טור חושן משפט שסג
<< | טור · חושן משפט · סימן שסג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
גזל פרה והזקינה או כחשה כחש שאינו חוזר או יין והחמיץ או פירות והרקיבו כולן הוי כמו שגזל כלי ושברו שמשלם כשעת הגזילה אבל אם כחשה הפרה כחש שיכול לחזור או לא הרקיבו כל הפירות אלא מקצתם או גזל חמץ ועבר עליון הפסח אומר לו הרי שלך לפניך במה דברים אמורים שהוא בעין אבל אם נאבד אחר שנאסר בהנאה חייב להחזיר לו דמיהם כשעת הגזילה גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה ואם נפסל כתב הרמב"ם אם פסלתו מלכות שאינו יוצא כלל משלם כשעת הגזילה ואם פסלתו מדינה שאינו יוצא במדינה זו ויוצא במדינה אחרת א"ל הרי שלך לפניך וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו פסלתו מלכות א"ל הרי שלך לפניך ובגזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמי וכ"כ הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב דא"ל הרי שלך לפניך וכ"כ הראב"ד והרמ"ה:
גזל בהמת חבירו ועשה בה מלאכה והחזירה אח"כ אע"פ שעובר בלאו אינו חייב לתת לו כלום כיון שהחזירה בעין בלא כחש ובאל פחת ומיהו אם רגיל לעשות כן או כיוצא בזה קונסין אותו קפילו בח"ל ומשלם לבעלים כפי מה שנתנה מבהמתו:
התוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכתו אם היה עושה מלאכת רבו בטלו ממנה חייב לשלם דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל ואם לא היה עושה מלאכה לרבו פטור ואם היו בעליו חייבין לו מעות אסור להשתעבד בו דמיחזי כרבית:
התוקף בספינתו של חבירו או בשאר מטלטלין ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינן עומדין להשכיר אפילו אם נטלו על דעת שיתן מהן שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא מה שקלקלה דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואם עומדין להשכיר ונטלה זה על דעת ליתן שכר אז תלוי ברצון הבעלים רצו נוטלין שכרה רצו נוטלין מה שקלקלה לא נטלה על דעת ליתן שכר דינו כגזלן ומשלם מה שקלקלה:
וכן הדין אם נטלו על דעת שאלה דשואל שלא מדעת הוי כגזלן וכתב הרמ"ה ה"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסיה נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו ע"כ:
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו פירוש שרואהו דר בו ולא א"ל כלום שאם א"ל צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו אלא לא א"ל דבר וזה דר בו ופירש ר"י שאם הדר בו לא היה צריך לשכור בענין שאינו נהנה פטור אפילו אם החצר עומד להשכיר ורי"ף כתב אם עומד החצר להשכיר צריך ליתן לו שכר אפילו אם הדר לא היה צריך לשכור ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב על זה דפטור ואם אין החצר עומד להשכיר א"צ לתת לו כלום אפילו שהיה זה הדר בו צריך לשכור כיון שלא חסרו כלום לפיכך אם חסרו אפילו דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו צריך לשלם לו כל מה שאתהני מיניה ודוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא הניחו לדור בו בחנם אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בו בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו: ואצ"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור ואפי' אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו אין צריך ליתן לו שכר אע"פ שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שחייב ליתן לו שכרו אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא (שאינו שלו) שהוא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואפילו שכרו מראובן בפחות כדי דמיו צריך ליתן לשמעון כל השכר כראוי ליתן לו ואינו יכול לומר לא נכנסתי בו על דעת ליתן כל כך (ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו):
מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחר וגזלן וצבע הצמר בסמנין והוזל הצמר הצבוע בענין שאינו שוה אלא כמו שהיה שוה בהיותו לבן ושואל הנגזל הסמנין מיבעיא אם חייב לשלם אם לאו ולא איפשיטא ואין מוציאין מהגזלן ואם תפש הנגזל לא מפקינן מיניה: אבל אם גזל סמנים אפילו אם הם שרויין בענין שלא שינה בהם וצבע בהם צמרו חייב לשלם דמי הסמנים אפי' לא השביח בהן צמרו:
בית יוסף[עריכה]
גזל פרה והזקינה או כחשה כחש שאינו חוזר או יין והחמיץ או פירות והרקיבו כולן הוי כמו שגזל כלי ושברו שמשלם כשעת הגזילה אבל אם כחש הפרה כחש שיכול לחזור או לא הרקיבו כל הפירות אלא מקצתן או גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך משנה וגמ' בפרק הגוזל עצים (צז:):ומ"ש במה דברים אמורים שהוא בעין אבל אם נאבד אחר שנאסר בהנאה חייב להחזיר דמיהם כשעת הגזילה: (ב"ה) כ"כ הרמב"ם בפ"ג מגזילה וכתב ה"ה זה יוצא מהמשנה מפורש בגמרא: גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה שם במשנה:ומ"ש ואם נפסל כתב הרמב"ם ז"נ אם פסלתו מלכות שאינו יוצא כלל משלם כשעת הגזילה ואם פסלתו מדינה וכו' אומר לו הרי שלך לפניך בפ"ג מה"ג ואיתיה בפ' הנזכר אמתני' דגזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזילה מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות ורב יהודה אמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק אלא ה"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת ומשמע ליה דהלכה כרב יהודה אבל הרא"ש כתב נראה דהלכה כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה ועוד דרב ושמואל דפליגי במלוה חבירו על מטבע סברי כרב הונא דאי הוו סברו דפסלתו מלכות הוי כנסדק לא הוה מצי למיתב למלוה מטבע שנסדק וכן רבה דאמר לקמן בשמעתין השף מטבע של חבירו פטור כי מחייה בקורנס סבר כרב הונא דאי פסלתו מלכות הוי כנסדק כ"ש מחייה בקורנס עכ"ל והרי"ף כפב פלוגתא דרב הונא ורב יהודה ולא הכריע. ובגזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדרא כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה שם במשנה גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ובגמרא אמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפי' כחשה והא אנן הזקינה תנן אמרי כחשה כעין הזקינה דלא הדרא אבל כחשה דהדרא אומר לו הרי שלך לפניך וגרסינן תו בגמרא אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ וכתב הרי"ף ולית הלכתא כוותיה דקיימא לן עבדי כמטלטלי דמי וכתב הרא"ש ול"נ האי פיסקא דמהיכא קיי"ל עבדי כמטלטלי דמי מהא דאמר רב נחמן לעיל בפ"ק (יא:) דב"ח לא גבי מעבדי דיתמי ומהא דתני אבימי (יב.) פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים וכו' ומכל הנהו אין ראיה דתיקשי לך הא דא"ל רבא לרב נחמן הא עולא הא ר' אלעזר הא דייני דנהרדעא הא רב חנא בר ביזנא פי' דכולהו סברי עבדי כמקרקעי דמי מר כמאן ס"ל ומאי קאמר ליה רב לרב נחמן הלא כמה דברים מצינו דעבדא כמקרקעי דמי לענין אונאה ושבועה וגזל ופירש רשב"א ז"ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כדכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לאחוזה והתם במילי דרבנן איירי כגון פרוזבול וקנין אגב דרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא וכ"כ הראב"ד והרמ"ה עכ"ל וגם הרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה פסק כר"מ דעבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך ורבינו שכתב שהרמב"ם פסק כרב אלפס נוסחא משובשת נזדמנה לו:
גזל בהמת חבירו וכו' ומיהו אם רגיל לעשות כן קונסין אותו אפי' בח"ל כו' מבואר בפ' הגוזל עצים (צו:) בעובדא דההוא דגזל פדנא דתורי כרב בהו כרבא וזרע בהו זרעא ואתא לקמיה דר"נ ואמר זילו שומו שבחא דאשבח א"ל רבא גזילה היא והדרה בעינא א"ל גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה: (ב"ה) ויש לתמוה על מ"ש אינו חייב לתת לו כלום ולמה לא ישלם מה שבטלה ממלאכתה כמו גבי עבד דבסמוך וי"ל דהכא שאני שנתכוין לגזול הבהמה עצמה משא"כ שם שלא נתכוין לגזול העבד עצמו:
התוקף עבדו של חבירו ועושה בו במלאכתו אם היה עושה מלאכת רבו ובטלו ממנה חייב לשלם וכו' שם (צ"ז.) אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואוקימנא דה"מ שלא בשעת מלאכה ומפרש טעמא בגמרא משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה כלומר שלא ילמוד דרכי הבטלה:ומ"ש ואם היו בעליו חייבים לו מעות אסור להשתעבד בו דמיחזי כרבית שם בפרק איזהו נשך (סד:):
התוקף בספינתו של חבירו וכו' ועשה בה מלאכה וקלקלה וכו' בפרק הגוזל עצים (צו:) איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אומר אינו נוטל אלא פחתה אמר רב פפא לא פליגי הא דעבידתא לאגרא הא דלא עבידתא לאגרא ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא וכתב הרא"ש הילכך אי לא עבידא לאגרא אפילו נחית לה בתורת אגרא אין לו אלא פחתא ואי עבידא לאגרא ונחית לה בתורת אגרא כרב ואי בתורת גזלנותא כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה:
ומ"ש וכן הדין ואם נטלו ע"ד שאלה וכו' פשוט הוא ע"פ מה שנתבאר בסימן רנ"ב דשואל שלא מדעת גזלן הוי:ומ"ש בשם הרמ"ה ה"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירה לאחר וכו' כתב החכם המרשים שהטעם משום דאל"כ נמצא לפעמים הגזלן משתכר ולקתה מדת הדין עכ"ל ובעיני יפלא פסק דינו של הרמ"ה דכיון דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירות ליומיה ממכר הוא ומ"ש החכם המרשים דלקתה מדת הדין אינה טענה דהא עדיפא מינה אשכחן שבח גזילה דגזלן הוי:
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' בפ"ב דב"ק (כ: כא.) איבעיא לרב חסדא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא ה"ד אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר הא אתהני' א"ל מתניתין היא ואם נהנית משלם מה שנהנית אמר רבא לא דמי למתני' האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר והביא הרי"ף הא דרב סחורה וכתב עליה ודוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ואע"ג דההוא גברא עביד למיגר מ"מ זה נהנה וזה לא חסר הוא אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' גזיל' וכתב ה"ה הדר בחצר חבירו וכו' הוא כדברי ההלכות אבל דעת התוס' שהוא פטור ומ"מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכתלים וחסרו מערכו אע"פ שהיה חצר שאינה עשוייה לשכר כיון שהוא מחסר קצת מגלגלין עליו את הכל והכי מוכח בגמרא עכ"ל. וז"ל הרא"ש אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' זה לא נהנה וזה לא חסר הוא פר"י דה"ה נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למינר דפטור כיון דלא נהנה אע"ג דגרם הפסד לחבירו דאפי' גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה ורב אלפס כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בימי רבי וכי מה עשו זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא דחייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אינו חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא וכי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אע"ג שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מכל מקום השתא מיהא הא אכל מה שחבירו נפסד עכ"ל: ומה שאמר רבינו פירוש שרואהו שדר בו ולא א"ל כלום שאם אמר ליה צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו וכו' פשוט הוא. וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק א' בשם ה"ר יונה:ומ"ש בשם רשב"ם הוא מה שכתבתי בסמוך שכתב ה"ה בשם התוספות והרא"ש בשם ר"י ובספר מדוייק מצאתי ר"י במקום רשב"ם והוא הנכון. ומ"ש בשם רב אלפס ומה שהסכים הרא"ש נתבאר בסמוך ונ"ו כתב מחלוקת סברות אלו: ומה שאמר והרמ"ה הוסיף לומר דאפי' לא היה דר בו כיון שהיה עומד להשכיר וגזלו ממנו חייב. ומ"ש ואם אין החצר עומד להשכיר אין צריך לתת לו כלום אפילו שהיה זה הדר בו צריך לשכור כיון שלא חסרו כלום כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש לפיכך אם חסרו אפי' דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו צריך לשלם לו כל מאי דאתהנו טעמו משום דבגמרא אהא דמספקא לן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו והוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אי צריך להעלות לו שכר או לא אתי למפשטה מדתנן הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב ומשני שאני התם משום שחרירותא דאשייתא וכתב הרשב"א שהבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרורית אלא מעט על ידו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקיקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר ליה רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה ואמרינן לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרינן ההוא מעיקרא קרמונאי הוו דיירי ביה ויהבו להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותן ליתן שכרן משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו עד כאן לשונו וכן כתבו התוספות והרא"ש גבי קילקתא דיתמי. וכתב ר"י בני"ב חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אם השחיר הכתלים חייב וי"א דהוא הדין בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וי"א דפטור. כתב המרדכי אפי' אם תקף בחבירו והוציאו בע"כ ודר בו אין זה אלא גרמא בעלמא. וכתב עוד מעשה ביהודי אחד שברח מעירו ולקח השר ביתו והשאילו ליהודי אחר ואותו שאל לו השכירות ופסק הרא"ש שלא יתן לו דהוי לא קיימא לאגרא שאם יצא היהודי מהבית ישאילנו לעכו"ם ונמצא זה נהנה וזה אינו חסר :ומ"ש ודוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר וכו' אבל אם גילה בדעתו שאם לא הניחו לדור בו בחנם היה נותן לו שכר קודם שהיה יוצא ממנו צריך ליתן לו שכרו אהא דמייתי התם בגמ' למפשט הדר בחצר חבירו אם הוא צריך להעלות לו שכר ממתני' דהמקיף את חבירו מד' רוחותיו וכו' ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור כתבו התוס' וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתו דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם עכ"ל:
ומ"ש וא"צ לומר בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' אדלעיל קאי שכתב ואם אין החצר עומד להשכיר א"צ לתת לו כלום אפי' שהיה זה הדר בו צריך לשכור והשתא מסיים בה ואין צריך לומר בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור:ומ"ש ואפי' אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו א"צ ליתן לו שכר אע"פ שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שחייב ליתן לו שכרו אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא שאינו שלו שהוא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו שם אמר רבה בר רב הונא משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא. ופרש"י תרתי. בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרין אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר א"צ: הא דקיימא לאגרא. מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר. וכתב הרשב"א ה"ק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא דוקא בדקיימא לאגרא ומכאן שמענו שאע"פ שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור והיכא דנתן כבר שכירותו לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואפשר דנותנין לשמעון דהאיך עושה סחורה בביתו של זה ואע"פ שאינה עומדת לשכר כיון שירד לה בתורת שכירות ופרעו כבר זכה בו ראובן לשמעון ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון שיכול לומר לו מאי חסרתיך עכ"ל וז"ל נ"י הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא כתב הרמ"ה דמדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאינש אחרינא לא מיחייב ולא מידי דכי היכי דגבי משכיר מקח טעות הוא ולא מיחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר שאינו שלו לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר דמי כיון דכי אגר לאו אמאן דאית ליה זכותא בגויה אגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו ואם נתן לו השכר כיון שהוא ברור דבטעות יהיב ליה חייב להחזירו דמחילה בטעות כה"ג לא הוה מחילה מידי דהוה אקנין בטעות ומידי דהוה אמוכר שדה לחבירו ויצא עליו עסיקין (ב"ק ט.) וכן משמע ממעשה דרב ענן שקל בידקא בארעיה בפרק חזקת הבתים (מא.) וכן הסכימו הרא"ה והריטב"א ז"ל והיינו בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא ופרע כבר השכר לראובן חוזר ופורע לשמעון וחוזר הוא על הגזלן דומיא דלוקח שדה מחבירו ונמצאת שאינו שלו שחייב הלוקח להחזיר שדה ופירותיו לבעלים ואין לבעלים דין ודברים עם הגזלן וכ"כ הם ז"ל עכ"ל :ומ"ש ואפו' שכרו מראובן בפחות מכדי דמיו צריך ליתן לשמעון כראוי ליתן לו וכו' כ"כ בתוספי הרא"ש שדקדק ה"ר יונה מדנקט נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון ולא נקט משלם שכר לשמעון והביא דבריו נ"י וכתב שכן דעת הריטב"א ז"ל. [%א] וכתב נ"י שאם שכרו מראובן בדמים יקרים ונמצא הבית של שמעון לא יפרע לו אלא כפי ממה ששוכרים אחרים דשכירות שעשה עם ראובן בטעות הוא ולאו כלום הוא ואפי' אם נתן כבר דמי השכירות לראובן אינו נוטל בה אלא כפי ששוכרים אחרים ומיהו אם באו הדמים ליד ב"ה והוא טוען שלא היה שוכרה בפחות מספיקא לא מפקינן מיניה: אם המשכיר שכרה מבעלה בזול והשכירה לאחר ביוקר עיין בנ"י שם וגם בפרק השואל אמתני' דהמוכר זיתיו לעצים: וכתב עוד נ"י בשם הרמ"ה דאי איתבריר קודם שדר בה זה לא הוה קפיד בעליו לאגורי אע"ג דמקמי הכי הוה קיימא לאגרא פטור וכתב עוד בשם הרמ"ה דהא דאין צריך להעלות שכר בחצר דלא קיימא לאגרא אפי' ביתומים דלאו בני מחילה נינהו הוא: כתב הרא"ש בר צמח ראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש אלא א"ל דור בחצרי סתם כשהיה פורש שמעון לים ודאי פטור ואפי' פירש לים ולא א"ל דור בחצרי אלא מעצמו נכנס ודר בו פטור כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצרי וכ"ש זה שא"ל דור בחצרי חנם ודר בה הרבה שנים פטור עד שיאמרו לו מכאן ולהבא תדור בשכר וזאת החצר כשהיה דר בה מתחלה ראובן בחנם היתה חציה שכורה לשמעון וחציה קנויה לו ואח"כ היתה כולה לשמעון ומאותו זמן שקנאה הוא תובע שכירות ודבר פשוט הוא דפטור וק"ו הדברים אם כשהיתה שכורה אצלו היה פורע שמעון השכירות מכיסו וראובן היה דר בה בחנם כל שכן עכשיו שאינו צריך לפרוע שכירות דודאי אינו מעלה לו שכר: כתב הרשב"א בתשובה על אחד מהשותפים בבית שהשכירו לאחר שלא מדעת שותפו אין השוכר משלם למי שהשכירו לו אלא החצי בלבד והחצי האחר יתן לחבירו ואם נתן כל השכירות לראשון השני מוציא מהשוכר חלקו והוא יחזור על הראשון כדין השוכר מראובן ונמצאת של שמעון : ראובן שמשכן בית לשמעון ושמעון השכירו לאחר ואח"כ נמצא הבית של בנו של ראובן כתב הרא"ש בכלל צ"ב שאין השוכר מעלה שכר לשמעון פשוט הוא. וכתב עוד שם על אלמנה שיש לה בנים וקרקעות ונשאת לראובן ולא ידע ראובן בקרקעות ודר בהם לוי כמה שנים ואח"כ מת ראובן ותבעה האלמנה ממנו השכירות וטען שפרע לראובן בעלה כל זמן שלא הורידו ב"ד לאלמנה בקרקעות הבתים הם בחזקת הבנים אפי' אם פרע לוי השכר לראובן חייב לפרוע שנית לבנים: כתבו הגהות מיימונית בפ"ג מהלכות גזלה השוכר בית מראובן והוא קאי לאגרא ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ונ"ל דאם אינו משתדל בו להשכירו אע"ג דאילו היו בעלים כאן היו משכירים אותו כיון שאינן כאן לא הן ולא שלוחן הדר בו פטור דהוי כאינו לא קאי לאגרא וכתב ראב"ן דכל הבתים בזמן הזה קיימים לאגורי אע"פ שלא הושכרו מעולם עכ"ל וכ"כ המרדכי:
מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחר וגזלן וצבע הצמר בסמנין והוזל צמר הצבוע וכו' בפרק הגוזל עצים (קא.) איבעיא להו יש שבח סמנין על הצמר או לא ה"ד אילימא דגזל סמנים ודקינהו ותרינהו וצבע בהו תיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי לא צריכא דגזל סמנין שרויים וצבע בהו ואוקימנא דהב"ע דגזל צמר וסמנין שרויין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין וקא מהדר ליה לצמר יש שבח סמנים על גבי הצמר וקא מהדר ליה סמנים וצמר או דילמא אין שבח סמנים על גבי צמר וצמר מהדר ליה סמנין לא מהדר ליה אמרי תיפוק ליה דאייקר ניהליה בדמי לא צריכא דזל ציבעא ופרש"י דזל ציבעא. צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיע צבע לדמי סמנין ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר הסמנין או הייתי צובע בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר ולא איפשיטא: ומה שכתב ואין מוציאין מהגזלן ואם תפס הנגזל לא מפקינן מיניה פשוט שזהו דין ספיקא דממונא:
ומה שאמר אבל אם גזל סמנין וכו' וצבע בהם צמרו חייב לשלם דמי הסמנין אפי' לא השביח בהן צמרו:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
גזל פרה והזקינה או כחשה וכו'. פירוש ל"מ הזקינה ממש אלא אפילו כחשה כעין הזקינה דלא הדרה בריא דלא הויא שנוי כולי האי דלא אשתני כולה גופא והכי מפרש לה רב פפא למתניתין בפ' הגוזל קמא (דף צ"ו): ומ"ש או יין והחמיץ. משנה שם ופרש"י יין והחמיץ נמי נשתנה ריחו וטעמו ולא מצי למימר ליה הרי שלך לפניך ונראה דכל שכן הוא מטלה ונעשה איל ועגל ונעשה שור דליכא אלא שינוי השם בלבד כ"ש בפרה וכחשה דשינוי הניכר הוא אי נמי יין ונעשה חומץ דאיכא שינוי השם וריחו וטעמו והכי משמע בסוגיא לשם: ומ"ש או פירות והרקיבו כולן. שם (בדף צ"ח) מייתי תלמודא ברייתא פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך ואקשינן והתנן פירות והרקיבו משלם כשעת הגזלה אמר רב פפא כאן שהרקיבו כולן כאן שהרקיבו מקצתן: ומ"ש הוי כמו שגזל כלי ושברו הוא לשון הרמב"ם בפ"ג מגזלה: ומ"ש אבל אם כחשה וכו'. כבר נתבאר: ומ"ש או גזל חמץ וכו'. משנה שם: ומ"ש בד"א שהוא בעין וכו'. ה"א בגמ' לשם (דף ק"ה) והבאתי הלשון בריש סי' ש"ס ע"ש: גזל מטבע ונסדק משלם כשעת הגזלה. משנה שם: ואם נפסל כתב הרמב"ם וכו'. טעמו דפסק כרב יהודא דמפרש למתני' פסלתו מלכות שלא יצא לו במדינה זו ולא במדינה אחרת היינו נסדק דכיון דלא נפיק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה אלא ה"ד נפסל דקתני מתניתין הרי שלך לפניך כגון שפסלתו מדינה זו בני המדינה פסלוהו מעצמן ויוצא במדינה אחרת שיכול לומר לך והוציאו שם וכ"כ בנ"י והלכתא כרב יהודא אבל הרא"ש הוכיח בראיה דהלכה כרב הונא דאמר נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות דאפילו פסלתו מלכות א"ל הרי שלך לפניך דכיון שהמטבע בעין שלא נשתנה כלל הו"ל כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח ולא דמי לנסדק שנשתנה שינוי שניכר וקנייה בשינוי כדפרש"י במתני' (דף צ"ו) וכדמשמע בסוגיא והכי מסתברא וכמ"ש הרא"ש: ובגזל עבדים וכחשו וכו'. שם פלוגתא דתנאי במשנה וברייתא ואיתא בגמ' א"ר חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר"מ דבעבדים נמי א"ל הרי שלך לפניך כמו בבהמה וכתב הרי"ף עלה ולית הלכתא כוותיה דקיי"ל עבדי כמטלטלי דמי והרא"ש השיג עליו וכתב ע"ש רשב"ם דלא אמרינן עבדי כמטלטלי דמי אלא במילי דרבנן אבל במילי דאורייתא חשיב כמקרקע והכא נמי מילי דאורייתא הוא להשיב הגזלה אשר גזל ובעל המאור הביא דבריו בפ' יש נוחלין והרמב"ן גם הוא כתב בספר המלחמות בפ' הגוזל קמא שזה עיקר ויש לסמוך עליו וכ"כ נימוקי יוסף בפרק הגוזל קמא וע"ל בסי' ר"ב סעיף ז' לשם הבאתי דברי הרא"ש בזה בפ"ק דב"ק ולשם נתבאר בס"ד: ומ"ש רבינו שהרמב"ם כתב כרב אלפס. לא נמצא כך בספרי הרמב"ם שבידינו אלא אדרבה כתב שם כהרא"ש והטעם שדין עבדים בגזלה כדין הקרקע וכדפשיט רב בגמרא וכך היתה גירסת ה' המגיד וכתב עלה וז"ל וכבר כתבו המפרשים דבכל דין תורה דינם כקרקע עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסמוך ס"ג:
גזל בהמת חבירו וכו'. בפרק הגוזל קמא (דף צו) בעובדא דאתא לקמיה דר"נ דהוה בבבל וקאמר דבעינא דאיקנסיה דישלם כפי מה שנהנה מבהמתו דאי חרש בה חרישה אין שמין כל השבח אלא פלגא דכי היכי דתורא אשבח ארעא נמי אשבח אבל אם רכב עליה או נשא בה משא או דש בה משלם כל השבח:
התוקף עבדו של חבירו וכו'. שם מימרא דרב (בדף צ"ז): ומ"ש חייב לשלם דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל. משמע מדברי רבינו דאתא לאשמועינן דהאי טעמא מהני דמחייבינן ליה לשלם כולי שבחא שהשביח העבד כדין גוזל קרקע דברשותיה דמריה קאי כדלקמן בסי' שע"א ס"ז אבל הרמב"ם בפ"ג מגזלה כתב משלם לו כפועל משמע דאינו משלם לו כולי שבחא וכך צריך לפרש לדעת רב אלפס דפסק בעבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה דעבדי כמטלטלי דמי ובתוקף עבדו כתב דאינו פטור אלא כשלא בטלו ממלאכה אלמא דאע"פ דעבדי כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה אפ"ה צריך לשלם לנגזל אם בטלו המלאכה מדינא דגרמי דמזיקו בידים והיינו דמשלם לו כפועל אבל לא כולי שבחא דכיון דכמטלטלי דמי אינו משלם לו אלא כשעת הגזלה שהיה עומד לעשות לו מלאכה כפועל אלא דקשיא לפי גירסתינו בספרי הרמב"ם דבגזל עבדים והזקינו א"ל הרי שלך לפניך דמשמע דס"ל דעבדים דינן כקרקע וכדפי' הרב המגיד וכמו שנתבאר בסמוך א"כ לפי זה בתוקף בעבדו של חבירו ובטלו ממלאכה הוה מדינא דחייב לשלם כולי שבחא אבל לפי הנוסחא של רבינו בדברי הרמב"ם דדין עבדים והזקינו כדין בהמה וכמ"ש רב אלפס ניחא דהכא נמי אינו משלם לו אלא כפועל ולפי דרבינו נמשך אחר דברי הרא"ש כתב כאן האי טעמא דעבדי כמקרקעי דמי ואינו נגזל לאורויי דלפ"ז משלם כולי שבחא דלא כרב אלפס והרמב"ם נ"ל. ולפי זה בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזלה לדברי הכל מיירי בדלא עשה בה מלאכה דאילו עשה בה מלאכה ובטלה ממלאכת חבירו היה חייב לשלם כדרך שוכרי בהמה למלאכה וכדין תוקף ספינה דבסמוך ודוק:
התוקף בספינתו וכו'. שם מימרא דרב ושמואל ולא פליגי וה"פ דאם אין עומדים להשכיר א"כ גזלן הוא ואפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב ליה אלא פחתה ואי ליכא פחתא אין משלם כלום דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ואם עומדים להשכיר ונטלו זה ע"ד ליתן שכר לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם יתר הוא על דמי פחתה ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע"כ שקלה וגזל הוא דלא נטלה ע"ד ליתן שכר אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה כיון דנחית לה אדעתא דגזלנותא וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה:
ומ"ש וכן הדין אם נטלו ע"ד שאלה דשואל שלא מדעת הוי כגזלן. בפ' המפקיד ונתבאר למעלה תחלת סי' רצ"ב וע"ש: וכתב הרמ"ה וכו'. כתב ב"י וז"ל כתב החכם המרשים שהטעם משום דאל"כ נמצא לפעמים הגזלן משתכר ולקתה מדה"ד עכ"ל ובעיני יפלא פסק דינו של הרמ"ה דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירות ליומיה ממכר הוא ומ"ש החכם המרשים דלקתה מדה"ד אינה טענה דהא עדיפא מינה אשכחן שבח גזלה דגזלן הוי עכ"ל ושרי ליה מאריה דהא המרדכי בר"פ הגוזל בתרא כתב על שם הר"א ממיץ שהיה דן והסכימו עמו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא ה"ה ברשות בעלים ונמצא דהשכירות שלו כאילו הבעלים עצמן השכירוהו וכתב עוד שם שלא נקרא שאלה בבעלים אלא למי שהממון שלו והאריך בראיות ברורות והב"י גופיה מייתי ליה בסוף סי' שס"א והיינו ממש כדברי הרמ"ה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין לשם במרדכי והכי נקטי' כהמרדכי וכהרמ"ה וכהסכמת הגדולים ולא כב"י וע"ל סי' ש"ז סעיף ה' בדין השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה דהתשלומין חוזרים לבעלים הראשונים דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכר' יוסי במשנה פ' המפקיד:
הדר בחצר חבירו וכו'. בפ' כיצד הרגל (דף כ"א) מוכח בסוגיא דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פשיטא דפטור ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פשיטא דחייב ובחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר איבעיא לן ואסיקנא דפטור ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא אמרו בגמ' כלום מה דינו וכתבו התוספות לשם דפטור וזהו שכתב רבינו דפי' ר"י דפטור וכתב בנ"י בפ' המקבל דכל האחרונים הסכימו לדעת התו' דפטור אבל רב אלפס כתב דחייב וכן הסכים הרא"ש וכתב דהכי מוכח בשמעתין וכו' וכ"כ נ"י לשם דכל הגאונים הסכימו לדברי הרי"ף: ומ"ש רבינו פירוש שרואהו דר בו ולא א"ל כלום שאם א"ל צא וכו'. נראה דלפי דלכאורה משמע דהיכא דלא א"ל כלום פשיטא דשתיקה כהודאה דמיא דמדלא א"ל צא מחצרי א"כ הסכים שידור בחצרו חנם ואפי' בחצר דקיימא לאגרא פטור אלא הכא איירי בדא"ל צא מחצרי ובחצר דלא קיימא לאגרא ואסיקנא דכיון דלא חסרו כלום נמי פטור ולכך ביאר רבינו דליתא דבדאמר ליה צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אלא הכא מיירי בדרואהו דר בו ולא א"ל כלום ולפיכך אינו פטור לרב אלפס והרא"ש אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא חייב ולא אמרינן דהא שתיקה כהודאה דמיא דכיון דחסריה דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר כדכתבו התוס' לשם (בדף כ') בד"ה זה נהנה א"כ איכא למיהב טעמא לשתיקתו דמימר אמר הלא כבר חסריה ומה יועיל אם אומר לו עכשיו צא מן הבית אחר שכבר חסרו דכיון דכבר חסרו צריך לשלם לו שכירות לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא וכ"כ הגהות אשיר"י בפ' המפקיד דכל היכא דאיכא למיתלי שתיקתו מטעם כך וכך דמקובל לעיני ב"ד לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא ונראה דרבינו למד לפרש כך מדבעיא תלמודא למיפשט הך בעיא מדתנן אמר רבי יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור וקשיא דילמא שאני התם דשתק מקיף ולא אמר דגודר הרביעית ע"מ שישלם לו הניקף אבל בעיין דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינה אלא בדא"ל צא מחצרי אלא ודאי דפשיטא ליה לתלמודא דבא"ל צא מחצרי דחייב לשלם בכל ענין ולא קמיבעיא לן אלא בדרואהו דר בו ולא א"ל כלום דומיא דגדר מקיף ושתק: ומ"ש והרמ"ה הוסיף וכו'. כ"כ גם הנ"י בפ' כיצד הרגל דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאדקיה לחבריה באנדרונא חייב כדאיתא פ' החובל (דף צ"א ע"ב) דאיכא הרעת אחרים במהדק ליה באנדרונא וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מחובל וכן פסק הסמ"ג עשה ע' (דף קמ"ו ע"ד) וז"ל אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד וכן כל כיוצא באלו עכ"ל (הרמב"ם) ומשם יש ללמוד נמי למי שגזל חצר שעומד להשכיר אף ע"פ שלא דר בו חייב לשלם ולא חשבינן ליה לגרמא בנזקין אלא דינא דגרמי הוא דמזיקו בידים וקשה לי ומאי שנא הא מתוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכתו דכתב רבינו אם היה עושה מלאכת רבו ובטלו ממנה חייב לשלם דאלמא דוקא דעושה בו מלאכתו אבל אם לא עשה בו מלאכתו אלא מהדק ליה באנדרונא פטור אע"ג דבטלו ממלאכת רבו ותלמוד ערוך הוא בפ' הגוזל קמא וי"ל דס"ל להרמ"ה דרב דניאל ברב קטינא אמר רב בפ' הגוזל קמא לא אתא אלא לאורויי דבתוקף עבדו של חבירו כשאינו עושה מלאכת רבו דפטור אפי' עשה בו מלאכה דניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה ומדיוקא נשמע דאם עושה מלאכת רבו ובטלו ממלאכתו חייב ואה"נ דאפילו לא עשה בו מלאכה אלא אהדקיה באנדרונא נמי חייב להרמ"ה ודברי הרמב"ם שכתב וז"ל התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה ולא בטלו ממלאכה אחרת פטור שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו ואם בטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל עכ"ל שפיר משמע דה"ק ואם בטלו ממלאכה אחרת משלם לו כפועל אפילו לא עשה בו מלאכה כלל וכהך דאהדקיה באנדרונא אבל לשון רבינו קשה דמשמע דוקא בעשה בו מלאכה חייב ואין לפרש דלא כ"כ אלא אליבא דהרא"ש דחלק אהרמ"ה וסבירא ליה דבאהדקיה באנדרונא פטור דהא בסי' ת"כ סי"ב כתב רבינו להדיא כהרמב"ם והסמ"ג דאהדקיה באנדרונא חייב וצ"ל דרבינו לא דק בלשונו ואה"נ דבבטלו ממלאכת רבו חייב אפי' אהדקיה באנדרונא וגם הרא"ש מודה בזה כדכתב להדיא בפ' החובל (דף קל"ט תחלת ע"ג) אלא דכתב דדוקא שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בניזקין הוי וע"ש שהביא ראיות לדבריו ולפי זה אפשר ליישב ג"כ דברי רבי' הא דכתב דעשה בו מלאכתו וגם בטלו ממלאכת רבו דהתם מילתא דפסיקא הוא דחייב אע"פ שהיה כבר בחדר וסגר עליו הפתח אבל בלא עשה בו מלאכתו אינו חייב אלא שהכניסו בחדר וסגרו בתוכו ולאו מילתא דפסיקא הוא והא דכתב הרא"ש בפ' כיצד הרגל וז"ל דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזלה וכ"כ המרדכי ע"ש ר"י צריך לחלק בין אהדקיה באנדרונא דהו"ל מזיק בידים כשהכניסו לחדר וסגרו בתוכו דהתחיל ההיזק מיד בידים ממש ובין גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו דלא התחיל ההיזק עכשיו מיד אלא לאח"כ כשלא יוכל להכניס דיורין בתוכו מפני נעילתו ואלמותו ודו"ק: ומ"ש ואם אין החצר עומד להשכיר וכו'. שם פשטינן מדתנן הבית והעלייה של ב' שנפלו אמר בעל העלייה לבעה"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה עד שיתן לו בעה"ב יציאותיו ובעל העלייה צריך להעלות שכר לבעה"ב דברי ר' יהודא ש"מ זה נהנה וזה חסר חייב ודחינן שאני התם משום שחריתא דאשייתא והשתא למאי דאסיקנא דזה נהנה וזה לא חסר פטור האי דדחינן שאני התם משום שחריתא דאשייתא הלכתא היא ומשמע מדלא קאמר תלמודא שאני התם דאיכא שחריתא דאשייתא אלמא דה"ק דמשום דמשחיר לו הכתלים וחסר הוא דבר מועט מגלגלין עליו לפרוע לו כל השכירות ככל מה דאתהני מיניה וכ"כ הרא"ש וע"ש בתוס' (דף כ"א) בד"ה ויהבי להו ליתמי וכ"כ במרדכי ע"ש ר"י וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א וה"ר ירוחם ע"ש: ומ"ש ודוקא שלא גילה וכו'. כ"כ התוס' לשם (דף כ') בד"ה טעמא דניקף ע"ש וכ"כ המרדכי ע"ש ר"י:
ומ"ש ואצ"ל בחצר דלא קיימא לאגרא וכו' אדלעיל קאי שכתב ואם אין החצר עומד להשכיר א"צ לתת לו כלום אפי' שהיה זה הדר בו צריך לשכור וכו' והשתא מסיים בה ואצ"ל וכו': ומה שאמר ואפילו אם שכרו מאחר וכו' שם (תחלת דף כ"א) מימרא דאמוראי משמיה דרב: ומ"ש ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו. כך פסק בנ"י ודלא כמ"ש ב"י ע"ש הרשב"א דמסתפק בזה: ומ"ש ובחצר דקיימא לאגרא וכו'. כל זה כתב גם בנ"י שכתב הרא"ש בשם ה"ר יונה ז"ל ושכן כתב הריטב"א ז"ל: ומ"ש רבי' פעם שנית ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ט"ס הוא ובס"א אינו: כ' ב"י ע"ש הרשב"ץ בתשובה דבאומר לחבירו דור בחצרי סתם דור בחצרי בחנם קאמר מדלא פירש דור בחצרי בשכר ונראה דל"מ בגברא דלא עביד למיגר אפי' בחצר דקיימא לאגרא אלא אפי' גברא דעביד למיגר וחצר דקיימ' לאגרא נמי פטור וה"ט דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא אינו אלא משום דא"ל אם לא היית דר בו היו באים אחרים לשכרו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשכרו כדכתבו התוס' וטענה זו אין לה מקום אא"כ כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר דהשתא חסריה הדר בו שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו אבל אם א"ל דור בחצרי איהו הוא דחסריה אנפשיה מיהו מהרא"י בת"ה סי' שי"ז כתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהרי"ח ע"ש רבינו אפרים על מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו וכו' וכ"כ ב"י בי"ד סי' קס"ו ע"ש תלמידי הרשב"א דבחצר דקיימא לאגרא והלוהו ודר בחצרו דאע"ג דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינים מטעם ריבית מ"מ חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ואפי' ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר וכו' ועוד האריך ע"ש ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המע"ה ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בע"הב מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י וכך העליתי בתשובה על הלכה למעשה ולשם הארכתי בס"ד ודלא כהרב בהגהת ש"ע שפסק כהרשב"ץ בסתם נ"ל: כתב ב"י ע"ש תשובת הרשב"א ב' שותפים בבית והשכירו א' מן השותפים שלא מדעת חבירו אין השוכר משלם למי שהשכירו לו אלא החצי וכו' עכ"ל והיינו דוקא שאחד מן השותפים השכיר כל הבית לאחר אבל אם לא השכיר לו אלא חלקו אין השוכר משלם אלא למי שהשכיר ואין השותף השני יכול להוציא ממנו כלום ופשוט הוא וכן פסק הרב בהגהות ש"ע:
מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין וכו' בפרק הגוזל עצים (דף ק"א) בעיא דלא איפשיטא ומש"ה פסק דאם תפס הנגזל לא מפקינן מיניה כדין ספיקא דממונא וכן פסק הרמב"ם פ"ג דגזלה וע"ש בהשגות הראב"ד:
דרכי משה[עריכה]
(א) וע"ל סי' ש"ה מדין הנוטל סוס שעומד להשכיר בלא ידיעת בעליו ומציל שלו כו':
(ב) ואין בדבריו שכתב טענה כלל דמה שטען מה לי עשה מלאכה בעצמו כו' השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה או נאנסה יוכיח דאילו עשה מלאכה בעצמו ומתה פטור ואילו השאילו לאחר ומתה התשלומין חוזרים לבעלים הראשונים משום דהו"ל הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כמבואר לעיל סימן ש"ז וה"ה כאן אע"ג דאין הגזלן צריך לשלם מביתו רק כשעת הגזילה מ"מ מה שקבל עליו שכר לא יעשה סחורה בפרתו של חבירו ומת שטען ועוד דעדיף טפי כו' גם זה אינו כלום דהא השוכר לא שכרה מתחילה אלא ליתן השכר ולכן השכר שנותן מגיע לבעלים וזכו בהן כאילו הם השכירוהו לו ושיקנה הגזלן בשינוי רשות של לוקח בזה לא שמענו ושינוי רשות לא מהני אלא ללוקח ולא לגזלן:
(ג) כתב המרדכי ריש כיצד הרגל דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה אינו חסר וי"א דאין כופין אלא במקום דאם זה בא להרויח בהאי מילתא לא מצי לארווחי אבל היכא דאי בעי להרויח הוי מרויח לא כייפי' ליה הילכך לא כייפי' בחצר דלא עביד למיגר כו' אבל אי כבר עבר ונהנה אינו משלם וכ"פ שם בנ"י דף י':
(ד) וכתב נ"י עוד בפ' כיצד דמיקרי קיימא לאגרא אע"ג דלא משכיר בהדיא אלא שדרין בו ואח"כ משוה עצמו עמהן:
(ה) וכתב שם אם הוא בענין שהרשות בידו להשכירו לאחרים כגון שאין בני ביתו מרובים המותר שלו אבל אי לא רשאי להשכיר והשכירו המותר לבע"ה עכ"ל. כ' הרא"ש בתשו' סי' ג' כלל א' ראובן השכיר בית לשמעון ושמעון אומר שאין הבית של ראובן עליו לברר וע"ש:
(ו) ומיירי דוקא שאחד מן השותפין השכיר לו כל הבית אבל אם השכיר לו חלקו אינו נותן אלא למשכיר ואין השותף השני יכול להוציא ממנו כלום והוא פשוט אלא שבא מעשה בזה לפנינו ורצה חכם א' להביא ראיה מתשובת הרשב"א לדין זה ונדחה דבריו כפי מה שכתבתי לכן כתבתי וכנ"ל.