מגילה ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אאין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש:
גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין:
דריסת הרגל:
הא לא קפדי אינשי אמר רבא הא מני רבי אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה:
מתני' באין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן:
גמ' הא לענין בל תאחר זה וזה שוין תנן התם גאי זהו נדר האומר הרי עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדרים לנדבות נדרים מתו או נגנבו או אבדו חייב באחריותן נדבות מתו או נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן מנהני מילי דתנו רבנן (ויקרא א, ד) ונרצה לו לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו מאי משמע א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי:
מתני' דאין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן:
גמ' הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין מנהני מילי דתנו רבנן רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ואימר שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים ואימר שתים לקרבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה לא ס"ד דתניא (ויקרא טו, טו) וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש מביא שתים אינו מביא או אינו אלא ראה ב' מביא ראה שלש אינו מביא אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים ואיצטריך דרבי סימאי ואיצטריך מזובו דאי מדרבי סימאי הוה אמינא כי קושיין קמשמע לן מזובו ואי מזובו לא ידענא כמה ראיות קמשמע לן דרבי סימאי והשתא דאמרת מזובו לדרשא (ויקרא טו, יג) וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה ההוא מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק מזובו [מזובו] ולא מזובו ונגעו מזובו וספר הלימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה והלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה
רש"י
[עריכה]
מתני' אין בין המודר הנאה - מודר הנאה חמור ממודר מאכל:
דריסת הרגל - שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר:
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש - מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:
גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - אסור אף במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירים:
הא לא קפדי אינשי - ואמאי אסור במודר הנאה:
ויתור - דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו:
מתני' נדר ונדבה - מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו:
גמ' הא לענין בל תאחר - ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה:
את שעליו חייב באחריותו - הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא:
מאי משמע - דעליו קבלת אחריות עליו:
מתני' שתי ראיות - ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר:
גמ' משכב ומושב - שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין:
וספירת שבעה - משיפסוק צריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין:
מנא הני מילי - דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן:
מנה הכתוב שתים - ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא טו, ב) הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא:
שלש וקראו טמא - דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (ויקרא טו, ג). הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא:
הא כיצד - אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש:
שתים לטומאה - לכל חומר טומאת זב:
ולא לטומאה - חמורה אלא כבעל קרי בעלמא:
ראה שתים - והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו:
מזובו - משמע מקצת זובו:
לא ידענא כמה ראיות - האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש:
לכשיפסוק מזובו - אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו במים וגו' אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט:
מזובו וספר - להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות:
לא יהא טעון ספירת שבעה - בתמיה אחר שאמרת שתים כו' וה"ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה:
תוספות
[עריכה]
אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. דמודר הנאה אסור בהן ומודר מאכל מותר במקום שאין משכירין . אבל במקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי' במודר מאכל דאותה פרוטה ראויה לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אפילו בפחות משוה פרוטה כיון דהוי אוכל נפש:
דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי. קשה דהא בחזקת הבתים (ב"ב דף נז:) קאמר בגמרא אלו דברים שאין להם חזקה ואלו דברים שיש להם חזקה וכו' מעמיד בהמה בחצר אין להם חזקה ומוקי לה התם בשותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ופריך והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ומשני לה התם מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי ולא קשה מההיא דהתם פרק בתרא דביצה (דף לט:) דמשני התם דלעולם לא קפדי ומני ר' אליעזר היא דלמא התם מיירי בשותפין אבל שאר אינשי. ודאי קפדי אבל הכא קשיא דמיירי בסתם בני אדם ואפי' הכי קאמר דלא קפדי ותירץ ר"ת דהכא מיירי בבקעה דלא קפדי בה שום אדם וסברא הוא לומר כן דומיא (דרישא) דכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן דמוקימנן לה בנדרים (דף לב:) כרבי אליעזר.:
אין בין נדר לנדבה. קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וכיון דאמר הרי עלי הוי נדר וי"ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמעינן דאין חילוק בעבודתן אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חילוקים אי נמי דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא כדאמר במרובה (ב"ק דף סב: ושם) מ"מ לא קשיא דבמסכת תענית (דף יג: ושם) אשכחן אין בין דשייר דקאמר אין בין שלש אמצעיות וכי תימא תנא ושייר והא אין בין קתני ופריך ותסברא אין בין דווקא והא שייר תיבה ומשני אי משום תיבה לאו שיורא הוא מכל מקום משמע דאי הוה משייר ליה לא הוה קשיא ליה כלל אף על גב דקתני אין בין.:
יש ספרים דגרסי ומה מצורע שאין מטמא משכב ומושב. ובתורת כהנים תני שמטמא משכב ומושב ותירץ רש"י בפסחים (דף סז: ד"ה 'ב) דהיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים. כגון זב:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מגילה/פרק א (עריכה)
נד א מיי' פ"ו מהל' נדרים הלכה ג', סמ"ג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף א':
נה ב מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ה', סמ"ג עשין קפה:
נו ג מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד':
נז ד ה מיי' פ"ב מהל' מחוסרי כפרה הלכה ו', ומיי' פ"ו מהל' איסורי ביאה הלכה ז' והלכה ח, סמ"ג עשין רכא:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מגילה/פרק א (עריכה)
[מתני'] אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון בגדים וכיוצא בהן דלמודר הנאה אסור. ואוקימנא לר' אליעזר דתני אפילו ויתור אסור במודר הנאה. פי' אפילו דברים שדרך בנ"א לוותר עליהן כגון דריסת הרגלים (וכלים שאין עושין) בחצרם שאם יכנס אדם ויהלך בה אין מקפידין עליו וכיוצא בזה אפי' כגון זה אסור. אבל למודר ממנו מאכל דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון קערה ותמחוי וכן כיוצא בהן מותר הא כלים שעושין בהן אוכל נפש כגון נפה וכברה ריחים ותנור וכיוצא בהן זה וזה שוין שניהם אסורין:
מתני' אין בין נדרים לנדבות כו'. הא לבל תאחר כדכתיב כי תדור נדר לה' וגו' זה וזה שוין כלומר אם יאחר בין הנדר ובין הנדבה עובר משום בל תאחר:
תנן התם איזהו נדר האומר עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו נדבה ומה ביניהם נדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן שנאמר ונרצה לו לכפר עליו דייקינן מעליו את שעליו. כלומר אם אמר עלי חייב באחריותו דכיון דאמר עלי כמאן דרמי אכתפיה דמי שחייב למוסרו למי שחייב לו אבל הנדבה אין חייב באחריותה:
מתני' אין בין זב הרואה ב' ראיות לרואה ג' וכו'. הא לענין משכב ומושב וספירת ז' טהורין זה וזה שוין דתניא או החתים בשרו מזובו דייקינן מדכתיב מזובו שמעינן מינה אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה ב' ראיות שיטמא משכב ומושב כל הטעון משכב ומושב טעון ספירת ז'. כדתניא מזובו וספר מקצת זובו נמי טעון ספירת ז' להביא את שראה ב' ראיות שטעון ספירת ז'. מתני' מני ר' סימאי היא. דתני ר' סימאי מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא.
הא כיצד ב' לטומאה ג' אף לקרבן פי' מנה הכתוב ב' פעמים זיבות זוב וזובו וקרא טמא. שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. עוד חזר הכתוב אחר ומנה שלש בזובו אחת זובו שתים מזובו הרי ג' שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו וגו' אמר אם בשתים טמא בשלש לא כ"ש למה כתב עוד שלש ללמד כי בב' ראיות טמא הוא ופטר מן הקרבן בג' ראיות חייב אף בקרבן. ואקשינן ואימא שתים לקרבן ולא לטומאה. כלומר בב' ראיות חייב קרבן אע"פ שאינו טמא ראה שלישית חייב בטומאה ובקרבן.
ופרקינן לא דתניא וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו. מקצת זבים מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן. וא"ת כי בעל ב' ראיות מביא קרבן. אין לך זב שאינו מביא קרבן שאינו רואה אלא ג'. אלא שכבר הקדים וראה ב' וכבר נתחייב בב'. ומכאן ולהבא אפילו ראה כמה אין חייב אלא קרבן אחד כו' ואיצטריך לדרבי סימאי לברר כי בשתי ראיות נקרא טמא.
ואיצטריך מזובו לדחות הקושיא שהקשו על רבי סימאי דאי לאו מזובו הוה אמינא שתים לקרבן שלש לקרבן ולטומאה כו'. ופשוטה היא:
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא כלים שאין עושין בהן אוכל נפש, הא כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין: ואוקימנא לה בדוכתא בפרק אין בין המודר (נדרים לג, א) באומר הנאה המביאה לידי מאכלך, הא באומר מאכלך עלי אינו אסור אלא באוכל נפש בלבד, ואם אמר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא ממאכל ומשתה ולעיסת חטים.
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דשרינן הכא במודר ממנו מאכל, דוקא בשאין משכירין כיוצא בהן, הא משכירין כיוצא בהן אפילו במודר מאכל אסור, דהא מהני ליה בדמי שכירותו דאי בעי אכיל מיניה. והכין איתא התם בדוכתא.
יש ספרים דגרסי הכי: והלא דין הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה וכו': ואף על גב דאמרינן בתורת כהנים (פרשת תזריע פרשת נגעים פ"ב ה"י ופ"ט ה"ח) דמצורע מטמא משכב ומושב, ההוא לטמא אוכלין ומשקין, וכן כתב רש"י ז"ל בפסחים (סז, ב ד"ה זב הב'), והכא לטמא אדם לטמא בגדים. ויש מי שגורס, ומה אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה.
מתניתין אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש פי' האי אין בין כולל כל דבר ודייקי' הא לענין כלי' שעושים בהם אוכל נפש זה וזה שוים ואוקימנא בדוכתה דמודר הימנ' מאכל דקתני היינו דקאמר קונם הנאה המביא' לידי מאכל עלי דכלי' שעושים בהם אוכל נפש דשרי בהו ה"מ במקום שאין משכירין כיוצא באלו לתשמיש כזה שהשאילו לו אבל במקום שמשכירין כאלו לתשמיש בזה אסור בהם דהא משתרשי ליה דמי שכירות ומקני בהו מידי דמאכל ומהאי טעמא נמי אסור ליתן לו מתנה ואמרינן התם היכא דאמר קונם מאכלו עלי לא מיתסר אלא באוכל גופי' ועל ידו אכילה לרפואה מותר ואי אמר קונם הנאת מאכל מיתסר במידי דבר מאכל אפילו לרפואה והנאה אחרת אבל בדברים אחרים שאינם בני מאכל אפי' מכשירי מאכל מותר עד שיאמר קונם הנאה המביאה לידי מאכל:
אין בין נדרים לנדבות שהנדרים חייב באחריותן ונדבו' אינו חייב באחריותן הקשו בתו' ליתני נמי שהנדרי' אינם באין מן המעשר ונדבות באים ממעשר ב' וי"ל דהאי טעמא היינו שכל דבר שבחובה אינו בא מן המעשר הילכך כיון דתני נדרים חייב באחריותן והוו דבר שבחובה ונדבות אינו חייב באחריותן ולא הוו דבר שבחובה ממילא נפקא לן דבאי' מן המעשרו' אידך הפרשה:
ודייקינן בגמרא הא לענין בל תאחר זה וזה שוין כלומר שעבר עליהם בבל תאחר אחר שלשה רגלים כדאיתא בפ"ק דר"ה:
גמרא דריסת הרגל והא לא קפדי פי' ואפי' אדריסת הרגל דכניסה בעלמא לא קפדי וכ"ש דבקעה וכיון דלא קפדי עלוי' לא להוי בכלל איסו' הנאה מן הסת' ופריק דמתניתין מני ר' אלעזר דאמר אפי' ויתור כלו' דבר שמותרין אותו כני אדם אסור במודר הנאה אבל לרבנן שרי והא דתנן שותפין שנדרו זה מזה אסורין ליכנס ולהשתמש קאמר וכיון דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר הלכתא כותיה ואע"ג דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר בשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס בחצר ההיא לא שייכא בהא כלל דהא אינהו אפי' ליכנס ולהשתמש בחצר שרו וטעמא משום דסברו יש ברירה דכל א' בשלו משתמש ולא בשל חבירו כלל והא ליתיה כלל ויתור איסור במודר הנאה דהתם מיירי במודר הוא דמצי מעכב עליה על דריסת הרגל ולפי' ישנו בכלל איסור אבל זה אינו מעכב על שותפו שלא ישתמש בחצר ולפיכך כשהכירו יכול לומר לתוך שלי אני נכנס והיינו דקתני סיפא ואסור להעמיד רחיים ותנור בחצר ואע"ג דשותפין דהאי גוונא לא קפדי מכיון דמצו מעכבי הא מתהני מיניה ואסור מדרבי אליעזר בן יעקב ואע"ג דבאורייתא אין ברירה וטעמא דר' אליעזר בן יעקב התם משום דסבר יש ברירה הא פרישנא התם דברירה דעלמא היינו דבר שאינו מבורר לשעתו עד לאחרי זמן שאומר דנברר הדבר למפרע שלזה היה אבל בההיא ליכא למי' הכי שהרי כ"א מהם (א"ה כאן חסר והכוונה מובן) אלא פי' ברירה דהתם לומר שבשעתו מתברר כי לתוך שלו נכנס ומשתמש שכן דין השותפין שישתמש כ"א מהם בכלה ולא חשבינן ליה שנשתמש בשל חברו כלל:
הא דאמרינן ונרצה לו לכפר עליו כלומר מה שאינו נרצ' לו עד שיכפר דהיינו עד שיהא קרב היינו כשאומר עליו ותיבה יתיר' דעליו דריש:
והא דתנן אין בין זב הרואה ב' ראיות לזב הרואה ג' אלא קרבן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין כלומר שבא' מהם מטמא במדרס משכבו ומושבו וטעון ספיר' ז' נקיים דאוקימנא למתניתין כר' סימאי דתניא ר"ס אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא ג' וקרא טמא ואי בשתים הוה טמא ג' ל"ל הא כיצד ב' ראיות ביום א' או בב' ימי' לטומאה חמורה של זב ג' ראיות רצופות שאין ביניהם יום א' בין ע"א וא' לקרבן אבל ראייה אחד אינה אלא בקרי בעלמא ואין לו שום טומאה חמורה:
ומאי דאמרינן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין חדא מיניהו נקט וה"ה לרוקו ומשקין ולטמ' בהסט אפי' כלי חרס דהינו כלים שנושא עליו בהכרעת כף מאזנים שזהו הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התור' כלה כדכתיבנא בכמה דוכתי:
ואי אשמעינן מזובו ה"א לא ידעינן כמה הוי להתחייב קרבן קמ"ל שמנה ב' וג' וע"כ ג' לקרבן דאי לטומאה מב' הוא טמא:
והשתא דאמרת מזובו לדרשא הוא דאתא כי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה ה"ג לדיפסיק מזובו ולא מזובו ומנגעו פי' שאם היה זב ומצורע ופסק זובו עד שלא נרפא מצרעתו סופר ימי נקיים של זובו לאלתר ולא ימתין עד שיתרפא מצרעתו ועולה לו לטבילת זובו ג"כ ויהיה טהור מזובו לגמרי ואע"פ שעדיין יש לו לספור לצרעתו וצריך טבילה שניה ליטהר לגמרי ולענין אכילת קדשים וליכנס למקדש כדכתיב קרא בהדיא מ"מ מועיל לו טבילה זו לטהר אותו מטומא' משכב ומושב ומלטמא כלי חרס בהסט כדין זב:
גרסינן במקצת הספרים והלא ק"ו הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת ז' וכו' וק"ל שהרי אמ' בת"כ ובמקומות אחרים שהמצורע טעון משכב ומושב ליטמ' וי"ל דהיינו ליטמא אוכלין ומשקין בראשו' לטומאה והכא אמרינן דאין מטמאין משכב ומושב לעשותן אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין זב כי מ"ש גם נידה ומטמא את בועלה לטמא משכב התחתון בעליון ופרישנא במסכת נידה בעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין כבר פי' רבינו שמואל ז"ל דעליונו של זב היינו הסיטו שמכריע בכף מאזנים ותעלה עליו שאין הסיהו זה אלא ראשו' לטומאה בלא אב הטומאה וכן מצינו לרש"י ז"ל שכתב במסכת פסחים שהמצורע מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ולא ידענו למה מחק גרסת זו וכתב דה"ג ומה אם מטמא משכב ומושב לא יטעון ספירת ז' כלומר כיון שכת' שבשתים קראו טמא לכל חומר טומא' זב מהיכא תיסק אדעתין למעוטי מספירה שאין טעם הרב ז"ל לפי שסובר שאף זב אינו מטמא משכב ומושב לטומאת אדם וכלים שהרי כתב בפי' שהן אבות הטומאה:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
פיסקא אין בין כו' תנאי בפ"ק דתוספת' מגיהל אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אניה טעונה באית מים חיים אין בין זב לנדה אלא קרבן ומצאתי תשיבה לרבינו פלניא גאון בר אביי זצוק"ל וששאלתם נדה שטבלה בים עלתא לה טבילה או לא כך הראני מן השמים שנדה דאוריית' עלתה לה טבילה בים מפני שהים במקוה הוא ומקוה בו טובלין כל חייבי טבילות נדות ויולדת ומצורעין וטמאין בנבלה ובשרץ ובעל קרי חוץ מזב שנאמר בו ורחץ בשרו במים חיים וטהר ועכשיו כל נדות שבישראל ספק זבות הן ואין עולה להן טבילה במקוה אלא צריכות לטבול במים חיים שכך שנינו כל המים במקוה שנאמר ולמקוה המים קרא יים דברי ר"מ ר' יהודא אומר הים הגדול במקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין הוחלין ופסולין לזבים ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת ומפנה זו הלכה האי ששנוי' היא כאן ושנויה במקום לומר שהלכה היא וכר' יוסי דקי"ל ר' מאיר ור' יהודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי שאמר פסולין לזבים ולמצורעים וכל נידות ספק נדות ספק זבות הן ואינו נראה לי דהא תניא בפירוש דזב טעון ביאת מים חיים אבל זבה אפי' במקוה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
והלא דין האו אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה ברוב ספרים כתוב ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה זב שמטמא משכב ומושב אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה וה"נ אמרי' בפסחים בר"פ אלו זבחים בפסח ומה חומרי' דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט אלמא מהכא מוכיח דמצורע אינו מטמא משכב ומושב ומסתייע נמי האי סברא ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים בא לו לגלח את המצורע העביר תער כל על בשרו וכבס בגדיו וטבל טהר מלטמא בביאה והרי האי מטמא בשרץ ואם איתא דמצורע עבדי משכב ומושב הו"ל למיתני טהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אלא לאו ש"מ אין מצורע מטמא משכב ומושב ובסיפרא תנאי בפסיק וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו יטהר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ואע"ג דלא הוי אלא מצורע מוסגר כל כן מצורע מוחלט והכי תני נמי גבי נתקין בטהרו מתוך הסגר וכבס בגדיו מלטמא מכשב ומושב ובריש פרשת זאת תהיה תורת המצורע תנאי בסיפרא המורים ימי גמרו מימי ספור שבימי ספרו אינו מטמא משכב מושב ואינו מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמיה בטהרת מצורע תני וכבס המטהר את בגדיו מלטמא בגדים במשכב ומושב ואחר מלטמא במגע ולקמיה נמי בסמוך תני הין אם היקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמן בפרשת זבין תנאי אשר ישב עליו הזב לא אבל המנוגעת הד"ה אם הזב שיאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבל המנוגעת שהיא מטמא בביאה אינו דין שהטמא משכב ומושב ת"ל הזב לא אבל המנוגעת וטעמא אבל המנוגעת משום דלאו בת משכב ומושב היא כדאמרי' בריש פרק דם הנדה אבל מצורע עצמו לא ממעט דלא ליעבד משכב ומושב ולקמייה תני נמי הזב לא המת כו' עד ר"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב אין זב שמת מטמא במשכב ומושב ושאמרו הזב מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים ובפ' בתרא דנדה תנן הזב והזבה והנדדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר נכרי שמת טהרו מלטמא במשא ואמרי' בגמ' מאי במשא אילימא במשא ממש אטו מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא ושאר מתים אינן מטמאין באבן מסמא ומ"ט אמר רבא גזירה שמא והעלפא מנא אמר ר"ש מפני מה אמרו נכרי שמת טהר מלטמא במשא לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלמא כל הני דתנן במתני' הייא טומאתן מחיים מן התורה וקא מני מצורע בהדייהו ש"מ מצורע מטמא משכב ומושב ובריש סיפרי נמי תניא כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור ממנו מצורע שמטמא בביעור ובפרשת נזיר תני או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין והדין נותן הואיל וימי חליטו מטמא משכב ומושב וימי הסגירו ממטמא מי"מ אם למדתי לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין כו' ומייתי לה בנזיר בפ' כהן גדול ונזיר הרי מכל הני מוכח דמצורע מטמא משכב ומושב לא מבעיא בימי החליטו אלא אפילו בימי הסגירו ונ"ל לומר דמאי דנתן בפ' בתרא דנגעים טהר מלטמא בביאה ה"ה נמי מלטמא משכב ומושב לא כתיבא בהדיא גבי מצורע ולא אתיא אלא בק"ו מביאה ומהזב שיאנו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה לא כ"ש והילכך כיון שטהר מלטמא בביאה ממי לא טהר מלטמא משכב ומושב ומאי דאמרי' הכא ומה מצורע שאינו עושה משב ומושב כו' ממצורע בימי ספרו קא יליף דלא עבדי משכב ומושב וטעין ספירה וכ"ש זב בעל שתי ראיות דעביד משככב ומושב שיהא טעון ספירת שבעה ומאי דאמרי' אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב משא"כ במצורע אע"ג דבמצורע מוחלט קא מייר דבעי שילוח חוץ לג' מחנות דהכי אמרי' התם מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישית נראה לי דהכי בעי' לפרושי אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב אלא בימי חלוטו אבל בימי ספרו אינו עושה משכב ומושב כדכתבי' לעיל ולעולם בימי חלוטו ובימי הסגירו עושה משכב ומושב וטהר מפריעה ומפרימה דמעיקר' פירש המורה מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא היא וה"ק וכבר קודם טבילה זו היא טהרו ממקצת טומאה של חומר מצורע:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה