טור מנוקד אבן העזר צ
<< | טור · אבן העזר · סימן צ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפרישית לעיל.
ויורש כל נכסיה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל.
במה דברים אמורים? - במוחזק לה, אבל בראוי לה כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש.
אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח.
ואינו יורש מלוה אשתו. ופירש ר"י - שהלותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ודאי מה שהלותה בעודה תחתיו הוא יורש, אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש, כגון שמתו מורישיו והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה. וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורש אותה.
מי שאמר 'נכסי לפלוני ואחריו ליורשי', קיימא לן דהוא הדין נמי ליורשי יורשיה[1], ואם היה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת, הבן עומד במקום אמו לירש לפלוני. אבל אם אין לבת יורש אלא בעלה, אינו יורש אותו פלוני דהוה ליה ראוי. ואם אמר "מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי", הוה ליה מוחזק ובעל הבת יורש.
כתב הרמב"ם: הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה. פירוש כגון איסורי לאוין דתפסי בה קידושין. וכן הנושא קטנה אף על פי שאין קדושיה קדושין גמורין יורשה. אבל פקח שנשא חרשת ומתה לא ירשנה. והחרש שנשא פקחת ומתה ירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעת ניסת וזכתה לו ממונה. קטנה שנתקדשה לדעת אביה וניסת שלא מדעתו בין בפניו בין שלא בפניו שאביה יכול למחות בנשואיה, אם מתה, אפילו שתק האב ולא מיחה, אין הבעל יורשה אלא אם כן אומר האב שחפץ בנישואיה. עד כאן.
כתב הרשב"ם: אפילו אשתו נשואה שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל - שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים. אבל ודאי ארוסתו שאמרו עליה שהיא בעלת מום והכניסה לביתו לבודקה, ובתוך כך מתה ואומר שלא מצא בה מום, ומבקש ליורשה שאומר שהיה בדעתו בהכנסתה לביתו לשם נישואין דקיימא לן סתם חצר דידיה לנשואין, אינו יורשה, דכיון שהכניסה לבודקה לא חשבינן הך כניסה לשם נשואין. וכן כתב[2] הרמב"ם: הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה, אין שומעין לה, ואפילו אמרה "אני שונאת אותו ואיני רוצה לעמוד עמו" אין שומעין לה. עד כאן.
נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מת תחילה ואין לו בנים ממנה, יורשי הבעל אומרים 'היא מתה תחילה וירשה ואנו נירשנו', ויורשי האשה אומרים 'היא מתה תחילה וזכתה בכתובתה ונדוניתה ואנו נירש אותה', וכגון שיחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע, דאם לא כן אפילו מת הבעל תחילה אין יורשין כתובתה, יורשי הבעל יורשים עיקר הכתובה והתוספת, ויורשי האשה יורשים נכסי מלוג שלה, ובנכסי צאן ברזל יחלקו בין שניהם.
אשה שיש לה נכסים ורוצה לינשא ונתנה במתנה קודם לכן ונישאת, הבעל אינו זוכה בהם וגם המקבל לא קנאם, לא שנא נתנתם לרחוק או לקרוב, שלא כוונה אלא להבריחם מבעלה, אפילו לא הודיעה לעדים שמכוונת להבריחם רק שידוע שעומדת לינשא או שניסת מיד אחרי המתנה, אנו אומדים דעתה שלהבריח כוונה. במה דברים אמורים? - שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה, אבל אם שיירה כדי פרנסתה מתנתה מתנה עד שתכתוב לו "היום ולכשארצה", פירוש היום תחול זו המתנה ותהיה תלויה ועומדת עד שארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה, וכיון שנתנה לו כל נכסיה או מקצתם וכתבה לו "היום ולכשארצה", אף על פי שהמתנה תלויה עד שתרצה ועדיין לא נגמרה, אין הבעל אוכל הפירות אלא המקבל, ואם תרצה ליתנם או למוכרם לאחר הרשות בידה, אבל כל זמן שלא תמכרם או תתנם לאחר אוכל המקבל הפירות. ואם מתה בחיי הבעל - תשאר למקבל. מת הבעל בחייה - תחזור לידה. ואפילו מתה אחרי מות הבעל מיד קודם שחזרה בה כתב הרמ"ה שישאר למקבל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שתחזור ליורשים.
כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה. ואם מכרה אחר שניסת, בין אם נפלו לה קודם אירוסין או אחר אירוסין, הבעל מוציא מיד הלקוחות, שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה, לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף ופירי, אלא לענין זה הוא מכר שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח ואם תמות בחייו ישאר בידו. והרמב"ם כתב: הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות, מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה. ויש מהגאונים שכתבו - שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה שיש לו דמים, ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל השבח. ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים. וכן כתב רבינו חננאל אלא שכתב - ואי איתנהו לדמי בידה דאשה בעידנא דמתה שקלינהו לוקח ולא מצי בעל למימר אחריני נינהו ומציאה אשכחה. וכן כתב הרמב"ם: ואינו צריך ליתן ללוקח דמים שקבל ומיהו אם הדמים שלקחה מהלקוחות בעצמם הם בעין צריך להחזירם ללוקח ואינו יכול לומר מציאה מצאה. ורבינו אפרים כתב: אפילו הודה הבעל שהם בידו אינו צריך להחזירם, אבל אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל דלא עביד הערמה ומאי דמכרה להנאתו. ולדעתו[3] אי לא מודה אית ליה דינא להחרים סתם בכך. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אפילו נמצאו בידה מעות ואין ידוע אם הם אותם, אנו תולין שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דילמא מציאה אשכחה.
נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה, מוכרת לכתחילה. נפלו לה משנתארסה, לא תמכור לכתחילה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים.
במה דברים אמורים בנכסים ידועים לבעל. אבל בנכסים שאינן ידועים, אפילו נפלו לה משניסת, אם מכרה או נתנה קיים, אלא שלכתחילה לא תמכור. ואיזה הן שאין ידועים? - כגון שנפלה לה ירושה במדינת הים בין מקרקעי בין מטלטלי שאין הבעל מצפה לאותן נכסים, כגון שמתו מורישיה במדינת הים ולא הכיר הבעל באותן המורישין, וכיוצא בזה כגון שהיה לאביה נכסים ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נישואין, גם זה לא נשאה על דעת אלו הנכסים. וגם צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה, דמיד כשנודעו לבעל נעשו נכסי מלוג. וכן הפירות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו יהיו נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
וכמו שהיא אינה יכולה למכור, כך הוא אינו יכול למכור לבדו, ואם מכר המכר בטל מיד. ואפילו הוא יכול לערער עליו וכל שכן היא. ולא מיבעיא נכסי מלוג שהן באחריותה שאינו יכול למוכרם, אלא אפילו נכסי צאן ברזל שהם באחריותו, אם מכרן לבדו מכרו בטל, וכל שכן אם מכרה היא לבדה.
ופירש רבינו חננאל - שדין נכסי צאן ברזל כדין נכסי מלוג שאפילו הבעל מבטל מיד המכר שמכר לבדו וכל שכן שהאשה מבטלתו, וכן אם מכרה היא הבעל מבטלו מיד. ולדעת רש"י - דוקא מכרה האשה מבטלו הבעל מיד, אבל אם מכר הבעל, הוא אינו יכול לבטלו מיד אלא אשה יכולה לבטלו מיד אם תרצה, ואם מתה ולא בטלה אותו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטלו כמו שהיא היתה מבטלת אותו אם היתה חיה. ורב אלפס פסק - המכר שמכר הבעל לבדו מנכסי צאן ברזל קיים, ואפילו האשה אינה יכולה לבטלו עד שעת טירפא. וכן פירש ר"י - דבין בשדה שהכניסה לו שום משלה וכתבו אותו בכתובה ובין נכסי צאן ברזל הוי מכר שלו קיים עד שעת טירפא. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכתב: דוקא בקרקע אמרינן שמכר הבעל קיים עד שעת טירפא, אבל המכנסת נדוניא לבעלה במטלטלין כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרם אף על פי שהבעל יש לו נכסים כנגד נדוניתה, וכל שכן שאין הבעל חוב יכול ליטלן בחובו. וכן מה שהחתן פוסק לה אינו יכול למוכרן. עד כאן. והרמב"ם כתב: מכר מטלטלים של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי מכרו קיים. עד כאן.
מכרו שניהם ביחד, או אפילו לקח מהאיש תחילה ואחר כך מהאשה, המכר קיים בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל ובשאר כל נכסי הבעל - אם לקח מהאשה ואחר כך מהאיש המכר קיים, אבל אם לקח מהאיש ואחר כך מהאשה או שמכרו שניהם ביחד המכר בטל, מפני שיכולה לומר 'נחת רוח עשיתי לבעלי'. ואפילו כתבה לו 'דין ודברים אין לי עמך על שדה זו' וקנו מידה - אינו מועיל וטורפת מן הלקוחות, אלא אם כן קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לא היתה עושה משום נחת רוח. וכן אם מכר לאחד ולא נתרצית במכר ואחר כך מכר לאחר, לא שנא אותו קרקע ולא שנא אחרת, ונתרצית וחתמה לו - קנה, ואינה יכולה לומר 'נחת רוח עשיתי לבעלי', כיון שלא נתרצית לראשון. וכל שכן אם מכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל שאינה כלום, שיכולה לומר מפני נחת רוח עשיתיו, אבל אם מכרה או נתנה לו מנכסי מלוג שלה, קיים.
כתב הרמב"ם: נכסי צאן ברזל שנגנבו או נאבדו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו מידה בעדים, ייראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם, אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי נכסי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. עד כאן.
שאלות לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.
רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע שהיה לו בענין שלא יהיה לה שיעבוד כתובתה ולא שיעבוד שאר שטרות שהיה לה עליו על אותו קרקע הידוע, ונסתלקה ממנו סילוק גמור, ונתנה לו הקרקע ידוע שנסתלקה ממנו במתנה גמורה שלמה וקיימת מעכשיו ולעולם, ובטלה מאותו קרקע שנסתלקה ממנו טענת נחת רוח עשיתי לבעלי ושאר כל הטענות המפסידות זו הסילוק, וקיבל בעדה ובעד כל הבאים מחמתה לבד יעקב בעלה אחריות הקרקע שנסתלק לו, והתנתה רחל בעיקר זה הסילוק שלא יתקלקל לה שום דבר מכל מה שחל שיעבוד שטר כתובה שנתחזק לה על יעקב בעלה, ולא שום דבר מכל מה שנתחזק עוד משיעבוד שום שטר שנתחזק לה עליו באיזו ענין שיהיה, אלא שישאר לה שיעבוד כתובת שטר או שאר שטרות שנתחזק לה עליו על כל שאר נכסיו חוץ מקרקע הידוע שנסתלק לו ממנו - אי הוי סילוק אי לא.
תשובה: אין סילוק זה מועיל, דקיימא לן כשמואל דיכולה לומר 'נחת רוח עשיתי לבעלי' כל זמן שלא קבלה עליה אחריות, ואפילו אמרה בשעת הסילוק על מנת שלא אוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אין מועיל כלום, דכל זה אומרת כדי לעשות נחת רוח לבעלה, ואין לך דבר שמבטל טענת נחת רוח אלא אם כן כתבה ללוקח אחריות שאם יטרוף של בעלה ממנו שהיא תשלם לו דכולי האי לא עשתה לנחת רוח לבעלה אם לא שגמרה להקנות, ובסילוק זה שקבלה עליה אחריות, אין בקבלת אחריות זה כח וטעם לומר שיבטל טענת נחת רוח, דמה היא מפסדת בקבלת אחריות זה דנימא כולי האי לא עבדה בשביל נחת רוח, דבשלמא כשקבלה עליה אחריות כשיטרפום בעלי חוב של בעלה מהלוקח שהיא תשלם לו, דבר גדול הוא שהכניסה עצמה לדבר זה ובשביל נחת רוח לא היתה עושה דבר זה אם לא שגמרה בדעתה להקנות, אבל באחריות זה מה היא מפסדת.
ואם תאמר האחריות שקבלה עליה היינו שאם מכרה כתובתה לאחר ואם תתאלמן או תתגרש ויבא הלוקח שלקח כתובתה לגבות מקרקע זה שנסתלקה ממנו שהיא חייבת לסלקו ותפרע לבעלה או ליורשין מה שיגבה הלוקח מאותו הקרקע, באותו אחריות לא היתה מפסדת כלום, דכיון שמחלה שעבוד אותו קרקע לבעלה לא יוכל הלוקח שקנה כתובתה לגבות מאותו קרקע דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהוא מחול, שהרי היא מכרה כתובתה ללוקח וכתבה ליה "קני לך איהו וכל שעבודיה" ומחלה שיעבודה שוב לא יוכל הלוקח לגבות מאותו קרקע, הילכך יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.
ואפילו היה הסילוק מועיל, כגון אילו מכרו לאחר וקבלה עליה אחריות שאם יטרפנו בעל חוב שהיא תשלם לו, אפילו הכי לא נתמעט חלק האשה בשביל סילוק זה לפי תקנת טוליטולה שתטול האשה חצי עזבון המת בכתובתה והיורשים חצי האחר, כי אותו קרקע שסלקה עצמה ממנו בכלל עזבון המת הוא לחלקו בין היורשים ובין האלמנה, כי היא לא מחלה אלא שיעבוד כתובתה שאם ימכרנו שלא תטרפנו מן הלקוחות, או אם תתאלמן ויהיה חצי עזבון המת יותר מכתובתה שאז תטרוף כתובתה משלם לפי תקנת טוליטולה, אז לא תגבה כתובתה מאותו קרקע כי מחלה שיעבוד מעליו אלא תגבה כתובתה משלם משאר נכסי המת, כי לא מחלה ולא פחתה כתובתה כלום רק שיעבודה שעל אותו קרקע מחלה, הלכך גם עתה שיש לה חצי עזבון המת בכתובתה ואותו קרקע בכלל עזבון המת, אף אם תאמר שלא תטול ממנו בחצי חלקה בשביל שסילקה שיעבודה, מכל מקום בחצי עזבון המת זכתה ויטלו היורשים חלקם מאותו קרקע שסילקה שיעבודה ממנו והיא תטול ממקום אחר. ואפשר כיון שזוכה בחצי עזבון המת מכח התקנה ואינה באה לבית דין לגבות כתובתה אלא לגבות חצי עזבון המת מכח התקנה, נסתלק מכאן מחילת שיעבוד כתובתה שמחלה על אותו קרקע, והיא זוכה מכח התקנה אף בחצי קרקע שנסתלקה ממנה כי הוא בכלל עזבון המת.
וששאלת - בעל אומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה ונתנה לאחר במתנה - אי הויא מתנה. דע - שאין במתנתה כלום, שהבעל חייב לכסות אשתו והיא אינה יכולה למכור וליתן לאחר הכסות שהוא קונה לה. ואפילו הכניסה לו הבגדים מבית אביה, הוי כאילו קנאם, שאם תתנם לאחר צריך לקנות לה אחרים. והמלבושים שהכניסה לו בין אם הן נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל אינה יכולה למוכרם וליתנם. ומה שאומר לה שתעשה לה בתכשיטיה מה שתרצה, אין הלשון מועיל, שאני יכול לפרש שתעשה בהן מה שתרצה להשאילם או להפקידם ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם ואין מתנתה מתנה.
וששאלת - ראובן שהיה לאשתו קרקע של נכסי מלוג ונתחזק עליו שטר לשמעון ואחר ללוי, ולשמעון שהוא הראשון לא נתחייבה לו האשה עם ראובן בעלה בשטר, וללוי שהוא המאוחר נתחייבה, ומתה בחיי הבעל - מי קודם לגבות. תשובה - לוי המאוחר גובה ולא שמעון, דכיון שלא נתחייבה לו האשה, החיוב שנתחייב לו ראובן אינו כלום שאינו יכול לשעבד נכסי מלוג של אשתו לאחרים, אבל לוי שנתחייבה לו גם האשה גובה אף על פי שהוא מאוחר, כיון שהיא נתחייבה לו לא פקע שיעבודו אף על פי שמתה בחיי הבעל, אף על פי שהבעל שיעבד לשמעון המוקדם כל מה שעתיד לקנות והיה עתיד לקנות הקרקע של אשתו, מכל מקום הרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד, [כי] דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו.