חידושי הריטב"א על הש"ס/מגילה/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א[עריכה]


פ' הקורא את המגלה למפרע לא יצא ומוכח בגמ' דאפי' בפרשיות כגון שהקדי' פרשה ב' לא' מש"כ בק"ש דלמפרע פרשיות יצא כדתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ומשמע שהיה קורא כדרכו כדרך שכתובה בתורה דהא אוקימנא בקורא להגיה. ודין הוא התם אין טעם שיהא סדר פרשיות מעכב בדיעבד כיון שקראם כסדר שכתובות בתורה אבל הכא במגלה אם סרס את הפרשיות הפך כל הענין דכולה כחדא פרשה היא:

קראה ע"פ קראה תרגום בכל לשון לא יצא אוקימנא בגמ' דוקא שאינן מכירין אבל למפרע:

מתני' קראה סרוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גרסינן בירוש' מדקתני כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה תפתר בי"ד בכרכין ע"כ ובודאי בירושלמי אית להו טעמא מאי דאסקינן בגמרא דילן דפורים מותר בעשיית מלאכה די"ט לא קבילו כדאי' בקרא בהדיא. והא דדחיקו לאוקומי מתניתין בי"ד לכרכין היינו למימר' דבמאי דשקלינן וטרינן מעיקרא על ההיא דר' היכי נטע נטיעה בפורים לא הוה איפשר לן לסיועיה ממתניתין ולאו לאותוביה מינה לרב יוסף דתני שאסור בעשיית מלאכה דהא הוה אפש' לאוקומא בי"ד לכרכין דכיון דלא הוי זמנם אע"ג דקרו ביה אינהו והוי נמי זמן רובא דעלמא שרו אינהו במלאכ' וכ"ש בי"א ובי"ב ובי"ג דכפרים ושמעי' מינה דכרכין דנהוג איסור מלאכה בפורים היכא דמקדמי בי"ד שרו במלאכה דהא לא נהוג אלא בזמנם ממש:

(א"ה צ"ל אבל למכירים) יצא כדתנן במתני' גפטית לגפטיים עברית לעברים דמתניתין כברייתא והיינו דקתני אבל קורין אותה ללעוזות בלעז ואוקי' שכתובה בלעז דאי לא כתיבא קמיה בלישנא דקרו לה הוא ע"פ הילכך הקורא לנשים בלעז על המקרא לא יצא ואמרי' בירושלמי דוקא ללעוזות שאינם מכירין בלשון אשורית יצא כשקורין להם בלעז דמסתמא לועז לא ידע אשורית וכדקתני בסיפא והלועז ששמע אשורית יצא דבעילמי' דאע"ג דלא ידע אשורית מסתמא יצא וכדפרכי' בגמ' בהדיא דהא לא ידע מאי קאמרי אלמא סתם לועז אינו יודע אשורית ומ"ה הוא דיוצא בלעז שהוא מכיר אבל אם הוא מכיר באשורי לא יצא ובלשון אחר ועוד אמר שם שאם הקורא יודע אשורית אינו מוציא אף ללועז שהרי לעצמו אינו מוציא בלעז וק"ל בהדיא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן ולאו דוקא מהאי טעמא ממש דהא מחוייב בדבר הוא אלא שאינו יוצא בקריאה זו והוי כמי שיצא שהוא מוציא הילכך אע"פ שאינו מוציא לעצמו מוציא ללועז הזה אלא בעי' למימר דכי דליקיים ככתבם וכלשונם כל מה דאיפשר לא תקנו לזה שיצא כלשון אחר ע"י אחרים כיון שאותו אחר יכול להקרותו אשורית והאי דינא בתרא לא דייקי ממתני' כלל דהא לא קפיד אקורא אלא כל אדם קורין ללעוזות דא"כ הל"ל והלעוזות קורין אותה ללועז בלעז אעפ"כ אומ' רבי' הגדול שיש לנו לחוש לדברי הירוש' אבל מדברי הגאונים ז"ל נראה שפיר שאפי' הלועז עצמו מכיר אשורי יוצא בלעז שהוא מכיר בו וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

והלועז ששמע אשורית הא כתיבנא לעיל דהא דקרי ללשון הקדש אשורי היינו בהשאלת השם מפני שמאושר בלשונו כעין שאמר בכתב או לפי שכיון שכתוב הלשון הזה בכתב אשורי נקרא על שמו בכלל הכתוב אבל בפני עצמו לשון הקדש נקרא על הרוב ולפעמים לשון עברי בהשאלת השם והא דנקט אשורית איפשר דדוקא הוא ומתני' דברייתא דקתני יונית ליוני אין לכ"ע לא וסתמא דלא כר"ש ב"ג ואע"ג דר' יוחנן פסיק לעיל כר"ש ב"ג ה"מ בשאר ספרים אבל במגלה כרבנן קי"ל דסברי ככתב' וכלשונם מיעט אפי' לשון יוני לשאין מכירין בו ואע"פ שאמרי' כל מקום ששנה ר"ג במשנתי' הלכה כמותו ואין ספק דלר"ש ב"ג דעבי' באשורי לענין ספרים ה"ה למגלה וכדאמור רב ושמואל בגמ' הא קי"ל שאין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ שלא נאמר הכלל אלא על הרוב וכדכתב הרי"ף ז"ל בפרק גבו פשוט וכיון דכן קי"ל כסתם משנה דהכא וכדקתני נמי סיפא עד שתהא כתובה אשורית דאלמא אשורית דוקא חזיא לכל אדם וזה דעת הרי"ף שהביא משנתנו וברייתא דלקמן דיונית ליונים ולא הביא דברי רב ושמואל שפסקו לעז יונית לכל כשר כר"ש ב"ג וקי"ל כר' יוחנן דפסק בכל דוכתא הלכה בסתם משנה אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרב ושמואל דאמרי לעז יוני לכל כשר כר"ש ב"ג ולא מפיק מכתבם וכלשונם אלא שאר לשונות אבל יוני כשר ומודה ר"ש ב"ג בשאר לשונות שיוצאין בו המכירין משום דכתיב אל עם ועם בלשונו מש"כ בס"ת דפוסל לכל אדם בכל חוץ מיוני שהוא כשר ולא אוקימנא בגמרא מתניתין דגפטית לגפטים ועברית לעברים דלא כר"ש ב"ג אלא במאי דקתני יונית ליונים דוקא אבל בגפטית לגפטים ועברית לעברים וכן כל לשון למכיר בו מודה ר"ש ב"ג דיוצא והכי משמע בגמ' דלא קשיא לן ממתני' עליה דר"ש ב"ג אלא מיונית ליונים בלחוד וסתם מתני' דהכא נמי לא אוקימנא כברייתא אלא למימרא דגפטית לגפטים ועברית לעברים וכ"א כלשונו יצא ולאפוקי ממאי דקס"ד מעיקרא דכי קתני בכל לשון לא יצא אף למכירין קאמר קמ"ל דכל לעז מכשר למכירין בו ולא קתני בכל לשון לא יצא אלא לשאינם מכירין אבל לא אמרינן דמתני' כבריית' דיונית ליוני' אין לכ"ע לא דהא מהיכא תיתי לן דאי משום דקתני והלועז ששמע אשורי' לאו למעוטי יונית נקט הכי אלא למימר' דאשורית יוצא כל אדם בו לדברי הכל ונקיט מילת' דמודו כ"ע אף ביוני' דהאי פלוגתא דרבנן ור"ש ב"ג לא בעי לאורויי וכיון דאיכא למימר הכי דלא תהוי סתם מתני' כרבנן ואשכחן לרב ושמואל דפסקי בהדיא כר"ש ב"ג ולא שבקי' פסקא דידהו דבריר כדמפרש בהדיא משום סתמא דלא מכרעא שפיר כרבנן כך י"ל לפי שיטת בעל המאור ז"ל זקנו של רבינו נר"ו וכן נראה נכון:

והא דקתני הלועז ששמע אשורית יצא לאו דוקא יצא בדיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי מידי דהוה אנשים ועמי הארץ אלא דאיידי דקתני רישא לא יצא בדוק' נקט בסיפא יצא:


דף יז עמוד ב[עריכה]


גמ' הא דאמרי' לימא קסברי כל התורה כלה בלשון הקדש נאמרה ק"ל לאיזה ענין דהא ודאי איתיה בלשון הקדש ניתנה ואלו לקיים מצוות והגית בו יומם ולילה אף בכל לשון הוא ורש"י ז"ל פירש כאן לענין לקרוא בתורה והקשו עליו דהא קריאה בתורה תקנת משה ועזרא היא וי"ל דקריאה בתורה בציבור מן התורה כשבתות וימים טובים דהא דאמרינן בברכות שלמדנו מן התורה ברכה לאחריהם מן התורה בק"ו דברכת מזון ולא שייך ברכה לאחריה למצות והגית בו יומם ולילה שאין לקריאה זו שיעור דהא כל היום וכל הלילה הוא ואין בכיוצא בזה ברכה לאחריה וכמו שנהגו ואין ברכה לאחריה אלא לקריאה לציבור שיש לה שיעור ומשה ועזרא תיקן שני וה' ושבת במנחה מיהו בלאו הכי יש לנו קריאות בחיוב מן התורה כגון פרשת זכור דאמרי' לקמן זכור בפה וכן פ' פרה וכמו כן פ' הקהל ופ' שוטרים ומקרא ביכורי' וחליצה ווידוי מעשר וכל אותן ששנינו במס' סוטה פ' ואלו נאמרין בכל לשון ולגבי דידהו אמרי' בכל לשון נאמרה או בלשון הקדש נאמרה וזה הנכון:

תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר ה' נביאים תקנום כדקתני אידך אלא ששכחום וחזר ר"ש וסדרם כדאיתא התם:

והא דקתני על הסדר לא תיקשי למאי דאמרינן בברכות אמצעיות אין להם סדר דהתם לאו דאין להם סדר כלל אלא שאין להם סדר ג' ראשונות וג' אחרונות דאלו בדידהו אם טעה חוזר לראש ואלו הכא אינו חוזר אלא ממקום שטעה והוא הנכון:

ת"ר מנין שאומרין אבות עד מה ראו גאולה בז' אבל ליכא למיתי דלימרוה בתר רפואה משום דכתיב הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי:

ומה ראו לומר רפואה בח' ואע"ג דהא מוכח תלמודא דלא איפשר למימרה מקמי הכי הא אמרינן כיון דאידח' מדוכתה דהיינו בתר סליחה אידחה יותר ולמה קבעוה בח':

וכדאמרינן דברכת השנים התשיעי' משום דדוד אמרה בט' דכתיב שבור זרוע רשע והוא במזמו' ט' והיינו למאי דאמרינן בברכות דאשרי האיש ולמה רגשו חדא מזמורא הוא דאי לא עשירי הוי הילכך המחליק אותו לשנים טועה הוא אלא מפרידן ממקומו להשלים למנין מזמורים למה ה' תעמוד ברחוק שחולק' אותו מן למנצח על מות לבן והא דמשמע לן דהא דכתיב שבור זרוע רשע במפקיעי שערים כתיב יפה פרש"י ז"ל משום דלעיל מיניה יארוב לחטוף עני ואין דרך לסטי' לארוב אלא לעשיר אלא שהכתו' מדבר במפקיעי שערי' וע"ז התפלל דוד שבור זרוע רשע שיבי' הב"ה שנת שובע וישבר זרוע הרשע המפקיע את השערים ולא יוכל עוד להרשיע בהפקעת השערים וזהו שאמר ורשע תדרוש רשעו בל תמצא:


דף יח עמוד א[עריכה]


ומה ראו לומר שים שלום אחרי ברכת כהנים כלו' מה ענין ברכה זו בכאן שלא סיימו בברכת כהנים דאלו מקמי הכי לא איפשר ומהדרי' משום דכתיב ואני אברכם וברכה של הב"ה שלום וז"ש כמדרש כל חותמי ברכות שלום וזהו שתקנו לסוף ברכות של ק"ש של ערבית הפורש סוכת שלום והנוסח א' הוא בחול ובשבת אלא כשתקנו אותם פסוקים של אחר כך שינו את החתימה לשומר את עמו ישראל לעד. אבל מורי נ"ר נוהג כרבו ורבי' הגדול ז"ל לחתום תמיד בשלום כמו בשבת וברכת המזון ג"כ משלים ה' יברך את עמו בשלום וכן בסדר קדושה של שחרית:

והא דאמרינן מנין שקראו הב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל ס"ד למזבח קראו יעקב אל לא מתמהינן משום דלא חזו למקרא למזבח אל דהא כתיב ויקרא לו אל בית אל ובמשה כתיב ויקרא ה' ניסי אלא קרא יתיר' דרשי' דלא הוה קרי ליה אל אלהי ישראל אלא חד מינייהו אלא ודאי ליעקב הוא שקרא אל והכי הוא דאלו אמרי ס"ד למזבח קרא יעקב אל והא כתיב נמי אלהי ישראל ודכותה בתלמודא טובא:

והא דתנן הקורא תרגום בכל לשון לא יצא הוינא בה היכי קתני אבל קורין אותה ללועזו' בלעז והא אמרת רישא לשו' בכל לא יצא וקס"ד דסתמ' קתני לא יצא ואפי' למכירי' לרבנן דמכשרי ספרים בכל לשון דשאני הכא דכתיב ככתבם וכלשונם למעוטי שאר לשונות לגמרי וכי כתוב אל עם ועם כלשונו היינו לענין משלוח ספרים ולא ללמד על מגלה ולהכי ק"ל רישא אסיפא ופריק רב ושמואל דאמרי תרוייהו דכי קתני אבל קורין אותה ללעוזות בלעז היינו יוני דוקא וע"כ לר"ש ב"ג קאמרינן דאלו לרבנן מהיכא תיתי דמכשירין ביוני טפי משאר לשונות דהא אינהו גבי ספרים כחדא בסיסא משוו להו אלא ודאי לר"ש ב"ג קאמרינן דעבדי' כספרים יוני כאשורי ולדידיה לא מעיט ככתבם וכלשונם יוני לגמרי כשאר לשונות ואפי' למכירין דהא לא איפשר כיון דס"ת אתרבי באשורי מדכתיב יפת אלהים ליפת אלא שאר לשונות מעיט לגמרי וכן יוני למי שאינו מכיר בו אבל המכיר בו יוצא בו והיינו דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלעז והא דנקיט לה תלמודא סתמא ולא קאמר הא מני ר"ש ב"ג משום דפשיטא להו טובא דההיא דרב ושמואל לר"ש ב"ג היא ולא איפש' דאתיא כרבנן כלל::

ואמרי' מתיבי קראה גפטית עברית ליוני לא יצא אלמא כיונית נמי לא יצא ודינו כשאר לשונות ובדין הוא דמצי למימר ליה דהא מתני' רבנן היא ואלו מתני' כר"ש ב"ג אוקימנא אלא דבעי למיחת לקושטא דמילתא:

ואמרי' הא לא דמיא אלא להא גפטית לגפטיים עברית לעברים עילמית לעלמים יונית ליונים פי' דמתני' דקתני ללועזות בלעז היינו כאידך מתני' דשרי נמי יונית ליונים וכן גפטית לגפטיים ולכל א' לשונו ואידך מתני' דקתני יוני' לא יצא מיירי למי שאינו לועז שאינו מכיר באותו לשון וכריש דמתני' דקתני לא יצא דהיינו לשאינם מכירין ואקשי' א"ה דאפי' בשאר לשונות שדינן למכירים בהם רב ושמואל אמאי מוקמי סיפא דמתני' בלע' (א"ה צ"ל יוני) ולר"ש ב"ג אפי' בכל לעז נמי מצו מוקמינן לה ואפי' כרבנן מלאוקומה בלעז יוני דוקא:

אלא מתני' פי' אלא ודאי פירוקא דלעיל לאו כלום דמתני' בכל לעז מיירי דשרי למכירים בו כדקתני ללועזות בלעז ורבנן ור"ש ב"ג מודו בה משום דכתיב ואל עם ועם כלשונו ולא מיעט ככתבם וכלשונם משאר לשונות אלא למי שאינן מכירין מיהו הא ודאי ברייתא כלה לא אתיא כר"ש ב"ג דהא בספרים דפסילי שאר לשונות לגמרי ואפי' למכירין אליבא דר"ש ב"ג מכשיר יוני לכ"ע כאשורי כ"ש במגלה דכתיב אל עם ועם כלשונו לאכשורי שאר לשונות למכירי' דלא סגיא דלא מכשר ר"ש ב"ג יוני באשורי לכל אדם ולא מיעט מכתבם ולשונם לר"ש ב"ג יוני כלל אלא שאר לשונות לשאינם מכירין ובהא אפי' ר' יוחנן מודה וכ"ע דהיינו סברא דר"ש ב"ג ולא פליג אדרב ושמואל בהא אלא אפשר דאיהו הוה פסיק כרבנן דממעטי כלהו לשונות ואפי' יונית לשאינם מכירין מדכתיב ככתבם וכלשונם וכן נמי אית לן למימר דמודה ר"ש ב"ג בשאר לשונות שיוצאין בהן המכירין כמתניתא גפטית לגפטיים דהא רבנן אע"ג דמכשרי שאר לשונות בספרים לגמרי ממעטינן להו ככתבם וכלשונם וכן נמי אית לן למימ' דמודה ר"ש ב"ג בשאר לשונות שיוצאין בהן המכירין והוו להו כר"ש ב"ג גבי מגלה לגבי שאר לשונות אלא דהא מרבו שאר לשונות למכירין מדכתיב אל עם ועם כלשונו וכיון דכן ה"ה לר"ש ב"ג אשתכח דהא מתני' גפטית לגפטיים כולה בין לר"ש ב"ג בין לרבנן בר ממאי דקתני יונית ליונים דאתי כרבנן דאלו לר"ש ב"ג לעז יונית לכל כשר וזה ברור ואין כאן בית מיחוש. ומדנקיט תלמודא סתם דמתני' כברייתא משמע בכולה מילתא ואפי' ביוני והיינו דקתני ללועזות בלעז וכל לועז במשמע ואפי' יוני דאלמא אף ביוני דוקא ללועז ולא לכל אדם והיינו דקתני בתר והלועז ששמע אשורית יצא בה כל לועז אבל לא יונית וסתמא דלא כר"ש ב"ג אלא כרבנן וא"כ הלכתא כרבנן דהא פסק ר' יוחנן בכל דוכתא הלכתא כסתם משנה ואע"ג דפסק בספרים כר"ש ב"ג שאני מגלה דכתיב בה ככתבם ובלשונם ואיהו נייד מרב ושמואל דפסקי במגלה נמי בר"ש ב"ג דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וזה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתי' ומתניתא דגפטית לגפטיי' יונית ליונים ואע"ג דפליגה אדר"ש ב"ג ומה שתפס עליו בעל המאור ור"ח ז"ל מהא דפסק ר"י לעיל הלכה כר"ש ב"ג בשאר ספרים אינה קושיא כמו שכתבנו אלא שהדעת מכרעת לפסוק כר"ש ב"ג בהדיא ואלו פסק דרבנן לא בריר דדילמא סתם מתני' לא מכרעא לא כרבנן ולא כר"ש ב"ג דאיהו נקט הלועז ששמע אשורית דמודו בה כ"ע אבל ביוני לא פריש ולא אחית נפשיה לאכרועי כרבנן ולא כר"ש ב"ג וכן נמי סתמא קתני קורין אותה ללועזות בלעז דהא אפי' ר"ש ב"ג מודה בה ולא פי' שיהא לעז יוני בשאר לשונות שלא יצא בו אלא הלועז ומאי דקאמר תלמודא הכא בשמעתין דמתני' כבריית' סברא דתלמודא הוא דנקיט הכא אגב גררא ורב ושמואל אמרי לך דמתניתין לא אתיא כברייתא אלא לענין גפטית לגפטיים ועברית לעברים וכיוצא בו אבל דילמא מתני' דיונית ליונים דוקא הא לא משמע ולא עוד אלא דדילמא תלמודא גופיה ה"ק מתניתין כברייתא גפטית לגפטים ועברית לעברי' ויונית ליונים יצאו מיהת ודלא כסברא דפירוקא קמא דלעיל דס"ד דמתניתין בלעז יוני דוקא אבל אכתי אי' לך דס"ל השתא דדילמא למתניתין יונית כאשורית א"נ דשאר לשונות ולא אכרעין בהא מידי וכיון דלא ברירא מילת' דתהוי סתם מתניתין כרבנן ואשכחן לרב ושמואל דפסקי בהדיא הלכתא כרשב"ג לא שבקי' לן פסק דפשי' לן משום סתם משנה דלא בריר לן וזה נר' נכון וברור:

וכי אתמר דרב ושמואל בעלמא אתמר כלומר מימרא באפי נפשה הוא דאמור במגלה ולא דאמרוה אאוקמתא דמתני' כדהוה ס"ד:

דאתמר רב ושמואל דאמרי תרויהו לעז יוני לכל כשר וכו' וכבר כתיבנא לעיל בפ"ק דכל היכא דשרינן לשון שרינן נמי כתב מיהו מסתבר דלא קפדי' אתגין ולפופות ועקומות ואותיות מוקפות גויל אלא בכתב הקדש בלחוד וכמדומה לי שכך קבלתי מרבותי:

והא לא ידע מאי קא אמרי ופרקינן מידי דהוו אנשים ועמי הארץ דנפקי כיון דאיכא מצוות קריאה ופרסומי ניסא:

ואמרינן נמי אטו אנן האחשתרני' בני הרמכי' מי ידעי' מה הם אלא מצוות קריאה ופרסומי ניסא ושמעי' מינה שכל אדם יוצא באשורית אפי' אינו מבין וגם אין במקום מי שיתרגם לו דהא האחשתרני' בני הרמכים ליכא דמתרגם לן ומיתי' מיניה ראיה ללועז ששמע אשורית ומדפרכי' להביא מהאחשתרנים ולא מפרקי' שאני התם דהוו ב' מילות בלחוד שמעינן דאי לאו דליכא קפידא במאי ידעי' מאי קאמרינן דינא הוא דליעכב וש"מ דאפי' טעה בתיבה חוזר למקום שטעה והכי דיקי' לקמן מדתניא השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא במתורגמן יצא דוק' שקראן ע"פ מיהת הא לא קראן כלל לא יצא ואפילו באותיות ולהאי רבותא הוא דקתני אותיות דאפי' בהו אם לא קראן לא יצא ונקט פסוקין דאפי' בדידהו דהוי טובא אם קראן יצא ומ"ש בירושלמי תני אין מדקדקין בטעיותיה היינו בטעות שאין הלשון והענין משתנה בו וכדאמרינן עלה יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבין קומי רב חדא אמר יהודים וחד אמר יהודים ולא חזר חד מנהון ר"י אמר קרי כלה יהודים ע"כ ומשמע דדוקא בטעות שבין היהודי' ליהודיי' אבל לא בטעו' אחרת שהענין משתנה בו וכך למדתי מרבותי נ"ר:

גמרא ת"ר קראה סרוגין יצא סירוסין לא יצא ירושלמי סרוגין קטועין סרוסין קרא חדא פרא חדא כלומר שקורא פסוק ב' וקורא הג' וחוזר וקורא הב' וה"ל קורא למפרע והא קמ"ל תנא דלמפרע אפי' בפסוקים שלמים לא יצא שלא תאמר דלמפרע דמתניתין היינו שמסר' התיבות לקרא הפסוק מסופו לראשו:


דף יח עמוד ב[עריכה]


הא דתנן שמרת יבם וכו' טעמא משום דקסב' יש זקה אפי' בתרי וכן הלכתא וכבר ברירנא לה בדוכתה בס"ד:

מתני' קראה סרוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גרסינן בירוש' מדקתני כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה תפתר בי"ד בכרכין ע"כ ובודאי בירושלמי אית להו טעמא מאי דאסקינן בגמרא דילן דפורים מותר בעשיית מלאכה די"ט לא קבילו כדאי' בקרא בהדיא. והא דדחיקו לאוקומי מתניתין בי"ד לכרכין היינו למימר' דבמאי דשקלינן וטרינן מעיקרא על ההיא דר' היכי נטע נטיעה בפורים לא הוה איפשר לן לסיועיה ממתניתין ולאו לאותוביה מינה לרב יוסף דתני שאסור בעשיית מלאכה דהא הוה אפש' לאוקומא בי"ד לכרכין דכיון דלא הוי זמנם אע"ג דקרו ביה אינהו והוי נמי זמן רובא דעלמא שרו אינהו במלאכ' וכ"ש בי"א ובי"ב ובי"ג דכפרים ושמעי' מינה דכרכין דנהוג איסור מלאכה בפורים היכא דמקדמי בי"ד שרו במלאכה דהא לא נהוג אלא בזמנם ממש והא דקתני דורשה פירשוה בירושל' והוא שלא יפליג דעתו לענייו' אחרות לא נצרכה אלא לכתחלה דלכתחלה שרי' כשהוא עסוק בעניינה ואפי' לר' מונא דלא חשיבא שהיה אבל בדיעב' אפי' הפליג ענייני' אחרים והלך ג"כ לשוק לעשו' צרכיו יצא דקי"ל שאפי' שהה כדי לגמור את כלן יצא וכדאמרינן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וכדבעינן למימר קמן:


דף יט עמוד א[עריכה]


האי קנקנתום דאמרינן בגמ' נראה לרבינו הגדול פי' שזה אינו כדיו היינו דיו של עפצים כעין שלנו כשהוא מבושל אבל עפצים ששרו במים בלבד מי קרומיא של עפצא וכשמתבשל הדיו הזה הרבה ועומד ימים רבים מתיבש ונעשה קורט ובירושלמי אמר בו דיו שאין בו עפצא אלמא סתם דיו של עפצים הוא לכן אנו נותני' בו שרף לפי שהוא יפה לו כמ"ש כל השרפים יפין לדיו ושרף הקטף יפה מכולם וכן העשני' יפין לו כמ"ש כל העשנים יפין לדיו. (א"ה כל לשון זה ליכא הכא בש"ס דילן כי אם שם במסכת ברכות פ' הקורא):

אמר רב אשי דכ"ע שהה לגמור את כלה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מפלגי מר סבר גברא דחייה הוא פי' דהא מדרבנן לא חזי למקרי כששהה ומר סבר גברא חזייא הוא כלומר כיון דמדאוריתא הוה חזי שלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד והא ודאי ה"נ הוה איפשר לרב אשי למימר דכ"ע שהה כדי לגמור את כלה (א"ה צ"ל אינו ועיין בר"י שם בברכות ובהר"אש) וחוזר לראש והכא בגברא דחייא וגברא חזיא מיפלגי ומדנקיט אידך לישנא דכ"ע חוזר לראש משמע דהיינו סברא דרב אשי דשהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש כר' מונא והנכון דלעולם כק"ש ומגלה והלל ותקיעות שהם קלים טפי דהא אית בהו שיחה לשאול לשלום או להשיב מפני הכבוד ומפני היראה הקלו כשהיה שלו אפי' שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש כרבנן דמתניתין וכדר' יוחנן דהתם ודלא כר' מונא אבל בתפלה החמורה שאין כח התר שיחה כלל אלא מפני הסכנה בלבד ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק החמירו בשהייתו דאפי' בגברא חזייא אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וה"ה דהיכא דהוי גברא דחייא:

ושהה כדי לגמור את כלה דאיכא תרתי לגריעותא חוזר לראש וכדאמרינן התם בר' אבהו דפסק ק"ש במבואות המטונפות ולבתר דחליף א"ל לר"י מהו לגמור ואסיקנא דה"ק לדידי לא סבירא לדידך אם שהית כדי לגמור את כלה חוזר לראש וה"פ דיקא לדידי לא ס"ל דבעית למפסק גברא דחייא אתו אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש וכן הלכתא וזו שטה נכונה וברורה ואין לנטות ממנה ימין ושמאל מפי רבינו נר"ו. ושהה כדי לגמור את כלה פרישנא בגמר' דהיינו לאומרה כלה וכן פירש בכל מקום ומפרש בירושלמי דבקורא משערינן:

מה"מ אתיא כתיבה כתיבה ולא מיתי' לה מדנקראת ספר דהא נקראת אגרת ג"כ ולקמן גבי תפירה מספקא לן ואסיקנא דארכבה אתרי רכשי שאם תפר' כולה בחוט פשתן פסולה דהא נקראת ספר ואם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה דהא נקראת אגרת ולקמן אמרי' דקוראה בין עומד בין יושב מש"כ בס"ת ואומר מורי ר' נר"ו דבדברי' שבגופה כגון שרטוט ודיו עשאוה כספר ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב ולפי' נהגו לקרותה בלי פסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים וזהו מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינ' מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת ובספר וק"ל להאי כלל' מה שאין מדקדקין בחסרון טעיותיה כמקצתה מש"כ בס"ת שנפסל בג' טעיות בדף וי"ל שזה אינו בספר מדין ספר אלא מדין קדושה דהתם כיון דלא (א"ה כאן חסר) וענין ונקרא ספר ואינו דבר הנזכר ומה שכתוב בדין לא הפקירו כיון דאיכא מצווה קריא' ופרסומי ניסא לקיים קצתם אף בגופה שדנוה כאגרת בהא מילתא דלא מינכר כולי האי ובירושלמי אמרינן אין בין ספרי' למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגל' אסתר אינה נכתבת אלא אשורית פי' לרבנן הא לכל דבריהם זה וזה שוים כלומר לדבריה' שבגופ' ממש וכדכתיבנ' ותו לא מידי:

מתניתין בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר וכו' בגמ' מפרש לה:

גמרא אמר רבא ל"ש אלא שעתי' לחזור למקומו בליל י"ד אבל אין עתיד לחזור למקומו בלילי י"ד קורא עמהם עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל דרבא אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי וה"ק דלא תי' דעתיד לחזור למקומו דקתני היינו שעתיד לחזור בזמן חיובו אלא ה"ק אם עתיד בן כרך זה לחזור למקומו בלילי י"ד קורא במקומו כלו' שאינו קורא כבני העיר שהוא שם אלא קורא כמקומו בט"ו כשילך לשם אבל אם אין עתיד לחזור למקומו לילי י"ד והאיר לו יום י"ד בעיר שחל חיוב קריאת היום שהוא עיקר הקריאה על בני העיר בעודו שם קורא עמהם הלילה והיום דפרו' בן יומו נקרא פרוז ואע"פ שרוצה לחזו' ביום י"ד עצמו בענין שיהא במקומו ליל ט"ו קורא עכשיו ביום י"ד במקומו וקורא שם בכרך וליכא משום אגודות ואפי' לאביי במילת' כזה וכ"ש לרבא אבל אם אין עתיד לחזור למקומו עד יום ט"ו שיחול חיוב קריאת היום של בני הכרך קורא עמהם כלומ' שאינו קורא ביד כלל אלא ממתין ביום ט"ו וקורא ליל ט"ו ויומו עם בני הכרך דמוקף בן יומו נקרא מוקף נמצא פי' משנתי' אם עתיד לחזור למקומו בלילי יום פורים של אותו מקום שהוא ואם לאו אלא שמתעכב עד יום פורים של אותו מקום קורא עמהם והא דפריש רבא בלישניה דין בן כרך שהלך לעיר ולא פריש בהדיא דין בן עיר שהלך לכרך שנשנה בתחלת משנתי' משום דעיקר דיצא מקרא בבן כרך שהלך לעיר כתיב דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדיוקא דידה נפקא דנקרא מוקף ולהכי פריש ליה כד נסיב ליה מקרא ובן כרך שהלך שם ונתעכב שם עד בקר י"ד שקורא עמהם אם חזר למקומו ליל ט"ו חוזר וקור' עמהם שאע"פ שנתחייב כבר עם בני העיר שהלך שם הרי חזר ונתחייב עם בני הכרך וגדולה מזו אמרו בירו' דבן עיר שעקר דירתו לכרך ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וכ"ש זה שעיקר דירתו היה בכרך ולא היה בעיר אלא גר ופרוז בן יומו וזה ברור ושלא כדברי התוס' ויש קצת סעד לזה בגמ' דילן מהא דאמרי' בסמוך דבן כרך שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם וההיא ודאי לא נצרכה אלא לבן כפר שהקדים לי"ה ונפטר ואפ"ה כיון שבא לעיר אח"כ שהוא מקום חיובו מן הדין חוזר וקורא עמהם ולא אמרי' כבר נפטר ביה הכא נמי אע"פ שנתחייב בעיר לפי שהיה פרוז בן יומו כיון דחזר לכרך שהוא עיקר מקומו וחיובו חוזר וקורא עמהם. כתוב בהלכות הרי"ף ז"ל ל"ש אלא שעתיד לחזור למקומו בלילי י"ד ונתעכב ולא חזר ונראה מדבריו לפום פשטיהו דכל שהיה בדעתו לחזור לילי י"ד אע"פ שנאנס ונתעכב שם עד יום י"ד אינו קורא עמהם עד שיתעכב שם יום י"ד מדעתו שכך היה בדעתו בתחילת ליל י"ד ולהכי חשוב פרוז כן יומו ולא נהירא כלל שאין זה תלוי בדעתו אלא כל שנתעכב שם כיום י"ד פורים הוי פרוז בן יומו אבל יש לפרש דברי רבי' ז"ל דה"ק שאם דעתו לחזור בליל י"ד אע"פ שנתעכב שם כל הלילה עד סמוך לעלו' השחר שהם קוראי' מ"מ של לילה אינו קורא עמהם הלילה כנ"ל עיקר פי' שמועה זו:

וי"מ דהא דרבה אכלה מתניתי' קאי דאפי' בן עיר שהלך שם כל יום י"ד אם אין עתיד לחזור למקומו לילי י"ד אלא שמתעכב שם עד יום י"ד אע"פ שדעתו לחזור בו ביום כופין אותו להתעכב שם ולקרא עמהם יום ט"ו דמוקף בן יומו נקרא ואין פי' זה נכון כלל דכיון שלא היה שם ביום ט"ו שהוא זמן הכר' היאך נעשה מוקף בן יומו ולא פרוז בן יומו אלא בהיות שם יום פורים של פרזי' או של מוקפי' ואין טעם להיותו מוקף מפני יום י"ד יותר מהיותו שם יום י"ג או קודם לכן והאמ' כמו שכתבנו:

גרסינן בירוש' ר' יודן בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו מהו פי' וקס"ד דמיירי בבן עיר שהלך לכרך ומהדרי' מתני' כשהיה בכרך ומה צריכה לזה כשהיה בעיר פי' כאלו מתני' במי שהיה בכרך כל ליל ט"ו עד שפי' כמו שפי' וכי קא מבעי' לן כשהוא עדיין בעיר אלא שנתן דעתו לעקור דירתו ליל ט"ו לכרך מיחשב בן כרך מעתה ולא יקרא בעיר אלא ממתין עד שיהא בכרך וקורא עמהם ואע"פ ששנינו שאפי' בן כרך ממש שהלך לעיר אם מתעכב שם י"ד קורא עמהם בי"ד וקס"ד דהתם הוא שדעתו להתעכב שם גם יום ט"ו אבל זה שהיה בכרך יום ט"ו אינו קורא אלא בכרך ועו' דהתם שבא מן הכרך לעיר אפי' בדרך עראי מדעתו יושב בעיר ורוצה בה ובישיבתה לאותו יום ופרוז בן יומו הוא אבל זה שמתעקר משם אין עיכובו שם יום י"ד עושה אותו יום פרוז וכאלו פי' מהם ומחברתם דמי ואמרינן אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין בי"ד כדרבנן א"ר מנא בעתי' לחזור למקומו א"ר פנחס ע"כ היהודי הפרזי' פרוז היה באותה שעה וה"פ דדוקא בן עיר שעוקר דירתו לכרך הוא דמבעי' לן אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם יום י"ד קורא כמקומו בי"ד שאע"פ שאינו במקום שום חיוב קורא במקומו א"ר מנא בעתיד לחזור למקומו אבל אם דעתו לילך לכרך אינו קורא כלל שהרי כבר נעקר מן העיר ולכלל בן כרך לא בא וזה כאותה שאמר בירוש' במקום אחר בן כרך שעקר לילי י"ד נפטר מכאן ומכאן א"ר פנחס ע"כ היהודים ר' פנחס מהדר אבעי' דר' יודן וקאמר שבן עיר שנתן דעתו לעקור לכרך ליל ט"ו כיון שעדין הוא בי"ד בעיר קור' בעיר כיון שהוא פרוז באותה שעה דלא גרע מבן כרך שהלך לעיר ויש מרבותי שכתבו דבן כרך שהולך במדבר או בים או במקומות שאין שם ישראל ואין דעתו לחזור למקומו אינו נפטר לגמרי אלא שקור' יום י"ד כזמן הרוב ואינו נראה כן בירוש' שכתבנו:

ואמר רבה בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם פי' אפי' עתיד לחזור לכפר קודם בקר י"ד חייב להתעכב שם ולקרות עמהם ומפ' טעמא דהאי בני העיר בעי מקרא ורבנן הוא דתקינו לה בי"ה וכי תקינו ליה היכא דאיתיה בכפר אכל היכא דליתיה בעיר כבני עיר בעי מהוי. ונראה דכבני עיר ממש קאמר שקורא עמהם אפי' ביום מיהו דוקא בהא שהיה שם בליל' אבל אם לא בא שם עד היום כבר חל חיוב עליהם קודם בואו ונפטר והיינו דתנן שהכפרים מספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכים ומפ' אפילו ביום פורים כדמפ' לעיל ואפ"ה מקדימין ליה ונפטרין ואין כניסתן לעיר ביום י"ד חוזר ומחייבן שא"כ מה הועילו בהקדמתן ופרש"י דכד איתיה נמי בעיר ליל י"ד אינו חייב לקרות עמהם אלא בלילה אם חזר למקומו אלא בלילה ואינו נכון:

תני קורא עמהם פי' במקומו דקתני היינו עיר שהוא עיקר מקומו לענין זה:

תנן מהיכן קורא את המגלה ויוצא בה י"ח ר"מ אומ' כלה ר' יהודה אומר מאיש יהודי וכו' א"ר חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי או' כלה ואפי' וכו'. נ"ל דהא קמל"ן בהא אליבא דהלכת' שצריכה שלא תהא חסרה ענין כדכתיבנ' לעיל ושמעי' מינה שאע"פ שקרא כבר מקצת' במגלה שלימה ונפטר מאותו המקצת אינו קורא המקצת הנשאר אלא במגלה שלמה דהא לר' יהודה דלא מיחייב למקרי אלא מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כלה וזה ברור:

ואסיקנא דמגלה אם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה ובלבד שיהו משולשין פי' שתים בשני קצוות היריעה וא' באמצע ומראש התפר עד הגיד כמו שיש ממנו עד הב' וכן מן הב' לג' עד סוף התפר כדפרשי ז"ל:


דף יט עמוד ב[עריכה]


ומחו לה אמוח' לא אמרו אלא בציבו' דאיכא פרסומ' ובעי' פרסומי מלתא אבל ביחי' יצא מפני דכתיבא כדחזי ובציבור נמי לא אמרנא אלא דלא מיחסרא או לא מייתרא פורתא אשאר ידיעתא אבל חסרה או מייתרא כיון דמינכר ליתי לן בה ומכאן נראה שקור' ופושטה כאגר' כדברי רבינו האיי גאון ז"ל דאי קורא וכורך בס"ת הרי גוללה ולא מינכר' מילתא:

מתניתין הכל כשרים לקרא את המגלה חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן בגמרא דערכין פי' דהכל לאתויי נשים שכשרו' לקרא את המגלה דמשמע לקרות להוציא את אחרים וכבר כתבנוה לעיל. והאי קטן דאפליגו רבנן ור' יהודה דוקא קטן שהגיע לחינוך ובהא הוא דמכשיר ר' יהודה כדאיתא בגמ' בהדיא קטן שעדיין לא הגיע לחינוך הא לא חזי למידי וק"ל לרבואתא ז"ל אי בקטן שהגיע לחינוך הא מיחייב מדרבנן וכיון דמגלה מדרבנן היא אתי דרבנן ומפיק מדרבנן כדאמרי' בברכות במ"ש אשה מברכ' לבעלה דאכל שיעורא דרבנן וא"כ מ"ט דרבנן הכא ותו דלקמן תנן קטן אינו פורס על שמע ומיירי רבי יהודה בההיא ולא פליג בהא ובמס' סוכה ג"כ אמרו גבי הלל שאם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא או' שאין הקטן מוציאו ולא פליג בה ר' יהודה אלמא אע"ג דפורס על שמע וקריא' הלל דרבנן נינהו דכ"ע אין הקטן מוציא אע"ג שהגיע לחינוך. והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצוות כלל ואפי' מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות ולא עוד אלא שאפי' הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במס' ע"ז ולפי' אינו ראוי להוציא לאחרים אפי' במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרי' י"ח אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצוות ראוי הוא לחייבו במגלה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס. ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי' כזו שעשו אותה כאלו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפי' מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס וזה טעם כעיקר והלכתא כרבנן ואי ק"ל הא אמרינן בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ההיא בבן גדול היא ולא קתני אלא משום סופא דתבוא מארה דהוה בסופר מברך ובור יוצא אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן הוא:

גמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא פי' כל סתם חרש שאמרו חכמים בכל מקום הוא שאינו שומע ואינו מדבר ודינו כשוטה לכל דבר אבל חרש המדבר ואינו שומע וכן אלם ששומע ואינו מדכר דינם כפקחים לכל דבריה' וחרש שבמשנתינו ע"כ היינו שמדבר ואינו שומע והיינו דשייך במ"מ ולהכי אמרי' מאן תנא דחרש כיון שאינו משמיע לאזניו לאו בר חיובא הוא לענין מ"מ ואפי' בדיעבד לא יצא דמשמע ליה דכי קתני חוץ מחרש דאפי' בדיעבד לא יצא ולאו מלישנ' דחוץ דייק לה דאדרבא חוץ מחרש שאינו כשר לכתחלה משמע אלא דייק ליה מדקאמרי' בסמוך מדקתני חרש דומיא דשוטה:

ואמרינן א"ר מתנא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ומשמע לן השתא בכלה סוגיא דליכא הפרשה בין ק"ש דאוריתא לתרומה או למ"מ דרבנן והיינו דרמינן להו אהדדי דמאן דקפיד אשמיעת אזנים בהא ה"ה בהא ולא אמרינן שאני ק"ש דאורייתא או שאני ק"ש דכתיב ביה שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך אלא אדרבא הוא בנין אב ובהכי ריהטא כולה סוגיין:

ואמרינן וממאי דמתני' דהכא ר' יוסי היא ואפילו בדיעבד לא יצא דילמא ר' יהודה היא ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי ונקטינן ר' יהודה משום דמסתמא איהו בר פלוגתיה דר' יוסי דקתני התם הקור' את שמע ולא השמיע לאזנו יצא היינו ר' יהודה ודוקא קתני הקורא בדיעבד דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו ומתני' דקתני חוץ מחרש אהכל כשרים קאי וה"ק חוץ מחרש שאינו כשר לכתחלה ושוטה וקטן שפוסלין אף בדיעבד כדמפ' ואזיל:

ואיכ' דלא גריס דומיא דשו"ק אלא דומיא דשוטה בלחוד אבל קטן שהגיע לחינוך איפשר דלא פסיל ליה ת"ק אף בדיעבד כיון דר' יהודה מכשיר בו לכתחלה ואין צריך לפי מה שכתבתי במשנתינו:

במאי אוקימנא למתני' כר"י ודיעבד אין לכתחלה לא הא ודאי איפכא ה"ל למנקט לישניה ולכתחלה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי כדאמרן לעיל אלא דהאי לישנא נקטינן ליה משום מתני' הקורא את שמע דבדיעבד הוא דקתני ר"י יצא אבל לכתחלה לא:

אלא הא דקתני ר' יהודה בריה דר"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ואע"פ שאינו שומע מה שמברך מני אי ר' יהודה בדיעבד אין לכתחלה לא ואי ר' יוסי בדיעבד נמי לא אע"ג דק"ש דאורית' וברכת תרומה דרבנן לא שני ליה ביניהו כלל דאי לא מאי קו' ובעי למימר דלאוקמתא דרב מתנה ר' יהודה והיינו דאמרינן אלא הא דר"ש בן פזי מני ר' יהודה ואפי' לכתחלה ומתני' דהכא דמגלה ר' יוסי היא:

אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא פי' לאו בלבו ממש דא"כ ה"ד להא דסוגיא שמברך ואינו שומע אלא פי' שמוציא בשפתיו ואינו שומע ומ"ה קרי ליה בלבו אבל אידך מהרהר מיקרי ולכ"ע לא יצא בשום דבר אפי' בדיעבד מני אי ר"י וכו':


דף כ עמוד א[עריכה]


לעולם הא דר"ש בן פזי ר' יהודה היא וכן ההיא דברכת המזון הא דדידיה הא דרביה פי' הא דתרומה דידיה ודק"ש וברכת המזון דרביה ולעולם מתני' דהכא ר' יוסי היא:

השתא דאתית להכי וכו' וכבר אפסיקא הלכתא התם כר' יהודה למימר' דבדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך שישמיע לאזנו:

הא דאמרינן ר"מ קטן הייתי וקראתי' למעלה מר' יהודה אמר לו אין מביאין ראיה מן הקטן כלומר ממה שאו' הגדול שישמע בקטון:

ועוד אין מביאין ראיה מן המתי' כלו' מר' יהודה שקראתה לפניו כי הוא המתיר במשנתינו ורבנן פליגי עליה ואיהו לגרמיה הוא דעבד:

מתניתין ואין קורין את המגלה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה ודאי כל הני משום חדושא דאית בהו נקטינהו אין קורין את המגלה אדיום קאי כדאי' בגמרא ואע"ג דאיכא מצות קריאה בלילה נמי לא יצא בשל יום אלא ביום ולא מוהלין דאפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום והכי נפקא לן מפרק הערל מדכתיב וביום השמיני ובלא טובלין נמי אשמעינן דסתם בעינן לפרושי ונקט ולא מזין משום ולא טובלין דאתקש טבילה להזאה ושומר' יום כנגד שומר' יום אינה משום של אלו כלל דאלו כל הני עיקר חובתן ביום ולא בלילה לעולם אבל שומרת יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא דאכתי לא מטא זמן חיובא דאין ספירה אלא ביום וכן בזב ובזבה גדולה לאחר שספרה הרשות בידה לטבול בין ביום ובין בלילה אגב אורחא דאידך נקטה לאשמעי' חדושא דאיהו בה שאינה בזב בעל ראיה א' כדאי' בגמ':

והא דקתני ולא טובלין פרש"י ז"ל שאין זב וטמא מת טובלין בליל ז' אע"פ שהוא תחלת היום עד שתנץ החמה אבל משעבר היום טובל אפי' בלילה וכן הדין בזבה גדולה ומאי דאמרינן בגמ' טעמא משום דאתקש טבילה להזאה היינו מדכתיב והזה הטהור וכו' ורחץ בשרו במים והוא הדין לטבילת זב וזבה אבל טבילת נדה בלילה היא בתחלת ליל ח' ואח"כ טובלת בין ביום ובין בלילה ור' יעקב ז"ל פי' דלא מיירי אלא בטבילה הבאה מחמת הזאה בלחוד דהיינו טבילת טמא מת בלחוד וק"ל דאלו טביל' טמא מת בלילה היא כדתנן במס' פרה טבל את האזוב בלילה והזה ביום ביום והזה בלילה פסול בו ביום עד שיטבול ביום והזה ביום אבל הוא עצמו פירש המטהר טובל בלילה ומזין עליו ביום ותי' רבי' יעקב ז"ל דטמא מת ב' טבילות היה טובל א' קודם הזאה וא' לאחר הזאה וההיא דכתיב בקרא היינו טבילה דלאחר הזאה כדאית' בהדיא ועלה תניא בספרי' שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום ועלה שנינו במשנתינו שאינה אלא ביום שהוקש להזאה כדכתב רש"י ז"ל אבל יש טבילה אחרת קודם הזאה דגמירי דאין הזאה בלא טבילה כדאי' בגמ' פרק הערל ומייתינן לה גבי גר שצריך מילה וטבילה והרצאת דמים ואמרינן בשלמא מילה כתיבה וכן הרצאת דמים דכתיב ויקח משה הדם ויזרוק על העם אלא טבילה מנ"ל ואמרי' גמירי דאין הזאה בלא טבילה והיינו ודאי בסדר מדכר להו מילה בתחילה ואח"כ טבילה כדתניא לכשיתרפ' מטבילין אותו מיד ואח"כ הזאה ועליה אמר במס' פרה שהיא בלילה והיינו הלילה שמזין אותו למח' ולא נהי' חדא מדקתני ולא טובלין ולא מזין אלמא בטבילה דקמי הזאה היא וההיא אף רבי' יעקב ז"ל מודה דבלילה הוא כדאית' במס' פרה בהדיא. ועו' דבטבילה דבתר הזאה לא איתקש להזאה דאלו הזאה פסולה בח' ובט' כדאמרי' במסכת קידושין פרק האו' ואלו טבילה איתא בז' או אח"כ כדאיתא במסכת נזיר בפ' ג' מינין הא דטבל בז' הא דטבל בח' ועוד דאהייא דאי ביום טבל פשי' דביום היא דא"א לה אלא לאחר הזאה שהיא ביום ולא בלילה ול"ל למייתא עלה מטעמא דאתקש להזאה דהא אכתי לא מטא זימניה בין ביום בין בלילה דאי משום דאתקש להזאה והזאה ביום ולא בלילה א"כ ליבעי ז' דוקא כהזאה אלא ודאי לא מהני הקישא אלא לז' והנכון כמו שפירשו בתוס' דהאי ולא טובלין היינו טבילת האזוב שאינה אלא ביום כדתנן במס' פרה וההיא אמרינן דאתקש להזאה וכן אמרינן בירוש' דאתיא מדכתיב וטבל והזה דכתיב בפר' פרה אדומה וההיא בטבילת האזוב מיירי והיינו רבותא דמתני' שאפי' אם הזה ביום אם טבילת האיזוב בעלמא בלילה פסול וכיון שעשו משעלה עמוד השחר כשר:

גמרא ולא מוהלין דכתיב וביום הח' בפ' ר' אליעזר דשבת מייתי לה מדכתיב ובין ח' ימים ולא לילות ודרשינן ביום הח' ואפי' בשבת אלא דהכא לא דאקרא ודכותה בתלמודא טובא א"נ והוא הנכון דהכא משום מילה שלא בזמנה דהויא רבותא טפי דמתני' נקטינן האי קרא דמיתין לה פרק הערל מוא"ו יתירה דוביום הז' כדאיתא התם:

גרסת הספרי' מאי איריא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי כרתו' והכי פירושו מאי אירי' דאיירי בהא יותר מכל שאר חייבי טבילות ליתני דזב וזבה גדולה וזבה קטנה זמנה ביום ונדה זמנה בלילה ומהדרינן דלחדושא דאית בהו נקטה דהא לא הוה דכותיה הכא בהדי אידך א"נ משום דנקטה בהדי אידך דמתני' הוה קס"ד אי בעי למימר דלעולם טובלת ביום ואפילו לאחר זמנה משום עכובא דיום ולהכי פריך דמ"ש מכל חייבי טבילות שלאחר זמנם טובלין בין ביום בין בלילה ומהדרינן לאו משום האי נקטה בהדי אידך אלא לאשמעינן חדושא דאית בה דקס"ד תיהוי כראיה א' של זב דאתקש לבעל קרי שטובל ביומו כדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים והא ביומא לא מצא טבילה ואע"ג דפסק התם דכתיב כל ימי זובה במשכב נידתה יהיה לה כלומר שהימים שתראה בהם כלום בשעת נידתה כאלו שופעת דם ומכל יומי דרשינן אפי' לראיה א' שסופרת א' לא' כדרך שסופרת לז' שאין יום הראיה בכלל וצריכא לספור יום א' והוה ס"ד דתעביד שימור קצת ליל ב' לספירה ותטבול באותה הלילה ואח"כ תמתין עד כל יום ב' קמ"ל תנא דכיון דבעי ספירה ספירה ביממא הוא ולכך צריך להמתין עד אור היום שיחול ומן ספירתה ואח"כ תטבול וכן הלכתא וה"נ מוכח בפרק בתרא דנדה דספירה ביממא היא ואין טבילה בלילה וק"ל בפרק כיצד צולין ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בב' שלה ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מפסח ב' ופרישנא טעמא דידהו משום דסבר דאינה סותרת ומכאן ולהבא הוא דמנויה דקצת יום ב' ככולו ואקשינן אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה ואמרי' בשופעת א"נ שראתה בין השמשו' ומדלאו מוקים לה בלאו שופעת וברואה בלילות דלר' יוסי אפי' ספירה מקצת לילה ספירה ושוב אינה סותרת וי"ל כמו שפי' בתוס' דכיון דסבר ר' יוסי מקצת היום ככלו ושוב אינה סותרת א"כ אפי' ראתה בתחלת היום ופסקה בו ביום סוף היום יעלה לה לשמור ולטבול בלילה וכדאמרינן בנזיר פ"ב ולר' יוסי כיון דחזיא פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור ומ"ה לא משכחת לדידיה זכה גדולה אלא בשופעת או ברואה בין השמשו' דלא הוה שהות לספור בו ביום מיהו דוקא בהא שהוא סוף מנין עולה לר' יוסי מקצת היום לספירה אבל בתחלת ספירה לא ספרה דכותא:

הא דאמרינן יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' וליכא מאן דס"ל הכי כדאי' בשלהי מס' נדה תדע דאנן נמי ס"ל בסוף מנין דסליק כדאמרי' ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אלא דחזרה וראתה בו ביום לית לן לר' יוסי דלדידן סופרת למפרע ואלו בתחלת ענין לא סליק לן מקצת היום כן כתבו בתוס':


דף כ עמוד ב[עריכה]


הא דאמרי וכ"ת מדמערב' שמשא לילה הוא מהכא משמע דמכי ערבא שמשא היינו משקיע' החמה דאלו מקמי הכי ליכא למימר דלהוי לילה ולא כמו שפירשי ז"ל בפסחים מכי ערבא שמשא מחצות ולמעלה שהשמש נוטה לערב והא לא הוה ס"ד כלל:

מתניתין כל היום כשר לקרא את המגלה ק"ל דה"ל למימני אידך דקתני לעיל והיינו מילה וטבילה והזאה דהנהו נמי כשרים כל היום אלא כיון דתני להו בהדי הדדי הא גלין לן תכסיסא נינהו והכא נקט חד מיניהו לגלויי אאידך ונקט ההוא דהוי רישא דמתני' וכאלו אמר לקרא את המגלה ולחביריו ותו דשייך נמי בהדי לקרא את ההלל כנ"ל ולקרוא את ההלל לנטיל' לולב ולתקיעת שופר:

ולוידוי פרים פי' פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח שמתירין עליך כדיליף במס' יומא כפרה כפרה מפר יום הכיפורים ומהתם נמי ילפינן דביום כדאיתא בגמ':

ולתפלת המוספין וכ"ת והא א"א להקריב מוסף אלא לאחר תמיד של שחר כדדרשינן מדכתיב העולה עולה ראשונה וכן צריך להקריבו קודם תמיד של בין הערבים כדדרשינן עליה השלי' כל הקרבנות כלן וכדאיתא בפסחי' פ' תמיד נשחט הא ל"ק דמוסף כל היום כשר אלא שדבר א' מעכבו ואי מדלית קרבן תמיד מהכא אטו קרב כל היום ואיפשר נמי דאם הקדי' קודם תמיד של שחר או איחר אחר תמיד של בה"ע כשר ותפלת המוספין נמי כשר כל היום ואפי' הקדים קודם תפלת השחר או איחר אחר תפלת המנחה. ואיכא מ"ד התם שאם הגיע זמן תפלת מנחה קודם שיתפלל תפלת מוסף מתפלל תפלת מנחה תחלה וכן הלכתא ובלבד כששתיהן לפניו שדעתו להתפלל אותן שתיהן עכשו כדקתני היו לפניו ב' תפלות אבל אם אין דעתו להתפלל מנחה עכשו אלא לאח"כ רשאי להקדי' תפלת מוסף וכמו שנהגו עכשו במקומותינו שמאחרין בי"ה תפלת מוסף עד לאחר ו' שעות ומחצה ואעפ"י כן מקדימין של מוספין. מ"מ למדנו שזמן מוסף אף לאחר מנחה וכן בהקדמת תפלת יוצר:

אמר בתוספתא המתפלל תפלת מוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחר יצא ובפ"ק דע"ז אמרינן לא ליצלי איניש במוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד משום דמדחי אלמא בשאר ימים מתפלל בכל עת שיזמן לו יותר אפי' שלכתחלה מצוה להקדים של שחר ותפלות כנגד תמידים תקנום:

זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ע"כ יש לנו לפרש דבר שמצותו ביום סתם שלא קבע לו זמן ידוע ביום דאי לא תיקשי לן תמידין ושחיט' פסחי' שמצוותן ביום ואין כשרים כל היום אלא דשאני התם שקבע להם הכתוב זמן דכתיב בתמיד את הכבש א' תעשה בבקר דהיינו עד חצות או עד ד' שעות ואת הכבש הב' תעשה בין הערבים מפלג המנחה ולמעלה ובפסחים כתיב שם תזבח את הפסח בערב דהיינו מחצות ואילך ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה בגמ' מפ' זה הכלל לאתויי מאי:


דף כא עמוד א[עריכה]


גמ' דאמר מר ספיר' וקציר' בלילה והבאה ביום פי' דספירה בלילה נפקא לן לכ"ע מדכתיב וספרתם לכם וכו' תמימות תהיינה. אימתי הם תמימות בזמן שמנה מבערב וכשם שמתחי' מלספור הרי שאף קצירה בלילה היא בספירה והיינו דמקדים הכא למימר ספירה לקצירה והא דכ"ע היא שכך מצותו מן התורה אלא שר' מכשירו להקרבה אעפ"י שנקצר שלא כמצותו מן התורה ואפי' נקצר ב' ימים קודם לכן כדאיתא התם והתם מפרש טעמיה והא פרישנא דלית הלכתא כותיה ומדמייתי להו כי הדדי דקאמר ספירה וקצירה בלילה משמע דאף ספירה נמי לעכובא בסתם מתני' דהכא ואם לא ספר בלילה אינו סופר היום בברכה אלא שאו' אם ירצה היום כך וכך לעומד ולא עוד אלא דאפי' דר' דמכשר בנקצר היום ושדוחה הקרבתו את השבת כאלו נקצר במצותו אין לנו לו' שמכשיר ג"כ לספור ביום כיון דלא אמר ליה בהדי' דהא מכשר קצירה ב' ימים קודם לכן ולא משמע לן דמכשיר הכי בספירה אלא ודאי כדאמרינן וכ"כ ר"ת ז"ל ותפס על בה"ג דכתב שאם לא בירך בלילה יברך ביום ודכ"ע אע"פ שלא מנה קצת לילות ואפילו לילה הא' חייב לספור את השאר וכ"ד רבותי ז"ל:

זה הכלל לאתויי מאי לאתויי סדר בזכין וסלוק בזיכין סדור בזיכין וסלוקן היה עם לחם הפנים ממש כי בשעה שמסלקין המערכה הישנה מסדרין עליו הלבונה וכשמסדרין החדשה מסדרין עמו בזיכי לבונה ומקטירין את הבזיכין בו ביום ומחלקין את החלות בין משמרה הנכנס' ובין משמרה היוצאה כדאיתא בשלהי מס' סוכה ומ"ה נקט הכא לאתויי סדור בזיכין וסלוק בזיכין ולא נקט סידור הלחם וסילוק הלחם משום דפשיט' מילתא דכי הדדי נינהו ולאשמעי' דאפי' סדור בזיכין שלא בזמנו פוסל וכדאיתא התם סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר שבת והיינו דאמרי' וכדר' יוסי אפי' סדר את הישנה שחרית וסדר את החדש' ערבית אין בכך כלו' וההיא בסידור מערכת עצמו היא ומייתי לה לראיה למאי דנקטינן סדור בזיכין משום דכל חדא מילתא היא כדאמרן ורבנן פליגי עליה דר' יוסי התם בפרק ב' הלחם דדרשי תמיד ממש וכדתנן אלו מושיכים ואלו מניחין וטפחו של זה לתוך טפחו של זה שנאמר לפני תמיד:

רבי יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחים אף זו היה תמיד והוסיפו בבריתא שאפי' סלק את הישנה שחרי' וכו' ומה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם ומדסתם לן תנא הכא כר' יוסי גבי הלכתא פסיקתא הלכתא כותיה והכי משמע התם: