טור אבן העזר קיח
<< | טור · אבן העזר · סימן קיח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
תקנות הנישואין של קהל טוליטולה, ותשובות שהשיב עליה אדוני אבי.
כשתמות האשה תחת בעלה והניחה ממנו זרע של קיימא, בין שיהיה בן או בת, שכוונתינו בזרע של קיימא שיהיה אותו הזרע בחיי האם ואחר פטירתה ל' יום שלימים או יותר - מכל מה שימצא מעזבונה שהוא מבגדים שלה או קרקע נדוניתה או קרקע קנוי בשמה, יחלוק אותו הבעל עם אותו הזרע לחצאין בשוה.
ואם לא הניחה זרע של קיימא כמו שזכרנו - יהיה כל מה שביארנו מעניני עזבונה הנמצאים בעין בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולתו, ויחזור החצי הנזכר ממנו שהיה לו לירש מן הדין לאשר יהיה לו דין קדימה בירושתה משאר יורשים אם היה הוא נפטר בחייה, ונחשוב אז כאילו היה נפטר בחייה לענין שיזכה הזוכה בירושתה בחצי מה שמצא שנשאר מעזבונה שהוא עיקר נדוניתה ומה שהכניסה לו בנשואיה קרקע או מטלטלי, וישאר לו החצי השני, ותכריכים וצרכי קבורתה עליו אם יש לו ממון מלבד זה. ואם אין לו ממון זולתו, יוציאו תחילה מכלל הממון התכריכים וצרכי הקבורה ותהיה החלוקה בשאר הממון כמו שזכרנו.
ואם יש לה אז אם בחייה, ויתבאר באר היטב שאותו ממון שהניחה היא ממה שהכניסה לה האם ומה שנתנה לה, כגון שתהיה אלמנה או גרושה מלבד שהכניסה כבר לבתה בנישואיה קרקע שלה או בגדים שקנתה ונכתב בכתובתה שנתחזקה לה ממה שנתנה לה פלונית אמה, או רמז זה הענין בענין שיתברר בירור מספיק שאותו קרקע היה של האם או אותם חפצים נתנה משלה, ונפטרה אחר כך הבת תחת בעלה בלא זרע של קיימא כמו שביארנו - יחזור חצי כל מה שימצא שנשאר מכל זה לרשות האם שנתנתה והכניסה לה, ולא יטרוף אותו מי שאין לו קורבה עם האם מיורשי הבת ותשאר היא זולתו ויתקיים בה דברי הנביא עליו השלום "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו", אלא יחזיר לה החצי וישאר החצי השני לבעל, והתכריכין וצרכי הקבורה מכלל הממון כמו שזכרנו.
זהו ענין התיקון במה שימצא שנשאר בעין ממון האשה ברשות הבעל בין קרקע בין טלטל, ואפילו אם כבר יצא אותו קרקע בשיעבוד או בהברחה ממנו שלא בקנין האשה אין לחוש לכל מה שעושה מזה, אלא שיגמור בו זה התיקון.
זהו בקרקע ובבגדים וחפצים שיהיו נראין בעין. אבל מה שאינו נמצא מהבגדים והחפצים והתכשיטין והזהב ונעלם עינו, ונחשד הבעל שהעלים - דין זה הזוכה בחצי על פי זה התיקון ממנו שיביאנו לידי שבועה חמורה שישבע שלא הבריח שום דבר מהם לאחר פטירתה ולא בחייה אלא מה שהיתה במצותה ומרצונה, ושלא החליף ממנו שום דבר שהוא נשאר, ולא יתעולל בזה שום עלילה שיתכוון בה להפקיע זכות יורשים.
והזוכה כמו שזכרנו מזה התיקון זהו במה שינתן בנישואי הבת או מה שתקנה לעצמה ובשמה מממונה. אבל מה שיקנה הבעל מממונו בגדי מלבוש ומחלי[1] ותכשיטין שלה, הוא ראוי קודם לזכות בה כשנפטרה ויקחנו כולו לבדו, בין שהניחה זרע בין שלא הניחה, בין שהיה לה אז אם או יורש או לא יהיה לה.
ואין תובעין מהבעל לפרוע מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדוניא, לפי שרוב בני אדם כותבין עליהן יותר ממה שהם נוטלים וכוונתם דרך כבוד ואין לו עיקר, ואשר יהיה ממנו בודאי ויכתוב אותו על שטר ויזקוף לה בו ממון על עצמו בכתובה, אינו חייב באחריותו כשנפטר[2] בעודה תחתיו, אלא יתבעו ממנו הנמצא מהנדוניא האמיתית קרקע יהיה או טלטל, ואין לחוש למה שנכתב מזה בכתובה.
וכשיפטר הבעל בעודנו נשוי עם אשתו והוציאה שטר כתובה כדין כל אלמנה - אין לה לגבות מה שיתקיים לה מסכום כתובתה, אלא ממחצית מה שהניח מנכסים קרקע או טלטל, וישאר החצי משוחרר משועבד לזוכה בירושת בעלה, בין שהיה מצוי בין שאינו מצוי, ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחצי בלבד בין שיספיק בין שלא יספיק.
זה בממונו ובקנינו. אבל ממון נדוניא ומה שהכניסה לו, או מה שנפל לה בירושה מקרקע לאחר נישואיה, או מה שקנתה ממנו בשמה, ומת בעלה - יחזיר כולו בעינו לה לבדה, כי אין זה התיקון אלא במה שידוע שיהיה מממון הבעל וקנינו, והתכריכין וצרכי הקבורה יהיה מכלל ממונו ואז תקח האשה כתובה מחצי ממונו וישאר החצי השני ליורשיו.
ואם יצא באותו החצי שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד או הברחה בקנינו שלא בקנין אשתו - יגבה אותו בעל השיעבוד ויטול השאר היורש. ואם תהיה אותו ההברחה מקודם לכן ויתקיים, יזכה גם כן בו המוציא אותו שטר. ואם תהיה אותו שיעבוד או הברחה שיצא בממונו בקנינו ובקנינה, יוציאו תחילה אותו שיעבוד מממונו ויפרישו אותו קרקע המוברח מנכסיו לזוכה בו, מה שישאר אחרי כן תיטול היא ממחציתו מה שיהיה לה מסכום כתובה וישאר החצי השני ליורשים.
מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה - אין לה מן הדין לגבות זולתו[3] מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל, ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) "כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה", ויחזור אז בזה להשביעה שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניסה לו בודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע, אז יפרע, וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין. ואם תבע הוא הגירושין - אינו יכול לגרשה אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא. והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין - תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד.
[עד כאן "תקנות טוליטולה", מכאן תשובות הרא"ש]
וששאלת אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה בכח התקנה אם שמין מה שעליה.
תשובה: כל בגדי שבת שמין לה אבל בגדי חול אין שמין.
וששאלת ראובן גירש את אשתו סמוך למיתתה ותובעת כתובתה ומתנתה, כי אומרת גרושה אנכי והתקנה אינה מדברת אלא מאלמנה, והיורשים אומרים כי לא נתן לה גט אלא שלא תזקק ליבם ולא שתגבה כתובתה.
תשובה: אין בדברי היורשים כלום, דכיון שנתן לה גט מאי זה טעם שיהיה מכל מקום הרי היא מגורשת וזכתה בכתובתה, שלא הטיל תנאי בגט על תנאי שלא תגבה כתובתה.
וששאלת בענין התקנה שכל אלמנה שתבוא לחלוק עם יורשי המת שתהיה יד היתומים על העליונה, או יתנו לה כתובתה או חצי הנכסים, ומת ראובן והניח אלמנה ובת ושהתה האלמנה חצי השנה קודם שתבעה כתובתה ולא היתה ניזונת משל בעלה, ועכשיו תובעת כתובתה ומזונותיה שכך התנה לי בעלי שאהיה ניזונת מהנכסים כל זמן שאתעכב בשבילו, וקרובי המת טענו שכיון שביד היתומים לסלקה מכתובתה אבדה מזונותיה.
תשובה: לא אבדה מזונותיה שהם תנאי כתובה, שתקנת הקהל אינה יכולה להפסיד לאלמנה מזונותיה שהם תנאי כתובה, אלא שתקנת הקהל היא לתועלת היתומים לענין זה שאם כתובתה מרובה שיכולה לסלקם בחצי הנכסים ואותם חצי הנכסים היינו הכתובה, וכל זמן שלא תבעה כתובתה יש לה מזונות.
וששאלת אשה שמת בעלה והיו עליו חובות לעכו"ם ובאו לגבותה מקרקעיתו, והלכה האלמנה ופרעה אותם מנכסיו כדי שלא יזלזלו במכירת הקרקעות, ועכשיו תובעת לאפוטרופוס של היתומים כיון שאין עליה לפרוע חובות של בעלה שיתן לה מחלק היתומים כדי חצי מה שפרעה בחובות הנזכרות, ואומרת שעשתה על פי אחד מזקני העיר ויש לה מזה עדים וקיום, ואפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום כיון שלא אמר לה שום אדם לפרוע החובות.
תשובה: אם הדבר ידוע שהיו לעכו"ם שטרות על בעלה ורצו למכור הקרקעות, יפה עשתה האלמנה שפרעה החובות כדי שלא יזלזלו העכו"ם במכירת הקרקעות, אף על פי שלא עשתה על פי בית דין, כיון שהיתומים היו סמוכים אצלה הויא כאילו נתמנית אפוטרופא עליהם ויש לה לעשות תועלת היתומים בלא בית דין.
וששאלת ראובן משכן בית לשמעון ומת ראובן והיה עליו כתובת אשה ותובעת כתובתה, והורידוה בית דין בחצי נכסי המת בכח התקנה, ובאה להוציא את שמעון מחצי הבתים הממושכנים בידו בכח ההורדה שהורידוה בית דין בחצי נכסי ראובן, ושמעון אומר שאין זכות כתובתה חל בחצי הבתים כיון שהיו משועבדים בידו והמת הניח בתים אחרים בני חורין והזכיה שיש לה תגבה מבני חרי, שאין לה לגבות מן המשועבדים כל זמן שיש בני חרי.
תשובה: יראה שהדין עם שמעון, כיון שנמצאו לראובן נכסים בני חורין לפרוע להם לאלמנה חצי נכסי המת, שהוא פרעון הכתובה לפי התקנה שתקנו שלא תטול כל בכתובתה אלא חצי נכסי המת והוא פרעון כתובתה, לא היה להן לבית דין להורידה לנכסים משועבדים כיון שהיו למת נכסים בני חורין שתגבה מהם אלמנתו חצי נכסיו, כי אין התקנה כך שתגבה חצי כל הקרקע וחצי כל המטלטלים, אלא שתגבה חצי נכסיו והוא תחת גביית כתובתה, הילכך אין להגבות מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, הלכך ההורדה שהורידו בית דין לאלמנה לבית שמשכן ראובן לשמעון לא היתה כלום, ותגבה האלמנה משאר נכסי המת כנגד סך הממון שהורידוה באותם הבתים, והבתים ישארו ביד שמעון עד שיפרעו יורשי ראובן לשמעון דמי המשכנות. כך יראה הדין מדין ההלכה, אמנם באו לפני סופרי העיר ועדיה ואמרו שכך נהגו העולם על פי התקנה ליתן לאלמנה חצי הנכסים חלק בחלק בכל הנכסים קרקע וטלטול כל דבר ודבר חציו, ואמרתי אם כן יעשו כמנהגם ויתנו לה גם חצי הקרקע המשועבד לשמעון.
שאלה ילמדנו רבינו, הסכימו קהל מולינא שכל אלמנה שתבוא לחלוק עם בנים שיהיה יד היתומים על העליונה, או יפרעו כתובת אמן ומתנתה או יחלקו עמה לעולם שתהיה יד היתומים על העליונה לתועלתם, כגון שאם היו הנכסים מרובים יפרעו לה כתובתה ומתנתה ואם היתה כתובתה יתירה על הנכסים שיחלקו עמה, עכשיו מת ראובן והניח בנים ובנות והיה עליו שטר חוב מאלף זהובים לשמעון, ועמדה לאה אשת ראובן והשיאה הבנות ולא מיחו בה היתומים, והיתומים לא גילו דעתם אם היו רוצים לפרוע כתובת אמן או אם היו רוצים לחלוק, אבל אומדן דעת היה שקודם ירצו לחלק כיון שהכתובה יתרה על הנכסים, עכשיו מתו היתומים ובא שמעון לתבוע שטר חובו שהיה לו על ראובן וטען שיפרעו לו חצי הנכסים, עמדו היתומים[4] ואמרו אין אנו רוצות לחלוק עם אמנו אלא היא תטול כתובתה, ושמעון אומר כיון שהיתומים לא גילו דעתם אלא סמכו על התנאי, אנן סהדי דניחא להו כדי שיפרעו חובות אביהן, טענו היתומים[5] אנו במקום אחינו קיימינן וכי היכי שהם היו יכולים לותר גם אנחנו יכולים לותר.
תשובה: מה שכתבת שהברירה תלויה ביד היתומים אם ירצו יחלקו עם האלמנה ואם ירצו יעמידו הדבר על דין תורה שתטול האלמנה כתובתה והם יטלו המותר, דבר ידוע הוא שלא יעקר דין תורה ממקומו עד שיאמרו יורשים רוצים אנו לחלוק, ולא שייך הכא אומדן דעת לפי שכך התקנה שלתועלת היתומים תקנו שיכולים לסלק האלמנה בחצי הנכסים, וכל זמן שלא סלקוה נעמידנה על דין תורה, והרי מתו הבנים ולא סלקוה והבנות שעומדות במקום אחיהן לירש אומרות שאין רוצות לסלק אמן ומי יסלקנה, ועוד אדרבא אומדנא דדעתא הוא יותר שהבנים היו חפצים שתטול אמן הממון בכתובתה ממה שיטלם בעל חוב אחר. וזהו לפי מה שכתבתם שהברירה תלויה ביד היורשים אם ירצו לחלוק עם האלמנה או אם ירצו יתנו לה כתובתה, אבל בעיר הזאת אין התקנה כך, אלא אם כתובתה מרובה מחצי הנכסים ממילא כל חצי עזבון של היורשים ובעל חוב גובה ממנו חובו, ואם יאמרו היורשים תטול האלמנה כל כתובתה אין שומעין להם.
שאלה וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל עזבון המת, ויצא על המת שטר חוב מאוחר לכתובת אשה והאשה לא שיעבדה עצמה באותו שטר, אם יפרעו אותו מתפוסת הבית קודם חלוקה, או אם יתנו לאלמנה חצי כל עזבון המת ומחלק היורשים יפרעו החוב.
תשובה: אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח התקנה, יד התקנה על התחתונה, כי התקנה באה להוציא מדין תורה, שהדין נותן שתיטול האלמנה כל כתובתה, הלכך אמרינן מסתמא כך היתה התקנה שכל הנמצא ברשות המת בשעת מיתה דבר שהגוף שלו, יחלקו ולא יפחתו חלק האלמנה בשביל שיעבוד שהיה באותו הממון משועבד לאחר, כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח כתובתה, כיון שקדמה הכתובה לחוב וגם האלמנה לא נשתעבדה בחוב, הכי נמי לא יגרע השיעבוד חלק הראוי לה מכח התקנה, כי התקנה שתטול חצי הנכסים היא במקום גביית כתובתה, הלכך כל דין שיש לה מגביית כתובה יש לה גם כן בחצי הנכסים שנוטלת מכח התקנה, הלכך יחלקו כל עזבון המת כל דבר שהגוף היה שלו ומחלק היורשים יפרעו החוב, וכן נראה לי שנוהגים פה בטוליטולא.
וששאלת עוד יש בתקנה אם לא הניח בנים ובנות ותבע האלמנה לחלוק עם יורשי המת, תוציא הנדוניא שהביאה לבעל כמו שהיה בשעת חלוקה, ושאר הנכסים תיטול האלמנה חציה וליורשי המת נשאר החצי, ונוהגין שבשעת הנשואין כותב לאשתו שטר מתנה גמורה מלבד שטר הכתובה, ועתה באו לחלוק האלמנה ויורשי המת כפי התקנה, וטוענת האלמנה שיש לה לקחת שטר המתנה קודם חלוקת הנכסים, והיורשים אומרים שאין לה ליטול שטר המתנה אלא יחלקו כל הנכסים חוץ מנדוניתה שתוציא תחילה.
תשובה: הדין עם היורשים, דכיון שכתוב בתקנה שתוציא נדוניא שהביאה לבעלה ושאר כל הנכסים תיטול האלמנה חציה ויורשי המת חצי האחר, ומאחר שהוציא לשון התקנה כל הנדוניא מכלל שאר הנכסים ולא שטר המתנה, מכלל דחלוקה קיימא על כל שאר הנכסים, כך נראה מלשון התקנה. ועוד דיד בעל השטר על התחתונה כיון שבאה להוציא מיד היתומים, הלכך לא תיטול אלא חצי הנכסים אחר שתוציא מהם תחילה נדוניתה.
ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מותה באותו החצי שראוי לירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה.
[והאריך הרבה בדבר וזה שיצא מכלל דבריו]: שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר, ואם נתנה אותו אין מתנתה כלום, אלא הראוי לירש יירש, ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת, אבל אם נתנה לו מעכשיו ולאחר מיתה אין מתנתה כלום.
ששאלת רחל שהיתה נשואה ולה בת אחת ומתה, וצותה שיטול בעלה חצי נכסיה ובתה חצי האחר כפי התקנה, וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתנשא שיהיו נכסיה לאחות רחל, ומתה הבת ורוצה אחות רחל לזכות בנכסים בחלק הבת בכח צוואת אחותה, ובעלה של רחל שהוא אבי הבת אומר שיש לו לירש את בתו.
[תשובה]: הדין עמו, כי הצוואה שצותה אם הבת שאחרי מות הבת תירש אחות הממון אין באותה צוואה כלום, אלא האב יורש אותה,
וששאלת על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא, אם יכול בעל חוב של אבי אם הבת ליקח מהבת מאחר שהיה יורשת החצי, או נאמר מאחר שהבת איננה יורשת אלא מכח התקנה לא תפרע החוב של אבי אמה.
תשובה: דבריך סתומים, אם הנדוניא שנתן האב לבתו דבר מסויים כגון קרקע שחל שיעבוד בעל חוב עליו, לא פקע שעבודו וביד מי שימצא שעבודו יטלנו, ואין אנו חוששין היאך בא לידו, ואם אין מסויים היאך יגבה בעל חוב, אינו גובה מטלטלים בין מלוקח בין ממקבל מתנה אי לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, ואי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי יש למטלטלי דין מקרקעי.
שאלה ילמדנו רבינו ראובן אמר לעדים "הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לאשתי להיות בידה לזכות ולראיה שרציתי ברצון נפשי ובגוף בריא ועשיתי אחוה עם אשתי שאם חס ושלום אפטר לבית עולמי קודם ממנה, מהיום ולאחר מיתה עשיתי אותה יורשת בכל נכסי שקניתי ושאני עתיד לקנות, ומהיום תלך פלונית אשתי ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם קרקע או מטלטל בגדים ושימוש ערש חוזק גמור מהיום ולעולם, ומעכשיו תירש ותוריש ותנחיל ותחסין ותעשה חפצה ורצונה בכל מה שיש לי בעולם", ונפטר ראובן לבית עולמו, אם זכתה האשה בנכסיו ולפי שעשאה יורשת ואינה יורשת אלא בעל חוב.
תשובה: מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום כיון שאינה ראוייה לירש, אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בה "ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם", ומלת "ותחזיק" היא לשון מתנה, ותנן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל) כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, וקנתה בין מה שיש לו עכשיו בין מה שיש לו אחר המתנה, כי כתב לה ושעתיד אני לקנות.
יש נוהגין לכתוב שטר חוב לנשותיהן בשעת נישואין שמחייבים עצמם בסכום ידוע וקורין אותו נדוניא, יכולה לגבותו בכל עת שתרצה.
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיש לו דין נכסי מלוג, שמנחת החוב ביד בעלה כל זמן שהיא רוצה, וכשתרצה תגבנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, דכל הנכסים הנמצאים ביד האשה היאך שבאו לידה בין בירושה בין במתנה כולן זכה בהן הבעל בפירות, ולא דמיא להא דאמרינן הנותן מתנה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, דהתם מיירי שנתן לה אחר שנשאה, שבעין יפה נותנה לה ואינו משייר לעצמו כלום, אבל מתנה שכותב לה קודם שישאנה היא כאחת משלשה שדות שהכניס לה שום משלו, אלא שאותן נקראין שעבוד כתובה ובחוב זה יש לה יפוי כח יותר שתוכל לגבות בכל עת שתרצה וכשתגבנו יחזיר נכסי מלוג, לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שניסת גובה ממנו.
אבל אם אין שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שתרצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אין בעל חוב גובה ממנו, ולא אמרו שתמכור שטר נדוניתה בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש שיגבנו הלוקח וטובת הנאה זו יטול בעל חוב בחובו או ימכרו בית דין לבעל חוב הנדוניא בטובת הנאה ויעכב המעות בחובו, דכל לגבי בעלה ודאי מחלה, שאם היתה צריכה למוכרו היתה מוחלת אותו לבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.
ואפילו אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה, אם יש עליה חוב שלותה אחר שניסת אינו גובה ממנו. ואם נתן הבעל לה מתנה, אפילו בעל חוב שהלוה לה אחר שניסת גובה ממנו.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ששאלת ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מבית דין שיגבוה משטר מתנה שכתב לה בעלה, שזה נוסחו "הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כך וכך מפרדסים ועוד נתתי לה אלף זהובים במתנה גמורה" וכו'.
תשובה: אם שטר המתנה כתוב כהלכתו, אז זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והן שלה, ואף על פי שמנחת לבעל לאכול פירות, זה תלוי בדעתה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תוציא מיד בעלה קרקע ופירות, הלכך אם היה השטר נכתב כהלכתו היה גובה בעל חוב מן הקרקעות שנתן לה, אבל מה שכתב נתתי לה אלף זהובים בשביל מתנה זו, לא נוכל להוציא מן הבעל כלום מדרבי נתן, כי לא שעבד עצמו להתחייב לה כלום אלא שכתב לה מתנה אלף זהובים ולפי לשון המתנה כבר היה בידה.
כל זה כתבתי לך אם השטר היה כתוב כהלכתו, אבל תורף השטר היה נראה לי שאין בו ממש, לפי שכתוב בו :וכתבו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים" כו', ואין ניכר בשטר שהוא נותן לה כלום, ודאי אם היו מטלטלין ונתנו ליד העדים ואמר להם "תנו ממון זה לאשתי", זכתה האשה דתן כזכי דמי, אבל כיון שלא נתן ליד העדים לא זכתה האשה, כי הוא צוה לעדים אבל הוא לא נתן לה כלום, וכן רגילים לכתוב בשטרות "הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לפלונית להיות בידה לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לה כך וכך", אבל מה שצוה לעדים ליתן אין זה כלום.
וששאלתם שמנהג הוא כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה היא כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שטר חוב על עצמו וקורין לו נדוניא, ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו אותו קרקע, אם יש לו דין נכסי צאן ברזל או כדין שאר נכסיו.
תשובה: ייראה כיון שקורין לזה השטר נדוניא ויכולין לגבותה בכל עת שתרצה, ודאי הקרקע שנתנה לו הרי הוא כשאר כל נכסיו, דהיאך יתנו ביניהם שהיא תוציא ממנו החוב שהוא דמי הקרקע ויהיה הקרקע בחזקתה.
ששאלת ראובן הוציא שטר על שמעון ומצא לו מטלטלים ורוצה לגבותם, והוציאה אשת שמעון נדוניתה מוקדם לשטרו של ראובן ומנעו מלגבות המטלטלים, וטוען ראובן שכיון שתגבי מטלטלי אלו בנדוניתך, תקרעי שטר נדוניתיך, שאם ישאר היום או מחר בידך תוציאנו ותמנעני מלגבות מטלטלים אחרים.
[תשובה]: הדין עמו, דכיון שבאה לגבות מכח נדוניתה יגבוה, ואם יש במטלטלין כדי כל הנדוניא תגבה ותקרע, ואם אין בהם כדי כל הנדוניא יגבוה הנמצא ויכתבו ביני שיטי כך וכך הגבנוה מחפץ פלוני ופלוני, שאם יבא בעל חוב להגבותה היום או מחר שידע כמה הגבוה, והמותר יקח בעל חוב.
ששאלת ראובן היה חייב לשמעון מנה ולא נטלה לאה לאשתו[6] בקנין באותו החוב, ומתה לאה בחיי ראובן והניח שטר נדוניא שנתחזק לה על בעלה, ולפי התקנה נפטר ראובן מחצי הנדוניא לפי שמתה בחייו וחצי השני ירשו בניה, ואחר כך מת ראובן והניח הרבה נכסים מעות וקרקעות, ותובע שמעון שיגבהו[7] חובו מקרקעות ראובן, ואומרים בני ראובן שקודם יגבו מקרקעות ראובן חצי נדונית אמם שירשו מכחה שהיא מוקדמת לשטרו של ראובן, וטען שמעון שאין להם לגבות מקרקעות ראובן כיון שבא לידה ממון ראובן כפליים משטר הנדוניא.
תשובה: כיון שבני ראובן ירשו והחזיקו בממון אביהם וירשו גם כן ירושת אמם, הרי שפרעו לעצמם מה שאביהם היה חייב לאמם, כי הם עומדים במקום אמם לירש נדוניתה, ומה שבא לידם כאילו בא ליד אמם ונחשוב אותו לפירעון ולא לירושה מצד אביהם, ושמעון יגבה חובו.
וששאלת ראובן הוציא שטר נדונית אחותו שהיתה אשת שמעון ומתה, ותובע חציה לפי התקנה שהוא יורש אחותו, ושמעון אומר הניחה בן וחיה אחריה ימים רבים והוא יורשה ואחר כך מת ואני יורש בני, וראובן אומר הבן מת תחילה.
תשובה: עליו להביא ראיה.
וששאלת ראובן נתחזק לו על שמעון שטר חוב, ונשא שמעון אשה ועשה לה שטר נדוניא על עצמו, והיא פסקה להכניס לו סכום ידוע במעות, ובשביל שלא היו לה המעות עשה לו אחד מגיסיו שטר משכונא על ביתו בסכום המעות שפסק לו, ונפטר שמעון וצוה להחזיר שטר המשכונות אשתו, ועתה בא ראובן ותובע שיגבוהו מזו המשכונא השטר שנתחזק לו על שמעון.
תשובה: אין מגבין לו ממנה, דאי חשבינן להך קרקע שהיא ממושכן לשמעון בשביל מה שפסקה להכניס לו כאילו הכניסה לבעלה בנדוניתה, הרי לא חל שיעבוד עליו כדרך שלא יוכל למוכרה, ואי לא חשבינן ליה כאילו הכניסתו בנדוניתה כיון שאינו אלא משכון בעלה ולא שייך למימר שתטול האשה הקרקע משום שבח בית אביה כי לא הכניסה לו הקרקע אלא משכון בעלמא בשביל נדוניתה הילכך ראובן שהיה חובו מוקדם יקח הקרקע בחובו, הא ליתא שהקרקע אינו אלא שעבוד בעלמא בשביל הנדוניא שהיא חייבת לו והבעל מחל לאשתו אותו החוב שהיתה חייבת לו כיון שצוה להחזיר לו השטר, וכיון שמחל החוב ממילא פקע השיעבוד שהיה לו לבעל על הקרקע.
ועוד אפילו אם לא צוה להחזיר שטר המשכונא היה הדין עמו כמו שכתבתי, שהרי האשה היתה חייבת לבעלה נדוניא שפסקה לו ומשכנה הקרקע בשביל אותו החוב, וגם הבעל היה חייב לאשה נדוניתה אם יגרשנה או ימות, וכשמת הבעל עוד הנדוניא ביד האשה, הרי היא נפרעת החוב שהיה חייב הבעל ממעות שבידה שהיא חייבת אותם לבעל, וכיון שהיא נפרעת מאותו החוב הרי פרעה לבעלה החוב שהיתה חייבת לו ונפטר המשכון ששעבדה לו בעבור החוב.
