טור חושן משפט תכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תכא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו והמבייש חבירו שלא בכוונה פטור. לפיכך ישן שבייש פטור: ואם כיון לבייש הקטן ובייש הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן ואם כיון לבייש עבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד: אבל צער ריפוי ושבת חייב אפי' שלא בכוונה ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד: אבל בנזק חייב אפילו אנוס דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן:

בד"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד על חבירו והזיקו או קרע בגדיו אבל אם היה אחד ישן ובא חבירו ושכב בצדו זה שבא באחרונה מיחייב אם הזיק לראשון ואם הראשון הזיקו פטור וכן אם מגיה כליו בצד הישן ונתהפך עליהן ושברן פטור שזה שהניחן בצדו פושע הוא במה שהניחן בצדו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא עינו של התחתון [בהפלתו] מה דינו. תשובה נראה דפטור מה' דברים אע"ג דקיי"ל אדם מועד לעולם היכא דהוי אנוס פטור כדאיתא בירושלמי היה ישן ובא חבירו ושכב אצלו הראשון פטור בנזקי שני ותניא גבי ב' שרצו בר"ה והזיקו זה בזה שלא בכוונה פטורין ובנדון זה שהתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע בב' מתאבקין יחד עיקר כוונתם שיפיל אחד לחבירו ואי אפשר לאדם לצמצם ולכוון שיפילהו בנחת שלא יוזק כי בכל כוחם הם מתאבקים וכל אחד מהם מכוין להפיל חבירו ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי התאבקו יחד:

בכל מקום שחובל לחבירו בכוונה חייב בה' דברים אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו אבל אם מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו: ומיהו אם לא ידע בו שנכנס והזיקו בעל הבית שלא בכוונה פטור אף מהנזק ואם זה שנכנס הוזק מאליו בע"ה פטור ואם בע"ה הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות וכתב הרמ"ה דוקא כשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס אבל אם ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה היו שניהם ברשות או שלא ברשות והוזקו זה בזה פטורין הזיקו זה את זה בכוונה חייבים כדפרישית לעיל בסימן שע"ח:

הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות וניתזה לו בקעת על פניו וחבל בו פטור מהבושת כיון שלא כיון וחייב בד' דברים ופי' רש"י ודוקא כשראהו שנכנס ורוצה לומר שאם לא ראה אותו פטור כמו נכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו שפטור אם לא ראהו וריב"א פי' שאפילו לא ראהו נכנס חייב ואע"ג דנכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו פטור אם לא ראה אותו היינו דוקא בב"ה שאינו אומן אבל אומן שדרך בני אדם ליכנס לביתו בשביל אומנות יש לו להזהר יותר:

המבקע ברה"י והזיק בר"ה בר"ה והזיק ברה"י או ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב בד' דברים ופטור מהבושת:

היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה מחיקו והזיקה חייב בנזק ופטור מד' דברים:

נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים דשוגג קרוב למזיד הוא דלא היה לו לעלות לגג שאין לו מעקה כיון שיכול ליפול ברוח מצויה ופטור מבושת כיון שלא כיון ואם נתהפך דרך נפילתו כדי שיפול על האדם להנאתו כדי שלא יחבט בקרקע חייב גם על הבושת ואם נפל ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק:

המכוין לזרוק ב' וזרק ד' או ד' וזרק ח' חייב בנזק ופטור מד' דברים:

הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא אחר ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק:

המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בד' דברים:

כתב הרמב"ם האומר לחבירו קטע ידי או סמא את עיני ע"מ שתפטר אפ"ה חייב שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך: וא"א הרא"ש ז"ל כתב אם הנחבל אמר לו בפירוש ע"מ שתפטר ודאי פטור אלא מיירי שהנחבל אומר קטע ידי או סמא עיני סתם ושאל אותו החובל אתה אומר לי ע"מ שאפטר והשיב לו הנחבל הן אפילו שאומר הנחבל הן שנראה כמו שאומר בניחותא דמשמע שנותן לו רשות ע"מ שיפטר אפ"ה חייב שיש לנו לפרש דבריו דבתמיה אמר הן כלומר והיאך הייתי אומר לך דבר זה ולכך חייב אבל אם א"ל בפירוש עמל יפטר פטור:

ב' שחבלו זה בזה [יצאו זה בזה] אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל את עצמו ומיהו צריך אמידה אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה אהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרגו: וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה את אביו או בנו או אחיו והרואה הכה המכה להציל את קרובו שפטור וכן אם רואה אחד מישראל מכה את רעהו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה אע"פ שאינו מכהו מכת נפש יכול להכות למכה כדי לאפרושיה מאיסורא ע"כ:

כתב הרמב"ם שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהן היה אחד מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת:

בית יוסף[עריכה]

(ב) אין חייבין על הבושת עד שיתכוין לביישו והמבייש חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן שבייש פטור משנה בפ' החובל (פו:):

(ד) ומ"ש אם כיון לבייש הקטן ובייש הגדול נותן לגדול דמי בשתו של קטן ואם כיון לבייש עבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד:ומ"ש אבל צער ריפוי ושבת חייב אפילו שלא בכוונה וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (כו.) תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם ובגמרא קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא וכתב רש"י בד' דברים לא. דלא מיחייב אלא במזיד או שוגג קרוב למזיד וכן כתבו התוס' בסוף פרק האומנים (פב.) וכבר כתבתי בזה בראש סימן שע"ח:

ומ"ש בד"א שישן חייב כשישנו שניהם כאחד וכו' וכן אם מניח כליו בצד הישן ונתהפך עליהם ושברן פטור וכו' ירושלמי כתב הרא"ש שם והרמב"ם בפרק א' מהל' חובל וכתוב במישרים נתיב ל"א חלק ב' נראה מכאן כי באונס גמור פטור אפי' מנזק וכל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכל שהוא כעין אבידה חייב שהוא קרוב לפשיעה וכן כתבו התוספות עכ"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא את עיניו של התחתון מהו דינו. תשובה נראה דפטור מחמשה דברים וכו' כלל ק"א סימן ו'. (ב"ה) ויש לגמגם על תשובה זו כי מתחלה נתן טעם לפטור מפני שהוא אנוס ומה שהביא ראיה מהירושלמי ומההיא דב' שרצו אינה ראיה דשאני הכא שנתכוין להפילו ועשה הוא להיות ניזוק על ידי ההפלה ואח"כ נתן טעם מפני שמחלו זה לזה וטענת מחילה ג"כ אינה טענה שהאומר לחבירו סמא את עיני קטע את ידי ע"מ ליפטר חייב ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לכששניהם מוחלים זה דזה: ועיין בכתבי מהרא"י סי' ר"ח. אחד הדוחף את חבירו בעת סיבוב ההושענות והזיקו שם סי' ר"י:

בכל מקום שחובל בחבירו חייב בה' דברים אפילו דברים אפילו נכנס חבירו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות לחבול בו מימרא בפרק הפרה (מח.) כתבתיה בסי' שע"ח:ומ"ש אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות לחבול בו ולהוציאו ברייתא בר"פ המניח (כח.) מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב ואע"ג דהתם מוקי לה בעבדא גנבא היינו אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא ואנן קיי"ל כמ"ד עביד אינש דינא לנפשיה כמו שנתבאר הילכך ברייתא מיתוקמא כפשטה:

ומ"ש ומיהו אם לא ידע בו שנכנס והזיקו ב"ה שלא בכונה פטור אף מהנזק כלומר ואצ"ל מד' דברים: ואם זה שנכנס מאליו ב"ה הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות מימרא בפרק הפרה (מח:) כתבתיה בסימן שע"ח ויש בספרי רבינו טעות סופר והנוסחא שכתבתי עיקר:ומ"ש בשם הרמ"ה ומ"ש היו שניהם ברשות או שלא ברשות וכו' כדפרישית לעיל בסימן שע"ח כבר נתבאר שם:

הנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות וניתזה לו בקעת על פניו וחבל בו פטור מהבושת כיון שלא כיון וחייב בד' דברים בפרק המניח (לב:) ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אר"י בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות ופרש"י חייב בד' דברים. אם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין עכ"ל ואע"פ שהרא"ש הרבה דברים בפסקיו בפירוש הני לישני ובפסק דבריהם העולה במסקנתו שדקדק מדברי רב אלפס הוא דהלכה כלישנא בתרא דאפילו שלא ברשות חייב בד' דברים וכפירוש הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' חובל:ומ"ש בשם פרש"י שם:ומ"ש בשם ריב"א ה"ה בפ"א מהל' חובל כתב שני הפירושים ולא הכריע:

המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים בר"ה והזיק ברה"י או ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב בד' דברים ופטור מהבושת שם המבקע ברה"י והזיק בר"ה בר"ה והזיק ברה"י ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב ומשמע דפטור מן הבושת דהא אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין:

היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם כו' חייב בנזק ופטור מד' דברים בספ"ב דב"ק (כו.) אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו לא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ופרש"י לענין נזקין חייב. דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון:ומ"ש רבינו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה מבואר שם בגמרא ופרש"י לענין ד' דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה:

נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים וכו' עד אינו חייב אלא בנזק שם (כז.) אמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור מד' דברים ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת ויש טעות סופר בספרי רבינו שכתוב המתהפך וצריך להגיה ולכתוב ואם נתהפך:

המכוין לזרוק ב' וזרק ד' או ד' וזרק ח' חייב בנזק ופטור מד' דברים ג"ז מימרא דרבא ספ"ב דב"ק (כו:) והטעם משום דהוי כאונס ושאר דברים פטורים באונס אבל הנזק חייב כדדריש לה התם מקרא:

הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא אחר ראשו וקבלה פטור מד' דברים וחייב בנזק בפרק המניח (לג.) לחד לישנא אמר רבי יוסי בר חנינא דחייב בד' דברים ופסקו הרי"ף והרא"ש דלית הלכתא כההוא לישנא אלא כלישנא דקאמר דבהא פטור הוא לגמרי ומשמע לרבי' דמ"מ חייב הוא בנזק דהא רבי ביה קרא אונס כרצון אבל הרמב"ם כ' בפ"א מהל' חובל שהוא פטור מכולם משמע מדבריו שאפי' מנזק הוא פטור ונראה שטעמו משום דבגמרא פרק קמא דמכות (דף ח.) ממעט לה מדכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו ומשמע ליה דגזירת הכתוב הוא למעטו לגמרי ואפילו מנזק ולישנא דגמרא הכי דייק דקאמר אבל בהא פטור לגמרי

המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב בארבעה דברי' בפרק המניח (לב.) בעי מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו פשט ליה דחייב ומשמע דהיינו בארבעה דברים דוקא אבל בבושת פטור ודאי דאינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין:

כתב הרמב"ם האומר לחבירו קטע ידי או סמא את עיני על מנת שתפטר אפ"ה חייב וכו' בפ"ה מהל' חובל וכתב ה"ה שנינו בסוף החובל (צב.) האומר סמא את עיני על מנת ליפטר חייב ואקשינן עלה בגמ' (צג.) מדתניא הכני פצעני ע"מ ליפטר פטור אמר רב ששת משום פגם משפחה פירוש בסמא את עיני איכא פגם שהוא חסר אבר משא"כ בהכני פצעני ואמרינן תו אמר רבי הושעיא משום פגם משפחה רבא אמר לפי שאין אדם מוחל ראשי איברים שלו ר' יוחנן חמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תנ"ה הכני פצעני ע"מ ליפטר וא"ל הן זה הן שהוא כלאו שבור את כדי קרע את כסותי על מנת ליפטר ואמר ליה לאו זהו לאו שהוא כהן פירוש כשאמר הן בתמיה הוא כלאו וכשאמר לאו בתמיה הרי הוא כהן ודע שרבינו ז"ל מפרש דרבי יוחנן לא קאי אראשי איברים דמתני' דלימא דטעמא דמתני' מפני שא"ל הן במתמיה וכדפרש"י אלא דרבי יוחנן דינא באנפי נפשיה הוא ובהכני פצעני הוא אבל בראשי אברים אפי' בניחותא חייב וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא חבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון כן עיקר ולא הביא הרב ז"ל דין מדבר בתמיה לפי שהוא פשוט עד כאן לשונו:

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל שם בפסקיו מ"ש רישא וכו' ואסיקנא דאמר רבי יוחנן יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תנ"ה הכני פצעני ע"מ ליפטר יש הן שהוא כלאו וכו' ה"פ בנזקי גופו אפי' אמר הן שדומה בניחותא מסתמא בתמיה קאמר בנזקי ממונו אם אמר לאו ודומה קצת כדחמר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון דמתחלה אמר ליה קרע כסותי ושבור כדי עכ"ל ומשמע מדבריו דבנזקי גופו טעמא משום דאיכא למימר מסתמא בתמיה קאמר הא אם היה מפרש דבריו דבניחותא קאמר פטור:

(כ) שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם משנה בפ' המניח (לג.):ומ"ש בשם הרא"ש ודוקא שהתחילו שנים כאחת וכו' עד כדי לאפרושי מאיסורא שם בפסקים והביא ראיה לדבריו. כתב המרדכי בפרק המניח אין לדחוף אדם את חבירו כשמכין זה את זה אלא יש לשמטו בנחת ואם דחף חייב לעשות לו דין:

כתב הרמב"ם שנים שחבלו באחד כאחד שניהם חייבין ומשלשין ביניהם היה אחד מתכוין והשני לא כיון השני פטור מבושת בפ"א מה' חובל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

(ב) אין חייבים וכו'. משנה שם בפרק החובל (דף פ"ו) וישן שבייש פטור משום דלא מתכוין ולכך אפילו אינו ישן ולא נתכוין נמי פטור ולא תני ישן אלא משום דברישא תני המבייש את הישן חייב תני סיפא ישן שבייש פטור:

ומ"ש ואם כיון לבייש הקטן וכו'. ברייתא שם ול"ק וכי קטן בר בושת הוא דכשמכלמי ליה מיכלם בר בושת הוא: ומ"ש נותן לב"ח דמי בושתו של עבד. אפילו תימא ר' יהודא וכי קאמר ר"י אין לעבדים בושת למיתב להו אבל למישם שיימינן בהו בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה כדפי' רש"י לשם:

ומ"ש אבל צער וכו'. ס"פ כיצד הרגל תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכו' ובגמ' מפרש דדוקא נזק חייב בשוגג אבל ד' דברים לא מיחייב אלא או מזיד או קרוב למזיד ולאו דוקא כל ד' דברים אלא צער ריפוי ושבת אבל בושת אפילו מזיד אינו חייב עד שיכוין לביישו:

ומ"ש בד"א שישן חייב וכו'. ירושלמי כתבו הרא"ש לשם ולשון רבינו בזה כלשון הרמב"ם בפ"א דחובל ובס"פ האומנין כתבו התוס' הא דאדם מועד לעולם אינו אלא באונס דכעין גנבה ואבדה אבל באונס גמור פטור אדם המזיק ומשום הכי קאמר בירושלמי דאם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב דהראשון אונס גמור הוא:

בכל מקום שחבל לחבירו וכו'. כבר נתבאר חילוקי דינים אלו בס"ד בסימן שע"ח ע"ש:

הנכנס לחנותו של נגר וכו'. ברייתא פרק המניח (ד' ל"ב) ופסק כלישנא בתרא דקאמר דאף שלא ברשות חייב בד' דברים: ומ"ש ופירש"י ודוקא כשראהו וכו' כלומר הא דמחייבינן ליה לנגר אף בנכנס שלא ברשות [פי' רש"י] טעמו דהתם נמי פושע הוא דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני עכ"ל אלמא דס"ל לרש"י דאם לא ראהו שנכנס פטור וכו':

המבקע ברה"י וכו'. משנה פרק המניח (דף ל"ב) תנן סתמא חייב ופירש רבינו דאינו חייב אלא בד' דברים אבל מבושת ודאי פטור כיון שאינו מתכוין:

היתה אבן מונחת לו בחיקו וכו' עד הזורק אבן. מימרות דרבה ס"פ כיצד הרגל:

הזורק אבן וכו'. בפרק המניח (דף ל"ג) תניא ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מכאן אראב"י מי שיצאה אבן מחמת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור וקאמר עלה ר"י בר חנינא לחד לישנא פטור מגלות וחייב בד' דברים ופסק הרי"ף דלית הלכתא כהך לישנא אלא כלישנא דקאמר דבהא פטור הוא לגמרי וכך נראה מדברי הרא"ש ספ"א דחובל וכתב בנ"י דדוקא בנכנס בחנותו של נגר וכו' הוא דחייב בד' דברים משום דידע ביה דחזייה ופושע הוא אבל הכא פטור לגמרי קאמר כיון דלא ידע ביה בניזק כלל עכ"ל וצריך לומר דס"ל דהכא הוי אנוס גמור כמו היה ישן ובא חבירו וישן אצלו דהראשון פטור אף מנזק דבאונס גמור פטור אדם המזיק והשתא נמי אונס גמור הוא אבל רבינו כתב דחייב בנזק ותימה גדולה שפסק היפך מדעת האלפס והרא"ש והרמב"ם:

כתב הרמב"ם האומר לחבירו קטע ידי וכו'. ס"פ ה' דחובל וה"א במשנה סוף פרק החובל (דף צ"ב) ופסק כסתם משנה וכרבא דמפרש לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו ודלא כמו שפירש ה"ה אבל הרא"ש פסק כר' יוחנן דאדם מוחל על הכל ואי א"ל בפירוש ע"מ ליפטר פשיטא דפטור ומתני' דלא א"ל בפירוש אלא החובל א"ל ע"מ ליפטר וא"ל הן דיש הן שהוא כלאו וכו' וע"ל בסי' ש"פ לשם נתבאר מקצתו:

שנים שחבלו זה בזה וכו'. משנה בפרק המניח (דף ל"ג): ומ"ש בשם הרא"ש. שם בפסקיו ולא כתוב שם תיבת מיד ורבינו לרבותא נקט מיד דמדכתב הרא"ש וכן ב' אנשים שהתחילו כאחת או אחר זמן אבל אם התחיל האחד השני פטור וכו' אלמא דאינו פטור אלא כשהכהו השני להציל את עצמו מיד ולאחר שהתחיל האחד אבל לא הכהו השני להציל את עצמו אלא לאחר שכבר חבל זה בחבירו חזר גם הוא וחבל בו אע"פ שחבל בו מיד משלמים במותר נ"ש כיון דלא היתה חבלת השני להציל את עצמו ומהרו"ך כתב דמלת מיד ט"ס הוא ולא נהירא:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ע"ג על דבר החבלות וגידופין המתחיל פורע הקנס לבדו ועיין בפסקי מהרא"ש סימן ר"ח באחד שחבל בחבירו ואמר שגם חבירו חבל בו כו' כתב מהר"י סי' כ"ח הא דשנים שחבלו זה בזה חייב השני אם היה יכול להציל עצמו היינו מטעם דשוגג חייב באדם המזיק כמזיד ונ"מ אם חזר וביישו פטור וכ"כ מהר"ח בשם א"ז על אחד שהכה חבירו והמוכה קראו ממזר בשעת ההכאה ופטרו ר"י א"ז כמו שנאמר והיה כי יחם לבבו והשיגו וגו' (דברים י"ט) וכ"כ שם סי' ס' על אחד שקרא לחבירו גנב ומלשין וא"ל השני אתה מכזב כמו ממזר שהשני פטור מכח כי יחם לבבו וכתב מוהר"ם מריזבורק ראובן טוען על שמעון שקראו ממזר ושמעון אומר שמתחלת לחש לו באזנו שהוא ממזר ולכן נתרגז וא"ל כן אומדנא דמוכח הואיל וקראו שמעון פתאום ממזר שודאי האמת עמו ומ"מ צריך שבועה על זה עכ"ל וכבר כתבתי לעיל סימן ת"ך דאין משביעין על דבר קנסות וכתב עוד מהרי"ו סי' כ"ח על ראובן שהכה שמעון ושמעון רצה לחזור להכותו ובאה אשתו של ראובן להחזיק בידיו והוא נתק ידיו והכה אותה פטור שמעון הואיל שהחזיקה ידיו והוא לא פשע נגד בעלה ומ"מ יבקש ממנה מחילה כו':

(ב) וכ"ה במרדכי פ' המניח ע"ד דאם היה יכול לשמטו ולא שמטו חייב וז"ל הגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ע"ג יתענה בה"ב וישב יחף לפני ב"ה ויבקש מחילה על המגדל על אשר חרף האשה ועל דבר ההכאות אם היה יכול לשמטו בנחת ולא שמטו אלא בחוזק ראוי לקנסו לנדבת ב"ה כו' עד מבן י' יתן זקוק עכ"ל וע"ל ס"ס תכ"ד שכתבתי מאיש ואשה שחבלו זה בזה.