טור אבן העזר קיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קיט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

"כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידו ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". ותנן: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, דדרשי ליה לקרא כפשטיה אם לא תמצא חן בעיניו לפי שמצא בה ערות דבר, ובית הלל סברי אפילו הקדיחה תבשילו, דדרשי לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר או ערוה או דבר אחר שפשעה כנגדו, ורבי עקיבא סבר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, דדריש לקרא הכי והיה אם לא תמצא חן בעיניו פירוש חן של נוי או שמצא בה ערות דבר.

והלכה כבית הלל שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה, אבל לא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה דכתיב (מלאכי ב טז) כי שנא שלח.

במה דברים אמורים בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה, דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו, אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון.

והרמב"ם כתב: אין למהר לשלח אשתו ראשונה אבל אם שנאה ישלחנה. ולא נהירא, דהאי דכתיב כי שנא שלח מוקמינן ליה בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין לשלחה אלא אם כן מצא בה ערות דבר.

בין בזיווג ראשון ובין בזיווג שני בכל עניין שעבר וגירשה, אין כופין אותו להחזיר.

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. וכן היושב עם אשתו ודעתו לגרשה, עובר משום "אל תחרוש על רעך רעה".

ויכול לגרשה בלא דעתה. אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו.

לפיכך קטנה מתגרשת אף על פי שאין בה דעת, אפילו אם קבל אביה קדושיה שהן דאורייתא, או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשה.

אבל נשתטית שאינה יודעת לשמור עצמה, לא יוציאנה אפילו אם יודעת לשמור גיטה, שעשו בה תקנת חכמים כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפי שאין בה דעת לשמור את עצמה. וכתב הרמב"ם: לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר וכסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים, ואינו חייב לפדותה ולרפאותה, ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב עוד ליטפל בה. עד כאן.

ומדברי הרמ"ה ייראה שחייב במזונותיה, שהוא כתב שאפילו גירשה חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה לבד מתשמיש המטה שאסור, דאי אמרת פטור מה הועילו חכמים בתקנתן, ועוד כיון דאמור רבנן לא יוציא לא מצי מפיק לה ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה. עד כאן. ואם כן כל שכן כל זמן שלא גירשה שחייב בכל.

וגם על מה שפטרו מלרפאותה, כתב הראב"ד ואם בת רפואה היא למה לא יתחייב לרפאותה, וכמה יש משתטות מחמת חולי וחוזרות ומתרפאות. עד כאן.

אשה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר לישאנה שלא יכניס לביתו רשעה שהוציא זה מביתו.

הגרושה לא תנשא לאחר בכל אותה שכונה שדר בה המגרש, ואם הכפר קטן אסורה בכל הכפר. ואם גירשה השני, אז אינה אסורה לדור אלא במבוי שדר בו הראשון, אבל חוץ למבוי מותרת.

לוה ממנה קודם שגירשה, לא תתבע ממנו בעצמה אלא על ידי אחר. ואם שניהם באין לפנינו והוא תובעה, משמתינן להו. במה דברים אמורים שנתגרשה מן הנישואין שאז רגילה עמו, אבל מן האירוסין לא. ואם ידועה שהוא רגיל עמה, אפילו מן האירוסין נמי לא.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' ותנן ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו ראשונה וכו' בסוף גיטין (דף צ) משנה וגמ' והרי"ף והרא"ש לא פסקו הלכה כדברי מי ונ"ל שהטעם לפי שסמכו על המעיין דממילא משמע דהלכה כב"ה לגבי ב"ש וגם לגבי ר"ע והרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשנה בהדיא והלכה כב"ה וכן נראה ג"כ מדבריו בפ"י מה' גירושין וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

בד"א בזיווג ב' אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה וכו' גם זה מפורש שם ומצאתי כתוב בשם ספר אגודה דהא דאמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות היינו דוקא כשמגרשה בעל כרחה ב"ה וכ"כ הר"ן בתשובה:

אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות וכו' שם ויש לך שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו וכו' שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע וכו' זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ורבינו דלא נקט האי קרא ונקט במקומו גרש לץ ויצא מדון נראה דלא דק דההוא קרא אאשה רעה הוא דאיתמר בפרק הבא על יבמתו (סג.) דמצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון וההיא אשה רעה היינו שהיא רעה בדיעותיה כדמשמע התם וגם קרא משמע דבהכי משתעי דכתיב ויצא מדון אבל מצאתי שהרמב"ם כתב בפי"ז מהל' גירושין אשה רעה בדיעותיה ושאינה צנועה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון נראה דתרווייהו משמע ליה מהאי קרא ואיפשר דשאינה צנועה נפקא ליה מגרש לץ וס"ל דתרוייהו בכלל אשה רעה שהזכירו בהבא על יבמתו:

והרמב"ם כתב אין למהר לשלח אשתו ראשונה וכו' ולי נראה דהאי דכתיב כי שנא שלח וכו' נוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי הרמב"ם דבנוסחי דידן הכי איתא בפ"י מהל' גירושין לא יגרש אדם את אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות דבר ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שנייה אם שנאה ישלחנה ע"כ. ומ"מ נראה מדבריו דהלכה כב"ה מדכתב שנייה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה כב"ש גם שלא משמע על ידי שום דבר שעשתה דע"י שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאתה:

בין בזיווג ראשון וכו' מבואר בסוף גיטין כתוב בתשובת הרשב"א סימן אלף רצ"ד שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה כן מצאתי לרב אלפס בתשובה והביא ראיה מדתנן (כתובות נא.) לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי אבל שלא בכתובתה אינו רשאי ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו עכ"ל וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה ב"ה ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז והראיה שהביא מידחי' בגילא דחיטתא כמבואר למבין והתשובה כתבוה בשם גדולים ואינם שלהם וכדאמרינן בפרק ב' ביבמות (פב.) לאו מר בריה דרבינא חתום עליה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אחרת ועיין בתשובה הריב"ש שכתבתי בס"ס א': ועי' בתשובת הרא"ש שכתבתי בסוף סי' קי"ז וכתב הרשב"א בתשובה אחרת כל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמו כפירושו וע"ד כן נשאה שלא יגרשנה אלא מדעתה ואם יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה מהמקום ההוא והוליכה למקום אחר אינו רשאי לגרש אלא ע"פ דרך מנהג מקום הנישואין שעל מנת כן נשאה וכ"ש אם יש שם הסכמה ידועה ויכולים הם לקנסו באותו קנס או לנדותו כאלו נשא וגירש שם עכ"ל:

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה בהחולץ (דף לז:) תנא ראב"י ומיהו אם הודיעה מתחלה שאינו נושא אותה אלא לימים ידועים מותר והכי מייתי התם עובדי מכמה רבנן דהוו עבדי הכי וכ"כ הרמב"ם בפכ"א מה' איסורי ביאה וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה:

וכן היושב עם אשתו ודעתו לגרשה וכו' פשוט בסוף גיטין (צ.):

יכול לגרשה בלא דעתה אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו משנה בפרק חרש (דף קיב:):

לפיכך קטנה מתגרשת אע"פ שאין בה דעת גמורה אבל מ"מ צריך שתהא מבחנת בין גיטה לדבר אחר כדאיתא בפרק התקבל (דף סד:) ויתבאר בראש סימן קמ"א בס"ד:

או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשת משנה ריש פרק חרש (דף קיב:):

ומ"ש אבל נשתטי' וכו' ג"ז משנה שם נשתטית לא יוציא ובגמרא (דף קיו:) ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ ומה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואוקימנא ביודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה דאילו אינה יודעת לשמור גיטה ד"ת נמי אינה מגורשת: ב"ה כתבו התוס' בפרק חרש בשם ירושלמי משום גרירה אין שוטה מתגרשת אפילו ביש לה אב ועיין שם בפסקי הרא"ש ושם תמצא דין עתים שוטה עתים חלומה: מצאתי כתוב אשה שהיתה רגילה להיות מטורפת חדש או חדשים ואח"כ נתרפאה לגמרי ובשעה שקבלה גיטה שאלוה אם היתה יודעת מה הוא גט והשיבה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וגם מתחלה מיאנה לקבל גט שהחותמות שהחזיר לה בעלה הוו ביד אמה ופן תעכב אותה האם והשיבו רבינו שמשון ב"ר אברהם דודאי דעתה צילותא הוה לה ואפילו אינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר חשיבא יודעת לשמור גיטה בפרק התקבל אלא היכא דאין יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת ועתים שוטה ועתים חלומה כך הוא דינה כדמוכח פרק חרש בירושלמי ואני איני רגיל להפך הגירסא אלא שדילג הסופר יכולה לשמור גיטה שראה ב' פעמים כתוב לפניו יכולה לשמור את גיטה וחשב בלבו שאחד טעות ודילגו וכך הוא הגירסא מ"ד מפני גרירה אסור מאן דאמר מפני שאינה יכולה לשמור עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה וכל הנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט ואלו הן השלשה חדא דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה וחדא אין יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה ויש לה אב והיא קטנה ארוסה ואידך פעמים חלומה פעמים שוטה וק"ל דמפני גרירה דהיינו רבי יצחק ורבי ינאי שהובאו דבריהם בתלמוד ודברי רבי חייא לא הובאו בתלמוד לחלוק עליו והאי עובדא דאתא לידן אם עתים חלומה עתים שוטה אינה מתגרשת אבל אם באקראי בעלמא נשטית ונתרפאה ונשטית ושוב נתרפאה הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני וכהאי גוונא לא מקריא עתים חלומה עתים שוטה ושלום שמשון בר ר' אברהם ורבינו שמחה משפירא כתב דלא מחזקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה (ג.) ובירושלמי דמסכת תרומות משמע עד שיראה בה כלו' ופליג קצת אגמרא דידן ועיקר סימן זה המאבד מה שנותנין לו דומיא שטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר עבדו ובעוד שלא ראינו סימן זה אפילו בדיקה לא צריך והרי הוא בחזקת פקח עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסי' קכ"א בדין סימני שוטה:

וכתב הרמב"ם לפיכך מניחה ונושא אחרת וכו' בפ"י מה"ג:

ומדברי הרמ"ה יראה שחייב במזונותיה שהוא כתב שאפי' גירשה חייב במזונותיה וכו' אע"ג דאתי במכ"ש כ' שיראה מדברי הרמ"ה משום דלא כ' בהדיא שחייב במזונותיה קודם שיגרשנה ואיפשר למידחי דכי גרשה קאמר דחייב במזונותיה משום דקנסוהו רבנן:

וגם על מה שפטרו מלרפאותה כתב הראב"ד ואם בת רפואה היא וכו' כבר הליץ ה"ה בעד הרמב"ם עיין עליו: ב"ה ודעת הרשב"א בתשובה שכתבתי בסימן י"ו כדעת הרמ"ה והראב"ד:

אשה שנתגרשה משום פריצות וכו' פשוט בסוף גיטין (ד"צ:) וכתבו הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין:

הגרושה לא תינשא לאחר בכל אותה שכונ' וכו' ברייתא בספ"ב דכתובות (כח.) המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו אם היה כהן לא תדור במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כשכונה ודברי רבינו בזה כדעת הר"א שכתב דשכונה גדולה ממבוי ובא"א החמירו טפי מגרושה שהיא בלאו כלומר דע"י שמכירה ברמיזותיו איכא למיחש שיבואו לידי עבירה וכשהיא נשואה החמירו שלא תדור בשכונתו אבל כשהיא כהן ולא נשאה דאפי' יבא עליה ליכא אלא איסור לאו בהרחקת מבוי סגי להו וכתב עוד ואשתו שנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אינה כי אם בלאו ויש לה דין גרושה לכהן משמע מדבריו דישראל שגירש את אשתו כל זמן שלא נשאת דרה עמו אפי' במבוי כיון שלא הזכירו בגמרא וגם כשיבא עליה ליכא אפי' לאו וכ"כ ה"ה בפכ"א מהלכות איסורי ביאה דלפי גירסא זו גרושת ישראל כל זמן שלא נישאת תדור בשכונתו מ"מ איפשר דבחצר אחד אף לפי גירסא זו אסורים לדור וכן משמע הסוגיא שם וכ"כ הר"ן ג"כ דגרושת ישראל אסורה לדור עמו בחצר אא"כ היו נזהרים שיהיו אחרים עמהם וכתב דבירושלמי משמע דמותרת לדור עמו בחצר והניח הדבר בצ"ע ועיין בתשובת הריב"ש סימן ש"ס ובתר הכי תניא בגמרא לוה הימנה אינה נפרעת אלא ע"י אחר ואי אתו לקמן לא מזדקקינן להו רב פפא אמר שמותי משמתינן להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר מנגדינן להו ורבינו פסק כרב פפא אי נמי שהוא מפרש דרב הונא אף נגודי קאמר וכפירוש התוס' וכיון דלכ"ע משמתינן להו פסק דמשמתינן להו ולא כתב דמנגדינן להו נמי משום דלא ברירא להו אי הלכה כרב הונא או לא ומיהו קשה דבסימן ו' גבי כהן שגירש את אשתו כתב דמנגדינן ליה ושמא י"ל דמפרש דרב הונא ניגודא בלא שמתא קאמר וכפשטא דמילתא או משום דמספקא ליה הלכה כדברי מי גבי כהן בגרושתו דלאו שאינה שוה בכל הוא פסק להקל דמנגדינן להו וגבי ישראל דלא שוה בכל הוא פסק להחמיר דשמתא חמירא מניגודא והרמב"ם כתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות נראה שמפרש דנגודי מנגדינן להו לרב הונא בלא שמתא כפשטן של דברים ומשום דמספקא ליה הלכה כדברי מי הניח הדבר לדעת ב"ד :

ומ"ש רבינו והוא תובעה לאו דוקא דה"ה והיא תובעתו ואין כוונתו אלא לומר שתובעים זה את זה שלא ע"י אמצעי:

ומ"ש עוד בד"א כשנתגרשה מן הנישואין וכו' ג"ז מבואר שם ומ"מ תמיה לי מילתא דכיון דלהרא"ש אשת ישראל שנתגרשה מותרת לדור אפילו במבוי כמו שכתבתי לעיל משום דאפי' אם יבא עליה ליכא אלא איסור לאו א"כ כי אתו לקמן אמאי משמתינן להו וה"ל לרבינו לפרושי דבכהן שגרש את אשתו מיירי וכדפירש"י וא"נ באשת ישראל שאחר שגירשה נישאת ונתארמלה או נתגרשה דאיכא לאו מיהו אין לתמוה למה השמיט דין כהן שגירש לא תדור עמו במבוי וגם הא דאיתא בגמרא מי נדחה מפני מי ואסיקנא דהיא נדחית מפניו אפי' אם החצר של שניהם די"ל שסמך על שכתבה בסימן ו' וצ"ל שמ"ש לוה ממנה וכו' לאו אגרושת ישראל שלא נישאת קאי אלא דוקא בנישאת וכדפרישית ואאם גרשה השני קאי בדוקא שכן כתבה הוא ז"ל בסימן י' אהיכא דנישאת לאחר ובסימן ו' כתבה אאשת כהן ואפי' שלא נישאת משמע דגרושת ישראל שלא נישאת לית לן בה ודעת התוס' דמבוי גדול משכונה דשכונה לא הויא אלא ג' בתים והיינו טעמא דאם היה כהן לא תדור עמו במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל כי נישאת דחמירא סגי בהרחקת ג' בתים והר"ן הכריע כשיטת הרא"ש דשכונה גדולה ממבוי ובענין גרושת ישראל שנישאת ואח"כ נתארמלה או נתגרשה כתב שי"א שדינה כגרושת כהן וכדברי הרא"ש אבל ר"י ז"ל כתב דכיון דאפי' בא עליה אינו לוקה כדאי' בפרק י' יוחסין (עח.) אף במבוי רשאה לדור עמו אבל בחצר ודאי לא וכתב עוד הר"ן שכתבו התוס' בשם ר"י דאורליינ"ש דמבוי דשמעתין היינו מבוי סתם אבל מפולש דרבים בוקעים בו ליכא למיחש וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן ש"ס וכתב עוד הריב"ש שם דכונס מינקת חבירו שכופין אותו להוציאה בגט אסור לדור עמה במבוי דומיא דכהן שגירש אבל אין לאסור לדור עמה בשכונתו דומיא לישראל שגירש ונישאת לאחר. והרמב"ם בפכ"א מהלכות איסורי ביאה כתב דגרושת ישראל לא תדור עמו בחצר וגרושת כהן לא תדור עמו במבוי נראה שבמקום לא תינשא בשכונתו היה גורס לא תדור עמו בחצר וברייתא דלוה הימנה פירשה בישראל המגרש אף ע"פ שלא נישאת. כתוב בתשובות הרשב"א סימן ר"ט שאלתם יבם ויבמתו אם מותרת לדור עמו בבית אחד ולאכלו על שלחנו אחר חליצה ומעשה בא לידי באחד שהיתה בת אחותו וגיסו אהדדי מחמת שהיתה אוכלת על שלחנו בעוד בעלה חי וכן לאחר מיתתו מי הוו כארוס וארוסה דאסור בדגיסי אהדדי כדאיתא פרק האשה שנתאלמנה. תשובה מסתברא דאסור ואף ע"ג דאיכא קצת לחלק בין ארוס ליבם כל דחזי להו דגיסי אהדדי כי הני אסור ובתרומת הדשן סימן רמ"ג כתב על ראובן שגירש את אשתו ונשאה שמעון בעיר קטנה שאין יהודים אחרים דרים שם אלא אלו השנים ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים כשיש להם עסק ביחד נכנס ראובן לבית שמעון ושוהה שם שעה א' או ב' דאין איסור בדבר במה שהם דרים בענין זה וגם על מה שנכנס לביתו ושוהה שם שעה או שתים כתב דנ"ל דאין קפידא בזה ואין דבריו נראים לי בזו ואע"פ שהביא ראיה לדבריו אינה מכרחת. תניא באבל רבתי ספ"ב ב"ש אומר המגרש את אשתו לא ישרה עמה לא במבוי ולא בחצר אם היה מבוי של שניהם הופך פתחו לצד אחר ואם היתה חצר של שניהם מפנה זה מפני זה ומפנה אשה מפני איש בד"א בזמן שנשאו והכהנת אע"פ שלא נשאו בד"א מן הנישואין אבל מן האירוסין וכן החולץ ליבמתו לא יפנה מפני שאין לבו גס בה :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כי יקח וגו' ותנן ב"ש אומרים בסוף גיטין משנה וגמרא והרי"ף והרא"ש לא פסקו בפירוש הלכה כדברי מי ונ"ל דסמכו על מה שהביא מימרא דרב פפא דאמר ליה לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו דלר"ע ודאי פשיטא היא דיכול לגרשה אפי' לכתחילה אם מצא אחרת נאה הימנה ומאי קמיבעיא ליה ולב"ש נמי אפילו מצא בה דבר לא איבעיא לן כיון דלא מצא בה ערוה וכיון דאיבעיא ליה בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר והיינו לב"ה אלמא דהילכתא כוותיה וזהו שכתב הרי"ף ז"ל בסוף אותה מימרא ש"מ דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר לכתחלה לא יגרש כלומר דמכאן שמעינן להדיא דלית הילכתא כרבי עקיבא וזהו פשוט דהילכתא כבית הלל לגבי בית שמאי נ"ל:

ומ"ש דדרשי ליה לקרא כפשטיה כו' פי' והאי כי מצא משמש בלשון דהא:

ומ"ש וב"ה סברי אפילו הקדיחה תבשילו פי' רש"י שריפה ע"י אור או במלח.

ומ"ש דדרשי לקראי הכי כי מצא בה ערות דבר או ערוה או דבר פי' דב"ה נמי משמע להו האי כי בלשון דהא כב"ש אלא דמשמע להו ערות דבר דאו ערוה או דבר ואיצטריך ערות לומר שאפי' יוצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחיר ואיצטריך דבר דאפילו משום דבר רשאי לגרשה ומאי דלא כתב בהדיא או ערוה או דבר ה"ט כי היכי דלידרשיה נמי ערוה בדבר כלומר שאינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן בעדים ברורים אף כאן בעדים ברורים ולהאי דרשא לחוד לא אתי דמי כתיב ערוה בדבר אלא ודאי דלהכי כתב ערות דבר כי היכי דלידרשיה בתרווייהו דמשתמע או ערות דבר או דבר ומשמע נמי ערוה בדבר הכי איתא בגמרא לב"ה אבל לב"ש ה"ל ערות דבר כמו ערוה בדבר ודע דלב"ש פריך בירושלמי דמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ברורים ומשני לעבור עליו בשני לאוין תוספות. ור"ע סבר אפי' מצא אחרת וכו' פי' דלר"ע מפרש ליה להאי כי בלשון אם הילכך תרי מילי נינהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר כלומר א"נ שמצא בה ערות דבר ולדידיה נמי צ"ל דאיצטריך אם לא תמצא חן שאפי' משום מציאת חן רשאי לגרשה ואיצטריך ערות דבר שאפי' יוצאת משום ערוה מותרת לינשא לאחר ותוספות בשם ר"י כתבו דר"ע סבר כב"ש דערות דבר חדא מילתא הוא כלו' ערוה בדבר דלהאי דרשא לחוד איכתב דבר ובשם ה"ר אלחנן פירש דשפיר סבר ר"ע כב"ה למידרש נמי או ערוה או דבר ואיצטריך דבר דאי לאו דאייתא ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון א"נ ע"ש. והלכה כב"ה שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה אבל לא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה דכתיב כי שנא שלח:

בד"א בזיווג שני וכו' כך הוא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים וגם זה בסוף גיטין כי שנא שלח א"ר יהודה אם שנאתה שלח רבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני דאמר ר"א וכו' ופירש"י והר"ן אם שנאתה שלח כר"ע ומדברי רבינו נראה דלא ס"ל כפירושו משום דדוחק הוא לומר דרב יהודה דורש המקרא אליביה דרבי עקיבא דלית הילכתא כוותיה אלא ודאי דאליבא דב"ה דהילכתא כוותיה דורש המקרא שאם שנאתה מחמת שפשעה כנגדו בהקדחת התבשיל ישלחנה והמקרא נמי דייק כב"ה דכתיב כי שנא דבדבר זה ודאי שייך שנאה דאילו במצא אחרת נאה הימנה אינה משלחה משום שנאה אלא משום דלא איפשר ליה למיקם בסיפוקייהו דתרווייהו או משום שהשנייה אינה רוצה לינשא לו אא"כ יגרש הראשונה ומאי כי שנא ועוד דלב"ה כי שנא שלח אורויי לן דאעפ"י שהקדיחה תבשילו דיכול לגרשה היינו דוקא כשהיא שנואה בעיניו מחמת זה אבל אם אינה שנואה בעיניו אלא שמצא אחרת נאה הימנה אעפ"י שפשעה כנגדו אינו יכול לגרשה דהכי דייק קרא כי שנא שלח דדוקא כשהיא שנואה בעיניו ישלחנה ואיצטריך דבר ואיצטריך כי שנא איצטריך דבר לומר שאפי' שנואה בעיניו לא ישלחנה אא"כ פשעה כנגדו בדבר מה ואיצטריך כי שנא לומר שאפי' פשעה כנגדו לא ישלחנה אא"כ היא שנואה בעיניו ג"כ מחמת זה כנ"ל דעת רבינו וכן נראה מדברי הרמב"ם כמו שיתבאר בסמוך:

ומ"ש אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה כו' היינו כר' יוחנן שהבאתי דאמר שנוי המשלח ומוקמינן ליה בזיווג ראשון וכדאמר ר"א ודרשא זו נמי אליביה דב"ה הוא דהילכתא כוותיה וכן פירש"י והר"ן והיינו דוקא בפשעה כנגדו דאלו במצא בה דבר ערוה זו מצוה מן התורה לגרשה ואין המזבח מוריד עליו דמעות ואי בלא פשעה כנגדו כייפינן ליה נמי שלא להוציא כיון שאסור לגרשה ד"ת ואמאי קאמר דשנוי בלבד והמזבח מוריד עליו דמעות הא עדיפא מינה עביד דעבר אאיסור דאורייתא אלא ודאי דמיירי בפשעה כנגדו ואיצטריך קרא לאורויי לן דנהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מיהו שנוי הוא ומזבח מוריד עליו דמעות:

ומ"ש אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה וכו' ברייתא שם זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ופרומה משני צדדים ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות וגו' אלא דקשיא למה נקט רבינו קרא דגרש לץ וכו' ולא נקט קרא כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות כדנקט בברייתא ותו קשיא דבפרק הבע"י אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון והביאה הרי"ף והרא"ש סוף גיטין וכן כתב הרמב"ם בפ"י מה"ג אשה רעה בדיעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ וגו' ורבינו לא כתבה כל עיקר ונראה בעיני דרבינו ס"ל דאשה רעה דקאמר התם דמצוה לגרשה אינו לומר שלא נמצא בה שום פריצות כי אם שהיא רעה לבעלה שמצערתו ומריבה עמו תמיד וכדאמר התם ה"ד אשה רעה אמר אביי מקשטת ליה תכא ומקשטא ליה פומא רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה דא"כ קשיא במאי איירי אי בזיווג שני מאי איריא אשה רעה אפי' אינה רעה רק שהקדיחה תבשילו או פשעה כנגדו בשום דבר מצוה לגרשה שנאמר כי שנא שלח וכדדרש ר' יהודה אם שנאתה שלח ואי בזיווג הראשון קשיא נמי הלא מזבח מוריד עליו דמעות ומשמע דאפי' היא מצערתו לא ישלחנה כיון שלא נמצא בה ערות דבר אלא ודאי דהך אשה רעה דמצוה לגרשה אפי' בזיווג ראשון איירי באינה צנועה שנמצא בה פריצות אעפ"י שלא מצא בה דבר ערוה ממש מכל מקום מצוה לגרשה מדכתיב גרש לץ ולא איירי הכא באשה רעה דמקשטא ליה תכא כו' דאותה אשה רעה ודאי כיון שלא נמצא בה פריצות אין מצוה לגרשה בזיווג הראשון ורבינו שאמר אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ לא הביא המקרא לראיה על מצא בה ערות דבר שזה ברור הוא בתורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות כו' וכדאיתא בברייתא אלא על מה שאמר או פריצות כלומר אפי' אינו דבר ערוה ממש כהנך יוצאה וראשה פרועה וכו' דנקט בברייתא שעוברת על דת משה ויהודית אלא שאר פריצות מצוה לגרשה מדכתיב גרש לץ וכן מבואר בלשון הרמב"ם שהבאתי דאשה רעה דמצוה לגרשה מדכתיב גרש לץ היינו שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות ורעה בדיעותיה ואף על פי שאינה עוברת על דת משה ויהודית שלא נמצא בה דבר ערוה דההיא ודאי מצוה לגרשה מדכתיב כי מצא בה ערות דבר כמ"ש קודם זה בפי' ע"ש. ועוד יראה לי דרבינו סובר דההיא דמקשטא ליה תכא וכו' היינו פריצותא והיא גם כן בכלל גרש לץ ואפילו בזיווג הראשון וזה יותר נכון שהרי רבא גופא שאמר אשה רעה מצוה לגרשה הוא שאמר לשם ה"ד אשה רעה מקשטא ליה תכא כו' והיינו רעה בדיעותיה שמכוונת לצערן שלא לאכול עמו או לקלל ולגדף כל זמן סעודה כדי לצערו שכל אלה דעות רעות ואינה צנועה כבנות ישראל הכשרות וע"ד זה הם ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל:

ומ"ש והרמב"ם כתב אין למהר וכו' ולא נהירא נסחא משובשת נזדמנה לו בספרי הרמב"ם וכבר העיד על זה הב"י:

ומ"ש בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני בכל ענין שעבר וגירשה אין כופין אותו להחזיר שם א"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו ובעמוד והחזר קאי ומכלל דהכא מאי דעבד עבד ומשמע דעד כאן לא קא מיבעיא ליה אלא באם כופין אותו להחזיר אבל בכופין שלא לגרש פשיטא לן דכופין אותו אם בא לגרש לכתחילה ופשוט הוא:

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ברייתא דראב"י בפרק החולץ משום שנאמר אל תחרוש והביאו הרי"ף והראי"ש סוף גיטין וע"ל בסי' ב' שם נתבאר:

ומ"ש וכן היושב וכולי בסוף גיטין קרי עליה רבא אל תחרוש וגומר:

ויכול לגרשה בלא דעתה אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו משנה ריש פרק חרש ופי' הרמב"ם והסמ"ג ראש ה' גירושין דמדכתיב אם לא תמצא חן בעיניו למדנו שאין מגרש אלא ברצונו וממילא דהאשה דלא גלי לן קרא בה מידי מתגרשת ברצונה ושלא ברצונה:

ומ"ש לפיכך קטנה מתגרשת אף על פי שאין בה דעת אפילו קיבל אביה קידושיה וכו' פירוש כל זמן שלא הגיע לשתים עשרה שנים ויום אחד היא קטנה שאין בה דעת ודינה לכל דבר כחרש ושוטה שאין בהן דעת ואפילו הכי מתגרשת וכדתניא סוף פרק התקבל קטנה היודעת לשמור את גיטה דהיינו שמבחנת בין גיטה לדבר אחר מתגרשת ורבא נמי קאמר התם גבי שלש מדות דקטנה שהגיעה לפעוטות מתקדשת בקידושי אביה וה"ט כיון שהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינן בה והלכך אעפ"י שאין בה דעת כגדולה מתגרשת בקבלת עצמה ואפילו קיבל בה אביה קידושין ומת אעפ"י שקידושיה קידושין מן התורה דהא לא בעינן דעת אשה וע"ל בסימן קמ"א:

ומ"ש או חרשת כו' ג"ז משנה פרק חרש:

ומ"ש שנתקדשה כשהיתה פקחת לרבותא קאמר הכי דאע"פ דקידושיה דאורייתא אפ"ה מתגרשת ואצ"ל בחרשת ממיקרא דמתגרשת דכשם שכנסה ברמיזה כך יוצאה ברמיזה וטעמא דקטנה וחרשת הוא משום דמשלחה ואינה חוזרת קרינא בה ודבר תורה מתגרשת ומה שלא עשו תקנה בהן ה"ט דמאחר שיכולין לשמור עצמן שוב לא ינהגו בהן מנהג הפקר:

ומ"ש אבל נשתטית כו' גם זה שם משנה וגמרא וה"ט דכיון שאינה יכולה לשמור עצמה שלא ינהגו בה מנהג הפקר אעפ"י דיכולה לשמור גיטה דהיינו משלחה ואינה חוזרת ודבר תורה מתגרשת אפ"ה עשו בה תקנה אבל אם נשתטית עד שאינה יכולה לשמור את גיטה דהיינו שאינה מבחין בין גיטה לד"א אין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה וד"ת נמי אינה מגורשת:

וכתב הרמב"ם לפיכך מניחה כו' בפ"י מה"ג וכתב הר' המגיד שמ"ש לפיכך מניחה דברים פשוטים הם שבהרבה דברים שהן פחותים משטות אמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה א' כ"ש שטות ועל מ"ש ומאכילה ומשקה משלה וכו' כתב שטעמו שלא עשו תקנה אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בחיוב ממון לא חייבוהו לכן לחמה תאכל ושמלתה תלבש ויקרא שמו עליה לאסוף חרפתה ועל מ"ש שאינו חייב לפדותה ולרפאותה נראה טעמו לפי שכבר נתבאר פי"א מאישות דאשה שחלתה וא"ל הריני מגרשך ואתן ליך כתובתיך שומעין לו וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שהחכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו כו' ועל מ"ש אם גירשה ה"ז מגורשת כן אמרו בירושלמי לפי גירסתינו דלרבי יצחק דקאמר דשוטה ד"ת מתגרשת אלא שחכמים אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם עבר וגירש מגורשת ובגמרא פרק חרש מבואר דוקא ביודעת לשמור את גיטה אבל באינה יודעת לשמור את גיטה אינה מגורשת כל עיקר אפילו ד"ת וכ"כ הראב"ד גם הרב המגיד פירש כן דעת הרמב"ם ז"ל ודלא כמו שכתב במגדול עוז דלהירושלמי אם עבר וגירש מגורשת אפילו אינה יודעת לשמור את גיטה ושזאת היא דעת הרמב"ם דלא קי"ל הכי ובודאי היכא דד"ת אינה יכולה לגרש חייב בכל תנאי כתובה ואפילו ביודעת לשמור גיטה נמי באותן מקומות שפשט חרם דר"ג שלא לגרש אשתו בע"כ ואפי' אם חלתה לא יוכל לומר לה הריני מגרשך כו' כמ"ש למעלה בסי' ע"ט א"כ בנשתטית נמי חייב בכל חיובי ממון וכתב מהר"ש לורי"א וז"ל והאידנא דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא לישא אחרת אין לו תקנה כאשר פסק ראבי"ה הלכה למעשה וכתבתיו בספרי ביבמות עכ"ל וכ"כ עוד בתשובותיו סימן ס"ה ושם העתיק תשובת ראבי"ה ושחלק על רבינו שמחה וכן פסק מהרר"י מינץ בתשובותיו אכן קבלתי על שם הרב מהור"ר שכנא ז"ל שהתיר לישא אחרת הלכה למעשה דבמקום מצות פריה ורביה לא תיקן ר"ג כל עיקר גם חכמי ורנקבורט כתבו תשובה ארוכה ע"ז ונמנו להתיר והסכימו עמהם כל חכמי אשכנז ורוסי"א והיינו דוקא לייחד לה כתובה וליתן גט ליד אחד להיות שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפה ומ"מ כל הזמן שלא נשתפית חייב לייחד לה בית בפני עצמו ושישמרוה ממנהג הפקר וליתן לה מזונותיה וחייב בתנאי כתובה כדברי הרמ"ה ז"ל וכן כתב מהר"ם איסרלש דיש להקל להתיר לו לישא אחרת: ובעתים חלומה ועתים שוטה ונתגרשה בעת שהיא שפויה ממש יראה דלכ"ע מגורשת דיעבד לפי גירסתינו בירושלמי דלמ"ד משום גרירה עבר וגירש גירש ולמ"ד משום שאינה יכולה לשמור עתים חלומה יכולה לשמור ולפחות בדיעבד הויא מגורשת אלא שהב"י העתיק תשובת ר"ש בר' אברהם דנרא' ממנה דאינה מגורשת והוא על פי רבינו שמחה וראבי"ה דבירושלמי דגרסי בעבר וגירש למ"ד משום גרירה אסור והיינו נמי דרבי יצחק בפרק חרש דאמר ד"ת שוטה מתגרשת וכו' ולענין הלכה נראה בעיני דנקטינן לקולא כהרמב"ם והראב"ד ועוד יראה לכל הגירסות דאפי' מאן דאסר בירושלמי בעתים חלומה היינו לכתחלה אבל בדיעבד מודה דלא מחמרינן כולי האי אם גירשה בשעת חלומה ואף הרמ"ה לא קאמר אלא בשוטה גמורה ולא בעתים חלומה ועיין בדברי המחברים שפירשו הירושלמי מבואר כן והרב מהרש"ל החמיר הרבה גם בזה עיין בתשובתו הנ"ל ולענין מעשה יש להחמיר כדבריו ומ"מ דוקא לגרשה יש להחמיר אבל אם אינו מגרשה אלא נושא אשה אחרת עליה אף מהרש"ל מודה דאין בזה איסור וכמו שכתבתי לעיל בסימן א':

ומ"ש ומדברי הרמ"ה וכו' מבואר בטעמו גם מ"ש לבד מתשמיש המטה שאסורה פשוט הוא דודאי צריכים להפרישו ממנה שלא יתייחד עמה כי אין היתר לאיסורה בבדיקת פקחות ולא בהרגשה וכ"כ רבינו שמחה בתשובתו לראבי"ה:

ומ"ש וכיון דאמור רבנן לא יוציא לא מצי מפיק לה הכי איתא בכתובות פרק האשה שנפלו (דף פ"א) כיון דאמור רבנן לא לזבין אי זבין לא הוי זביניה זביני:

אשה שנתגרשה משום פריצות וכו' פשוט בסוף גיטין.

ומ"ש אין ראוי לאדם כשר לישאנה כ"כ הרמב"ם וכוונה לומר דאיסור ודאי ליכא אפי' נמצא בה ערות דבר ממש כמ"ש והלכה והיתה וגו' אלא דמ"מ אין ראוי ואפי' לא נתגרשה אלא משום פריצות לחוד ומשמע ודאי אבל נתגרשה משום שפשעה כנגדו ראוי לכל אדם לישאנה וק"ל:

הגרושה לא תינשא לאחר בכל אותה שכונה כולי ברייתא ספ"ב דכתובות המגרש את אשתו לא תינשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור במבוי אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כשכונה כך הוא גירסא בספרים שבידינו וכן בספרי הרי"ף וכן גירסת הרא"ש והר"ן ז"ל ופירשו דשכונה גדולה ממבוי מדתני כפר קטן נידון כשכונה ואם שכונה קטנה ממבוי וכי יש כפר שלא יהא גדול כמבוי אלא ודאי שכונה משכה טפי ואחריהם נמשך רבינו אכן ברמב"ם בפכ"א מהא"ב וסמ"ג לאויו קכ"ו מבואר שהיו גורסין וכפר קטן נדון כמבוי והוא גירסת רש"י כדמשמע בסמ"ג והוא נמי גירסת התוס' כמבואר בפסקי התוס' ולפי גירסא זו שכונה קטנה ממבוי וכן פי' התוס' להדיא שאינה אלא שלשה בתים והיינו מפני שאין סברא שיהא כפר קטן נדון בשיעור הקטן ומש"ה פי' רש"י וז"ל ואם היה כהן ואפילו לא ניסת לא תדור עמו במבוי שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו ע"כ דמשמע דתדור בשכונתו ומכ"ש במבוי א' ולאפוקי בחצר אחד דלא כאשר יתבאר בסמוך ואיכא למידק לפי' רש"י שכתב ואם היה כהן אפי' לא ניסת דמשמע דכ"ש אחר שנישאת לפי שהחמירו באשת איש וא"כ בישראל למה הקילו בנישאת שלא לאסור אלא באותה שכונה אבל לא במבוי וצריך לומר דמעלה עשאו בכהונה אבל התוס' פי' דבכהן דוקא בלא נישאת החמירו דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה כמו בישראל אם נישאת והרא"ש ז"ל אף שחולק על גירסת רש"י וס"ל דשכונה גדולה ממבוי מ"מ בהא ס"ל כוותיה שהחמירו באשת איש יותר מבאיסור לאו דלא כפי' התוס' ולפיכך בכהן כשלא נישאת או בישראל ונישאת וגירשה דליכא אלא איסור לאו אינה אסורה לדור יחד אלא במבוי אבל בשכונה שרי וכך הם דברי רבינו:

לוה ממנה וכו' ברייתא שם ופירש רש"י בהיותה תחתיו לוה מנכסי מלוג שהיה בידיה ובכהן שגירש את אשתו מיירי וכתב הסמ"ג ואין לנו ראייה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר אחד לפירושו עכ"ל וטעמו שאם היינו מפרשין הא דלוה ממנה כו' דאיירי בישראל ולא נישאת ואפ"ה אסורין לבא לדין יחד היה לנו ראיה ברורה דאסורין לדור בחצר אחד דמאחר שאסורין אפי' לבא לדין יחד דרך מקרה כ"ש דירה יחד בקביעות אבל לפירושו דאיירי בכהן איכא למימר דבישראל שרי בלא נישאת אפי' בחצר אחד אכן ממ"ש רש"י בשכונתו משמע להדיא אבל לא בחצירו כדפי' בסמוך וכן פסק הרמב"ם בפכ"א להדיא והר"ן ז"ל הוכיח כן מהסוגיא ע"ש גם הרב המגיד כתב כן ומה שפירש"י הא דלוה הימנה וכו' באשת כהן היינו מפני דבאשת ישראל ולא נישאת כיון דהקירוב הוא דרך מקרה ליכא למיחש כולי האי כמו בחצר א' אכן הרמב"ם ז"ל אוסר לבא לדין יחד אף בישראל ולא נישאת כמבואר בדבריו שכתב התם וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין וכו' דמשמע אף בישראל ולא נישאת ורבינו אע"פ שכתב בסתם מ"מ לא ס"ל כהרמב"ם אלא דוקא בנישאת ואיכא איסור א"א א"נ בנישאת ונתגרשה משני דאיכא איסור לאו לפחות התם הוא דאסורין לבא לדין יחד כמו בכהן ולא נישאת דאיכא נמי איסור לאו וכמבואר למעלה בסימן עשירי וכאן סתם דבריו בסמכו על מ"ש תחלה והב"י כתב שמ"ש רבינו כאן לוה הימנה אאם גרשה השני דסמיך ליה קאי אבל בלא נישאת לית לן בה ובסמוך מפרש דמוכרח לומר דמשמתינן להו דקאמר לא קאי כי אם להיכא שנישאת ולא גירשה. ומ"מ יראה דאף לרבינו ס"ל דדירה בקביעות בחצר אחד אסור אפי' לא נישאת דדוקא לדון יחד דרך מקרה לא חיישינן וטעמו של דבר דכיון דדרים יחד שמא יבא עליה באיסור נדה דומה למ"ש הרא"ש בפילגש שהיא בושה מלטבול כדלעיל בסימן כ"ו אי נמי משום פריצותא וק"ל:

ומ"ש משמתינן להו שם רב פפא אומר שמותי משמתינן רב הונא בריה דרב יהושע אומר מנגדינן להו ותימה דלמעלה כתב רבינו דמנגדינן להו כרב הונא וכאן פסק כרב פפא ונראה לי דרבינו מפרש דרב פפא ורב הונא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ותרוייהו מפרשי ההיא דלוה ממנה דאיירי בין בנישאת דאיכא אשת איש בין בכהן ולא נישאת ובין בישראל ונישאת וגירשה דאיכא לאו גרידא דבכל הני גווני אסורין לבא לדין יחד ורב פפא איירי היכא דאיכא חומרא דאשת איש דקי"ל בסוף קידושין בייחודי א"א דאין מלקין אותם כדי שלא תהא מוציא לעז על בניה ולכך משמתינן אותם ורב הונא איירי באיסור לאו דמלקין אותן על לא טובה השמועה ולכך למעלה בכהן כתב רבינו כרב הונא דמלקין וכאן בישראל ונישאת כתב כרב פפא דמשמתינן אותה ואיפשר דאף הרמב"ם והסמ"ג שכתבו היו מנדין אותן או היו מכין אותן מכת מרדות לזה כיונו מנדין אותו באיסור א"א ומלקין באיסור גרידא על לא טובה השמועה ולצדדין קאמרי וזה יותר נכון ממה שנאמר דספוקי מספקא להו הלכה כדברי מי כמ"ש הרב המגיד נראה לי:

דרכי משה[עריכה]

(א) דבמקום שמגרשה מן הדין צריכה לקבל גיטה ואע"פ שאין לו לפרוע הכתובה וכן הוא בתשובת הריב"ש וכתבתיו בסי' א' וע"ל ולקמן בסי' זה אימת יכול לגרשה בע"כ ועוד עיין ריש סי' קי"ח בתקנת טוליטולא אימת אינו יכול לגרשה בע"כ ובסמ"ק ריש סי' קפ"ד משמע דאפילו אם רצה ליתן לה כתובתה תקנת ר"ג שלא לגרשה אלא אם כן יש עדים שעברה ע"ד וכן נראה משם סוף סי' קפ"ט וכן משמע בהדיא בתשובת הרא"ש כלל מ"ב סימן א' וע"ש כי האריך בזה אמנם מלשון המרדכי ס"פ הבא על יבמתו לא משמע כן וע"ל סימן א' כתבתי דברי המרדכי ההוא ועיין בתשובת מהר"ם פדווה סי' י"ג מדינים אלו:

(ב) ואנן לא נהגינן כן עכשיו משום תקנת ר"ג שגזר על כן וכתב הכלבו ואם נתן גט לאשה בע"כ ונשאה האיש פטור ואינו נקרא עבריין נתן גט מרצונה ונמצא פסול יכול אח"כ לגרשה בע"כ עכ"ל כתב הרשב"א סי' תקנ"ז דגזירת הגאון לא הוי כשמוציא משום חשש זנות כגון נראה בה דברים מכוערים וע"ש וכן הוא במרדכי ריש המדיר וכן הוא בתשובת מהרי"ק שורש ק"ו דעוברת על דת מותר לגרשה בע"כ וכך הוא בתשובת מוהר"ם פדווה סימן י"ג וי"ט ובסימן ח' שם כתב דאף חרשת מותר לגרשה דלא גרע ממגרשה בע"כ. וכתב מהרי"ק בשורש ק"ז אשה שנולדו בה מומין אף על גב דאין יכול לגרשה בע"כ מכח תקנת ר"ג מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה ולא לתת לה כתובה ודוקא דאיכא רגלים לדבר דמאיסא עליו כו' וע"ש החילוקים שכתב בתשובת מוהר"ם פדווה סי' י"ג והאריך בזה ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב דאף על גב דתיקן הגאון שלא לגרש בע"כ מ"מ אם נולדו בה מומין ואילו היו באיש היו כופין אותו לגרש מדין התלמוד כופין גם אותה לגרש דלא עדיפא אשה מאיש וע"ל סימן קט"ו אימת מגרש האשה בע"כ:

(ג) ועיין בתוס' דף קי"ג ד"ה יצאתה:

(ד) ובתוס' ובאשיר"י ריש פרק חרש משמע שלא בדברי תשובה זו אלא משמע דבעתים חלומה ובעתים שוטה יכול לגרשה וע"ש וכן משמע במרדכי פרק התקבל ע"ד ובתוספות שם ובתשובת מהרי"ו סי' נ"ב משמע דיש להחמיר כדברי הרשב"א וכ"ש בשוטה גמורה דאינה מגורשת אפי' בדיעבד ודלא כהרמב"ם דמתיר בדיעבד וע"ש וכתב עוד שם דאפילו במקום דליכא למיחש שינהגו בה מנהג הפקר אפ"ה אין לחלק דלא פלוג רבנן בתקנתן. וע"ל סימן קמ"א וכתב מהרא"י בפסקיו סימן רט"ו על עתים שוטה ועתים חלומה וכבר עשה החכם ונתן הגט מפני שהיה נראה לו שתשאר בחלימותיה ויצא הדבר להיתר לא מהדרינן עובדא:

(ה) אמנם בתשובת מהרי"ו סי' מ"ב כתב דמי שהוא שוטה בשאר דברים אע"פ שאינו לן בב"ה או קורע כסותו אפ"ה מיקרי שוטה עכ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ם ואכתוב דבריו לקמן סימן קכ"א וע"ש ריש הסימן ובסופו כתבתי מזה:

(ו) וכ"כ ב"י לעיל סימן ע' כ' תשובת הרשב"א דאם נשתטית אחר הנישואין חייב במזונותיה ורפואתה ואע"פ דאינה יכולה לעשות מלאכה חייב לזון את אשתו חולה כבריאה עכ"ל:

(ז) וע"ל סימן ו' שכתב הטור דמכין אותו מכת מרדות:

(ח) ובתשובת מוהר"מ פדו"ה סימן י"ז מתיר כל זמן שלא חלץ אבל לאחר שחלץ אסור אם גס בה כמו בארוס שגירש ארוסתו: