חידושי הריטב"א על הש"ס/מגילה/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים


פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף ב עמוד א[עריכה]

  • מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' הא דקתני לישנא דמגילה נקראת ולא קתגי לישנא דקורין את המגילה כדקתני התם קורין את שמע משום דהכא קריאה א׳ שאחד קורא וכלם בשמיעה משא"כ בק"ש שכ"א מהם חייב לקרוא ולשנן בפיו ואין אחד מהם מוציאם ואפי' בצבור וכדאיתא בירושלמי. וטעמא דלא פחות ולא יותר לא פחות מזמניהם דומיא דזמנם ולא יותר מלא יעבור כדאיתא בגמרא:
  • כרכים המוקפין חומה מיב"נ קורין בט"ו נראין דברים דמלתא פסיקתא קתני ל"ש בא"י ול"ש בח"ל ולא מלשנא דמתני׳ בלחוד דייקא לה דבהא איכא למיפרך דמכיון דתלי מילתא ביב"ן סתמו כפרים דבא"י איירי דמה ענין יהושע [אצל] ח"ל מיהו א"י למידק לה מדאמרינן בנגמרא דמתניתין דלא כריב"ק דתלי טעמא בכרכים המוקפין מיא"ח ומייתי לה משושן, ולדידיה ודאי כיון דמייתי׳ לה משושן אפי׳ בח"ל נמי, ולדידיה ליכא רבותא בשושן טפי בשאר עיירות, ולרבנן דמתניתין הוא דאיכא רבותא הואיל ונעשה בה נס כדאיתא בגמרא וכיון דכן מדדיב"ק נשמע לרבנן דע"כ לא חזי׳ דפליגי אלא בזמן הקף דרבנן תלוי ליה מיב"ן וריב"ק מיא"ח, אבל בדין ח"ל לא פליגי, וכיון דלריב"ק ליכא הפרש בין א"י לח"ל ה"ה לרבנן והתוספות סייעו דבר זה מדאמרינן בגמרא רב אשי קרא מגלה בהוצל בי"ד ובט"ו דמספקא אי הוה מוקפת חומה או לא והוצל מח"ל הוא כדאמרי׳ פ׳ חלק נקטינן בבל לא חזיא חבלי דמשיח דתרגמינא אהוצל, וכדאיתא נמי בכתובות והא לאו סייע היא לפום מקצת נוסחי דגרסי רב אשי קרא בהוצל דבנימין ותרתי הוצל נינהו ואי׳ דמסייע לה נמי מדאמרינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של גוים אתמה' בו אין קורין בח"ל קורין מיהו בעיקר נסחי ה"ג בו אין קורין בח"ל קורין כלומר דדינן קודם שחרב היה קורין בו [בט"ו] חוצה לו מדריב"ל דאמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו׳ ועכשיו שחרב תוכו וח"ל קיים כיון דח"ל קורין לכתחילה שהרי נתחייב ולא נשתנה אף תוכו קורין כבתחילה שהרי נתחייב שלא יהא הטפל חמור מן העיקר והיינו דמתמה וכי תעלה על דעת שח"ל עיקר חיובו היה מחמת הכרך קורין בט"ו ובו אין קורין ולפום האי נוסחא ליכא סייעתא אלא דנוסחא דחוקא היא ואידך דייקי׳ טפי דמדמי' כרך שחרב ונעשה של גוים לח"ל ובר מהא משמע דטעמא כמה דכתבינן הילכך מוקמי׳ מתניתן כפשטא דמלתא פסיקתא קתני כרכים המוקפים חומה מיב"ן קורין בט"ו ל"ש בא"י ול"ש בח"ל. ובעו רבנן ז"ל מה ראו אנכה"ג לתלות הדבר ביב"ן, ותירצו הראשונים ז"ל משום דיב"ן הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק, והא בגמרא דבני מערבא בעו לה ופירשו בה טעמא דגרסינן התם ר׳ סימון בשם [רמב"ן] [דיב"ל] חלקו כבוד לא"י שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותן מיב"ן ונפרש לה רבנן ז"ל שהוצרכו אנכה"ג לחלק בין כרכים לעיירות משום דהני מיגנו והני לא מיגנו כדאיתא בגמרא אלו תלו הקף הכרכין ביא"ח היתה א"י כפרזים מפני חורבנה ויהיה גנאי לא"י ולפי׳ תלו הדברים מיב"ן ולא בריר לן האי טעמא דבשלמא למ"ד קדושה א׳ קדושה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא שייך שפיר שחלקו לה כבוד שכשם שקדושת הארץ קיימת לענין בית בבתי ערי חומה דין הוא שתהא קיימת ג"כ לענין מ"מ אלא למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא עד שבא וחזר וקדשה כיון דאזלה לה קדושה לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים ודכוותיהו מה ענין לחלוק כבוד לא"י לענין מ"מ אומר מורי נר"ו דודאי טעמא דמלתא משום דכל מידי דהוה מדרבנן סמכו לה אדין תורה כל מה דאפשר וכדחזינן בסתם יינם דרבנן דגזרו בה משום בנותיהן שאסרוהו בהנאה החלימו אסורו לעולם כענין יין נסך ודאי דאורייתא משא"כ בפטן ושמנן ובישוליהן שאסרו אף משום בנותיהן וכדמוכח בדוכתיה וכדברי תנא התם, והכי נמי כיון שהוצרכו נמי לחלק בין מוקפין חומה לעיירות נמצא שיש חילוק לענין בית בבתי ע"ח בין מוקפין חומה לאין מוקפין חומה אתו אנכה"ג וסמכו תקנתם לאותו דין תורה, ומה להלן מוקפין חומה מיב"ן שהוא תחלת קיבוץ א"י אף זו מוקפין חומה מיב"ן, וזהו ג"כ מ"ש בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא"י אע"פ שחרבה עדיין מצות שלה חשובות בעניינים ואנו סומכין בהם תקנתנו זאת אפי׳ למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. וכ"ת והא חזינן שאין דין שלה בשניהם שהרי לענין מקרא מגילה אמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו׳ משא"כ לענין בתי ערי חומה שאין נידון ככרך אלא מן החומה ולפנים וכן טבריא אין לה דין מוקפת חומה לענין בתי ערי חומה מפני שמצד אחד ימה חומתה כדאיתא בגמרא ולענין מ"מ מספקא ליה לחזקיה משום דלא ידע למאן דפליג בין כרכים לפרזים אי טעמא משום דהני מיגנו ‫והני לא מיגנו וא"כ טבריא הא מגניא וקריא בי"ד אלמא כל היכא דאמרת טעמא משום דמיגנו אף בטבריא קורין בט"ו ור"י פשוט ליה דקורין בה בט"ו בירושלמי. והכי אסיקנא בגמרא דילן במסכת ערכין, וי"ל דאף ע"ג דסמכו רבנן תקנתייהו אד"ת לא השוו מדותיהן לגמרי בכל אלא דרך כלל ועל הרוב חלוקין הן בפרטים, שסתם יינם אין כל דיניו שווין ליין נסך ודאי בדבתיבנא בדוכתיה והכא נמי כל היכא דמגנו ויש בה צד היקף חומה מיב"ן עשאוהו כמוקפת גמורה כגון כרך והסמוך לו דכיון דסמוך לכרך מוקף ומגנו כתוכו בעת צרה ובהדי הדדי קיימי ומשתתפי דינא הוא דליקרי בהדי הדדי וכן בטבריא כיון שמוקפת חומה ממש מג׳ צדדים מגניא מאויבים דין הוא שלא תהא כעירות לענין מ"מ אע"פ שיש לה דין בתי ערי החצרים ואחמיר בה קרא והיינו דאמרינן בירושלמי חזקי׳ קרא בטבריא בי"ד ובט"ו חשש על הדא דתני רשב"י ואיש כי ימכור בית מושב וכו׳ פרט לטבריא שימה חומתה פי׳ לא דמספקא ליה אם איתא להא דרשב"י לענין בתי עדי חומה דא"כ תפלוג אגמרא דילן דאמר דהא פשיטא ליה אלא דמספקא ליה אם הקילו לענין מ"מ כיון דמגניא או לא כיון דמגליא ר׳ יוחנן קרי לה בכנישת דכפרא בט"ו אמר הדא הוא עיקר טבריא קדמתא ולא [חשש] להא דתני רשב"י (כל) [קל] הקילו בקריאתם כלומר דאע"ג דלענין בית בבתי ערי חומה אין לה דין מוקפת חומה לענין מ"מ הקילו כיון דמגניא ומייתי טעמא שלא השוו חכמים מידותיהן בזה דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ותנינן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, פי׳ כלומר וכשם שהקילו בזה כך הקילו לענין טבריא, והלכתא ודאי כד"י דהכי אסיקנא בגמרא דעדכין מ"מ מדברי כולם נלמד שטעם מ"מ כדין בתי עדי חומה היא שתלו אותן מפני כך חוששין לדינם בירושלמי וגמרא, ואי משום כבוד א"י גרידא מה ענין זה אצל זה עד שהקפיד בדבר ג"כ כמו שכתבנו והאמת יורה דרכו:
  • אלא שהכפרים מקדימין לי"ה פירש"י ז"ל שנכנסים לדון שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות יום ב׳ ויום ה׳ כדאיתא בכתובות וכיון שבאו לדין קרו מגילה, והקשו בתוס׳ דהא תנן איזה עיר גדולה כל שיש בה י׳ בטלנין פחות מכן הרי זה כפר, ומשמע איזה עיר גדולה לכל הדינים שאמרנו וכי מלתא פסיקתא היא דכל שיש בה י׳ בטלנין יש שם ב"ד שאין בה עשרה בטלנין אין שם בית דין ויש לומר דמתניתין לא לענין כניסת כפרים קאמר איזהו היא עיר גדולה דהא לישנא מוכח עליו דדינן תלוי בעיר שיש ב"ד לכניסה וכדקתני אימתי מקום שנכנסים וכו׳ ואידך דקתני איזהו עיר גדולה דין אחד הוא לענין עיירות גופייהו שאע"ג שאין נכנסים במקום אחד ולא מספקים מים ומזון לאחיהם הקלו להם ג"כ שיהיו מקדימין לי"ה לומר מ"מ בעיר שיהיו מקובצים בזמן שב"ד יושבין שהדי בית דין יושבין בעיירות בב׳ ובה׳ כדבעי למי׳ קמן, וכן נראה דעת רש"י ז"ל שם. וכתוב פי׳ אלא שהכפרים מקדימין לי"ה שנכנסין לעיירות בב׳ ובה׳ לקרא בתורה ובעי׳ שנכנסין לכך קורין את המגילה ולתרויהו פי׳ טעמא דכפרים היינו לפי שמספקים מים ומזון לאחיהם הוא כדאיתא בגמרא אלא ודאי מההוא טעמא כל היכא דקרו מקמי‬ י"ד בהכי סגי כדי שיהיו פנויים ביום י"ד אבל חכמים קבעו להם זמן קבוע בי"ה לפי שהוא יום הבטלה להם שנכנסין שם לדין או לקרא בתורה וזה ברור. ובירושלמי משמע כפי׳ התוס׳ דגרסי׳ התם בעון קמי ד׳ מונא ולא עזרא התקין שיהיו קורין בתורה בב׳ ובה׳ בשבת ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנים על מה שעתיד עזרא לתקן א"ל מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא משפחה ומשפחה מדינ׳ ומדינ׳ ועיר ועיר ע"כ וה"פ דאנהו מתמהי מעיקרא היאך שנינו שהכפרים מקדימין לי"ה כשנכנסים לקרא בתורה שהרי בזמן מרדכי ואסתר ואנכה"ג עדיין לא נתקנה תקנת קריאה בתורה שיהיו קורין בתורה בב׳ ובה׳ (כי) עזרא עמד אח"כ ותקן כן כלומר דאע"ג דנביאים הראשונים תקון בב׳ ובה׳ ובשבת ובמנחה כדאיתא בב"ק הא אתפרש התם דנביאים הראשונים לא תקון אלא תלתא פסוקי בחד גברא או תלתא גברי חד חד פסוקא וקריאה זו לא היתה חשובה בעיניהם כ"כ עד שיכנסו שם מן הכפרים אבל אחר תקנת עזרא שיקראו תלתא גברי עשרה פסוקי היתה קריאה חשובה ליכנס שם מן הכפרים וא"כ איך אנשי כנה"נ מתקנים וקובעים י"ה על מה שעתיד עזרא לתקן ופריק מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא ולא למימרא דתקנת כפרים אינה מאנכה"ג אלא מחכמי המשנה של אחר עזרא וקדאי אסמכתא בעלמא כדפר"ת י"ל דהא ליתא כדאמרי׳ ברישא דשמעתין דכלהו אנכה"ג תקון אלא ה"ק שאנכה"ג לא קבעום אלא שנתנו להם רשות להקדים לקרות יום או יומים מזמניהם דומיא דזמנם כדי שיהיו פנויים ביום י"ד וחכמי המשנה אח"כ קבעו להם י"ה לפי שהוא יום נבון ומזומן להם, וכן מה ששנינו בעיר שאין בה י׳ בטלנין מקדימין לי"ה ג"כ אנכה"ג תקנו להם הקדמה לפי שהיה ‫להם טורח להתאסף ביום י"ד אלא שיקראו ביום או יומיים קודם לכן או יהיה להם הזמנה יותר וחכמי [המשנה] קבעו להם י"ה שבו מן הסתם מתאספין לדין או לקר׳ בתורה וז"ש בירושלמי שסמכו זה על הפסוק משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר כלומר שדורשין אותו לחלק בין עיר שיש בה עשרה בטלנין לעיר שאין בה י׳ בטלנין ובין משפחה כפרים שנכנסים לעיירות לשאינן נכנסין וכדהוה דרשינן בגמרא דילן וכדבעי׳ למימר [לח, ב] לקמן. וק"ל לדבנן ז"ל היכי עבדינן הכי שיהיו אלו קורין בי"א בי"ב בי"ג ואלו בי"ד ובט"ו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ובודאי בפ"ק דיבמות איתא להאי פירכא ואסק׳ דבא דכי אמרי׳ אגודות ה"מ ב"ד א׳ בעיר א׳ פלג הורו כב"ש ופלג הורו כב"ה אבל ב׳ ב"ד אפי׳ בעיר א׳ לא וכ"ש ב׳ ב"ד בב׳ עיירות ולדידיה שפיר מתרצא מתניתין כלה דאפי׳ כפרים הקורין בעיירות בזמן חלוק לעצמן והעיירות עצמן בזמן א׳ ב׳ ב"ד בעיר א׳ הוא אבל לאביי דקאמר התם דדוקא ב׳ ב"ד בעיר א׳ הוא אגודות בשלמא כרכים ועיירות ניחא דהוו להו ב׳ ב"ד בב׳ עיירות אלא כפרים ועיירות ק', מתוך קושיא זו פירש הראב"ד ז"ל שהכפרים שמקדימין לי"ה אינם קודין בעיר אלא במקומן ולפי שביום א׳ אינם יכולים להתקבץ עד שיבא י"ה וישובו מקבוצים מן העיר קבעו להם י"ה ובתוס׳ תירצו דודאי הכפרים בעיירות הם קורין כפשטא דמלתא וכדמשמע מפי׳ רש"י ז"ל אבל בענין מגלה ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגו׳ חולקים אלו עם אלו וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה הא׳ ואלו מודים על דבריהם ונעשה תורה כב׳ תורות אבל הכא כך היתה התקנה מתחלה שיהיו חולקים בזמניהם וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו ובהא ליכא אגודות כלל וכן נראה בירושלמי‬ דפסחים דגרסינן התם גבי מקום שנהנו לעשות מלאכה בערבי פסחים דאקשינן קרי כן וכו', ופריק בשעה שאלו עושים כב"ש ואלו כב"ה והרי מגלה, דאלו קורין ביו"ד ואלו בט"ו א"ל מי סדר את המשנה סמכה על המקרא משפחה ומשפחה כלומר לא תעלה על דעתך שזמנם אלו חכמי המשנה קבעום אבל בעיקר התקנה כלם קורין ביום א׳ או בי"ד או בט"ו דהשתא ודאי כי פלגי׳ להו שיהא זמנו של זה לאו בזמנו של זה הוי אגודות, אבל אינן כן כי אנכה"ג תקנו כן שיהיו חלוקי׳ בקריאתן, וכדנפקא לן מקרא משפחה ומשפחה וכו׳ ומהתם מפיק ליה התנא שסדר את המשנה וחלק דיניהם וכיון שכך היתה התקנה הראשונה אין כאן משום אגודות זו שיטת ירושלמי מכרעת כפי׳ התוספות אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ"ק דיבמות כדפרכי׳ ממתני׳ הכרכים והעיירות לא פרכי לן מהאי טעמא אלא משום דהוו ב׳ ב"ד בב׳ עיירות אלא א"כ תאמר דהתם לרבותא נקטיה קושיא דמלתא דאפי׳ לדברי ריש לקיש שהיה סבור שיש במגלה משום אגודות כיון שהם בב׳ עיירות ליכא אגודות מיהו בלאו הכי נמי אפי׳ בעיר א׳ ליכא במגלה משום אגודות כטעם הירו׳ אבל זה אינו נכון בטעם דהא שקלי׳ וטרי בה התם טובא בהאי ענינא ולא אדכרו האי טעמא כלל ולפום שטתא דגמרא דילן י"ל דלעולם ליכא משום אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה כההוא דצדת הבת דמייתי התם וכגון כרכים ועיירות שזמנו ש זה וכו׳ אלא כפרים בהדי עיירות הרי אלו רצו כפרים לקרות בי"ד הרשות בידם שלא חייבום להקדים אלא שהקלו להם להקדים אם ירצו וכדאיתא בגמרא וכיון שכן דינן ידוע לכל אין כאן אגודות, זהו שלא הקשו שם ביבמות אלא מי"ד וט"ו בלבד ופדיקו ליה משום דהוי ב׳ ב"ד בב׳ עיירות ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם וזה טעם נכון וברור ומפי הרשב"א נר"ו למדתיו ויש לי סיוע ממה שאמרנו שם בשמעתא א"ל ר"ל לר"י תנן מגלה נקראת וכו׳ קרי כאן וכו׳ א"ל לר"י ע"כ לא שנית מקום שנהנו וכו', כלומר ואמאי לא ק׳ לך הכא א"ל אמינא אנא אסורא וכו', כלומר דאנא ל"ק לי אלא כרכים ועיירות דאיכא בינייהו איסורא דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואת אמרת לי דמקום שנהגו דלית ביה שום תקנת חכמים מעיקרא אלא שאמדו לקיים מנהג כל מקום כפי מה שנהגו אבל לא לחייב לשום מקום לקבוע אסור או היתר בזה, ובירושלמי ג"כ לא הקשו אלא מי"ד וט"ו בפי׳ אלמא בבני כפרים בהדי עיירות ליכא פירכא והיינו כדאמרינן.