהם הבעל עד שמכרה או נתנה ואפי' לא נתנה אותם במתנה גמורה אלא בהברחה אין הבעל מוציא מיד אותו מקבל מתנה וכדתניא הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה וכו' ואע"פ שלא קנה מקבל מתנה לגמרי אפ"ה מתנה זו מוציאה מיד זכות הבעל שאין הבעל אוכל פירות אותם נכסים כיון שלא ידע הבעל באותם נכסים עד שנתנתה היא ומעתה זו שנתנה לבנותיה קודם שידע בהם הבעל מתנתה קיימת ומ"מ אותם פירות ששיירה היא בנכסים עד שתמות זכה בהם הבעל ולא שיזכה הבעל בכל הפירות ויכלה אותם לפי שאין הבעל זוכה בגוף נכסי מלוג ותנן נפלו לה נכסים וכו' פירות התלושים מן הקרקע ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עכ"ל וכבר כתבתי תשובה זו בסוף סימן פ"ה וכתב עוד בתולדות אדם לרשב"א סימן כ"ז שאלת ראובן שמת והיו לו שתי בנות יורשות נשואות לבעל אחת לשמעון ואחת ללוי ועמדה אשתו לוי והודית לשמעון בעל אחותה שאביה צוה לפני מותו שיתנו לו מנכסיו מאה דינרים אם היא נאמנת אם הודאתה זו היתה בב"ד קודם שידע לוי בעלה אם נפלו לה אותם נכסים קי"ל כר"ש דנכסים שאינם ידועים לבעלה אם מכרה ונתנה קיים והודאתה בב"ד כנתנה דמי ואם ידע הבעל קודם הודאתה בבית דין אין בדבריה כלום ליתן לשמעון המאה דינרים ומכל מקום יש כאן מקום חקירה אם מת הבעל בחיי האשה אם יגבה שמעון זה מן האשה מחמת הודאתה לפי שאיפשר לה לטעון כשהודיתי לך לא היה אלא כדי להפסיד על בעלי וכיון שבאותה שעה לא הייתי נאמנת נתבטלה הודאתה ואינה חוזרת ונעורה עכשיו וכעין מ"ש הראב"ד גבי האומר שטר אמנה הוא זה ומ"מ מסתברא דכאן נאמנת היא לפי שקרן נכסי מלוג שלה הוא ונאמנת היא עליו שאין לבעל בקרן כלום כל שלא מתה האשה בחייו וזה נראה לי נכון עכ"ל :


וכמו שהיא אינה יכולה למכור כך הוא אינו יכול למכור לבדו ואם מכר המכר בטל מיד בפרק חזקת (דף נ.) אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו כלום ומסיק בגמרא כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקה וכתב הרא"ש ע"ז לכאורה משמע דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל ואם מתה איהי איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחלתו ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופי' ה"ר יונה הטעם משום שבח בית אביה בטלו המכר לאלתר והא דקאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ה"ה דלאלתר בטל אלא לרבותא נקט אע"פ שלא ערערו על המקח עד שמתה היא והאי דנקט גמרא דידן דזבין הוא ומית אתיא איהי ומפקע אע"ג דה"ה דמתה היא איהו מפיק ואפי' לאלתר מכרו בטל משום דעיקר חידוש דברי אמימר לאשמועינן דאשה שמכרה הבעל מוציא מיד התם דוקא כשמתה אבל כשמת הוא מכרה קיים ואיידי דנקט אשה שמכרה נקט נמי איש שמכר הילכך מפרש ליה תלמודא דומיא דאשה שמכרה עכ"ל. וכך נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק כ"ב מהל' אישות בעל שמכר בנכסי אשתו בין נצ"ב בין נ"מ לא עשה כלום:


ומ"ש ואפי' הוא יכול לערער עליו כן משמע מדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך:


ומ"ש ול"מ נ"מ וכו' אלא אפי' נצ"ב שהם באחריותו אם מכרן לבדו מכרו בטל בפרק אלמנה לכ"ג (דף סו:) תניא המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפי' הכניסה לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתב הרא"ש פירש"י מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא ל"מ אם מת הוא או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אם מכר הוא בלא דעתה אלא אפי' מתה היא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לא מכירה ודאית הואי שמא ימות הוא ונמצא מכירה שלא כדין משמע מתוך לשונו שכל זמן שהאשה קיימת אין הבעל יכול להוציא ולבטל מה שמכר אבל כשמתה אז יורש כחה וכמו שהיתה היא יכולה לבטל המקח ולהוציא מן הלקוחות בכל עת שתרצה כך הוא יכול לעשות עתה ותימה הוא לומר דכל זמן שהאשה שותקת יהא המקח קיים וכו' ונראה לפרש הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר דתיקון רבנן שלא יתקיים המקח בדבר זה כלל שלא תהא האשה צריכה לטרוח ולהוציא מן הלקוחות לאחר מיתת בעלה ולא דמי לנכסי בעלה שהוא מוכר והמכר קיים עד שתטרוף כתובתה מהם דהתם לא חשו חכמים לטורח האשה שמא יפרעו לה כתובתה ולא תצטרך לטרוח אבל בנכסים הללו שאפי' אם ימצא לו בעל נכסים יכולה לומר איני רוצה אלא אלו חשו חכמים לטורח האשה ובטלו המקח לאלתר וכן פי' ר"ג מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל עצמו האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא ור"ח פי' דאפי' אם מכר הבעל הוא עצמו מוציא דתיקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל דרשב"ג לטעמיה כדאמרינן בפרק השולח תניא העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ובעל חוב גובה משאר נכסים כלומר אם רצה מוכר אותה שדה וגובים משאר נכסים רשב"ג אומר ב"ח גובה משאר נכסים כתובה אינה גובה משאר נכסים כלומר אינו יכול למכור אותה שדה כלל ואם מכר המכר בטל לאלתר והבעל מוציא מיד הלקוחות אף אם האשה שותקת והכי איתמר בירושלמי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו מכרה ה"ז מכור והלוקח יחוש לעצמו רשבג"א לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין וכ"ש הכא בשום שהכניסה וכן נמי בשום שהכניסה לה דעדיף מאפותיקי ויכול הבעל לבטל את המקח שמכר ורי"ף כתב והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רבן שמעון בן גמליאל הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה וכתב הרמב"ן דהיינו ספיקו דרב אלפס משום דרשב"ג לטעמיה כדפרישית ושמא קי"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרו דהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף מן הלקוחות וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות עכ"ל וכתב עוד דפסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טריפה כרבנן:


ומ"ש רבינו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל איני רואה הוכחה ברורה בדברי הרא"ש לומר שהוא מסכים בכך וז"ל הרשב"א בתשובה מה שאמרת שאם מכרה היא בנכסי מלוג בחיי בעלה ששניהם מוציאין מיד הלקוחות ולומר שאפי' מת הבעל בחייה האשה מוציאה מיד הלקוחות הא ליתא והדברים מוכרעים ממקומם שגוף הנכסים לאשה הן ואין לבעלה בהם בחייה אלא אכילת פירות בלבד וזה שהוצרכו לתקנת אושא לגופה של קרקע ולאחר מיתה ועוד דבהדיא אמרינן בירושלמי האיש שמכר בנכסי מלוג בחיי אשתו ומתה בחייו הבעל מוציא מיד הלקוחות למה"ד לבן שמכר בנכסי אביו ומת האב הבן מוציא מיד הלקוחות והאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי הבעל ומת הבעל אין האשה מוציאה מיד הלקוחות למה"ד לאב שמכר בנכסיו בחיי הבן ומת הבן אין האב מוציא מיד הלקוחות ואל יטעך מה שאמרו בפרק אלמנה לכ"ג מעשה היה ומכרו שניהם לפרנסה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שניהם מוציאין מיד הלקוחות כי זה דרך אחר יש לו והרי"ף כתב משמן של גאונים שלא הוברר הדבר ולא נעשה בו מעשה עכ"ל. והרמב"ם כתב בפרק כ"א מה"א בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נצ"ב בין נכסי מלוג לא עשה כלום וכתב ה"ה פי' מקחו בטל מיד וזה דעת הרבה מהמפרשים דודאי בנצ"ב בטל מיד ובהשגות א"א לא מצאתי בנצ"ב שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רשב"ג ורבנן פליגי עליה בירושלמי פרק אלמנה לכ"ג ע"כ והירושלמי שהזכיר בשדה שעשאו לה אפותיקי הוא ושם השוו נצ"ב שהכניסה לו לאפותיקי ודעת הרמב"ן לפסוק בנצ"ב שמקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואף הרשב"א הסכים לדעת רבינו בנצ"ב וזה דעת הגאון ועיקר עכ"ל:


ומ"ש עוד רבינו על דברי הרא"ש וכתב דוקא בקרקע וכו' אבל המכנסת לבעלה מטלטלים וכו' אין הבעל יכול למוכרם וכו' ג"ז בפסקיו בפרק הנזכר ועל מ"ש אין הבעל יכול למוכרם אע"פ שיש לבעל נכסים כנגד נדוניתה נתן טעם לפי שהאשה חפצה בשבח בית אביה: וכתב המרדכי בס"פ האומנים שאין אדם יכול למשכן בגדי אשתו ומצאתי כתוב דן הר"ח על אשה שלוותה על בגדיה או על תכשיטיה ואח"כ הלך בעלה והוסיף ולוה עליהם יותר אם מידיעתה עשה הבעל אז המלוה יכול לתופסם בשביל כל ההלואה אבל אם שלא מדעתה לוה היא יכולה להוציא מן המלוה באותם מעות שלוותה היא כי כך שנינו אין לבעל בבגדי אשתו כלום ולא בתכשיטיה ואפילו אם לוה הבעל מתחילה עליהם והיא אומרת שעשה בלא ידיעתה דין הוא שיחזיר לה אם תשבע דשלא מדעתה לוה בעלה עליהם עכ"ל כתוב במישרים נכ"ג ח"י על הא דאמרינן שאין הבעל יכול למכור מטלטלין שהכניסה לו וכ"ש שאין ב"ח נוטלן בחובו :


ומ"ש בשם הרמב"ם מכר מטלטלין של נצ"ב אע"פ שאינו רשאי מכרו קיים הוא בפכ"ב מה"א וכתב ה"ה זה הדין לדעת הראב"ד ודאי אמת הוא דלא עדיפי מקרקע שהוא סובר שאם מכר מכרו קיים אבל הרשב"א והרמב"ן ז"ל נחלקו בזה ואמרו שאפי' במטלטלין המכר בטל וכבר הארכתי בזה בה' מכירה פ"ל ושם כתבתי שדעת רבינו האי כדעת רבינו עכ"ל. וכתב הריב"ש בסי' כ"ב וקשה שלדעת כל האחרונים אף אם מכרם אינם מכורים אע"פ שאין כן דעת הרמב"ם מ"מ אף לדעתו אינו רשאי למכרם והטעם מדאמרינן בירושלמי שכתב הרי"ף בפרק מציאת האשה א"ר יוסי הדא אמרה אין אדם יכול למכור כלי אשתו וכתב בתשובת הרשב"א סימן תתקל"ו שיכולה האשה למחות בבעלה שלא ימכור מלבושים ותכשיטיה שעשה לה חמיה לקיים מה שהתנו בשעת שידוכין שיעשה לה וכן יכולה למחות שלא ימשכנם ואם מכרם שלא מדעתה כופין אותו ב"ד לעשות לה אחרים כמותם או לתת לה דמיהם והיא תקנה ואם יאמר שברשותה מכרם אי נמי שלא ברשותה ונתתי לה המעות נאמן בשבועת היסת: ב"ה דין הממשכן כסות אשתו כתבתי בס"ג ע"ג: וכתב הרמב"ם בפרק ל' מהל' מכירה שמטלטלין שנתן לה משלו דינם שוה לנצ"ב שאינו רשאי למכרם לכתחילה עכ"ל כתוב בהג"ה אשיר"י פרק הגוזל קמא אהא דמסיק התם נעשה כמי שהקנה לאשתו ובניו כסותו מכאן נ"ל שאין אדם יכול למכור בנכסי אשתו שקנה לה ואפי' לא בא לידה ואפי' אין לו במה להתפרנס אינו יכול למוכרם עכ"ל: וכתב מהרי"ק בשורש י' ע"ז דאין חילוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול אבל כלי זהב ובדולח יכול למכרם אם הוצרך להתפרנס מהם ואם קרובים נתנו לה בין תכשיטין בין בגדים יכול הבעל למכרם לפרנס עצמו :


מכרו שניהם ביחד או אפי' לקח מהאיש תחילה וכו' בפרק חזקת (ד' מט:) אהא דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייק בגמרא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא באותן שלשה שדות אחד שכתב לה בכתובתה וא' שייחד לה בכתובתה ואחד שהכניסה לו שום משלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא לה איבה דא"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג הא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו כלום כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהי ומית אתיא איהו ומפקא א"נ זבנה איהי ומתה אתא איהו ומפיק בתקנת אושא אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא א"נ זבנה איהי לדידיה זבינייהו זביני ופירשב"ם הא ראיה יש ראיית עדים או שטר תועיל בו לקיים מכירתה דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה קנה: תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי לקנותו: מי לא תנן. דכי הך טענה יכולה אשה שתטעון לאחרים שקנו מבעלה וכ"ש שמכרה לבעל עצמו: לקח מן האיש. מן הבעל כל קרקעותיו המשועבדים לכתובת אשתו והיום או למחר אם ימות או יגרשנה תטרוף מלקוחות אם לא תמצא בני חורין: וחזר. זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה: מקחו בטל. לא בטל ממש שכל זמן שיחיה הבעל יאכל זה הלוקח פירות אלא האי מקחו בטל אחזר ולקח מן האשה קאי דהוי בטל לגמרי ההוא מקח וכשתבא לגבות כתובתה תטרוף ממנו: לא נצרכה. למתני מקחו בטל היכא דחזר ולקח מן האשה אלא באותן ג' שדות המשועבדות לה יותר משאר נכסים ודעתה סמכה עלייהו טפי דודאי לא גמרה ואקנייה אלא נחת רוח עשתה לבעלה: אחד שכתב לה בכתובתה. כלומר אחד מהג' שדות הוא שדה ששיעבד לה בפירוש והזכירה בשטר הכתובה וסמכה דעתה עליה טפי משאר נכסים: ואחד שייחד לה בכתובתה. לא נכתב בתוך השטר אלא לאחר הנישואין ייחד לה אחד משדותיו ועשאו אפותיקי לגבות ממנו כתובתה: ואחד שהכניסה לו שום משלה. שדה שהכניסה לו מבית אביה ושמו אותו וכתבו שויו בשטר הכתובה והם נצ"ב: למעוטי מאי. נקט ג' שדות הללו דהוי מקחו בטל ולא שדה אחרת: אילימא למעוטי שאר נכסים וקרקעות. של בעל המשועבדים לה: כ"ש. דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דאי לא כתבה ללוקח הו"ל איבה דא"ל בעלה עיניך נתת בגירושין או מיתה ולכן אין את מנחת למכור מנכסי כלום אבל בהנך ג' שדות לא א"ל בעל דמאחר שייחדם לה דין הוא שתערער במכירתן ואפ"ה מקחו בטל דכיון דמ"מ אינה שלה לגמרי כי אם של בעל מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אלא למעוטי נכסי מלוג דכיון דשלה הם אינה יגורה מבעלה למחות בו שלא ימכור ולא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ע"כ וז"ל הרי"ף והרא"ש אבל זבינו תרווייהו לעלמא ל"ש זבין איהו ברישא והדר זבינה איהי ול"ש זבינה איהי ברישא והדר זבין איהו א"נ זבנה איהי לדידיה זבינייהו זביני ולא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל נכסי הבעל בין נצ"ב בין שאר נכסי הבעל אם לקחו מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי:


ומ"ש לקח מהאשה ואח"כ מהאיש המכר קיים מבואר במשנה פרק הניזקין (דף נה:) וז"ל הרמב"ם פי"ז מה"א אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו ובפרק ל' מהל' מכירה כתב הבעל שמכר או נתן בקרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה או קרקע שהכניס לה שום משלו בין קרקע שייחד לה בכתובתה אע"פ שקנו מיד האשה אחר שקיימה מעשיו הרי כל מעשיו בטל מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי. וכתב ה"ה דעת רוב המפרשים שבאלו מקחו בטל לאלתר וזה דעת המחבר וכתב הרשב"א ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הן הפירות לגמרי אבל במכר גוף ופירות אפי' אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו שהבעל לא מכר לו אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות בלא מקח הקרקע הכל בטל ואפילו פירות אינו אוכל עכ"ל וז"ל הרשב"א בתשובה ח"א סימן תתקמ"ט ג' דינים יש במכירת הבעל כיצד ג' שדות לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בטל מיד ובשאר נכסיו אינו בטל מיד אלא עד שתבא לגבות כתובתה ובאלו ובאלו אם קנו מן האשה ואח"כ קנו מן הבעל או שקבלה עליה אחריות קיים לעולם ובנכסי מלוג אפי' קנה מן האיש ואח"כ קנה מן האשה מקחו קיים ולא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בפרק חזקת עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפכ"ב מהל' אישות מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מן האיש תחלה וחזר ולקח מן האשה בין שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מכרן קיים וכן האשה שמכרה או נתנה נ"מ לבעלה ממכרה ומתנתה קיימים ואינה יכולה לומר בנ"מ נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בשאר נכסים יש לה לומר כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב בין קרקע בין מטלטלים או שדה שייחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה לפיכך אין לבעל ראיה בנכסי אשתו כלל חוץ מנכסי מלוג כמו שביארנו עכ"ל. ובסה"ת שער ששי האריך הרבה בדינים אלו וכתב בהם כמה דינים מחודשים וכתב ה"ה יש דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה ואפי' ג' שדות הקיימים שמחילתה מחילה מפני שעקרה שיעבודה מעיקרו משא"כ במוכרת או נותנת ואין כן דעת רבינו והרמב"ן והרשב"א ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר כתובה ובתוספת משום דבהנהו לא הוי לה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן מחילתה מחילה ע"כ וכך כתב בפי"ז וז"ל כבר העלו הרמב"ן והרשב"א דמוחלת עיקר כתובה אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כל הנשים יש להם כתובה ולא תהיה לה איבה אם לא תמחול ואדרבה היא יכולה לומר לו שהוא אינו חפץ בה ונותן עיניו לגרשה כשמבקש שתמחול כתובתה משא"כ בנכסי צ"ב כמו שיתבאר פכ"ב וזה דעת רבינו עכ"ל הרא"ש בתשובה שאכתוב בסוף סימן זה שמחילתה בנצ"ב מועיל והא ודאי אם איתא שדעת הרמב"ם כמ"ש ה"ה לענין הלכה לא נקטינן כהרא"ש כיון דרבים פליגי עליה אלא מיהו נראה מדקדוק דברי הרמב"ם דהא דלא מהני מחילתה או מכירתה לבעלה בנצ"ב דוקא בשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל זמן שלא טענה כן מחילתה ומכירתה לבעלה קיימים שהרי כתב חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה משמע בהדיא דלא מהניא האי טענה אלא לענין שתחזור בכל עת שתרצה אבל כל זמן שלא חזרה מחילתה ומכירתה קיימים ונ"מ לדידן דכתבינן בכתובה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזירו חצי נכסי צ"ב ליורשיה מבית אביה אם מכרה או מחלה לבעלה כל נצ"ב שלה ומתה ולא ערערה על מכירתה ומחילתה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שאין מכרה ומחילתה בטלים מזה הצד ומיהו אם יכולה היא לחוב ליורשיה בכך יתבאר סימן קי"ח ומ"מ יש לדון על מ"ש ה"ה שדעת הרמב"ם דאם מחלה נצ"ב לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דהרמב"ם לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת ואיכא לפלוגי בינייהו כעין מאי דמפליג הרא"ש בתשובה שאכתוב בסוף הסימן דמוכרת או נותנת לבעלה אינה אלא כמסלקת שיעבודה מאותן קרקעות ובהא שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה לגבות מקרקעות אלו אבל במוחלת לא מצי בעל לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה דאדרבה כל זמן שכתובתה מרובה לא תהא קלה בעיניו לגרשה ואדרבה היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין כדי שאהיה קלה בעיניך לגרשני:


ומ"ש רבינו ואפי' כתבה לו דין ודברים אין לי עמך וכו' בפרק מי שהיה נשוי (צה.) אהא דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השנייה מוציאה מיד הלקוחות והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה מקשי בגמרא וכי כתבה ליה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום הב"ע בשקנו מידה וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ופריק רב אשי מתני' דקתני הלוקח מוציא מיד הראשונה ולא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בשני לקוחות לחד כתבה ולחד לא כתבה דאמרינן לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למיעבד כדתניא כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה ומתני' דקתני לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל בחד לוקח דליכא למימר הכי וז"ל הרמב"ם בפי"ז מהל' אישות הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה ה"ז טורפת שלא כתבה לו אלא שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא כתבה ללוקח ולא הסכימה למעשיו ונפסד המכר וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שיעבוד על שדה זו אינה יכולה לטרוף שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי בראשונה כשלא רצתה לא הלכה ברצון בעלה עכ"ל וכתב ה"ה כתב רבינו ונפסד המכר ונראה מדבריו שאם לא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו יכולה היא לומר לשני כשחתמה לו נחת רוח עשיתי לבעלי ומה שלא עשיתי כן לראשון לפי שלא היה לו צורך בכך שהרי אפי' בלא חתימתי נתקיים המכר ודברי טעם הם אלא שקשה לזה דהתם בבעיא דאשתדוף בני חרי משמע בהדיא דברייתא דכתבה לראשון ולא חתמה לשני וחתמה איבדה כתובתה היא אפי' בשנתקיים המכר הראשון . וכוונת רבינו במה שכתב ונפסד המכר צריכה תלמוד עכ"ל: ומ"ש גבי מכר לאחד ולא נתרצית במכר ואח"כ מכר לאחר ונתרצית וכו' ל"ש אותו קרקע ל"ש אחר כ"כ הרמב"ם בפי"ז מהל' אישות ועיין במ"ש רבינו בסימן ק':


ומ"ש רבינו אא"כ קבלה עליה אחריות וכו' בפרק הניזקין (דף נח:) מהא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בעל אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקנה אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות וידוע דהלכה כשמואל בדיני ועוד דתניא כוותיה וכ"פ הפוסקים וכתב ה"ה בהל' מכירה פ"ל פי' אחריות בפירוש שלא כדברי רבינו האי שאמר דכל כותב סתם ולא פירש שלא באחריות הרי הוא כאחריות וחלקו עליו בדין האשה ותמה אני על המחבר איך לא ביאר זה כלום שלא כתב שאם קבל עליה אחריות מכרו קיים. וכתב עוד במישרים נכ"ג ח"י אם קבל מעות כשחזר ולקח מן האשה המקח קיים בכל ענין דאגב זוזי גמרה ומקנה :


כתב הרמב"ם נצ"ב שנגנבו או נאבדו ומחלה אותן האשה לבעלה וכו' בפרק כ"ב מהלכות אישות ודברי הריב"ש בדינים אלו בסימן קמ"ט ושם יישב שני לשונות של הרמב"ם הנראים כסותרים זה את זה:


שאלות לא"א הרא"ש ז"ל רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע וכו' בכלל ס"ג סימן י"ד: ב"ה יש שלמדו מתשובה זו שאם הבעל רוצה ללוות מעות בשיעבוד נכסיו והמלוה חושש שמא ימות הבעל ותגבה אלמנותו כתובתה מנכסיו ויפסיד חובו ולכן סילקה האשה שיעבוד כתובתה מנכסי בעלה או מקרקע המיוחד לה וקנו מידה דלא מהני אא"כ קבלה אחריות וכמ"ש בתשובה זו שאין לך דבר שמבטל טענת נחת רוח עשיתי לבעלי אא"כ כתבה ללוקח אחריות וגם אני הייתי סבור כן מתחילה ואח"כ נתיישבתי בדבר ונראה לי שמועיל סילוק בענין זה והוא שקנו מידה דע"כ לא אמר שמואל אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות אלא בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אבל אם לקח מן האשה תחלה אפילו לא קבלה עליה אחריות אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ובנ"ר כיון שהיא מסלקת שיעבודה עד שיגבה זה חובו וקנו מידה הוי כלוקח מהאשה תחלה וכשילוה האיש אח"כ וישעבד לו נכסיו הוי אח"כ לקח מן האיש שמקחו קיים ומ"ש הרא"ש בתשובה זו דאין סילוק מועיל בלא אחריות היינו מפני שהסילוק היה לבעלה ודמי ללקח מן האיש ואח"כ לקח מן האשה דכך לי סילוק מהבעל כמו סילוק מהאיש שלקח מהבעל כבר אבל במסלקת שיעבודה לאיש שרוצה להלוות לבעלה וקנו מידה מודה הרא"ש דמהני ולדברי הרמב"ם אף בנדון דתשובת הרא"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר בדבריו דהא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק שיעבודה קרי לקח מן האשה שהרי כתב בפרק י"ז מהלכו' אישות וז"ל אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו:


וששאלת בעל האומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה וכו' וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נכסי מלוג ונתחזק עליו שטר לשמעון ואחר ללוי וכו' בכלל ל"ח כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ח ששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדונייתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה מתחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה והיא שיחדתו בממונה מלישא אחרת ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעה מעיקרא ולא שייך למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושין או במיתה אבל אין האשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול לו ומחילה גמורה היא עכ"ל וכבר נתבאר בסימן זה שרוב הפוסקים חולקים על זה וסוברים דמוכרת או מוחלת נצ"ב לבעלה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי כפי מ"ש ה"ה וכבר כתבתי שם מה שיש לדון בדבר לומר דהרמב"ם לא פליג אהרא"ש בהא וכתב רבינו תשובה זו בס"ס קי"ח: כתב הרמב"ן בתשובה כל אשה כיון שמודה לב"ח שהיא חייבת לו הרי היא וכל נכסיה חייבים מעתה ונכסי מלוג שלה נמי משועבדים לב"ח וכתובתה עצמה משועבדת לו ואם נתגרשה בא ב"ח ונוטלה נמצאת מפסדת כתובתה ונכסיה בחוב זה הלכך לא שייך בה נחת רוח עשיתי לבעלי כי היכי דלא שייך בנכסי מלוג שאין נחת רוח אלא בנכסיו שלא תעכב היא מכירתו אבל לשעבד היא עצמה או ליתן את שלה לבעל ולמלוה שלו או להפסיד כתובתה לו אבל אם לוה הבעל ושיעבד נצ"ב שלא באפותיקי מפורש וחתמה לו בזה יש מקום שיצטרך שיקנו ממנו תחילה או שתקבל המעות בפניהם לפי שאינה מתחייבת לב"ח ואינה מפסדת אלא אותו שדה המשועבד ואיני צריך להאריך בזה בראיו' כי ענין ברור הוא עכ"ל עיין בתשוב' הרשב"א שאכתוב בסימן שאח"ז. עיין במישרים נכ"ג ח"ד דינים דשייכי לסי' זה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האיש יורש את אשתו וכו' ע"ל בסימן נ"ז. ומ"ש בד"א במוחזק וכו' בפרק יש נוחלין סוף (דף קכ"ה) א"ר פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ולשם כתבו התוס' כמ"ש רבי' בשם ר"י והרא"ש השיג עליו לשם מיהו נראה ליישב דר"י לא אמר אלא באותן מעות שבשעת נישואין התנו עם הבעל שסך כך וכך יהא תחת יד האשה שלא יהא לבעל רשות בהן כל ימי חייה אלא האשה תאכל הפירות והריוח שיעלו מאותן מעות וזהו משמעות שהלוותה מנ"מ שלה דלשון שלה משמע כך דמדבר באותן נ"מ שאין לבעל בהן פירות א"נ כגון הני נ"מ דקא חשיב רבי' בסי' פ"ה דאין לבעל בהן פירות ואעפ"י דבתוס' לא נמצא כתוב לשון שלה הנה באשיר"י ומרדכי לשם כתוב ג"כ מנ"מ שלה וכ"כ בהגהת מיימונית פ"א דנחלות וס"ל לר"י דהך מלוה שלה חשוב ראוי כיון שלא היה כח לבעל ליטול הקרן ולאכול מהם פירות דמטעם זה השיג עליו הרא"ש ובזו אין מקום להשגתו ולפענ"ד נראה עיקר כפירוש ר"י ואפשר דאף הרא"ש מודה בזו דהוי ראוי אלא דלפי מה שהבין הרא"ש דר"י קאמר במלוה סתם נ"מ שהקרן ברשות הבעל ליטול הימנו פירות השיג עליו וליתא דר"י לא קאמר דהוי ראוי אלא במלוה שאין הקרן ברשות הבעל ליטול ממנו פירות. והכי נקטינן והכי משמע בש"ע שכתב בסתם אבל אם הלוותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה עכ"ל פסק כהרא"ש והשמיט תיבת שלה דמשמע דלא נקטינן כהרא"ש אלא בסתם נ"מ שהקרן ברשות הבעל ליטול הימנו פירות ודו"ק:

אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש כגון שמתו מורישיה והו"ל מלוה ביד אחרים כשנשאה וכו' תימה דמשמע דאם מתו מורישיה לאחר שנשאה והו"ל מלוה ביד אחרים ומתה קודם שגבתה לא הוי ראוי ואמאי הלא דמיא לנזקי אשתו דחשיב ראוי כיון שלא היו באין ליד האשה בחייה ובדברי הרא"ש לא נמצא כתוב בחלוקה זו כשנשאה אלא בחלוקה השנייה וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ודוחק לומר דפי' כשנשאה הראשון היינו לומר שנשאה בתחילה ואח"כ מתו מורישיה והיה להם מלוה ביד אחרים ופירוש כשנשאה השנייה היינו דבשעה שנשאה ה"ל מלוה ביד אחרים קודם לנישואין חדא דישתנה פי' כשנשאה השני ועוד דלאיזה צורך אמר כלל בתחילה כשנשאה ולכן נראה לפע"ד דט"ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על כשנשאה הראשון ובש"ע כתב כשנשאה גם בחלוקה הראשונה ולא דק. כתוב במרדכי פרק יש נוחלין דבמלוה שיש עליה משכון כגבוי דמי ודוקא משכון דמטלטלין אבל משכנתא דקרקע לא הוי כגבוי והוי ראוי לגבי בכור ונראה דכן הדין לגבי בעל עוד כתוב לשם דאם גנבו נ"מ ולא הוחזר עד לאחר מיתתה הוי דינו כמלוה דעלמא ור"ל דהוי ראוי ואין הבעל יורש אותם ושכר פעולה הוי ראוי לכתובת אשה ונראה דכ"ש דהוי ראוי לגבי ירושת הבעל עוד נלפע"ד מלשון הרא"ש ורבי' דאם מתו מורישיה והו"ל פקדון ביד אחרים דחשוב גבוי דאל"כ למה נקט והו"ל מלוה ביד אחרים הו"ל לאשמועינן דאפילו היה להם פקדון ביד אחרים הו"ל ראוי אלא ודאי פקדון לא הו"ל ראוי דכיון שהוא בעין ביד הנפקד הו"ל כאלו גבתה האשה בחייה אבל מלוה דלהוצאה ניתנה הו"ל ראוי:

מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי קי"ל ה"ה ליורשי יורשיו וכו' מבואר הוא פרק יש נוחלין (דף קכה) גבי ההוא דאמר נכסי לסבתא וכו' והעיקר בח"מ בסימן רמ"ח. ומ"ש רבינו ואם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי וכו' תימא דבסוגיא משמע דלשון מעכשיו צריך לאומרו אצל השני דהיינו שאומר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי דכיון דאמר מעכשיו ליורשי זכה היורש בגוף למפרע כשימות המקבל והו"ל מוחזק ובעל הבת יורש דלא הו"ל ראוי אבל כשחומר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי משמע דלא זכה היורש בגוף כיון דלא אמר ואחריו מעכשיו ליורשי וצריך לפרש דס"ל לרבינו כיון דלא צריך לומר מעכשיו נכסי לפלוני שהרי הראשון זכה בנכסים אע"פ דלא אמר מעכשיו אהני ליה האי מעכשיו על מ"ש אח"כ ואחריו לשני כאילו אמר ואחריו מעכשיו ליורשי דה"ל מוחזק אלא דקשה ומנ"ל לרבינו להורות כך ודילמא דוקא דאמר בפירוש ואחריו מעכשיו ליורשי וכמ"ש בחשן משפט בסימן רמ"ח להדיא ותו קשה דהלא אמרו בגמרא דהא דבעל הבת הו"ל ראוי ה"ט דכיון דהמקבל יוכל למוכרו ואין הבת מוציא מן הלקוחות לא חשוב מוחזק בגוף אבל כשאמר ואחריו מעכשיו ליורשי דזכה היורש בגוף אם מכר המקבל הבת מוציא מן הלקוחות לפי זה ודאי אם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי דאם מכר המקבל לא מצי היורש להוציא מן הלקוחות והו"ל ראוי לכן נראה עיקר דהאי מעכשיו נדפס בטעות וכצ"ל ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי הו"ל מוחזק והכי משמע להדיא מלשון הרי"ף והרא"ש שכתבו אהא דא"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולית הילכתא כוותיה ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי הא אמר מעכשיו מוחזק הוי וירית ליה בעל וכך הוא משמעות כל הפוסקים ומפרש כך בשלטי הגבורים (דף רכ"ה ע"ב) וכך כתב בש"ע:

כתב הרשב"ם אפי' אשתו נשואה וכו' בפרק מי שמת (דף קמ"ו) בעובדא דתותרנית פי' כן והרא"ש לשם כתב דהך עובדא בארוסה מיירי אבל בנשואה יורשה אעפ"י שמתה מתוך קטטה והיה דעתו לגרשה דאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים ובמרדכי בשם ה"ר אברהם בה"ם מרעגנשפור"ק הסכים לפירוש רשב"ם דהך עובדא בנשואה הוה אלא שזה היה טוען דקידושי טעות היו דתותרניתא היא ונכנס אחריה לבודקה ולפי דבריו דהיתה תותרניתא והוי קידושי טעות הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואינו יורשה עכ"ל ולפי זה במתה מתוך קטטה ודאי יורשה דלא כפירוש רשב"ם אבל לפירוש ראבי"ה דאע"פ דבנשואה בעלמא אפילו נתן עיניו לגרשה יורשה הכא כיון דפושע הוא שאינו ראוי לגרשה בשביל מום קטן כזה לפיכך אמרו חכמים שאינה יורשה לפי זה איכא לחלק במתה מתוך קטטה דאם הוא פושע אינו יורשה ואם האשה פושעת יורשה:

ומ"ש וכן כתב הרמב"ם ופו' אפשר לומר דכך פירושו דהכא ודאי אם היתה מתה מתוך קטטה הוא שהרי אמרה אני שונאה אותו ומסתמא היתה קטטה ביניהם ואעפ"כ היה יורש שהרי היתה שואלת להתגרש כדי שלא ירשנה אלמא דבמתה מתוך קטטה יורשה כהרא"ש דלא כפירוש רשב"ם אבל מהרש"ל העביר קולמוס על תיבת וכן:

נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' משנה וגמרא בפרק מי שמת (דף קנח) וכגון שייחד לה וכו' ה"מ לאוקמה כגון שפטרה משבועה לגמרי ממנו ומיורשין וקנו מידו וכדלקמן בסי' צ"ח וכ"כ התוספות לשם וז"ל ומצינו למימר וכגון שפטרה משבועה אבל לא משמע הכי עכ"ל אלא דמ"מ קשה דהוה מצי למימר כיון שמת פתאום לא חיישינן לצררי וכמ"ש ב"י לקמן בסימן צ"ו ע"ש התוספות והרא"ש ומהר"ם וכ"כ המרדכי ס"פ מי שמת וס"פ האשה שנפלו וצ"ל דס"ל לרבינו כיון דהרא"ש לא כתב דין זה בפסקיו במקומו פרק מי שמת אלמא דלא פסיקא ליה ואעפ"י שהזכיר בתשובותיו פסקיו עיקר והא דהרא"ש הזכיר תירוץ זה בריש בבא בתרא גבי הא דאר"ל הקובע זמן לחבירו וכו' וס"ל לרבינו דלא כתבו אלא אגב גררא אבל העיקר הוא התירוץ הראשון שכתב לשם מיהו בתרומת הדשן סימן ש"ל משמע דכך יש לפסוק הלכה למעשה והתוספות לשם בד"ה וב"ה כתבו ע"ש ר"י דהקשה על תירוץ זה דאעפ"י דכשמת פתאום לא חיישינן דאתפסה צררי מ"מ צריכה שבועה דשמא מעצמה תפסה משל בעל כלום אם כן אכתי נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' מיהו במרדכי פרק הכותב כתבו בשם מהר"ם דכל היכא שאין השבועה באה בשביל כתובתה אין משביעין אותה בשביל אפוטרופסת אפילו היא תובעת כתובתה ע"ש וע"ל סימן צ"ו ס"ה וסימן צ"ז ס"ב עוד הקשו התוספות על הך אוקימתא כגון שייחד לה נכסים וכו' ע"ש:

ומ"ש וכגון שייחד לה נכסים לכתובתה שא"צ לישבע היינו דוקא שהנכסים הם בעין קיימים וכ"כ הרב המגיד בפי"ו ופי"ח דה' אישות ומביאו ב"י לקמן ריש סימן צ"ו דאם נאבדו או נפחתו צריכה לישבע:

אשה שיש לה נכסים וכו' גמרא ערוכה פרק האשה שנפלו ריש (דף עט) וע"פ דברי התוספות בשם ר"י והרא"ש דאפי' לא הודיעה לעדים וכו' והשיג על פירש"י דמיירי שהודיעם לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח וכו' וכתוב במרדכי דלפירש"י במקצתן אע"פ שהודיע לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שיזכה בהן הבעל אפ"ה מתנתה מתנה וכתב עוד דמצינן למימר לדעת רש"י דדוקא דהודיעה לאותן עדים עצמם החתומים על השטר מתנתה מתנה במקצתן משום דלא אתי על פה ומרעי לשטרא אבל היכא שנתברר ע"י אחרים בודאי שלהבריח כיונה ואפי' במקצתה הוי כמ"ש מהיום ולכשארצה וכו' עכ"ל:

ומ"ש בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה וכו' פי' דהא דאמרינן שטר מברחת לא קנה היינו משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני אפי' לקרוביו לא אבל בשייר לנפשיה כדי פרנסתו בטלה אומדנא זו דהא לא שביק לנפשיה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ע"ח ומביאו בח"מ סוף סימן צ"ט. ומ"ש ואפילו מתה אחרי מות הבעל מיד וכו' כלומר הא דאמרן דאם מתה בחיי הבעל דנשאר למקבל כתב הרמ"ה דלאו דוקא הוא אלא אפי' מת הבעל תחלה אם מתה היא אחרי מיתת הבעל מיד קודם שחזרה בה נמי ישאר למקבל אבל הרא"ש כתב בזה שתחזור ליורשיה וב"י נדחק לפרש לשון אפי' דקאמר רבינו ולא ידעתי למה דמה שכתבתי נראה פשוט:

ומ"ש פי' היום תחול זו המתנה וכו' כ"כ הרא"ש ורצונו לומר דכל זמן שהיא שותקת המתנה תלויה ועומדת שאם תרצה תאמר רוצה אני לקיימה ואם תרצה הרשות בידה לבעלה ומ"מ אע"פ שהיא תלוייה כל זמן שהיא שותקת עד שתרצה ותאמר הן או לאו אין הבעל אוכל פירות אלא המקבל ולפיכך אם מתה בחיי הבעל ולא גילתא דעתה בחייה הן או לאו המקבל אוכל הפירות כאילו היתה בחיים ושותקת:

כיון שהבעל וכו' בפרק נערה דף נ' א"ר יוסי בר חנינא באושא התקינו אשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ובר"פ האשה שנפלו תנן נפלו לה נכסים משנישאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות ובגמרא לימא תנינא לתקנת אושא ומהדרינן מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה ופירש"י מתני' בחייה. קאמר הבעל מוציא כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מיתה יחזיר הקרקע ללוקח ואפילו מתה בחייו לא ירשה הבעל ואתו באושא ותיקון דאפילו גופה של קרקע יורש הבעל עכ"ל:

ומ"ש רבינו בין נפלו לה קודם אירוסין וכו' שם מימרא דרב ושמואל ולא היו צריכין לפרש גם כן בין שנפלו לה משנישאת דמתניתין היא אלו ואלו מודים וכו' ופשיטא היא דמוציא מיד הלקוחות ולפיכך גם רבינו לא כתב בין שנפלו משניסת דשמעינן ליה במכל שכן:

ומ"ש שעשו אותו כלוקח וכולי עד ישאר בידו כך כתב הרא"ש בפרק נערה וכתב דלשון מוציא לאו דוקא אבל דעת הרמב"ם דלשון מוציא דוקא הוא. ומ"ש ויש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינה שלו ולקחה שיש לו דמים פירוש דאף על פי שהלוקח יודע ומכיר שקרקע זו נכסי אשת פלוני היא ושאם תמות יורשה ויוציא מידו אפילו הכי צריך להחזיר הדמים ללוקח דכי היכי דבעלמא בלוקח חפץ מראובן והכיר בו שהוא של שמעון אם אינו יודע שגנבה היא וגם אינו גנב מפורסם צריך שמעון להחזיר דמים ללוקח דשמא מכרו ראובן מדעת שמעון הכי נמי הכא איכא למימר דהאשה מכרה מדעת בעלה וצריך להחזיר דמים ללוקח ולא עוד אלא גם השבח שהשביח הלוקח בקרקע הוא של לוקח וצריך הבעל לשלם ללוקח כשמוציא מידו עם השבח:

ומ"ש ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק נערה נראה דס"ל דבעלמא דוקא תיקנו חכמים להחזיר דמים אעפ"י דהכיר בה שאינו שלו משום תקנת השוק אבל גבי אשה שמכרה מנכסיה בחיי בעלה ליכא תקנת השוק. ומ"ש ואי איתנהו לדמי בידה וכו' פי' דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש איתנהו בידה דא"כ היכי קס"ד דבעל למימר אחרינא נינהו ומציאה אשכחה אלא דאיכא סהדי דהניחה זוזי ולשון הרי"ף שכתב ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה וכו' נמי ה"ק דאם הניחה זוזי באותו סך שלקחה מן הלוקח וכן פי' הר"ן והרב המגיד בשם הרשב"א לדברי הרי"ף וכתבו עוד ע"ש הרשב"א דדוקא בסתמא אמרינן הני זוזי נינהו אבל אי ודאי דאחלפינהו אין הבעל חייב לשלם מינייהו ללוקח וכו' ומביאו ב"י ולא דמי למ"ש האלפסי בדין המורדת דאם נכסי מלוג עצמן ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלא להו דהתם דוקא בנכסי' כמו שדות ובתים אבל זוזי לא ואפי' אם את"ל זוזי נמי התם תקנתא הוא אבל הכא דינא קאמר דמצי אמר בעל זוזי דידכו קמו עלי' בהלואה ואינו חייב לשלם אבל אי לא אחלפינהו לא הו"ל הלואה אלא כעין פקדון ואף על גב דלעיל בסי' כ"ח במקדש במלוה דאפי' המעות עדיין בעין כיון דמלוה להוצאה ניתנה לא יהיב לה מידי היינו דוקא בהלואה ממש אבל הנהו זוזי דמי שדה נינהו וכיון דהמכר בטל למפרע הנהו זוזי פקדון נינהו אם איתנהו בעין ולית בהו דין הלואה אלא היכא דאחלפינהו:

ומ"ש ורבינו אפרים כתב אפי' הודה הבעל וכולי לכאורה איכא לתמוה אמאי אין צריך להחזירה אם ישנן בעין אבל נראה דטעמו כי טוב הוא דסבירא ליה כיון דהלוקח יודע שקרקע זו יוציא הבעל מידו אם תמות האשה בחיי בעלה אמרינן אפשר דמתנה הוא דיהיב לה להנהו זוזי כדקיימא לן כשמואל בפרק האיש מקדש (דף מ"ו) במקדש אחותו הכל יודעין שאין קידושין תופסין באחותו ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה והוא הדין הכא וכיון דאפשר דזכתה האשה בהנהו זוזי מדין מתנה והבעל יורש את אשתו בכל נכסיה אף מתנה זו הוי בכלל הירושה הילכך אפילו הודה הבעל שהם בידו אין צריך להחזירם דמצי למימר אייתי ראייה דפקדון נינהו דלמא מתנה נינהו והמע"ה זה נראה לי ליישב דעת ה"ר אפרים מיהו מדעת שאר כל הפוסקים נראה דחולקין עליו אלא דכיון דהמקח בטל הנהו זוזי בחזקת הלוקח נינהו כל היכא דאיתנהו בעין ולא מצי הבעל לתפוס בהו מספק דלמא מתנה נינהו. והכי נקטינן:

ומ"ש ואי בעי לוקח מחרים וכו' גם זה מדברי ה"ר אפרים הוא כמ"ש הר"ן והרב המגיד משמו והכי פי' היכא דאין הבעל מודה והלוקח חושדו בכך אין אומרים להחרים בציבור דכיון דחושד לאדם ידוע אין לנו לקלל אלא עליו לבדו וכמ"ש רב האי גאון והביאו רבינו בח"מ סימן ע"א סעיף י"ז אלא דאם לאחר שהחרים עליו לא הודה אית ליה דינא להחרים סתם בכך אף בצבור:

ומ"ש וא"א הרא"ש כתב וכולי מדברי רבינו נראה מבואר שלא היה מפרש לשון הרי"ף שאמר ואי איתנהו להנהו זוזי כמו שפירש הר"ן והרב המגיד ע"ש הרשב"א כדלעיל דאם כן מאי היא שאמר וא"א הרא"ש כתב דמשמע דהרא"ש חלק אמ"ש תחילה בשם ר"ח שכתב כלשון הרי"ף דהא לפי זה אינו חולק ואפי' את"ל דרבינו נמי סובר דאינו חולק מ"מ קשה לאיזה צורך הביא דברי הרא"ש כיון דאינו מוסיף לא ה"ל לומר אלא וכ"כ הרא"ש ולכן נראה דרבינו היה מפרש לשון הרי"ף דאיכא חד סהדא א"נ אשה או אשתו שמכרה הקרקע מודה דהנהו זוזי שמניחה אחריה איתנהו מאותה קרקע שמכרה לזה והבעל אומר דאין עד או אשה ואפילו אשתו נאמנין להפסידני אלא אומר אני שמא זוזי אחריני נינהו או מציאה אשכחה וקאמרינן דכיון דאיכא חד סהדא או אשה נאמנין בזו כיון דהבעל אינו טוען ברי וכל שכן דאשתו שמכרה לזה נאמנת ומשמע דאם אין ידוע כלל לשום אדם דליכא אפילו חד סהדא או אשה א"צ להחזירם אבל הרא"ש הוסיף ואפילו אין ידוע כלל צריך להחזירם: נפלו לה קודם שנתארסה וכולי עד והוא אוכל פירות משנה ומסקנא דתלמודא פרק האשה שנפלו ועל פי פי' הרא"ש:

וכמו שהיא אינה יכולה למכור וכו' וכל זה מבואר בדברי התוס' והרא"ש בפרק חזקת ור"פ אלמנה לכה"ג ויש להקשות לפי' ר"ת שדין נצ"ב במכירה כדין נ"מ א"כ מה תועלת יש לו לבעל באחריות שקיבל עליו בנצ"ב הלא אין לו בנצ"ב אלא אכילת פירות וירושה כמו בנ"מ וטוב היה לו שלא יקבל עליו אחריותם דאי משום שאם הותירו הותירו לו הלא גם אם פיחתו פיחתו לו ויצא שכרו בהפסידו וי"ל דבנצ"ב יכול לישא וליתן בהם כרצונו וכל הפירות שלו הן ומש"ה אם הכניסה לו כספים מוסיף עליהן שליש ואם הכניסה לו מטלטלין מקבלם בחומש פחות כדלעיל בסימן נ"א וכל זה איננו בנ"מ אלא נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות גם בפירות דנ"מ פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן כדלעיל בסי' פ"ה משא"כ בנצ"ב דכל הפירות שלו הן כ"כ הריב"ש בסימן ק"ן:

ומ"ש וכן פר"י דבין בשדה שהכניס לה שום משלו וכו' וז"ל הרא"ש בפרק אלמנה לכ"ג ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו והיינו הכניס לה שום משלו דהכא ובהא פסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טירפא כרבנן ויראה דדוקא בקרקע וכו' ולפי שהרא"ש הביא פי' ר"י וסתר פי' רשב"ם ורש"י ואחר כך כתב על פסק ר"י ונראה דדוקא בקרקע וכו' משמע להדיא דהסכים לדברי ר"י מדכתב לבאר דנראה לו דברי ר"י דדוקא בקרקע ולכן כתב רבינו והרא"ש לדבריו ועיין במ"ש התוס' פרק חזקת (דף מ"ט) בד"ה גרסינן וז"ל המרדכי בפרק חזקת בשם מהר"ם וראובן שמכר קרקע אם אותה הקרקע ייחד לה בכתובתה או הכניסתה לו לנדונייתה המקח בטל לאלתר דאפילו אין האשה מוחה הבעל מעצמו יכול לבטל המקח דבג' שדות המקח בטל לגמרי ולאלתר כמו שפי' ר"ח ורש"י ור"ת ור"י בפרק אלמנה לכ"ג וכו' ואיכא לתמוה שהרי לא פירש כן כמ"ש הוא אלא ר"ח בלבד אבל רש"י ור"י חולקים עליו דרש"י מפרש דאין הבעל יכול לבטל המקח מיד אלא כשמתה בחייו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטל כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק אלמנה לכ"ג דכך משמע מתוך ל' רש"י ור"י גם הוא לא ס"ל לא כר"ח ולא כרש"י אלא סבירא ליה דאפי' האשה אינה יכולה לבטל המקח עד שעת טירפא כמ"ש הרא"ש ורבינו משמו ונראה ליישב דמ"ש מהר"ם כמו שפי' ר"ח ורש"י וכו' אינו אלא לעניין זה שהבעל יכול לבטל המקח שבזה שוין ר"ח ורש"י ואע"פ שחלוקים בזמן דלר"ח המקח בטל מיד אם הבעל מוחה ולרש"י אינו בטל אלא כשמתה מ"מ לא נמנע מהר"ם מלומר כמ"ש ר"ח ורש"י וכו' מאחר שעכ"פ המקח בטל לדברי הכל ולענין הלכה נקטינן כר"ח שהרי התוס' והרא"ש כתבו שנראה לפרש כפר"ח ואע"ג דלאחר כך כתב הרא"ש דברי ר"י אינה הוכחה ברורה שהוא מסכים בכך וכמ"ש ב"י ואע"פ שכתבתי ליישב דעת רבינו שהיה מפרש שהרא"ש הסכים עם ר"י יש לבעל הדין פתחון פה לחלוק על דעתו ועוד דמהר"ם ג"כ פסק כר"ח וכתב שרש"י ור"ת ור"י פי' ג"כ כפירושו ודלא כדמשמע ממ"ש בש"ע דלא כר"ח:

מכרו שניהם וכו' גמרא ריש (דף נ') דבנ"מ שהיא שלה לא הוי לה איבה אי לא הוה מזבנא אותם אליו או לאחרים ולפיכך אינה יכולה לטעון נחת רוח מה שאין כן בנצ"ב שהבעל חייב באחריותן או שאר נכסיו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי:

ומ"ש ואפי' כתבה דין ודברים וכו' בפרק מי שהיה נשוי (דף צה) אסיק רב אשי דאפי' קנה מידה מציא טעין נחת רוח אא"כ בשני לקוחות לחד כתבה ולחד לא כתבה דאמרינן לה אי איתא דעבדת נחת רוח מקמא אדבעי לך למיעבד ובהניזקין (דף נה) אמתני' דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דלא קנה אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות ותניא כוותיה דשמואל וכתב ה"ה פ"ל מהלכות מכירה דוקא שקבלה עליה אחריות בשטר בפירוש אבל בכתבה סתם לא אמרינן באשה אחריות ט"ס הוא אלא אמרינן נחת רוח עשתה לבעלה עכ"ל. ונראה שזה היה כוונת רבינו שהאריך ואמר אא"כ קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה וכו' דהו"ל לומר בסתם אא"כ קבלה עליה אחריות אלא בע"כ דלפי שהיה מובן דבכתבה סתם ולא פירש שלא באחריות הרי הוא כאחריות לכך אמר רבינו דליתא אלא דוקא כשפירש האחריות שאם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לפרש אחריות לא היתה עושה משום נחת רוח דלא כדעת רבינו האי גאון דאפי' לא פירש האחריות וכן פסק בש"ע. לשון הרמב"ם פי"ד דאישות וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא כתבה ולא הסכימה למעשיו ונפסד המכר וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת וכו' וכתב ה"ה נראה מדבריו שאם לא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו יכולה היא לומר לשני כשחתמה לו נחת רוח עשיתי ומה שלא עשיתי כן לראשון לפי שלא היה לו צורך בכך שהרי בלא חתימתי נתקיים המקח והקשה על זה הסוגיא דפרק מי שהיה נשוי ולכן מ"ש ונפסד המכר צריך תלמוד עכ"ל וכ"כ הר"ן לשם כל דברי ה"ה אבל בכסף משנה כתב דאפשר לומר שלא כתב הרמב"ם כן אלא מפני שהיה ר"ל בין אותה שדה והא לא שייך אא"כ נפסד המכר א"נ לרבותא נקט הכא דכיון שנפסד המכר על ידה ה"א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולאו כלום הוא קמ"ל עכ"ל ילפעד"נ דמה שהבינו ה"ה והר"ן מדבריו הוא האמת והוא דבנתקיים המקח הראשון מציא אמרה לשני נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי לא הפסיד בעל ע"י כלום במה שלא חתמתי לראשון שהרי מכרה באותן דמים שקצב עם לוקח הראשון ומה שהקשה מן הסוגיא דמפורש בו דלא מציא למימר לשני נחת רוח עשיתי לבעלי אע"פ שנתקיים המכר הראשון שלא הסכימה בו האשה אינה קושיא כלל דאע"פ דמשמע דמיירי שלא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו האשה מ"מ מיירי דהגיע לבעל הפסד שהוצרך לזלזל בדמיה לפי שלא חתמה לו דס"ל להרמב"ם דדבר פשוט דאם לא הגיע לו הפסד כלל במה שמכר לראשון ולא הסכימה האשה למעשיו מציא לטעון לשני נחת רוח וסוגיא דפ' מי שהיה נשוי מיירי בדהגיע לו הפסד כדפי' ודברי טעם הם כמ"ש ה"ה אלא דהקושיא עמדה לנגד פי' זה וכיון דהקושיא מתיישבת בטוב טעם נקטינן כהך פי' ודלא כמ"ש בש"ע כלשון הרמב"ם והשמיט שתי תיבות אלו ונפסד המכר ונמשך אחר דברי רבינו שג"כ לא כתבם ולפע"ד שלא לזוז מדברי הרמב"ם וכשלא הגיע הפסד במכר הראשון מציא לטעון לשני נחת רוח דקרקע בחזקת האשה קיימא והמע"ה ודו"ק וע"ל ריש סי' ק':

כתב הרמב"ם נצ"ב שנגנבו או שנבדו וכו' בפרק כ"ב דאישות וכו' פי' מביא ראייה דהיכא שכבר נגנבו או נאבדו ומחלה לו שא"צ לשלם שהרי אם קנו מידה שלא יהא לה עליו אחריות לשלם אותם אם יהיו נאבדים שזה דבר פשוט דמהני כיון שלא נתנה לו כלום ולא מחלה לו כלום במה שנתחייב לה הבעל אלא מה שהיו נצ"ב החזירה אותה לנ"מ א"כ ה"ה אחר שנאבדו ג"כ מהניא מחילה כאילו היתה מודה שגם אלו נכסים היו נ"מ דלא מחלה לו אלא השיעבוד וע"כ לא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי והראב"ד השיג עליו כתב הרב המגיד שלא נתבררו לו דבריו ע"ש:

וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נ"מ וכו' עד שהרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד כי דאקני לא חל אלא לאחר שיבאו הנכסים לידו כצ"ל ור"ל כי אם לא היה נשתעבד ראובן עם אשתו ללוי אלא ראובן לבדו כמו שנשתעבד לשמעון לבדו היה איפשר שיזכה גם שמעון בירושה שירש ראובן נ"מ של אשתו אחר מיתתה אבל כיון שנשתעבד עם אשתו ללוי הרי סילק עצמו משמעון ועשה דבר שגרם שלא בא שמעון לכלל ירושה ושיעבוד כי דאקני לא חל וכו' כלומר אבל שיעבוד של לוי חל על נכסי מלוג מקודם בחיי האשה ולא פקע שיעבודה כדלעיל:

דרכי משה[עריכה]

(א) ופסק שם דאם מקבל מתנה עני לא יכול לחזור בו ואם הוא עשיר יכול לחזור וע"ש וע"ל סימן זה עוד מדינים אלו:

(ב) כתב מהרי"ו בפסקיו סימן י"ו שח"ז שכתוב בו ואם בתו תלך לעולמה בלי זרע קיימא אז החוב בטל כו' ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ואחר כך מת הזרע בחיי אבי הבת ואחר כך מת האב הזקן אבי הבת הבעל יורש השטר מכח זרעו שיורש אמו וצריכין לשלם לו כאשר כתוב בשטר ולא אזלינן בתר אומדנא לומר שלא היה כוונת הנותן רק על בתו או על זרעה כו' ועיין בח"ה ס"ס רפ"א הארכתי בזה במרדכי פרק כל הנשבעין דף של"ז ע"ב תשובה בראובן שמת והניח אלמנה וב' בנות אחת נשואה ומתה הנשואה ואחר כך מתה האם ולא נשבעת על כתובתה ופסק מוהר"ם דהבעל זוכה חצי הנכסים דמיד שמת ראובן נפלו חצי הנכסים לפני הבת הנשואה ומיקרי מוחזק אע"ג שהיו משועבדים לכתובת האלמנה וע"ש ובמרדכי ריש יש נוחלין אם כתב לבתו קרקע מהיום הגוף והפירות לאחר מיתה הבעל יורשה דלא מיקרי ראוי אלא מוחזק עכ"ל וע"ל סי' ק' איזה נקרא ראוי או מוחזק:

(ג) ועיין במרדכי ריש פרק יש נוחלין ע"ב שהאריך שם מדין ראוי שאין הבעל יורש:

(ד) וכ"נ מסקנת המרדכי שם דף רצ"ה ע"ג כתוב בתשובת מיימון סוף אישות סי' ל"ה הטוען על אשתו שנמצאו בה מומין ומקחו מקח טעות אם מתה אינו יורשה וכן הוא במרדכי דף רנ"ה ע"ג פרק מי שמת:

(ה) ושמעינן דאם היא מורדת ומתה יורשה וכן הוא לעיל סי' ע"ז ואם הוא מורד על אשתו או מדיר אשתו שדינו שיוציאה כתב בהגהות פרק אע"פ דף תצ"ח ע"א דאינו יורשה עכ"ל ונ"ל דזהו דוקא לסברת ?הרשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה אבל לדעת החולקים עליו לא וכ"פ הרי"ף והרא"ש בהדיא פ' אע"פ אע"ג שכופין אותו כל זמן שלא גירש אותה יורש אותה מיהו יש לדחות דשאני הנהו שכופין אותו כל זמן לגרש מדינא דנוהג עמה מנהג אישות ולא פשע כלל ולכן אינו מאבד ירושתו משא"כ במורד או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע:

(ו) דכתב שם דדין מברחת אינו אלא בדהדרא עליו אבל לא הדרא עליו קנה זה במה שבידו וע"ש ולא משמע כן כהר"ן פרק האשה דף תק"ט ע"א דכתב דאם כתבה לו מהיום כשארצה הבעל יורשה אבל בשאר מברחת תשאר למקבל:

(ז) וכתב נ"י פרק החובל דאם מכרה נצ"ב נמי דינא הכי דאינו מכור עד שתתאלמן הוא או תתגרש ואז הם מכורים וע"ל סימן פ"ו וכתב נ"י פרק חזקת דף קפ"ב ע"ב הואיל ומכירתה בנכסיה קיימת כשתתאלמן או תתגרש אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בנכסיה דהקונה יכול למחות וע"ש כתב מהררא"י בתרומת הדשן סימן ע"ב אם הקדישה נ"מ שלה אין ההקדש חל עד שתתגרש או תתאלמן ולא אמרינן בזה הקדש מפקיע מידו שיעבוד וע"ש שהאריך בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל מ' אשה שמכרה בנ"מ ובעלה שותק לא אבד משום זה זכותו וע"ל ריש סימן זה ובח"ה סימן ת"ה אם הקדישה ברצון בעלה או ששתק אימת צריך לקיים:

(ח) אבל נ"י סוף יש נוחלין כתב דאפילו אם יש לאותו דבר שבא מחמת המעות שנטלן צריך להחזיר ללוקח וכ"ש אם יש לה נכסים מיוחדים בלא בעלה שצריך לשלם מהן ואם נפלו לה נ"מ אינו טורף מהם עכ"ל:

(ט) וע"ל סי' פ"ו תשובה מדין אשה שהיו לה נכסים שאינן ידועים לבעל והשאילתן לאחרים:

(י) כתב הר"ן ריש האשה שנפלו ע"ב דאיש יורש נכסי אשתו אע"פ שלא היו ידועים לו וכן נתבאר לעיל בדין אשה שהבריחה נכסיה:

(יא) ואמרינן בפרק אלמנה לכה"ג ובפרק חזקת הבתים וכ"כ הרמב"ם פכ"ב מה"א ומוסכם מן הפוסקים דאותה שדה שיש לה בכתובתה דינה בנצ"ב וכ"כ נ"י דף תנ"ז ובמרדכי שם ריש הפרק וע"ש שהאריך במרדכי בדינים אלו:

(יב) וכ"ה במרדכי פ' חזקת דף רמ"ט ע"א וכ"כ נ"י פ' אלמנה לכ"ג דף תכ"ז וכתב דאפי' לא מכר רק לפירות אפ"ה המכר בטל מיד ועוד האריך שם ומדברי הר"ן פ' חזקת דף קפ"ב פ"ח נראה דחולק וס"ל דלפירות הוי מכור וע"ש והמ"מ פ"ל מה' מכירה כתב בשם הרשב"א כדברי הר"ן וע"ל סי' ק"ה אם חל השיעבוד של בעל על המעות שהכניסה לו אשתו ולקמן סי' קי"ח בסופו אם חל השיעבוד דבעל על קרקעות שהכניסה לו אשתו:

(יג) וכן הוא במרדכי פ' מציאת האשה וס"פ נערה שנתפתתה וע"ל סי' פ"ג כתבתי עוד מדין זה:

(יד) וכ"פ נ"י פ' אלמנה דף תפ"ז ע"א ודלא כדמשמע מדברי המרדכי ריש פרק שם בדברי הרמב"ם:

(טו) ולא משמע כן בתשובת הרשב"א שכתב ב"י לעיל. מיהו אפשר דהרשב"א מיירי כשרוצה למוכרן שלא לצורך פרנסה וכן היא במרדכי פ' מציאת האשה דאין חילוק בזו בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול מיהו מה שחילק מהרי"ק בין כלי זהב ובדולח לשאר דברים לא משמע כן מדברי הטור וכתב ריב"ש סי' ק"נ כספים שהכניסה לו יכול להוציאן הואיל ואחריותן עליו אבל לא שאר דברים והרשות ביד הבעל שאם רוצה להלוות מה שהכניסה לו נ"מ הרשות בידו עכ"ל:

(טז) וכ"כ המרדכי פ' הנזקין דף תרי"א ונ"י פ' אלמנה לכ"ג דף תכ"ו ע"ב:

(יז) כב"י בסי' צ"א אשה שהיה לה שטר מתנה מבעלה ומכרה לאחר ואח"כ מחלה לבעלה מחול ולא אמרינן בזה נחת רוח עשיתי לבעלי ואם מכרה זה השטר מתנה לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דהוי כנצ"ב עכ"ל:

(יח) וכ"כ הר"ן פרק מי שהיה נשוי דלא בעינן שנתבטל מקח הראשון וע"ל סי' ק' מדינים אלו. (עי' בב"י ממ"ש בשם הרמב"ן) ובמרדכי ריש הכותב בתשובת מוהר"ם והובא בב"י סי' צ"ב על ראובן שחפץ לקנות בית ודואג פן יצטרך למוכרו ואשתו תעכב עליו יכול להתנות עליו עמה בשעת קנייה שלא תוכל לעכבו דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מסתלק מדבר שלב"ל עכ"ל וכן הוא בהגהות מיי' פכ"ג דאישות כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן של"ט במקום שהוא מנהג שהיהודי הגובה קרקעות של עכו"ם הרי היא כשלו רק שהעכו"ם יכול לפדותה והישראל בא למוכרה אם אשתו תוכל לעכב עליו כשאר נכסיו משום שיעבוד כתובה והשיב דמאחר דעכו"ם יכול לפדותה אין לו דין קרקע אלא כשאר מטלטלין שיכול לישא וליתן בה אמנם אם החזיק בה ישראל בחזקה גמורה איזה זמן חשוב כגבוי ושיעבוד כתובה עליה וע"ש שהאריך בדבר:

(יט) וכ"כ נ"י פרק חזקת:

  1. ^ צ"ל "יורשיו".
  2. ^ רוב מפרשי הטור מחקו תיבת "וכן".
  3. ^ רצה לומר של רבינו אפרים.