ששאלת מה שנוהגים לכתוב בכתובה על מנת שלא ישא אשה אחרת, אי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, שמא תשהה עמו י' שנים ולא תלד ואז הוא מחויב לישא אחרת והרי היא כמתנה על מה שכתוב בתורה.
תשובה: דע דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, דאף אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לישא אשה אחרת, צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובה, וכן נמי המנהג שנוהגין וכותבין בכתובה על מנת שלא לישא אשת אחרת, ואם יעבור וישא אשה אחרת שיפטרנה בגט ויתן לה כתובה.
וששאלת אם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה ולא התנה עמו[8] בשעת נשואין, ועתה התנה בקנין שאם ישא אשה אחרת יתחייב לה סכום ידוע, אי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה.
תשובה: לא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, הוא רוצה ליזוק בנכסיו ויקיים מצותו ויפרע מה שקבל על עצמו.
ששאלת שנוהגין לכתוב למטה בכתובה "שטר שפלוני החתן נתן לפלונית כך וכך מעכשיו באחריות על כל נכסיו", אם מתנה זו נידונית כשטר חוב.
תשובה: פשיטא דהויא כשטר חוב גמור.
ששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ומפני זה נתן בה שמעון עיניו ונשאה ונשבע שלא ישא אחרת, וקודם שנשאה פסקה מלדת וזה ידע שמעון, ואחר שנשאה ידע שלא היה לה ממון ורוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים פריה ורביה.
תשובה: אין טענתו טענה ואין יכולין להתיר לו שבועתו שלא מדעתה.
ששאלת ראובן חייט נשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח, ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו באותו החצי שהרויח ואשתו תובעת מזונות או שיכפו לגרשה, וכתב שיש מי שאומר כיון שהוא משועבד לאשתו לזונה לא היה יכול לישבע ליתן חצי מה שירויח לאחר והוי שבועה לבטלה.
תשובה: אין בדבריה כלום, דאפילו אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהן למזון האשה והבנות, כל שכן אם שיעבד גופו, דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב, ואלמלא השבועה לא היתה המתנה כלום כי נתן לו דבר שלא בא לעולם, אבל בשביל השבועה שנשבע צריך לקיימה.
וששאלת על יהודים שנהרגו בדרך ולסוף ט"ו ימים מצאו והכירו ראשו של אחד מהם שהיה עדיין שלם בסימנים מובהקים ושאר הגוף אכלוהו חיות.
תשובה: דע כי אינו עדות להתיר את אשתו, דתנן בפרק האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אלא עד ג' ימים, כי המת משתנה אחר ג' ימים. ואותן שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקים כי היו שלו, סימן מלבושיו לא הוי סימן שפעמים שמשאיל אדם מלבושיו לאחרים. ועכו"ם שאומר שהוא ועכו"ם אחרים הרגו ואומרים הסימנים שהיו בכל אחד ואחד ושמותם לא ידע, הא תנן אין מעידין על סימני הגוף כגון ארוך או קטן או חיור או סומק לא הוי סימן, אבל אם אמר סימן מובהק כגון שהיה חסר אחד מאבריו או יותר ברגליו או בידיו או שום שינוי באחד מאבריו סומכין עליו.
עדות על תלמיד אחד שמת והתיר אדוני אבי הרא"ש ז"ל את אשתו ואת גיסתו.
בהיותי במיורקא ראיתי תלמיד אחד והראה לי אגרת חתומה בחתימת מורינו הרא"ש ז"ל, והיה כתוב שמו של התלמיד אשר, וסיפר לי שהוא בא מטוליטולא ושלמד לפני מורינו רבי אשר, והראה לי תוספות מקצת מסכתות שחבר מורינו הרב הנזכר, ולפי הדבר שהגיד ומצאתי אמת נתברר לי שבא מטוליטולא ויצא ממנו ללכת לארצו. אחר כך בא תלמיד אחד ושמו ר' שמואל, ובמסיח לפי תומו אמר: תלמיד חשוב אשכנזי שפירש מכאן ושמו רבי אשר ולמד לפני הרב רבי אשר ז"ל בא בציציליא בעיר שהייתי ונתאכסן עמי והיה עמי יום או יומים ואחר כך נטל רשות ללכת ופטרתי אותו בלויה, וראיתי שנפל בדרך ואמרתי לו תחזור כיון שאתה חולה ולא רצה לחזור, אחר ימים מועטים בא אלי המגיד והגיד לי שאותו תלמיד היה חולה נוטה למות, והלכתי שם לבקרו ואני החזקתיהו בדברים ובמה שיכולתי ולא הועיל ואחר זמן מועט נפטר לבית עולמו, ועשיתי לו כבוד גדול במותו וקברו אותו.
ייראה לי שאשתו של ר' אשר מותרת לינשא בעדות זו, כדאיתא בהדיא בשילהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד עדות אשה לפני חכמים אמרו לו בני היאך אתה יודע בעדות זו אמר להם אני והוא מהלכים בדרך ורדפו אחרינו עכו"ם ונתלה ביחור של תאנה ופשחו והחזיר את העכו"ם לאחריו אמרתי לו יישר כחך אריה אמר לי מנין אתה יודע שכך קורין אותי בעירי יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא לימים חלה ומת והשיאו חכמים את אשתו, אלמא אף על פי שלא הכירו אלא על ידי שסיפר לו שמו ושם מקומו התירו את אשתו, וכן בנידון זה שהגיד להם שמו ושלמד הנה אצלינו והראה להם תוספות שידוע לנו שהוליכם עמו מכאן, הרי נתברר לנו שאותו ר' אשר שיצא מכאן ומת, ואנו מעידים וידוע לכל בני חבורתינו שמיום בואו לכאן לא בא שום אדם ללמוד לכאן ששמו ר' אשר אלא אותו רבי אשר בר רב סיני, והוא היה מארץ רוסיא ובא לכאן עם בחור אחד ששמו ר' יהונתן, לפיכך כיון שידוע לנו שרבי אשר בא מארצו ולמד פה אצלנו והועד עליו שמת, אשתו מותרת.
וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה מחילה גמורה, והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת.
[תשובה] אין זה טענת אונס לבטל המחילה, כי בדין היה עושה לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה, והיא שיחדתו בממונה מלישא אחרת, ועוד שאין האונס ידוע ולא מסרה מודעה מעיקרא.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
תקנות הנישואין של קהל טוליטולה וכו': וששאלת אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה וכולי בכלל נ' וז"ל התשובה הדין עם האלמנה שאומרת שאין ליורש דין ודברים על בגדי חול שלה שכתוב בתקנה כל אשר ימצא לו ובגדים לא היו מצויים לו כי לא היה לבעלה בהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם עתה לא יעלו לה בחשבון: וששאלת ראובן גירש את אשתו סמוך למיתתו ותובעת כתובתה ומתנתה וכו' והיורשים אומרים כי לא נתן לה גט אלא שלא תזקק ליבם ולא שתגבה כתובתה כלום ואין רוצים ליתן לה אלא חצי הנכסים כמו שהיה התקנה שיחלקו הנכסים בין האלמנה ויורשי המת. גם תשובה זו היא בכלל נ' סימן י' כתב ה"ר יהודה בנו בתשובה ראובן מת והוציאה אשתו גיטה וכתובתה לגבות בטענה שנתגרשה קודם מיתתו הרבה והם אומרים שלא תגבה אלא חצי הנכסים כיון שהיתה בחזקת נשואה במותו ונתאבלה עליו הרי היא כדין כל האלמנות הדין עם הב"ח שלא עשתה אלא להבריח הנכסים מהב"ח כי לעולם לא יצא עליה קול גירושין וישבה תחתיו כאשה עם בעלה ושמשתו בחייו ובמותו וגם נתאבלה עליו כדרך כל האלמנות ולא דמי לההוא עובדא דערכין (כג:) ההוא דזבין נכסיה וגירש אשתו וכו' דהתם היו הגירושין ידועים ואין לחוש שהיו הערמה אבל כאן שלא יצא עליה קול גירושין ודאי להברחה נעשה ועוד אפילו נאמר שנתגרשה בגט זה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט לידה לפי פירוש רש"י (יז:) גבי למה תקנו זמן בגיטין ואע"פ שהתוס' חולקין עליו בגט כזה שיש כמה הוכחות ביום כתיבתו תביא ותביא ראיה לדבר: וששאלת בענין התקנה שכל אלמנה שתבא לחלוק עם יורשי המת שתהיה יד היתומים על העליונה וכו' גם תשובה זו בכלל נ' סי' ט' ויש ט"ס בספרי רבינו שכתוב בהם והיתה ניזונת משל בעלה וצריך להגיה ולא היתה ניזונת משל בעלה: וששאלת אשה שמת בעלה והיו עליו חובות לעכו"ם כו' כלל פ"ז סי' ד': וששאלת ראובן משכן בית לשמעון ומת ראובן והיה עליו כתובת אשה ותובעת כתובתה הורידוה ב"ד בחצי נכסי המת בכח התקנה וכו' כלל נ"ה סי' ד': שאלה ילמדנו רבינו הסכימו קהל מולינא שכל אלמנה שתבא לחלוק עם בנים שתהיה יד היתומים על העליונה וכו' בכלל הנזכר סי' ז': שאלה וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר לכתובת אשה וכולי ג"ז בכלל הנזכר סימן ז': וששאלת עוד שיש בתקנה אם לא הניח בנים ובנות ותבא האלמנה לחלוק עם יורשי המת תוציא הנדוניא שהביאה לבעל וכו' ג"ז בכלל הנזכר סימן ה': ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר כו' וזה שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנתה כלום ג"ז בכלל הנזכר בתחלתו ובסופו ושם כ' מחלוקת הרא"ש על ה"ר ישראל בענין פי' תקנת טוליטולא לענין זה ומבואר שם בתחלת הכלל הנזכר שלא כתב כן אלא לפי לשון תקנת טוליטולא וכמו שדקדק שם מדברי התקנה הנזכר וא"כ אין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותו סגנון וכ"כ ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח מקומות שיש להן תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשים אם אותו מקצת רצתה האשה למוחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימת דכל טצדקי שאנו יכולין לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים עכ"ל מיהו היכא שכתוב בתנאי שע"מ כן נתן לה הנותן הנדוניא אין בידה לשנות התנאי ולעיין אשה שנישאת והתנית עם הבעל שיכתוב שיור לאחר שאינו יורש שלה עיין בתשובת הרשב"א סי' תשע"ח ומ"ש ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסיה לבעלה וכו' היתה המתנה קיימת וכו' ג"ז בכלל הנזכר בסופו ובסי' ג' ג"כ כתב איני זוכר שכתבתי בענין התקנה אלא בענין זה שאם היתה האשה יכולה להפקיע התקנה וליתן לבעלה כל הנכסים לאחר מותה איפשר שזה היה כנגד התקנה אבל מה שמוחלת מעכשיו ולבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה ע"כ: ב"ה וכתב הרמ"ה בתשובה שאם התנה בכתובתה שאפי' תמות היא בלא זרע יחלוק הוא עם יורשיה ואח"כ כתבה לו כל נכסים מהיום ולאחר מיתה מתה תנאי האחרון מבטל את הראשון וכתב עוד שה"ה אם נתנה במתנה לאיש אחר מה שהתנה מבעל להפסיד מהחלק הראוי לירש בדין שמתנה קיימת: וכתב בכלל מ' סימן ב' שנשאל על לאה שנתנה בצואת ש"מ חצרה לרחל בתה ולא ערער ראובן בעלה בדבר וב"ח של ראובן בא לגבות חובו מאותו חצר לפי שראובן יורש את אשתו ואין כח במתנתה לבטל ירושתו והבת טוענת שכיון ששמע ראובן צואתה ושתק המתנה קיימת והשיב שהדין עם הבעל חוב: ששאלת רחל שהיתה נשואה ולה בת אחת ומתה וצותה שתטול בעלה חצי נכסים וכו' וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתינשא שיהיו נכסיה לאחות רחל וכו' בסוף כלל מ': וששאלת על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ב"ח של אבי אם הבת ליקח מהבת מאחר שהיא יורשת חצי וכו' כלל נ"ה סימן ב': שאלה ילמדנו רבינו ראובן אמר לעדים הוו עלי עדים בקנין שלם וכו' תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום וכו' כלל פ"ד בסופו:
יש נוהגים לכתוב שטר חוב לנשותיהם בשעת נישואין שמחייבים עצמם בסכום ידוע וכו' וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיש לו דין נכסי מלוג עד וכשתגבנו יחזיר נכסי מלוג הכל דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סי' ע"ג ובעיקר הדין אם יכולה לגבותו בכל עת שתרצה כתוב במישרים נתיב כ"ג חלק י' סברות חלוקות עיין עליו:
ומ"ש לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שנישאת גובה ממנו כ"כ בכלל ל"ו סימן ז' ונותן טעם משום דכי היכי דמשועבד לה הכי נמי משועבד לבעל חוב מדרבי נתן: ומה שכתב אבל אם אין שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שתרצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש אין בעל חוב גובה ממנו ולא אמרינן שתמכור שטר נדונייתה בטובת הנאה שיגבנו הלוקח וטובת הנאה יטול בעל חוב מחובו או ימכרו ב"ד לבעל חוב שטר נדונייתה בטובת הנאה וכולי הכל בכלל ובסימן הנזכר ויש בספרי רבינו חסרון הניכר וכמו שכתבתי הוא בספרים המוגהים:
ומ"ש דכל לגבי בעלה ודאי מחלה וכו' ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן מבואר בגמרא פרק החובל (דף פ"ט:)
ומ"ש ואפי' אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת אינו גובה ממנו בכלל ל"ט סי' ג' כתב כן ונתן טעם משום דכיון דאחר שתגבה אותם יש להם דין נ"מ דיש לבעל בהם זכות ואי איפשר למכרם אלא בטובת הנאה אם תתאלמן או תתגרש וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי דינא בכדי לא מטרחינן: ומה שכתב ואם נתן הבעל לה מתנה אפי' בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו הטעם מבואר דכיון דאין לבעל זכות באותם נכסים אפי' לפירות הרי היא חייבת לפרוע חובה מהם אפי' לותה אחר שנישאת וכן מתבאר מדברי רבינו שכתב בסמוך בשם הרא"ש:
וא"א הרא"ש כתב ששאלת ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מב"ד שיגבוה משטר מתנה שכתב לה בעלה שזה נוסחו וכולי בכלל ל"ט סימן ו' ויש לתמוה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב שנראה שחולק על הכתוב לעיל וכך ה"ל לכתוב כתב הרא"ש ששאלת וכו' כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ט ששאלת ראובן נשא אשה ועליה שטר קודם שנשאה ומתה ובא ב"ח לגבות חובו מנכסים שירש הבעל מאשתו לא ידעתי במה נסתפקת פשיטא שגובה מנכסי' שירש מאשתו ולא עוד אלא אפי' לא מתה נמי גובה חובו מנכסים שהכניסה לבעלה דגרסינן בשילהי יש נוחלין שלא ליה אבוה בר גניבא לרבא לותה ואכלה ועמדה ונשאה מאי בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשים אבל מלוה בשטר אפי' אי לוקח הוי גובה עכ"ל וכבר נתבאר זה בדברי רבינו סי' צ"ה. ובתשובה אחרת בסימן הנזכר כתוב כל מה שימצאו מנכסיה קרקע מטלטלי ושטרות יתנו לבעל חוב בשטר חובו:
וששאלת שמנהג הוא כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה היא כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה ש"ח על עצמו וכו' כלל ל"ח סימן ז':
ששאלת ראובן הוציא שטר על שמעון ומצא לו מטלטלין ורוצה לגבותה והוציא' אשת שמעון נדוניתא מוקדם לשטרו של שמעון וכו' בכלל ל"ח סי' ד'. ונראה ששטר נדוניא זה היה כתוב תנאי שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה ואפי' בחיי הבעל וכמ"ש לעיל שהיה מנהגם לכתוב כן:
ששאלת ראובן היה חייב לשמעון מנה ולא נטלה לאה אשתו בקנין באותו חוב ומתה לאה בחיי ראובן וכו' בכלל ל"ח סימן ד' ויש לתמוה כיון שהניח ראובן הרבה נכסים מעות וקרקעות על מה חולקים בניו עם שמעון שהרי מחוייבים הם לפרוע חוב אביהם כיון שירשו יותר מחוב שמעון ונדוניית אמם ואין לומר שהיו רוצים לפרעו במטלטלים והוא לא היה רוצה לגבות אלא קרקע דהא ודאי הדין עם היורשים דהא אי בעו לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה ולכן נ"ל שכשבא ב"ח לגבות חובו כבר הוציאו היורשים המטלטלים וכן מבואר בדברי השאלה הנזכר בתשובת הרא"ש שכתוב בה כלשון הזה מת ראובן והניח הרבה שטרות והרבה מעות וקרקעות ונשאו ונתנו באותו ממון בני ראובן וגבו שטרות ופרעו הרבה מסים והשיאו לאחיותיהם הכל ממון אביהם ע"כ.
וששאלת ראובן הוציא שטר נדונית אחותו שהיתה אשת שמעון ומתה ותובע חצי לפי התקנה בכלל נ"ה סי' ה' והאריך בטעם דין זה:
וששאלת ראובן נתחזק לו על שמעון ש"ח ונשא שמעון אשה ועשה לה שטר נדוניא על עצמו וכו' כלל ל"ח סי' ב':
וששאלת מה שנוהגים לכתוב בכתובה ע"מ שלא ישא אשה אחרת אי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וכו' בכלל ל"ג סי' א':
וששאלת אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ולא התנה עמה בשעת נישואין ועתה התנה בקנין שאם ישא אשה אחרת וכו' בתשובה הנזכר וענין תקנת ר"ג נתבאר בס"ס א':
ששאלת שנוהגים לכתוב למטה בכתוב' שטר שפלוני החתן נתן לפלוני' כך וכך ומעכשיו באחריו' על כל נכסיו וכו' כלל ל"ו סי' ח':
וששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ומפני זה נתן בה שמעון עיניו ונשאה ונשבע שלא ישא אחרת וכו' בס"ה שבסוף ספר חזה התנופה כתובה שאלה זו. ועיין בריב"ש סי' צ"ט וכ' הר"ש בר צמח בתשובה על ראובן שכתב לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה שלא ברצונה ואם יעבור וישא יתן לה כתובה ותוס' נדוניא דמסתמא בכל ענין הי' התנאי ואפי' שהתה עמו י' שנים ולא ילדה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שהוא לא התנה שלא ישא אשה אחרת לעולם אלא שלא ישאנה שלא מרצונה הא אם תתרצה יכול לישא ויכול לפייסה במעות שתרצה או לפרוע לה כתובתה והאריך עוד בדבר:
ששאלת ראובן חייט נשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו באותו החצי וכו' כלל ח' סי' י"ח:
וששאלת על יהודים שנהרגו בדרך ולסוף ט"ו ימים מצאום וכו' כלל צ"א סי' ז':
עדות על תלמיד א' שמת והתיר א"א הרא"ש את אשתו ואת גיסתו כלומר יבמתו שהיתה זקוקה לו וזה נוסחה עדות בהיותי במיורקי ראיתי תלמיד אחד וכו' בכלל הנזכר סי' ג' וב' תשובות אלו אין מקומם כאן אלא בסי' י"ז ושם נתבארו ולא כתבם רבי' כאן אלא אגב תשובות אחרות שהביא כאן כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ג' שפסק רמ"ה דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה וכ"כ עוד בכלל נ'. וכתב רבי' בטור חשן משפט סי' קע"ה וכ"כ הגה"מ פי"ז מהל' אישות ובמרדכי פרק נערה ובתשובה להרמב"ן סי' ס"ד כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סי' ד' שמעון שתובע מראובן ק' זהובים מכח חמותו שהיה חייב לחמיו כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ד על ראובן שטען ללאה יש בידך משל אבי ומשל חמי ממון כי חיתה זוגתי אחר הרג שלשתן והשיבה לאה אבי חמיך הניח בנים ולא שהית עם אשתך שנה ולא תירשנה ואף מה שהכניסה לך תחזיר ליורשים נראה לי אם יברר ראובן בעדות ברור שאשתו חיתה אחר מורישה שזכתה בירושתה אפי' אם לא שהתה עמו שנה אחת ולא דמי לנדונית חתנים שלא גבו דשאני התם דנדוניא שהאב פוסק בדעתו תליא ואנן סהדי שהאב לא היה דעתו להקנות וליתן הנדוניא אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה אבל בנדון זה לא עלה על דעת חמיו גזירות הללו ואף בדבר הרגיל והווה כמו מיתה דאזלינן בתר אומדנא אבל כי האי לא אזלינן בתר אומדנא אלא בממון שפסק האב ועודנו בידו דלא מפקינן מיניה וגם לא דמי לתקנת ר"ת דהיכא שמתה בתוך שנת הנישואין שהבעל מחזיר נדוניא לאחיה או ליורשי הנדוניא דוקא תיקון משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נכסי מלוג בהא לא תיקון רבנן והבו דלא לוסיף עלה ע"כ. וכתב עוד בכלל הנזכר סי' ו' על תקנה שזה נוסחה שאם תמות האשה בחיי בעלה שיחלקו הוא ויורשיה הממון יראה לי לפי התקנה שלא יחלוק הבעל עם יורשי האשה אלא ממון שימצא לבעל אחר שיפרע כל חובותיו שהוא חייב בין בשטר בין בע"פ כי ודאי כך היתה עיקר התקנה שעיקר חלוקת הממון יהיה תלוי בשבועת הבעל שישבע כמה יש לו וינכה באותה שבועה כמה הוא חייב במגו דאי בעי אמר אין לי אלא כך וכך ממון והשאר יחלקו. עוד בסוף הכלל הנזכר דקדקתי בתקנה ולא מצאתי כתוב לא בפירוש ולא ברמז שהשליטו את האשה לתת נכסיה אחר מותה למי שתרצה אלא תקנו והעבירו חצי נכסיה מבעלה וכו' עד ולא תדחה התקנה מפני המנהג ובסוף כלל ק"ו כתב על ראובן שטען על כלתו שלקחה ספריו והיא טוענת שלקחתם בשביל נדוניתה שנתן חמיה ליד בעלה והוא חסר דעת ואינו בר משא ומתן : ובסוף כלל נ"ח כתב מה שטוען שמעון שהוא מוחזק בבתים וגם אמו מוחזקת בהם י' שנים וסתרו ובנו והשכירו קצתם ופרעו המס אינה חזקה כיון שידוע שהבית היה של אביהם ושמעון אינו טוען שאביו מכרם או נתנם לו או שקנאם מראובן אחיו אלא שטוען שהחזיק בהם זו היא חזקה שאין עמה טענה ואינה חזקה אבל אם מתה האם ויש לשמעון עדים שאמו החזיקה בבתים חזקתה חזקה דכיון שטוענין לכל בא מכחה או יורש או לוקח כל מה שהיתה היא טוענת אם היתה קיימת והיא יכולה לטעון קניתי הבתים והחזקתי בהם שני חזקה ב"ד הגבוה לי בנדוניתי או בכתובתי וחזקה מועלת לכל אדם דאין אדם נזהר בשטרו הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו בת"ש זהובים ונשתעבדו לו כל נכסים טוענים לו מה שהיתה יכולה לטעון ויגבה ת"ש זהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש ולוקח כך טוענין לב"ח שנשתעבדו לו כל הנכסים בחייה ואם הבתים שוים יותר מת"ש זהובים יחלקו ראובן ושמעון המותר עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן תתקס"ב המתנה עם בעלה בשעת נישואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קיימא שיהא שליש נדוניתה ליורשיה וגירשה ואח"כ החזירה מסתברא שלדעת תנאים הראשונים החזירה ול"מ במקום שנהגו לכתוב דהתם אפילו לא כתב דינו כמי שכתב שכל המכנסת נדוניא לבעלה ע"מ כן היא מכנסת וכדאמרינן בפרק המקבל (קד.) דדורשים לשון הדיוט אלא אפילו במקום שלא נהגו כיון שהיה תנאי ביניהם בשעת הנישואין הראשונים כשהוא מחזירה ע"ד אותם התנאים מחזירה וכדתנן בסוף הכותב (פט.) שהמגרש את האשה והחזירה ע"ד כתובתה הראשונה החזירה אע"ג דאמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה היינו דוקא מה שהוסיף לה משלו ע"ד נישואין הראשונים החזירה ולא ע"ד השניים אבל במה ששיירה מנדונייתה ליורשיה הרי הוא כעיקר כתובתה שהמכנסת ע"ד כן מכנסת וכשקבל ע"ד כן קיבל ועוד שלא ע"ד קידושין הראשונים נעשה התנאי אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד קיימא עכ"ל: כתב הריב"ש בסי' תפ"א ראובן ואשתו נתחייבו לבנם יעקב ולמשודכתו רחל מאה מנה בכל תוקף לכשיתבעום שניהם בהסכמה אחת והודו בשטר שהונחו בידם לאחריות הכתובה שיכתוב בנם לרחל הנזכר בשעה שישאנה אח"כ מת הבן ובאה אלמנתו בשטר כתובתה לגבות החוב ההוא וראובן טוען שלא נתחייב אלא כשיתבעוה שניהם בהסכמה אחת וכיון שמת בנו ואינו שיסכים בתביעה ההיא הוא פטור ועוד שכיון שהיא לאחריות הכתובה העתידה ליכתב אין השיעבוד כלום דהוי כדבר שלא בא לעולם ועוד שמלת הונחו הכתוב בשטר נראה שהיה פקדון ולא מלוה ועוד שאפי' היה חייב אותה הוא פרע לבנו שהוציא הוצאות הנישואים והמלבושים ופרנסת שניהם על שלחנו ורחל טוענת כנגדו על הכל והשיב שהדין עם רחל: כתב הריב"ש בסי' רמ"ד מעשה בראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפות על חצי נכסיו ואמרו לאשתו שתיטול קנין להשלים כל צואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבדת עצמי להשלים מנכסי המת כל צואתו ועתה טוענת האלמנה שהנכסים שהם שלה בכתובתה לא שיעבדה בדבר זה כי אם החלק של היורשים ולא נטלה קנין אלא לפי שהיו כל הנכסים ברשותה והשיב שהדין עם האלמנה: כתב הריב"ש בסימן ק"ז נהגנו כאנשי גליל וכשראו הקהל שנכסי היחידים מועטים ואם האלמנה תהיה ניזונת לעולם לא ישאר דבר ליתומים עשו תקנות בעניני הנישואין הנעשים מהיום ההוא ואילך כי לא ראו לגרוע זכות הנשים בנישואין שנעשו כבר אבל ישארו על דין התלמוד וזה כמו שמנה שנים שנעשו התקנות ההם ומהם שכל זמן שירצו היורשים לפרוע לה כתובתה ולסלקה מזכות מזונותיה שיהא רשות בידם זולתי בג' חדשים הראשונים וכן תקנו לתועלת היתומים שהתוס' הנהוג לכתוב לבתולה שלא תגבה ממנו כלום זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום ודי לה שתגבה עיקר כתובה ונדוניא שהכניסה קנתה בבגדים יותר משויה והיא עצמה בלתה אותם וגם ממעות הנשארים מהנדוניא הוציא קצתם בצרכי הנישואין ועתה תגבה האלמנה במעות משלם אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים ועוד תקנו אז תקנות אחרות וכל הנושא מאז והנה ע"ד התקנות ההם הוא נושא וכן כותבים בכתובה כהוגן וכתיקון חז"ל וע"פ התקנות שתקנו קהל אלגזאי"ר עכ"ל: כתב הרשב"א והוא בתשובות להרמב"ן סי' י' שנשאל על כתובה שהתנו בה שיור ליורשיה אם לא ישאר ממנה ולד של קיימא ומתה היא ואח"כ מת הולד תוך ל' יום והיורשים טוענים שכיון שמת תוך ל' יום הרי זה בכלל נפל והשיב שאין בדבריהם כלום משום דכל שלא שהה שלשים יום באדם אינו ודאי נפל אפילו לרשב"ג (קלה:) ומספיקא לא מפקינן ממונא וכ"ש לרבנן דפליגי עליה וקי"ל כוותייהו ואילו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שיור אא"כ ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו הראייה אבל כאן כבר זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר ממנה ולד של קיימא שיחזיר א"כ מי שאמר שלא היה ולד של קיימא עליו הראייה עכ"ל: וכתב עוד כל שנשא במקום שיש להם הסכמה שלא לגרש אלא מדעת האשה סתמו כפירושו ועל דעת כן נישאת שלא יגרשנה אלא מדעתה ואם יגרשנה שיהא חייב במה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנידוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה ויש שם מנהג בקנס והוליכה למקום אחר אינו רשאי לגרש אלא על פי דרך מנהג מקום הנישואין שעל מנת כן נשאה עכ"ל וכתבתיה באורך בסימן ע"ה: כתב הרשב"א שנשאל על ראובן ואשתו שעשו תנאי ביניהם בקנין שאם תפטר היא בחייו יחזיר כל מה שהביאה וק' זהובים יותר והשיב כל מה שאמר לכשירדו גשמים אתן לך כך וכך וקנו מידו קנה אע"פ שלא אמר בלשון חיוב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין כאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וראיה מר"פ הכותב (פג:) ופרק זה בורר (כד:) גבי נאמן עלי אבא ומה שאמרו (עיין לעיל סימן ס"ט) שאין אדם מתנה עם אשתו שלא ירשנה נדוניא שנתנה לו לחלוטין מתחלה כמו שרגילין עכשיו להכניס לבעל שיהא שלו אא"כ תתאלמן או תתגרש ואח"כ עמד הוא וכתב ליורשים שאם תמות היא בחייו שיתן להם כל מה שהביאה לו אין זה אלא כמתחייב ליתן להם משלו כך וכך שאין זה תלוי בדין ירושה כלל אבל מה שמספק עליה ענין השטר לפי שאני רואה שלא חייב עצמו הבעל ולא קנו מידו ליורשים אלא שקנו מידו ללאה אשתו וגם ללאה לא חייב עצמו ולא קנו מידו ליתן לה אלא אמר לה הריני לוקח לה בקנין שאתן לפלוני כך וכך וא"כ במה נשתעבד ליורשים שהרי לא קנו מידו להם וגם ללאה לא קנו ליתן לה ושיזכו הם מחמתה וכל האומר קנו ממני לראובן שאתן לשמעון במה קנה שמעון זהו שסיפר עלי הדין כנגד היורשים ואותה שאמרו בירוש' אי מיתת בלא בנים תהד' מדילה לבי נשא ההיא באמת קודם נישואין היא וכאילו מתנה עמה שכל מה שהביאה יחזיר לבית אביה שעל מנת כן הכניסה לו נדוניתה וע"מ כן קבל הוא אבל זה שכבר זכה בנדוניתה במה מתחייב להחזיר להם וכן במאה זהובים משלו הוא מוסיף ובחיובו לפיכך אין נראה לי שמתחייב ליורשים בכך עד כאן לשונו: וכתב עוד שנשאל על אלמנה שכתבה לראובן שטר שהיא חייבת לו מנה אם תינשא לבעל עד זמן פלוני והלכה ונישאת תוך הזמן וראובן תובע המנה והבעל טוען דכיון שלא נתחייבה עד שתינשא נמצא שחל שיעבודה דתקנת אושא קודם שיגיע זמן החוב והפרעון והשיב דבר פשוט הוא שאין הולכים אחר זמן הפרעון בשום מקום אלא אחר זמן התחלת החוב ולפיכך אין טענת הבעל כלום: כתב הר"ן סימן י"ד שנשאל על מי שהתנה שאם תפטר אשתו בחייו ולא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שיחיה שלשים יום שיחזיר ממון הנדוניא סך כך וכך ליורשים ומתה היא בחייו ונשאר לו ממנה ולד בן חמשה שנים שחיה אחריה ט"ו יום ויורשיה תובעים שיחזיר להם אותו סך כיון שלא חיה הולד שלשים יום אחריה והבעל טוען כיון שהולד חיה שלשים יום ונשאר אחריה אפילו שעה אחת אינו חייב להחזיר שמה שכתוב בתנאי שיחיה שלשים יום לא שיחיה אחר אמו שלשים יום קאמר אלא הכי קאמר שישאר לו ממנה ולד קיימא דהיינו שיחיה שלשים יום והשיב שהדין עם הבעל ואפילו אם היה הלשון מסופק הוה ליה בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי: מצאתי כתוב על אשה שכתב לה בעלה שהוא פוטר אותה מעכשיו ולאחר מותו מכל שבועה ומכל חרם על העבר ועל העתיד ולא יהיה רשות אדם להשביעה אחר פטירתו כל ימי חייה ואחר פטירתו כשהראת ליורשים נכסי בעלה אמרה על קצת שטרות אלו אמר לי בעלי לקרעם ועל קצת ספרים אמרה אלו אמר לי בעלי להיות הקדש והיורשים טוענים שלא האמינה בעלה בכך הדין עם היורשים ואם קרעה השטרות או נתנה הספרים להקדש חייבת לשלמם כיון שאין לה עכשיו מגו אמנם אם בשטר הפיטור כתוב שעשאה כשני עדים כשרים נאמנת בכל מה שתאמר: וכתב עוד שם שנשאל אם השר תפס האלמנה והיורשים בעלילה על הנכסים ונתפשרו עמו ועתה האלמנה תובעת כתובתה משלם והשיב אילו לא נתפשרה גם היא עמהם לא היתה פורעת כלום לפי שאין לה חלק ידוע בממון אלא כתובתה ואילו לא נמצא בממון בעלה אלא כדי כתובתה היא היתה נוטלתם כי לכך צוה שתטול כתובתה ליפות כחה אך עתה שגם היא פשרה חייבת לפרוע חלקה לפי חשבון דמיא להא דאמרינן בפרק חזקת (מא:) דאתא וסייע בגודא בהדאי דאי לא דהואי מחילה בטעות היה מפסיד ואם לפי שנתפשרה נתפשרה אז הויא מציל עצמו בממון חבירו דחייב עד כאן לשונו: וכתב ע"ש ולענין מה שנעשית אפוטרופא אחרי מות בעלה נראה לי שיכולים היורשים להשביעה: וכתב עוד שם ולענין מה שנסתלקה מבתים מיוחדים כיון שאין השטר נראה לא נוכל לדונו ע"פ העדים שאני אומר שמא נסתלק הבעל אח"כ מאותו סילוק אלא א"כ מעידים כי סמוך למיתתו נסתלקה מהבתים ההם: וכתב עוד שם ולענין מה שחושדים היורשים שלקחה כתב ביטול הפיטור יכולים להחרים ולכלול אותה בכלל החרם סתם שלא פטרה בעלה משבועה וחרם אלא בכל מה שתאמר שהוא ממונו בשלו אבל זה אינו ממון ואינו בכלל הפיטור עכ"ל: כתוב בתשובות המיימוני דשייכי לספר נשים מנהג הקהילות אם מתה תוך שנתיים מחזיר ליורשיה ומורי אומר שמחזירין למי שנתן הממון וכן עשה מעשה כשנפטרה נינתו תוך שנתה ומורי נתן הנדוניא והוצרכו להחזיר לו מה שנתן ולא לאביה על הא דאמרינן בר"פ אע"פ (נד:) תנאי כתובה ככתובה דמי ופירש"י תוספת שהוא נותן לה ומזונות וכל הנך שהם תנאי כתובה דינם ככתובה וכו' כתוב במישרים נכ"ג חי"א כל זה בתוס' שכתב והוסיף לה או שכללו עם העיקר אבל אם כתב ונתן לה מתנה כך וכך אין דינה ככתובה וכ"ש אם כתב לה מתנה בשטר בפני עצמו ולפיכך נהגו לכתוב מתנה לחוד להוציאו מדין תוס' דכתובה עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
תקנות וכו' הנמצאים בין הבעל ובין הזוכים (ס"א ביד הבעל וביד הזוכים) ונחשד הבעל שהעלים כצ"ל ויכתוב אותו על שטר ויזקוף לה כצ"ל:
ומ"ש הנמצא מנדוניא אמיתית וכ"כ אח"כ בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא פי' אמיתית שכך הכניסה לו באמת סך נדוניא כך וכך כמ"ש בשטר או לא הכניסה לו כל כך אלא הבעל הוסיף לכתוב על מה שהכניסה: תשובה אין בדברי יורשים כלום דכיון שנתן לה גט מאיזה הטעם שיהיה מכל מקום הרי היא מגורשת כצ"ל:
שאלה וששאלתם בענין התקנה וכו' עד כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח הכתובה וכו' כתב מהרש"ל ודוקא במקרקעי איירי אבל במטלטלין כתב רבי' לעיל דאין שייך דין קדימה עכ"ל מיהו לעיל סוף סי' קי"ג כתב ע"ש רבינו יצחק קרקושא דהשתא דתקנו הגאונים לגבות כתובתה ומזוני ממטלטלים כעין דינא תיקון ואיכא דין קדימה אף במטלטלי כי היכי דקודמת כי איכא מקרקעי וצ"ע. הילכך לא תטול אלא חצי הנכסים אחר שתוציא מהם תחלה נדונייתא ששאלת אם האשה יכולה כצ"ל: כגון קרקע שחל שיעבוד כצ"ל. היה גובה ב"ח מן הקרקעות כצ"ל אבל תורף השטר כצ"ל. כלום ודאי אם היו כצ"ל. כיון שקורין זה השטר חוב שלו נדוניא ויכולה לגבותה כצ"ל: ואמרין בני ראובן שמקודם יגבו מקרקעות וכו' כתב ב"י ויש לתמוה כיון שהניח ראובן הרבה נכסים מעות וקרקעות על מה חולקים בניו עם שמעון שהרי מחוייבים הם לפרוע חוב אביה' כיון שירשו יותר מחוב שמעון דאף עפ"י דשמעון שואל לגבות קרקע דוקא מ"מ היורשים מצי לסלוקיה בזוזי לכך נראה שכשבא ב"ח לגבות חובו כבר הוציאו היורשים המטלטלים עכ"ל ולאו דוקא הוציאו המטלטלים אלא ה"ה אם לא היו מספיקים לשלם במטלטלין כל החוב א"נ קצת מטלטלי' הם ממושכנים ביד אחרים או היו שטרי חובות על עכו"ם קרוב לייאוש או בעל פה ולכן טענו בני ראובן שבתחלה יגבו הם נדוניית אמם מקרקעות ושמעון יגבה ממטלטלים ואם לא יהיה כדי חובו יפסיד והשיב הרא"ש דהדין עם בני ראובן ומהרש"ל כתב דבני ראובן שואלין ליקח מקרקעות כדי שלא ישארו רק מטלטלין של אביהם ויתמי לאו בני פרעון ממטלטלי נינהו אלא ממקרקעי והיינו דוקא קודם שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי עכ"ל ושרי ליה מאריה דהא כבר תקנו הגאונים מקמי זמנו של הרי"ף שיהיו גובין ממטלטלי דיתמי ונתפשטה תקנה זו בישראל כמפורש ברי"ף והרמב"ם והרא"ש וא"כ ה"ל להרא"ש להשיב בפשיטות דלתקנת הגאונים הדין עם שמעון אלא כדפירש ב"י הוא העיקר:
ומ"ש וראובן אמר הבן מת תחלה תשובה עליו להביא ראייה על ראובן להביא ראייה שהרי הוא בא להוציא מיד שמעון המוחזק בנכסים:
ומ"ש צריך לגרש הראשונה רצונו לומר שאם תרצה לקבל גט שצריך לגרש אותה דאם אינה רוצה אינו יכול לכופה בזמן הזה דנהגינן על פי תקנת ר"ג מ"ה:
וששאלתם על היהודים שנהרגו בדרך וכו' וסימנים מובהקים כו' דע כי אין עדות להתיר כתב מהרש"ל היינו בסתם סימנים מובהקים של העולם דאינו עדות כי אם בסימן מובהק ממש דחסר אבר או יתר אבר כדמסיק וכו':
וששאלת אשה שמחלה כתובתה וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא וכן פסק בש"ע ומיהו לעיל בסוף סימן ק"ה הביא ב"י תשובת הרשב"א סי' תתפ"ג בהוציאה מביתו כדי שתמחול לו עד שנתפייסה ומחלה לו הוה ליה אונס ידוע ולא הויא מחילה אפי' לא מסרה מודעא וכן פסק לשם בהגהת ש"ע: כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סימן ג' שפסק ר"מ אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובה אינה חייבת בקבורת בעלה ומביאו ב"י וכתב שכן פסקו כמה גדולים ורצונו לומר שתפסה הנכסים קודם קבורה אין כופין אותה לשלם הוצאת קבורה אלא נקבר מן הצדקה וכ"כ הריב"ש בסימן ק"ד דהכי מפורש בתוספתא ושכך פסק הרשב"א אבל אם תפסו היורשים מטלטלים וקברו אותו מנכסיו אין חייבים לשלם לאלמנה כי זה לא שמענו ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג כתב וז"ל גם מהרי"ו סימן קנ"ו פסק ע"ש מהר"ם שכתב במרדכי פרק נערה שאין האלמנה חייבת לקוברו אבל בספר המצות להשר מקוצי במצות לקדש סימן קפ"ו כתב וז"ל נשאל לרבינו חיים על זה והשיב כי כבר כתבו הגאונים דאלמנה אינה חייבת לקוברו אבל דעת אחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקוברו בהן ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן פרק נערה שנתפתתה האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל כלומר כיון דקבורה מפקיע ירושה דאורייתא שהיא חלה מיד אחר שמת מקמי שנקבר ולא מצי יורש לומר דמיד אחר שמת המוריש זכיתי בנכסיו ואין עלי מוטל לקברו יותר מעל כל ישראל אלא יהא נקבר מן הצדקה אלא אמרינן דנכסיו כבר משועבדים מחיים לקוברו בהן מקמי שזכה היורש בנכסים הנ"ל כ"ש גבי כתובה כבר מחייו נכסיו משועבדין לקוברו בהן בעוד שלא זכתה היא בנכסי בעלה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולפיכך אין שומעין לאלמנה שלא לקברו מנכסיו שאין בהן כדי כתובה והכי מסתברא אלא שצריך ליישב תוספתא והוא דלא אמרה תוספתא דהוא נקבר מן הצדקה אלא כשקדמה האלמנה והכניסה המטלטלין לרשותה מקמי קבורה אבל אם המטלטלין הם ברשותו אע"פ שעדיין לא נקבר והאלמנה מוחה מליטול המטלטלין לקוברו בהן אין שומעין לה ולפי זה מ"ש הריב"ש דאם תפסו היורשים וקברוהו אין צריכין לשלם לאו דוקא קברוהו כבר דאפי' לכתחילה נמי יכולין לקוברו מנכסיו כיון שלא תפסה בהן האלמנה ואפי' לא תפסו בהן גם היורשין אלא מופקדים ביד אחר והאלמנה מוחה שלא לקוברו בהן אין שומעין לה: ומ"ש הריב"ש דאין חייבין לשלם אם קברו בהן הוא לפי שהמעשה שנשאל עליו כך היה שכבר קברוהו מנכסיו והשיב עליה שא"צ לשלם אבל ה"ה אפי' לכתחילה יכולין לקוברו בהן ואין שומעין לאלמנה אא"כ כבר תפסה במטלטלין לרשותה וזכתה בהן והכי משמע מלשון התוספתא שהביא המרדכי והריב"ש דאיתא במס' כתובות פ' מי שמת וז"ל מי שמת והניח נכסים ומטלטלין ויצאת עליו כתובה וב"ח כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ע"כ אלמא דוקא כשקדמה ותפסה לרשותה וזכתה בהן מקמי שנקבר הא לאו הכי אין שומעין לאלמנה ואף לכתחילה קוברין אותו מנכסיו וה"נ וכן עמא דבר נ"ל ודו"ק:
דרכי משה[עריכה]
(א) בתשובת הרא"ש כלל כ"ה דאם באו יורשים ואומרים שלא הניחה זרע קיימא והבעל אומר שהניחה ואח"כ מת הזרע והוא יורש זרעו על יורשי האשה להביא ראיה ולקמן סימן זה כתב הטור בתשובה זו וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תתקע"ז וע"ש אם מת תוך ל' מה דינו וחלק שם בזו בלשון השטר:
(ב) וכתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ה סימן ו' אם היו על הבעל חובות שחייב ישלם תחילה ואח"כ יחלקו מה שנשאר והבעל נאמן בשבועה מה שחייב במיגו דאי בעי הוי כפר ואמר לא נשאר אלא כך וכך עכ"ל:
(ג) וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל מ"א סימן ה' והביאה בח"ה סימן ר"ן שכתב בה בהדיא דיכולה למחול וע"ש ובמהרי"ל סימן ע"ה בתשובותיו האריך בחילוקים בזה וע"ש:
(ד) וכתב שם הדבר פשוט שהיורש יכול לעכב מיהו אם היא בעצמה נתנה הנדוניא ורצתה למחול הרשות בידה ומ"מ צריכה שתודה לפני עדים שמוחלת דאי לאו הכי יזכה היורש מכח המנהג וכתב שם בכל דבר שהוא מנהג כזה אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי:
(ה) כ' ריב"ש סי' ר"ח בעל שכתב לאשתו שאם ישא עוד אשה אחרת שיתן לה כל כתובתה ואח"כ עבר על התנאי ונשא אחרת ומת ואשתו באה לגבות כל כתובתה מן היתומים כי אומרת שעבר על תנאו והשיב דזה אינו דהוא לא כתב לה אלא שאם תרצה לצאת ממנו בגט שיצטרך לתת לה כל כתובה אבל לא כתב שום דבר על היתומים וע"כ מאחר שנשארת תחתיו ומת אינה יכולה לגבות מן היתומים אלא לפי התקנה כו':
(ו) וכ"כ הריב"ש סי' ק"צ דמי שנשבע שלא לישא על אשתו לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אע"פ שלא קיים פ"ו וכ"כ שם סי' שצ"ב ועיין בי"ד סי' רט"ז מדין זה:
(ז) והשיב שצריכה להחזיר הספרים אם לא שאומרת שהתנאי היה מתחלה כך אז צריכה שבועה אם יש לה מגו ואם לאו צריכה להחזיר וע"ש: