מגילה ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה אמר רב אמגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי ומי אמר רב הכי והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם ערב שבת זמנם והא שבת זמנם הוא אלא לאו הכי קאמר שלא בזמנם כזמנם מה זמנם אפי' ביחיד אף שלא בזמנם אפילו ביחיד לא לענין מקרא מגילה בעשרה אלא מאי ערב שבת זמנם לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה הא קמ"ל דערב שבת זמנם הוא:
מתני' באי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין גאע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ומתנות לאביונים א"ר יהודה דאימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה:
גמ' תנא עשרה בטלנין שבבית הכנסת:
באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין:
מ"ט אמר רבי אבא אמר שמואל אמר קרא ולא יעבור ואמר רבי אבא אמר שמואל המנין שאין מונין ימים לשנים שנא' (שמות יב, ב) לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים ורבנן דקיסרי משום ר' אבא אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים שנא' (במדבר יא, כ) עד חדש ימים ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים:
אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין:
ותשעה באב אקדומי פורענות לא מקדמי זחגיגה חוהקהל משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו תנא חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין בשלמא חגיגה דאי מיקלע בשבתא מאחרינן לה לבתר שבתא אלא זמן חגיגה מאי היא אמר רב אושעיא הכי קאמר חגיגה בשבת ועולת ראייה אפילו ביו"ט דזמן חגיגה מאחרין מני ב"ש היא דתנן [ב"ש אומרים] מביאין שלמים ביו"ט ואין סומכין עליהן אבל לא עולות וב"ה אומרים טמביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן רבא אמר חגיגה כל זמן חגיגה מאחרין טפי לא דתנן ימי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך את כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג כעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו רב אשי אמר חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין לואפי' עצרת דחד יומא מאחרין דתנן מודים שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים
רש"י
[עריכה]שמחה - של מאכל ומשתה:
בזמנה - בי"ד מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס:
שלא בזמנה - כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה דבעינן פרסום ניסא:
ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה - מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי ניסא אבל אי לא אשכח עשרה לא אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרותה בעשרה:
וחש ליה רב להא דרב אסי - וחזר על עשרה וקיבצן:
ערב שבת זמנם הוא - משמע שהוא זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת הגדולה מדלא קאמר מקדימין לערב שבת להכי קשה ליה והא שבת זמנם הוא שהרי י"ד הוקבע לפרזים אלא להכי נקט האי לישנא דתשמע מינה הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו ואף על פי שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן:
מתני' באלו אמרו - בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל י"ד בשבת:
אבל זמן עצי כהנים והעם - האמור במס' תענית (דף כח.) שהיו משפחות של ישראל שקבוע להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהן אם חל להיות בשבת מאחרין ליום מחר וכן תשעה באב שחל להיות בשבת והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרינן במסכת ראש השנה (דף יח:) רצו מתענין רצו אין מתענין:
וחגיגה - אם חל יום טוב בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר שהרי יש לה תשלומין כל שבעה וכן הקהל את העם שהיה בשנה ראשונה של שמטה במוצאי יום טוב האחרון של חג כדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה (דברים לא) כדאמרינן במסכת סוטה (דף מא.) שהיה המלך קורא בתורה ספר משנה תורה וכל העם חייבין לבוא ולהביא את טפם כדכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף ובשבת אי אפשר ומעבירין אותו למחר ובגמרא ירושלמי מפרש דהא דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה כדתנן בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה ופרכינן התם וליעבדה מאתמול ומשני דחיקא ליה עזרה:
ולא מקדימין - טעמא מפרש בגמרא:
גמ' עשרה בטלנין - שבבית הכנסת שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת דאמר מר במסכת ברכות (דף ו:) כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה וכו':
מנין שאין מונין ימים לשנים - כגון דאמר קונם יין שאני טועם לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן הבא אע"פ שעדיין יש י"א יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה או פעמים שאנו עושין חדשים חסרין:
שעות לחדשים - כגון האומר זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חדש זה והיה חדש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה:
אכתי לא מטא זמן חיובייהו - ואם יקדימוה לא יצאו ידי חובתן וכן עצי כהנים שקבוע להן זמן קבוע בנדרים:
בשלמא חגיגה - דקתני מאחרים אי איקלע בשבת:
אפילו ביום טוב דזמן חגיגה הוא - שמותר להקריב שלמי חגיגה ואפילו הכי מאחרין עולת ראייה עד חולו של מועד והכי משמע לישנא דברייתא חגיגה מאחרין ועוד יש דבר אחר שהגיע זמנו מאחרין אותו יום אף שהוא זמן חגיגה ואיזו זו עולת ראייה שהיא חובת רגל כדכתיב לא יראו פני ריקם (שמות מ) ואמרינן במסכת חגיגה (דף ז.) לא יראו פני ריקם בעולות וזבחים ואפ"ה בי"ט לא קרבה וב"ש היא דאמרי אין מקריבין בי"ט עולה היכולה לבא למחר ואפילו היא חובת הרגל:
מביאין שלמים בי"ט - שהן מאכל אדם בי"ט וכתיב אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב):
ואין סומכין עליהן - שהסמיכה שבות היא דתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה ועל אלו שיקריבו בי"ט יסמכו מאתמול דלית להו לבית שמאי תכף לסמיכה שחיטה:
אבל לא עולות - אין מביאין דסברי לכם ולא לגבוה:
ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות - ומה אני מקיים לכם לכם ולא לנכרים:
כל זמן חגיגה - כל הרגל עד י"ט האחרון רשאי לשהותה:
רב אשי אמר חגיגה כל זמן שנאמרה בו חגינה מאחרין - אם באה בשבת ואפילו עצרת שאינה אלא יום אחד תשלומין יש לה כל שבעה ועדיין יש לה זמן ליקרב:
ומודין בעצרת שחל להיות בשבת - במסכת חגיגה (דף יז.) נחלקו בעצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח של עצרת אחר השבת ובית שמאי לטעמייהו דאמרי עולות אין מקריבין ביום טוב הלכך לא יקריבו עד לאחר שבת ובית הלל אומרים אין לה יום טבוח אין צריך להמתין ליום טבוח שהשלמים [ועולות] קריבין בי"ט ומודין בעצרת שחל להיות בשבת שאין עולת ראייה ושלמי חגיגה קריבין בשבת וממתין ליום טבוח של קרבנות היום לאחר השבת אלמא יש תשלומין לעצרת:
תוספות
[עריכה]הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי. מכל מקום הלכתא כוותיה דרב דהא ר' יוחנן איתא כוותיה פרק שני (דף יט:) דקאמר הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים (יצא) ומסיק הא ביחיד הא בצבור אלמא שקורין אותה ביחיד וכן הלכה דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכ"ש הכא דקיימו בחד שיטתא ועוד דרב אסי תלמיד דרב הוה ורבינו יוסף איש ירושלים פסק דאף ביחיד צריך לברך וכן נמצא בתשובת רש"י שהשיב נראה בעיני דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אחד מברך ואחרים שומעין וכן נראה לומר מאחר שהוכחנו קריאתה ביחיד אי איתא שאין בה ברכה [ביחיד] הוה ליה לפרושי (לקמן כא:) מאי מברך דאמר בצבור:
עולת ראייה אפי' בי"ט מאחרין. הקשה הר"ר אלחנן מהא דאמרינן פרק קמא דביצה (דף יב. ושם) השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ומסיק דאמר לך מני בית שמאי היא וכו' וקשה אמאי לא תני עולת ראייה דהוי רבותא טפי דאף על גב דהוי צורך י"ט לוקה אליבא דב"ש ואין לומר דלהכי נקט עולת נדבה לאשמועינן דאפילו הכי שרו בית הלל זה אינו דהא בפרק שני דהתם (דף יט. ושם) מוכח בהדיא דלא נחלקו ב"ה על עולה [שאינה] של י"ט דודאי אינה קריבה בי"ט ואם כן קשה אמאי נקט עולת נדבה וי"ל דלהכי נקט עולת נדבה למידק הא שלמי נדבה אינו לוקה כיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש אבל איסורא מיהא איכא משום דכתיב לכם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מגילה/פרק א (עריכה)
כה א מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ז', סמ"ג עשין דרבנן ד, טור ושו"ע או"ח סי' תר"צ סעיף י"ח:
כו ב מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ח', סמ"ג עשין דרבנן ד:
כז ג מיי' פ"ב מהל' מגילה הלכה י"ג:
כח ד מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ח':
כט ה מיי' פ"א מהל' קידוש החודש הלכה ב', (ופ"י מהלכות נדרים, טוש"ע י"ד סי' רכ סעיף ד ה ו ז):
ל ו מיי' פ"ה מהל' תענית הלכה ה', סמ"ג עשין דרבנן ג, טור ושו"ע או"ח סי' תק"נ סעיף ג', וטור ושו"ע או"ח סי' תקנ"ב סעיף י':
לא ז מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ח':
לב ח מיי' פ"ג מהל' חגיגה הלכה ז':
לג ט מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ח' והלכה ט:
לד י מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ד':
לה כ מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ו':
לו ל מיי' פ"א מהל' חגיגה הלכה ז':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מגילה/פרק א (עריכה)
אבל שמחה שהיא סעודת פורים לא תהא אלא בזמנה שהוא יום י"ד באדר:
אמר רב מגילה בזמנה כלומר בי"ד קורין אותה אפי' ביחיד שלא בזמנה כגון י"א י"ב י"ג שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה וקי"ל כרב. דהא ר' יוחנן אמר בפירוש בפירקין דלקמן (דף יט א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ולא אמרו אלא בצבור. לאו מכלל דסבירא ליה שקורין אותה ביחיד. רב אסי אמר אפילו בזמנה בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב ולא קראה בזמנה אלא בעשרה כרב אסי.
ואקשינן ומי אמר רב שלא בזמנה קורין אותה בעשרה כלומר הקורין אותה ביום הכניסה כגון הכפרים וכיוצא בהן אין קורין אותה אלא בעשרה והאמר [רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת] משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ע"ש זמנם. ע"ש זמנם והא שבת זמנם. ופרקינן הכי קאמר ע"ש שהוא שלא בזמנו של קריאת המגילה קורין אותה כבזמנו מה זמנו אפי' ביחיד כך שלא בזמנו אפי' ביחיד.
ודחינן לא לענין מקרא מגילה בעשרה. ושלא בזמנה היא ואלא מאי ע"ש זמנם. כלומר שקורין בע"ש המגילה כאילו זמנם הוא. ולאפוקי מדרבי דאמר כל הנדחין ידחו ליום הכניסה קאמר דע"ש זמנם ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי קי"ל כרב דאמר אפי' ביחיד:
מתני' איזוהי עיר גדולה כו'. תנא עשרה בטלנים בכנסת. פחות מיכן הרי זה כפר:
ירושלמי י' בטלנים בכנסת ממלאכתן א"ר כגון אנו שאנו צריכין תלמוד א"י רבי בא בש"ר יהודה כל שאמרו חכמים ידחה ממקומו ויקרא ובלבד בעשרה. ואנן חמין רבנן קורין אפי' ביחיד. הלכך קורין השתא אפי' ביחידי. ועוד הא"ר בא אנן חמון רבנן קורין אפי' ביחיד וקי"ל מעשה רב. מר רב צמח זצ"ל כתב בש"צ הקורא את המגילה שקורא וכורך כס"ת ורבינו האי זצוק"ל אמר מנהגא דחזינן קורא ופושט כאגרת אבל קורא וכורך כס"ת לא חזו לנא לתלמודינו הכי. כפר שאין בו י' תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר.
באלו אמרו מקדימין קריאת מגילה ותרומת שקלים דכתיב ולא יעבור אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח וספק מילה וזמן עצי כהנים חגיגה וט' באב והקהל מאחרין ולא מקדימין.
מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים וכן אין מונין שעות לחדש אלא ימים שנאמר עד חדש ימים.
אבל זמן עצי הכהנים ט' באב חגיגה והקהל [מאחרין] אותם אחר שבת מ"ט ט' באב לא מקדימין פורענותא הוא חגיגה והקהל אכתי לא מטא זמן חיובייהו.
תנא חגיגה כל זמן חגיגה מאחרין ואוקמה רב הושעי' הכי אי איקלע יו"ט בשבת דוחין את החגיגה שהיא שלמים באחד בשבת אבל אי איקלע בחול אע"ג דמביאין חגיגה שהוא זמן חגיגה כלומר לשחוט ולאכול חגיגה בלבד וכל כיוצא בה שנאכלים הוא מותר אבל עולת ראיה דוחין אותה למחר וזו ששנינו בתוספתא ב"ש היא דתנן ב"ש אומרים מביאין שלמים וסומכין עליהן אבל לא עולות כו'.
רבא אמר כך פירושה חגיגה כ"ז חגיגה מאחרין כלומר כל ימי החג מאחרין מיום לחבירו אבל אם שלמו ימי החג לא דתנן מי שלא חגג (גרסינן) ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו עד יו"ט אחרון של חג עבר הרגל כו'.
רב אשי אמר הכי קאמר אפי' עצרת דחגיגתה חד יומא הוא אי איקלעי בשבת מאחרין חגיגה למחר כדתנן ומודין שאם חל להיות בשבת שיום טבוח לאחר השבת וזו המשנה אחרים היא שאומרים אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים ואין הלכה כמותם:
אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד: קשיא לרב מפני מה הקלו לכפרים ולעיירות שאין בהן עשרה בטלנין להקדים ליום הכניסה, דבשלמא לרב אסי הקלו כדי לקרותה בצבור מפני שאינן מתאספין אלא ביום הכניסה והם צריכין לקרות בעשרה, אלא לרב מאי טעמא כל יחיד ויחיד יקראוה במקומן. ועוד הא כתיב (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה ומכאן סמכו של בית רבי ומתבטלין מתלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה (לעיל ג, א) כלומר כדי שיקראוה ברבים. והא דרב אסי ודאי למצוה מן המובחר ולכתחילה קאמר הא בדיעבד יצאו, אלמא לרב אפילו לכתחילה אינו צריך עשרה אלא אפילו ביחיד. ויש לומר דאפילו רב מודה הוא שצריך לקרותה עם הציבור משום דברב עם הדרת מלך ופרסומי ניסא ברבים אלא שלא הטריחוהו חכמים לאסוף ולכנוס עשרה כדי לקרותה, והלכך בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה ותלמוד תורה ובאין לשמוע עם הציבור ואף על פי שיש בבית הועד אפילו עשרה ואפילו מאה כשל בית רבי משום דברוב עם הדרת מלך, ומהאי טעמא נמי ראוי שיתקנו לבני הכפרים הקדמה ליום הכניסה כדי שיקראוה ברבים ויהא שם פרסום הנס יותר אבל שיהו צריכין לטרוח ולחזר לא. ורב אסי סבר דהקדמת הכפרים ובני העיירות שאין שם עשרה בטלנין מחמת כך הוא, מפני שאין קורין אותה אפילו בזמנה אלא בעשרה.
ודומה לזה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"ג ע"ש), ר' אבינא בשם ר' אסי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד עשרה ר' חנינא אמר איתפלגון ר' הונא ור' יהודה חד אמר ובלבד בעשרה וחורנא אמר אפילו ביחידי, מתיב מאן דמר ובלבד בעשרה למאן דמר אפילו ביחידי עד שהוא במקומו יקרא, ונראה לי פירושא דר' אבינא בשם ר' אסי סבירא ליה כמסקנא דרב דבזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, ור' הונא ור' יהודה איתפלגון בה, חד אמר שלא בזמנה בעשרה כמסקנא דרב וחד אמר אפילו שלא בזמנה ביחיד כסברא דמקשה וסבר דאפילו שלא בזמנה קאמר רב ביחיד. ואותיב מאן דמר בעשרה למאן דמר ביחיד עד שהוא במקומו יקרא, כלומר בני הכפרים שהתירו להם להקדים למה הלכו בהם אחר יום הכניסה דמשמע דהוי טעמא כדי שיקראו מיהא בעשרה עד שהוא בכפר במקומו יקרא ביחיד, דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה דטעמא דהקדמה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים וכיון שכן אף הן יקראו ביחיד במקומם קודם ארבעה עשר כדי שיספקו בארבעה עשר מים ומזון לאחיהם שבכרכים ובעיירות. ואהדר ליה ר' יודן אם כן סלקת מתניתין (לעיל ב, א) דקתני באחד עשר בשנים עשר וכו', כלומר אם כן בטלת מתניתין דקתני זמנים הרבה, דאם כן לא יקראו אלא יום אחד לפני העיירות כדי שיספקו להם ביום י"ד, אלא דכיון שהוצרכו לתקן להם הקדמה בדין הוא שיתקנו להם ביום הכניסה כדי שיקראו באסיפת עם והדרת מלך ואף על פי שהקורא שלא בזמנה יכול לקרות אפילו ביחיד. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דבזמנה מיהא אפילו ביחיד כרב, וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל, כך נראה לי.
שלא בזמנה בעשרה: יש מפרשים שלא בזמנה במקדים ליום הכניסה. וליתה, דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה (ראה לעיל ב, א). אלא בשחל בשבת לבני העיירות או שחל בערב שבת לכרכין שמקדימין וקורין בערב שבת, וכאידך דרב דאותבינן מינה הכא עלה דאמר רב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנה היא, דאלמא ההיא דשלא בזמנה בכי האי גונא היא. כתוב בספר המאור: תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר, כתב עלה הרב ר' אפרים ז"ל דהא דרב ורב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בערב שבת לבני כרכים, אבל בי"ב ובי"א ליכא למיקרי כלל דהא בטלו להו, ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי"ג בלבד, אלו דברי הרב ז"ל, ואני אומר הוא הדין לי"ב וי"א, וכדאי הוא רבי עקיבא סתימתאה (לעיל ב, א) לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש ויוצא לדרך שמאחר שהתירו לו בי"ג הוא הדין לי"ב וי"א.
ובירושלמי (פ"א ה"ג) גרסינן ר' בא בשם רבי יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה. ותו גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, וברייתא פליגא עליה במשמעה. אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה. עד כאן לשון הרב בעל המאור ז"ל. ובגירסת הספרים שלנו לא גרסינן בברייתא י"ג אלא בי"ד, והכי תניא התם [בתוספתא] בריש פרק קמא (ה"ב) יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קוראין בי"ד, ואף בלשון הזה מצאתיה בחבור הרב בעל העיטור. ומסתברא לי דלבני הכרכין היא שנוייה, ולומר שאילו רצו לפרש בי"ד קוראין בו ביום ומשום דיום ארבעה עשר זמן קריאה לכל היא וכדאיתמר בהדיא בירושלמי (פ"א ה"ג) גבי חל להיות [ארבעה עשר] בערב שבת, אבל דבני עיירות אפשר דלא יקראו לעולם אלא בי"ד, שאילו בי"ג כיון דזמן מלחמה היה ולא היה ביה נייחא לא שרינן למקרא ביה משום דבעי למיפק באורחא. ומיהו אפשר דאפילו לבני עיירות יקדימו בי"ג, כדרך שמקדימין בשחל להיות בשבת דערב שבת זמנה ואליבא דרב וכתנא קמא דרבי.
אבל מכל מקום הירושלמי שכתב דרך אחרת יש לו ולא פליגא אברייתא ולא מן השם הוא, דלאו ברוצה לצאת קודם ארבעה עשר שהוא זמנו קאמר שאם כן הוה ליה למתני אין קורין אלא בי"ד כדרכן, ובפרקין דלקמן (פ"ב ה"ג) איתיה גבי בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך והכין גרסינן התם: ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו, ולא מתניתא היא (לקמן יט, א) בן עיר שהלך לכרך, מתניתא בשהיה בכרך ומה צריכה ליה בשהיה בעיר, אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, אמר ר' מונא בעתיד לחזור למקומו אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים (אסתר ט, יט) פרוז היה באותה שעה עד כאן בירושלמי, אלמא פירוש הירושלמי ממקומו הוא מוכרע דלאו ברוצה לפרוש קאמר אלא במי שהוא במדבר או בספינה ואינו עכשיו לא בן עיר ולא בן כרך היאך יקרא, ואמרו שיקרא בי"ד במקומו כדרכו ואמר ר' מונא ובשדעתו לחזור למקומו. ונראה לי פירוש הירושלמי, ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו בלילי ט"ו, וקא סלקא דעתך דבבן עיר שהלך לכרך קאמר ודעתו להתעכב שם בלילי ט"ו, כלומר דעתו לעקור דירתו מן העיר שלא לשוב שם לילי ט"ו אלא שיתעכב כאן בכרך, ועל כן השיב לו ולא מתניתא היא בן עיר שהלך לכרך, ואהדר ליה כי קא מיבעיא ליה בשהוא בתוך העיר אלא שיש בדעתו לעקור דירתו מכאן ולקבוע דירתו בכרך בלילי ט"ו דדילמא אזלינן בתר דעתא כאילו נקבע שם, ואף על גב דקתני במתניתין (לקמן שם) בן כרך שהלך לעיר דילמא סבירא ליה פירושא דמתניתין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט"ו אבל כאן בשדעתו להשתקע שם בלילי ט"ו דילמא הוה ליה מעתה כבן כרך, והיינו דקא מיבעיא ליה אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם בארבעה עשר קורא בארבעה עשר כמקומו, שלא תאמר כיון דמיבעיא ליה אפילו במי שעומד בתוך העיר אינו כבן עיר אלא כבן כרך שדעתו ללכת שם ואף על פי שעדיין לא הוקבע שם אם כן אף מי שהוא פורש בים אף על פי שלא קבע דירתו במקום אחר מכל מקום אינו בן עיר עכשיו ולא בן כרך ויהיה פטור מכלום, דהא איכא דפטור מכלום כאותה שאמרו שם בירושלמי (עיין שם) בן כרך שעקר דירתו בלילי י"ד נפטר כאן וכאן, ואפילו הכי במפרש ויוצא לדרך מחייב כבן עיר דמכל מקום דעתו הוא לחזור במקומו, והיינו דאמר ר' מונא והוא שדעתו לחזור במקומו הא לאו הכי אלא שדעתו לדור בכרך פטור כאן וכאן שהרי עקר דעתו מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה, פירוש: ר' פנחס חזר להשיב בעיית ר' יודה ואמר דקורא הוא כבן עיר, דלא יהא אלא שהוא בן כרך ממש והלך לעיר וכשהוא שם לילי ארבעה עשר קורא הוא עמהם דפרוז בן יומו נקרא פרוז. כך נראה לי פירושו.
מתני': אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר: כלומר ומקדימין ליום הכניסה, ואף על גב דלגבי כפרים שנינו, אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא, חד טעמא הוא דבני עיירות נמי כל שאין שם עשרה בטלנין אף על פי שאין מתכנסין בשאר הימים בבתי כנסיות מתקבצין הן ונכנסין בבתי כנסיות לקריאת התורה בשני ובחמישי והקלו להם להקדים שלא יטרחו לקבץ ולכנוס הרבים בי"ד ויתבטלו משמחת היום. ואם תאמר ומה הפרש יש בין כפרים לעיירות, שאף בכפרים כל שיש שם עשרה בטלנין שבבית הכנסת אף הן אינן מקדימין. יש לומר דאין הכי נמי, אלא מתניתין אורחא דמילתא קתני לפי שאין דרך הכפרים להיות שם עשרה בטלנין.
ופירוש עשרה בטלנין, אנשים בטלים ממלאכת השוק מכינים עצמם לתפלה בבית הכנסת ואף על פי שאין ממונין לכך, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש) תני עשרה בטלנין ממלאכתן בבית הכנסת ר' יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכין אלא לתלמודו, עד כאן בירושלמי.
ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין לנו עשרה בטלנין ידועים ולא בטלנין ממלאכתן כיון שנהגו בכל מקום להכנס לבית הכנסת בשעת תפלה ערב ובקר הרי זה כמקום שיש שם עשרה בטלנין ואפילו לרבי עקיבא, אלא שאין אנו צריכין לכך דהא בטלה הקדמה (ראה לעיל ב, א).
באלו אמרו מקדימין: פירוש באלו בני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנין, אי נמי באלו בשחל בשבת ובערב שבת. אבל בירושלמי (פ"א ה"ד) גרסינן באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת המגילה ותרומת שקלים, וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו.
וגרסינן תו התם וכתבו גם הרב ז"ל בהלכות (שם) אבל סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה (אסתר ט, כב) את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ולא נתברר לי פירושו, דהא כתיב (שם פסוקים כא, כז, כח, לא) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בזמניהם ולא יעבור, ועשיה היינו סעודה וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה ונעשים לסעודה, וכי תימא הני מילי בני כרכים לא יעברו עד ששה עשר דלא יעבור לששה עשר קאמר אבל עיירות מאחרין עד חמשה עשר, הא נמי לא אפשר חדא דזמנו של זה לא זמנו של זה (לעיל ב, ב), ועוד דאם כן אף לקריאה נימא כן ובגמרא אמרו באלו אמרו מקדימין מאי טעמא דכתיב ולא יעבור ואתרוייהו קאי. ועוד דהא תניא אבל שמחה לא תהא נוהגת אלא בזמנה, ומשמע לכאורה דלאו למקדימין בלבד קאמר אלא כללא הוא לכולהו.
והקהל מאחרין וכו': ירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש): ר' בא בריה דר' חייא בר בא בשם ר' יוחנן מפני התקיעות. ר' יצחק בריה דר' חייא אמר מפני הבימה, ויעשו אותה מאתמול שלא לדחוק את העזרה, אמר ר' מתניה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ (דברים טז, כא).
אמר רב וכו' ונראין דברים שלא חלקו אלא לכתחלה אבל בדיעבד דכ"ע אפי' ביחיד יצא דהא אמרי' לקמן אמר ר"י הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד יצא אלמא מגלה נקראת בזמנה מיהת ביחי' בדיעבד ומסתמא לא פליג רב אסי אר"י והכי משמע מפשטיה דלישנא דרב ורב אסי לכתחלה הוא דפליגי ואע"ג דתניא דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כלם מבטלין מעבודתם ובאין לשמוע מ"מ דהיינו כדי לקרותה בציבור אפ"ה לא ק' לרב דמודה רב שמצוה מן המובחר לקראתה בציבור דרוב עם כל מאי דאיפשר משום פרסומי ניסא ומשום ברוב עם הדרת מלך אלא שהוא אומר דבזמנה מיהת אינו חייב לטרוח ולקבץ עשרה מן השוק ורב אשי סבר שחייב הוא לחזור אחר י' אפי' בזמנה וכן נראה בירושלמי בכולהו אמוראי דהתם אזלי בשיטתיה דרב ושמואל דהלכה כותיה כדפסק הרי"ף ז"ל מיהו לאו מטעמא דידיה דהא פרישנא דהא דר' לא פליג אדרב אשי ואע"ג דחש לה רב אשי לפנים משורת הדין הוא דעבד:
ומגלה שלא בזמנה דקאמר פרשי ז"ל דהיינו י"א וי"ב וי"ג דבני כפרים ותי' דהא בטלה ליה הקדמת כפרים דהא קי"ל כרבנן דאמרי אין קורין אותה אלא בזמנה והיכי שקלו וטרו רב ורב אסי אליבא דר"ע ויל דעיקר פלוגתא דידהו היינו משום מגלה בזמנה ובהא הוא דפליגי ואידך נקטי ליה אגב גררא ואחרי' פי' דהאי שלא בזמנה היינו כשחל י"ד או ט"ו בשבת שהכרכים או העיירות מקדימין ליה או לע"ש ונכון:
ולענין המפרש בים והיוצא בשיירא אי' מרבנן ז"ל מ"ד שדינו ככפרים דמקדים לקרות ביה בי' ומסייע מן התוס' דתניא המפרש בים והיוצא בשיירא קורא בי"ג וי"ג לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וה"ה לי"א או לי"ב דמ"ש וזה דעת בעל המאור זקנו של מורי רבינו נר"ו:
ואיכא מ"ד כיון דבטלה להקדמת כפרים ליכא מאן דקרי בי"א ולא בי"ב אלא בי"ג קורא אם הוא בן עיר דהא כשחל י"ד להיות בשבת קורין בע"ש אליבא דת"ק ולא דחינן י"ד לה' שהוא י"ב אלא כשיש שם כפרים והיינו דנקט בתוס' י"ג דוקא ויש נוסחא דגרסי' בה בי"ד וכן הוא בבעל העטור ומפרשי לה בבן כרך שבא לפרוש שקורא ביד כבן עיר שי"ד הוא זמן הרוב אבל בזמן אחר לא קרי כלל לא בן עיר ולא בן כרך והדעת מכרעת כלשון הראשון דהא לא בטלו הקדמת כפרים אלא מטעמא דמסתכלין בה וביחוד זה דליכא למיחש להא מוקימנא אדיניה דכיון שרוצה לפרוש בים או ליבשה אין לך בן כפר גדול מזה:
גרסינן בד"ה מי שהיה עובר אחורי ב"ה וכו' דמצוות אין צריכות כוונה ואע"ג דקאי חוץ לב"ה דלא עביד צרוף בהדי צבור שאין צרוף אלא בעומדין כלן ברשות א' כדאיתא פרק כל גגות הא קי"ל הכא דלא בעינן י' בדיעבד ומתני' בדיעבד הוא ואפי' לסברא דהרי"ף ז"ל דמפרש דברי רב אסי דאפי' בדיעבד בעי' י' אפ"ה א"ל דלגבי מגלה דכיון דליכא שנוי קריאה וברכות בין יחיד לצבור ואין אנו צריכין צרוף גמור משום דבר שבקדושה אלא שאנו רוצים י' משום פרסומי ניסא אע"ג דקאי בחוץ לב"ה וכה"ג לא חשיב צרוף בעלמא הכא סגי כיון ששמע מגו י' דאית להו פרסומי ניסא כנ"ל ותו לא מידי:
מתני' אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלנים פחות מכאן הרי זה כפר לישנא מוכרח דלענין עיר גדולה גופא ממש קאמר שאין בה י' בטלנים דינה ככפר להקדים ליה ואע"ג דטעמא דהקדמת כפרים מפני שמספיקין מים ומזון לאחיהם עיקר טעמא לפי שיהיו פנויים בי"ד לשמחתם שלא יטרחו לחזור אחר ציבור שהיא מצוה משום ברוב עם הדרת מלך וכיון דבן עיר שאין בה י' בטלנין אין צבור מתאספים כלם בב"ה אלא בי"ה לבד מפני קריאת התורה ולפיכך אלו לא היו מקדימין ליה או לא יקראוה בציבור אז יטרחו כל היום בזה וימנעו משמחת פורים ומ"מ ברוב עם מצוה מן המובחר כדמוכח ממשפחות כהונה ולויה שהם רבים ואעפ"כ מבטלים עבודתן לקרותה עם כל הציבור ברוב עם דאיכא פרסומי ניסא שהוא עיקר מצוה זו ולפי' היה בכלל תקנת כפרים שתקנו אב"ה שאף עיר או כרך שאין בו י' בטלנין ואין מתאספים כלם אלא ליה שיקדימו לקרות המגלה ביה ככפרים עצמן מי' טעמא דבני כפרים לא חלו בהא דלדידהו כיון די"ה מכנפי הרי הם נכנסים בב' ובה' ומקדימין לקרות עמהם לא נאמרו בטלנין אלא לדין בני העיר עצמן והיינו דהדר דקתני ר' יהודה בדין הכפרים אימתי מקום שנכנסין בו בהא תליא מילתא דידהו ולא בי' בטלנין וכבר פרישנא לעיל דעיירות וכפרים וכרכים חד דינא אית להו בגופייהו דאי איכא י' בטלנין בכפר אף הם אין מקדימין ואי ליכא י' בטלנין בכרך אף הם מקדימים ומאי דנקיט תנא שהכפרים מקדימין אורחא דמלתא קתני אבל עקר התקנה כך היתה שכל שא"א לקרות מגלה בזמנה בציבור ואיפשר לו קודם לכן עד י"א שיוכל להקדים וכבר ראינו מי שפי' דמתני' דקתני הרי זה כפר וכדקאמר ריב"ל לעיל נידון ככפר היינו לענין שאין הכפרים מקדימין שם לי"ה אבל עיר וכרך עצמו לעולם אינם מקדימים וזה טעות גמורה:
באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין פי' באלו היינו כפרי' דמקדימין א"נ עיירות או כפרי' שחל זמנם שלהם בשבת שמקדימין לקרא כדתנן במתני' ובתוספתא שונה ג"כ תרומת שקלים ופי' שאם חל א' באדר בשבת שמשמיעין על השקלים קודם לכן כדי שלא יתמעט זמן של חצות כדסברו למימר קמן במכלתין לענין הקדמת פרשת שקלים:
עוד אמר שם אבל סעודת פורים וסעודת ר"ח מאחרין ולא מקדימין ופירשו בירושלמי שאם חל פורים בשבת מאחרין הסעודה עד אחר השבת כדי שתהא שמחת פורי' ניכרת ולא תתערבב בסעודת שבת ודרשי' לה מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים ואין הירוש' הזה ברור דהא כי כתיב ולא יעבור אפי' אשמחה נמי הוא דנזכרים ונעשים כתוב שם ואפי' לא' בשבת יום הוא בדידיה נמי איכא ולא יעבור לבני י"ד למ"מ וה"ה לשמחה דהא איתקש ולא הוצרכו לומר סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא משום דכתיב ימי משתה ושמחה אלא משום ליל י"ד לבני עיירות נמי דאלו משום ליל יציאת י"ד הא מט"ו הוא ומולא יעבור נפקא וכן פרש"י ז"ל וי"מ דכי כתיב בתוספתא סעודת פורים מאחרין לפי גמרא דילן לא שמאחרין אותה עד זמנה וכענין שאמרו בגמרא שמחה לא נוהגת אלא בזמנה וכלפי שאמר מקדימין ליה אמר בזה מאחרין וזה מן הלשונות שבתלמוד שעניינם מתחלף ובסעודת ר"ח פי' שהיא סעודה שהיו עושין אותן כשהיו עולין לקדש את החדש ולעבור השני' כדאיתא בסנהדרין דאלו בר"ח לא אשכחן סעודה אחריתי דהא קיל דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל:
אבל בזמן עצי הכהנים וט' באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין פירשו בגמרא טעמא דט' באב משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וה"ה בשאר צומות אלא משום דט' באב קביע טפי ובו השלוחין יוצאין דאלו אידך לא קביעי ואם רצו מתענין רצו אין מתענים נקט ט' באב ובתענית שלפני פורי' שנהגו להקדימו ליה משום דההוא תענית תשובה היא ולית בה משום אקדומי פורענותא כלל ולא עוד אלא שתענית יחיד היא כמו שכתבנו לעיל ופרשת הקהל שחל להיות בשבת שמאחרין אותו לאחר שבת פירשו בירושלמי הטעם מפני שהיו צריכין לבימה שעולה בה המלך כשקורא להם וא"א לעשותה בשבת ואם היו מניחין אותו שם מיום ו' היתה מדחקת לעזרה ולפי' מאחרין אותו עד יום ב' של חג שהוא חולו של מועד:
גמרא תנא י' בטלנין של ב"ה פי' שיש שם בעיר י' אנשים כעין תלמידים וכיוצא בהם שבטלים ממלאכת השוק ומזומנים לב"ה ערבית ושחרית ולא סוף דבר שיהיו ממונים לכך מן הציבור כדברי רש"י ז"ל וכן מפ' בירוש' ועכשיו שנהגו העם להשכים ולעריב לב"ה דינו כאלו יש שם י' בטלנין אלא דמ"מ כבר בטלה הקדמה הואיל ומסתכנין כדאיתא לעיל:
א"ר אבא א"ר שמואל מנין שאין מונין ימי' לשנה פי' שכל ענין שהולכין בו אחר שנה מונה יב חדש מיום ליום כדרך שב"ד קובעין ואין מונין ימות החמה כפי מה שהיא אם שס"ה אם שס"ד וכן אין מונין שעות לחדשים אלא לימים כפי מה שהוא נקבע ואע"פ שעודפות ממנו או חסרות שעות כפי המולד הרי שאמר הרי זה גטך אם לא באתי חדש פלוני והוקבע החדש כ"ט ובא תחלת ל' אע"פ שעדיין יש משעות החדש שעבר יום ל' אין ל' זה בסופו מן החדש הבא אין בכך כלום והרי קיים תנאו ובטל הגט וכן כל כיוצא בזה:
תניא חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין ואמרי' בשלמא חגיגה מאחרין דאקלע בשבת אלא זמן חגיגה מאי היא א"ר הושעיא ה"ק חגיגה בזמנה בשבת או עולת ראיה דאקלע אפי' בי"ט שהוא זמן חגיגה דשלמים קרבים בי"ט אבל לא אדלאחריו ומני ב"ש דס' בי"ט דאיכא צורך הדיוט וקרינא ביה לכם אבל עולה דכלה לגבוה אינה קרבה דקסבר לכם אבל לא לגבוה אבל ב"ה פליגי עליה וסברי דעולות נמי קרבות בי"ט וכי כתיב לכם לכם ולא לגוים:
רבה אמר ה"ק חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין טפי מהכי לא תנן מי שלא חג י"ט הראשון של חג חוגג כל הרגל וכו':
אמר ר' אלעזר א"ר חנינא ר' נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז פי' דאלו מדינא כל ד' הצומות אסורין בכל חומרי תענית רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה בט' באב עצמה דכלהו בחד קרא כתיבי ובחדא מחתא מחתינהו ודין תענית צבור החמור בכל א' מהם אלא דבימי רבינו הקדוש דהיינו ר' אין שלום ואין שמד הוה ואמרי' במס' ר"ה דכל שאין שמד ואין שלום רצו מתענים רצו אין מתענים שכך התנו נביאים שגזרו אותם דיש שלום היינו שישראל שרויים על אדמתן ואין שמד שמחה יש שמד צום אין שלום ואין שמד רצו מתענים רצו אין מתענים ולפיכך רחץ ר' בי"ז בתמוז ואפ' דה"ה שאכל דרצו אין מתעני' כלל אלא דנקט רחץ דמיפרסמא מילתא א"נ לא אכל כיון דנהוג בה איסורא כגון בזמן הזה נהגו בו ענויו שלא לפרוץ גדרם של ראשוני' שנהגו כן אלא לדידי מסתבר שלא תלו הנביאי' ברצו אלא חומר התענית דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל אבל לא לאכילה שאין בדין שיהא בית אלי"ם ועיר הקדש חרבה ואנו אוכלים ושותים והינו דקאמר שרחץ ודוקא רחץ וחביריו אבל לא אכל ובזמן הזה ג"כ שאין שמד ואין שלום חייבין אנו להאסר באכילה מגזירת הנביאים ולא בתורת מנהג בלבד:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
ויעבירנה ד"א ברשות הרבים שלא בזמנה פירש המורה כגון כפרים המקדימין וכך מצאתי כתיב דשדרי ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או פירש בספינה קורין בארבעה עשר וכל תקנה שדיכול לעשות כדי שיקרא אותה בי"ד יעשה ואם אינו יכול לעשות קורא אותה בי"א ובי"ג ובי"ג אבל בעשרה או מן העשרה ולמטה אינו יכול לקרות לפי שאין במן קריאתה אלא בי"ג ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו:
הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי אמר רבינו יצחק מפאס זצוק"ל אע"ג דחש לה רב להא דרב אסי קיי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה דאמרי' לקמן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגלה הכתובה בכתובים לא יצא ולא אמרן אלא בציבור מכלל דביחיד יצא ושמעי' מינה דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד ובהלכות גדולות פוסק הלכה כרב אסי וכך נראה לי דהילכתא כרב אסי ור' יוחנן לא קאי כרב דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ורב אסי נמי דאמר בעשרה לא אמר אלא לכתחלה ומשום פרסומי ניסא אבל אם קראה ביחיד מודה רב אסי דיצא וה"נ פירש המורה ורב אסי אמר בין בזמנה ובין שלא בזמנה מצוה לחזור אחר עשרה משום פרסומי ניסא אבל אי לא משכח עשרה אל אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור בקריי' ביחיד והוא לא אמר אלא מצוה לקרותה וכיון דאשכחן דחש רב לדרב אסי הלכה כרב אסי דלכתחלה בעינין עשרה ומה שעושין עכשיו העולם שמקדימין וקורין אותה שלא בזמנה בעשרה מפני שבזמנה לא יהיה להם עשרה נ"ל שהוא טעות שאין איסור לקרותה ביחיד אלא מצוה בעלמא הוא לקבץ עשרה ומשום מצוה בעלמא לא מקדימין לקרותה שלא בזמנה אלא ימתין בזמנה ויקראנה ביחיד:
והקהל מאחרין ולא מקדימין ירושלמי ר' בא בשם ר' חייא בר בא ר"ב חייא בשם ר' יוחנן מפני התקיעה רב יצחק בריה דר' חיי' אמר מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול שלא לרחוק את העזרה אמר רב מתנה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך:
פיסקא איזו היא עיר גדולה כו' מנין שאין מונין ימים לשנים פי' אע"פ שימי שנת הלבנה הם שנ"ד פעמים שב"ד עושין אותן שנ"ג או שנ"ה ולא אזלי' בתר חשבון הימים אלא כיון דשלמי יב"ח נשלם השנה וכן החודש היא כ"ט ימים ומחצה ואין מחשבין השעות אלא פעמים כ"ט ימים ופעמים ל' ימים:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
אע"פ שאמרו מקדימין ואל מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים קשיא לי דהא אמרון לעיל דכפרים המקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה וכא תני דפטורין מן המתנות וראיתי במקצת ספרים ואל היה כתוב בהן ומתנות לאביונים כ"א ובהספד ובתענית בלחוד ונ"ל דל"ג ליה:
מי שלבו נוקפו אומר אל תאחר במרעים פירש אל תאתר במרעים אין פירושו לשון מריבה וגירוי דלעולם מורת להתגרות ברשעים אלא אל תתחר לשון קנאה האי כמו ואיך תתחרה אם הסוסים ולמי שלבו נוקפו על שלות הרשעים ומפקפק לבו לעשות גם הוא כמעשיהם מזהיר הכתוב ואמור אל תתחר במרעים להיות כמעעים ואל תקנא בעושה עולה להיות כעושה עולה:
ושוין בהספד ובתענית שאסורין זה בזה פירש עיירות בי"ד וכרכים בט"ואבל לאסור שלשה בזה לא נאמר אלא באדר שקורין את המגלה:
קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים פירש מפני שנראה לו מתנה מועטת כדרכי העניים:
מתני' דלא כר' יהודא פירש הכא נקטינן דין תורה ומוקי לה דלא כר' יהודא ובפי בתרא דיום טוב נקיט איסור שבות ותני בה אין בין יום טוב לשבת ומוקמי לה כבית שמאי:
חלוקין עליו חביריו על ר' חנניא בן גמליאל פירש דחביריו היו סבורין כל חייב כריתות בני מלקות נינהו כדתנן אלו הן הלוקין ומונה כל חייבי כריתות אלא שהיו סבורין דאף על גב דלקו לא יפטרו מידי כרת ונמצאו שלש חלוקות בדבר ר' חננאי סבר חיייבי כריתות בני מלקות נינהו כלל:
והלא דין האו אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה ברוב ספרים כתוב ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה זב שמטמא משכב ומושב אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה וה"נ אמרי' בפסחים בר"פ אלו זבחים בפסח ומה חומרי' דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט אלמא מהכא מוכיח דמצורע אינו מטמא משכב ומושב ומסתייע נמי האי סברא ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים בא לו לגלח את המצורע העביר תער כל על בשרו וכבס בגדיו וטבל טהר מלטמא בביאה והרי האי מטמא בשרץ ואם איתא דמצורע עבדי משכב ומושב הו"ל למיתני טהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אלא לאו ש"מ אין מצורע מטמא משכב ומושב ובסיפרא תנאי בפסיק וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו יטהר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ואע"ג דלא הוי אלא מצורע מוסגר כל כן מצורע מוחלט והכי תני נמי גבי נתקין בטהרו מתוך הסגר וכבס בגדיו מלטמא מכשב ומושב ובריש פרשת זאת תהיה תורת המצורע תנאי בסיפרא המורים ימי גמרו מימי ספור שבימי ספרו אינו מטמא משכב מושב ואינו מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמיה בטהרת מצורע תני וכבס המטהר את בגדיו מלטמא בגדים במשכב ומושב ואחר מלטמא במגע ולקמיה נמי בסמוך תני הין אם היקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמן בפרשת זבין תנאי אשר ישב עליו הזב לא אבל המנוגעת הד"ה אם הזב שיאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבל המנוגעת שהיא מטמא בביאה אינו דין שהטמא משכב ומושב ת"ל הזב לא אבל המנוגעת וטעמא אבל המנוגעת משום דלאו בת משכב ומושב היא כדאמרי' בריש פרק דם הנדה אבל מצורע עצמו לא ממעט דלא ליעבד משכב ומושב ולקמייה תני נמי הזב לא המת כו' עד ר"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב אין זב שמת מטמא במשכב ומושב ושאמרו הזב מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים ובפ' בתרא דנדה תנן הזב והזבה והנדדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר נכרי שמת טהרו מלטמא במשא ואמרי' בגמ' מאי במשא אילימא במשא ממש אטו מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא ושאר מתים אינן מטמאין באבן מסמא ומ"ט אמר רבא גזירה שמא והעלפא מנא אמר ר"ש מפני מה אמרו נכרי שמת טהר מלטמא במשא לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלמא כל הני דתנן במתני' הייא טומאתן מחיים מן התורה וקא מני מצורע בהדייהו ש"מ מצורע מטמא משכב ומושב ובריש סיפרי נמי תניא כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור ממנו מצורע שמטמא בביעור ובפרשת נזיר תני או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין והדין נותן הואיל וימי חליטו מטמא משכב ומושב וימי הסגירו ממטמא מי"מ אם למדתי לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין כו' ומייתי לה בנזיר בפ' כהן גדול ונזיר הרי מכל הני מוכח דמצורע מטמא משכב ומושב לא מבעיא בימי החליטו אלא אפילו בימי הסגירו ונ"ל לומר דמאי דנתן בפ' בתרא דנגעים טהר מלטמא בביאה ה"ה נמי מלטמא משכב ומושב לא כתיבא בהדיא גבי מצורע ולא אתיא אלא בק"ו מביאה ומהזב שיאנו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה לא כ"ש והילכך כיון שטהר מלטמא בביאה ממי לא טהר מלטמא משכב ומושב ומאי דאמרי' הכא ומה מצורע שאינו עושה משב ומושב כו' ממצורע בימי ספרו קא יליף דלא עבדי משכב ומושב וטעין ספירה וכ"ש זב בעל שתי ראיות דעביד משככב ומושב שיהא טעון ספירת שבעה ומאי דאמרי' אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב משא"כ במצורע אע"ג דבמצורע מוחלט קא מייר דבעי שילוח חוץ לג' מחנות דהכי אמרי' התם מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישית נראה לי דהכי בעי' לפרושי אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב אלא בימי חלוטו אבל בימי ספרו אינו עושה משכב ומושב כדכתבי' לעיל ולעולם בימי חלוטו ובימי הסגירו עושה משכב ומושב וטהר מפריעה ומפרימה דמעיקר' פירש המורה מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא היא וה"ק וכבר קודם טבילה זו היא טהרו ממקצת טומאה של חומר מצורע:
א"ל אלא מעתה גבי זב כו' עד אלא טהור השתא כו' עד ה"נ טהור השתא. ופירש המורה אלא ע"כ טהור מיכן ולהבא ולאו מעיקרא וקשיא לי בההאי פירושא טובא חדא מאי האי דדיקינן מעיקרא דמדקאמר וטהר ואל אמר ויטהר אלמא לישנא דמעיקרא היא והרי בכל התורה כולה לא כתיב ויטהר אלא וטהר ומשתמע להבא ובא השמש וטהר ורחץ במים וכפר עליה הכהן וטהרה הכל הני לא מישתמעי מעיקרא אלא להבא והם ה"נ הא ויתי כי מסתייע מוטהר הזב דהוא מכין ולהבא ולא מעיקרא אמאי אידחיק לפרושי ואע"ג דהדר חזא לא מטמא למפרע לימא הכי דלהבא משמע דכיון דרחץ הוא טהרו מיכן ואילך דדוקא אם לא חזר וראה בו ביום אבל אם חזר בו ביום סותר הכל ומי דוחקו לומר ואע"ג דהדר חזא אינו סותר גבי כלי חרס בהיסט מש"ה נ"ל לפרש דהאי דדייק מעיקרא על וטהר מפרימה ופריעה דמעיקרא לאו משום דה"ל למיכתב דטהר דהא כל וטהר דאורייתא להבא משמע אלא הכי קא דייק ימים נגע כעומד בשני שבועות אינו טהור לגמרי שאם יחזור ויפשה איגלאי מילתא שהיה טמא וכיטמאו כל הטרות שנגע בהן למפרע כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת וגר ואם פשה אין זה נגע חרש שהרי לא נסתלק הנגע הראשון אלא הוא הנגע הראשון פשה ואיגלאי מילתא שלא היה טהור בעומדת שני שבועות ולעולם כל זמן שהנגע עומד בעיניו אינו טהור לגמרי עד שיסתלק וילך לו או שיכהא מראיתו למטה מקרום ביצה אבל כל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע יפשה ויטמא למפרע או שמא לא יפשה לעולם והוא טהור וכיון שאינו טהור לגמרי היאך כתב הכתוב וטהר כל היכא דכתיב וטהר לגמרי משמע שיאנו חוזר לטומאה וזה כיון שפעמים שחוזר לטומאה אם יפשה אל יכתיב בו וטהר אלמא בעל כרחין האי וטהרו לאו להביא קאי משום דלא איפשר אלא אמעיקרא קאי ולטהרו ממקצא מצורע אומר המצורע ומאי נינהו פריעה ופרימה ואקשי' ליה לרבא מיום דכתיב ביה ביה וטהר והרי הזב נמי אם חזר וראה ביום השביעי אחר טבילתו סותר את הכל וכל הטהרות שנגע למפרע טמאות ודומה הזב למצורע וא"כ אין לפרש האי וטהר לגמרי וא"כ נימא דמעיקרא קאמר שבא להקל מחומר טומאת הזב וזה לא יתכן שהרי אף בעל שתי ראיות היא טמא כחומר בעל ג' ראיות אלא בע"כ אם תרצה לתרץ האי וטהר דזב לא מעיקר' קאמר אלא להבא ומאי דקשיא דהא אינו טהור לגמרי להבא שהרי אם יראה סותר ואין ראוי לומר וטהר על דבר שאינו טהור לגמרי הענידנו על כלי חרס בהיסט שאף אם יראה ויחזור אע"פ שניטמאו כל טהרותיו למפרע וכל משכב ומושב דעבד בין טבילה לראיה כלי חרס שהיסט בין טבילה לראייה הוי טהרו לגמרי ולהכי אהני האי וטהר דמשמע לגמרי ולאו אמעיקרא קאי והה"נ האי וטהר דמצורע לעולם להבא משמע ובא לטהרו לגמרי מטומאת ביאה שאם נכנס לבית בין טביהל לראיית פסיון כל כלי הבית הם טהורים ואע"פ שהפסיון מחזירו לכל טומאה למפרע לענין ביאה לא החזירו ולהכי כתב וטהר ולא למימר דטהור מעיקר':
לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא ומש"ה צריכין קלעים לתמידין ומוספין הצריכין במה גדולה ונדרים ונדבות קריבין בכל מקום טפני שהותרו הבמות כר' יצחק:
מקום ארון אינו הן המנין שנאמר ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רחב פירש מדכתיב בקרא ועשרים אמה קומתו וקומתו היה ל' אמה ומה אני מקיים עשרים אמה קומתו מראש הכרובים ולמעלה שכרובים שעשה שלמה היה גובהן י' אמות והקיש הכתוב אורך ורוחב לקומה מה קומה לא היה מעכב באותן עשרים אמה אף עשרים אמה דאורך ורוחב לא היה כאן שוב עיכוב שמקום ארון אינו מן המדה:
שם זה כתב ושאר זו לשון כנין זה מלכות ונכד זה ושתי פירש כל אלו הגדולות אכרות מהם כשאמסרם ביד מלכי פרס ומדי שכשאומה עומדת בגדולה הכל קופצים ללמוד כתבה ולשונה שכשילכו שם יתכבדו מפני שיודעים כתבה ולשונה אבל כשתשפל האומה אין מי שסופן כתבה ולשונה וגם מטבעה יפסל:
שהעמדתי להן חנניא מישאל ועזרה פירש שהיו ממונים על כל מדינת בבל ומתוך כך לא היו רשאים הבבליים להרע לישראל:
אמר רבא שנים מקוטעות היו פירש אותן שבעים שנה שמנה בלשצר למלכות בבל ושמואל בשתים שנה שלו טעה כי היו שם כ' שנים מקוטות שמת המלך באותה שנה קם בנו ומלך באותה השנה ומנו אותה למלך שעבר ולמלך שעומד ואינו כן שאם תמנה אותם למלך שעבר אל תמנה אותה למלך העומד ויש לומר שבשנה שמת נבודדנצר קם אויל מרודך ומנה אותה למ"ה שנים דנבוכדנצר ולכ"ג שנים דאויל מרודך וכן נמי בשעה שמת אויל מודך מלך בלשאצר ומנו אותהב לכ"ג שנה דאויל מרודך ולב' שנים דבלשאצר ואינו כן שאם תמנה אותה לבלשאצר אל תמנה אותה לאויל מרודך הרי שתי שנים טעה ולא הושלמו שבעים למלכות בבל אם האחת של בלשאצר שמלך לאח"כ ועם האחר שמלך דריוש מראה ואח"כ בא כורש והיתה הפקידה ותנ"ה בסדר עולם ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה שאע"פ שמלך בלשאצר שנה אחת אחרי חשבונו עדיין חסרים השבעים למלכות בבל שנה אחת ועמד דריוש והשלימה הנה מוכיח בפירוש שהשתים שנים מקוטעות הן לחשבון השבעים שכלו קודם שמלך כורש שהרשה אותם לעלות אבל המורה פירשה שאחת מן השתים נבלעה בן דריוש לכורש שמנינו להם ה' שנים לא תמצא להם אלא ד' כו' וגם בשנות בלשאצר ואויל מרודך נבלעה שנים וכנגדם שתהא הבנין ב' שנים של דריוש אחרון ואניו נ"ל פסרונו כלל שהרי אני רואה שהשבעים אינם כלים לא עם האחת שמלך דריוש הראשון ובלשאצר היה מונה אותם בשתים שלו הרי שתי שנים הוספנו קודם שבא כורש וברייתא בסדר עולם נמי הכי קתני ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה אלמא שתי שנים טעה בלשאצר בשנים שלו שהי משלימים בשנת שתים שלו ולא הושלמו אל אבסוף אחת של דריוש הרי שיש טעות שתי שנים בשבעים שנה והמורה חוזר ומפרש בההאי תנ"ה ועוד שנה אחרת לבבל מיום שכיבש יהייקים וזה לא יתכן דמי מונה לכיביש אין מונין אלא למלכות בבל מיד היתה הפקידה ולחרבות ירושלים שהיתה עיקר הגאולה שהורשו לבנות ביהמ"ק ומה לנו למנות לכיבוש יהייקים כלל וחמש דריוש וכורש קיימים הם שהרי תריסר אנו מוסיפים לגלות בבל שיביאו תשע עשרה למלכות בבל ויבא הבנין בשנת שתים לדריוש וככן הוא שאחר האחת של דריוש הראשון שהשלים השבעים תשע עשרה ובא הבנין בשתים לדריוש האחרון כיצד ארבע דכורש וארביסר דאחשורוש הרי י"ח ואדריוש הרי י"ט ואחר שהשלימו הי"ט בשנה הראשונה שלא נבנה הבית בשנת שתים שלו ומה שמביא המורה ברייתא מסדר עולם שכורש מלך ג' שנים מקוטעות לא נהירא לי שהרי בחשבינו יבוא שמלך י' שנים שלימות ואחר דריוש לקיימו הרי ה' שנים כדאמרן בהילכתין וחמש דריוש וכורש:
אף דניאל טעה בההיא חושבנא דכתיב בשנה אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים כו' פירש הכי כתיבי קראי בשנה אחת לדריוש בו ח"ש לאחשורוש מזרע מדי אשר הומלך על מלעות כשדים בשנה אחת למלכי אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות חורבות ירושלים שבעים שנה אלמא מדכתיב למלאות לחורבות ירושלים מנינן וכשהבין בספרים בסוף שבעים לחרבות ירושלים הוה וא"כ האי דריוש בן אחשורוש המדי לא דריוש הראשון היה שבשנה הראשונה שלי הם כלים שבעים למלכות בבל והיאך כותב לחרבות ירושלים שאין תשע עשרה שנה לאח"כ אל אנ"ל דהאי דריוש דריוש האחרון היא בן אחשורוש שהיה בימי אסתר ואי סבר דניאל ששלמו כבר שבעים לחרבות ירושלים וטעה באותן שתי שנים והיה משלים שבעים למלכות בבל בשתים שנים לבלשצר הוסף עליו התשע עשרה עד החורבן וכלים בסוף מלכות אחשורוש כיצד אחת דבלשצר וחמש דדריוש הראשון וכורש הרי שש וי"ג דאחשורוש הרי י"ט ומן הי' לו לבית להיבנות בי"ד לאחשורוש וכשראה כי נשתהא עד שמלך אחשורוש בנו בשנה הראשונה של מלכות דריוש בנו שם בלבו להבין בחשבון ולא כלה החשבון אלא עם האחת של דריוש זה ובשנה שתים שלו נבנה הבית ואע"ג דכתיב בתר הכי בשנת שלש לכורש מלך פרס יש לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה שקודם היתה של כורש ואחרי כן זו של דריוש. ואם תרצה לפרש דהאי דריוש הוא דריוש הראשון וטעה גם הוא שסבר למנות למלכות בבל ונזהר באותן השנים המקוטעות א"כ מה זה שכתוב לחרבות ירושלים שבעים שנה דאלמלא ידע דלחרבות ירושלים צריך למנות ולא למלכות בבל ועדיין היה צריך להשלים י"ט שנים ואמאי קאמר בינותי בספרים לפיכך נ"ל לומר דיודע היה דלחרבות ירושלים בעינן שבעים שנה אלא שטעה באותן שנים מקוטעות והאי דריוש תנינא הוא:
אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוס בעדי רבה בר רב הונא ורבב"ח אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודא כך כתוב במקצת ספרים וכך נ"ל לפרש רב נחמן אמר מרדכי היה מוכתר בנימוס פירש בשמו היה בעדי כמו שמתפאר אדם בעדיו כך היה מתפאר בשמותיו דהאי קראי ליה ימיני ויהודי מבנימין קא אתי אלא על שם גדולתו היו קוריאן ליהודי לשון גדולה ורבה בר רב הונא ורבה בר בר חנא אמרי משמיה דריב"ל דלהרי קרי ליה ימיני דאביו היה מבנימין ואמור מיהודא:
כל השירות נכתבו כולן אחיח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח קשי' לי דהא וידבר דוד נכתבה אריח ע"ג ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כבני המן ומלכי כנען:
מלמד שצריכה שירטוט כאמירתה של תורה עיין מ"ש בה' מזוזה:
הקורא את המגלה למפרע לא יצא נ"ל דוקא במגלה כדילפי' מקרא אבל בתודה אם קראו אדם למפרע יצא וה"ה נמי על פה דוקא במגלה אבל בתורה אם קרא על פה יצא והכי תנן ביוא גבי כהן ובעשור של חומש הפקודים קורהו על פה ואע"ג דאמר'י דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ הנ"מ לכתחלה ושמא יטעה אבל בדיעבד יצא אי נמי אם גירסם יפה והיו ישרים אצלו שרי ובמגילה אע"פ שישרים היו אצלו אסור כדר' מאיר דאמררי' לקמן שלא מגלה לקרא וכתבה על פה וקראה וגם בכל לשון נמי דוק' במגילה אבל בתורה בכל לשון יצא דהשתא בקריאת שמע שרי רבנן כל שכן בכל התורה ור' לא אסר אלא בק"ש דכתיב והיו אבל בכל התורה מודה ותנא דמתני' לא תנא לא יצא אלא במגלה משום דכתיב ככתבם אבל בתורה יצא:
רב ושמואל דאמרי תרווייהו בלע"ז יוונית לכל כשר והקתני יוונית ליוונים לא יוונית לעברים ולעולמים לא אי נמי דאמר כרשב"ג רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו אלא יוונית פי' אלמא רשב"ג הי הפוסל כל הלשונות ואל היה מתיר אלא היווני שהיה עושה היווני כמו האשורית וכי היכי דאמר רבנן שלשון אשורית לכל כשר כדתנן הלועז ששמע אשורית יצא הה"כ ס"ל לרשב"ג ביוני מש"ה אמר' רב ושמואל לעז יונית לכל כשר ואשתכח השתא דפליגי רשב"ג ורבנן בתרתי פליגי בשאר לשונות דרבנן מכשירי' בכל לשון איש איש ללשונו כדתנן אבל קורין אותה ללועזית בלעז וכדתנן גיפטית לגיפטים ועברית לעברים יצא ורשב"ג מחמיר בכל הלשוני' ואמר דלא התירו לכתוב אלא יונית בלחוד ולא בכל לשון וכיון שהמגילה פסולה בכל לשון אינה חשובה קראה כלל ופליגי נמי ביוני דרבנן עבדי ליוני כשאר כלשונות דדוקא יונית ליונים אבל יונית לעברים ולגיפטים לא ורשב"ג סבר יונית לכל כשר כפי האשורית וכיון דרב ושמואל סברי דהלכה כרשב"ג ור' אבהו ר' יוחנן פסק בפירקין דלעיל הלכה כרשב"ג ליתא למתני' ומתנית' ואם קראה ללועזות בלעז לא יצא:
ונימא כרשב"ג אי אמרי הלכה כרשב"ג ה"א הנ"מ בשאר ספרים דלא כתיב בהו ככתבם וכזמנם אבל מגילה דכתיב בה ככתבם אימא לא קמ"ל פי' אע"נ דבפירקן דלעיל אמרון אלא לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה ומגילה מ"ט דכתיב בית ככתבם וכלשונם ההוא דיחוק' בעלמא כדי לתרץ בריתא דקשאי לן אבל תירוץ הברייתא הוא כדאסיק התם רב אשי כי תנאי הרוא אשאר ספרים ור' יהודא היא ולעולם אי חילוק בין מגילה לשאר ספרים:
עד שתהא כתובה אשורית ומפרש בגמרא דכתיב ככתבם וכזמנם קשי' לי דהא תנן בריש אבל קורין אותה ללועזית בלעז ואלמא כשרה האי בכל לשון והכי תני אשורית בלחוד ונ"ל דטעות האי ול"ג ליה אלא ה"ג עד שתהא כתובה על הספר ובדיו וקאי ארישא דתני היתה כתובה בסם בם קרא ועל הדפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה על הספר למעוטי דפתרא ונייר בדיו למעוטי סם וסיקרא ואין לומר דלעולם בכל לשון כשירה והאי דתני אשורית לא על לשון אשורית קאמר אלא על גופי האותיות דאע"ג דכשרה ליכתב בכל לשון מ"מ גופי האותיות צריך שיהא אשורית דהא מנא ליה מכתבם ואי דריש כתבם ליבעי נמי לשון אשורית אלא ודאי לא דריש ככתבם וא"כ דבעינן אשורית מנא ליה:
חוץ מחרש שכל שדיברו בו חכמים הוא שאינו לא שומע ואל מדבר זה בעל כרחנו מתפרש שמדבר ואינו ומשע שהרי הוא קורא ואע"פ שהוא כפקח לכל דבריו כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו פלייגי בי' תנאי אי חשיא קריאתו קריא הלהוציא רבים ידי חובתן ושלש חלוקות בדבר גבי ק"ש פליגי ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא בר הקורא אם שמע ואל השמיע לאזנו יצא ור' יוסי סבר לא יצא ודוקא בדיעבד מכשיר ר' יהוד' אבל לכתחלה לא ואם קראו יצא אבל לעצמו יקראנה הוא שאם יקראו לו אחרים לכתחלה הרי אינו לא שומע ולא מבין ור' מאיר הי' סובר אינו צריך שישמיע לאזנו ומכשיר אפילו לכתחלה ומאי דתני אחרש המדבר ואינו שומע קודם לכתחלה אתיא כר' מאיר ומכשיר ר"מ לחרש לקור אלכתחלה ולהוציא רבים ידי חובתן:
הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות נראה לי דל"ג מעמדות ודוקא בתעניות שניות הן יוצאין לרחובה של עיר כדתנן בתעניות אבל העמדות לא היו מתקבצין אלא בבתי כנסיות ומשום דבכל דוכתא אמרי' תעניות ומעמדות אנס שיטפא כתבה נמי הכא:
אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר ובלא מעמד העיר וא"כ אמאי אצריכנא רב אשי לרבינא למזבניה לההיא תילא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולמיזרעיה אבל יוציא הדמים לחולין ולא יצטרך לכל זה ומשום הכי נ"ל כפתרון המפרש דאמילתא דר' שמואל בר נחמני קאמר אבל של כרכים לא מצי מזבני ליה ואמר רבא אשם מכרוהו ז' טובי העיא במעמד אנשי העיר מכור הוא ויצא מקדושתו שכמו שכולם בנו אותו כך הסכימו כולם למוכרו וההיא תילא דרבינ' כנסת דכרכים היא דלא מזדבן אלא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולישנא דספרים מוכיח כפתרון זה שבכל הספרים כתוב אפילו למישתי ביה שיכרא דמשמע שמוציאן הכנסת מקדושתו מפני שמכרן מכר ואפי' למשתי ביה שיכרא אבל אם לא היה בזי מ"ה אין מכרן מכר ובקדושתיה קאי אבל המורה גריס למישתי בהן שיכרא בדמים:
ועוד אמר רב יהוד הכו' עמ"ש בע"ב דעירובן במה"ק:
והילכתא אין משגיחין בחנוכה אע"ג דקיי"ל דכל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מכירה קנין ומחצה איצטריך הכא לימיפסק כרבה משום דפליגי נמי אמוראי אחריני בההיא מילת' א"נ י"ל דרבא פליגי עלויה ואל רבה וה"נ מסתברא דהא רבה הוה ראש ישיבה בימי רב יוסף ולא הוה מדכר תלמודא רב יוסף מיקני רבה וראיתי שחלקו רבני צרפת הקדמונים בר"ח טבת שחל להיות בשבת במה מפטירין אם בהפטרת ר"ח אם בהפטרת חנוכה ואמרו שמפטירין בדר"ח מכח זה הפסק שאין משגיחין בחנוכה ותדיר ושאינו תדיר קודם ואינו נ"ל דדוקא היכי אמרי הכי גבי קריאה ששתי הקריאות אנו חייבין לקחת דר"ח וחנוכה והילכך ר"ח עיקר דהאו תדיר ואין משגיחין בחנוכה אבל ההפטרות אין אומרים שתי ההפטרות אלא אחת כדאמרי' לסדר הפטרות היא חוזר דאלמא מפסיקין ההפטרה של סדר הפרשה ומפטירין באלה ד' פרשיות וה"נ הפטרת חדא בעינין למימר ואין לומר כאן תדיר קודם ואדרבה בהפטרות מניחין התדיר ומפטירין מעין המאורע באלה ד' פרשיות ובר"ח וחנוכה שחלו להיות בשת ב ל אנו מניחין התדי רה"נ מניחין ר"ח תדיר ומפטירין בחנוכה ועוד לעולם המפטרי קמא מה שקרא השביעי ואנה קרא השביעי בחנוכה והא חמשה קרו בפרשה והששי בר"ח והשביעי בחנוכה וכיון שקורא המפטיר בחנוכה מפטיר בחנוכה דלועלם ההפטרה דומה לקריאת המפטיר:
איתמר חל להיות בואתה תצוה כו' אין לפרש על ר"ח אדר קאמר חדא דא"כ לא הוה אמר קרו שיתא מואתה תצוה ועד כי תשא אלא חמשה וחד מכי תשא ועד ועשית ועוד דאם כן לא הוה אמר אביי דאמרי אוקמוי היא דקא מוקמי התם דהא מפסיק דראש חודש ואם היתה הפרשה מסיימת עד שם החמישי הו"ל לסיימה א"ו על שבת ראשונה קאמר וכגון שחל ר"ח להיות באמצע שבת שמקדימין לשעבר משבת שבסוף חודש שבט וקשיא לי היאך יתכן שנקרא ואתה תצוה בשבט והרי מבראשית ועד ואתה תצוה הן עשרים פרשיות עם ואתה תצוה ופרשת בראשית אנו קוראים בשבת שבסוף תשרי נשארו י"ט פרשיות לארבע חדשים מרחשוון כסלו טבת והיאך נוכל לקרא י"ט פרשיות בד' חדשים וכ"ש לא תחל בני בכי תשא ואם היתה שנה מעוברת הם ה' חדשים ולכל הפחות צריכין עשרים פרשיות בלא פרשת בראשית והאיך תבוא ראשונה בואתה תצוה:
אמר ר"ש בן אלעזר אימתי אני אומר אין מסרגין בזמן שחל ר"ח אדר בע"ש פי' דכי היכי דאם חל בשבת אין מקדימין ואין מסרגין הם ה"נ אם חל בע"ש אין מקדימין ואין מסרגין אבל אם חל להיות בתוך השבת מקדים וקורא בשבת שעברה אע"פ שהיא שבט דכיון שמקדים לשעבר מסרגין כך נ"ל שאין סירוג לרשב"א כשחל ר"ח אדר להיות בשבת ומש"ה מפליג בין ערב שבת לתוך השבת ואל מפליג בין ערב שבת לשבת וא"כ ס"ל לרשב"א כשמואל בחדא כשחל בע"ש ואין מסרגין ופלגי עליה בחדא דהיכא דחל בשבת נמי ס"ל לרשב"א דאין מסרגין ושמואל אמר'י לקמן בהלכתין דאין מסרגין:
אא"ב לסדר פרשיות האי חוזר היינו דאיכא פרשת בחול פירש האי פרשיות דסיפא לא דמי לסדר פרשיות דרישא למאן דמפרש רישא לסדר פרשיות דסדר פרשיות דסיפא הוו מעשרה פסוקין שקורין בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה וה"פ לכל מפסיקין פרשת הייום שקורין ממנה י' פסוקים בשני ובחמישי לראשי חדשים ולחנוכה ולפורים שאם חלו בשני ובחמישי אין קורין השלשה בפשרת היום כמו שקורין בכל שני וחמישי אלא מפסיקין פרשת היום וקרו בפרשת צו ובתעניות קורין ג' ברכות וקללות ובמעמדות קורין ג' במעשה בראשית וביום הכיפורים דקתני לאו על קריאת שחרית קאמר למימרא דמפסיקין פרשת היום וקורין באחרי מות דא"כ מאי אריא יוה"כ אפילו כל המועדות נמי מפסיקין שחרית פרשת היום וקוריאן בסדר המועדות אלא לא נקט יוה"כ אלא בעבור קריאת המנחה שכמו שמפסיקין שחרית פרשת היום וקורין אחרי מות כך במנחה נמי מפסיקין פרשת היום וקורין במשעה ארץ כנען מה שאין כן בשאר המועדות שכשחל יו"ט להיות בשבת שחרית דוקא מפסיקין פ' היום וקורין בפרשת אותו יום טוב אבל במנחה כהן ולוי וישראל קורין בפרשת היום י' פסוקין מפני שאין קורין במנחה בי"ט שחל להיות בחול אבל יוה"כ שאם חל להיות בתוך השבת קורין במנחה בפרשת עריות כך אם חל נמי להיות בשבת קורין במנחה בפרשת עריות כך אם חל נמי להיות בשבת קורין במנחה בפרשת עריות ומפסיקין פרשת היום:
סליקו
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה