טור אבן העזר פג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן פג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אשת איש שחבלו בה - השבת לבעלה כיון שמעשה ידיה שלו והרי היא מתבטלת ממעשה ידיה.

ולא כל מה שמתבטלת ממלאכתה הראשונה, שאם היתה טווה מתחילה וחתך ידיה והרי אינה ראויה אלא לשמור קישואין, היינו בכלל פגם שהוא נזק והוא שלו[1], אלא נותן לו כל ימי חליה ביטול של שמירת קישואין.

ואם חבלו בה ולא איפחיתא מכספה, כגון שצמתה ידה וסופה לחזור, אין כאן אלא שבת לחוד ואותו כולו של הבעל.

והצער שלה. ואם אמדוה שתתרפא בה' ימים ועבדו לה סמא חריפא ואיתסית בתלתא יומי, היינו בכלל הצער שציערה עצמה בסם חריף כדי להשתכר המותר והוא שלה.

והריפוי ינתן לרופא לרפואתה.

ובושת ופגם - בזמן שבסתר לו חלק אחד ולה שני חלקים, ואם הוא בגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים. וכן אם חירף אותה שום אדם בדברים בגלוי לו שני חלקים ולה חלק אחד, ואם חרפה בסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד. ושלה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. ואינה יכולה למחול לא על חלקה ולא על חלקו ואם מחלה אינה מחילה, ומכל מקום אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה.

כתב הרמב"ם שהריפוי לבעלה, ולא נראה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכתב עוד: במה דברים אמורים שחבלו בה אחרים, אבל אם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבושת, ואין לבעלה בהם פירות, ואם רצתה ליתן לאחרים הדמים נותנת, וכך הורו הגאונים והבעל מרפא כדרך שמרפא כל חליה. והראב"ד השיג עליו וכתב: תימה הוא למה הוא ישלם הכל שהרי נוטל בשל אחרים שליש או ב' שלישים וכשחבל בה איהו למה ישלם הכל, אולי טעה בדברי הגאונים שלא אמרו אלא על מה שראוי לקנוס שלא יאכל הפירות דבהכי לא תיקון רבנן דהוא עושה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אשת איש שחבלו בה השבת לבעלה וכו' בפ' מציאת האשה (דף סה:) תנן בושתה ופגמה שלה רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה ב' חלקים ולו א' בזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק אחד שלו ינתן לו מיד ושלה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות וכתב הרא"ש הא דלא תנא שבת דמילתא דפשיטא היא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה וצער פשיטא דהוי דידה כדאמרינן פרק החובל צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן וריפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדו לה סמא חריפא ואיתסיאת בתלתא יומי היינו בכלל צער שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המות' לדידה הוי ודלא כהרמב"ם שכ' בפ' ד' מהלכות חובל ומזיק החובל בא"א הריפוי לבעלה עכ"ל:

ומ"ש רבינו דלא כל מה שמתבטלת ממלאכתה הראשונה שאם היתה טווה מתחלה וחתך ידיה וכו' מבואר במשנה פ' החובל (דף פג) (החובל) בחבירו חייב בה' דברים וכו' שבת כיצד רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ופירש"י שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו שלכל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפי' בלא חולה שהרי כבר נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נותן לו דמיהן:

ומ"ש רבינו היינו בכלל פגם שהוא נזק והוא שלו לאו שלו לגמרי קאמר דהא אף במומין שבגלוי יש לה חלק כדבסמוך אלא היינו לומר דיש לו חלק בהם א"נ כיון דאפילו חלק שלה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות שפיר מיקרי שלו:

ומ"ש ואם חבלו בה ולא איפחיתא מכספא כגון שצמתה ידה וסופה לחזור אין כאן אלא שבת לחוד בפרק החובל (שם) הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ופירש"י שבת גדולה. דמי ידו ושבת קטנה כל ימי שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שבכל יום ויום עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו וידוע דהלכה כרבא וכבר כתב רבינו דינים אלו בארוכה בטור ח"ה סימן ת"כ:

ומ"ש והצער שלה ואם אמדוה שתתרפא בה' יומי ועבדו לה סמא חריפא וכו' כבר נתבאר:

ומ"ש והריפוי יתן לרופא לרפאותה כבר נתבאר שכ"כ הרא"ש:

ומ"ש ובושת ופגם בזמן שבסתר לו חלק אחד ולה ב' חלקים ואם הוא בגלוי לו ב' חלקים ולה חלק אחד היינו דר"י בן בתירא דמתני' (דמציאת האשה דף סה:) ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כמותו משום דשקלי וטרי בגמרא אליביה ופירש"י דטעמא דבזמן שבגלוי לו ב' חלקים משום דהבושת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות חובל דבגלוי היינו כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה:

ומ"ש רבינו וכן אם חירף אותה שום אדם בדברים בגלוי לו ב' חלקים וכו' ואם חרפה בסתר לה ב' חלקים ולו חלק אחד שותיה דמר לא ידענא דהא אמרינן בפרק החובל זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום וכ"כ הוא ז"ל בטור ח"מ סימן ת"כ וא"כ מאי חלק וחלקים שייך ביה : ומ"ש שלה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות כבר נתבאר שהוא מדברי רבי יהודה בן בתירא במתניתין:

ומ"ש ואינה יכולה למחול לא על חלקה ולא על חלקו ואם מחלה אינה מחילה פשוט הוא דכיון דבחלקה יש לו זכות שהרי הוא אוכל פירות היאך תוכל היא למחול זכותו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ' סימן א':

ומ"ש ומ"מ אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה פשיטא דהיינו דוקא בחלקים שלה וכדאמר אביי בס"פ השולח (דף מח:) בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אבל לחלק דידיה בלא הרשאה נמי מצי תבע ליה:

ומ"ש בשם הרמב"ם שהריפוי לבעלה ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כבר כתבתי בסמוך דברי הרא"ש ומה שהקשה הרא"ש על הרמב"ם נתיישב מתוך דברי ה"ה שכתב שהריפוי ינתן לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה וכ"כ הר"ן בר"פ מציאת האשה דהא לא תנא במתניתין ריפוי משום דלדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה וכתב עוד בד"א שחבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכו' בפ"ד מהלכות חובל וכתבו ה"ה והר"ן בשם הרשב"א שיש נותנים טעם לדברי הרמב"ם משום דמדינא בושתה ופגמה שלה כרבנן וע"כ לא פליג ר"י בן בתירא אלא משום דאית ליה בושת בבשתה ומצטער בפגמה כדאיתא בירושלמי והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהלא בייש את עצמו וכתב הר"ן על זה דאכתי הוא תימה על הרמב"ם למה אין הבעל אוכל פירות והאריך בזה ומיהו רבינו כתב בסימן פ"ה בשם הגאונים דקנסו אותו שאין לו בו כלום ואינו אוכל פירותיהם וכך הם דברי הראב"ד שהביא רבינו כאן: דין אשה שחבלה בבעלה ואיש שחבל באשתו כתב רבינו בטור ח"מ סימן תכ"ג:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אשת איש שחבלו בה וכו' במשנ' ר"פ מציאת האשה ופסק כר"י בן בתירא דבזמן שבסתר לה ב' חלקי' וכו' ועל פי דברי הרא"ש לשם:

ומ"ש היינו בכלל פגם שהוא נזק והוא שלו נדחק ב"י ואמר לאו שלו לגמרי וכו' ומיהו בספרי רבינו המדוייקים כתב והוא שלו ושלה:

וכן אם חירף וכו' הקשה ב"י הלא בפרק החובל איתא ביישו בדברים פטור מכלום וכמ"ש רבינו בח"מ בסי' ת"כ עכ"ל ותימא הלא מביא רבי' לשם בסוף הסי בשם רב שרירא גאון דהמבייש את חבירו ברבים היו מנדין אותו עד דמפייס המבוייש וכן כ' הרא"ש וגם כתב בשם הרמב"ם שיש לב"ד לגדור כפי מה שראוי גם בסוף סי' א' מביא דברי רב שרירא והרא"ש בפסקיו והרא"ש כתב עוד בתשובה כלל מ' סימן א' דבושת בסתר פירשו בתוספות כגון שביישה בפני עדים ובגלוי כגון שביישה בפני הכל ע"ש ועוד הלא במבייש ת"ח חייב לו קנס מן הדין כדאיתא בירושלמי וכמ"ש רבינו בח"מ סימן א' וסימן ת"כ השתא ודאי אם חירף שום אדם לאשת ת"ח כיון דאשת חבר כחבר ובושתה שלו הוא חייב לפייסה בממון מדינא ושייך בה חלק וחלקים ופשוט הוא:

ומכל מקום אינו יכול לתובעו אלא בהרשאתה כתב ב"י פשיטא דהיינו בחלקים שלה אבל לחלק דידיה בלא הרשאה מצי תבע ליה וקשיא לי וכי גרע חלקו מפירא דארעא דאמרינן מגו דנחית לפירא נחית אגופא כדלקמן בסימן פ"ה ס"ד ולפיכך נראה דאף אחלקו צריך הרשאה דלא דמי לשאר נכסי אשתו דידועין גופא ופירי מקמי תביעה אבל בדמי חבלה שאינו ידוע חלקו וחלקה אלא לאחר פסק דין הילכך בשעת תביעה צריך הרשאה ולפי זה אם היה ידוע חלקו וחלקה בשעת תביעה ודאי אין צריך הרשאה כלל דמגו דנחית אחלקו נחית אחלקה דלא כמו שפסק בש"ע ונמשך אחר דבריו שכתב כאן:

כתב הרמב"ם שהריפוי לבעלה נראה דס"ל דכיון דהבעל חייב לרפאותה הילכך יהבינן לה לבעלה ונפקא מינה דאם יהיה מותר המותר שלו אבל דעת הרא"ש דא"א להיות מותר אלא בדאיתסי בסמא חריפא וכיון דצערה דידה הוא המותר שלה כדלעיל:

והראב"ד השיג עליו וכו' ובסמ"ג בעשה ע'(דף צ"ג ע"ג) הפליא ג"כ על דברי הרמב"ם דהא תני בתוספתא בהדיא החובל באשתו בין שחבל בה הוא ובין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע וכו' וכך השיג עליו הר"ן אבל לפעד"נ דהרמב"ם לאו דינא קאמר דודאי מדינא אין חילוק בין חבל בה הוא לחבלו בה אחרים וכדתני בתוספתא אלא שהגאונים שאחר התלמוד דנו כך ולאו מדינא אלא קנסא קנסוהו שאין לו בהן כלום וגם קנסוהו שלא יהיה לו בהן פירות וז"ש הרמב"ם בסוף דין זה וכזה הורו הגאונים לאורויי דאין זה מדין התלמוד אלא הוראת הגאונים אבל הראב"ד ס"ל דודאי יש לו לבעל חלקו הראוי לו בהן והגאונים לא קנסו אותו בחלקו כלום אלא דבחלקה הראוי לה בבושתה ובפגמה ובצערה קנסוהו שלא יהיה לו בהן פירות ואם רצתה ליתן חלקה לאחר הדמים נותנת וז"ש הראב"ד אולי טעה בדברי הגאונים שלא אמרו אלא על מה שראוי לו לקונסו שלא יאכל הפירות וכו' דעל חלקו לא אמרו הגאונים כלום לקונסו אלא על חלקה הראוי לה אמרו הגאונים לקונסו שלא יאכל הפירות בהן ואם רצתה ליתן חלקה לאחר נותנת וטעם הרמב"ם קסבר דקנסוהו גם כן בחלקו שלא ינתן לו כלום וצריך להגיה בל' הראב"ד שהביא רבינו שלא אמרו אלא על מה שראוי לו לקונסו שלא יאכל הפירות וכו' וכך העתיק הר"ן בשם הראב"ד ריש פרק מציאת האשה וכ"כ רבינו בסימן פ"ה בשם הגאונים כמ"ש הראב"ד והכי נקטינן ודלא כמ"ש בש"ע כדברי הרמב"ם:

דרכי משה[עריכה]

(א) ול"נ דודאי מדינא פטור אבל הרוצה לצאת ידי שמים ונותן לה דמי בושתה כדי שתתפייסה ותמחול לו או שנידוהו עד שיפייסנה כמו שמבואר בסימן ת"ך בח"ה ועיין שם בסי' א' בזו י"ל שיש לבעל חלק בממון:

  1. ^ יש גורסים "שלו ושלה", וזה כמבואר בסמוך.