טור חושן משפט תכ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תכ | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות חובל בחברו

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ואם הקפידה תורה בהכאת רשע קל וחומר בהכאת צדיק: והמרים ידו על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע וכל שכן שאסור לחבול בחבירו:

והחובל בו חייב בה' דברים שהם נזק צער ריפוי שבת בושת אם החבלה בענין שיש בה כל הה' ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם א' א': ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כיון שאין בו חיוב ממון: ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות:

כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחר או שחסרו אחד מכל איבריו נותן לו נזק וצער ריפוי שבת ובושת הכהו על ידו וצבה וסופה לחזור או הכהו על עינו ומרדה וסופה לחיות אין כאן נזק ונותן לו צער ריפוי שבת ובושת:

הכהו על ראשו וצבתה אין כאן נזק ושבת ונותן לו ריפוי צער ובושת: הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם נותן לו צער וריפוי: הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראהו שום אדם נותן לו צער וריפוי:

הכהו במטפחת שבידו וכיוצא בו אין כאן אלא בושת:

בואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה אינו נותן לו אלא צער:

השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו משלם לו ריפוי בלבד שירפאהו שיחזור לו מראהו:

אסרו בחדר ובטלו ממלאכתו נותן לו שבת בלבד וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהכניסו בחדר וסגר החדר עליו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם:

גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת דסופו לחזור:

סכו בסם שאין סופו לחזור נותן לו כל ה' דברים שהוא מצטער מן הסם ושבת כגון אם הוא יודע לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו ונמצא שבטלו ממלאכתו ובושת אין לך בושת גדול מזה אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים: ואפי' הפיל את שינו שא"א שלא יחלה פיו שעה אחת אע"פ שהשן אין לו רפואה בשר השינים צריך רפואה: ואפילו חסרו כשעורה מעור בשרו חייב לו ה' דברים שאין העור חוזר כמו שהיה לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל הה' דברים:

וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר או חבל בו חבורה שאין סופה לחזור שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה וכך יתן לו וכתב א"א הרא"ש ז"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוה רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כל כך על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו ראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באמנותו שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"כ.

צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף כמה רוצה ליתן שיחתכנה בסם בענין שלא יהיה מצטער דמים כאלו יתן לו על שצערו אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שחומרא זו למזיק שאין אדם לוקח ממון כדי לקבל צער אבל זה כבר נצטער והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב"ם שאומדין כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין שמין כך דאין שום אדם רוצה ליקח שום ממון כדי לקבל צער אלא שמין מי שחייבוהו מלכות ליכוות בשפוד על צפרנו במה היה נותן שלא יכווהו ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון לקבל צער פר"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח"כ אינו משלם ורבינו משולם כתב שמשלם הכל וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל.

כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אבל חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל הימנה ורואין כמה היה רוצה ליקח ויהיה בטל וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט שהיה לוקח מעט שישב בטל ויש מלאכה קלה ושכרה הרבה וצריכין לתת לו הרבה שישב בטל ואם חסרו אבר כבר נתן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין לכשיתרפא לפיכך נותן לו כי ימי משך חליו בכל יום ויום כמו שנותנין לשומר קישואין וכן אם שבר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין שבר שתי רגליו אינו ראוי לשמור קישואין אבל ראוי לישב במקום אחד לשמור הפתח [וכך יתן לו] כל ימי משך חליו סימא לו עינו אחת עדיין הוא ראוי למלאכה ראשונה סימא ב' עיניו אינו ראוי אחר שיתרפא אלא לטחון בריחים וכן יתן לו כל משך חליו וכתב א"א הרא"ש ז"ל דזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בעל מלאכה שמין אותו לאותה מלאכה שיכול לעשות אחר שירפא כגון אם הוא מלמד תינוקות וקיטע את ידו ושבר את רגלו לאחר שירפא הוא ראוי למלאכתו וכן אם היה נוקב מרגליות ושבר את רגלו לכשיתרפא הוא ראוי למלאכתו ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין.

כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי להתרפאות מחולי זה ונותנין לו מיד וכן השבת אומדין אותו ונותים לו מיד ארך לו החולי יותר משאמדוהו א"צ לתת לו יותר וכן אם הבריא פחות ממה שאמדוהו אינו צריך לפחות לו כתב הרמב"ם שדבר זה הוא לתיקון הזמיק שאין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו כל ימי חליו לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן לו דבר יום ביומו שומעין לו לא אמדוהו אלא נותן רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה אחר שחיתה חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו שיאמר הנחבל כשאין הרופא מצפה לקיבול שכר אינו מעיין כל כך בענין החולי ואם יאמר אני אביא רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט יכול הנחבל לומר לו הרופא שהוא במקומי הוא מדקדק יותר שלא יפסיד המחאתו ואם יאמר הנחבל תן לי שכר הרופא וארפא את עצמי יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם.

בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל ממי שמבוייש מן המכובד וגם המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה.

הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו באזנו נותן לו דמי כולו וכתב א"א ז"ל ודוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות אבל אם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות אינו נותן לו דמי כולו אלא רואין כמה נפחתו דמיו קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו סימא עינו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו נותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה נותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכתב א"א הרא"ש ז"ל לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד ובכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שיצטרפו כל אבריו יחד וגם שבת שבין הכאה להכאה פשיטא שנותן לו כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא כל זמן שלא חרשו ואין חילוק אלא לענין צער וריפוי ובושת ודבר פשוט שצריך ליתן לו צער וריפוי ובושת של כל מכה ומכה בפני עצמה אבל יותר יעלו כשישומו כל מכה ומכה בפני עצמה ממה שיעלו כשישומו כאילו עשאו כולו כאחד ואין ביניהם אלא דבר מועט אבל בנזק ושבת אפי' חילוק מועט כזה אין ביניהם כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו ע"כ והרמב"ם כתב אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכולו אין גובין אלא דמי כולו בלבד ואם תפש הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו ע"כ:

כשבית דין מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו זמן כיון שלא חסרו ממון: וכאשר ידונו ב"ד על החובל צריכין לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו שאין ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו או במקום שהכהו שם פטור אבל בבושת אין צריך אומד שהרי אפילו רקק בו לבד חייב בושת לפיכך צריכין העדים לידע במה הכהו ומביאין אותו לב"ד ואומדין אותו:

כתב הרמב"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול וברזל אין צריך אומד דאפילו מחט קטן יש בו להמית ולהזיק:

החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי (פטור) אחרים שחבלו בו חייבים כתב הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו:

המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והוא שלא נגע בו כגון שצעק לו מאחוריו או שנראה לו באפילה וכיוצא בו ואם צעק לו באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אחזו ותקע לו באזנו וחרשו ואו שנגע בו והפחידו (ס"א והדפו) בשעה שהבעיתו או שאחזו בבגדיו חייב בתשלומין:

כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן שאין אנו מכירין את הדבר ושמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה:

המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור: נשבה בו הרוח והגביהה בגדיו ונראה כערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת ומ"מ אין בשתו של זה מרובה כמו שמבייש מי שאינו ערום כלל וכן הגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר וביישו חייב ומ"מ אינו כ"כ בושה כמי שמבייש המלובש ור"י פי' ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא בבית המרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדים דלא משכחת להו בושת כה"ג:

ביישו כשהוא ישן ומת מתוך שנתו שלא הרגיש בבושת כתב הרמב"ם אין גובין אותה בושת מהמבייש ואם תפשו יורשיו אין מוציאין מידם וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא פטור: ישן שבייש פטור:

המבייש את השוטה פטור את החרש חייב המבייש את הגר והעבד חייב המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח:

רקק בחבירו חייב אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור וכתב הרמב"ם ז"ל ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו: ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלמה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים וכבר נפסק הדין למבייש תלמיד חכם שקונסין אותו וגובין ממנו משקל ל"ה דינר זהב וגובין בכל מקום בין בארץ ישראל בין בבבל ומעשה היה אצלינו כך בספרד ויש תלמידי חכמים שמוחלין וכן נאה לת"ח למחול על זה ויש שתובעין הקנס ועושין פששרה ביניהם אבל הדיינין יאמרו למבייש חייב אתה לתת לו ליטרא זהב: אף על פי שהמבייש לשאר אדם בדברים אינו בר תשלומים מ"מ עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח ואמרו חכמים הראשונים (אבות פ"ג) כל המלבין פני חבירו שהוא אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לע"ה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל על תלמיד חכם שביישוהו בדברים ומסרו גופו וממונו למלכות ואמרו שחלל שבת ונמצא שקר ופטרתו מלכות ותבע ליטרא זהב. תשובה דע לך כי יש בירושלמי שהמבייש לזקן נותן לו ליטרא זהב וזקן זה שקנה חכמה והיינו תלמיד חכם שתורתו אומנתו וקובע עתים לתורתו ואינו מבטל לימודו אלא בשביל מזונותיו כי אי אפשר לאדם בלא מזונות ללמוד הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללמוד ואינו מבטל כלל ושאר היום כשהוא פנוי ואינו חוזר על מזונותיו חוזר ולומד ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסו ופרנסת אנשי ביתו ולא להרבות הון לזה אני קורא ת"ח והמביישו חייב קנס ליטרא זהב ובלבד דלא סגי שומעניה דאי אין מעשיו מתוקנין יותר גרוע הוא מעם הארץ:

כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים (ס"א ברבים) מנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל: 

כתב הרמב"ם יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להן נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים שיתן אותו דבר הקצוב ובכללן הוא דמי הצער והריפוי והשבת והבושת בין אם צריך לרפואה בין אין צריך כזה הוא משלם וכמה הוא משלם הבועט בחבירו (ס"א ברגלו) משלם ה' סלעים הכהו בארכובותיו משלם ג' סלעים קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם י"ג סלעים תקע חבירו בכפו משלם סלע סטרו על פניו משלם ג' סלעים סטרו כלאחר יד משלם ק' סלעים צרם אזנו או תלש שערו רקק והגיע הרוק בבשרו או שהעביר טליתו ממנו או שפרע ראש האשה משלם ק' סלעים וכזה משלם על כל מעשה שעושה ואפילו עשאו כמה פעמים זה אחר זה והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרים ומחצה נחושת לפיכך מי שנתחייב בהכאתו ק' סלעים משלם י"ב סלעים ומחצה כסף נקי בד"א במכובד אבל מי שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים אינו נוטל אלא כפי מה שיראו הדיינין שראוי להשתלם ע"כ ורב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים אינן אלא בשביל הבושת והצער ששני דברים אלו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחבירו ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

שאלה לרבי' האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה כגון שצרם אזנו או קטע ראש חוטמו או א' מראשי איבריו מה יעשו באותו החובל. תשובה קנסות וחבלות לא מגבינן בבבל ואם דבר שיש בו רפואה ושבת מגבינן בזמן הזה אבל ד"א אין מגבין וגזילות מגבינן שפיר אפילו שוה פרוטה וכ"כ רב צמח גאון אע"פ שאין דנין דיני קנסות נהגו חכמים לדונו עד שיפייסו בממון או ירבה עליו רעים ומעשה באחד שהפיל שינו של חבירו ונידהו מר רב צמח גאון וא"ל דבר קצוב איני חותך עליך לך ופייסו בדמים או בדברים ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א"א הרא"ש ז"ל בסימן א':

בית יוסף[עריכה]

אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו וכו' בהכאת צדיק כ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל ופשוט הוא:

והמרים ידו על חבורו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע מימרא בפרק ד' מיתות (נח:) ומייתי לה מדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא אמר אלא למה תכה: כתוב בתה"ד סימן רי"ח כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו וליסרו כדי להפרישו מהעבירה ואינו צריך להביאו [לב"ד] והביא ראיה לדבר מפרק המניח (כח.) : אם יש מכה את חבירו שפטור ע' בסימן ד' ובסי' ח' ובסימן צ"ז: כתב במישרים נל"א ח"ב יש אמוד לנזקין כמו לקטלא והאומד בעין העדים לא בב"ד כי אין צריך: ע"ש טעם למה חייב שבת ובושת וריפוי ע"פ עצמו:

והחובל בו חייב בה' דברים וכו' משנה ר"פ החובל (פג:):ומ"ש ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג' ואם ב' ב' ואם אחד אחד שם בגמרא ויותר מבואר הוא בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל:

ואם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה וכו' מימרא דרבי יוחנן בפרק אלו נערות (לה:) כלומר אבל אם יש בה שוה פרוטה כיון שהיא חייב ממון אין אדם לוקה ומשלם:

ומ"ש ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה וכו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות סנהדרין ונראה שטעמו מדתניא בפ"ב דמכות (ח:) עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ע"י כותי ומשמע לי שהיה גורס וישראל גולה ולוקה על ידיהם וכן נראה מדברי ה"ה פ"ה מה' חובל וכתב שם הרמב"ם שהטעם משום דישנו במקצת מצות וכתב הה"מ דהכי אסיקנא בפרק החובל דעבד אחיו הוא במצות והרי הוא כאשה ותמיהני על רבינו למה הצריך שיהא העבד של אחרים דאפילו אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה שאף ע"פ שהוא עבדו כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפ"י מה"ח לא הזכיר של אחרים אבל בפ"ה מה' חובל הזכיר של אחרים:

(ז) כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע אחד וכו' נותן לו נזק וצער ריפוי שבת [ובושת] הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור וכו' עד אין כאן אלא בושת ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ החובל והרמב"ם בהלכות חובל ולשון הירושלמי בחלוקה אחרונה הכהו בטומוס שבידו וכתב הרמב"ם במקום טומוס הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת:

ומ"ש רבינו אצל הכהו במקום שאין נראה ולא ראוהו שום אדם כן כתב שם הראב"ד וכתב ה"ה שהדין עמו שכך היא כוונת הרמב"ם ז"ל:

ואצל הכהו במטפחת שבידו אין כאן אלא בושת כתב הראב"ד ובמקום רואים:

(יא) (יב) ומ"ש כואו בשפוד על צפרנו וכו' עד נותן לו שבת בלבד בגמרא ר"פ החובל (פה:) וכתב ה"ה אצל כואו בשפוד וכו' גם זה שלא במקום רואין דאי במקום רואין חייב בושת. ומ"ש בשם הרא"ש דוקא שהכניסו בחדר וכו' אבל אם היה כבר בחדר וכו' הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם כ"כ שם בפסקיו מסברא והביא ראיה מדברי התוספות בפ' הנשרפין (עז.):

(יד) (טו) (טז) גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת וכו' עד אין לך בושת גדול מזה מבואר בגמרא פרק החובל (פו.):ומ"ש אבל בכל אבר שחסרו נותן לו כל ה' דברים ואפילו הפיל את שינו וכו' עד וחייבו בכל ה' דברים כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל וכתב ה"ה פירוש צלקת הוא שחיתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר וצ"ע דמשמע דלא בכל מקום משלם (נזק) אלא במקום הנראה כגון פנים.

וכיצד משערין הה' דברים נזק אם חסרו אבר וכו' משנה פ' החובל: ומש"ה דה"ה לחבל בו חבורה שאין סופה לחזור: וכתב א"א ששמין הנזק לכל אדם כפי (מה) מלאכתו וכו' עד לכל מיני תשמיש הכל בפסקיו פרק החובל: צער אם קטע ידו אומדין מי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסייף וכמה רוצה ליתן וכו' שם בגמרא (דף פה.):ומ"ש אבל אין לשום במי שנכתבה ידו למלכות לחתכה בסם כמה ירצה ליקח שיחתכנה בסייף שזו חומרא למזיק כלומר דלא יקח אדם כל הון שבעולם כדי להצטער וזה כבר נצטער הילכך אין שמין אותו במי שנותנין לו דמים כדי שיצטער וכך מבואר שם בגמרא: והיכא שכואו בשפוד על צפרנו שאין שם אלא צער בלבד יראה מדברי הרמב"ם שאומדים כמה אדם כיוצא בזה לוקח להצטער בכך:ומ"ש בשם הרא"ש שאין שמין כך וכו' עד מליקח ממון לקבל צער כ"כ בפסקיו בפ' החובל במסקנת דבריו: פר"י כששמין הצער אין שמין אלא צער של שעת המכה אבל צער הנמשך אח"כ אינו משלם בתוספות בפרק אלו נערות (לט: ד"ה צער דמאי):ומ"ש שרבינו משולם כתב שמשלם הכל כן כתבו התוס' שם בשם רשב"א:ומ"ש רבינו וכן היא מסקנת א"א משמע דלסברת רבינו משולם קאי ואינו מדוקדק שהרי בתשובה כלל ק"א סי"ב משמע דכר"י ס"ל: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום וכו' בפרק החובל (פו.) איתמר הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופרש"י שבת גדולה. דמי ידו: ושבת קטנה. כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים: שבכל יום ויום. עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואים דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו. והרי"ף והרא"ש כתבו וקאמר רבא כיון שסופה לחזור אין נותנין לו דמי שבת גדולה אלא יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה וכן הלכתא ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות חובל וכן כתב הרשב"א וכתב ואי מאוכלוסי דמחוזא הוא (ע' ב"מ עז.) דכי לא עבדי מלאכה חלשי יהיב ליה כוליה:ומ"ש רבינו וזה תלוי כפי שהוא מלאכתו שיש מלאכה כבדה ושכרה מועט וכו' נתבאר: ומה שהשוה רבינו דין לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב לדין הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות חובל ופשוט הוא:ומ"ש ואם חסרו אבר כבר נותן לו נזק שהוא דמי האבר כגון אם קטע ידו כבר נתן לו מה ששוה פחות לפי שאינו יכול לעשות מלאכה בידו אבל ראוי הוא עדיין לשמור קישואין וכו' משנה בפרק החובל (פג:) שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ובגמרא (פה:) ת"ר שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין דכי מתפח האי גברא לאו אגרא דשומר קישואים שקיל אלא דלי דולא ושקיל אגרא א"נ אזיל בשליח ושקיל אגרא מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו:ומ"ש וכן אם שבר רגלו אחת עדיין הוא ראוי לשמור קישואין וכו' שם אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים וכתב הרא"ש שבר רגלו רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח שאין ראוי למלאכה אחרת ובשתי רגליו מיירי דאי ברגל אחת הא אמרינן במתניתין שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אלא מתניתין ברגל אחת ואכתי חזי לשמירת קישואין כדאיתא בתוספתא רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קישואין והכא מיירי בשתי רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בב' עיניו דאי בעין אחת אכתי חזי למלאכתו ראשונה ובסימא עינו כתב הרשב"א כן דדוקא בשסימא שתי עיניו אבל סימא אחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכה וכתבו ה"ה בשמו בפ"ב מהלכות חובל. וכל זה כתב נימוקי יוסף גם בשם הרא"ש: ומ"ש בשם הרא"ש שזה מיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל וכו' עד ולמה ישומו לו בימי חליו כאילו הוא שומר קישואין שם וכתב דהכי מוכח בשמעתין (פו.) דקאמר שבת דמרקד בי כובי דבעי אחווירי גווני ברישיה אלמא דנותנין שבת לכל אדם לפי מה שהוא רגיל לעשות: כיצד משערין הריפוי אומדין בכמה ימים ראוי וכו' עד אינו צריך לפחות לו ברייתא בפ' החובל (צא.):ומ"ש בשם הרמב"ם שדבר זה הוא לתועלת המזיק וכו' לפיכך אם אומר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא אתן דבר יום ביומו שומעין לו בפ"ב מהלכות חובל וכתב ה"ה נראה שזה הדבר פשוט אצל הרב דע"כ לא אמרו נותנין לו מיד אלא שאם היה מתנונה והולך לא יתחייב יותר מן האומד אבל אם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא עכ"ל ואח"כ כתב אצל דין עלו בו צמחים מחמת המכה וכו' מזה יצא לרבינו מ"ש למעלה שאם רצה המזיק אין שם אמוד שאם בהכרח יש שם אומד תיכף יתן לו אומדו וכן כתבו המפרשים דכשאמדוהו נותן לו אומדו ונפטר עכ"ל: לא אמדוהו אלא נותן לו דמי רפואתו של כל יום ויום ועלו בו צמחים וכו' עד ולא ליתן לו דמי שבתו בפרק החובל (פג:) תנן עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חיתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאותו חיתה כל צרכה אין חייב לרפאותו ובגמרא (פה.) ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי ופסק כת"ק:ומ"ש בשם הרמב"ם שחייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו בפ"ה מה' חובל: ומה שאמר ולא נהירא הוא פשוט דהא דלא כמאן וכבר תמה גם ה"ה על הרמב"ם וכתב שבודאי טעות סופר הוא וצריך להגיה אינו חייב לרפאותו ול"נ דיותר נכון לומר שהרמב"ם היה גורס בדברי ת"ק שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמרא ממעט שלא מחמת מכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק ואין להקשות אי שלא מחמת מכה אמאי חייב לרפאותו דהא אפילו למאן דאמר אינו חייב לרפאותו קשיא אמאי איצטריך קרא למעוטי ובגמרא מתרץ לה דגרסינן התם אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק שלא מחמת המכה בעי קרא אמרי האי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה מפני שמיני דבש וכל מיני מתיקה קשים למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו תלמוד לומר רק: ומה שאמר עבר על דברי רופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לכתבו דכיון דזהו שלא מחמת מכה וכבר כתב בסמוך דשלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו וצריך לומר דתני והדר מפרש אבל דברי הרמב"ם שכתב הא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו לפי מה שיישבתי נוסחת שלא מחמת המכה חייב לרפאותו יש לתמוה דאם כן קשיא דידיה אדידיה וצריך לדחוק ולומר דכי קאמר כדתניא הרי שעבר על דברי רופא וכו' לאו דההיא הויא שלא מחמת המכה דאיירי בה מתניתין אלא הכי קאמר גוונא אחריתא כי ההיא דעבר על דברי רופא וכו הוי שלא מחמת מכה ואע"פ שהם דומות קצת זו לזו לענין הדין הן מוחלקות שבזו חייב לרפאותו ובזו אינו חייב לרפאותו: כתוב בנמ"י ר"פ החובל אמרו בירושלמי דיהיב ליה נמי תוספת מזונו כלו' שמתחלה היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה א"י לאכול אלא ביצים ותרנגולים: וצריך לשכור לו רופא ואם יאמר החובל אני ארפאך או יש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו וכו' עד ויקראו אותי מזיק לעולם בגמרא פ' החובל (שם) ואע"ג דלגבי אומר אני ארפאך אמרו בגמרא דהוי טעמא משום דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא נקט רבינו טעמא דאינו מצפה לקיבול שכר משום דהאי טעמא שייך ביה ובאומר יש לי רופא שירפאך בחנם: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש וכו' משנה שם (פג:): הכה את חבירו באזנו וחרשו וכו' שם (פה:) אמר רבא חרשו נותן לו דמי כולו ודקדק רבינו לכתוב הכה את חבירו באזנו או אחזו ותקע בו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות חובל לומר דדוקא בהני גווני הוא חייב אבל אם תקע בו בלא אחיזה ונתחרש על ידי כך פטור וכדתניא בסוף פ' החובל (צא.) תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב: כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חובל יראה לי שהנחבל שאמר נתחרשתי או נסמית עיני והרי איני רואה אינו נאמן שהרי אין אנו מכירים הדבר שמא יערים ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואחר כך ישלם זה עד כאן לשונו וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:ומ"ש בשם הרא"ש דדוקא בסתם בני אדם שאין להם אומנות וכו' כן כתבו שם התוספות והרא"ש ז"ל והביאו ראיה מדתנן בערכין (ב.) דחרש נודר ונערך אלמא יש לו דמים: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו נותן לו דמי כולו לפי מה שאומדין אותו בפעם אחת ואם אמדוהו בין כל מכה ומכה שם בעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו שבר את רגלו ולא אמדוהו סימא את עינו ולא אמדוהו ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי או דילמא חדא חדא אמדינן ויהבינן ליה נ"מ דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק ורפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה צער ובשת מיהת דכל חדא וחדא יהיב ליה דהא הו"ל צער ובושת ואת"ל כיון דלא אמדוהו קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי אמדוהו מהו מי אמרינן כיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כוליה תיקו: וכתב הרא"ש לענין נזק ושבת אין חילוק בין חד אומדנא ובין כל אבר ואבר לבד וכו' עד כי שמין כל אבר ואבר בפני עצמו. וכתב עוד ואת"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כוליה פירוש ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא אמדוהו מהו וכו' תיקו ומסתברא דכמאן דגבו דמי לפי מאי דפרישית דאין נפקותא אלא לפי עילוי שומא פרטים לכללים למה יעשה שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חובל סימא את עינו ולא אמדוהו וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חרשו הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו אמדוהו לכל נזק ונזק ואח"כ אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד ואם תפס הניזק כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו וכתב ה"ה מתוך לשון רבינו נראה שמ"ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער וריפוי ובושת דכל אחת אלא למעט מן הנזק והשבת דכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקים אלא הרי הוא בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים לפיכך פירשו בתוס' דאע"ג דצער ובושת וריפוי יהיב ליה לא שיימינן כולהו בהדדי ונ"מ דשומא שנעשה על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושין לכל אחת בפני עצמה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר ואיפשר שאף זו דעת רבינו ז"ל וזו בעיא בפרק החובל ואמרינן את"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולן ונפיק ופסק כאת"ל וכן דרך רבינו בתלמוד עכ"ל וכיון דהתוספות והרא"ש והרשב"א ז"ל מסכימים לדעת אחת והרמב"ם איפשר שאינו חולק עליהם הכי נקטינן:

כשב"ד מגבין לנחבל ארבעה דברים אין נותנין לחובל בהם שום זמן אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו נותנין לו זמן וכו' בסוף פ' החובל (צא.) אהא דתנן מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ת' זוז א"ל רבי תן לי זמן ונתן לו ובגמרא ומי יהבינן זמן והא"ר חנינא אין נותנין זמן לחבלות כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן:

וכאשר ידונו בית דין על החובל צריכים לשער הדבר שהכהו בו והמקום שהכהו עליו אם ראוי לעשות מכה זו בדבר שהכהו בו חייב ואם לאו וכו' פטור בעיא דאיפשטא בפרק החובל (שם):ומ"ש אבל בבושת א"צ אמוד וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל ופשוט הוא:ומ"ש שהרי אפילו רקק בו בלבד חייב בושת פשוט הוא:ומ"ש לפיכך צריכים לידע במה הכהו וכו' פשוט הוא.

כתב הרמב"ם אבד הדבר שהכהו בו ואומר החובל לא היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול בפ"א מהלכות חובל וכתב עליו הראב"ד יפה אמר ומה אם במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו ב"ה או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכים אחר החזקות כאן שראו העדים שחבל ואין דרך אבן קטנה לחבול חבלה כזאת לא כל שכן שיהא נאמן בשבועתו עכ"ל:ומ"ש וברזל אין צריך אומד וכן' מפורש בר"פ הנשרפין (עו.) לענין מיתה וכ"ש לענין נזקין וכתב ה"ה בפ"א מהלכות חובל ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקל שאינו מחודד כלל אומדים אותו כשאר דברים כמו שמפורש שם עכ"ל:

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים משנה בפרק החובל (צ:):ומ"ש בשם הרמ"ה שאינה הלכה וכו' נראה שטעמו מדאמרי' עלה בגמרא (צא:) ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו וכו' ומסיק אלא תנאי היא דתניא אמר ר' אלעזר הקפר ברבי מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' אלא זה שציער עצמו מן היין וכו' משמע ליה להרמ"ה דבשום דוכתא לית הלכתא כרבי אלעזר הקפר והרמב"ם בפ"ה מהלכות חובל פסק כסתם מתניתין דאינו רשאי לחבול בעצמו:

המבעית את חבירו אע"פ שחלה מן הפחד פטור בדיני אדם וחייב בד"ש והוא שלא נגע בו וכו' עד חייב בתשלומי בס"פ החובל (צא.).

כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר נחרשתי או נסמית עיני ואיני רואה ואיני שומע אינו נאמן וכו' בפ"ב מהל' חובל:

(כה) המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ פטור נשבה בו הרוח והגביהה את בגדיו ונראה כערום ובא אחד והוסיף בהפשטו חייב בבושת וכו' עד כמי שמבייש המלובש ברייתא וגמרא בפרק החובל (פו:):ומ"ש בשם ר"י ודאי מי שמבייש לערום או למי שהוא במרחץ בשאר דברים כגון שסטרו או רקק בו חייב בבושת וכו' כן הכריחו שם התוס' וכתב ה"ה בפ"ג מהלכות חובל שכן דעת הרשב"א ז"ל אבל מדברי רש"י אינו נראה כן אלא בכל בושת פטור וכתב ה"ה שכדעת רש"י נראה מדברי הרמב"ם ואינו מוכרח וכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י והרשב"א ז"ל:

ביישו כשהוא ישן ומת שלא הרגיש בבושת כתב הרמב"ם אין גובין אותו בושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם בפ"ג מהל' חובל וכתב ה"ה שטעמו משום שהיא בעיא בפרק החובל (שם) ולא איפשיטא:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שהוא פטור טעמו מפורש בפסקיו שם שהוא מפרש סוגיא דהתם לומר דבעיין איפשיט' לפיטורא וכ"נ מדברי התוס' שם:

ישן שבייש פטור משנה בפרק החובל (שם:):

המבייש את השוטה פטור את החרש חייב בברייתא שם ולקמן בסמוך יתבאר שאינו דומה המבייש חרש למבייש פקח: המבייש את הגר והעבד חייב כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות חובל והגר הכי משמע בסוגיא בפ' החובל (פח.) והעבד שם (פז.) פלוגתא דרבי יהודה ות"ק במשנה וידוע דהלכה כת"ק דמחייב: המבייש לקטן אם כשמכלימין אותו הוא נכלם חייב ואם לאו פטור ברייתא וגמרא שם (פו:): ומ"מ אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין ולא מבייש חרש למבייש פקח כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות חובל:

(ל) רקק בחבירו חייב במשנה בפרק החובל (צ.): ומה שאמר אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור שם בגמרא ולקמן בסימן זה כתב רבינו דין המבייש את חבירו בדברים: וכתב הרמב"ם ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ואם בייש תלמיד חכם חייב לו בושת שלימה ובו' עד אין לו חלק לעוה"ב בפ"ב מה' חובל וכבר נתבאר בטור י"ד (סי' רמ"ג):

שאלה לאדני אבי ז"ל על ת"ח שביישוהו בדברים וכו' סוף כלל ט"ז:

כתב רב שרירא גאון המבייש את חבירו בדברים מנדין אותו עד שיפייס המבוייש כראוי לפי כבודו כך כתב הרא"ש בפרק החובל בשם רב שרירא וכתב עליו ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו עכ"ל. וכ"כ עוד הרא"ש בכלל ק"א וז"ל שנו חכמים ביישו בדברים פטור אמנם נהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר כפי בעלי לשון ולקנוס המבייש הכל לפי הענין וכן יעשו ב"ד בכל ענין לפי הראייה הכל לפי המבייש והמתבייש עכ"ל. ובמרדכי פ' הזהב כתוב שהמאנה את חבירו בדברים מלקין אותו (ד). מצאתי כתוב בשם גדולי אשכנז המקנטר את חבירו אינו מומר או עבריין או כיוצא בזה אפילו דלא אמר כמוך בפירוש הוי כאילו פורש וראיה מספ"ב דמציעה (לג.) בעא רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך וכו' וגם ראיה על הא דרמיז רמיזא קלא דממזרות הוי כאילו פירש להדיא עכ"ל. וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן בסימן רנ"ז בשם ספר אגודה דכל הקורא לחבירו כממזר דינו כקוראו ממזר : כתב עוד שם על ראובן שהוציא ש"ר על שמעון ואשתכח שיקרא נראה דאינו חייב לפייסו בממון אע"ג דיורד עמו לחייו שהורע חזקתו גרמא בעלמ' היא ואם ירצה שמעון שלא להתפייס ולנטור לו איבה אינו איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצות תשובה ובמרדכי פרק ד' מיתות דמייתי ירושלמי אהא שלא יהא המוחל אכזרי הדא דתימא שלא הוציא עליו ש"ר אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית וטעמא רבא אית ביה לע"ד דדילמא אינש שמע באפיקי קלא בישא ולא שמע דפייסו ולא נפיק האי גברא מידי חשדא: כתב עו"ש בסימן רס"ה על מי שתבע עלבונו מחבירו על שחשדו במסירה והזקיקו לישבע בפני השלטון דלא מיחייב מידי. דין הקורא לחבירו ממזר או עבד בפ"ק דקידושין (כח.) ועיין במרדכי פרק החובל כי האריך בדבר ועיין בתשובת הרא"ש ראש כלל ק"א ובתשובת הרשב"א סי' שפ"ו ותתנ"ה. הטוענת על ראובן שקראה נפקת ברא והוא טוען עליה שמבזה שוכני עפר במרדכי פרק החובל. דיני נחבל עי' בטור זה סי' י"ו. דין איש ואשה שחבלו זה בזה בתשובת הרשב"א סי' תקמ"ח. דיני חבלה במרדכי פרק הגוזל בתרא. פרק המניח (כח.) אמרינן נרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא וחבל בו ועשה בו חבורה פטור וכתב המרדכי משמע דה"ה משרתו ואפילו קודם הזמן אם חושש מגניבה וכ"ש אדם מעלמא שיצא עליו שם שהוא גנב: מי שחירף את חבירו והזכיר לו וכו'. עיין בהגהות מרדכי פרק החובל:

כתב הרמב"ם יש הכאות רבות שיש בהן צער וביזוי מעט ואין להם נזק וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים וכו' עד כפי מה שיראו הדיינים שראוי להשתלם בפ"ג מהלכות חובל: כתב ה"ה מה שכתב הרב שדמים אלו מכל מה שהמזיק חייב חלקו עליו קצת מן המפרשים שפירשו שאינם אלא דמי בושת בלבד ועוד חייב לו בשאר דברים וכן פירש רש"י בפרק המניח:ומ"ש וכמה הוא משלם וכו' לשון הגמרא בפרק המניח (דף כז:) לבעיטה ה' לארכובא ג' לסינוקרות י"ג ופירש הרב סינוקרות קיבוץ אצבעותיו ורש"י פירש פירוש אחר וזה נכון:ומ"ש תקע חבירו בכפו וכו' זה כתוב בפירוש מה ששנינו בפרק החובל (צ:) התוקע לחבירו נותן לו סלע אבל יתר מפרשים פירשו בקול באזנו שתקע בו קול גדול ופ"א המכה כנגד אזנו והר"א פי' בכפו והדין כת"ק דמתני' דהחובל וכן הלכה כדמוכח בפרק ד' וה':ומ"ש סטרו וכו' מפורש במשנה פרק החובל כל זו הבבא:ומ"ש כל אלו הסלעי' הם מכסף א"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת וכו' מפורש בפרק ד' וה':ומ"ש בד"א במכובד וכו' חילוק זה מכל האמורי' מתקע חבירו ע"כ מפורש במשנה בפרק החובל כת"ק דר"ע אבל הג' הראשונים אינם מפורשים אם הם במכובד דוקא ודעת הרב להשוותן ונכון הוא עכ"ל ה"ה ז"ל:ומ"ש רבינו ורב אלפס כתב שאלו הדמים הקצובים אינם אלא בשביל הבושת והצער וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל בשמו בפרק המניח אבל בנוסחת הרי"ף שבידינו כתוב בלשון הזה הא דקאמר לרכובה ג' וד' קא מפרשי רבנן דהני דמי צער בלחוד הוא לבר מדמי בשתו ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא ומסייע להאי מימרא ממעשה דחנן בישא דלא חייבוהו אלא פלגא דזוזא ואנן הכי ס"ל עכ"ל הרי בהדיא שהסכימה דעתו לדעת הרמב"ם ז"ל והכי נקטינן וכ"ש דאוקומי ממונא הוא ומיהו ה"מ כשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול אבל אם הכהו בחוזק באותן מיני הכאות עד שהיה בהן כדי לעשות נזק גדול ביותר משמע לי דמודה הרמב"ם שישלם ריפוי ושבת וכ"נ מתוך לשונו דלא איירי בהכהו בחוזק ביותר:

שאלה לרב האי אמרו רבנן שאין דנין דיני קנסות בבבל החובל בחבירו בזמן הזה וכו' מה יעשו באותו החובל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

אסור לאדם וכו'. בפרק אלו נערות (דף ל"ג) פריך בגמרא חובל בחבירו דע"כ בממון נדון אם כן ביטלת לא יוסיף פן יוסיף שהוא אזהרה למכה חבירו משמע דמפן יוסיף נפקא לן אזהרה למכה חבירו אבל לא יוסיף לגופיה אתא שלא יוסיף על מנין הארבעים וכן על כל אומד ואומד שאמדוהו ב"ד כדאיתא בספרי ס"ל לא יוסיף מ"מ ומייתי לה בפרק אלו הן הלוקין (דף כ"ג) וכדפרש"י לשם וכ"כ הרמב"ם רפ"ה דחובל וז"ל אסור לאדם לחבול וכו'. שנאמר לא יוסיף להכותו אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא ק"ו למכה את הצדיק אלמא דלא יוסיף קאי על הכאת החוטא שלא יוסיף על האומד ואיסורא הוא דנפקא לן מק"ו כדכתב להדיא בפי"ו מה"ס אבל דלקי במכה צדיק לא נפקא לן אלא מפן יוסיף וכדברי רבינו ורש"י שכתב בחומש לא יוסיף מכאן אזהרה למכה את חבירו עכ"ל רצונו לומר מקרא דכאן נפקא לן אזהרה למכה את חבירו והוא מדכתיב פן יוסיף דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואין בזה שום מחלוקת דכולהו מודו דמפן יוסיף נפקא לן אזהרה למכה חבירו וכדכתב רבינו: ומ"ש רבינו ואם הקפידה תורה וכו'. הוי כאילו אמר ועוד אם הקפידה תורה וכו' כלומר עובר בלאו שנאמר פן יוסיף ועוד אפי' אין בו לאו זה מ"מ למדנו איסור דבר זה בק"ו דאם הקפידה תורה וכו' ואח"כ אמר שכל זה אף בהכאה שאין בה חבלה וכ"ש שאסור לחבול בחבירו:

ומ"ש ואם הכהו מכה שאין בה ש"פ וכו' בפ' אלו נערות אהא דפריך ח"ב ביטלת לא יוסיף מתרץ איכא לקיומיה כגון שהכהו מכה שאין בה ש"פ בכל החמשה דברים כגון שלא פיחתו מכספו וממלאכתו וריפוי לא הוצרך ולא צער היה בה ובשוטה שאין לה בושת כן פי' רש"י:

ומ"ש ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו וכו'. כן כתב הרמב"ם לשם ובפי"ו מה"ס וכתב ב"י ותמיהני למה הצריך שיהא העבד של אחרים דאפי' אם הוא שלו למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה ש"פ שאע"פ שהוא עבדו כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו והרמב"ם בפי"ו מה"ס לא הזכיר של אחרים אבל בפ"ה מחובל הזכיר של אחרים עכ"ל ונראה לי הא דנקט עבד חבירו אינו אלא כדי לומר דבהכאה שאין בה ש"פ אפילו הכה בעבד חבירו לוקה דאילו בעבד שלו אין חילוק שהרי אפילו בהכאה שיש בה ש"פ נמי לוקה כיון דאינו משלם כדלקמן בסי' תכ"ד ס"ד גם הרמב"ם לזה נתכוין שכתב פ"ה דחובל דאפילו הכה עבד של חבירו הכאה שאין בה ש"פ לוקה וכו' דבא לומר אבל בעבד שלו לוקה אפילו יש בה ש"פ גם בסוף פי"ו מה"ס נראה מלשונו דבעבד של חבירו קאמר דלוקה בהכאה שאין בה ש"פ כיון שאין בה תשלומין אבל יש בה ש"פ אינו לוקה ומשלם וקיצר שם וכתב בסתם עבד דנסמך עמ"ש תחלה בהלכות חובל דבעבד של חבירו דוקא קאמר והכי משמע פשטא דמתניתין פרק החובל (דף פ"ז) דתנן והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן דממילא שמעינן דכיון דפטור מתשלומין א"כ חייב מלקות ומהרו"ך היפך הקערה על פיה ואמר דבעבד כנעני שלו פטור ממלקות אפי' אין בה ש"פ ואם יש בה ש"פ פטור לגמרי מתשלומין וממלקות והבין מ"ש הרמב"ם פ"ד מחובל דהחובל בעבד כנעני שלו פטור היינו לומר פטור מתשלומין וממלקות וליתא דהרמב"ם לא איירי לשם מדין מלקות אלא מתשלומין בלחוד קאמר דפטור אבל מלקות ודאי חייב אפי' יש בה ש"פ כ"ש בשאין בה ש"פ דכיון דבעבד שלו ליכא תשלומין א"כ פשיטא דחייב מלקות וכדפרישית ודוק:

אסרו בחדר וכו'. בפ' החובל (דף צ"א) קאמר אין דמהדק ליה באנדרונא וע"ל בסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה בס"ד:

גילח שער ראשו וכו'. הכי אסיקנא התם (דף פ"ו) דאפי' יודע לרקד ולנענע בשער ראשו אינו נותן לו שבת זה אלא א"כ סכו בסם שאין סופו לחזור אבל בגילוח שסופו לחזור כיון שלא ביטלו משאר מלאכה אינו חייב ליתן לו שבת זה דנענוע שער ראשו כיון שסופו לחזור:

ומ"ש סכו בסתם וכו' פי' כיון דאין סופו לחזור איכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא ואית ליה צער דהבקעים בראשו מכאיבים לו מחמת חוזק הסם וריפוי דצריך לשלם לרופא לרפאות אותן הבקעים ושבת דהיה יודע להרויח בריקוד ונענוע שער ראשו ובושת אין לך בושת גדול מזה ונמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם שכתב ומשלם לו שבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת ריקוד ונמצא בטל ממלאכה זו עכ"ל אבל גירסת ספרים שלנו שבת דהוה מרקיד בי כובי דבעי מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני משמע דמחמת הכאב שבראשו עד שיתרפא מהבקעים לא מצי מחוי וכן פי' רש"י וס"ל דהנענוע בשעת ריקוד אינו אלא בראשו בין שיש בו שערות או אין בו שערות ואין כך דעת הרמב"ם ורבינו אלא הנענוע בשערות הוא ולא הוי גורסים ולא מחוי מהנהו קרטופני אלא ולא מחוי בלחוד:

ואפי' חסרו כשעורה מעור בשרו וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל וז"ל לפי שהעור אינו חוזר אלא צלקת לפיכך החובל בחבירו וקרע העור חייב בכל ה' דברים וכתב ה"ה וההיא סוגיא דהחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים עכ"ל ואינני מבין דבריו דאי בחובל בבתו של אחרים קאמר הלא מפורש התם דלר' יוחנן דהלכה כמותו דוקא אם פצעה בפניה דאפחתה מכספה והרי בידו למכרה הוי של אב אבל לא פצעה בפניה אע"ג דאפחתה מכספה הוי לדידה וכן פציעה דלא אפחתה מכספה לא זכה בה האב ולדידיה הוי וא"כ בחובל לחבירו אין חילוק פצע בפניו או שלא בפניו כל שנעשה מקומו צלקת חייב בכל ה' דברים ואי בחובל בבתו הקטנה קאמר הלא מפורש התם בברייתא בתרייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ובקמייתא תני בה החובל בבתו קטנה פטור וע"ש:

וכיצד משערין וכו' עד שמין אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק כמה היה שוה קודם וכו' כ"כ הרמב"ם רפ"א דחובל ואיכא לתמוה בפרש"י בדיבור הראשון פרק החובל שכתב אהא דתנן נזק כיצד סימא את עינו וכו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה הוא יפה וכו' דכתב רש"י וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי עכ"ל וכך הביאו נ"י וקשה דהא בסוגיא קאמר דבעי למישיימיה כעבדא משמע דבעבד כנעני קאמר וכן פי' הרא"ש והכי מוכח להדיא בהא דקאמר תניא רבי אליעזר אומר עין תחת עין ממש וקאמר רבה דהיינו לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי אלא אמר רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק וכן פי' רש"י להדיא גבי פגם דשיימין בשפחה כנענית ונראה דודאי גם רש"י מודה בכך אלא דמ"מ כיון דאיכא דזילא ביה מילתא למישיימיה כעבדא כדאיתא התם בעובדא דההוא חמרא דקטע לידא דינוקא אמר ליה אבוה דינוקא לא בעינא דזילא בי מילתא אי בעי ניזק דלישיימוהו לפחות כאילו היה מוכר עצמו לעבד עברי שיוצא בשש הרשות בידו דהא פשיטא דעבד כנעני דנמכר לעולם דמיו מרובין מע"ע הנמכר לשש והשתא המזיק נשכר בשומא זו בשנישום כע"ע שנמכר לשש בלחוד והיינו כשהניזק זילא ביה מילתא זה נ"ל דין אמת וצדק ולזה נתכוין רש"י בפירושו: פר"י כששמין הצער וכו'. כ"כ התוס' בשמו פרק אלו נערות (דף ל"ט) בד"ה צער דמאי וכתבו עוד (רבינו שמשון בר אברהם חלק עליו ורבינו כתב דכך היא מסקנת הרא"ש ונראה דטעמו משום דבתשובה כלל ק"א סי' ב' כתב תחלה פר"י ואח"כ כתב ורבינו שמשון דחה אותה ראיה שהביא ר"י וכו' ואח"כ כתב ועתה יראה לומר אע"פ שר"ש דחה ראיית ר"י מ"מ סברת ר"י נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמי לגרמא בנזקין מידי דהוה אבושת וכו' וס"ל לרבינו דמדכתב הרא"ש במסקנתו דר"ש דחה ראיית ר"י וכתב עוד אע"פ שר"ש דחה ראיות ר"י מ"מ סברת ר"י היא נוטה לפטרו מלשלם צער בתר הכי דדמי לגרמא בנזקין אלמא דהרא"ש מסקנתו כר"ש דאין לפטרו מצער דבתר הכי אלא דכתב ליישב דעת ר"י דאע"פ דאמת הוא כדדחה ר"ש לראיית ר"י מ"מ ר"י יש לו להחזיק סברתו מטעם דדמי לגרמא בנזקין ודוק ובזה נתיישב דל"ק מה שהקשה ב"י לדברי רבינו דבתשובה זו משמע דכר"י ס"ל דליתא אלא כדס"ל לרבינו: לא אמדוהו וכו' והרמב"ם כחב וכו' ולא נהירא וכן הסיג עליו הראב"ד. בפרק החובל (דף פ"ה) ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו רבי יהודא אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכ"א שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי פירוש הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי אף במחמת המכה ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרווייהו וכתבו התוס' והרא"ש בשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמר לקמן אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו ופסק רבינו כרבנן קמאי דבמחמת המכה חייב בשבת ובריפוי ושלא מחמת המכה פטור מתרווייהו והרמב"ם סוף פ"ב דחובל פסק דמחמת המכה חייב בשבת ובריפוי ושלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו ותמהו עליו דהא לא כמאן דאף ר"י לא קאמר אלא דבמחמת מכה חייב בריפוי ופטור משבת אבל שלא מחמת המכה מודה דפטור אף מריפוי ולכך אמר ה' המגיד דט"ס הוא וצריך להיות אינו חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו מיהו דוחק גדול הוא לשבש כל ספרי הרב וקרוב לומר שהרמב"ם היה גורס בדת"ק עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ולפי זה ניחא הא דרב יהודא אומר אף מחמת המכה וכו' דמלשון אף משמע דא"ל רב יהודא לרבנן קמאי כי היכי דס"ל בשלא מחמת מכה הכי נמי לדידי אף במחמת המכה דחייב בריפוי ופטור משבת ובאידך ברייתא קתני מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וליתן לו שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפוא ירפא פי' שנה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים שעלו בו והקיש הכתוב שבת לריפוי יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק וקאמרינן עלה אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא פי' קס"ד דרק לא אתא אלא למעט שלא מחמת המכה משבת דגבי שבת הוא דכתיב רק למעטו אבל ריפוי כיון דשנה בו הכתוב משמע דמקרא מלא דיבר הכתוב לחייבו אפילו בשלא מחמת המכה והשתא קשה דלמה לי קרא בשבת הא פשיטא הוא כיון דלא שנה קרא בשבת ולא מיחייב בשבת בעלו בו צמחים אלא מהיקשא דשבת לריפוי לא הקישן אלא מחחת מכה דאיירי ביה קרא גופה אבל בשלא מחמת מכה דריפוי גופיה אינו אלא מריבוי מדשנה הכתוב בריפוי א"כ בשבת דלא שנה בה הכתוב אין לחייבו אלא במחמת מכה במה שהקישו הכתוב ומהדרינן מאי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא וכו' יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק פי' מיעוטא דרק לא איצטריכא לשבת שלא מחמת מכה וכדקאמרת אלא איצטריכא ליה להיכא דעבר על דברי רופא ולמעטו גם מריפוי אבל בדלא עבר על דברי רופא אלא שהעלו צמחים אף שלא מחמת מכה חייב לרפאותו מדשנה הכתוב ברפוי אבל משבת פטור דלא הוקש שבת לריפוי אלא במאי דאיירי גופא דקרא כשעלו מחמת מכה אבל לא קאי היקשא בשלא מחמת המכה דלא שמעינן ליה אלא מריבויא בריפוי גופיה כדפי' ולא איצטריך מיעוטא דרק להכי אלא אתא לפטרו מריפוי היכא דעבר על דברי הרופא זהו הדרך הישר ליישב בו דברי הרמב"ם וב"י כתב מה שכתב ואין דבריו נ"ל ע"ש: עבר על דברי הרופא וכו'. היינו ברייתא דבסמוך דקאמר תלמודא איצטריך קרא דרק להיכא דעבר על דברי הרופא כגון שאכל דבש ומיני מתיקה והעלה מכתו גרגותני פי' בשר מת דאפילו הכי אינו חייב לרפאותו אבל העלו צמחים שלא מחמת המכה בלאו קרא דרק פשיטא הוא דאינו חייב לרפאותו כך הוא לדעת רבינו אבל הרמב"ם ס"ל דהסברא הפוכה דבעלו צמחים שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ובעבר על דברי הרופא מזיד פושע בנפשו הוא ואינו חייב לרפאותו: בושת הכל לפי המבייש וכו'. משנה ר"פ החובל ודברי רבינו כפי' רש"י לשם וכ"כ הרמב"ם רפ"ג דחובל אבל בפ' אלו נערות (מ') במשנה דתנן איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פירש"י אדם בינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב ואפשר דבאונס ומפתה דוקא קאמר רש"י אבל הר"ן בפרק אלו נערות הביא לשון רש"י והשיג עליו ואמר וז"ל ובודאי דבמילי אחרינא הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה עכ"ל ס"ל דהסברא הפוכה אבל הרמב"ם ורבינו ס"ל דאין חילוק בין בושת דחובל לבושת דאונס ומפתה דגם לשם כתבו כלשון שכתבו כאן עיין בפרק ב' דהלכות נערה ובא"ע סי' קע"ז: הכה את חבירו באזנו וחרשו וכו'. מימרא דרבא פ' החובל (דף פ"ה) ובסמוך סעיף כ"ב כ' דאם לא הכהו ולא אחזו ותקע באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש ע"ש: ומ"ש בשם הרא"ש דוקא בסתם בני אדם כ"כ לשם התוס' בחד שינויא ופסק הרא"ש כהך שינויא: קטע ידו ולא אמדוהו וכו'. שם בעיא דרבא ולענין נזק ודאי אין חילוק דאפילו אמדוהו כל חדא וחדא אינו משלם כ"א דמי כולו שהרי בכל אבר ואבר שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר עד שחרשו ויצטרפו כל אבריו יחד שאינן עולין אלא דמי כולו ולענין שבת נמי פשיטא דאינו משלם כלום דכיון דחרשו ומשלם לו דמי כולו כמאן דקטליה דמי ושוב אין לו דמי ה"א בגירסת ספרים שבידינו וכפרש"י אבל הרא"ש כתב בהיפך דלענין שבת פשיטא שנותן לו שבתו שבין הכאה להכאה כי עדיין הוא ראוי למלאכה כשיתרפא וכו' וכמ"ש רבינו בשמו וצ"ל דלא היה בגירסתו כמאן דקטליה דמי אבל בתוס' כתבו כפרש"י דנזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו והכי מסתברא ולא קמיבעיא ליה לרבא אלא לענין צער וריפוי ובושת ולכאורה משמע דקמיבעיא ליה אם צריך לשלם לו צער ריפוי ובושת על כל אבר ואבר בפ"ע או לא ישלם לו כלל דהא קא יהיב ליה דמי כולי בהדי הדדי לאחר שחרשו והכי משמע מדברי הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך דמפרש כך אבל התוס' הקשו כמה קושיות וס"ל דפשיטא דצריך לשלם צער ריפוי ובושת על כל מכה ומכה בפני עצמה ולא מיבעיא ליה אלא אומדים הכל ביחד וכו' וכמ"ש הרא"ש ואסיקנא את"ל בלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי פי' ישומו כאילו עשאן כולן ביחד לפירוש התוס' והרא"ש אמדוהו מהו וכו' ואסיקנא בתיקו ופסק הרמב"ם והרא"ש דבלא אמדוהו לא יהיב ליה אלא דמי כולו כאת"ל אבל באמדוהו פסק הרמב"ם כפי שיטתו בבעיא דלא איפשיטא דאין גובין ואם תפס אין מוציאין מידו אבל הרא"ש פסק כיון דאמדוהו כמאן דגבוי דמי וכמו שפסק רבינו דנותן לו כפי מה שאמדוהו על כל מכה ומכה וכבר השיג עליו מהרש"ל דאין לנו לפשוט מה שנחתם בתלמוד בתיקו אלא דינו כשאר תיקו שבתלמוד וכמו שפסק הרמב"ם לפי סברתו דאם תפס אין מוציאין מידו אבל לפי דעת ר"י והרא"ש דבספיקא דדינא אפי' תפס מוציאין מידו והכי נקטינן הכי נמי אפי' אמדוהו אינו משלם לו צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא כאילו עשה את כולן בבת אחת דכל ספיקא דדינא קולא לנתבע וחומרא לתובע: ומ"ש הרמב"ם כתב וכו'. פי' הרב המגיד דהאי שכתב ואם תפס הניזק נזק של כל אבר ואבר ודמי כולו אין פירושו דמי כולו כמו שהיה בריא מתחלה קודם שחבל בו כלל דאם כן היאך אמר דאם תפס דמי האברים ודמי כולו כמו שהיה בריא אין מוציאין מידו דהא ודאי מפקינן מיניה אלא ר"ל דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו אבל מ"ש בתחלה אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד האי דמי כולו פירושו דמי כולו כמו שהיה בריא מתחלה וק"ל:

כשב"ד מגבין לנחבל ד' דברים וכו'. נקט ד' דברים משום דריפוי דהוא תקנה למזיק אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו כדכתב הרמב"ם בפ"ב דחובל ומביאו רבינו לעיל סעיף י"ז אבל שאר ד' דברים מחייבין אותו ליתן מיד והא דמחלק רבינו בין בושת דחבלה שאין נותנין לו זמן לשאר בושת דנותנין זמן כ"כ הרמב"ם שם סוף פ"ב ונראה דהכי מוכחא הסוגיא דפריך עליה דר"ע דנתן זמן לאותו שפרע ראש האשה ומי יהבינן זמן והא"ר חנינא אין נותנין זמן לחבלות ומשני כי לא יהבינן ליה זמן לחבלה דחסריה ממונא לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן וקשה דמאי פריך מחבלה אבושת וצ"ל דמדקאמר לחבלות בלשון רבים משמע ליה חבלה ממש וחבלה דבושת ומשני דאין זה אלא היכא דאיכא חבלה ממש התם אין נותנין זמן אף לבושת אבל בבושת גרידא נותנין זמן ודוק:

החובל בעצמו וכו' כתב הרמ"ה שאינו הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו. נראה דטעמו מדמסיק בפרק החובל (דף צ"א) דחובל בעצמו תנאי היא ומאן דסבר אינו רשאי האי תנא הוא דתניא אר"א הקפר ברבי מת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' ובסוגיא דפ"ק דשבועות (דף ח') משמע דרבנן הוא דפליגי עליה דר"א הקפר וס"ל דקרא דוכפר לא בא על החטא דאפי' נטמא באונס דלאו חוטא הוא לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמ"ש התוס' לשם וכיון דרבנן פליגי עליה דר"א הפקר יחיד ורבים הלכה כרבים:

(כה) המבייש את הערום וכו'. בפרק החובל תנן המבייש את הערום חייב ובגמ' ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש ביישו המרחץ חייב ואינו דומה ביישו בביתו בבית המרחץ לביישו בשוק אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא א"ר פפא מאי ערום דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי וביישיה ופי' רש"י ערום בר בושת הוא. בתמיה כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת עכ"ל משמע דס"ל דאפילו רקק בו או סטרו פטור דכיון דאינו מקפיד לילך ערום בשוק לאו בר בושת הוא כלל והא דפריך אברייתא ולא פריך אמתני' י"ל ערום דמתני' ערום בבית המרחץ קאמר ולא בשוק אבל ברייתא דתני סיפא ביישו בבית המרחץ וכו' בע"כ דרישא ביישו ערום בשוק קאמר אבל התוס' כתבו וז"ל ונראה לפרש דאמתני' לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו וכו' ופריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו וכו'. והנה רבינו כתב תחלה ע"פ פרש"י וכך היא דעת הרמב"ם המבייש את הערום דהיינו דרקק בו או סטרו פטור אבל נשבה בו הרוח וכו' דהיינו דתנן המבייש את הערום חייב וכדאסיקנא בגמ': ומ"ש ור"י פי'. מבואר בדברי התוס' שהבאתי דהא דקאמר תלמודא ערום בר בושת הוא בתמיה היינו לומר דכיון שהוא ערום לא משכחת ליה דמביישו בהפשטת הבגדים דאם הוא ערום היאך הערימו וז"ש רבינו בשם ר"י אלא לענין להתבייש בהפשטת בגדי' לא משכחת להו בושת בכה"ג דכיון שכבר הוא ערום היאך ביישו במה שהערימו וגילהו הלא אינו לבוש בגדים אלא ערום בלא לבוש הוא וקשיא לי לפרש"י והרמב"ם אהא דתנן לשם (בדף צ') א"ל ר"ע לא אמרת כלום החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש בגמרא דבחבלה דבושת קאמר וה"ק ל"מ בושת דאדם רשאי לבייש את עצמו דפשיטא דאי ביישו ביה אחרים דלא מפטרו בהכי אלא אפי' חבלם וכו' א"כ מאי פריך הכא ערום בר בושת הלא אע"ג דאדם רשאי לבייש את עצמו מ"מ אחרים שמביישים אותו חייבים וי"ל דערום שאני דכיון דמבזה את עצמו כ"כ שהולך ערום בשוק אינו מקפיד כלל על שום בושת משא"כ בהך דר"ע דמיירי בקצת בושת דומיא דההיא אשה שגילתה את ראשה בלחוד: ומ"ש נשבה בו הרוח וכו' וכן הגביה בגדיו לירד לנהר וכו'. שם אסיקנא הא דתניא ביישו בבית המרחץ חייב שביישו על גב הנהר ופי' רבינו כגון שהגביה בגדיו לירד לנהר או שעלה מן הנהר ואתא הוא ודלינהו טפי וביישיה ומהרש"ל פי' שע"ג הנהר מקצתם ערומים ובא זה וגילהו חייב ואינו דומה לגילהו בשוק שכולם לבושים עכ"ל:

ביישו כשהוא ישן ומת וכו'. שם (דף פ"ו) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת ופי' רב זביד דמיבעיא ליה משום כיסופא פי' חפיית פנים הוא והא מית ליה ולית כיסופא א"ד משום זילותא שמזלזל בו בפני רבים ואע"פ שלא שם על לבו והא אוזליה ופשטה דמשום זילותא היא דאי משום כיסופא היא קשיא הא דתני רבי חרש וקטן יש להן בושת וכי קטן בר כיסופא ודחי לה תלמודא קטן ה"ט כדאמר רב פפא דמכלמי לימ ומיכלם ה"נ דמכלמי ליה ומיכלם רב פפא אמר הכי קמיבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והא מיית ליה א"ד משום בושת משפחה ופשטה מהך ברייתא דר' דמשום בושת משפחה הוא דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמכלמי ליה ומיכלם וכדתניא וכו' משמע דרב פפא דחי לה דלא איפשיטא בעיין ואע"ג דתניא קטן דמכלמי ליה ולא מיכלם אין לו בושת איכא למימר דהיינו לומר דלא מיחייב משום בושת דידיה אבל משום בושת דבני משפחה דמיכלמו מיחייב דאילו בקטן דמיכלמי ליה ומיכלם מיחייב תרתי משום בושת דידיה ומשום בושת דבני משפחה ותמיה לי טובא דבתוספות משמע לשם דמברייתא מוכח דבעיין נפשטה דלא מיכלם אין לי בושת כלל אפילו דבני משפחה וכ"כ הרא"ש והא ליתא למאי דפירש' ונראה דס"ל דמדלא קאמר תלמודא דבקטן יש לו בושת אלא במכלמי ליה ומיכלם מכלל דבדלא מיכלם ליכא בושת כל עיקר אפילו דבני משפחה מיהו פשט הסוגיא לא משמע הכי וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דחובל דבעיין לא איפשיטא והכי משמע מדקאמר תלמודא אאוקימתא דרב זביד דלא מצינן למיפשט בעיין דאיכא למימר כדרב פפא וכיון דאדרב פפא מייתי סייעתא מברייתא ואפילו הכי קאמר דלא מצינן למיפשט מידי אלמא דמברייתא ליכא למיפשט בעיין וכן עיקר נ"ל:

רקק בחבירו חייב. משנה (דף נ') רקק והגיע בו רוקו ובגמרא אמר רב פפא ל"ש אלא בו אבל בבגדו לא וליהוי כי ביישו בדברים אמרי במערבא משמיה דרב יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכולם ונראה דדוקא בסתם אדם קאמר דפטור ברקק בבגדו כי היכא דבושת דברים אינו אלא בסתם אדם דאינו בת"ח קנסינן ליה ליטרא דדהבא וה"נ ברקק בבגדו ונתכוין לרוק בו הוי זילותא לת"ח וחייב והכי איתא בנדרים ס"פ ר"א אומר פותחין (דף ס"ו) ההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי. עד שתרוקי בו ברשב"ג אתת ורקקה אלבושיה ושריה א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא האי לזילותא קא מיכון א"ל מירק על מאניה דרשב"ג זילותא רבתא היא מיהו ודאי דלא קנסינן ליה ליטרא דדהבא אלא היכא דאפקיר ביה דהיינו חוצפא ואפקירותא אבל רקיקה בבגדו דאינו אלא זילותא וביוש בעלמא לא אלא חייב קצת לפי ראות עיני הב"ד ולפי מה שהוא אדם חשוב שרקק בבגדו.

כתב הרמב"ם יש הכאות רבית וכו' פ"ג דחובל וכתב בהג"מ לשם ע"ש א"ז היינו לעני שבישראל אבל אחר הכל לפי המבייש והמתבייש ע"כ וכן כתב נ"י על שם הרמ"ה אבל דעת הרמב"ם ונמ"י ע"ש הרא"ש והר"א הלוי הוי איפכא דדוקא בגדול שבישראל ועיין באשיר"י: ומה שכתב ובכללן הוי דמי הצער והריפוי וכו' רש"י בפרק המניח (דף כ"ז) לא פירש כן אהך דלרכובה שלש וכו' וז"ל הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבושת לפי שגדולה בושת מכח הארכובה מדחיפת היד לבעיטה ברגל חמש לסנוקרא אוכף של חמור שהכה בו את חבירו י"ג סלעים לבשתו לבד חיוב שאר דברים עכ"ל ודעת רש"י היא דאי בכללן גם שאר דברים קשיא מ"ש צער ושבת וריפוי דמכה זו יותר מזו והכי משמע מהא דת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו וכו' ומייתי ליה לקמן סימן תכ"ב אבל הרמב"ם נשמר מקושיא זו ולכן כתב דעיקר הקנס הוא תשלומי הבושה אלא דבכללן הוה נמי דמי הצער והריפוי והשבת: וכמה הוא משלם הבועט בחבירו משלם ה' סלעים. פי' הבועט ברגלו וכן הוא במימוני להדיא ונראה דהסופ' השמיט מדברי רבי מלת ברגלו וצריך להגיהו: ומ"ש קבץ אצבעותיו. הוא פי' סנוקרא דלא כפי' רש"י: ומ"ש תקע חבירו בכפו. משנה פ' החובל (דף צ') התוקע לחבירו נותן לו סלע ר"י אומר משום ר"י הגלילי מנה ופסק כת"ק אבל רש"י פי' התוקע לחבירו הכהו על אזנו לשון מורי ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת עכ"ל כלומר לבד חיוב שאר דברים וכמו שפירש בפרק המניח: ומ"ש סטרו כלאחר יד וכו'. משנה פרק החובל סטרו נותן לו ר' זוז לאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז וכיון דסלע הוא ד' זוז א"כ ר' זוז עולה לחמשים סלעים וד' אמות זו עולה למאה סלעים ופי' סטרו בסתם הוא שהכהו בפס ידו על פניו על הלחי וסטרו על פניו כלאחר יד הוא שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר ולפי פי' השני שפירש הערוך דסנוקרת הוא שהכהו כלאחר יד כמ"ש בהג"מ משמו צריך לומר דאין זה אלא בהכהו כלאחר ידו בשאר מקומות שבגופו אבל סטרו על פניו כלאחר ידו ק' סלעים הוא דמשלם: ומ"ש צרם אזנו וכו'. משנה שם: ומ"ש והסלע יש בו חצי דינר וכו'. הכי אסיקנא התם דסלע מדינה תנן דאין בו כסף כי אם חלק שמינית מסלע צורי והשאר הוא נחושת וא"כ כשנתחייב ק' סלע מדינה אינו משלם כי אם השמינית בכסף דהיינו י"ב סלעים ומחצה כסף נקי ושאר ז' חלקים הוא נחושת: ומ"ש דרב אלפס כתב שאלו דמים הקצובים וכו'. כ"כ נ"י ע"ש רב אלפס בפרק המניח וצריך לומר דכך היו גורסים בספר רב אלפס אבל בגירסתינו בספר רב אלפס נראה דעתו כדעת הרמב"ם וכ"כ בהגהת מיימוני לשם דהכי ס"ל לרב אלפס דהוי דמי הכל וכדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י ואפשר ג"כ לומר דמ"ש אלפס קמפרשי רבנן דהני דמי הצער בלחוד הוא לבר מדמי בושת ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא וכו' עכ"ל האי דמי הכל שאמר אין בכללו אלא צער ובושת שהזכיר קודם זה דקמפרשי רבנן דדמי צער בלחוד ולא דמי בושת ורבנן אחריני אמרי דדמי הכל הוא של צער ושל בושת ואינו ר"ל דמי כל ה' דברים כך היא דעת הרא"ש ונ"י בהבנת דברי האלפס נ"ל:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"ה לקמן סי' תכ"א בדברי הרא"ש וע"ל סי' שפ"ח אם המוכה הולך לקבול לפני אנסין אם יש לו דין מלשין וע"ל סימן כ"ו אם יוכל אח"כ לחזור ולקבול עליו לפני דייני ישראל ועיין לעיל סימן ד' וסי' ס' וסי' צ"ז אימתי מותר להכות אדם שיקבל עליו דין ועיין בא"ה סי' ע"ד וסי קנ"ד מדין המכה אשתו וכתב מוהר"ם מריזבורג דיש חרם קדמונים על המכה חבירו וצריך שיתירו לו הקהל חרם של העבריינים קודם שיצרפו אותו למנין עשרה ולכל דבר שבקדושה ע"מ שיקבל עליו כל מה שירצו ב"ד ואין חילוק בין אם יצוה המוכה או לאו יתירו הקהל לעצמן עכ"ל:

(ב) ובמרדכי פרק החובל ע"ב ואפילו לא תקע באזנו אלא אם הכה על הכותל נגד אזנו ונתחרש חייב אם אחזו ודעת המרדכי פ"ג מהלכות חובל כדעת ר"י.

(ג) עיין בי"ד סי' רמ"ג כל דין המבזה ת"ח ואם דנין דין ת"ח בזמן הזה, כתב בתשובת בר ששת סי' רי"ו המבזה ת"ח ונתחייב לו ליטרא זהב ועמד הת"ח ונתן הליטרא של זהב לשר העיר עשה שלא כהוגן וע"ש ועיין בי"ד סי' רמ"ג כתבתי תשובה זו באריכות וע"ש. כתב בתשובת בר ששת סי' צ"ד בא' שקילל כהן יש לחייבו יותר מאילו קילל איש אחר וע"ש ולעיל סימן כ"ו.

(ד) וכתב ב"י לעיל ס"ס א' דמכות מרדות מדרבנן קאמר דהא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל ה' וכתב מהרא"י בסימן רי"ב דהוצאת דיבה וש"ר שאדם מוציא על חבירו הוא בכלל ביישו בדברים דפטור מממון אבל מנדין אותו עד שיפייסנו וכו' וכ"ה בת"ה סימן ש"ז:

(ה) וכתב שם ודוקא שאומר אתה עושה כמו ממזר או בכה"ג אבל אם בדרך תנאי ותשובה כגון שא"ל אתה מכזב כמו ממזר עד שתברר עלי דבריך בזה יש לתרץ דבריו שר"ל שאם לא יתברר עליו אתה כמו ממזר שהוא חצוף ושקרן וכה"ג אבל אם תברר כשר אתה עכ"ל ובספר הזהר ס"פ משפטים כתב באחד שקרא לחבירו כרשע ואתא לפני ר' אליעזר ופטרו מאחר שקראו כרשע ולא רשע ממש וע"ש שהביא ראיות לדבריו וכתב מהרי"ו סי' כ"ח באחד שקרא לחבירו מבייש הנשים ואמר שכוונתו שמביישן בדברי' ופסק שטענתו טענה וע"ש וראיה מתשו' ר' אביגדור על אחד שקרא לחבירו פסול דיוכל לתרץ דבריו ולומר פסול מחמת קורבה קאמר וכן אם קראו בן הזונה יכול לומר פונדקית אמינא עכ"ל וע"ש אבל מוהר"ם מריזבורק פליג וכתב על אחד שקרא לחבירו כנען דלא יוכל לתרץ דיבוריה וכ' מהר"ם מריזבורק על אחת שיצאה עליה קול שזנתה בטבריה וצווח לה אחד טבריה טבריה לא מיקרי ביוש בפרהסיא ולא הוי ביוש כולי האי ומ"מ צריך לבקש ממנה מחילה וכתב הרא"ש בתשובה כלל ק"א סי' א' אע"ג דהקורא לחבירו ממזר מדינא דתלמודא סופג ארבעי' כדאיתא פ"ק דקדושין (כ"ה.) מ"מ בארץ הזאת אין פוסקין כן והולכין אהר המנהג וכ"ש במקום שהשני התחיל בגידופין וע"ש שהאריך בזה גם במרדכי פ' ההובל ע"ד האריך בדין הקורא לחבירו ממזר ומהרי"ו כתב סי' קס"ה א' קובל על חבירו שהלשינו או גנב לו הואיל ועשה דרך קבלה אין עונש בדבר כ"פ מוהר"ם מריזבורק מ"מ נראה דצריך לישבע שכוונתו לא היה לבייש עכ"ל ובמרדכי פ' החובל ע"א וששאלתם על לאה שטענה שראובן קראה נפקת ברא והוא אומר להד"ם וטעין עליה שהיתה מבזה שוכני עפר והיא השיבה להד"מ ופסק דאילו היה עדים בדבר היה לו לקנסו כפי ראות עיני ב"ד אבל אם אין עדים בדבר אינו חייב לישבע דלא נתקנה שבועת היסת על זה וכן על חירוף שוכני עפר אילו היה עדות בדבר או שהיתה מודה היה לה ליקח מנין ולילך על קברו ולבקש מחילה מן המת אבל עכשיו שכופרת פטורה בלא שבועה אמנם אם ירצו הקהל להפיס דעתן יתנו חרם בב"ה על עצמן שיודו עכ"ל וכתב מהרי"ו סי' כ"ה דוקא על דבר חמור כגון שוכני עפר אבל על שאר ביושים אין נותנין חרם להפיס דעתן ופטורין אם כופרים וע"ל סי' פ"ד אם מחרימים ע"ש ועוד האריך במרדכי פרק החובל ע"ד בדין המדבר שם רע על שוכני עפר שהוא עון גדול וצריך לקבל עליו תשובה בתעניות ובמלקות ובממון ע"ש ובתשו' הרשב"א סי' תתנ"ה ובמרדכי פ"ב דיומא ע"ב שהאריך בדין זה וכתב מוהר"ם מריזבורק בנימוקיו דהמחרף מתים צריך להשתטח על קבריהם והיינו כשהוא קבור בסמוך בעיר ששולחין שם מתיהם לקבור אבל אם היו קבור במרחקים א"צ לילך שם אלא דין שישלח שם שלוחו ויקח שם ב' מן העיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ובהגהות מרדכי דף נ"ג ע"ד האיש שקורא לחבירו מלשין בן מלשין אם אותו האיש מלשין אין בזה שום אשם דאמרי' פי' ד' מיתות (נב.) כמאן קרינן לרשע בר צדיק רשע בר רשע כו' מתירין לו נידויו ע"י י' שבציבור וע"ש בזה כתב בנימוקי מוהר"ם ראובן אומר על שמעון ששמע שזקינתו היתה שפחה ועדים העידו ששמעו כן מאחר שאין כאן עדות ברורה הרי אינו אלא הוצאת לעז וחייב דין או נידוי אבל אי איכא עדות ברורה פטור וכתב עוד אשה שהוציאה לעז על חברתה דינה כאיש לכל דבר ואם אינו רוצה בעלה שתתבזה אשתו יפדה אותה בממון כפי אשר ישיתו עליו הב"ד וכתב עוד שם על א' מעיד שקרא ראובן לשמעון בן הזונה ואחר שקראו ממזר מצטרפים לענין שקראו בן הזונה דבכלל מאתים מנה מיהו אין לו דין עליו כקורא לחבירו ממזר דדילמא קראו בן הזונה שאמו זנתה כשהיתה פנויה אך צריך הוא להכזיב עצמו ולהשתטח על קבר אמו ומ"מ הכל לפי המבייש והמתבייש וכתב עוד האומר לחבירו ממזר או עבד או רשע או נואף או פסול או נבל לוקה מ' וכן אם קראו עובר על חרם או מלשין או גנב הוי כקראו רשע ויורד עמו לחייו פי' ר"י דמותר להכותו דעבר על לאו דלא תונו אבל טמא או כלב או שאר חירופין אין בהם דין אלא צריך לפייס את חבירו וכו' וכתב עוד המלעיג או מלעיב דברי חכמים לוקה וקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ד' מלקיות דתנן ב"ק (צ.) פרע ראש האשה נותן לה ד' מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל לוקה על כל מנה מלקות א' וע"ל סי' ב' מה שכת' מזה וע"ל סי' ל"ה לענין ביושים וקטטות אפי' פסולי עדות נאמנים ועי' בתשו' הרשב"א סי' שפ"ו מעשה באחד שהוציא קול עבדות על משפחה כשירה ונידוהו כל גדולים כדאמרינן הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וע"ש שהאריך בתשובה שנים שביישו זה את זה מי חייב ע"ל ס"ס תכ"א:

(ו) ולא נהירא דמאחר דרבינו והרא"ש כתבו בשם רב אלפס דפליג ארמב"ם ולדבריו הסכים הרא"ש הכי נקטינן דאינהו הוי בקיאי טפי בגי' ספריו:

(ז) בתשו' מהרי"ו סימן כ"ה פסק האחד שחבל בחבירו להלקותו בב"ה בין מנחה למעריב דהמגביה יד על חבירו נקרא רשע וחייב מלקות וגם הוצרך לעשות לו מחילה וגם פסק ליתן ממון זקוק כסף אם הוא עני יתן לו ואם הוא עשיר יתן לעמלי תורה וכ"פ גדול א' על א' שתלש שערו של חבירו ופסק ליתן לו זקוק כסף אמנם אם יש מנהג בזה הכל לפי המנהג ונ"ל דכל זה אינו אלא הוראת שעה לפי ראות עיני ב"ד שחטא החובל אבל מדינא אינו חייב מלקות וממון כמו שנתבאר ריש סי' זה גם לא מצינו מדינא שיתן לעמלי תורה אלא עבדינן כמו שכתבו הגאונים וכמו שכתב הרא"ש וכמו שנתבאר לעיל בסימן א' ריש ספר זה עוד כתב מהרי"ו בתשובה סי' פ"ז באחד שהכה חבירו ומת ואמדוהו שלא מת מחמת המכה ופסק דלא מהני אומד זה רק לפטור מגלות אבל מ"מ הרי הכהו ודינו כמו שכתב בתשו' דלעיל גם ילך על קברו ויבקש ממנו מחילה והוא בספק רוצח: