בן יהוידע/מגילה/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד ב[עריכה]

מנצפ"ך צופים אמרום:    לעיל במסכת שבת דף ק"ד כתבתי טעם בהא דנקטי להו שלא כסדרן יע"ש. ובשם הראב"ע ז"ל כתבו דנקטי להו ע"פ סדר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, והוא דרך ורמז דק‏[1]:

מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין:    נ"ל בס"ד הטעם שהעמיד השי"ת אותיות אלו בנס, לרמוז שיעשה לנו נס להצילנו מן מ"ס דפלוני ומקליפת כלב הנקרא מס, ומשר השכחה שנקרא מס, בסוד מ"ש רז"ל אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה מאה ואחד דגובר על מ"ס, ואנחנו ניצולים מן שלשה מיני מס הנ"ז ע"י מם וסמך שבלוחות שהם רומזים לבינה ותבונה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל שבינה ותבונה מסמים עיניהם של הקליפות כידוע, ולכך בנס היו עומדים:

דף ג עמוד א[עריכה]

שכחום וחזרו ויסדום:    הקשה הרב עיון יעקב ז"ל כאן משמע כל דלא הוי אלא רק שכחה אינו נקרא דבר חדש וזה הפך סוגיא דתמירה באותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של מרע"ה דאמרו ליהושע שאל השיב אין נביא רשאי לחדש יע"ש. ונ"ל בס"ד התירוץ פשוט דהכא אע"ג שנשתכחו הנה הם מצוים וכתובים בלוחות ובס"ת שכתב מרע"ה והונח אצל הארון אלא שהם גנוזים בגניזה שגנזם יאשיהו הע"ה, וכמ"ש הרשב"א בחידושיו דצופים אלו הס נביאים שהיו אחר יאשיהו הע"ה, תדע מדאסקינן שכחום וחזרו ויסדום ועד מלכות יאשיהו הע"ה היאך אפשר ששכחום והלא ס"ת מונח בארון וכל הלוחות, אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו הדברים אמורים עכ"ל יע"ש. ועל כן הנביאים לא הורו דין חדש אלא גילו המציאות שאמרו בס"ת הגנוז עם הארון כו"כ הס כתובים, ואם היו רוצים היו פותחים גניזת הארון ע"פ הנביאים והיו רואין בעיניהם, וכל כהאי גוונא לא הוי חידוש הלכה, וזה ברור. ודע דאע"ג דבאותו זמן ודאי היה להם סת"ם ולא היו כתובים אשורית אלא כתב ליבונאה, ובזמן עזרא הסופר ע"ה שנשתנה הכתב על ידו היו כותבים סת"ם אשורית. וראיתי להרב פ"ע שהאריך בענין זה, ובמ"א גם אנא עבדא כתבתי בענין זה:

נזדעזעה א"י ת' פרסה:    הדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת. ולא עוד אלא שאמרה בת קול מי הוא זה שגילה סודי לבני אדם, וכי התרגום מדבר בסודות ורזין עלאין כזוה"ק, כדי להקפיד על גילוי הדברים, והלא התרגום מבאר דברים שהם פשטי התורה ובפשט כתיב חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. ומה שמביא הש"ס דוגמה לתרגום של ביום ההוא יגדל וכו' אין זה סוד אלא הוא מפשטי התורה. ונ"ל בס"ד כי בתחלה לא ניתן רשות להכתב אלא רק תורה שבכתב, אבל תורה שבע"פ אסור לכתוב, והטעם פרשנו במ"א כי מתחלה היתה הקליפה חזקה, וכל דבר שנכתב בספר למטה אפשר שיהיה נעתק אצל העכו"ם כאשר העתיקו תורה שבכתב, ואם יהיה נעתקת אצלם למטה אז הקליפה לגודל תוקפה מעיזה פניה להתאחז ולגשת אל הקדושה למעלה לינק משם, וידוע כי תורה שבכתב היא בחינת אור התפארת שהוא עומד במקום עליון רחוק מן הקליפה, ואין שליטה לקליפה להתאחז במקום ההוא כ"כ, על כן אע"פ שהעכו"ם העתיקו תורה שבכתב לא יכלה הקליפה לגשת אל הקודש לינק משם, ולכן ניתנה להכתב אע"פ שהעכו"ם יעתיקו אותה, אך תורה שבע"פ היא בחינת אור המלכות אשר הוא קרוב למדור הקליפה, ויש לה שליטה להתאחז שם בסוד רגלים יורדות מות, ואם יהיו כותבים תורה שבע"פ אז היתה נעתקת אצל העכו"ם, וממילא היתה הקליפה גוברת להתאחז בקדושה לינק מהם, וכל זה היה בזמן הראשונים שהיה עדין הקליפה חזקה, אך במשך הימים נחלשה הקליפה ונתמעטה, ואז תיקן רבינו הקדוש לכתוב המשנה דוקא ועדיין לא ניתן רשות לכתוב חוץ מן המשנה, ואחר כמה דורות נתמעטה הקליפה עוד יותר, וניתן רשות לכתיב כל תורה שבע"פ כי בזה הזמן נחלשה הקליפה מאד, ולא תעצור כח להתגבר לעלות ולגשת אל הקודש אע"פ שיהיו מעתיקים אוה"ע את התורה אצלם אין עוד פגע רע.

והנה בזמן יונתן בן עוזיאל ע"ה עדיין הקליפה בתוקפה ולא ניתן רשות להכתב אפילו מקצת תורה שבע"פ, ולכן כאשר בא לתרגם שאז מבאר בתרגום דברים שאינם מפורשים בתנ"ך, נמצא כל זה הוא בכלל תורה שבע"פ כי אפילו יתרון דבור אחד שאינו מפורש להדיא ה"ז בכלל תורה שבע"פ, והוא כשעשה התרגום הנה התרגום שלו היה נכתב כדין המקרא עצמו, וכיון שבאמת יש בו דברים שהם מכלל תורה שבע"פ נעשה אז מגור מסביב כי עי"כ תגבר הקליפה להתאחז במלכות שהיא סוד תורה שבע"פ כאשר יהיו דברי התרגום נכתבים, ולכן נזדעזעה ארץ ישראל ת' פרסה, כי ארץ היא סוד המלכות שאליה מגיע הקלקול באחיזת הקליפה שם, ולכך אמרה בת קול מי הוא זה שגילה סודי לבני אדם שבאותו זמן, גס דברי התרגום שהוא מחלק הפשט אין ראוי לגלותו במכתב, מפני שעי"כ יהיה נעתק מאחד לאחד עד שיגיע ליד העכו"ם, ואז ממילא תגשנה הקליפות אל מקום הקדש:

שם. ושום שכל אלו הפסוקים:    עיין בנדרים מ"ש רש"י ז"ל ומ"ש הרא"ש ז"ל בביאור דברים אלו. ואנא עבדא נ"ל בס"ד פסקי הפסוקים היינו לסיים בכל תיבה שיש תחתיה אתנ"ח, ושום שכל אלו הפסוקים זהו פיסוק העקרי של הפסוקים אשר פוסקים בו עתה, ויבינו במקרא אלו פסקי הטעמים שיש בהם בינה להבין היכן ראוי שיהיה מונח טעם האתנ"ח שבו יהיה פיסוק וסיום. ולכאורה קשה הול"ל שום שכל והבין במקרא קודם אומרו מפורש שהוא התרגום. ונ"ל בס"ד דהקדים בסדר זה לרמוז שכל אלו הפסוקים שהם במקראות צריך ליזהר בהם גם בקריאת התרגום:

שם. בעידנא ההיא יסגא מספדא בירושלם כמספד אחאב וכו' וכמספד יאשיהו וכו':    צ"ל לאיזה ענין מדמי ההספד של העתיד לאותם שני מספדות של יאשיהו הע"ה ושל אחאב, ולמה עשה לו שני דמיונות ולא סגי בחד. ונ"ל בס"ד דבגמרא דסוכה דף נ"ב שאלו על ההספד של העתיד מאי עבידתיה, ופליגי בה רבי דוסא ורבנן, ח"א על משיח בן יוסף שנהרג כמ"ש והביטו אלי את אשר דקרו, וח"א על יצה"ר שנהרג, דלעת"ל מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, דלצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, שהצדיקים בוכין ואומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, ואף הקב"ה תמה עמהם וכו' יע"ש. והנה שם פרשנו דרבי דוסא ורבנן לא פליגי ודברי שניהם אמת, דיש מספד לעת"ל על משיח בן יוסף ועל יצה"ר, ובא הכתוב לדמות מספד שבירושלם לשתי מספדות הללו ועל כן לאותו מספד שסופדין על משיח בן יוסף מדמי ליה להספד יאשיהו הע"ה, כי על מספד של משיח בן יוסף כתיב את אשר דקרו, והכונה שמספדין על אשר עונותיהם גרמו לו ליהרג כמ"ש והוא מחולל מפשעינו, וכן היה הספד של יאשיהו הע"ה שמפורש בדברי חז"ל שהספידו ובכו עליו משום דידעו שהוא צ"ג ורק נלכד בשחיתותם דעונותם גרמו לו, וכמ"ש בגמרא דעליו פתח ירמיה הע"ה ואמר רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, וכן יהיה המספד של משיח בן יוסף לעתיד שיספידו ויבכו עליו שנהרג בשביל עונותם, ועל זה אנחנו מקוים שיתבטל ההספד ולא יהרג משיח בן יוסף, ולכך אנחנו מתפללין וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין שהכונה בזה על משיח בן יוסף שלא יהרג, וכן יהיה באמת בודאי שהקב"ה ישמע תפילות ישראל בדבר זה, אך עכ"ז הכתוב מרמז על מה שראוי להיות לעתיד בענין זה.

אמנם דמיון השני שמדמי הספד ירושלים להספד אחאב, הענין הוא כך כי אחאב כל ישראל הספידו לו הספד גדול ובכו עליו, אך אין הכל שוים בהספד ובכיה זו דאותם שהיו רשעים היו בוכין עליו מלב ונפש כי היו אוהבים אותו ובוכים על אשר נסתלק מתוכם, אבל הצדיקים יש בהם בוכים למראה עינים מחמת יראה, עין בוכה ולב שמח שניצולו ממלך עע"ז כזה, ויש מהם בוכין ממש אבל לא על העדר שלו כי על זה הם שמחין, ורק על אותם הימים שעברו שמלך עליהם והרשיע את ישראל בעבירות חמורות של מיני ע"ז, כי חמורות של ירבעם היו קלות של אחאב, נמצא אין כולם שוין באותו הספד, ולזה את הספד העת"ל על הריגת היצה"ר דאין בכיה של הכל שוה בו, דצדיקים בוכין היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין איך לא כבשו חוט השערה הזה, דימה הספד זה להספד אחאב שלא היו הכל שוין בכונתם בו, כאשר אמרנו. ולפירוש רש"י כונת הצדיקים בבכיה בהספד היצה"ר הוא שבוכין על צערם שנצטערו בכיבוש הר גדול כזה, והרשעים כונתם להפך, ומהרש"א ז"ל פירש שהצדיקים בוכין על אשר ניטל זכות זה מהם, והמפרשים ז"ל פירשו שבוכין מפני שעתה הבינו שלא כבשוהו בכוחם ועוצם ידם, איך שיהיה אין בכייתם שוה עם בכיית הרשעים בכונה אחת, ולכן מדמי ליה להספד אחאב שלא היו הצדיקים והרשעים שוין בכונה אחת באותו הספד ובכיה:

שם. דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון:    הקשה הרב פ"ע ז"ל דרש"י ז"ל בפירוש נביאים כתב דנעמן הרגו והוא הפך תרגום יונתן ע"ש. ולא זכר ש"ר דמ"ש רש"י ז"ל הוא דברי רז"ל במדרש שוחר טוב בפסוק "ואיש משך לתומו" (מלכים א כב, לד) (דה"ב יח, לג), א"ר יהודה בר סימון זה אחד מן הדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקשה, וזהו חץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון ע"ש. והנה אע"ג דמצינו בכמה דברים שיש מדרשים חלוקים עכ"ז נ"ל דכאן ליכא מחלוקת בין התרגום יונתן, ובין מדרש שוחר טוב הנ"ז, והוא כי הדדרימין הוא היה בן הדד מלך ארם, כי בן הדד אינו ר"ל בנו של הדד אלא כך הוא שמו, כמו שיש קורין לאדם בשם בן ציון, ונ"ל שהוסיפו לו שם רימון שהוא שם הע"ז שהיתה בדמשק כמ"ש נעמן לאלישע הנביא ע"ה על ענין השתחוייתו בבית רימון, והיה דרכם לחבר עם שם מלכם שם הע"ז שלהם, ולכך המון העם היו קורין אותו הדד רימון שהוא שמו ושם הע"ז מורכבים יחד, והתרגום קראו בשם זה שקורין אותו המון העם, והכתוב קראו בן הדד כשמו העקרי דוקא, ומאחר שזה בן הדד שהיה נקרא הדדרימון הוא מצוה את נעמן להרוג את אחאב כמ"ש לכל חילו "ולא תלחמו את קטון ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו" (מלכים א כב, לא), ונעמן הרגו במצות מלכו, לכך נקראת הריגתו על שם מלכו, כי כן הדרך להיות נקראת מעשה החיל על שם המלך, וכאלה רבות בכתובים ולכן תרגם דקטיל יתיה הדדרימון. וראיתי בספר איי הים שבא לידי דכתב דהדדרימון הוא עצמו בן הדד ובזה תירץ הקושיא הנ"ז יע"ש, ואנא עבדא הסברתי הדברים יותר בטעם נכון בס"ד:

שם. ואי קאי במקום הטנופת לנשוף מדוכתיה ארבע אמות:    נ"ל בס"ד טעם לדלוג ארבע אמות מפני דכל תוך ארבע אמות חשיב רשות אחת, וחוץ לארבע אמות חשיב רשות אחרת, וכמ"ש אסור לילך אחרי אשה ואם רחוק ממנה ארבע אמות שרי, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וכן נמצא כזאת בכמה דברים, על כן גם הכא כיון דמבעית זה יורה שיש שידים עומדין שם במקום ההוא שעומד. ולזה כיון דמדלג ארבע אמות ממקום עומדו נעשה כרשות אחרת, ואינו חושש מהם וממילא לא יהיה מבעית.

ועוד נ"ל בס"ד טעם שאמרו ידלג ולא אמרו יתרחק ארבע אמות, כי עשו לו חכמה להצילו מן השידים ע"י הקפיצה שקופץ ממקומו, והוא ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל, דהסט"א כל תאותה הוא להתדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם, דהיינו שהקוף טבעו לעשות כמו מעשה האדם אשר יעשה לפניו, ועל כן השידים שהם מושרשים בסט"א, ג"כ יש להם טבע זה של הקוף לעשות כמו מעשים אשר יעשו בני אדם כדי להתדמות להם, ולכן זה האדם שהוא מבעית נראה דמזליה חזי שיש שידים עומדים שם סמוך לו, ואם יתרחק וילך מאותו מקום גם הם ילכו עמו ומה תועיל לו ההרחקה, על כן נתנו לו עיצה לדלג ארבע אמות דאז תהיה הקפיצה שלו גדולה וחזקה לפי ערכו דמוכרח לדלג בכל כוחו, והשידים שדרכן לעשות כמעשה האדם שיעשה לפניהם כדרך הקוף אז ודאי גם הם יעשו דלוג וקפיצה גדולה בכל כוחן אחר שרואין שזה נתאמץ לדלג בכל כוחו, והשד לפי ערך כוחו תהיה הקפיצה שלו למקום רחוק הרבה, ואפשר שיהיה רחוק כמה שעות, כי כפי כוחו של השד שהוא קופץ בכל כוחו ודאי תהיה קפיצתו שעור רב מאד וכיון דאעקור אעקור, ונמצא זה האדם נבדל ונתרחק מהם שיעור עצום ורב. ושמעתי מספרים שעשה ספן אחד תחבולה כזאת לקופים שלבשו הכובעים שהיו שטוחים ביבשה לפני הספינה וע"י תחבולה כזאת לקח כל הכובעים שלקחו הקופים, מפני שהקופים טבען לעשות כאשר יעשה האדם לפניהם שרוצים להתדמות לבני אדם:

שם. ואי לא לימא הכי עזי דבי טבחא שמיני מינאי:    פירוש אם אין לו מקום לדלג כי עומד בחדר קטן סגור וגם שהוא מקום מטונף שאין יכול לקרא ק"ש, אז לימא הכי. וצריך להבין למה נקיט עזים ולא כבשים דמצוי בהם שמנים טפי מעזים. ונ"ל בס"ד דאיתא בזוהר חדש פרשת תולדות (זהר חדש לג, ב) תא חזי הא דרמז ליה אברהם בכבשות הצאן ולא בעזים בגין דכבשים אינון מסטרא דחסד ואברהם אחיד לחולקיה מדת החסד ועל דא תנינן מאן דשרי גו עאנא לא מסתכן לעלמין ואי איהו שרי גו עזייא ורעי לון כמה גרדני נימוסין יתבין לקבליה לאסטאה ליה בגין דעזים אינון מסטרא דדינא קשייא ע"ש. ולכן כתב בספר כ"מ שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו. ובזה מובן הטעם כאן שאומר עזי דבי טבחא וכו' כי העזים מאחר שהם מצד כוחות הדינין לכך השידים תאותם להתאחז ולהדבק בעזים יותר. ולכן זה שירצה לרחוק השידים מעליו מורה להם מקום על העזים שתאותם וחמדתם בהם טפי, ולכך אומר דבי טבחא כי באלו יש להם תאוה יותר להתאחז בהם כי דבי טבחא שם הוא פועל הדין שנעשה בשחיטה:

שם. כוהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וכו':    נ"ל בס"ד נקיט כהאי לישנא, לומר אע"פ שהתחילו, שכבר אלו הם עומדים בעבודתם ואלו בדוכנם וכו' -- ג"כ מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. ואמר "כולן מבטלין" - דייק "בכולן" לומר אע"פ שיש כאן שלשה מיני מצות, דהא כל חדא מצוה באפי נפשא היא, עכ"ז כל אלו השלשה מיני מצות שנצמדו שלשתם ביחד מבטלין בשביל מקרא מגילה:

שם. והיכי עביד הכי:    מקשים דילמא כשא"ל אני שר צבא ה' ידע ברוה"ק שדבר אמת בזה שהוא מלאך ולא שד. ונ"ל בס"ד דפריך היכי עביד הכי משום מראית העין שהעומדים שם אחר שראו דבתחלה לא ידע ברוה"ק מי הוא דהא שאל אותו הלנו אתה אם לצרינו, נמצא אותה שעה לא שרתה על יהושע רוה"ק לידע הנעלם, וכיון דלא כיון דבר זה ברוה"ק אז ודאי גם דבר זה אם הוא מלאך או שד לא השיג ברוה"ק, והשתא כשרואין שהשתחוה לו אע"פ שלא נתברר אצלו מי הוא השתא ילמדו הרואין לומר דמותר להשתחות בכהאי גונא, אע"ג דאיכא ספק ששמא שד הוא.

ועדיין י"ל הני קשיות ותירוצים דנקיט תלמודא הכא והו"ל להביא רק הא דא"ל אמש בטלתם וכו', יען לכאן לא נחית תלמודא לפרושי לקרא ונ"ל בס"ד דבלא"ה הוה אפשר לומר שזה האומר כן אינו מלאך ה' אלא מלאך רע שלוח מן השמים להזיק להם בעבור חטא זה, וא"כ אין ראיה ללמוד דין מדבריו של מזיק, ואע"פ דקרא מפורש שא"ל אני שר צבא ד', וגם א"ל על שמעתה באתי, אפשר דמשקר ולא היה שלוח מן השמים בעבור ביטול ת"ת אלא בעבור ביטול התמיד, לכך הוצרך תלמודא להביא הנך קשיות ותירוצים דמסיק בזה דהוה מלאך ד' באמת, א"כ שפיר ילפינן מדבריו דת"ת עדיף:

שם. א"ל על איזה מהם באת:    קשא מאי מספקא ליה, דודאי אם על התמיד היה צריך שיבא בעת שבטלו התמיד. ונ"ל בס"ד כי הם לא בטלו התמיד אלא רק אותו היום בלבד שלא הקריבו בין הערבים, וכיון שהוא בתחלת הלילה שאחר אותו יום קרי ליום שעבר אמש ונמצא שהוא בלילה הסמוכה ליום שביטלו בו התמיד, ולכך נסתפק אם בעבור ביטול התמיד בא דהיה ביטול סמוך, או דילמא על ביטול ת"ת בא שראה שלא קבעו ישיבה ללמוד באותה הלילה ובא בתחילת הלילה כדי שירגישו בחסרון זה ויתקנו הדבר שעדיין יש זמן בלילה ההיא לקבוע ישיבה דת"ת, וכאשר עשה אח"כ יהושע, ולכך נסתפק בדבר זה ושאל אותו על איזה מהם באת:

דף ג עמוד ב[עריכה]

שם. מלמד שלן מתוך עומקה של הלכה:    נ"ל בס"ד בחלק הלימוד מקדש האדם את פיו, ובחלק המעשה מקדש הידים שלו, והלומד תורה לשמה דהיינו שלומד ע"מ לעשות הרי זה מקדש הפה והידים ביחד, יען כי כיון דלומד כדי לעשות מעלין עליו כאלו עשה עתה בידים, ונמצא נתקדשו הפה והידים ביחד, וכל זה נרמז במלוי אותיות הלכה כזה: ה'י ל'מד כ'ף ה'י, דאותיות המלוי המה אותיות פ' ידי"ם, ויהושע קבע לימוד התורה כראוי שהוא לימוד ע"מ לעשות הנקרא תורה לשמה, נמצא נתקדשו בזה הפה והידים שרמוזים בעומק אותיות הלכה, כלומר במלוי אותיות הלכה, כי המלוי הוא עומק הפשוט.

ועוד נ"ל בס"ד תוך אותיות הלכה יש אות למ"ד ואות כ"ף, וידוע דאות למ"ד רומז ללימוד התורה, ואות כ"ף רומז לחלק המעשה, ויהושע ע"ה עשה בחכמה שקבע להם לימוד התורה באותה הלילה בהלכות קרבנות תמידין ומוספין, ונמצא בזה יצאו ידי חובה בשתים שהוא עסק התורה וגם מצות קרבנות, דכל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, וז"ש "לן מתוך עומקה של הלכה", כלומר שתי מצות הרמוזים בתוך אותיות הלכה שהם אות למ"ד ואות כ"ף, שבהם רמוז לימוד וקרבנות:

שם. וא"ר שמואל בר אוניה גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין:    קשה למאי אצטריך להביא הא מאחר דהוכיח כן מדברי המלאך שאמר על שמעתה באתי דת"ת עדיף, ונ"ל בס"ד דמדברי המלאך ליכא הוכחה גמורה, דאפשר לומר הקרבת תמידין עדיף מן ת"ת, ומ"ש על שמעתה באתי מפני דביטול תורה עשו אחר ביטול התמיד וכיון דהוה תרתי בידם נענשו על האחרון דהוי כננס על גבי ענק, ולכך הביא דא"ר שמואל דקאמר להדיא גדול ת"ת דמשמע דלית ליה האי סברא לומר דנענשו על בטול ת"ת משום דהוי כננס ע"ג ענק.

דף ד עמוד א[עריכה]

שאף הן היו באותו הנס:    י"ל לשון אף הן מורה דאיכא סברא לומר דהנס שייך לאנשים טפי מנשים, וקשה מאי שנא והלא באגרות נכתבו להדיא הנשים עם האנשים, ובירושלמי איתא שאף הם היו בספק סכנה, וגם על זה תגדל התימה ביותר, למה איכא ספק בנשים. ונ"ל בס"ד כי ארז"ל מדרש שא"ל אחשורוש אין אני יודע מניינם, וא"ל המן מספרם מפורש בתורתם, שש מאות אלף רגלי ואני שוקל כנגד מספר זה עשרת אלפים ככר כסף, והמפרש עשה החשבון בכיוון שעולה סך השקלים למספר שש מאות אלף עשרת אלפים ככר כסף ע"ש, נמצא כיון שנתן כסף כנגד מספר זה היה אפשר לתבוע בעד הנשים להצילם, כי מספר הת"ר אלף הם הזכרים ולא הנשים ולכך היו בספק סכנה, ולז"א אף הן היו באותו הנס כי באנשים‏[2] איכא רבותא טפי.

ועוד נ"ל בס"ד דהנשים היו בספק סכנה דאפשר דאחר שידע המלך דאסתר יהודית, יהיה מוכרח להוציא הנשים מן הגזרה כדי שלא תהיה אסתר שהיא אשה נכללת באותה גזרה. ועוד נ"ל בס"ד דאיתא פ"ד דתמיד באותו מחוז דהוו כולהו נשים בלבד, כשבא אלכסנדרוס מקדון לעשות מלחמה, א"ל הנשים אתה נסכלת בבואך לעשות מלחמה עמנו ממה נפשך, אם תתגבר עליהם ותהרגם אין לך פאר ושבח בזה, כי יאמרו העולם נשים הרג, ואם אנחנו נתגבר ונהרוג אותך תהיה חרפתך גדולה, כי יאמרו העולם כמה גרוע מלך זה שהנשים הרגו אותו, והוא הודה לדבריהם וקרא על עצמו שוטה שלמד עצה מן הנשים יע"ש. ולכן כאן ודאי בזמן הגזרה שהוא י"ג באדר לא יהיו היהודים כפותים כצאן לטבח מפני הורגיהן, אלא ילחמו עם הגוים בעבור נפשם, ויעמדו כולם למלחמה אנשים ונשים, ואפשר שהגוים כשרואין את הנשים מוכנים ועומדים להלחם לא יגשו אליהן לנגוע בהם, כי יאמרו אע"פ שנתגבר עליהם ונהרגם מחמת רבוי אך ודאי גם הם הורגים בהם, כי מי זה ירצה למסור עצמו לטבח ובודאי ילחם בעבור נפשו, אע"פ שיודע שסופו ליהרג, ואז חרפה גדולה תהיה להרוגים שבגוים שיאמרו נשים הרגום, ולכן יחדלון מן הנשים ולא ישלחו יד בהם, ונמצא היה עניינם ספק סכנה, כי אולי יחושו הגוים לכבוד עצמן ולא ישלחו יד בנשים ולכן אמר לשון זה שאף הן היו באותו הנס, ולכך בירושלמי אמר שהיו בספק סכנה.

והנה התוספות הביאו מרשב"ם ז"ל, מ"ש אף הן היו באותו הנס, לפי שעיקר הנס היה ע"י אסתר, והקשו לשון אף הן משמע שהיו טפילות ע"ש. ונ"ל בס"ד דרשב"ם מפרש מאמר באותו הנס היינו נס יום המלחמה, שלחמו ישראל באויביהם יום י"ג אדר ולא נפקד מהם איש כי נפל פחדם על הכל, ובעבור נס זה קורין המגילה לפרסם הנס הזה, אך קשיא ליה א"כ הנשים דלא עשו מלחמה באותו יום למה יהיו חייבין במקרא מגילה שנתקן בעבור נס זה דיום המלחמה, לכך מפרש עיקר הנס של אותו היום שנפל פחדם על הכל ולא נפקד מהם איש, היה בעבור אסתר שהיתה מלכה ובעבורה נפל פחד היהודים אותו היום על כולם, ולא נהרג אחד מהם במלחמה, ונמצא שיש שייכות לאסתר באותו הנס של יום המלחמה אשר קורין המגילה בעבורו, ומאחר דאסתר היא אשה לכך גם הנשים יש להם שייכות באותו הנס של אותו היום אע"פ שלא נלחמו ולא יצאו מפתח הבית, ולכן חייבין גם הם במקרא מגילה שנתקן בעבור הנס של אותו היום של המלחמה:

שם, חייב אדם לקרות המגילה וכו':    שנאמר למען יזמרך כבוד וכו', הא דנח עולא מפסוק אלהי אקרא דיליף מיניה ריב"ל, משום דהתם פשטיה דקרא איירי דאסתר אומרת כן בעת צרה קודם שנעשה הנס. דהמזמור איירי בזמן הצרה קודם שנעשה הנס, דכתיב ברישא אלי אלי למה עזבתני וכו' ורק דרך דרש דריש ליה ריב"ל על מקרא מגילה שנודרת אסתר בעת צרה דאחר הנס יקראו המגילה בלילה וביום, לכן הביא עולא הוכחה ורמז לזה מפסוק למען יזמרך כבוד, דפשטיה דקרא איירי בהודאה ושבח שמזמר לפני הקב"ה אחר שעשה הנס דאמרו בפסיקתא מזמור זה נאמר ברוה"ק על הנס שנעשה בזמן מרדכי ואסתר.

והא דדריש יזמרך כבוד על קריאת היום ולא ידום על קריאת הלילה אע"ג דלילה אתי קודם היום, נ"ל בס"ד משום דביום הוי פרסום הנס טפי מקריאה של הלילה, כי כל דבר הנעשה ביום יש לו פרסום יותר, ונמצא יש כבוד שמים ביום בפרסום הנס טפי מלילה, לכך הקדים קריאה של יום. ונ"ל עוד הקדים היום לרמוז דחיוב היום יותר מן הלילה. ונראה לרמוז בס"ד כבוד גי' ל"ב, ועם מספר נקודות קמ"ץ וחול"ם שהם כ"ו -- הרי נ"ח. ועם הכולל הוא נ"ט כמנין יו"ם עם האותיות. גם "ידם" כתיב בלא וא"ו מספרו נ"ד, ועם מספר חיר"ק וחול"ם -- הרי ע"ד, ועם הכולל עולה מספר לילה. ונ"ל מה שקורין בלילה וביום שהוא דבר כפול זה יורה על הקיום שלא תתבטל קריאת המגילה הזאת גם לעת"ל כי כל כפל מורה על הקיום:

דף ו עמוד א[עריכה]

למה נקרא שמה חמת על שם חמי טבריא:    לאו משום שלא נמצא בה דבר יותר טוב מן החמין קראוה על שם החמין, אלא קראוה על שם החמין כי בזה יהיה לה סימן מובהק יותר שלא נמצא בכל ארץ ישראל מעין חם אלא זה של טבריא:

שם, זבת חלב ודבש דצפורי והוא שיתסר מיל על שיתסר מיל:    נ"ל הכונה מקום שהוא משך ארבעה פרסאות שם נמצא שומן זה של זבת חלב ודבש שהתאנים הנמצאים במשך המקום הזה הם שמנים ביותר ומחמת רוב שומנם הדבש זב מהם על הארץ, והעזים הנמצאים שם כשאוכלים מן התאנים ההם יתרבה חלב בדדיהם למאד עד שהוא ג"כ זב מאיליו על הארץ, ומתערב עם הדבש הזב מן התאנים, וזה ימצא במשך ארבע פרסאות דוקא, כי אין כל המקומות שוים כשומן הפירות בזה המקום:

ומ"ש זבת חלב ודבש של כל ארץ ישראל שיעורו הוא כ"ב פרסאות אורכיה ושתא פרסאות פותיא:    נ"ל בס"ד הטעם לרמוז שבזכות תורה שבכתב שהוא בכ"ב אותיות זכתה ארץ ישראל בשפע זה של זבת חלב ודבש שנמשלה בהם התורה כ"ב פרסי אורך, ובזכות תורה שבע"פ שהיא ששת סדרים זכתה לשיתא פרסי רוחב, ונ"ל חלב דבש עולים מספר רצון, כי שפע זה יפיק רצון מה':

שם. וזבולון מתרעם על מדותיו הוה:    פירוש מתרעם בעבור מיעוט הריוח, אבל לעולם מושב ימים עדיף ליה, ולכן אמרו בפסחים דף ד' ההוא דאמר אם היה לי בית לבנות לא הייתי בונה אלא לחוף הים, בדקו אחריו ומצאו דמזבולון קא אתי דכתיב זבולון לחוף ימים ישכון ע"ש והיינו דלעולם הישיבה שם חביבה ליה:

שם. זו בית כריא שלהם:    הא דקורין שמות לע"ז דאדום בית כריא ובית גליא, נ"ל בס"ד מ"ש כריא ר"ל כר י"א. כלומר מושב י"א, כי כר ר"ל מושב, והם יש להם י"א אלופים כנגד י"א אירורים, וכמ"ש רבינו ז"ל בספר הלקוטים בפרשת וישלח ופרשת כי תבוא יע"ש. וכן בית גליא -- גל י"א, כלומר גילוי י"א אירורים שהם כנגד י"א סמני הקטורת:

שם, זו קסרי בת אדום:    נ"ל בס"ד קראוה קסרי מספר עש, רמז למפלת עשו לעתיד שיסתלק ממנו אות וא"ו וישאר עש, אבל ירושלם מספר אריה שלם, רמז כי חודש אב שמזלו אריה יהיה שלם בכל טוב שבעולם.

ועוד נ"ל ירושלם חסר יו"ד מספרה חרבה קסרי עם הכולל, וירושלים בשני יודי"ן אם תמלא האותיות‏[3] יעלה מספרם תפארת רמז שתתעלה המלכות שהיא בחינת ירושלים, ותהיה כמו בחינת התפארת, וכאשר פירשתי בס"ד רמז הפסוק "ירושלים שממה", חלק התיבה לשנים, וקרי בה שם מ"ה, הוא התפארת שהוא סוד שם מ"ה, תתעלה ירושלים שהיא המלכות כמוהו בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה:

שם, שאפילו רקנין שבה מלאין מצות כרימון:    נ"ל בס"ד קאי על דור שתהיה בו הגאולה, יען דאיתא בר"ה דף ל"א מטבריא עתידין ליגאל, וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מהלכות סנהדרין (פ"יד מהל' סנהדרין ה"יב) יע"ש. ועוד נ"ל כי טבריא היא אתריה דר' מאיר בעל הנס דס"ל גם בזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראים בנים, וא"כ לפי סברתו יש להם מחילה מדין אב שמחל על כבודו בכל עת, ואז לפ"ז אין העבירות מכבות את המצות כיון דנמחלין וממילא ישארו מלאים מצות כרמון. ואע"ג דרבי יהודה פליג על ר"מ בזה וקי"ל בעלמא הלכה כר"י, מ"מ כיון דטבריא אתריה דר"מ היא דנין יושביה ע"פ סברתו, וכמ"ש הרב אמת ליעקב ז"ל:

שם. אמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשו וכו':    נ"ל בס"ד דארז"ל אם פתחו כולם לחובה זכאי, ולכן כשא"ל רשע הוא השיב בל למד צדק, ר"ל ודאי לא יש מי שילמד עליו צדק, ונמצא פתחו כולם לחובה זכאי ולכן אמרתי יוחן עשו, והשיב בארץ נכוחות יעול שמחריב את א"י דכתיב בה אשר ה' אלקיך דורש אותה, ולכן אין דינו נמסר ביד ב"ד של מעלה אלא השי"ת שהוא דורש אותה דן דינו, ואז בטל הכלל הזה דפתחו כולם לחובה. והא דקרי לארץ ישראל ארן נכוחות היינו דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שהתחתונה מכוונת כנגד העליונה ולכן קרי לה ארץ נכוחות לשון נוכח, זו נוכח זו:

שם, אל תתן לעשו תאות לבו זממו אל תפק:    צריך להבין מה ענין הזמם הזה. ונ"ל בס"ד כוחם של עשו ואדום הוא מן אותיות נחש ושטן, וידוע כי מן אותיות הפשוט יבא כח מצומצם, אבל היתרון והתוספת יבא מן המילוי ומילוי המילוי, ולכן עשה השי"ת זמם לאותיות נחש ושטן שלא יתגברו ויוסיפו כח מן המלוי ומילוי המילוי על ידי מספר שמו יתברך אשר הושם בראש המילוי שלהם כזה, נו"ן חי"ת שי"ן -- ראש המלוי מספר כ"ו, וכן שטן שי"ן טי"ת נו"ן -- ראש המילוי מספר כ"ו, וזה המספר נעשה זמם, שלא יתפשטו כוחותיהם יותר מן המלוי ומילוי המלוי, ועל זה קאמר זממו אל תפק. ולכן אמר "צופה רשע" הוא עשו "לצדיק" הוא יעקב, "ה' לא יעזבנו בידו", ר"ל מספר שם הוי"ה שהוא נרמז בראש המלוי של כוחות שלו שהם אותיות שטן ונחש "לא יעזבנו בידו", וגבר ישראל. ואומרו "בידו" ר"ל בכוחו, כמו ולא היה בהם ידים לנוס. ועל זה הזמם של מספר כ"ו המונע תגבורת עשו ואדום מכוחות מלוי אותיות נחש ושטן, מביא הגמרא דוגמא לגרממיה של אדום, שאלמלי הם יוצאים מחריבים כל העולם, אך הקב"ה עושה תיקון לזה שיהיו מתגרים הם בהם כדי שלא יוסיפו גבורה להחריב העולם:

דף ו עמוד ב[עריכה]

שם ע"ב. יגעתי ומצאתי תאמן:    הטעם כי השי"ת נתן התורה סתומה וחתומה בכמה עזקין, שצריך יגיעה רבה כדי למצוא דברים הגנוזים בה, כדי שלא יהיו לומדים התורה דרך טיול, אלא לומדים מרוב אהבתם אותה, כי הלומד דרך טיול אינו רוצה ליגע ולהטריח עצמו, אך הלומד מאהבתו אותה הוא יגע הרבה, כדי להשיג הגנוז בקרבה, וזהו המבחן:

דף ז עמוד א[עריכה]

שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת שלשים ולא רבעים:    נ"ל בס"ד הטעם דכתיב כי יד על כס יה דאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, וחסרון הוא באותיות או"ה שהם שלשה אותיות, וכמ"ש המפרשים ז"ל ע"פ כי בחר ה' בציון א'ו'ה למושב לו, לכך נכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים כדי שנזכור תיקון אותיות א'ו'ה התלוים במחיית עמלק, ולזה סיים הכתוב להודיעך קושט דברי אמת כלומר כתבתי לך שלשה פעמים כדי להודיעך הדבר התלוי במחיית עמלק, והיינו שבזה תדע להשיב אמרים לשולחך, אמרים הם שלשה אותיות א'ו'ה' שהם אותיות חשובים, דאמרים הוא לשון חשיבות כמו את ה' האמרת היום וה' האמירך כדי שתשיב אותם לשלחך הוא הקב"ה.

עוד נ"ל בס"ד שנכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים, לרמוז כי מחייתו תלויה בבטול אלוף מגדיאל שהוא רומא וידוע מ"ש הרב ז"ל בסוד האלופים של עשו דאלוף מגדיאל הוא כנגד יסוד דטומאה שמספרו שמונים, ומספר זה הוא שליש מספר שם עמלק, ואומרו במועצות ודעת כי כתיבת מחייתו שלשה פעמים היא עיצה נכונה מאתו יתברך, כדי שע"י הקריאה שקורין ישראל בפרשת מחיית עמלק בבה"כ ובהמ"ד יהיה מחייה במקצת בקליפתו בכל פעם, לכן זו הכתיבה שנכפלה שלשה פעמים היתה במועצות ודעת מאתו יתברך :

שם. עד שמצאו לה מקרא מן התורה כתב זאת (שמות יז, יד):    מ"ש כאן ובמשנה תורה, הקשה טורי אבן ז"ל היכן מצאו טעם לדבר זה לחשוב כאן ומשנה תורה בפעם אחת הפך ממה שחשבו בתחלה לחשבם בשתים ע"ש. ונ"ל בס"ד שהם ראו בפ' בשלח כתיב מחה אמחה את זכר עמלק, דהכונה הקב"ה ימחהו מלמעלה, ובמשנה תורה כתיב תמחה את זכר עמלק ר"ל ימחו אותו ישראל מלמטה, ולכך הבינו דחדא מלתא היא, דכשימחהו הקב"ה מלמעלה ימחוהו ישראל מלמטה, ולכך כאן נקיט זכר עמלק וכאן נקיט זכר עמלק שהוא ז' אותיות, ולז"א כתוב זאת בספר תיבת זאת יוצא בחול"ם שהוא במקום וא"ו וקרי בה ז' או"ת, שהוא המחיה הרמוזה בשבעה אותיות של זכר עמלק. ועוד משמע ליה מדכתיב "כתוב", ואי קאי על פרשת בשלח למאי אצטריך למימר כתוב, וכי מצוהו על כל דבר כתוב, ומאי שנא הא, אלא ודאי הכי קא"ל כתוב במשנה תורה שהוא לאחר ארבעים שנה.

נמצא מחיית עמלק נכתבה בתורה בנביאים בכתובים, ולז"א "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", והיינו תחת אותיות שמ"י יש אותיות תנ"ך, שהם ר"ת תורה נביאים כתובים, כי אות מ"ם אחרונה היא כפולה:

שם. אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר ויאמר המן בלבו:    קשה מנ"ל הא ודילמא כשבא המן לביתו הוכיחו אותו אוהביו וזרש אשתו למה אמרת למלך כן לעשות לו גדולה כזאת, והשיב להם אמרתי בלבי באותה העת למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, ולכך חשבתי לעצמי אני מכין גדולה זו, ואח"כ נודע לכותב המגילה שאמר המן לאוהביו כך אמרתי בלבי, וכתב כן, דהא בלא"ה כתב במגילה עוד דברים מה שדבר המן ומה שדברו אוהביו עמו כשבא לביתו, ומוכרח לומר דאלו הדברים נודעו לכותב המגילה מאנשים אחרים שהיו שם, וגם דבר זה נודע לו בכלל אותם הדברים.

ונ"ל בס"ד אם לא היה כותב המגילה מתברר אצלו דבר זה ברוה"ק שכך אמר המן בלבו, לא היה כותב דבר זה במגילה מכח דבריו של המן שעשה התנצלות לעצמו בתוכחת אוהביו שא"ל כך אמרתי בלבי ולכך הצעתי סדר הגדולה הזאת לפני המלך, דאפשר המן שיקר בזה כי בוש מאוהביו על שטות שלו שגרם בהצעת הגדולה הזאת, והוכרח לעשות התנצלות לומר שכך אמרתי בלבי, על כן ודאי כותב המגילה נודע לו זה ברוה"ק:

שם. רמ"א מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר ויודע הדבר למרדכי:    הקשה הגאון טורי אבן אע"ג דמשמע דברוה"ק נודע לו משום דכתיב ויודע בסתם, עכ"ז מנ"ל דהמגילה נכתבה ברוה"ק, דהא מפורש בכתובים דשרתה על שלמה הע"ה רוה"ק, ואפ"ה ס"ל לר"מ דקהלת לא נאמרה ברוה"ק, וא"כ גם הכא אפילו שברור לנו דשרתה רוה"ק על מרדכי וברור לנו שהוא כתב את המגילה, מנ"ל דכתבה ברוה"ק, והניח זה בקושיא יע"ש. ונ"ל בס"ד מאחר שזה הכתוב דויודע הדבר למרדכי מגיד דנודע לו ברוה"ק, וקי"ל דמרדכי עצמו כתב המגילה, אם נאמר שהדברים כתבם וסידרם מדעתו ולא כתבם ע"פ רוה"ק לא היה כותב דבר זה של ויודע הדבר למרדכי שהוא מודיע שנודע לו ברוה"ק, כי ידוע דמרדכי הי' עניו גדול והיה כמרע"ה בדורו, ובודאי לא היה מגלה שבח עצמו שהשיג רוה"ק, אבל אם נאמר ברוה"ק נאמרה הי' מוכרח לכתוב דבר זה של ויודע הדבר אע"ג דמוכח שנודע לו ברוה"ק, יען כי הוא אינו כותב הדברים כפי רצונו, אלא רוה"ק אומרת לו שיכתוב כו"כ, ואין בידו לבטל אפילו אות אחת, כאשר נמצא דמרע"ה הי' כותב בתורה שבחים שלו בע"כ כי שכינה אומרת לו שיכתוב כו"כ, וכן הנביאים כותבים שבחים שלהם בספריהם, שהם מוכרחים לכתוב הדברים אשר רוה"ק אומרת להם לכתוב, ולכך גם מרדכי כתב ויודע הדבר למרדכי אע"פ שבזה גילה שבח עצמו שזכה לרוה"ק:

שם, קיימו למעלה מה שקבלו למטה:    נ"ל בס"ד דק"ל דהול"ל קבלו וקיימו, כי הקיום יהיה אחר הקבלה אבל אחר הקיום קבלה מאן דכר שמא, ולכן דריש קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ונ"ל בס"ד הקיום של מעלה קאי על ההארה שהיא שורש נשמת מרדכי, שרצה השי"ת שתתגלה הארה זו בכל שנה בימי הפורים, ולא תתבטל אלא תשאר קיימת ונרשמת ברחל עקרת הבית גם אחר הסתלקות המוחין ממנה ויחזרו בז"א, ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל כדי לקיים ההארה הגדולה הזאת למעלה צריכין אנחנו לעשות שלשה מצות, והם מקרא מגילה ומתנות לאביונים וסעודת פורים יע"ש. ולז"א קיימו למעלה בגילוי וקיום הארה הגדולה הנז', מה שקבלו למטה לעשות שלשה מצות הנז' בכל שנה ושנה:

שם. רנ"א מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם:    פירשו התוס' ז"ל דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור. והק' הגאון טורי אבן ז"ל, כיון דמדבר על העתיד הא משמע דברוה"ק נאמרה, דהלא דבר עתיד אפילו לזמן קרוב א"א לידע אלא ברוה"ק יע"ש. ונ"ל בס"ד כונתם דעל רישא דקרא ק"ל, דילמא מסברא אמר כותב המגילה את הדבר הזה, דמסתברא אותו הדור שראו הנס הנפלא שניצולו ממות לחיים יקבעו ימים אלו לזכרון בכל שנה ליו"ט, וכה"ג פריך הש"ס על ראיה של ר"א סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב וכו', ולכן יליף רב נחמן מסוף הפסוק דכתיב לא יסוף מזרעם, דקאי על דורות הבאים שלא ראו הנס בעיניהם, ולגבי דידהו ליכא הכרח מצד הסברא אלא ודאי ברוה"ק נאמרה.

ולפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (שער הכוונות דרוש פורים, דרוש א), שפירש וזכרם לא יסוף מזרעם קאי על אותה ההארה הגדולה אשר למעלה ע"ש, השתא בזה נתיישב דקדוק התוס' ז"ל, דרב נחמן בא להוכיח מסוף הפסוק כיון דאיירי על ענין הנעשה למעלה ואם לא נאמרה ברוה"ק מהיכן ידעו מה שנעשה למעלה ודו"ק:

שם, טבא חדא פלפלא חריפתא וכו':    נ"ל דאין כונתו לגנות שאר הטעמים במשל זה, אלא ר"ל על כל הטעמים יתעורר רוח באניש לדחותם מאיזה טעם, אך טעם של שמואל לא יתעורר רוח באדם לדבר בו כלום, ולכן המשיל אותם הטעמים לקרא אשר אכילתו מעוררת רוחות בבטן האדם, אך מאכל החריף עוצר הרוחות ועשה בו דמיון לטעם של שמואל:

דף ז עמוד ב[עריכה]

שם ע"ב. קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:    נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל (שעה"כ דרוש פורים) סוד מתנות לאביונים הוא כי רחל נקראת עני ואביון, והיסוד דאבא הנקרא צדיק נותן לה צדקה ומתנות, וענין משלוח מנות לא נתבאר מפי הרב ז"ל, ושמא רמז להארת יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוקבא והם נקראים איש לרעהו יסוד ליסוד כנלע"ד, עכ"ד מהרח"ו ז"ל בשער הכונות יע"ש. והנה ידוע מ"ש רבינו ז"ל בשער הגלגולים על רבינו הקדוש ע"ה שהוא היה בחינת יסוד דדכורא יע"ש, והשתא להכי שלח לו קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, כלומר אתה לבדך נאה לך קיום מצוה זאת של משלוח מנות, כי אתה יסוד דדכורא ונאה ויאה שיתעורר על ידך סוד הדודים למעלה, שהמצוה הזאת מתקיימת על בוריה במאמרה על ידך יותר מעל ידי אחרים, וגם מה שסיים ומתנות לאביונים נמי אתי שפיר על דרך זה, והבן.

ועדיין י"ל אומרו "בנו", דדי לומר "קיימת רבינו". ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו ז"ל בשער הגלגולים וז"ל, והנה בחינת היסוד הזה הוא רבינו הקדוש ז"ל אשר סידר המשניות, ותלמידיו בני ישיבתו הם טיפות החו"ג שיצאו ממנו, והם רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי בר סיסי ורבי חנינא בר חמא ורב וכיוצא בהם עכ"ל יע"ש. נמצא רבי אושעיא הוא ג"כ שייך ליסוד דדכורא, כי הוא מן הטיפות שיצאו ממנו, ולכן א"ל קיימת בנו רבינו, פירוש אע"ג דסוד המצוה של משלוח מנות הוא דיסוד דדכורא נותן ליסוד דנוקבא, ואנחנו ששלחת לנו המנות הננו מן יסוד דדכורא -- עכ"ז גם בנו קיימת רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו כי אנחנו לגבי דידך כערכין נחשבין נוקבא לגבי דכורא. וכן יבא נמי לנכון סיום דבריו של מתנות לאביונים ע"פ הקדמה הנז"ל ודוק.

ברם לפי פשוטן של דברים איך אמר שקיים בו תרתי מצות בשילוח זה, וממ"נ ליכא אלא חדא. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב פתח עינים ז"ל, דרבי אושעיא הוה מסתפק בתרי ספיקות לפום דינא, הא' אם שלח הרב לתלמיד יוצא י"ח משלוח מנות איש לרעהו או לאו, ועוד ספק שני אם שלח משקה כגון יין וכיוצא יוצא י"ח, ועתה נפשטו לו תרי ספיקי הנז' במשלוח זה יע"ש, ולז"א קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו כפשוטו, וגם בזה קיימת מצות מתנות לאביונים, שנפשטו לי שתי הלכות שהייתי מסתפק בהם וזה נחשב כמו צדקה לאביון:

שם. שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפילתא אריכא:    הנה בודאי שלחם מבושלים ומטוגנים בסוכ"ר, אך עדיין הם חריפים, והוא ראה ששלח לו פרי אילן שהם תמרים ואלו מצוים הרבה, ועוד שלח לו קמח שהוא פרי אדמה אשר גם זה מצוי הרבה על כן הוא שלח פרי אילן שקורין בערבי דרצ'יני וזהו הזנגבילא והוא אינו מצוי, ועוד שלח לו פרי אדמה שהוא פלפילא אריכה שקורין בערבי פ'לפ'ל דאר'ה והוא פרי אדמה וגם זה אינו מצוי. ומ"ש אביי המשל אי חקלאה וכו' רצה לעשות דברי בדיחות ביום פורים, אך כיון ג"כ לרמז נכון, אי חקלאה פירוש מי שהוא מבחינת המלכות חקל תפוחין קדישין, מלכא להוי שיהי' ראש ישיבה שהוא בסוד התפארת שהוא דוכרא הנקרא מלכא שנתעלה לסוד הדוכרא, עכ"ז דיקולא מצואריה לא נחית פירוש דיקולא הוא סל וכתב בספר מא"א ז"ל יסוד דמלכות נקרא סל. גם כתב בספר מא"א ז"ל קמח הוא כינוי דמלכות בסוד אם אין קמח אין תורה. גם כתוב בספר הלקוטים פרשת עקב בסוד שבעת המינין כי דבש שהוא תמרים הוא סוד מלכות יע"ש, ולז"א אתה אע"פ שנתעלית להיות מלכא שהוא בסוד הדוכרא עכ"ז שלחת דברים שהם בסוד הנוקבא והם קמח ותמרים:

שם. קריבו ליה שתין צעי:    נ"ל שהיה דרכם לעשות בפורים ששים מינים כנגד אות ס' הרומז לסמיכה שחיברו הקב"ה עם אות נו"ן הרומז לנפילה, אשר כנגדו עשה המן עץ גבוה חמשים שאח"כ חיברו עם אות ס' ונעשה צירוף נס, וזכו ישראל לנס, אי נמי עבדי שתין מיני זכר לתורה שבע"פ שיש בה שתין מסכתות כנז' בתיקונים, וארז"ל הדור קבלוה בימי אחשורוש לכך ליהודים היתה אורה זו תורה:

שם. מחלפי סעודתייהו להדדי:    עיין פירוש רש"י ז"ל וקשה מאי קמ"ל תלמודא במנהג זה של אביי ור"ח דהא הם לא היו מקיימין מצות משלוח בזה. ונ"ל בס"ד דמנהג קדמון היה כל מי שהולך לבית חבירו בלא הזמנה צריך שיביא סעודה שלו מביתו, כיון שהוא בא לבית חבירו מעצמו שלא הזמינו חבירו, וכן מנהג זה היה נוהג בעירנו עד סוף דור שלפנינו שהיה דרכם לבא לבית אבי הבן בשבת אשר בתוך שמונת ימים שנולד הולד והיו באים כל אהובים וריעים של אבי הבן לסעוד שם באותו שבת וכל אחד יביא סעודתו דהיינו תבשיל דחמין של שבת מביתו, וכן כיוצא בזה. ועל כן ודאי אביי ור"ח היו מקיימים משלוח מנית איש לרעהו זע"ז שהיה אביי שולח לר"ח ור"ח ג"כ שילח לאביי בכל שנה, אך סעודת פורים היה אביי סועד אצל ר"ח בשנה זו, ור"ח סועד אצל אביי בשנה אחרת, ואתא תלמודא לאשמעינן אע"ג דהמנהג כשיבא אדם לסעוד בבית חבירו בלא הזמנה צריך שיביא סעודה מביתו, ולכן י"ל אחר ששלח אביי משלוח מנות לר"ח ואח"כ הלך מעצמו לבית ר"ח לסעוד שם מביתו של ר"ח י"ל דלא נפיק י"ח במשלוח מנות, כי נאמר אותם מנות ששלח הם תמורת הסעודה שצריך להביא מביתו כיון שהוא בא לסעוד משלחן ר"ח ואינו מביא סעודה מביתו, וקמ"ל דאין פקפוק בזה ושפיר יוצא י"ח במשלוח מנות, ולא אמרינן זו תמורת הסעודה שהיה צריך להביא מביתו כפי המנהג:

שם. אמר רבא מחייב אינש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי:    נ"ל בס"ד הנה ודאי עיקר הנס היה בשינוי האגרות שנשתנו מרעה לטובה ואם לא ישתנו מה תועלת לישראל בצליבת המן וגדולת מרדכי, ורבוי השתיה ביום זה לעורר השמחה הוא על עיקר הנס אשר נשתנו האגרות ויצא ישראל ממות לחיים. והנה נודע כי הנס הזה של שינוי האגרות כתוב במגילה בין הכתובים אשר מדברים בצליבת המן ובין הכתובים המדברים בגדולת מרדכי כי אחר הכתוב (אסתר ז, י) "ויתלו את המן על העץ וכו'" אשר זו היא ארירה של המן, כתוב (אסתר ח, ג) "ותוסף אסתר ותדבר וכו' ויאמר המלך אחשורוש וכו' ויקראו סופרי המלך וכו' פתשגן כתב הדת וכו'" שבכל זה מפורש הנס של שינוי האגרות שבעבורה הוא חיוב השמחה ביום זה, ואח"ז כתוב "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות", שמדבר בגדולת מרדכי אשר זו היא ברכתו של מרדכי, ולכן כיון דחיוב השתיה לעורר השמחה ביום זה הוא רק בעבור הנס של שינוי האגרות הכתוב בין הכתובים המדברים בארירת המן ובין הכתובים המדברים בברכתו של מרדכי, לכך אם זה השותה יש בו דעת להכיר ולהרגיש בנס זה של שינוי האגרות שלא נשתכר כ"כ, אז מצוה לשתות כדי לעורר בקרבו השמחה על הנס הזה, אבל אם נשתכר כ"כ שנעשה כאבן דומם שאין בו דעת להרגיש במעשה הנס הזה למה ישתה עוד. ולז"א עד דלא ידע עיקר הנס הכתוב בין פסוק של ארור המן לבין פסוק של ברוך מרדכי.

ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש כי ידוע דהמן יעץ לאחשורוש להכשיל את ישראל בשתיה בסעודת אחשורוש, כדי שבזה יוכל להרע לישראל, ועל שתיה זו של רשות צריכין אנחנו לומר ארור המן כי עצתו היתה למכשול לישראל, אך מרדכי ע"ה תיקן לישראל שתיה של מצוה בסעודת הפורים ולעשות בה תיקון גדול למעלה, ועל שתיה זו של מצוה צריכין אנחנו לומר ברוך מרדכי, ולכן אם השותה עדיין יש בו דעת להבחין ההפרש שיש בין שתיה של רשות שעליה ראוי לומר ארור המן, ובין שתיה של מצוה שראוי לומר עליה ברוך מרדכי ישתה עוד ויתבסם, אבל אם נשתכר כ"כ שאין בו דעת להבחין למה ישתה עוד שאין כאן שתיה לשם שמים, עכ"ד נר"ו.

ועוד נ"ל בס"ד שתוקף הנס היה בעבור דהמן נתלבש בו נחש הקדמוני, ולכך היה כוחו חזק מאד ועכ"ז השי"ת הצלנו מידו ושב גמולו בראשו, וידוע כי נחש הקדמוני נקרא 'קטע', שנקצצו ידיו ורגליו, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שנתבטלו הקליפות שהיו כנגד ידיו ורגליו, ואם לא היה לו כן היה מחריב העולם ועל כן נקרא נחש הקדמוני 'קטע'. ולכן תמצא שמספר ארור האמור אצל המן יתר על מספר ברוך האמור אצל מרדכי מספר קטע, רמז כי עם המן היה מחובר נחש הקדמוני הנקרא קטע, ועם כל זאת הצילנו השי"ת מידו. ונמצא תוקף הנס היה בשביל ההצלה של ישראל שהיתה מיד הקטע, הוא נחש הקדמוני, אשר רמוז בהפרש שיש בין מספר ארור האמור אצל המן ובין מספר ברוך האמור אצל מרדכי. ואם האדם לא נשתכר כ"כ ועדיין יש בו דעת להכיר בתוקף הנס שהיה מצד ההצלה מן הקטע הנז', ישתה עוד כדי לעורר השמחה בזכרון הנס, אבל אם נשתכר כ"כ שאין בו דעת להבחין ולהשכיל בתוקף הנס, אין צריך שישתה עוד. וז"ש מיחייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ר"ל לא ידע להבחין ולהבין בתוקף הנס בהצלה מן הקטע הרמוז בין מספר ארור הנאמר אצל המן ובין מספר ברוך הנאמר במרדכי. ועוד פרשתי בס"ד במאמר זה בסה"ק קרן ישועה על מגילת אסתר דף צ"ד יע"ש:

שם. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים וכו':    הנה בעובדא זו חקר הרב פתח עינים, אשתו של רבי זירא אחר שנשחט בעלה ומת אם הותרה לשוק ואם היתה צריכה קידושין וכתובה מחדש אחר שחיה ע"ש. ואנא עבדא הבאתי ראיה לזה מן ישראל שפרחה נשמתם במתן תורה והוריד הקב"ה טל של תחיה והחיה אותם וכנז' במדרש, ועכ"ז לא הוצרכו לקדש נשיהם מחדש. ועוד הבאתי ראיה ממ"ש בפרק יו"ד דנדה ששאלו לריב"ח בן השונמית אם מטמא, והשיב להם מת מטמא ואין חי מטמא וה"ה הכא:

שם. קם רבה שחטיה לרבי זירא:    המאמר הזה הוא מיושב יותר כפי מה שפרשו בו המקובלים ז"ל, דלא שחטיה בסכין אלא ע"י עסק התורה שהיו לומדין מתוך השמחה נתגברה עליו נפש רבה ומשכה ממנו נפש שלו, ומ"ש שחטיה מלשון זהב שחוט, וכיון שיצאה נפשו מגופו נתחברה ונקשרה באותו הבל של סודות התורה שלמדו וגילו בתוך השתייה, ועלתה למעלה עם הבל הקדוש ההוא של הסודות, והוא ע"ד שאמרו בסוף אדרא רבא על שלשה חברים של רשב"י וז"ל דהא מילין עתיקין לתתא אתגליין ועד דאילין מתבסמן נשמתייהו באינון מילין נפקת נשמתייהו בנשיקה ואתקשרו בההוא פרסא וכו' ע"ש. וכן קרה לרבי זירא מפני שהיו לומדים הסודות מתוך שמחה ונתבסמה נשמתו ויצאה ונתקשרה באותם הסודות שלמדו, ולמחר בעא רבה רחמי וחזר והמשיך לו נשמתו בגופו וחיה, יה"ר זכותם יגן בעדינו אכי"ר.

ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת, די"ל למה חשש בשנה האחרת, יניחו שומר שישב עמהם שלא ישתה כלל דאז אם יקום אחד מהם להזיק ימנע הנזק, וכפי ביאור המקובלים ז"ל ניחא דלא יועיל השומר בדבר זה. מיהו גם לפירוש הפשטנים ששחט ממש אין להקשות שיניחו שומר, כי כיון דיש חשש סכנה בדבר אין סומכין על השומר כי שמא באמצע יהי' לאותו שומר אונס שיקום מאצלם או שירדם בשינה ויבואו לידי סכנה דאין שומר כאן להציל:

דף ט עמוד א[עריכה]

רנב"י אמר וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן:    הא דלא נקט פסוק הקודם דכתיב ואת יקר תפארת גדולתו, נ"ל כיון דקדים ואמר כבוד מלכותו אם פירוש יקר זה הוא כבוד הו"ל לערבנהו ולומר כבוד מלכותו ותפארת גדולתו, שתהי' תיבת כבוד קאי על מלכותו ועל תפארת גדולתו, ולכן מוכרח לפרש מלת יקר הראשנה לשון כובד, כמו יקר מחכמה ומכבוד בקוהלת יו"ד, ששם הוא לשון כובד כמו שפירש רש"י ז"ל שם, וא"כ אין זה לשון תרגום, אבל פסוק זה כיון דאמר יתנו יקר מיכרח לפרשו כבוד דתרגום של שם כבוד יקר:

שם. מעשה בתלמי המלך:    נ"ל היה דבר זה קשה יותר מפני שהיתה העלילה על ידי תלמי ששמו מספר לילית שנתלבשה בו הסמ"א לעשות סכסוכים לה ולבא על ישראל בעלילה ובעקיפין, ואז השי"ת לא עזבם בידו שהגין עליהם זכות תלמוד תורה, כי תלמוד גי' תלמי שאם תשבר אות י' דתלמי לשתי אותיות דו יהיו אותיות תלמוד ממש. ומה שכינס שבעים ושנים זקנים נ"ל מאת ה' היתה זאת לסימן טוב להורות כי גובר חסדו יתברך, כי חסד עולה ע"ב שגבר לעשות להם נס זה שיהיו כולם מתכוונים לדבר אחד, וגבר ישראל:

שם. זכר ונקבה בראו:    פירש רש"י ז"ל לא כתבו בראם, דמשמע שני גופים ברא כל או"א זכר ונקבה ב' פרצופין, לכך כתבו בראו שכך נברא אדם בשני פרצופין עכ"ל. וקשה מה תואנה ומה עלילה הי' לו למצוא, אי הוה משמע הכי, ונ"ל בס"ד כי בתורה לא כתוב אלא שם אדם לזכר ושם חוה לנקבה, ואם הי' מניח במונח ששני גופים כל אחד מהם יש בו זכר ונקבה, הי' אומר שמות אדם וחוה המה של זכר ונקבה בגוף אחד, וצריך שיש ב' שמות אחרים לזכר ונקבה של גוף השני ואיה הם השמות בתורה, וא"כ מוכרח לומר שחסרתם דברים מן התורה, דודאי הי' כתוב שתי שמות עוד לזכר ונקבה של גוף השני וחסרתם אותם, וא"כ כמו שחסרתם זה חסרתם דברים אחרים, והי' עושה עי"כ עלילות ברשע לומר כו"כ הי' כתוב בתורה, ואתם עקרתם דברים אלו ממנה:

שם. ותצחק שרה בקרבה:    עיין פירוש רש"י ז"ל ולי אנא עבדא נ"ל בקרוביה קאי על אברהם שצחקה עליו שנשאר זקן, ולכך הקפיד עליה, אבל שחוק הכתוב באברהם היה ענין שמחה ששמח על הנס שלו ושלה:

שם. וירכבם על נושא בני אדם:    פירש רש"י דמשמע גמל, שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל. ובתוספות כתבו פן יאמר להם וכי לא היה לו למשה רבכם סוס או גמל ע"ש. ומצאתי כתוב בחתיכת נייר בלוי שהקשה עט"ר הרה"ג מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים, מה הוסיפו ומה חידשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל. ופירש להם דרש"י לא כתב וכי לא היה לי וכו' אלא כתב שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל, משמע דכונת רש"י בזה לומר כדי שלא יגנה ח"ו את מרע"ה לומר עליו עני היה שלא היה לו סוס או גמל, אבל התוספות לא בחרו בזה הטעם משום דמה בכך אם לא היה לו סוס או גמל, דאין זה גנאי, גם מעיקרא העניות לאנשים חכמים גדולים אין להם בה גנאי, לכך דקדקו לומר וכי לא היה לו למשה רבכם וכו', הכונה כי הוא היה עושה הכרח מצד הסברה דודאי היה לו סוס וגמל, ובודאי כיון דהיה לו סוס וגמל לא ירכיב בניו ואשתו על החמור כעניים, ונמצא דמ"ש בתורה וירכבם על החמור אין זה אמת ח"ו. עכ"ד זלה"ה והוא נכון ויציב.

והנה לפירוש רש"י ז"ל דפירש נושא בני אדם משמע גמל, נ"ל בס"ד אם היו כותבים על החמור אז הי' טוען וקורא תגר איך לא חשש משה רבכם לצער בע"ח להרכיב שלשה גופים על החמור, לכך כתבו נושא בני אדם דמשמע גמל שהוא יכול לשאת עליו משוי שלשה גופים ביחד בשופי. ולכאורה י"ל דאמאי לא חשו על כבודו של אברהם אע"ה דכתיב ביה ויחבוש את החמור שיאמר לא הי' לו לאברהם אביכם סוס או גמל לפי פירוש רש"י ז"ל. ונ"ל בס"ד דגבי אברהם אע"ה בהדיא כתיב ויהי לו צאן ובקר ועבדים ושפחות וחמורים וגמלים, וכן כתיב ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וא"כ מפורש בתורה שהיה עשיר והיה לו מכל מיני בע"ח, ולכן מוכרח לימר דאותו חמור שחבש לרכוב עליו הוה ניחא ליה ברכיבתו טובא, או אפשר שהיה חמרא ליבא שהוא חשוב מאד או היה חמרא בר מאה גווני כמ"ש שמואל לשבור מלכא על חמורו של משיח:

אמנם הא קשיא לפירוש רש"י ז"ל מאי אכפת ליה אם היה עני. ונ"ל בס"ד דאפילו אוה"ע יודעים זה הכלל דאין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. ובאותו זמן דכתיב וירכבם על החמור היה נביא ששלחו השי"ת להוציא את ישראל ממצרים, וא"כ יאמר מ"ש וירכבם על החמור הוא זיוף ח"ו, לכך כתבו על נושא בני אדם. או יובן בס"ד היה טוען שכתוב בתורה ויהי בישורון מלך הוא מרע"ה שיש לו דין מלך והמלך צריך להיות עשיר ואם אין לו יגדלוהו משל אחיו, וכיון דמשמע שהיה עני איך נעשה מלך אלא ודאי גדלוהו משל אחיו, וא"כ איך יאמר לא חמור אחד מהם נשאתי וא"כ ממ"נ כתבתם זיוף ח"ו, לכך כתבו על נושא אדם דלעולם היה עשיר מעיקרו. ואין להקשות אמאי לא חשו שיבא עליהם בטענה של זיוף מן בלעם שהיה נביא, וכתיב ביה רוכב על אתונו, דמשמע שהיה עני, דהתם קאמר שרכב על אתון נקבה דגם הגדולים דרכם לרכוב על אתון נקבה משום דנח להם ברכיבה, וליכא למידק מינה שהיה עני.

ועדיין צריך להבין הא דנקיט רש"י ז"ל בריש דבריו דמשמע גמל, ולא אמר דמשמע סוס או גמל, ובסוף דבריו נקיט סוס או גמל. ונ"ל דאשה ובנים לאו אורחייהו לרכוב על סוס שהוא חזק ותקיף וקשה רכיבתו לכך כתב דמשמע שהוא גמל, אבל בטענתו של תלמי נקיט לתרווייהו, כי תלמי היה אומר כן אם היה מוצא שם מקום להלעיג בדבר זה:

דף ט עמוד ב[עריכה]

שם. וכתבו לו את צעירת הרגלים:    פירש רש"י ז"ל במקום ואת הארנבת כתבו ואת צעירת הרגלים, לפי שידיה קצרות מרגליה ע"ש, וקשא לפ"ז הו"ל לכתוב צעירת הידים. ונ"ל בס"ד דאשתו של תלמי היתה משונה בידיה שהיו קצרות הרבה שלא כדרך בני אדם, ומחמת השינוי הזה שהיה בידיה קראוה כשנולדה בשם ארנבת, מפני שהארנבת משונה בידיה שהם קצרות מרגליה, והיה דרכם לקרות את הילד הנולד על שם המאורע שאירע בעת לידתו או על שם חידוש הנמצא בו בעצמו, כמו שם יעקב על שם שאחז בעקב אחיו, ושם עשו על שם שהיה כולו כאדרת שער שהוא עשוי ונגמר כאנשים גדולים בשערותיו, ואפשר שגם אותה האומה של אשת תלמי היו קורין את הארנבת בשם ארנבתא בלשון תורה, ועל כן הוכרחו לכתוב צעירת הרגלים שאם יכתבו צעירת הידים היה אומר על אשתו הם מתכוונים שהיא היתה צעירת הידים שיש בה שינוי בידיה מחמת קצרותם.

ברם הא קשיא לי למה הברייתא הביא פסוק ואת הארנבת הכתוב בספר ויקרא, אחר פסוקים שהביא מספר דברים, ונ"ל בס"ד דכל אותם השינויים הוצרכו לעשות כדי שלא יעשה עמהם ויכוח בדברי תורה, משא"כ שינוי פסוק הארנבת לא הי' שם סיבת ויכוח בד"ת, אלא רק משום שלא יאמר שחקו בי היהודים, מיהו בירושלמי ראיתי דנקיט להו כסדרן ע"ש, נמצא הם עשו שינוי בי"ד פרשיות, כי יש שתיים שהם בפרשה אחת, ונראה כי היד שנשתלחה בבהמ"ק כמ"ש במוסף מפני היד שנשתלחה בבית מקדשך, גרמה שיהיו נצרכים לשלוח יד בי"ד פרשיות מפני פחדן מן האוייב ההוא שאם לא הי' חרבן וגלות לא היו חוששין ולא היו נמסרים בידו:


דף י עמוד ב[עריכה]

ויהי בימי שפוט השופטים הוה רעב:    הקשה הרב טורי אבן למה הקדים האי קרא דדברי קבלה לקראי של תורה טובא דמייתי בתר הכי ע"ש. ונ"ל בס"ד משום דתחילת דבריו נקיט להו על פסוק מגילת אסתר שהיה דורש בה לכך הביא אחר פסוק זה דמגילת אסתר פסוק מן חמש מגילות. ועוד נ"ל בס"ד שסמך פסוק ויהי בימי שפוט לפסוק ויהי בימי אחשורוש דדמיין להדדי ממש, חדא תרווייהו כתיב בהו ויהי בימי ועוד תרווייהו הם בראש המגילה, ועוד תרווייהו היה הצער סיבה לטובה שהיה אחריתו טוב שנהפך לטוב, כי לולי הרעב איך היתה באה רות אצל בועז שיצא ממנה דוד הע"ה שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ויצא ממנה מלך המשיח, וכן אמרו בגמרא רות יש לה אחרית טוב, ודומה לזה צער של ימי אחשורוש דלולי ענין הגזרה של המן איך היו זוכים ליו"ט זה בכל שנה ושנה, ואיך היה מתגדל מרדכי הע"ה, ואיך היו העמלקים נהרגים, ואע"ג דחנה ג"כ היה לה אחרית טוב עכ"ז לא היה הצער סיבה של הטובה דאם לא היתה עקרה מעיקרא ג"כ היתה מולדת את שמואל הע"ה:

שם. והכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאית שנה:    קשה למה נקיט פסוק זה שהוא מהנביאים קודם פסוקי תורה, ועוד גם פסוקי תורה לא נקיט להו כסדרן דהקשה מפסוק ויהי כאשר ראה יעקב קודם הנך קראי דששת ימי בראשית. ונ"ל בס"ד דקושיא שיש להקשות מן פסוק ויהי בשמונים שנה היא חזקה ואלימא מכל קושיות אחרים דשאר קראי, יען כי פסוק ויהי כאשר ראה יעקב את רחל י"ל דגם בזה הוה צער כי ע"י שראה יעקב את רחל תחלה ואהב אותה עשה תנאי העבודה על רחל, וכיון דלבן אין רצונו בכך אלא רוצה שיתן את לאה הוצרך לרמות ומכח המרמה ההיא נתגלגל ענין מכירת יוסף הע"ה, וירידת יעקב אע"ה והשבטים למצרים, וכאשר פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ועל כן אין מזה הכתיב קושיא חזקה דיש לתרץ בהכי, אך המקשן אע"פ שידע שיש לתרץ בהני עכ"ז הקשה משום דגלגול הצער שנתגלגל מזה היה בזמן רחוק. וכן פסוקים של ששת ימי בראשית ליכא קושיא חזקה מנייהו די"ל התם הוכרח לכתיב ויהי ולא כתב והיה כדי שלא יטעו לימר עולם קדמון ח"ו כי והיה לשון עבר אבל ויהי לשון עתיד, ועכ"ז המקשן אח"כ הקשה מזה כדי לידע מה ישיב התרצן אם ישיב תירוץ זה או יש לו תירוץ אחר, אך מפסוק ויהי בשמנים היה קושיא גדולה לפי דעת המקשן לכך הקדים להקשות מזה תחלה:

שם. זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים:    קשא בשלמא נביאים אפשר שיהיו בדור אחד אלף נביאים אם ירבו הצניעות, אבל מלכים אם ירבו הצניעות לא אפשר שירבו המלכים כי אין מלך אלא אחד או שנים אחר שנחלקו עשרת השבטים. ונ"ל בס"ד כל ראש ישיבה נקרא בשם מלך כמ"ש מלך רב אפס מלך רבה מלך רב יוסף וכיוצא בזה הרבה. אי נמי תזכה לחכמים גדולים שנקראים בשם מלכים, וכמ"ש מאן מלכי רבנן, שנאמר בי מלכים ימלוכו. והא דנקט כל כלה שהיא צנועה ולא אמר כל אשה שהיא צנועה לרבותא, שתהי' צנועה מתחלת ימי חופתה דאז אותו זמן נקראת בשם כלה והוי רבותא טפי משום דהדרך הכל מסתכלים בכלה כדי לחבבה על בעלה, ועכ"ז תסתיר עצמה מעיני הכל שלא יסתכלו בה אז זו ראויה לזכות זה. והא דנקט כל, נ"ל בס"ד לרבות אפילו גדמת וכיוצא דאז דרכה להיות צנועה בשביל המום שלה, וכמ"ש בשבת דף נ"ג מעשה באדם אחד שנשא אשה גדמת וכו' יע"ש, עכ"ז אם היא צנועה לש"ש ולא בשביל להסתיר המום יועיל לה זכות הצניעות לדבר זה.

וצריך להבין מה מדה כנגד מדה יש בזה לזכות לבנים מלכים ונביאים בשביל הצניעות. ונ"ל בס"ד שהנביאים דרכן להסתתר ולשבת בהצנע ובמסתרים להתבודד לבדם כדי שתשרה עליהם רוח הנבואה, וגם המלכים אין דרכן לשבת עם בני אדם כ"כ משום כבוד מלכות וגם כל מעשיהם נעשים בהצנע. ועוד נ"ל שיש בזה מדה כנגד מדה, היא צנועה בבית חמיה כדי שלא יהיה בה מכשול לפני אדם להרהר בה, לכן יצאי ממנה מלכים המסירים המכשולות שבין אדם לחבירו כמ"ש אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכן יצאו נביאים המסירים המכשולות שבין אדם למקום דכתיב ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי:

שם. מלכים מדוד:    נמצא דוד הע"ה, לקח המלוכה בשכר הצניעות, ובזה יובן בס"ד הטעם שחס על שאול הע"ה שלא הרגו בשביל הצניעות, וכמ"ש בגמרא דברכות ע"פ ותחס עליך, וקשה וכי לא מצא בו מדה טובה יותר מזו, ובזה ניחא כיון דהוא זכה למלוכה בשכר הצניעות לכך חביבה ליה מדת הצניעות טפי משאר מידות טובות.

מעשה בעני אחד שהיה דולה מים מן בור עמוק שיש לו בחצרו ועי"כ נפלה הטבעת מידו לתוך הבור, והיא אינה שוה יותר מעשרה דנרים, אך מחמת שהיה עני היתה חשובה בעיניו וחס עליה וירד בחבלים לתוך הבור לחפש אחריה בקרקעית הבור ולא מצאה, ומדי חיפשו מצא ראש כלי יוצא בקרקעית הבור ויחפור סביב הכלי בידו עד שהוציאו מן הקרקע שהיה טמון שם וימצאהו מלא דינרי זהב, ועודנו מחפש וממשמש בידיו בקרקע הבור וימצא עוד כלי אחר ויוציאו והוא מלא דינרי זהב, עד שמצא חמשה כלים, אז ראה הטבעת ולקחה, ואח"כ אע"פ שהוא נתעשר הרבה ויש לו יכולת ללבוש באצבעו טבעת אבן טובה ששוה שני אלפים דנרי זהב, עכ"ז לא היה לובש אלא רק אותה טבעת ששוה עשרה דנרי כסף, דחביבה ליה מפני שעל ידה נתעשר עושר גדול. כן דוד הע"ה היתה חביבה אצלו הצניעות שבעבורה זכה למלוכה לכך לא חס על שאול לבלתי יהרגהו, אלא בשביל הצניעות שמצא בו:

שם. שם זה הכתב שאר זה הלשון:    פירש רש"י אין להם כתב אלא מאומה אחרת. ונ"ל הטעם נעשה כן בהשגחה מן השמים כדי שאחר חרבן מלכותם לא ישאר להם זכר מצד הכתיבה שנקראת על שמם, גם דריש שם גי' ספר זה הכתב. ומ"ש שאר זה הלשון אע"ג דהיה לשונם ארמית וגם אחר חרבן מלכותם נשאר לשון ארמי, הנה זה הלשון לא היה שלהם אלא הוה של מלכות ארם נהרים ולכך נקרא ארמי ולא נקרא בבליי:

שם. תחת הנעצוץ יעלה ברוש תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז וכו':    נ"ל בס"ד דארז"ל שהיה המן תולה ע"ז כנגד לבו כדי להכשיל בני אדם כשיבואו להשתחות לו משורת דרך ארץ, נמצא הם משתחוים לע"ז שלו, ולכן מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה לו אע"פ שכן צוה המלך להשתחות להמן, דחש אם ישתחוה להמן נמצא משתחוה לע"ז. וידוע כי ע"ז נקראת צו וכמ"ש רז"ל אין צו אלא ע"ז שנאמר הואיל הלך אחרי צו, וזה נרמז בתיבת נעצוץ חלק התיבה לשתים וקרי ביה נע"ץ צ"ו זה המן הרשע שנעץ בבגדו ע"ז כדי להכשיל אחרים. והנה נעצוץ גי' ש"ו שהיה המן מסטרא דש"ו של עשו שאמרו רז"ל שנקרא עשו ע' שו שהיו בו ע' כוחות של שו וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק ויקראו שמו עשו ולכן נעצוץ גי' ש"ו הוא המן הרשע שהוא מסטרא דשו אבל מרדכי הצדיק ע"ה נתגבר על שו ולכן נקרא ברוש שנוסף על אותיות שו אותיות רב בסוד כל רב מבבל שהוא ע"ב ק"ל ובזה נעשה ברו"ש ולז"א ברוש זה מרדכי הצדיק זכור לטוב.

ודע דכל פתיחות אלו דנקטי תנאי ואמוראי הכא הוא כדי לתרץ כל אחד בפתיחה שלו הטעם שאותו הדור ניצולו אחר שכבר נגזרה עליהם גזרה זו מן השמים ואע"פ שהשתחוו לצלם, וכמ"ש בגמרא בשאלה ששאלו לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר ורבי יונתן לתרץ קישיא זו מייתי קרא והכרתי לבבל וכו' דנמצא שנענש נ"נ הרשע שנכרת זרעו שאפילו ושתי לא נתקיימה, ובע"כ לקה בזה העונש בשביל שאנס את ישראל להשתחוות לצלם, דאם בעבור חרבן בה"מ וגלות ישראל הא ניתן לו רשות ע"פ הנבואה לכך, וכיון דנענש בשביל שאנס את ישראל לע"ז א"כ נתרצה הקושיא דלכך ניצולו בשביל שהיו אנוסים. ומה שהביא פסוק תחת הנעצוץ וכו' דש"מ מהאי דרשה דמרדכי מסר עצמו להריגה כדי שלא ישתחוה לע"ז של המן הרשע, ולכן כדאי הוא זכות מרדכי שיש לו בדבר זה להציל את ישראל מקטרוג שיש עליהם מצד שהשתחוו לצלם, וגם מדרשה זו ש"מ שגם אסתר מסרה עצמה כדי לאבד את המן שהיה הוא עצמו ע"ז, לכך הגין גם זכותה להציל את ישראל מקטרוג של הצלם. וריב"ל הביא פסוק כן שיש לומר צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שתהיה הגזרה קשה על זמן רחוק ולא תהיה פתאומית, שעי"כ היו ששים אויבי ישראל במפלתם וזו היתה סיבה להצלת ישראל דכתיב בנפול אויבך אל תשמח וכו' והשיב מעליו אפו, נמצא בזו הפתיחה ביאר הטעם של ביטול הגזרה מפני שהמן וסיעתו שמחו במפלתם ובזה היתה ארוכה למכתם.

ומ"ש הפתיחה בפסוק לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת זה מרדכי הצדיק וכו', והענין הוא כי ידוע שהמלך שלח את מרדכי ואת המן שרים על חייליתיו ששלח להלחם בעיר אחת ונתן להם מזון החיל לכל אחד מהם, וארכה המלחמה ומרדכי היה לו חכמה לכלכל במשפט את המסור לו בשביל חיילותיו, והמן טפש היה שלא שמר את המזון ונשלם, ובקשו החייל להרגו בשביל רעבונם, ובא אצל מרדכי ללוות לו ולא קבל בשום אופן אלא רק בזאת שימכור את עצמו עבד למרדכי ואם יסרב אח"כ יתנסח אע מן ביתיה וזקיף יתמחי עלוהי, ונכתב השטר בכתובת קעקע על ירכו של המן, וכמ"ש בספר מנות הלוי. ובאמת דבר זה שעשה מרדכי שלא יתן המזון אלא רק שימכור המן את עצמו עבד למרדכי יצא ממנו תועלת לישראל, שנמצא בעת שקנה המן את ישראל לא זכה הוא בהם אלא נעשו קנויים למרדכי, כי כל מה שקנה עבד קנה רבו, וגם הכסף ששקל המן למלך בעדם לא היה משלו אלא משל מרדכי, ולא עוד אלא נתחכם מרדכי לכתוב השטר על ירך המן בכתב שאינו נמחק, ופירש בו שיתלה המן על העץ שלו וברית כרותה לשפתים שכך נתקיים בו ועי"כ גברו ישראל וניצולו שלא שלט בהם קטרוג המקטרגים. וז"ש לאדם שטוב לפניו זה מרדכי נתן חכמה שלא קבל למכור המזון אלא רק במכירת המן לעבד לו, שבזה לקח כל כוחו של המן שכל מה שקונה העבד הוא של רבו, ועוד נתן לו דעת שיכתוב השטר על יריכו ויכתוב בו הצליבה של המן בפירוש וברית כרותה לשפתים, ואח"כ נתן הקב"ה לחוטא זה המן ענין לאסוף ולכנוס כדי שיטרח ויכין למרדכי, כדי לתת לטוב זה מרדכי לפני האלקים, כי מרדכי שהיה טוב לפני האלקים זכה בטוב הרמוז לפני אותיות אלהים שהם אותיות במוכן, ועי"כ סוף דבר ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, כי נעשה הכל שלו מדין מה שקנה עבד קנה רבו וגם נצלב המן כאשר כתוב ומפורש על יריכו ונמצא דבר זה היה סיוע לישראל שניצולו משליטת המן ולא הועיל קטרוג המקטרגים. ורבה בר עופרן פתח לתת טעם להצלת ישראל, מקטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, בזכות דניאל ע"ה אשר מסר עצמו לבלתי יתגאל במאכלות אסורות ויין נסך, ולז"א ונתתי כסאי בעילם זה דניאל ע"ה שהיה בעילם שהיה שם מרכבה לשכינה, ובזכותו אבדו מלך זו ושתי ושרים זה המן ובניו שרצו להתגבר על ישראל בגזרה זו משום קטרוג הנאת ישראל מסעודת אחשורוש ואותיות מלך נהפכו על ושתי לאותיות כלם, ואותיות שרים נהפכו להמן ובניו לאותיות רשים. ורב דמי בר יצחק פתח כי עבדים אנחנו וכו' ויט עלינו חסד, הנה בזה נתן טעם להצלת ישראל מקטרוג הצלם, לומר כיון שהיו עבדים א"כ אנוסים היו בענין הצלם של נ"נ, ולכן בימי מרדכי שנתעורר קטרוג עון הצלם, וגזרו כליה הטה עלינו חסד לפני מלכי פרס, ששב אחשורוש ובטל גזרתו כי נצילו ישראל מקטרוג עון הצלם בטענה זו דאנוסים היו. ופסוק הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ג"כ בא להגיד ביטול קטרוג עון הצלם מחמת אונס שגזר נ"נ מי שלא ישתחוה יפילו בכבשן האש ואין לך אונס גדול מזה. ועוד תירץ באומרו באנו באש שנפלו חמ"ו באש וזכותם זה הגין בעד כל ישראל שהם כהנים לוים ישראלים כי שלשה צדיקים היו. ובפסוק זכר חסדו ואמונתו בא להגיד טעם ההצלה כמו שטען מרע"ה להצילם בעון העגל זכור לאברהם וכו' אשר נשבעת להם בך וכו', וכן עתה זכר חסדו ואמונתו של הבטחה שהבטיח לאבות. ופסוק ארי נוהם וכו' בא להגיד טעם ההצלה מקטרוג עון הצלם משום דארי זה נ"נ נוהם, וא"כ אנוסים היו מן הארי ומצד קטרוג עון הסעודה, דוב זה אחשורוש שוקק שעשה להם המצאות לפתותם. ובפסוק בעצלתים ימך המקרה בא לומר כי הכליה לא היתה בעבור עון הצלם, אלא היתה בעבור עצלותם בעסק התורה, ולכך כאשר נתקן הדבר הזה שחזרו וקבעו לימודם בתורה בימים ובלילות והדור קבלוה בימי אחשורוש לכך בטלה הגזרה. ופסוק בקום עלינו אדם ולא מלך בא להגיד טעם ההצלה כי ישראל נתייאשו מעצמן בשביל שראו שקם עליהם המן בעל בחירה ולא מלך אשר לבו מסור ביד השי"ת, ולכן כיון שנתייאשו מעצמן סבלו צער גדול כאלו נהרגו ממש כי חשבו דבר זה לודאי הגמור, ולכך הספיק להם זה הצער העצום במקום כליה ממש ע"ד שאמרו חלמא בישא עציבותיה מסתייה. ופסוק ברבות צדיקים ישמח העם בא להגיד כי השי"ת גילה ההארה הגדולה אשר ממנה היתה נשמת מרדכי שהאירה בשורש אסתר, ובזה נסתם פה המקטרגים וניצולו ישראל, וזהו ברבות צדיקים זה מרדכי ואסתר ישמח העם. ופסוק אשר לו אלהים קרובים אליו בא לרמוז על הצלת ישראל מפני ששם ישראל כלול בשם אלהים כמ"ש בסה"ק אדרת אליה בהפטרת מסעי בפסוק כי רחקו מעלי ע"ש:

שם. תחת הסרפד זו ושתי:    הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הול"ל תחת הסרפד קודם תחת הנעצוץ כי ענין ושתי קדים לצליבת המן יע"ש. ונ"ל בס"ד כי הפתילה של צליבת המן הודלקה מגחלת האש של הריגת ושתי, כי ע"י שהיתה בוערת בלב אחשורוש לכך צוה לתלות את המן תיכף ומיד, ואם היה מעכב הדבר היה מוצא המן מקום להציל עצמו וכמ"ש רז"ל ע"פ ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה, היינו חימה שהיתה בלבו על המן בעבור הריגת ושתי נמצא לפ"ז יפה נקיט הכתוב מי גרם שתחת הנעצוץ זה המן יעלה ברוש זה מרדכי שנצלב המן ועמד מרדכי במקומו, מפני שתחת הסרפד זו ושתי יעלה הדס זו אסתר שנהרגה ושתי ובאה אסתר במקומה:

ומה שדרש סרפד זו ושתי בת בנו של נ"נ הרשע:    היינו דדריש סרפד על אביה נ"נ שהוא סר פד, והענין מובן בס"ד כי ידוע כשישראל הם מולכין על אדמתם בזמן שלמה הע"ה אז הם בתואר נקודת החול"ם שהוא למעלה מן האות, וכשהם על אדמתן אלא כפופין לשאר מלכים אז הם דוגמת השור"ק שהוא באמצע האות, וכשהם גולים מארצם והם עבדים אצל מלכי אוה"ע אז הם דוגמת החיר"ק שהוא למטה מן האות, ולכן נקראו בשלשה שמות ישראל יעקב ישורון שראשם שלשה יודי"ן כנגד שלשה יודי"ן של חול"ם ושור"ק וחיר"ק. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים שנהיה תמיד דוגמת החול"ם שהוא למעלה, וכמפורש בברכה ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. והנה מספר החול"ם הוא פ"ד ולכן נ"נ שהגלה את ישראל ומשל בהם שעשאם דוגמת החיר"ק נקרא סרפד, שהוא סר פ"ד, ר"ל הסיר דוגמת החול"ם שהוא מספר פ"ד מישראל, ולז"א חורק עליו שיניו זו היא חריקתו עליו לעשותו דוגמת החיר"ק שהוא למטה, ולכן כתיב ואעדיך עד"י במספר חול"ם:

שם. ארי נוהם זה נ"נ הרשע וכו':    נ"ל בס"ד ארי נוהם זה קטרוג הצלם של נ"נ, ודוב שוקק זה קטרוג סעודת אחשורוש, ומחמת כן נעשה מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל, והוא דידוע שישראל נרמזו בגודל לכן הם עם לבדד ישכון, ואם לא יתעסקו בתורה שבכתב שהוא אוריין תליתאי שהם תנ"ך אז יחשך אות גימ"ל שמספרו שלשה מאותיות גודל, ואם לא יתעסקו בתורה שבע"פ שהיא ששה סדרים כמנין וא"ו אז יחשך גם אות וא"ו של גודל וישאר רק אותיות דל, ולכן קראם כן עם דל כי אותו זמן נתרשלו בעסק התורה וכמו דדריש על פסוק בעצלתים ימך המקרה:

שם. נעשה שונאו של מקום מך:    נ"ל בס"ד כי אות סמ"ך במילואו רומז להקב"ה דכתיב סומך ה' לכל הנופלים, ואם ישראל יעסקו בתורה שבע"פ שהיא ששה סדרים שכל א' כלול מעשר הרי מספר ס' בסוד ס' מסכתות דנקיט בתיקונים, אז יתמלא אות ס' להיות סמ"ך ויתקיים סומך ה' לכל הנופלים, ואם יתעצלו בלימוד התורה שהיא ס' מסכתות אז יחשך אות ס' מן סמ"ך וישאר מך, או יובן ע"י עסק התורה ממשכין מוחין דגדלות ואם יתעצלו בזה נעשה מך שה"ס הקטנות:

שם. ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח העם:    נ"ל בס"ד הנוקבא דקליפה נקראת אנחה כמ"ש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונת והסר ממנו יגון ואנחה וישראל כוחם להתגבר על הקליפה ע"י בירור רפ"ט נצוצין בסוד לא ישכב עד יאכל טרף, ואם תוסיף רפ"ט על מספר נ"א דאנחה יהיה אותיות שם ותצרפם עם אותיות הנשארים באנחה ויהיה צירוף שמחה. ובזה יובן בס"ד משנכנס אדר מרבין בשמחה שיתהפכו אותיות אנחה לאותיות שמחה ע"י הבירור, וז"ש ברבות צדיקים זה מרדכי שנתרבו בבירור שעשו והצליחו בו אז ישמח העם כי על ידם נהפכו אותיות אנחה לאותיות שמחה, ובמשול רשע יאנח עם כי המן כוחו מן הקליפה שנקראת אנחה:

שם. ויהי בימי אחשורוש אמר רב ו"י וה"י:    הקשה טורי אבן למה הפסיק מסדר הגמרא בהאי דרשה דרב בין הפתיחות יע"ש. ונ"ל בס"ד דבא מסדר הש"ס להודיע טעמו של רב אשי בפתיחה שעשה בפסוק לקחת לו גוי מקרב גוי, מה שייכות יש לפסוק זה כאן והלא מדבר זה ביצ"מ, לכך הביא דרשה דרב שדרש ו"י וה"י, שהיה להם שתי צרות אחת לגופים שנמכר להמן, ואחת לנפשות שגזר עליהם כליה בי"ג אדר, ועל שתי צרות אמרו וי על חדא והי על חדא. וידוע כללות ישראל הם שלשה מינים שהם אנשים ונשים וטף וכנז' בפסוק הקהל האנשים והנשים והטף בפרשת וילך, ולכן נקראים עם תליתאי ובמצרים היתה צרה לגופים דוקא א"כ אמרו שלשה פעמים וי כנגד מה שמגיע מן הצרה לשלשה מינים הנז', ולז"א לבא לקחת לו גוי אלו ישראל מקרב גוי ר"ל ג' וי ולכן הביא רב אשי פסוק זה פתיחה בצרת המן כי גם בצרה זו היה שלשה וי אך היו שלשה כפולים שהם שלשה בצרת הגופים ושלשה בצרת הנפשות ועכ"ז גבר ישראל:

דף יא עמוד א[עריכה]

ר"ח אמר מהכא והיה כאשר דמיתי:    נ"ל דר"ח בא לפרש פתיחה דרבי לוי אתא לומר מרדכי חכם גדול היה שנשמר לבלתי ישפיל עצמו להמן כדי שלא יתגבר עליו, וכאשר ארז"ל ע"פ ואת שמת עליך אלופים לראש והיינו ע"י הכנעה שנכנע יעקב אע"ה לעשו בפרשת וישלח:

שם. שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה:    י"ל למה דימה השחרות שלהם לשולי קדרה ודי לומר שהושחרו פניהם בסתם. ונ"ל בס"ד שבא ליתן טעם שניצולו מאותה השחרה וליהודים היתה אורה, דאיתא בגמרא יכולני לפטור את כל העולם מן הדין דכתיב שכורה ולא מיין כלומר דנחשבים אנוסים כשכורין שעושין בלא דעתם, דבזה היתה הצלתם באותו זמן, וכמ"ש רשב"י לתלמידיו הם עשו לפנים וכו', ולכן נמצא שדן את אומת ישראל כשכורה שאינה עושה מדעת, ולכן תמצא מספר שכורה הוא מספר פתאים דנידונין כפתאים שלא עשו בדעת ובהשכל. והנה תחת אותיות קדירה יש אותיות שכורה, לז"א שחרותם היתה כשולי קדירה, כלומר לא היתה שחרות העון בהם במדרגה גדולה, אלא במדרגת עון של שכורה הרמוזה בסוף אותיות קדירה:

שם. אומר אח לראשו:    נ"ל בס"ד הכונה מצרף אותיות אח דאחשורש לאות ר' דאחשורש, נעשה בזה צירוף אחר, ונשאר שוש, והיינו אחר כמו אחר נאחז בסבך בקרניו ור"ל באחריתו נעשה שוש לישראל, והיינו אחר שוש שנתקיים ליהודים היתה אורה ושמחה וששון. או יובן א"ח ר"ת אף חימה הרמוזים בפסוק והוא רחום יכפר עון וכו' נעשו בראשו, שמשם יצאה הסכמתו בדבר המעל הזה לכלות באומרו והעם לעשות בו כטוב בעיניך:

שם. הוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו:    פירוש אע"ג דמעשים טובים צריכין כח גברא, וכפי הטבע הזקן יהיה חלוש, עכ"ז הוא שוה בצדקות מתחלתו הבחרות ועד סופו הזקנה. ונ"ל בס"ד לכך דוד הע"ה ראש שמו דל"ת וסופו דל"ת ובאמצע ו', שרומז לתורה שבע"פ שהיא וא"ו סדרים, לרמוז בתחלתו ראה עצמו דל בתורה והיה מקטין עצמו ללמוד תורה אצל מי שגדול ממנו, וכן סופו היה רואה עצמו דל בתורה והיה מקטין עצמו ללמוד אצל מי שגדול ממנו:

שם. הודו בתחלת העולם וכוש בסוף העולם:    הנה למ"ד זה י"ל דהיתה מדינה אחת שמה הודו ואין זו הנד'יא שקורין עתה על חלק הנדסת'אן, אך למ"ד הודו וכוש סמיכי אהדדי ודאי הודו זה חלק הנדי'יא שהוא עתה סמוך לחלק כוש הנקרא חב"ש. ודע כי עולם דנקיט כאן לאו על כל אלקמי"ם הוא אלא איירי באלקי"ם שהיה מושל בו אחשורוש שהוא חלק אסי'יא, וזה עולם בפ"ע כי הוא חלק גדול ומקודם היה מלא מדינות גדולות ועליהם נקיט המספר במגילה, אך מלבד המדינות היה ג"כ עיירות הרבה מאוד וגם כפרים יותר ויותר, ובזמנו היו רוב בני אדם יושבים בחלק אסי'יא, וכל המדבר הזה שהוא על הנהרות חדקל ופרת היה ישוב של מדינות ועיירות וכפרים, וכן היה ישוב הרבה במדבר ארץ ישראל וסביבותיה, אך ודאי לא הגיעה מלכות אחשורוש באירופא ואפריקא וג'ינא וכ"ש שלא הגיעה בארץ אמריכאן שלא נגלית עדיין, וכל ארצות הנז' אח"ז נעשה בהם ישוב הרבה. והא דחשיב לקמן לאחשורוש משלשה שמלכו בכיפה וכן לאחאב ונ"נ, היינו משום כיון שמלך בחלק אסי'יא כולו שרוב בני אדם יושבין שם לכך אמרו מלך בכיפה. ודע כי במדרש רבא איתא שהיה בעולם רנ"ב מדינות, ובפרקי ר"א איתא שהיו רל"ב מדינות, וגם זה לא קאי על כל שבעת אלקמי"ם:

שם. מכדי כתיב מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה למ"ל:    קשא דילמא פירש שהיו קכ"ז ללמדינו שדריוש לא מלך בכיפה, דהא כתיב בדניאל וא"ו דריוש מלכא כתב לכל עממיא אומיא ולשניא די דארין בכל ארעא וכו', דש"מ שמלך בכיפה וכתיב לאחשדרפניא מאה ועשרין והו"א דלא היה אלא ק"ך מדינות ומלך בכיפה, ולכך פירש כאן שהיו קכ"ז, נמצא לא מלך בכיפה שהיה חסר שבעה. ונ"ל בס"ד דמשום הא לא יכתבו במגילה שהיא כתבי הקודש קרא יתירא, דמאי נפקא לן אם דריוש מלך בכיפה או לאו:

שם. ת"ר שלשה מלכו בכיפה:    כתבו התוספות גם אלכסנדרוס מוקדון מלך בכיפה, ולא חשיב משום דלא נזכר שמו להדיא בכתובים. ובגמרא אמרו ששלמה הע"ה מלך בכיפה ולא חשיב ליה הנא בברייתא, משום דקים ליה בדרבא מינה דמילתא אחריתי הוה ביה שמלך על העליונים ועל התחתונים. ונ"ל בס"ד הא כתיב אף ידי יסדה ארץ, נמצא העולם נברא באורות שהם תמונת היד, שיש בה חמשה אצבעות שהם ארבעה עומדים ביחד בפ"ע, ואחד מובדל בפ"ע, ולכן מלכו בכיפה שהוא כללות הארץ, ארבעה כנגד תמונת ארבעה אצבעות שהם עומדים ביחד, ושלמה הע"ה מלך ג"כ בכיפה שהוא כנגד הגודל המובדל בפ"ע, כי הוא כח מלכותו לא תתערב עם כוחות מלכות הארבעה ההם, יען שהוא מלך בעליונים ובתחתונים. ובזה מובן הכתוב דכתיב גבי שלמה ויגדל שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה, אמר לשון ויגדל לרמוז כי הוא כנגד הגודל.

ברם יש מקשים, דמאי נפקא לן מהא אם מלכו בכיפה, ומאי דהוה הוה, ואם היו אנשים צדיקים ליכא קושיא, דקמ"ל הכבוד שנתן השי"ת לעושי רצונו, אך אחאב היה עובד ע"ז, ומנו אותו בכלל אין להם חלק לעוה"ב, ונ"נ ואחשורוש היו עכו"ם ורשעים גמורים אשר לא מזרע ישראל המה, ומאי נ"מ לידע שהיו מולכים בכיפה. ונ"ל בס"ד דבאחאב קמ"ל בזה כבוד התורה כמה יקר הוא, דהא אמרינן בסנהדרין מ"מ זכה אחאב למלכות כ"ב שנה, מפני שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות, שבקש ממנו למסור לו ס"ת כדי לעקור פסוק לא יבא עמוני ומואבי ולא קבל, ועשה מלחמה בעבור זאת ע"ש. ובזה מובן הטעם נמי שמלך בכיפה, כי כל הכיפה קיימת בזכות התורה, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וכו', וכיון שהוא כיבד את התורה זכה למלוך בכיפה כולה שהיא קיימת על התורה. ולפ"ז קמ"ל דבר זה באחאב כדי להודיענו כמה זכות יש למכבד את התורה, שאע"פ שהיה עובד ע"ז זכה למלוך בכיפה בשביל שכיבד את התורה. וגבי נ"נ הרשע קמ"ל כמה גדול זכות המכבד את השי"ת, כי נ"נ זכה לכל הכבוד שנתן לו השי"ת במלכותו בעבור שרץ ארבעה פסיעות לכבוד הקב"ה להחליף המכתב ששלח מלך בבל לחזקיהו הע"ה, וכמ"ש בסנהדרין דף צ"ו יע"ש, ולכן מלך בכיפה, שנתפשטה מלכותו בד' רוחות הארץ בשביל ארבע פסיעות שרץ ברגליו על הארץ לכבוד השי"ת, נמצא בזה נלמוד כמה גדול שכר המכבד את השי"ת. וגבי אחשורוש קמ"ל כמה גדול זכות הדבק בצדיקים, דארז"ל לא זכה אחשורוש לכל הכבוד אלא בשביל שהיה עתיד להדבק באסתר, והיינו דאמרינן בגמרא תבא אסתר בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנים, ותמשול על קכ"ז מדינות, נמצא מלך בכיפה שהוא משך קכ"ז מדינות בשביל אסתר הע"ה. והשתא בא ללמדינו בא וראה ערל זה בשביל שדבק בצדקת זכה לכך, צדיקים עצמן עאכו"כ שיזכו לעת"ל לשם ולתהלה ולתפארת:

דף יא עמוד ב[עריכה]

שם ע"ב. אתא שטן ורקד בניהם והרג את ושתי:    י"ל למה בלשצר נהרג הוא עצמו, ואחשורוש נהרגה אשתו, ועוד מאי קמ"ל באומרו ביניהם, ודי לומר אתא שטן ורקד והרג את ושתי. ונ"ל בס"ד דבלשצר הוא היה הראשון בחטא שסמך על חשבונו, ועשה מעשה להשתמש בכלים של בהמ"ק, ואחשורוש ראה מעשה בלשצר. שסמך על חשבונו לעשות מעשה, ואז גם הוא למד לסמוך על חשבונו ולעשות מעשה, נמצא בלשצר יש לו שותפות בחטא אחשורוש ג"כ כדין החופר בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם, ולכך בחטא אחשורוש נעשה העונש בשותפת שניהם שנהרגה ושתי שהיא בתו יחידתו של בלשצר, וכלה זרעו בה, והגיע עונש זה לבלשצר, וגם הגיע העונש לאחשורוש, כי היתה ושתי אשתו שהיא כגופו, והיה אוהב אותה יותר מנפשו.

ומה שאמר בא שטן ורקד ביניהם, נ"ל בס"ד בלשצר מספר שמו תרכ"ג, ואחשורוש מספרו תתכ"א והפרש שיש ביניהם הוא מספר צחק, וידוע מ"ש רז"ל במדרש רבה פרשת וירא, ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק אין מצחק אלא ג"ע, שנאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו ע"ש, נמצא הוא לשון זנות וג"ע, וידוע סיבת הריגת ושתי היתה שבא שטן וגירה בהם תאות ניאוף וזנות שכולם נתכוונו לכך באותה סעודה, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות, א"ל אחשורוש כלי שלי כשדיי הוא ונאה ביותר, והסכימו כולם שיביאו נשותיהם ערומות, ותבא גם ושתי ערומה כי בכולם בערה אש תאות הזנות שנתכוונו לזנות, והיא ג"כ עמהם בתאוה זו ושלח לה שתבא ערומה וסירבה, ועי"כ נתגלגלה הריגה שלה. וז"ש בא שטן ורקד ביניהם, ר"ל ריקד בתאות הניאוף הרמוזה בין טועה הראשין שהוא בלשצאר, ובין טועה האחרון שהוא אחשורוש, כי הטעות של אחשורוש נמשך מטעות בלשצאר שסמך על חשבונו לעשות מעשה של שימוש כלי הקודש. או יובן הפרש שיש בין בלשצר ובין אחשורוש הוא מספר חיצים, שזרק השטן חיצים מן הדבורים שלהם שעי"כ נהרגה ושתי:

דף יב עמוד א[עריכה]

אמר הקב"ה למשיח קובל אני לך על כורש וכו':    הדבר יפלא למה הקב"ה מביא דינו של כורש לפני המשיח יותר מכל מלכי אוה"ע. והרשב"א ז"ל נדחק בביאור דבר זה. ונ"ל בס"ד כי מצינו בחגי ב' על בית שני כתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשין נאום ה', ועל כן מתפלאים לומר ח"ו אין תקוה לבית שלישי כיון דקרי לבית זה אחרון ש"מ לא יש אחריו עוד, ומתרצים דהאמת הוא אחרון בבנין בשר ודם, שלא יבנה אחריו עוד בנין בשר ודם, אך בית שלישי שאנחנו מצפים אליו הוא מעשה שמים, שעליו נתנבאו בשירת הים מקדש אדני כוננו ידיך. ועוד מתרצים אה"נ היה ראוי שזה בית שני יהיה אחרון, שלא יחרב וישאר קיים, אם היה כורש עושה כאשר נצטוה מאת ה' שיעלה הוא לבנות הבית, וגם יקבץ כל הגליות, כי היו כל הממלכות תחת ידו, והיה בידו יכולת להעלות כל ישראל הקרובים והרחוקים, ואז היה הבית ההוא אחרון שלא היה נחרב לעולם, שהיה הקב"ה עושה לו אח"כ קיום והעמדה לעולם, יען כי היה בניינו נעשה ע"י כורש בשליחות מאת המקום ב"ה, והיה נחשב כאלו נעשה בידי שמים, אך כיון שכורש לא קיים מצותו יתברך בבית זה, א"כ בטלה השליחות שלו, דכל שליח ששינה מדברי המשלח בטלה שליחותו ונמצא איהו עביד ולא נחשב זה נבנה על ידו יתברך, ואז גם הבטחה של אחרון שהבטיח השי"ת שיהיה זה אחרון, שלא יחרב ולא יצטרך לבנות אחר במקומו בטלה שנחרב, ואז יקיים השי"ת דבריו בבית שלישי שיבנה ע"י שמים שישאר זה קיים.

ובזה מיושב המאמר היטב, כי אפשר שהמשיח בשמעו נבואה של פסוק זה דקרי לבית שני אחרון, ורואה שנחרב אח"כ, יצטער שיחשוב גרם החטא ואבדה תקוה של בנין בית שלישי ח"ו, לכך הקב"ה אומר לו קובל אני אליך על כורש וכו', שמראה לו דכורש שינה השליחות, ולכך בטלה הבטחה זו של אחרון שלא יהיה זה הבית אחרון, כיון דלא חשיב בניינו מעשה ידי השי"ת מדין שליחות, וא"כ עדיין נשאר הדבר שיקיים הבטחתו בבנין הבית על ידו בבית שלישי, שאז יהיה קיים לעולם, ובאותו זמן יתקיים כל הבטחות של מעלה, וגדולה של מלך המשיח. נמצא כונתו יתברך בדברים אלו שאמר למשיח כדי שידע ויבין שהבטחה של בנין בהמ"ק ע"י יתברך, עדיין לא נתקיימה, ואותה הבטחה של אחרון האמורה על בית שני בטלה כי עתה לא יהיה זה אחרון אלא בית שלישי שיבנה בב"א יהיה אחרון, וכאמור. ונאמר משל לעשיר שהיה לו בת יחידה יפה מאד, והיה גדל בביתו יתום אחד שהוא חכם ויפה מאד, ורמז אותו עשיר לאותו יתום שרצונו לתת לו את בתו לאשה, וישמח מאד, והנה יום אחד שלח שותפו של אותו עשיר מעיר אחר בחור אחד יפה מאד להביא לו חפץ יקר שהיה לו אצל זה העשיר בפקדון, וכתב לו מכתב שימסור החפץ לזה הבחור, והנה היתום היה יושב אצל העשיר אדונו, וראה שזה הבחור הביא מכתב משותף אותו עשיר, ומסרו לו, והוא חשב בדעתו כי השותף שלח את זה הבחור לאותו העשיר כדי שיתן לו את בתו, ונתכרכמו פניו, והעשיר הרגיש שכך חשב זה היתום ולכך נתכרכמו פניו, מה עשה הודיע לו הענין בחכמה לשמח לבבו, ויאמר לו זה הבחור שלחו שותפי אלי שאמסור לו חפץ יקר המופקד אתי, ואני חושש פן זה יאכל החפץ ויברח למקום אחר, מה אעשה, ואז צהבו פניו של היתום כי ידע שלא בא ליקח בת העשיר, וגם ידע שלא נשא חן בעיני העשיר אע"פ שהיה יפה תואר, דהא חושש פן יגזול החפץ. וכן כאן, לא רצה השי"ת לפרש לו הדבר הזה של ביאור בית האחרון בפירוש, אלא אמר לו קובל אני וכו' שמזה יבין הדבר וישמח ויתחזק בתקותו בבנין בית שלישי שהוא יהיה האחרון:

שם. כתיב חיל פרס ומדי וכתיב למלכי מדי ופרס:    עיין מ"ש הגאון טורי אבן ז"ל, ומ"ש על דבריו הגאון פתח עינים ז"ל יע"ש, ותימה דאמאי לא נקיט הערה זו על המהרש"א ז"ל:

שם. ופתח להם שני פתחים א' לגינה וא' לביתן:    נראה שעשה כן כדי שיטיילו בתוך הסעודה, שאם אדם קץ מישיבתו בתיך הסעודה, יקום לטייל שם ויחזור למקומו:

שם. תניא אר"י הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב:    קשה למה לא נקיט ר"י דרשה זו על פסוק הקורם לזה שהוא פסוק בחצר גינת ביתן המלך, דאפליגו ביה רב ושמואל, וחד מנייהו פירש כן הראוי לחצר לחצר הראוי לגינה לגינה. ונ"ל בס"ד דר"י לא ניחא ליה לפרש פסוק בחצר גינת ביתן דהושיבם בחצר ובגינה ובביתן, דא"כ הול"ל בחצר וגינת וביתן בתוספת ווי"ן, אלא הוא מפרש לאותו פסוק כמ"ש במתניתא דהושיבם בחצר שהיה פתוח לגינה ולביתן, אך כאן דנקיט וכסף בוא"ו דריש שפיר דהיה מטות זהב והיה מטות כסף, והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב. ובזה פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו, כונת רש"י ז"ל דפירש אדברי ר"י מטות זהב וכסף קא דריש, ר"ל דקשיא לרש"י האי קושיא שהקשינו אמאי לא נקיט ר"י האי דרשא על פסוק בחצר גינת ביתן דקדים, ותירץ מטות זהב וכסף קא דריש ר"ל דוקא כאן שייכא האי דרשא משים דכתיב וכסף בתוספת וא"ו משא"כ התם דלא כתיב בהו וא"ו, עכ"ד נר"ו.

והנה דברי רש"י ז"ל הנ"ז פרשתי בס"ד באופן אחר, דקשיא לרש"י אמאי לא דריש ר"י מטות זהב וכסף, כגון שהיו המטות כסף ומצופים זהב ובזה נמצא כולם שוים, וניחא דליכא בהאי פירושא קושיא דרבי נחמיה שהקשה מצד הקנאה דלהאי פירושא ליכא קנאה, לכך כתב רש"י ז"ל מטות זהב וכסף קא דריש דא"א לפרש שהיו כסף ומצופים זהב, דא"כ הול"ל מטות כסף וזהב להקדים גופם של מטות קודם הצפוי, דאין דרך להזכיר הצפוי קודם גופו של כלי, לכך פירש ר"י שהיו מטות זהב לחוד ומטות כסף לחוד והראוי לכסף לכסף והראוי לזהב לזהב:

שם. א"ל רבי נחמיה קנאה אתה מטיל בסעודה:    הקושיא ידועה, מה יתרץ ר"י לקושיא זו. ונ"ל בס"ד דסבר ר"י שסידר אותם באופן שלא יהיה קנאה, כי מטות הזהב הניחם סמוך לפתח, ומטות הכסף הניחם לפנים, ובזה לא נשאר קנאה, כי היושב על מטות הכסף הוא מתכבד יותר מצד המקום, והיושב אצל הפתח מתכבד יותר מצד המטות שהם זהב, ולכן הכתוב נקיט זהב וכסף, כי מטות הזהב מונחים אצל הפתח שהוא התחלת הכניסה, והנכנס פוגע בהם תחלה, ומטות הכסף לפנים מהם. או יובן בס"ד, ס"ל לר"י דלעולם הוא היה יכול לעשות הכל זהב ולא יש קנאה, אך הוכרח לעשות של כסף ג"כ, כי יש כאובי עינים שקשה להם מראה האדום שהיא מראה הזהב, ואלו ישבו על מטות כסף שאינו לבן ביותר, ועכ"ז א"ל ר"ן קנאה אתה מטיל, כי לעיני הרואין חושבים שזה היושב על מטות כסף הוא גרוע, וא"כ היושב שם על הכסף יתקנא, כי יחשוב שהרואין חושבין שהוא גרוע.

והתוספות ז"ל הקשו למ"ד לעיל הראוי לגינה לגינה, הראוי לחצר לחצר, א"כ קנאה אתה מטיל בסעודה, ותרצו דס"ל כיון שלא רואין זא"ז ליכא קנאה ע"ש. ועדיין צריך לתירוצם תבלין, מה הפרש יש בזה, והלא הנכנסין לגינה יודעים בבירור ובודאי שיש אנשים שהכניסם לחצר, וכן הנכנסים לביתן יודעים בבירור שיש אנשים שהכניסום לגינה, וא"כ אלו יתקנאו מאותם שנכנסו במקום המשובח. ונ"ל בס"ד דידוע דאין קנאה אלא בדומין, שבודאי המון העם לא יתקנאו בשרי המדינות אם ישבו במקום המעולה, וכן לא יתקנאו סתם עשירים בעשירים מופלגים אם ישבו במקום המעולה, ולכן כיון דאין רואין זא"ז, הנה אם החצר משובח יותר ואין מכניסים שם אלא הראויין אליו אז אותם אנשים שמכניסים אותם לגינה אין מתקנאים באותם שהכניסום בחצר אע"פ שהכניסו שם אנשים שאינם משרי המדינות ואינם עשירים מופלגים, יען כיון דאין רואין מי הם שהכניסום לחצר יאמרו לא הכניסו שם אלא רק שרי המדינות וכן הנכנסים לביתן לא יתקנאו באנשים שהכניסום לגינה, כי יאמרו לא נכנסו שם אלא רק משרי המדינות ועשירים מופלגים, משא"כ מטות זהב וכסף שהניח בכל מקום של זהב ושל כסף, דהיושב על הכסף רואה מי הם היושבים על הזהב, אז יתקנא באנשים הדומין לו שאינו לא משרי המדינות ולא מן עשירים המופלגים ביותר:

שם. אלא הן של כסף ורגליהם של זהב:    הקשה מהרש"א ז"ל הול"ל להפך המטות גופייהו של זהב ורגליהם של כסף יע"ש. ונ"ל בס"ד דידוע שהזהב הוא יותר כבד ויותר חזק מן הכסף, ואם יעשו כל המטה של זהב והרגלים של כסף לא יוכלו הרגלים לישא עליהם משא הזהב של כל המטה כולה, אשר שיעור שלה חמש פעמים על שיעור הרגלים, ולא עוד אלא שהיא זהב שהוא כבד הרבה, לכך אמר שעשה הרגלים זהב שהוא חזק ויוכל לשאת משא הכסף של המטה כולה. ועל תירוץ מהרש"א ז"ל יש להעיר אם המטות היו מכוסין במצעות יפות שאין נראין א"כ למה מכסף, יעשום מעץ או ברזל או נחושת:

שם. הושיבה באמצע הסעודה ומאירה להם כצהרים:    נ"ל בס"ד שהניחה כנגד זריחת השמש ששולט עליה אור השמש, ובלילה הניחה כנגד אור אבוקה גדולה שהיה האור מכה בה, והיא מרוב גודלה ורוב זכותה ויופיה ועוצם בהירותה נותנת אור גדול בתוך המקום ההוא, כי מחמת האור הגדול המכה בה יוצא ממנה ניצוצי אורה, שמאירין למקום ההוא, ולזה מדמה אור הזורח ומבהיק ממנה כאור הצהרים:

שם. יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו וכו':    אפשר לפרש דאין הכונה יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם דברים אלו, אלא הכונה שהדברים האלה המה יצאו מפום רבנן, המה הסנהדרין הקבועים בבית המדרש שדברו דברים אלו עליהם, ונקיט תלמודא הכי בלשון מליצה, וכונתו הוא על הקול שיצא בדבר זה מפומייהו דרבנן:

שם. יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה:    פירוש אל תתמה איך מתוך סעודה של אחשורוש שיש ממנה קטגוריא על ישראל, יצא לישראל תשועה גדולה והצלחה רבה, כי הריגת ושתי היא סיבת ישועת ישראל, שעי"כ באה אסתר ולקחה מקומה ואח לצרה יולד, לכך אמר שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה, ולכן מצד זה יצא סנגורייא על ישראל, וצמחה להם ישועה בהריגת ושתי בו ביום:

שם. ובלבד שתהא ערומה:    קשא איך מלאם לבם לבקש כזאת מאת המלך על המלכה. ונ"ל בס"ד דכאשר אמר להם רצונכם לראותה, הבינו שבערה בו אש התאוה לראות הנשים שלהם, כדי שאם ימצא אשה נאה ביותר יכבשנה אצלו, ולכך אמר שתבא אשתו לפני השרים לראות יופיה, כדי שיהיו מוכרחים גם הם להביא נשים שלהם, על כן התחכמו לומר לו טוב הדבר שיבואו כל הנשים עתה כדי לעשות מבחן, אך לא יהיה מבחן אמיתי אם יבואו במלבושים כי המלבושין ותכשיטין עושין יופי לאשה למראה עינים, על כן מוכרח שיבואו ושתי וכל הנשים ערומות כדי שנעשה מבחן אמיתי בין יופיין ליופי ושתי, וחשבו שהוא לא ירצה לבזות אשתו כ"כ שתבא ערומה, ואז ממילא יבטל הדבר הזה לגמרי, אך הוא לא כן לבו חשב, אלא אדרבה ערבה לו העיצה הזאת שיבואו הכל ערומות כי מנאף הוא, ולא חש על כבוד אשתו, ויאמר בלבו זה עת לשחוק, טוב הדבר הזה, וגזר תחלה על ושתי שתבא ערומה כדי שכולם יביאו נשותיהם ערומות, ואז נעשה מה שנעשה, ונתבלבלה הסעודה, ונהרגה ושתי, וגבר ישראל:

שם. שלחה ליה אהורייריה דאבא:    פירש רש"י שומר הסוסים. וכתבו המפרשים לא שהיה שומר הסוסים ממש, דהא אמר רב אחשורוש היה בן דריוש, והיה בן מלך, אלא ר"ל כנגד אבי ערכך הוא כמו ערך שומר הסוסים שלו עכ"ד. וצריך להבין למה דמתה ערכו לערך שומר הסוסים, ולא לבעלי מלאכה אחרת. ונ"ל בס"ד דארז"ל הסוס טבעו שטוף בזימה וכמ"ש ביחזקאל וזרמת סוסים זרמתם, ולכן קראתו שומר הסוסים לרמוז כי הוא ג"כ שטוף בזימה כמו הסוסים:

שם. ויאמר המלך לחכמים מאן חכמים רבנן:    פירוש כיון דלא אמר ויאמר המלך לחכמיו כמ"ש גבי פרעה ויקרא פרעה לחכמיו אלא אמר לחכמים סתם, משמע דקאי על רבנן:

שם. שיודעין לעבר שנים ולקבוע חודשים:    קשא מה שייכות יש לידיעתם בדבר זה לענין המבוקש מהם. ונ"ל בס"ד דאיתא בילקוט אמר רב אותה הלילה שנהרג בלשצר והמליכו לדריוש, היה דריוש מוסב במקום שהיה בלשצר מוסב, ונפלה ערבוביא בביתו של בלשצר, אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין ובאה לחיקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו, והקב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד לפיכך נגזר עליה ע"ש. נמצא אחשורוש נשא את ושתי בהיותה קטנה ולא נודע לנו כמה שנים היה לה כשנשאה, ורק נודע לנו מעת שנשאה עד אותה סעודה שנהרגה בה היה שבע שנים, שהם תרין דדריוש ותלתא דכורש, ותרין דאחשורוש, וכנז' בגמרא, ואפשר שבדינם תתחייב בעונשין אחר י"ב שנה, ושמא היתה בת חמש כשנשאה דאז אותו זמן היה לה י"ב שנים ותתחייב בעונשין, לכך לא הביא דינה לפני חכמיו, כדי שלא יחייבו אותה, אלא הביא דינה לפני חכמי ישראל, כי אמר הם יש להם עיבור שנים שלפעמים עושין השנה בת י"ג חודשים, וא"כ אפשר שאצלם לא תהיה בת י"ב שנה גמורים, ויפטרו אותה מעונשין:

שם. פסוק זה כולו על שם קרבנות נאמר:    נ"ל בס"ד הוצרכו מה"ש לעורר זכות של ישראל באותו היום, מפני כי ראו ברוח קדשם צמח ישועת ישראל צומח בו ביום, ע"י הריגת של ושתי שתהיה ע"י ממוכן שהוא המן, דעי"כ תבא אסתר ותמלוך במקומה, ויהיה המן מוכן לפרענות של צליבתו מכח שנהרגה ושתי על ידו, וכמ"ש רז"ל. והא דלא הזכירו זכות לישראל אלא רק בענין הקרבנות ובית המקדש מפני דארז"ל ושתי נתחייבה הריגה על אשר לא הניחה לאחשורוש לתת רשות לבנות הבית דאמרה לו מה שהחריבו אבותיה אתה מבקש לבנות ולכן זכרו ענין זה שיגין לעשות נס שתהרג ושתי בעבור עון זה שעיכבה בנין בהמ"ק והקרבת קרבנות:

שם. בא גבריאל ועשה לה זנב:    נ"ל בס"ד טעם לעשיית הזנב, מפני שהיא היתה מתגאית בכבודה שהיא עתה מלכתא, ובכבוד בית אביה שהם שלשת דורות מלכים, והם נ"נ ואויל מרודך ובלשצאר, ועתה זה הכבוד שלה ושל בית אביה נהפך לה לחרפה ולקלון באותיות זנב, כי היא ראש שמה ו' ועם ראש שם זקינה אויל מרודך שהוא א' הרי נעשה אות ז' דזנב, וראש שם זקן אביה שהוא נו"ן של נבוכדנצר וראש שם אביה ב' הרי אותיות זנב, שנהפך כבודה וכבוד בית אביה לקלון של זנב.

ועוד נ"ל בס"ד שנעשה לה זנב שהוא אבר המיוחד לבהמות כנגד מה שהיתה מביאה בנות ישראל לעשות לה מלאכה בהיותן ערומות כבהמה. ועוד נ"ל בס"ד דכתבו חכמי הטבע שטרחו הרבה ליישר עקימת זנב הכלב ע"י כלים, ולא הועיל. ודוגמא לזה אמר הכתוב רפאנו את בבל ולא נרפאתה, והיינו שבקש הקב"ה להוציא מן נ"נ גרים וקטרגו מה"ש ולא הוציא וכנז' בגמרא דסנהדרין. והנה מלכות נ"נ אבדה לגמרי בהריגת בלשצר שלא נשאר לו זרע למלוך, אמנם נשאר להם ממנו זכר כנקב מחט סדקית על ידי ושתי בתו של בלשצר, שנשאה אחשורוש מלך פרס שנקרא אליה שם מלכתא בפרס ואח"כ קרה לה המקרה הזה שגם זה הנשאר אבד, והוא הדבר שדבר הכתוב רפאנו את בבל ולא נרפאתה, ונמצא עניינם דומה לזנב הכלב שטרחו ליישר עקימותה ולא הועיל, ולכך לזכר דבר זה שהיה להם עשה לה זנב שקרה לה ולבית אביה כמקרה הזנב של כלבים שלא היה להם תרופה.

ודע דמ"ש בא גבריאל ועשה לה זנב, הכונה ירד ניצוץ קטון ממנו, ומה שהיה זה ע"י גבריאל כי הוא בר פלוגתיה דמלך פרס, וכמ"ש רז"ל ע"פ ושר מלך פרס עומד לנגדי כ"א יום. ועוד נ"ל שנעשה ע"י גבריאל שהוא שר האש, לכן על ידו בערה אש חימה בלב אחשורוש שיעור מספיק להרוג את מחמד עיניו, וכמ"ש ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, וכיון שמוכרח להיות תבערה של אש החימה ע"י גבריאל, אז גמר על ידו מעשה הנס של הזנב ג"כ. ויש לרמוז צרעת זנב עם הכולל תתי"ט כמנין ושתי במילואה וי"ו שי"ן תי"ו יו"ד, ולזה דריש כהני תרתי ואת אשר נגזר עליה, תיבת עליה דייקא, דודאי הא והא איתא ותרתי עבדו לה.

והא דחירפה וגידפה אותו על בקשתו זאת, והלא גם היא היה לה תאוה ורצון לבא ערומה אם לא היה נעשה בה הצרעת והזנב. נ"ל בס"ד כי אחר שנעשה לה צרעת וזנב חשבה אם תשיב לו תשובה נצחת בלשון נחת וטעם ודעת, לומר לו בקשתו זאת היא בושה וכלימה, והוא דבר זר יוצא משורת דרך ארץ ונימוס העולם, אז היו מתקבלים דבריה אצלו ואצל השרים, ואז היה קם הוא והשרים לבא אצלה לראותה ערומה במקומה, ומה תעשה לאותה בושה וכלימה של הצרעת והזנב לכך פיה פתחה בחירוף וגידוף כדי שיכעוס עליה ולא יבא, שבזה יתבלבל ענין בקשתו ולא יראנה בו ביום ולא עלה על לבה שהכעס הזה יגדל בקרבו להרגה שיודעת היא שהוא אוהבה יותר מנפשו ולא יעשה לה רע אפילו אם תכהו בסנדלה, אך באמת מאת ה' יצא הדבר שתבער חמתו עד שבזה יגזור להרגה כדי שתמלוך אסתר הע"ה במקומה וגבר ישראל:

שם. זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו:    קשא מי שם אותם יועצים למלך להראות לו מקום, די להם שיאמרו לו הם אינם כדאין לזה והוא יודע מה לעשות, אם יזיל לגבי עמון ומואב או לזולתם. נ"ל בס"ד כדי שלא יחשוד אותם שהשיבו כן בשביל שיצטרך לפייסם ולהפציר בהם ואין האמת כך על כן הראו לו מקום שידון לפניהם, דמוכח עתה כי באמת וצדק הם מדברים על עצמן כך שאין כדאין לדון, וכך הוא דעתם באמת שלא ידונו:

שם. א"ר אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש:    צ"ל למה סמך דבר זה על דברי הברייתא דקאמר ממוכן שמוכן לפרענות, ולא נקיט ליה על גוף הפסוק דמנה את ממוכן אחרון, מכאן דהדיוט קופץ בראש. ונ"ל בס"ד כי מן הפסוק שהזכיר לבסוף ליכא ראיה, די"ל הכתוב הזכירם מתתא לעילא, ברם דבר זה יבוא נכון כפי דרשת הברייתא דדריש שמוכן לפרענות דהכונה הוא מוכן לפרענות שלו שסופו נצלב בשביל שגזר דין על ושתי להרגה, כמ"ש רז"ל ע"פ וחמת המלך שככה שהיה מלא עליו חימה שהרג אח ושתי, ועל זה קשה במה חטא המן שנמלא המלך חימה עליו, והלא הוא הקריב דין ושתי לפניו ולפני חביריו, אלא ודאי ממוכן שהוא המן קפץ בראש בדין ושתי, ולכך נתמלא חימה עליו, ולכן סמך דבר זה על דברי הברייתא הנז'. או יובן ע"פ מ"ש הגאון מהר"י בי"ד מ"ש מוכן לפרענות מפני שהיה אחרון ושליטתו היתה בשבת ששולט בו שבתאי, שכל הדברים והפעולות לא יצליחו בו אצל אוה"ע יע"ש, ולכן על גוף הפסוק ליכא הוכחה לומר שהיה הדיוט קופץ בראש, די"ל הזכירם מתתא לעילא, אך כיון דאמר מוכן לפרענות משמע שהיה שביעי וא"כ היה הדיוט קופץ בראש:

שם. כל ערום יעשה בדעת זה דוד מלך ישראל:    שעשה דבר בדעת ובהשכל שיביא נערה בתילה ותשכב בחיקו, ולא יגע בה ובזה יהיה נלחם עם יצרו, לתקן בזה חטא של הרהור, ואם לא תהיה בתולה מאן מוכח דלא נגע בה וכנז' בגורי האר"י ז"ל הובא בספר הלקוטים יע"ש, ולכן כיון שראו עושה בדעת דמבקש דוקא בתולה כדי שיתברר שלא בא עליה, לכך כל אחד המציא לו בתו כי לא תהיה לבוז אח"כ, מאחר דעודנה בתולה אך אחשורוש שפירש אוולת שלו שרוצה לבא על כל הבנות שיביאו לו, ואחר שיטעום טעם ביאה שתים ושלש פעמים אז יוודע איזה מהם היטב בעיניו, לכך היו מסתירים בנותיהם, כי יאמרו זה בועל ארבע וחמש פעמים ושובר בתוליה, ואח"כ ישלחנה שלא תיטב בעיניו ונמצא שבה ריקם ותהיה לבוז:

שם. מאי שנא הני תלתא ותו לא:    כך הגרסא בעין יעקב. וי"ל דברים אלו לשון יתר הן, מאחר שכבר פירש בקושיא אי ליחוסיה קא אתא ליחסיה ולזיל עד בנימין. ונ"ל דהמקשן מקשי תרתי, חדא הו"ל ליחסו עד בנימין, ועוד בזה היחוס אשר יחסו ער קיש דילג בין הביניים כמה שמות, ולמה זכר הני תלתא ותו לא, כי יאיר אינו בן שמעי ושמעי איני בן קיש והשיב שלא נזכרו שמות אלו אלא לדרשה:

שם. מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני:    קשה הו"ל להקדים דשאול ברישא. ונ"ל בס"ד כי מעשה דוד הע"ה שלא הרג את שמעי יש בזה מצוה, ולכן נקיט ביה עשיה שהוא לשון תיקון כמו בן הבקר אשר עשה אך מעשה שאול הע"ה שלא הרג את אגג יש בזה חטא ועון ולכך לא נקיט ביה עשיה שהוא לשון תיקון אלא אמר שילם, ולכך הקדים של דוד הע"ה כי היא מעשה מצוה ושבח, אך של שאול הוא גנות:

שם. בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו:    קשה אין זה ע"פ הסדר דתחלה הקיש על דלתי רחמים, ואח"כ שמע אל תפילתו ואח"כ האיר עיני ישראל במעשה הנס, ולמה רמזם הכתוב שלא כסדרן. ונ"ל בס"ד נרמזו ע"פ סדר הטובות שיצאו מן שלש פעולות, דתחילה התפלל על צליבת המן, ובזה האיר עיני ישראל שראו בעיניהם המן תלוי על העץ ביום ט"ז ניסן וששו ושמחו ואורו עיניהם, ואח"כ התפלל שיתן הקב"ה בלב המלך שיחליף האגרות, ושמע אל תפילתו ונכתבו אגרות שניות ביום כ"ג סיון, ואח"כ הקיש על דלתי רחמים על יום י"ג אדר שיפול פחד היהודים על אויביהם ויכו בהם, ומישראל לא יפקד אחד, ופתחו לו שערי רחמים שכך נעשה וכך היה:

דף יג עמוד א[עריכה]

שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי:    נ"ל בס"ד טעם לזה, כי שני יודי"ן של יהודי שהם ראש וסוף רומזים לשילוב שם הוי"ה בשם אדנ"י שהם שם הנכתב ושם הנקרא דראשו יו"ד וסיפו יו"ד, ולכן מנהג העולם לפעמים כשכותבין שם הוי"ה כותבין במקום השם שני יודין זו אצל זו ונשאר ביהודי אותיות הוד כסדרן, והם הפך דוה, כי ע"ז נקראת דוה דכתיב תזרם כמו דוה, וזה הכופר בה זוכה להוד הפך דוה, ודבק בשם הוי"ה, ובשם אדנ"י, ועל זה נקרא יהודי המודה בשם הוי"ה וכופר בע"ז:

שם. לרחוץ על היאור, א"ר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה:    נראה הכונה כי אביה היה אומר לי יאורי ואני עשיתינו, וזהו דאמר על היאור זה גלולי בית אביה. ועוד נ"ל בס"ד יאר כתיב בלא וא"ו ואותיות הסמוכים ליאר הם אותיות כבש שהיה גלולי בית אביה, שהמצריים עובדין לטלה שהוא כבש, ולזה דייק מן הקרא דכתיב על היאור ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה:

שם. גדור שגדר פרצותיהן של ישראל:    נ"ל בס"ד ידוע בחטא העגל פגמו בדל"ת דאחד ועשו אותו רי"ש ח"ו, וכמ"ש המפרשים ז"ל ע"פ סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל. וזהו ענין הפרצה שפרצו זוית הדל"ת ועשאוה כמו זוית של רי"ש שהיא רקנית ומרע"ה כשרפא אותם מחטא זה גדר הפרצה הזאת שנתמלאת הזוית ונעשה דל"ת:

שם. שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים:    נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בס"ד בסה"ק אדרת אליהו בהפטרת מסעי בפסוק מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי, שיש לישראל התחברות עם שם אלקים ע"ד האמור בזוהר ביראה אהבה שאם תכתב שם ישראל ותכתוב תחתיו שם אלקים, ישר דישראל עם אותיות אל דשם אלקים, ויהיה צירוף ישראל, וכן יצטרפו אותיות אל דשם ישראל עם אותיות הי"ם דשם אלקים, ויהיה צירוף אלקים, וכל זה דוקא אם תכתוב שם ישראל למעלה משם אלקים. וידוע ששם אלקים נזכר תחלה בבריאת השמים דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וידוע כי בעון העגל פגמו בשם אלקים, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשה כי תשא יע"ש. וא"כ לפ"ז כיון שפגמו בשם אלקים נפרד חיבור שהיה להם בשם אלקים, אך מרע"ה שתיקן החטא החזיר להם התחברות זו כאשר היתה, וז"ש שחבר את ישראל דייקא לאביהם שבשמים הוא שם אלקים הנזכר תחילה בבריאת השמים.

ועוד נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בס"ד בפסוק ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, כי כללות הגוף כולו הוא רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ושם ישראל עולה תקמא, ועם מספר שם הוי"ה במלוי יודי"ן שהוא ע"ב, הרי תרי"ג כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כי אותיות השמות הם החיות, וכמ"ש הרב ערבי נחל ז"ל ע"פ נפש חיה הוא שמו, ולז"א ואתם ישראל הדבקים בה' אלקיכם, הוא שם הוי"ה במלוי יודי"ן, דאז נשלם אצלכם מספר תרי"ג, ולכך חיים כולכם היום כולכם דייקא, דהיינו כל רמ"ח ושס"ה. והנה נודע כי בחטא העגל נפרדו מהתחברותם בשם הוי"ה שלא נשאר אצלם דבקות זו, וכאשר תיקן מרע"ה החטא אז חזר וחבר את ישראל דייקא לאביהם שבשמים הוא שם הוי"יה במלוי יודי"ן, שהוא הנקרא אבא כנודע, ולכן קוראו כאן אביהם שבשמים:

שם. אב בחכמה אב בתורה אב בנביאות:    נ"ל בס"ד אב בחכמה שזכה ליסוד דחכמה, ולכן זכה להיות אב בתורה שניתנה התורה על ידו שהיא יסוד דחכמה כנודע, גם עי"כ זכה להיות אב בנביאות, כי ידוע דנבואתו היתה מיסוד דחכמה שבתוך ז"א, ושאר נביאים מן יסוד דבינה בהיותה תוך ז"א כמ"ש בעץ חיים שער הכללים פרק יו"ד יע"ש:

שם. אמר רבא שגלה מעצמו:    נ"ל בס"ד לכך זכה שתהיה גאולת ישראל על ידו מדה כנגד מדה, הוא מרצונו הטוב שיתף עצמו בצרתם, לפיכך על ידו היתה גאולתם מצרתם. ועוד י"ל שגלה מעצמו כי מדת החסד רמוזה בשמו הטוב, כי מרדכי מור דרור, והמור הוא סוד החסד כנודע:

שם. על שם הצדיקים שנקראו הדסים:    נ"ל בס"ד טעם שנקראו הדס כי עיקר ישיבת הצדיקים ומשכנם הוא בג"ע, ששם אין הנאת אכילה ושתיה בפה אלא הנאתם בריח הטוב שבג"ע ששם נזונין בריח דוקא, וידוע דהדס אין בו אלא רק הנאה של ריח טוב. גם הד"ס גי' חיים עם הכולל כי הוא והנכלל עמו כולם בגדר החיים. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש ההדס החשוב הוא משולש והצדיקים שלמים במחשבה ודבור ומעשה עכ"ד נר"ו:

שם. לא ארוכה ולא קצרה אלא בינונית:    נ"ל בס"ד לכן ימים טובים של הפורים שניתנו על ידה אינם ארוכים כחג הסוכית וחג המצות שהם שבעה ימים, ואינם קצרים כחג השבועות, ושמיני עצרת שהם יום אחד מן התורה, אלא בינונים שהם שני ימים י"ד וט"ו:

שם. אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה:    פירוש היופי והלובן שלה יש בו זהרירות נוטה לגוון הירק, וזה הזהרירות עושה לה חן יותר בעיני רואיה שיהיה היופי הזה נחמד למראה עינים, וזהרירות כזו נמצאת באבנים טובות שקורין אלמא'ס והוא יקר הערך שאינו מצוי אלא מעט בעולם. וזזו פשוטן של דברים, אך נ"ל בס"ד דריב"ח רמז בזה ענין יקר כי יר"ק הוא מספר ש"י שהוא חצי כתר והיא היה לה הארת כתר שלם שהוא ירק כפלים, וזהי ירקרוקת ר"ל ירק כפול שהוא ב"פ ש"י, ולכן חוט של חסד משוך עליה, פירוש קו ימין של הי"ס שהוא חסד והוא חח"ן שהם חכמה חסד נצח, ולכן ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה שהיה לה חן כפול בעין החושית ובעין השכלית, והיינו תצרף ח"ח של חח"ן עם נו"ן של חח"ן פעמיים יהיה מזה חן חן. ולכן נקראת הדס כי החוט של חסד שהוא קו ימין שהוא חח"ן מספרם עם כולל ג' אותיות הוא עולה מספר הדס ולכן נקראת הדסה על שם ההדס:

שם. מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי שבת:    נ"ל בס"ד דייק זה מתיבת לה דמשמע שהיה בהם מנין שאין בו צורך אלא רק לה, וזהו ענין מנין שבעת ימי שבת שאין בו צורך בבית אחשורוש אלא רק לה בלבד, ולהכי נקיט הראויות שיש בזה משמעות לשון ראיה שהיתה רואה בהן דבר אחר שהיה צריך לה לראות ולידע:

ברם מקשים היתכן אסתר הע"ה שהיתה חכמנית ונביאה תחוש שמא תטעה ביום שבת ותתבלבל, עד שהוצרכה לעשות סימן לעצמה בנערות. ונ"ל בס"ד ודאי לא היתה חוששת פן תטעה ותתבלבל בימים שלא תדע איזה יום שבת, אלא הוצרכה לסימן זה של הנערות, מפני כי המלכה דרכה לישב בהיכלה, ולפעמים יהיה חורף וקור גדול שלא תוכל לצאת מן חדר היכלה חוצה לראות אויר שבחוץ, אלא תהיה מוכרחת לישב לפני ולפנים ולכן חוששת אולי יהיה בין השמשות ולא תרגיש ותבא לידי חילול שבת ח"ו, לכן עשתה תקנה זו של שימוש הנערות, כפי סדר שבעת ימי השבוע, שכל אחת תעמוד ביומה לפניה מבעוד יום קודם בין השמשות, ובעת שתבא הנערה המיוחדת ליום שבת, ותעמוד לפניה אז תדע כי עתה קרוב הוא לבין השמשות, כי הנערות הם עומדים בחוץ ורואין השמש, וכל אחת תבא סמוך לשקיעת החמה בזמנה, ואפילו ביום מעונן תוכל לידע:

שם. שהאכילה מאכל יהודי:    קשה והלא אין מגדת עמה ומולדתה, ועדיין לא ידע שהיא יהודית, ולמה מאכילה מאכל יהודי שהוא מאכל כשר. ונ"ל דודאי הם יודעים שנתגדלה בבית מרדכי כי מביתו לקחו אותה, אך אמרו שהיא אסופית מן השוק שלקחה קטנה ולא נודע מאיזה אומה היא, על כן היא מצאה פתחון פה לומר לו שיאכילה מאכל יהודי, מפני שהיא נתלמדה מקטנותה במאכל זה בבית מרדכי ואם תשנה מאכלה לא יערב לה ותכחיש יופיה. או יובן שהאכילה מאכל יהודי ר"ל היה לוקח לה בשר משחיטות ישראל באומרה כי זה יפה לגוף שהוא בדוק מטרפיות, שהם נעשים על ידי חולאים, ועד עתה יש באירופ"א אנשים שאינם ישראל, והם אין אוכלים בשר אלא רק מטבחי ישראל שהוא כשר, ואומרים שגם המלכתה של אנגליז יר"ה אין אוכלת אלא רק בשר כשר שחתום מן החכם שהוא כשר:

שם. ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי:    פירוש עורף של החזיר שהיה מערב אותו לה במאכל יהודי, כי בשר חזיר לבדו מזיק כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ורק מניח לה מעט מבשר העורף בתוך תבשיל מאכל יהודי דאמר רב לעשות בו טעם טוב, ויתכן שהיה ששים במאכל יהודי לבטלו ולכך היתה אוכלת, ואפילו אם לא היה ששים הנה לפ"ד רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער קליפת נוגה פרק וא"ו שכתב שהיתה אסתר מנחת שידה במקומה שמזדווגת עם אחשורוש, שהיתה היא ומרדכי הע"ה יודעין להשביע בשם המפורש שתתלבש הקליפה בדמות גוף שלה, ותזדווג עם אחשורוש ע"ש, אפשר גם בזה בעת אכילה כשיביא לה קדלי דחזירי, תעשה ע"י השבעה שהשידה שתהיה בדמותה ממש היא תאכל, ושו"ר בי"ד דכתב כן שהשידה היתה אוכלת.

מיהו נ"ל בס"ד קדלי דחזירי אינו ר"ל בשר חזיר, אלא היה מאכילה מוחא דדג הנקרא שבוטא, כי יתכן זה יועיל ליופי ועדון בשר האדם הרגיל בו והיינו דאיתא בחולין דף ק"מ אמרה ילתא לרב נחמן כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא שהוא כולו דם קרוש, וטעם דם יש לו, אסר לן נדה שרא לן דם טוהר, אסר לן חלב בהמה שרא לן חלב חיה, אסר לן חזיר שרא לן מוחא דשבוטא, פירש רש"י מוח של דג ששמו שבוטא טעמו כטעם חזיר יע"ש, ולכן לזה מוחא דשבוטא קרי ליה קדלי דחזירי קדלי ר"ל עורף, דהיינו הפך החזיר זה אסור וזה מותר אע"ג דטעמא חדא אית להו:

שם. מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא שמש ביום:    נ"ל בס"ד לא נחתי רבנן לספר בשבחו דלא תחנם כתיב, אלא הודיעו אותנו דבר זה כדי שכל איש ישראל יקח קל וחומר מאותו רשע שהיה שטוף בזימה ומלך ועכ"ז לא היה משמש ביום, וכ"ש שראוי להזהר בכך כל איש ישראל. אך עדיין יש לדקדק איך אותו רשע שטוף בזימה נהג כן בעצמו. ונ"ל בס"ד נהג כן להנאתו, דאם ישמש כתרנגולים ביום ובלילה, לא יהיה לו עריבות מהנאת תשמיש כ"כ, כי אין הנאה לאדם בדברים אלו אלא רק ע"י ההעדר, ולכן עושה העדר לעצמו ביום כדי שיהיה לו הנאה יותר מתשמיש הלילה. ועוד נ"ל מן השמים היה דבר זה שעלה על לבו לנהוג כך, מפני כי אסתר לא היתה היא עצמה משמשת עמו אלא היתה מביאה שידה במקומה, וגילוי השדים בלילה הוא טפי מן היום, כי בלילה דרכם להתגלות:

שם. בקש לטעום טעם בתולה טעם:    קשה איך יעשה הקב"ה נס בשינוי הטבע להנאתו של אותו רשע תמיד בכל עת ועת, הן אמת כדי לחבב בזה את אסתר בעיניו, אך רבוי נסים הפך הטבע תמיד, אין ראוי לעשות בשביל תועלת קטנה כזו כדי לחבבה יותר, והא בלא"ה היא חביבה בעיניו מאד ואין צריכה לכך. ונ"ל בס"ד כיון דלפ"ד הזוהר ורבינו האר"י ז"ל היתה השידה משמשת עמו א"כ אין בזה השינוי חידוש הפך הטבע לשנות טעם הביאה כפי רצונו, כי השד טבעו להשתנות בכל רגע כאשר ירצה, וכמ"ש ז"ל ע"פ לשד השמן:

שם. א"ל אין אשה מתקנית אלא בירך חברתה:    קשא והלא הוא צוה עליה שלא תגיד, וא"כ מה לו ללמדו עיצה שבה יפריע דבריו, דמשמע הוא רוצה שתגיד, ונ"ל בס"ד דודאי אחשורוש בעת שנשא את אסתר ובקש ממנה שתגיד לו מאיזה עם ולא הגידה, שאל מן מרדכי הע"ה מהיכן היא זאת, יען כי מביתו נלקחה ומרדכי השיב לו איני יודע כי אני אספתי אותה מן השוק, אך מאחר שהוא בלבו חושב שאסתר יודעת ואינה מודת ודאי חשדו למרדכי שגם הוא יודע, דאפילו אם אספה מן השוק ודאי שאל אותה בת מי היא, ורק לו אינו מגיד כדי לעשות רצון אסתר שאין רצונה להגיד, מה עשה אחשורוש הלך הוא בעצמו אצל מרדכי במקום שהוא יושב בשער המלך, וביקש ממנו עיצה במה יוכל לפתות את אסתר שתגיד, ובדעתו שיחד את מרדכי בשנים, חדא שהלך הוא בכבודו אצלו ולא שלח אחריו והשנית שעזב כל חכמיו ויועציו ולא בא ליקח עיצה אלא ממרדכי, וחשב שבזה ודאי יגיד לי מה שהוא יודע כי א"א שלא ידע, ולז"א אזל שקל עיצה ממרדכי ר"ל לא שלח אחריו אלא אזל לוותיה, ועוד לא שקל עיצה אלא מיניה בלבד ולא שקל עיצה מיועציו, וכשראה מרדכי חניפה זו שעשה לו, אמר בלבו אם עתה לא אגיד לו על אסתר מהיכן היא, יחרה אפו ויתכעס לומר כל הכבוד הזה עשיתי לו ועודנו עומד במרדו לעשות רצון אסתר שלא יגיד לי מהיכן היא, לכך נתחכם לתת לו עיצה זו שהיא נגדיית לאסתר, באומרו שיקח אחרת עליה, כי עתה יאמר אם באמת הוא אוהב את אסתר ובעבורה מעלים ממני מולדתה ועמה, איך יתכן שיתן לי עיצה זו שהיא מרה לה, אלא ודאי כנים דבריו שאינו יודע עמה ומולדתה, ובאמת מרדכי ידע דאפילו אם יביא נשים אחרות אסתר לא תגיד, ואדרבה מזה יהיה תפארת וחן לאסתר כי ניסה להביא נשים אחרות ולא ישרו בעיניו:

שם. מלמד שלכל או"א מרואיה נראית לו מאומתו:    מקשים למאי איצטריך נס זה מאחר שהיה לה חן גדול בעיני כל אדם. ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו כדי שלא יעשו למלך הכרח מסברא לומר שהיא יהודית, מאחר שלקחה מביתו של מרדכי, אלא אדרבה כל אחד מרואיה יעשה הכרח שהיא מאומתו לפי השערת שכלו, וגם הועיל נס זה שלא יתקנאו בה השרים, אלא כל אחד יאמר אחות לנו בבית המלך וירצה שם בקיומה, עכ"ד נר"ו:

דף יג עמוד א[עריכה]

שם ע"ב. ומאי צניעותא דהויא ברחל דכתיב ויגד יעקב לרחל וכו':    קשה מה שמסרה הסימנים אין זה ענין צניעות אלא זהו ממדת הרחמנות וג"ח, ונ"ל בס"ד דמסירת הסימנים לא הועילה אלא על ידי הצניעות שלה, דמנהגו של עולם אין הנשים והבתולות מסתירות עצמן מאנשים הקרובים שלהם, וכ"ש רחל שכבר קדשה יעקב אע"ה בשבע שנים, וכבר ראתה אותה פעם אחת בצאן ודבר עתה ארוכות וקצרות, אך היא מרוב צניעותה לא ראה אותה יעקב אע"ה אפילו פעם אחת אחר אותה הפעם שדבר עמה בצאן, לא בבית אביה ולא בחוץ, כי מאותו הפעם לא היתה יוצאה מחוץ לבית כלל, וכאשר יזדמן שיבא יעקב אע"ה לבית אביה בשביל איזה עסק לצורך הצאן, לא היתה נראית לפניו ולא היה רואה, וזו הצניעות סיבבה שמסירת הסימנים לאחותה עשו פרי והועילו לאחותה שלא ירגיש בה יעקב אע"ה, יען שאם היה יעקב אע"ה רואה אותה בבית אביה בתוך משך השבע שנים, אע"פ שבאותה הלילה של החופה שלח לבן תינוקות וכיבו הנירות, ונכנס יעקב אע"ה לחדר בחושך, ולא היה אפשר שידליק הנר לראות, כי אותה לילה היתה ליל שבת, וכאשר הבאתי בדרשותי על התורה בשם גורי האר"י ז"ל, עכ"ז ודאי א"א שיהיו רחל ולאה דומין זל"ז בקומה ובעובי הגוף, על כן אם לא ראה פניה, היה מרגיש באחיזתו בה בגופה מצד הקומה ועובי הגוף ומה היו מועילין הסימנים, אך הואיל והיתה צנועה שלא ראה אותה כל אותם משך שבע שנים לא הכיר בשיעור קומתה ועוביה וכמותה, ולכן הועילו הסמנים ללאה, ובא עליה בחשבו שהיא רחל ונמצא שהצניעות היא השלימה שם פועל הטוב של מסירת הסימנים:

שם. וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא:    הקשה הרב טורי אבן ז"ל דהא מצינו בלוט בן אחיו של אברהם אע"ה דא"ל אברהם כי אנשים אחים אנחנו, ואע"ג דרש"י כתב שהיו דומין בקלסתר פנים, מ"מ בגמרא דיבמות אמרינן הואיל והוא בן אחיו קרי ליה אח, ותירץ דהכא דייק משום דכתיב וכי בן רבקה הוא, ולמאי אצטריך לומר אחי אביה ש"מ אחיו ברמאות, ע"ש. ודבריו תמוהים דכאן לא אמר למה ליה למימר כי אחי אביה הוא, אלא הקשה וכי אחי אביה הוא, ומאי מתרץ הרב ז"ל. ונ"ל בס"ד לתרץ קושיתו דהתם אברהם אע"ה שהוא הגדול אומר כן לבן אחיו שהוא הקטן בדרך ענוה וחיבה כי אחים אנחנו, כלומר אתה חשוב אצלי כאביך ממש שהוא אחי, ובודאי לוט לא היה אומר כן לאברהם אנשים אחים אנחנו, דאינו דרך ארץ שיאמר לדודו הגדול אתה חשוב אצלי כמו אחי, ועל כן כאן א"א לומר דיעקב אע"ה קורא לדודו לבן אחי כלומר חשוב אצלי כאחי דאין זה משורת דרך ארץ, ולהכי מקשי וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, דלבן הוא דודו, וא"א לפרש כונתו דאמר על דודו שהוא נחשב כאחיו. ועוד נ"ל בס"ד כאן בא להגיד לרחל דבר חדש אשר לא היתה יודעת אותו, דנחת להגיד לה שהוא קרוב שלה ואיך היא הקורבה שיש לו עמה, ועל כן ודאי יתן לה ידיעה על אופן הקורבה כפי מה שהוא באמת, ולא ידבר בלשון משל ומליצה, משא"כ גבי אברהם אע"ה לא בא ליתן ידיעה ללוט על אופן הקורבה שלו איך הוה עמו, דזה יודע לוט שאברהם אע"ה הוא דודו, ורק דבר עמו בלשון מליצה כפי מה שראוי לומר לפי הענין דאל תהי מריבה וכו':

שם. א"ל ומאי רמאותיה:    מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זו מתחלה, בעת שא"ל אבא רמאי הוא. ונ"ל בס"ד דבתחילה חשב אם ישאל על זאת לא תגיד לו אופן הרמאות, כי תאמר אולי זה הוא איש תם שאינו יודע איך עושין רמאות, וכיצד אגיד לו אופנים והמצאות של רמאות שבזה אעשה מכשול שגם הוא ידע איך עושין רמאות, ויעשה הוא ג"כ לאחרים כיוצא בזה, ברם אחר שאמר לה שגם אני רמאי ופקח ברמאות יותר ממנו, שאל לה מאי רמאותיה כי עתה לא תחוש פן הגדתה אופן הרמאות תהיה לו למכשול, שיבין איך עושין רמאות מאחר שהוא פקח בענינים אלו בלא"ה:

שם. ואסתר מאי היא דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה:    כך הגרסא בעין יעקב אבל בגמרא דידן לא הביא פסוק על זה. מקשים על גרסא זו אמאי לא הביא מפסוק הקודם דאין אסתר מגדת עמה ומולדתה. ונ"ל בס"ד מאותו פסוק ליכא הוכחה על צניעות, די"ל כיון דמרדכי צוה שלא תגיד למה תעשה הפך רצונו, דמה הפסד יש לה בדבר זה אם תעשה רצונו שלא תגיד, אך כאן שרואה שיש לה היזק אם לא תגיד, שרוצה להביא לה צרה בצידה בהקבץ בתולות שנית, ואם תגיד יבטל דבר זה ועכ"ז נזהרה בזה שלא הגיד, נמצא יש בה מדת צניעות ועל כך לא חשה על נזק והפסד כבודה בצרה שמביא לה בצידה. וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בקושיא זו, ותירץ דהשתא שנטל עיצה ממרדכי ונתן לו עצה בכך, נמצא שגם מרדכי רוצה שתגיד ואפ"ה לא הגידה ש"מ מחמת צניעות עבדה ע"ש, ודבריו תמוהין דודאי היא לא ידעה דמרדכי נתן לו עצה על זאת, ואם מרדכי הודיע לה שכו"כ נתתי לו עצה, ודאי הגיד לה שעצה זו נתנה לפנים כדי להפיס דעתו, שלא יחשדהו שיודע ואינו מגיד, ובודאי שעתה הזהיר אותה ביותר שלא תגיד:

שם. שהיתה מראה דם נדה לחכמים:    אע"ג דמרדכי ידע במראות הדמים, כיון דהוא בעלה אינו שורת דרך ארץ שיראה דם אשתו ויאסור או יתיר, וז"ש כאשר היתה באמנה אתו, ר"ל כמו זמן שהיתה עודנה בביתו ומשמשת תחתיו, דהיתה ג"כ מראה הדם לחכמים ולא לו:

שם. מלמד שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת וכו':    אע"ג דכתבנו לעיל בשם הזוהר ורבינו האר"י ז"ל דהשידה היתה שוכבת עם אחשורוש, נ"ל בס"ד מאחר דזה הענין של השידה א"א לעשותו אלא על ידי השבעה בשם מפורש, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל וכנז' בעץ חיים, לכך לא היתה עושה כן אלא בשעה שרוצה לשמש מטה, דיש בזה הכרח משום איסור בעילה עם העכו"ם דחמיר, אבל בשעה שאינו רוצה לשמש אלא רק היא שוכבת אצלו דהוה עביד חיבוק ונשוק לא היתה משתמשת בשם המפורש להביא השידה שיחבקנה במקומה, ועכ"ז אחר שהיה עושה חיבוק היא טובלת משום נקיות בעלמא, כדי לישב בחיקו של מרדכי, כי הצדיק אפילו אם ניתז עליו צינורא מפיו של הרשע נמאס בעיניו.

ודע אם נשכיל בדברים אלו נמצא דברי הש"ס ודברי רבינו האר"י ז"ל מכוונים היטב, והוא דקשה איך קאמר עומדת מחיק אחשורוש ויושבת בחיק מרדכי, איך תבא אותה שעה לבית מרדכי, דאיך יתכן שתצא המלכה מחדרה ללכת לבית אחר הליכה טבעית ולא יכירו וירגישו בה, אך נראה ודאי שהיא היתה הולכת בדרך נס בהתעלמות שלא תתראה לפני שום גברא, וזה מוכרח להיות ע"י שם המפורש, ולא תשתמש בשם מפורש להנאתה, אמנם היא לא היתה הולכת לבית מרדכי בנס, אלא רק בעת שהיא רואה דאחשורוש רוצה לשמש עמה אחר החיבוק, דאז היא מוכרחת להשתמש בשם המפורש כדי להביא השידה במקומה, אז באותו שם המפורש שמזכרת בעבור השידה עושה בו פועל שני שתהיה היא נעלמת מכל בריה, שאז היא רואה ואינה נראית, ושתי פעולות אלו של מראה השידה ושל התעלמות שלה, נעשים בבת אחת בהזכרת שם מפורש אחד, וזה מוכרח להיות שאם תביא השידה והיא לא תתעלם, נמצא אחשורוש רואה שתי נשים לפניו ומה יאמר על זאת, על כן בהכרח שבאותו רגע ממש שנראית השידה היה גופה של אסתר מתעלם, כי עושה הכונה של שם המפורש על שני דברים אלו בבת אחת, וכיון שנתעלמה שאז היא רואה ואינה נראית היא הולכת בהתעלמות זו לבית מרדכי, ויושבת בחיקו של מרדכי, אבל בזמן שאין אחשורוש רוצה לשמש עמה שאז אינה מביאה השידה, ודאי לא תזכיר שם המפורש כדי שתתעלם ותלך לבית מרדכי, כי בעבור הנאתה בלבד לא תרצה להשתמש בשם. ולכך דקדק בעל המאמר למנקט הכי מלמד שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, שקשר שני דברים אלו ביחד ולא אמר מלמד שטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, ללמדך ישיבתה בחיקו של מרדכי לא היתה נעשית אלא בזמן שהיא עומדת מחיקו של אחשורוש שמוכרחת להשתמש בשם המפורש להביא השידה. ואפשר כי בחזרתה מבית מרדכי לבית המלך היתה משתמשת בשם כדי להתעלם בשביל סכנה ואין לה הנאת הגוף בזה:

שם. הקציף הקב"ה אדון על עבדיו בשביל לעשות רצון צדיק:    נ"ל בס"ד נקט הקציף ללמדך שלא היה הקצף טבעי כפי מנהגו של עולם, יען שבאמת השרים עצמן לא פשעו ולא חטאו בזה, אלא החטא היה מן המשקה והאופה שתחת ידם שהם העוסקים אבל השרים הם רק מגישים היין והפת לפני המלך וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך זצ"ל ע"פ חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים ע"ש; וכיון דלא היה הקצף מן הדין על השרים; מוכרח לומר שהיה בהשגחה עליונה שהקציף הקב"ה לפרעה אדון שלהם על עבדיו השרים הנז' וכן ענין בגתן ותרש לא הי' טבעי כי לא יצוייר שעבדי המלך ימיתו את המלך בשביל שיש להם צער שינה על כן ודאי הי' זה בהשגחה עליונה; כדי להוליד מזה אור ההצלחה והמעלה למרדכי הע"ה:

שם. והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה:    נ"ל בס"ד הענין כך היה דאלו היו שומרי הסף של חדר הגדול החיצון של המלך עומדים מבחוץ לפתח ואלו אין להם שירות בפנים ורק בלילה אחר שיכנס המלך לחדר הפנימי לישן על מטתו עם אשתו שאין עומד שם שום משרת לפניו משום דרך ארץ אז אותו זמן אינו נצרך שם לשום שירות ורק לשתים כי יצטרך לשתות מים בתוך שינה או לפעמים יצטרך להשתין להטיל מי רגלים ועל כן בעת שירצה מים מכה בפעמון בסימן על מים ואז אחד מאלו שומרי הסף שעומדים חוץ לפתח יכין ויכניס מים לחדר הפנימי אשר בו ישן המלך על מטתו עם אשתו וזה מיוחד לשירות זו דוקא וכשירצה להביא לו כלי להטיל בו מי רגלים מכה בפעמון על זה ואז השומר השני משומרי הסף יכין ויביא לו הכלי, והוא להיותו משמש הרבה שותה מים בלילה הרבה פעמים ומאחר ששותה מים הרבה הי' משתין כמה פעמים ונמצא רוב התשמיש סובב טורח יותר על שני עבדים אלו בלילה, שהם שומרי הסף שעליהם מוטל שני מיני שירות הנז'. והנה אלו אין יכולים לזוז ממקומן ביום לילך חוצה למקום אחר ורק בלילה דאין רואין אותם אפשר שישמט אחד מהם וילך בחוץ; והשני יעשה השירות שלו ואין ניכר, כי אלו אם יכנסו בלילה לפנים בעבור שני שירות הנז"ל אין נראין פניהם לאחשורש מאחר שהוא שוכב על מטתו עם אשתו ובודאי יש פרגוד מפסיק סביבות המטה משום דרך ארץ והם מניחין הכלי חוץ לפרגוד המטה ויוצאין תכף לעמוד על הסף מבחוץ אחר פרגוד השני של הפתח ולכן אלו ביום היו מדברים בלשונם זע"ז שהיה אומר אחד לחבירו שילך בלילה ויצא חוץ מבית המלך ויביא סם ויניחו בכלי של המים כי ביום א"א לצאת חוץ לבית המלך מפני הרואין והשיב לו איך אצא לחוץ ושמא המלך הוצרך לשירות שלי אחר שאצא ואלך להביא הסם, והשיב לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך שאם הוצרך לכלי של מי רגלים אני אביאו ואם הוצרך לשתות מים אני אכניס המים מאחר שאין המלך רואה אותי כי הפרגוד של המטה מפסיק ומרדכי הבין דבריהם והגיד לאסתר ותאמר למלך ואז בלילה כשהכה בפעמון לסימן שיביאו לו מים ראה מן החרכים של הפרגוד מי זה הנכנס והביא המים וחזר והכה בפעמון לסימן שיביאו לו כלי מי רגלים ראה שאותו שהביא המים הביא הכלי אז ידע שהלך אחד מהם להביא הסם והמתין עוד שתי שעות והכה בפעמון להביא לו כלי מי רגלים וראה מי הכניסו וחזר והכה בפעמון להביא לו מים וראה שהביאו זה השני המופקד עליו אז הבין שכבר הביא הסם ונתנו במים ואז בדק המים ונמצא בהם הסם ונלכדו אלו ברשתם. כן צריך לשער מציאות הענין ובזה יתורצו כמה דקדוקים ודוק:

שם. מקדים ובורא להם רפואה בתחלה:    י"ל מאי הפרש איכא בין הא להא ונ"ל בס"ד דהרפואה היא נס שצריך לה ניכוי זכיות וכל מה שיהיה הנס קשה ועצום יותר יהיה בעבורו ניכוי זכיות יותר ואם תקדים הרפואה לא יהיה הנס קשה כ"כ דמאחר שצמחה הרפואה לא יש פתחון פה למקטרגים לקטרג כ"כ וכיון דליכא קטרוג כ"כ לא יהיה הנס קשה כי קושי הנס תלוי ברבוי הקטרוג כנודע. ולכך בישראל מקדים הרפואה למכה, ואחר שהיו הם בסכנה של המכה אז כשיעשה להם הרפואה בנס לא יהיה הנס קשה כ"כ שצריך לנכות בעדו מזכיותם ניכוי רב דמאחר שכבר צמחה הרפואה קודם הסכנה לא יקטרגו הרבה על מעשה הנס הנעשה בפועל בעת הסכנה של המכה משא"כ העכו"ם אם ירצה השי"ת לעשות להם נס לרפואה יעשנו ויצמחנו אחר שעומדים בסכנה של המכה דאז אותו זמן ירבה הקטרוג עליהם מצד המשמאלים ואז ממילא ינכה כל זכות שלהם בעבור הנס מאחר שהנס נעשה קשה מאד מכח רבוי המקטרגים ונמצא הם מפסידים הרבה שאוכלים כל זכיותיהם בעבור דבר אחד דוקא. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב שאומרים ישראל מהר יקדמונו רחמיך כלומר שתקדים הרפואה למכה יען כי דלונו מאד שאין לנו זכיות הרבה ואם לא תקדים צריך ניכוי זכיות יותר:

שם. אחר שברא הקב"ה והקדים רפואה למכה:    נ"ל בס"ד הרפואה היתה מחמת הסוד הזה של בגתן ותרש שנגלה למרדכי הע"ה וגילהו לאסתר ואסתר לאחשורוש ובזה ניצול מרדכי מן המכה של הצליבה שהזמין לו המן ע"י טומאתו בכשפים. וידוע אות ס' היא סוד ואם תניח ס' על אותיות מכה יהיה צירוף סמכה דאדרבא המכה תהיה סמכה למרדכי ולישראל. ולז"א הקדים רפואה למכה הקדים דייקא כדי שיבא אות ס' ויתחבר עם מכה ותהיה סמכה:

שם. ישנו מן המצות:    קשא איך האמינו בדברים אלו וכי הוא ישב עמהם בבתיהם ורואה את מעשיהם. ונ"ל כי א"ל אין פחד ומורא להמתגרה בהם אלא רק מן המצות התלויים בארץ שהם קרבנות ותרומות ומעשרות וכיוצא ועתה שהם בחו"ל בודאי ישנו מן המצות האלה והשיב להו אית בהו רבנן דעוסקים בתורה של קרבנות ושל תרומות ומעשרות ונחשב להם כאלו קיימום בפועל ואז בעו רחמי עלייהו ותפילתם עושה פירות בזכות מצות אלו והשיב לו עם אחד הן שגם החכמים עזבו התםרה ונעשו כעמא דארעא ח"ו:


שם. דמפקי לשתא בשה"י פה"י:    פירש רש"י ז"ל שה"י ר"ת שבת היום פה"י ר"ת פסח היום. וי"ל בשלמא שבת מצוי בכל שבוע לכן אמר מפקי לשתא כולה בשבת היום אך פסח הוא בניסן דוקא ואיך אמר מפקי לשתא כולה ביה ולמה לא אמר על סוכות אדרבה הוא ארוך יותר מן פסח. ונ"ל בס"ד משום כי לצורך הפסח יש עסקים הרבה אשר נעשים במשך השנה כולה דהיינו בתחלת הקיץ אחר ניסן הוא זמן קצירת חיטים והם יוצאים לשדות חבורות חבורות אם נשאלם להיכן תלכו יאמרו לקצור חיטים בידינו שיהיו שמורים בשביל מצה וא"א ליקח חיטים מן השוק אלא צריך שמירה משעת קצירה ואחר שנים ושלש שבועות חוזרים והולכים לשדות אם נשאלם מה תעשו שם, יאמרו ג"כ בשביל קצירת חיטים למצה והלא כבר עשיתם קצירה יאמרו לא עשינו באותה הליכה ראשונה יען כי ירדו גשמים ונפסלו השבלים שהיו יבשים ועתה אנחנו הולכים לחפש שבלים שהיו עודם לחים בזמן ירידת הגשם, ואחר שלש וארבע שבועות חוזרים והולכים, אם נשאלם להיכן תלכו, אומרים בשביל קצירה, כי אותם הימים שקצרנו בהליכת שניה אחר עמל וטורח כשהבאנו אותם בא עליהם מים מן הנהר ונפסלו, ולכן אנחנו חוזרים וקוצרים מחדש, באופן כי משך שלשה חדשים אייר סיון תמוז מעבירים אותם בעסק זה של חיטי דפסחא, אח"כ בחדש אב יוצאים לכרמים שבכפרים, אם נשאלם להיכן תלכו, אומרים להביא ענבים לעשותם יין לחג הפסח, שצריך לבוצרם בידינו ולתקנם בידינו בכלים כשרים ובזה העסק מעבירים כל חדש אב כולו, אח"כ באלול חוזרים ויוצאים לכרמים ונשאלם להיכן תלכו, אומרים להביא תמרים לעשותם חרוסת לפסח וגם לאכילה בתוך פסח, כי לא נוכל לקנות תמרים מן השוק לאכלם בפסח, ומעבירים כל חדש זה בעסק זה, אח"כ חדש תשרי כולו ימים טובים ומועדים, אח"כ יבא חשוון נבקשים לעבודת המלך והם נשמטים, באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה בחיטי דפסחא, שצריך לברר החיטים על השלחנות משעורים ושאר מינין, וחודש זה ראוי לעסק זה שאינו לא קר ולא חם ולא יהיה זיעה בידים, אח"כ יבואו ימי החורף שכולם שלג ומטר וקור שא"א ליקחם לעבודת המלך, וכשיגיע אדר שהוא ימים מוכשרים וטובים למלאכה נשמטין מידינו באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה להכין הרחיים חדשים בשביל חיטי דפסחא, ולנקור אותם ולתקן מושבם, ולטחון החיטים. אח"כ יגיע ניסן, אומרים עסק גדול מאד יש לנו בצרכי פסח, הן באפיית המצות, הן בהגעלת הכלים, הן בשאר הכנות לצורך פסח, נמצא כל השנה נשמטים מעבודת המלך, באומרם שעוסקים בצרכי פסח, ולכך זכר פסח דוקא על השמטה דכולה שתא. ואומרם שבת היום היינו כי השבת הוא בכל שבוע, ואומרים שבכל יום מן השבוע מצוה עלינו להכין בו לצורך שבת, וכמ"ש מחד שביך לשבתיך, לכן כל יום אומרים שבת היום:

שם. דאכלו ושתו ורוו ונפקי ויתבי בשוקא ומבזו למלכא:    הא דהוסיף לומר ורוו, משום דחש כי יאמר לו המלך דמך בראשך אתה המשנה, איך תראה מבזים למלך ולא תעשה בם משפטים, לכך הוסיף לומר ורוו ר"ל הם משתכרים, וכפי הדת הנימוסית אין עושין משפט ודין לשכור ברם אמרי אינשי השיכור מדבר מן פקיחות הלב:

שם. הקדים שקליהם לשקליו:    מקשים והלא שקלים של ישראל הם מאה ככר, ושקלי המן עשרת אלפים ככר ונ"ל בס"ד ברכה של ישראל היא ומאה מכם רבבה ירדופו, נמצא כל אחד נחשב כמאה, לכן גם שקליהם כל אחד נחשב כמאה, והרי מאה ככר נחשבים כעשרת אלפים ככר:

דף יד עמוד א[עריכה]

אחד יש לו תל בשדהו ואחד יש לו חריץ:    נ"ל בס"ד דימה את המן לבעל החריץ שהוא מקום חיסרון, רמז שסופו נחסר ונאבד מן העולם בדבר זה, ודימה את אחשורוש לבעל התל, שהוא מקום גבוה ומסויים, כי אחשורוש נשאר בגובה מלכותו ומעלתו בדבר זה ולא נעשה לו חסרון:

שם. הסרת טבעת החזירתן למוטב:    נ"ל בס"ד דידוע שישראל נרמזו בגודל, וכל האומית נרמזו בארבע האצבעות, וכמו שהגודל מובדל משאר אצבעות, כן ישראל ראוי' להם להיות נבדלים משאר אומות, כמ"ש הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ופרשתי בס"ד הן רמז לגודל שנקרא בלשון תורה בהן שהוא מובדל, ולכן בגוים הרמוזים בשאר אצבעות לא יתחשב. והנה הגדול לפעמים יהיה למעלה מן ארבע אצבעות וזה רמז כשישראל עושין רצונו של מקים, דכתיב בהו ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ, ולפעמים הגודל יהיה למטה מן ארבע אצבעות, אם תהפך את היד, וזה רמז כשאין ישראל עושין רש"מ, דכתיב בהו בתוכחה הגוי אשר בקרבך יעלה מעלה ואתה תרד מטה, אבל כשחוזרים בתשובה יחזרו להיות למעלה במקום הגודל אשר באמת הוא עליון על שאר האצבעות, בהיות היד עומדת ביושר שאינה מהופכת. ולפי האמור שהגודל הוא נקרא בהן בלשון תורה, שהוא תכונתו בהיות היד ביושר עומד עליון על שאר אצבעות, הנה מספרו עולה מספר מוטב, ולז"א הסרת הטבעת שחזרו על ידה בתשובה החזירתם למוטב, שחזרו למקום העליון, שהוא כבהן שמספרו מוטב אשר תכונתו הוא עליון בהיות היד ביושר. ובזה רמזנו מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, והיינו שבהן ימיני שעולה זן, אל בהן שמאלי שעולה זן, ולכן ברבות המידה הם ז"ן ברכות, ושם המשפיע הוא אל הוי"ה שעולה זן, והוא כמנין אוכ"ל.

ועוד נ"ל בס"ד אומרו החזרתן למוטב, דארז"ל חבב הקב"ה את כנסת ישראל וקראן בתי, ועוד חיבבן וקראן אחותי, ועוד חבבן וקראן אמי. שנא' ולאמי האזינו לאמי כתיב, נמצא תואר הגדול והמשובח הוא מה שקראן בשם האם, שהוא תואר הגבורה, כי כן מלכות דקדושה נקראת בשם האם, כמ"ש בתקונים ע"פ והאם רובצת על האפרוחים, וכל זה התואר של האם יהיה לישראל כשעושין רש"מ, ואם חוטאין יתהפכו אותיות תואר זה לשם אמה, שאז נקראים בשם אמה העבריה. והנה האם הוא מספר מ"ו, ואמה מספר מ"ו, אך האם הוא מספר מ"ו טב, ואמה מ"ו ביש, ולז"א הסרת הטבעת החזרתן למוטב כלומר למ"ו טוב, שיצאו משם אמה שהוא מ"ו ביש וחזרו לשם האם שהוא מ"ו טב. ומה שהיה תיקונם ע"י הטבעת נרמז באותיות טבעת, עת טב, כי יש עת לרעה לעוברי רצונו, ויש עת לטובה לעושי רצונו, וע"י הטבעת נעשה להם עת טב:

שם. לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה:    הקשה הרב עיון יעקב ז"ל דלא הול"ל אלא רק ולא הותירו, אבל פיחתו היכי ס"ד, דהא גם במקרא מגילה לא מצינו פחת, ותירץ די"ל דגם פחתו ע"י מקרא מגילה, שאסורין בהספד ובתענית ע"ש. וי"ל בדבריו וכי התורה חייבה בתענית ביום י"ד באדר, וגם הספד אינו מן התורה, ונראה לקיים דבריו במקצת, בהיכא דנדר להתענות כו"כ ימים ואירע בהם פורים, דמן התורה חייב להתענות מכח נדרו, אך אחר שעשו אותו חכמים יום מקרא מגילה אינו מתענה, ונמצא בטל חיוב שנתחייב מדין תורה מכח נדרו. ולי אנא עבדא נ"ל בס"ד משום דמבטלין עבודה ות"ת מפני מקרא מגילה, כמ"ש בריש פרקין תניא כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן כולם מבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה ע"ש, ואע"ג דאיירי בהיכא דיכול לקיים אח"כ מצות עבודה, עכ"ז כיון דמבטל לפי שעה, ובאין לשמוע מקרא מגילה שייך בזה לשון פיחתו.

והנה רש"י ז"ל מנה בכלל מ"ח את מרע"ה, וקשה והלא החידוש הוא דאלו המ"ח לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתב מרע"ה בתורה, ואיך מונה אותו בכלל המ"ח. ועוד קשה אמאי לא מנה את נח שנכתבה נבואתו בתורה, ושם ועבר נמי היו נביאים ונכתבה נבואתם בריש תולדות אצל רבקה אע"ה, ואם נאמר אלו היו קודם מתן תורה, הא מנה רש"י את אברהם יצחק ויעקב. ועוד קשה אמאי לא מנה את יהושע, ולא מנה את אלדד ומידד שהיו מתנבאים לדורות ג"כ כמ"ש בסנהדרין דף י"ז שהיו מתנבאים על עסקי גוג ומגוג, ולמה לא חשב את אסף דאית ליה מזמורים בתהלים שיש בהם דברים לדורות שאמרם ברוה"ק וצ"ע.

ומלבד כל זה י"ל בדברי רש"י ז"ל, שחשב בכלל המ"ח את האבות, והלא אברהם אע"ה ראה את זרעו יצחק ויעקב צדיקים גמורים וישמעאל ועשו לא חשיבי זרע, וכן יעקב אע"ה ראה כל זרעו צדיקים, ולא שייך גביה מאמר זה להחזירם למוטב, וכן לא שייך זה גבי שרה, וי"ל בדוחק דלאו על כל מ"ח ושבע קאמר זה:

שם. חוץ ממקרא מגילה:    עיין פ"ע בשם ר"י ז"ל וקשה לתירוצו, והא איכא הפטרה דשבת דחיוב קריאתה מדרבנן ומברכין עליה, ונ"ל דתיקון זה הוה אחר חגי זכריה ומלאכי:

שם. קריאתה זו הילולא:    קשה לפ"ז למה קורין ההלל בליל פסח, והלא קריאת ההגדה זו הילולא. ונ"ל דדוקא מגילת אסתר שהיא מן הכתובים תספיק במקום הלל שהוא כתובים, אבל הגדה כולה מדרש חז"ל, ומ"ש בתוכה הלל אומרים אותו פסקי פסקי, לכך צריך לגמור ההלל אחר תפלת ערבית:

שם. משתי רמות שצופות ורואות זא"ז:    נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רז"ל בשער רוה"ק, דהנביאים הם משני מוחין חו"ב דאימא אשר בז"א יע"ש. וידוע כי חו"ב כחדא נפקין וכחדא שריין, ולז"א שתי רמות שצופות ורואות זא"ז ובשער הגלגולים דף מ"א ביאר רז"ל המאמר באופן אחר, והתורה כפטיש וכו' דגם מה שביארתי יבא נכון בעז"ה:

שם. שעומדין ברומו של עולם:    פירוש המשיך אש ממקום גבוה ועליון לאותו מקום, ודחה ממנו אש גיהנם, ולכך קרי לאותו מקום רומו של עולם. או יובן למעלה מן אותיות עולם בערך המספר הם אותיות מן פז, רמז שהגבורה ששלטה בהם לאבדם נעשית פז כי נמתקה:

שם. עמד אביה ונשקה על ראשה:    נ"ל בס"ד טעם לנשיקה וטיפוח שעשו על ראשה, ע"פ מ"ש מהר"ן שפירא ז"ל דמ"ם סתומה רומזת לגלות, וביצ"מ נפתחה מעט ונעשית מ"ם פתוחה ונגאלו, ולעתיד תפתח לגמרי באלכסון ותהיה שני דלתי"ן יע"ש. ולכן כשנתנבאה על הגאולה ראו שסוף שמה שהוא מ"ם סתומה רומז על הגלות, וראש שמה שהוא מ"ם פתוחה רומז על גאולה, לכך נשקוה בראשה, לרמוז על מ"ם פתוחה שבראש שמה, שרומזת לגאולה שתתקיים, ואח"כ כשראו סימן להשתקעות בגלות שהוא מ"ם סתומה, עשו לה טפוח בראשה, להורות דמ"ם פתוחה שבראשה נעשית סתומה שנסתם הפתח שלה:

שם. דבורה דכתיב ודבורה אשה נביאה אשת לפידות מלמד שהיתה עושה פתילות למשכן:    מקשים למאי אצטריך להביא האי דרשה דלפידות, והלא מפורש בכתוב ודבורה אשה נביאה. ונ"ל בס"ד ע"ד מ"ש הרב פ"ע בשם מהר"א נחום ז"ל גבי מרים, דס"ד דאיכא תרתי מרים הנביאה, ולהכי כתיב אחות אהרן לאפוקי האחרת, כמ"ש בשני יוסף בן שמעון דנותנים סימן יע"ש. וידוע דארז"ל למה זכתה דבורה לנבואה בשביל שהיתה עושה פתילות עבות למשכן, ולפ"ז אם היה מביא הוכחה מן הפסוק בלבד, היינו אומרים דאיכא תרתי דבורה נביאה, ולכך נקיט בזו אשת לפידות לסימן, ולפ"ז הוה קשיא לן דנמצא אייתור נביאות והו"ל שמונה, ואמאי קאמר שבעה, לכך הביא האי דרשה דקאמר מלמד שהיתה עושה פתילות למשכן, דקשיא ליה דהול"ל אשת ברק כי באמת דבורה היתה אשתו של ברק, וכאן מזכירו בשם ברק בן אבינועם ולמה הזכירו בשם לפידות. אלא מלמד שהיתה עושה פתילות למשכן, ואין כונת הפסוק לומר שבעלה שמו לפידות אלא בא הכתוב לומר הטעם שהיתה אשה נביאה שזכתה לנבואה, היינו בשביל שהיתה אשת לפידות, ר"ל בעלת לפידות, כמ"ש אשת חיל שהוא ר"ל בעלת חיל, וא"כ השתא אין לנו להוכיח מן הכתוב שיש תרתי דבורה נביאה, ונקיט בהא אשת לפידות לסימן, דבאמת לאו נקיט לפידות לסימן, אלא נקיט לה טעם למה שזכתה לנביאה אע"פ שהיא אשה, וא"כ שפיר קאמר שבעה נביאות הוו, כי דבורה נביאה חדא הוי ולא שתים.

ובאופן אחר נ"ל בס"ד הקושיא הנז' דהוצרך להביא דרשה דפתילות, והוא דאיתא בגמרא דסוטה דף ט"ו ע"פ ונערים קטנים יצאו מן העיר, דס"ד לאו נערים ממש אלא שהם מן עיר ששמה נעורן, וכדאמרן בפסוק וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, ומקשינן קרי לה נערה וקרי לה קטנה, ומתרצינן דהיתה מן קרתא דשמה נעורן, ועל שם עירה קרי לה נערה יע"ש, ולפ"ז גם כאן ליכא הוכחה מן הכתוב לבדו דהיתה דבורה נביאה, דשמא היתה מן עיר ששמה נובה שהיא נוב עיר הכהנים, שנקראת נובה, דכתיב ויבא דוד נובה אל אחימלך הכהן, וכן אמר עוד ראיתי את בן ישי בא נובה, ועל שם העיר נובה קראה אשה נביאה, כמו דאמרינן קראה נערה על שם עיר נעורן, ואין הכונה של נביאה לשון נביאות ולעולם לא היתה בעלת נבואה, ואע"ג דהתם גבי נערה מצא דקדוק לפרש לאו נערה ממש משום דכתיב נמי קטנה, הכא נמי יש דקדוק לפרש על שם עירה, משום דלא שכיח כ"כ שתהיה אשה בעלת נבואה, ועוד דלא קאמר דבורה הנביאה כדנקט גבי מרים וגבי חולדה, על כן יש מקום לפרש דלאו נביאות הוא אלא על שם עירה נובה קראה נביאה, ולכך הוצרך להביא האי דרשה דאשת לפידות, דקאמר מלמד שהיתה עושה פתילות למשכן, וקשה מהיכא משמע ליה הכי אלא נראה דמשמע ליה מדלא כתיב אשת ברק, דבאמת ברק היה בעלה של דבורה, והכתוב קורא אותו בשם ברק, ואמאי קראו בשם לפידית, אלא ודאי האי לפידות לאו שמא דגברא הוא, אלא ר"ל פתילות, שהיתה עושה פתילות למשכן, והכי קאמר אשת לפידות ר"ל בעלת הפתילות, כמו אשת חיל, וקשה מה שייכות לדבר מצוה זו של הפתילות כאן לקראה על שם הפתילות, ועוד וכי לא היה לה עוד מצוה אחרת לקרות שמה עליה, אלא ודאי האי נביאה דקאמר כאן אינה שם העיר, אלא הוא לשון נביאות, ובא הכתוב ללמדך טעם שזכתה להיות נביאה בשביל מצות הפתילות, שאמר לה הקב"ה את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך וכו', וא"כ שמעינן דדבורה היתה נביאה ממש.

ולפ"ז מובן נמי מה שהוצרך להביא עוד דרשה דתחת תומר, דארשב"א משום יחוד, והיינו לחזק עוד ההוכחה שלו דמפרש נביאה היינו נבואה, ילאו על שם העיר נובה, והוא ממה שמצינו שהכתוב משבחה במעלה זו שהיתה יושבת תחת תומר משום יחוד, דבא הכתוב לתת טעם שני על אשר זכתה לנבואה, בשביל שהיתה עושה חסידות בענין הצניעות, דהא ס"ל להטור ז"ל אין איסור יחוד מן הדין אלא דוקא עם תרי ופריצי, אבל עם תרי וכשרי מותר להתיחד, ועל כן תקשי למה ישבה תחת תומר משום יחוד, והלא בעלי הדין שבאים אצלה הם תרי שהם תובע ונתבע, אלא ודאי חששה משום מדת חסידות, וכיון שהיתה צנועה במידת חסידות לכך זכתה לנבואה, דארז"ל בשכר הצניעות זוכין לנבואה, וכמ"ש גבי תמר בשביל שהיתה צנועה זכתה שיצאו ממנה נביאים, דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו. ואם תאמר אין כאן מדת חסידות כדי שתאמר שבעבור צניעות יתירה שהיה לה זכתה לנבואה, דאע"ג דבתרי ליכא איסור יחוד מן הדין מ"מ עם תרי ופריצי איכא איסור יחוד, ולכך ישבה תחת תומר דחוששת אולי יעלו אליה למשפט תרי דפריצי, לכך הביא דרשה השנית דדבר אחר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אך ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, א"כ ש"מ כולם היו כשרים ולא הוה בהו פרוצים, ואמאי ישבה תחת תומר משום יחוד, דהא כל העולים למשפט מוכרח שיהיו שנים שהם תובע ונתבע, אלא ודאי חששא משום חסידות, וכיון דעשתה חסידות בצניעות לכך זכתה לנבואה הרי הכתוב הגיד בזה טעם שני לזכייתה בנבואה, וא"כ ש"מ האי נביאה הוא נבואה ממש, ולאו על שם העיר נובה:

שם. דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן:    נ"ל בס"ד שמא גרים כי קרן מספרו אלף, דנו"ן מנצפ"ך בת"ש, ומספר אלפים מורה על ברכה עליונה דאצילות, שהוא כנגד אלפים, וז"ש האלף לך שלמה שנמשחת בקרן שמספרו אלף, ולז"א דוד הע"ה תשמרני לראש גוים, תשמרני מספר אלף, שע"י שנמשחתי בקרן שהוא מספר אלף תשמרני, וז"ש אצמיח קרן לדוד ר"ל קרן ולא פך, ולכן ערכתי נר מלכותו למשיחי עד זמן ביאת משיחי:

שם. קרבים ובני מעים:    הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הזכיר ידים ובשר ועצמות ע"ש, ונ"ל כי הפלא הגדול הוא בבריאת דבר חלול תוך גוף חלול כי הצר צורה בכותל אינו יכול לצייר דבר חלול:

שם. והלך דוד לאורה ג' פרסאות:    הדבר ברור דלא היתה זאת אורה טיבעית, כי דרך טבע אין אורה יוצאה אלא מן שמש וירח וכוכבים והאש, אבל מיופי אדם אינו יוצא אור וכאשר עומד בחושך אינו ניכר היופי שלו אפילו משהו, וכמו אבן טובה שאינה ניכרת בחושך, אך הענין היא כאן כמו שהיה בבת שבע, שהיתה רוחצת על הגג במקום המוקף מחיצות וסתום כראוי, ובא שטן ואדמי כצפור ועשה נקב במחיצות כדי שיראנה דוד הע"ה ויתאוה לה, וכן עשה באביגיל שהיא במחשך הלילה גילתה שוקה בחושך לאיזה צורך, ובא שטן והזריח אור גדול עליה כדי שיראנה דוד הע"ה ממרחק ד' פרסאות בגילוי שוק, ויתאוה לה, שרצה להכשילו ולא עלתה בידו, וראי' זו לא היתה טיבעית אלא מעשה שטן.

ומה שאמר השמיעי לי, לא רצה שיזדווג עמה באותו שעה ממש, אלא כונתו שיזדווג עמה באותו לילה אחר שיהרוג את נבל, שאז תהיה פנויה, וכמ"ש הרי"ף ז"ל, וכמ"ש מהרלב"ח ז"ל בתשובה סי' קכ"ו יע"ש, ולכן לא א"ל אח"כ שהצלתיני מן ג"ע, דבאמת לא היה רוצה שיבא עליה בעודה ערוה, ואפילו איסור נדה לא הוה, דידע שהיא טהורה, ומ"ש לה בדמים דחד מנייתו דם נדה לאו דם נדה הוא אלא דם חימוד קרי ליה דם נדה:

שם. זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו דבת שבע:    י"ל מהיכא משמע דבאה לרמוז על בת שבע. ונ"ל בס"ד דדייק לה מדכתיב תרתי פוקה ומכשול, והיינו דארז"ל לא היה דוד ראוי לאותה מעשה דב"ש, אלא שבא להורות תשובה ליחיד, נמצא שענין בת שבע לא נחשב לו לחסרון ולגרעון, אלא אדרבה להועיל הוא נעשה. ומקשים מנ"ל דלא הוה ראוי לאותה מעשה ורק נעשה לתועלת ללימוד כח התשובה, ותירץ הגאון מהר"י ז"ל דארז"ל כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, ודוד הע"ה בזמן ענין בת שבע כבר עברו רוב ימיו, וכיון דלא חטא אין ראוי שיחטא, אלא צריך שהקב"ה ישמור אותו בזה, וכיון דלא שמרו ש"מ דחפץ ה' הוא ללמד בזה כוחה של תשובה ליחיד, עכ"ד. והנה כל זה המונח הוא יהי' אי אמרינן שלא חטא קודם ענין בת שבע כלל, אבל אם היה חוטא ח"ו באביגיל נסתר הכלל הזה, ואז גם בענין בת שבע ילכד ח"ו דלית עליה התנצלות זו דלא היה ראוי לאותה מעשה, ולכן א"ל אביגיל ולא תהי' זאת לך לפוקה ולמכשול לב, פירוש אם תחטא תפסיד בתרתי, חדא חטא זה, ושנית חעא ענין בת שבע, דאז לא ישאר לך התנצלות כי משום דחטא זה הוא קודם שעברו רוב ימיך ובטל הכלל הנז' אשר עליו בנוי הזכות שלך.

ואגב אורחין נ"ל בס"ד מ"ש לשון פוקה, ע"פ מ"ש בס"ד במ"א שהצדיק השומר בריתו נקרא קופה של בשמים, וכמ"ש בגמרא על ראב"ע קופה של בשמים והטעם כי השומר בריתו נקרא קדוש, ואמרו בגמרא קוף מלא הוא קדוש, גם השומר בריתו מאירה אות ה"א אחרונה בעטרה שלו, ולכך נקרא קופה שהיא תיבה מורכבת משתים, והיא קוף ה', כי קדוש הוא קוף מלא, וכמ"ש בתה"י ז"ל, ועל כן מאחר שהצדיק השומר בריתו נקרא קופה שהיא קוף ה' לכן חטא בברית קודש נקרא פוקה שהוא הפוך אתוון דקופה ולכן א"ל ולא תהיה זאת לך לפוקה:


שם. מבוא בדמים תרתי משמע:    הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לא דרשו דמו ודם זרעיותיו, כמ"ש בפסוק קול דמי אחיך גבי הבל יע"ש. ונ"ל בס"ד דנבל היה עקר שהיה גדול בשנים ולא הוליד, ולא שייך גביה דם זרעיותיו:

שם. במקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה:    מקשים והלא דבר הנבואה הוא שלוח מאת ה', ומאי הו"ל למעבד אם השי"ת שלח עמה דברים להתנבאות, וכי הנביא יכול לכבוש נבואתו. ונ"ל בס"ד דאין הנבואה שורה על האדם אא"כ יעשה תחילה הכנות וכונות הצריכים לזה, ולכן יש לנביאים רב ומלמד, וכמ"ש מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה יע"ש, על כן מוכרח דחולדה עשתה בידים כונות ויחודים כדי שישרה עליה רוח נבואה, ולכך מקשי איך תעשה כך במקום דקאי ירמיה:

שם. מפני שהנשים רחמניות הן:    קשה וכי הוא רוצה שתאמר דבר אחד מדעתה, ומאי מהנייא רחמנותה, והלא לא תוכל להוסיף או לגרוע אות אחת. ונ"ל בס"ד מחמת דרחמניות הן, אם יראו ברוח הנבואה דברים רעים, ימסרו עצמן לבעל הגזרה ע"י תפלה ועסק התורה בכל כוחן:

שם. א"ר נחמן לא יאי יהירותא לנשי:    קשה וכי לאינשי מי יאה. ונ"ל בס"ד הכונה אע"ג דמצינו דחשו הנביאים לכבוד הנבואה להראות קצת יהירותא, דארז"ל פנחס לא רצה לילך אצל יפתח בשביל כבוד הנבואה, וכן ישעיה הע"ה לא רצה לילך אצל חזקיהו הע"ה בשביל כבוד הנבואה מ"מ לנשי שהם נביאות לא יאי למיעבד אפילו המקצת כלל. ומה שקראם זיברותא וכרכשתא בתרגום של שמותם ולא קראם בשמותם, כיון לשבח זיברתא זי ברתא, היינו ז"י מספר טוב, וכרכשתא כרך שתא, שהיתה בקיאה בתורה שבע"פ, שהיא ששה כרכים כלומר ששה סדרים:

שם. שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב:    נראה דיהושע לא הביא ממנה אלא בנות, ולקחו אנשים משבטם כדי שלא תסב נחלה ממטה למטה, והבנות של הבנות נשאו אנשים מזרע אהרן הע"ה, ויצא מהם ח' נביאים שהם כהנים. ונ"ל בס"ד לרמוז בשם רחב שהוא אותיות ח' רב, שיצא ממנה ח' אנשים שכל אחד הוא רב בנבואה ובתורה. ולמ"ד יחזקאל הע"ה הוא בן ירמיה הע"ה, ומ"ד מלאכי הוא עזרא בן שריה, לא ס"ל שיצאו ממנה ח' דלדידיה הוו טפי משמונה:

שם. פתיא אוכמא:    פירש בערוך כלי שחור. ולפי פשוטו קורין ליפה ביותר בשם שחור, להעביר עיה"ר. ובשער הגלגולים דף מ"ד מנה את רב עינא סבא ואת רב עוירא סבא מצדיקים שהם משורש זיהרא עלאה דאדה"ר, שהם חנוך ויוסף הע"ה ע"ש, ולפ"ז רב עינא סבא ורב עוירא סבא היו יפים ביותר מצר השורש שלהם, כאשר מצינו יופי גדול ביוסף הע"ה, וברבי ישמעאל בן אלישע ע"ה:

שם. דאגיירא ונסבה יהושע:    הנה מפורש בשער הגלגולים דף מ"ה ע"ב, כי לעוצם גדולת נשמתה היתה ראויה ליהושע ע"ש. ונ"ל הואיל והיתה גיורת וכל נפשות הגרים הם בסוד המלכות, לכך נשאה יהושע שהוא סוד המלכות, כי פני יהושע כפני לבנה:

שם. בני לא הוו ליה אבל בנתא הוו ליה:    נ"ל בס"ד הטעם להורות כי פני יהושע כפני לבנה שהוא נוקבא, אבל מרע"ה שה"ס חמה לא הוליד אלא שני בנים זכרים דוקא. ועוד נ"ל בס"ד הטעם דלא הוו ליה אלא רק בנות, להורות כי בימיו היה לישראל בעוה"ז דין בת דאית לה עישור נכסי בלבד, לכך לא ירשו בימיו אלא רק שבעה עממין, שהם עישור מן שבעים אומות, אבל לעתיד יהיה להם דין בן שיורש הכל. ועוד נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בחומת אנך בשם מהרח"ו ז"ל, דרחב היתה גלגול אשת פוטיפר, ויהושע היה גלגול יוסף הע"ה, ולקחה לאשה, וכתב שם שבזה ניחא מאמר רז"ל שאמרה ליוסף הע"ה, שהיא רואה באצטגנינות שלה שהוא נזקק לה, ובאמת ראתה על גלגול השני ולא ידעה, עכ"ד יע"ש, וידוע שיוסף הע"ה לא הוליד בנות, ולכך יהושע שהיה גלגולו הוליד בנות דוקא להשלים מה שחסר בראשונה. ועפ"ז פרשתי בס"ד רמז הכתובים ביהושע, ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וכו' ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר עתה עומד עליו קודש הוא, ונראה שרמז לו המלאך דבר אחד לפי דרכו בענין נשואי רחב, שהיתה גלגול אשת פוטיפר והוא היה גלגול יוסף הע"ה, ובגלגול הקודם הוא נעל הפתח בפניה שלא רצה להזקק לה, ובא לרמוז לו עתה לא ינעול בפניה אלא ישאנה, כי אדמת קודש היא בגלגול זה. וז"ש ויהי בהיות יהישע ביריחו ששם יושבת רחב וישא עיניו וכו' וחרבו שלופה בידו, רמז לו בחרב על רחב שהיא בהפוך אתאן חרב והראהו שלופה בידו, רמז לו שעתה נשלפה מכוחות הטומאה ונטהרה, ואמר לו של נעליך מעל רגליך פירוש אבר התשמיש מכונה בשם רגל, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסיק רד לביתיך ורחץ רגליך, וא"ל מקודם נעלת וגדרת כנגד אבר התשמיש לבלתי תבא על אשת פוטיפר, אך עתה בגלגול זה תסיר אותו המנעול שעשית, ותפתח הפתח כנגד אבר התשמיש וקרב אליה, יען כי עתה זה המקום אשר אתה עומד עליו בזווג אדמת קודש הוא, שנטהרה ונזדככה מן הסיגים, ויעש יהושע כן שלקחה לו לאשה:

דף טו עמוד א[עריכה]

ת"ר ארבע נשים יפיפיות היו בעולם}} נראה כונתו לשבחם לענין הצדקות דאע"פ שהיו יפיפיות גדולות היו צדקניות. ולמאן דמעייל ושתי בא להגיד עוצם הנז' דאע"ג דושתי היתה מן יפיפיות שבעולם, עכ"ז נתן הקב"ה חן לאסתר יותר ממנה. אך קשה הול"ל יפות ולמאי אמר יפיפיות. ונ"ל שבא לרמוז יופי כפול בתואר ובמראה, וכמ"ש יפת תואר ויפת מראה, ושו"ר ביאור זה במפרשים ז"ל. ועוד נ"ל בס"ד נקיט יפיפיות, יופי כפול בבחרותם ובזקנותם, שלא הכחישו יופיים מתחלה וט"ס. ובזה נתרצה קושיא אחרת דמקשין העולם, אמאי לא חשיב יעל ומיכל. ובזה ניחא, דכאן חשיב אותם שהיה להם יופי כפול שוה בזקנה ובבחרות, אך יעל ומיכל אע"ג דהיו יפות הרבה, קים להו לרבנן דבזקנותם נשתנה יופיים כדרך כל הארץ, ולא הוה בהו הפלאת הטבע הזה, שגם בזקנותם יופיים שוה כבבחרותם.

והנה התוס' הקשו אמאי לא חשיב חוה, דאמרו בגמרא דבתרא שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, ותרצו דלא חשיב אלא הנולדות. והגאין חיד"א ז"ל בשמחת הרגל בפ' אבן מאסו הבונים, הביא תירוץ אחר דאע"ג דחוה היתה יפה מאד, מ"מ אדה"ר בעלה היה יותר יפה ממנה ולא נחשב יופיה לגבי דידיה כלום יע"ש. ונראה דאשתמיט מנייהו דברי רז"ל ‏[4] דאמרו חוה היה יופיה יותר מאדה"ר, עד שלא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו. ורבינו האר"י ז"ל נתן טעם לדברי רז"ל אלו ע"פ הסוד בשער הכונות דרוש ואי'ו דר"ה דף צ"ו יע"ש. ויש להדחק ולומר דהיה זה קודם החטא, אבל אחר החטא נתמעט יופיה מן יופי אדה"ר, והיה הוא יפה יותר ממנה. ולקושית התוספות נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגיטין דך נ"ט, מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והא הוה יהושע הוה אלעזד, והא הוה אלעזר הוה פנחס, והא הוה פנחס הוה זקנים והא הוה שאול הוה שמואל. והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן, והא הוה דוד הוה עירה היאירי, והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן ע"ש. ולכן גם הכא י"ל קי"ל לרבנן דאותם ארבע יפיפיות לא היה בדורם דומה להם, והן יחידות בעוצם היופי, אך יעל ומיכל היה בדורם נשים יפות כמותם, וכן בזמן רבקה הות רחל, ואע"ג דרבקה קודם כמה שנים כולהו שני בעינן, ובסוף ימיה של רבקה הות רחל ובזמן שהיתה רחל היתה ג"כ רבקה ולכך לא חשיב להו אע"ג דנזכר בתורה בעוצם יופיין להדייא:

שם. רחב בשמה:    נראה הכונה כשמזכיר שמה בדרך חיבה שיודעה ומכירה ולבו נוטה אליה, ויעל היה לה קול נעים מאד, ובעת שהיא מדברת יהיה לה חן יותר ביופיה מחמת קולה. ואביגיל היה לה יופי גדול אשר היודעה ולבו נוטה אליה כל עת שהוא זוכר אותה, שהוא מצייר אותה בלבבו תתעורר בו תאות הזנות. וכל זה רק לאותם שלבם נוטה לנאוף. ומיכל לא היה לה יופי כאביגיל, שתתעורר תאות הניאוף בלב המנאפים אפילו אם זוכרים אותה בלבבם, אלא בראייתה ממש, כי רק אם יראו אותה בחוש הריאות אז פועלת הראיה תאות הניאוף, ובודאי נשים צדקניות אלו היו מסתירות עצמן מעמא דארעא הנוטה לבבם לניאוף, כדי שלא יבואו לידי מכשול, ואם בהכרח יהיו נראין לפני אנשים כשרים, לא יבואו אלו לידי מכשול:

שם. מאי אמר:    י"ל בשלמא לגרסא דגרסי מאי נעשה, לכך הביא זה על פסוק ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, אבל לגרסא זו דמאי אמר, הול"ל שאלה זו על פסוק ויזעק זעקה גדולה. ונ"ל בס"ד דשאלה זו אין לה מקום דהא כתיב בעשו ויזעק זעקה גדולה ומרה האם שאול ישאלון מאי אמר, וכן בישראל כתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ולא שאל מאי אמור, דזה מובן מעצמו דודאי אמרו קובלנא על צרתם, ורק כאן דקאמר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ש"מ דהוא ידע דבר חדש שלא ידעו אחרים, דהגזרה כבר נודעה לכל, וכן ארז"ל בעל החלום הגיד לו, ולכך שאל על זה החידוש שנודע לו דוקא ולא לאחר מאי אמר, האם גילה ופרסם מה שנודע לו בדברי צעקתו, או אם אמר דבר סתום, והשיב רב אמר גבה לבו של המן מאחשורוש, פירוש נודע לו דאחשורוש לא מכר אלא הזכרים הגדולים לפי חשבון עשרת אלפים ככר כסף, והוא זייף וכתב להשמיד את הכל גם טף ונשים, ונמצא שזייף, וצעק מר על הזיוף והעול אשר עשה המן שבזה יש פ"פ לטעון כנגדו ולסתור כל מעשיו, מאחר שעשה בזיוף, וכל דבטל מקצתו בטיל כולו וז"ש גבה לב המן שהוסיף מלבו יותר ממה שעלה בלב המלך. ושמואל אמר גבה מלכא עלאה וכו' פירש ידע את כל אשר נעשה למעלה שקטרגו המקטרגים ונכתב גז"ד, אך טען ואמר דמוכרח לבטל הגזרה אע"פ שהם חייבין, יען כי עתה יאמרו הגוים גבה מלכא עלאה וכו', ויהיה חלול השם בדבר, וכמו ענין טענה של מרע"ה שטען למה יאמרו מצרים וכו' וכן אמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול. וע"ד הסוד נ"ל בס"ד גבה מלכא עילאה וכו' פירוש לא השפיע התפארת שהוא מלכא עילאה במלכות שהיא מלכא תתאה, ולכן היתה שם עת צרה לישראל:

שם. ותתחלחל רב אמר שפרסה נדה. ושמואל אמר שהוצרכה לנקביה:    קשה בין לרב בין לשמואל למאי הוצרך ללמדינו דבר זה במקראי המגילה, שנאמרו ברוה"ק. ונ"ל בס"ד להגדיל הנס, יען כיון דפרסה נדה שראתה דם הרבה כמ"ש מאד, אז כפי הטבע תכחיש יופיה באותו היום, כי אדמימות היופי יבלע בתוך גופה ולא יתראה בה אדמימות, ועכ"ז היה לה חן גדול ביופיה לפני המלך שהושיט לה שרביט הזהב, וכן למ"ד הוצרכה לנקביה נמצא נעשה לה שלשול הרבה מדכתיב מאד, וגם זה הרבוי מכחיש היופי, ועכ"ז נשאה חן רב ביופיה. ועוד נ"ל בא להגיד שנעשה לה ד"ז בהשגחה מן השמים, שבזה לקחה הקליפה חלקה כעין חלק מים אחרונים, הן בפריסת דם נדה, הן בצואה של ניקוי הגוף, ובזה נשתתק כלב הנובח ולא עשה קטרוגים:

שם. שחתכוהו מגדולתו ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו:    נ"ל בס"ד דלא פליגי אלא שמואל בא לפרש דברי רב כי יש פקיד על עניני חוץ בדבר המלכות הנוגע לבני המדינה, ויש פקיד על עניני המלך בביתו שקורין מאבי"ן ודניאל ע"ה היה תחלה בימי כורש ודריוש פקיד בשתי שררות אלו של פנימית הנקרא מאכי"ן ושל חוץ הנוגעין לבני מדינת המלך ושאר מדינותיו, ואמר רב שאח"כ חתכוהו מגדולתו, שלא הסירוהו מן השררה לגמרי אלא חתכו שררתו, מה שהי' שר בפנים ובחוץ. ובא שמואל לפרש שלא הוסר אלא משררה של לפנים הנקרא מאבי"ן, אבל עדיין דברי מלכות שהוא עניני חוץ נחתכין על פיו.

ועדיין צ"ל מנ"ל לפרש זה על דניאל. ונ"ל בס"ד דדייק לה מדכתיב ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה, דקשה למה ליה למימר ותקרא והול"ל ותאמר אסתר להתך, כיון דאמר אשר העמיד לפניה, נמצא הוא מצוי אצלה ואין צריך לקראו מבחוץ, אלא ודאי דאע"ג שהעמידו לפניה אותה שעה לא היה עומד לפניה, אלא היה במקום אחר וקראה אותו. וקשה כיון דהדבר נחוץ לה מאד, למה לא שלחה הדברים למרדכי עם סריסים המצוים לפניה אותה שעה, עד שהוצרכה לקרוא להתך מבחוץ, אלא ודאי התך זה דניאל, ודבר סתר זה לא רצתה שיתגלה לפני סריסים שאינם ישראל, ולא האמינה אלא רק בדניאל קדוש אלקים, והוכרחה לקראו מבחוץ, ולשלחו למרדכי שיגיד לה הנסתר הזה, כי הבינה מדעתה דענין זה שעשה מרדכי הוא נוגע ליהודים, ואיך תאמין באחר זולת דניאל:

שם. מכאן דאין משיבין על הקלקלה:    עיין מהרש"א ז"ל. ולא הי' צריך לזה, דאפילו אם יחושו ליכא בהו האי מלתא, דהם לא היו שלוחי מרדכי, ואין דבריהם נקראים תשובה אלא הם שלוחי אסתר מחדש, ובודאי דניאל עשה התנצלות לעצמו, ובקש מאסתר שתשלח אחרים מטעם זה:

שם. כך אובד ממך:    אע"ג דכתבנו לעיל שהי' משמש עם השידה, ולכן גם עתה תעשה ענין השידה, עכ"ז כיון דבגלוי היא הולכת מרצונה אליו היא נאסרת על מרדכי אע"ג דאינו משמש עמה, אי נמי היא חושבת שתבקש ממנו על דבר זה בעת שתראה ממנו מציאות חן ביותר מאד, וחשבה שמא כשיראנה יבקש לשמש עמה, ובעת תשמיש יגבר החן ביותר, שאז תבקש ממנו על ההצלה ולא ישיב פניה, לכך חשבה שאם יבא לשמש עמה עתה לא תניח השידה במקומה, שאם ישכב עם השידה מי יבקש ממנו בעת התשמיש שגובר החן מחמת גבר תאותו בה:

שם. אדם שופת קדרה:    עיין רש"י ורד"ק בירמיה. ונראה תלמודא הכא סמך על סוף הכתוב מעלה נשיאים מקצה הארץ, והעבים הם המקבלים המים כקדרה:

שם. כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:    י"ל היכא משמע מהאי קרא. ונ"ל בס"ד די"ל למה לא הלך מרדכי הע"ה הוא בעצמו להגיד למלך, אך הענין כי ראה ברוה"ק שדבר זה נעשה עתה כדי לאכול פירותיו בזמן אחר לעת הצורך ואם היה הוא בעצמו מגיד למלך ודאי היה משלם לו גמול טוב תכף ומיד, ונמצא פרי הדבר הזה היה נאכל עתה, ובאמת הוא ידע ברוה"ק שצריך להיות שמור לעת רחוק, לכך התחכם שאסתר תגיד למלך ובודאי שיכתב בספר על שמו, אך המלך כיון שראה דבר זה יצא מפי אסתר, תולה הצלתו בה ולא ישום לבו לדעת ולהבין מי הוא זה המגיד לאסתר כדי לשלם לו גמול טוב, כי יטרד בשמחת הצלתו ולא יעלה בלבו אלא רק אסתר שהגידה לו דבר זה והצילתו מן הטוב, אך מאחר שבספר נכתב על שם מרדכי כאשר הגידה אסתר בשמו, אז הוציא הדבר זה פריו לעת הצורך, ונסתבב ממנו מפלת המן והצלת כל ישראל שנגאלו מצרתם, ואיך יצא הפרי הזה שעשה גאולה לישראל אם לא היתה אסתר מגדת הדבר בשם מרדכי, שעי"כ נכתב בספר בשם מרדכי, ונמצא האומר דבר בשם אומרו יסובב מזה גאולה לעולם. ונראה שאותיות השם שמזכיר בפיו יהיו צינורות לקבלת השפע של גאולה.

נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה. ונ"ל בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהי' מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים, שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפ"ז המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות גאוה אשר מאס זה האדם, ויהי' כאן צירוף גאולה ולז"א מביא גאולה לעולם.

או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו ד"ת משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, ונמצא זה האומר דבר בשם אומרו בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו ע"פ הקבלה וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל ה"ז בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמ"ש רז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי', והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן האומר דבר בשם אומרו שנמצא מאמין בדברי קבלה הנז' מביא גאולה לעולם:

שם. ושמואל אמר עורקמא דמיא עבר:    הא דלא ניחא ליה לשמואל לפרש הכתוב כדברי רב שהוא מרווח טפי, כי באמת לכ"ע התענו ביו"ט נ"ל בס"ד דקשיא ליה למה מייחש זה למרדכי, והלא לא הוא לבדו התענה, אלא אסתר וכל ישראל התענו, ואם קאי על הגזרה שגזר תענית, לא ממנו יצאה גזירה זו תחלה, אלא מאסתר יצאה שגזרה וצומו עלי וכו', לכך ניחא ליה לפרש עורקמא דמייא עבר שדבר זה קאי עליה בלחודיה:

שם. שכל גנזיו של אותו רשע חקוקים לו על לבו:    נ"ל בס"ד הכונה שהיה לו כח הזכירה שיודע באוצר זה כו"כ תיבות יש בו, ובכל תיבה כו"כ מיני כספים וזהובים יש פה, וכן באוצר שני ושלישי ויותר, וכן כו"כ אבנים טובות ומרגליות יש לו בבית גנזיו, וזוכר משקל כל או"א מהם, באופן שלא היה צריך לרשום כל זה בפנקס למשמרת, ואמר להם שזה כח הזכירה החרות על לבו איננו שוה לו, כי בעת שרואה את מרדכי היהודי יתבלבל ויסתלק ממנו כח הזכירה, שלא יוכל לזכור חשבון בית גנזיו כאמור, ונרמז בתיבת זה רת זכרון הנכסים או זכרון המנין:

שם. זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזביטי:    נ"ל בס"ד זה מרדכי בא בטענה של פרוזבולי, שאם יוכיחו את מרדכי ויאמרו לו למה נתגרית בהמן וגרמת צרה לישראל, שאם היית קם מפניו ומשתחוה לו כשאר שרי המלך ועבדי המלך, לא היה מתמלא חמה להצר את ישראל, הנה אז מרדכי יבא בטענה ותשובה להשיב על תרעומת זה שמתרעמים עליו, דלאו משום כבודי מנעתי עצמי מלקום מפניו והשתחות לו, אלא בעבור הפסד ממון עצום ורב שהייתי מפסיד בדבר זה, יען כי אני אדון לו שנמכר לי, וכל עושר שלו הוא שלי, ואם הייתי קם מפניו ומשתחוה לו הייתי מאבד זכות זה בידים, שאם אח"כ אבא לתבעו בממון מדין כל מה שקנה עבד קנה רבו יאמר אם אני עבדך איך תקום מפני, ואיך תשתחוה לי, הרי אתה עשית דברים מוכיחין שאינני עבדך, אלא אדון עליך, ועל כן הוכרחתי להזהר שלא אשתחוה לו וגם לא אקום מפניו. וזה המן בא בטענה של פרוזבוטי, שאם יאמרו להמן למה עשית עול זה לכתוב לאבד נשים וטף, שאם האנשים חטאו כדבריך אלה הצאן מה עשו, אין זה אלא מרוע לב, שכונתך להזיק בחינם כשור נוגח וכנחש ועקרב הנושכין בלתי הנאה, אז המן יבא להשיב להם תשובה בטענה זו של פרוזבוטי, לומר היה מוכרח להשמיד את הכל להנאתו, יען שיש למרדכי עליו טענה של מכירתו לעבד, וכל מה שקנה עבד קנה רבו, וא"כ יבא יום ויתבע ממנו כל ממון שבידו ויעשהו עני, לכך רדף אותם לכלות הכל, שלא די לו לכלות האנשים לבד, כי היהודים יורשים זה את זה, ואם היה נשאר אשה אחת או טף אחד היו תובעין אותו ומענים אותו מכח ירושה, לכך הוכרח לגלגל כליה על הכל, כדי שישאר קיים בממון שלו.

ובזה ניחא שהביא על זה דברי רב פפא דאמר דהוו קרו ליה עבדא דאזדבן וכו', והיינו אל תתמה למה חרד המן על ממונו כ"כ מכח תביעה זו של מרדכי והלא עברו ימים הרבה אחר שובם מן המלחמה שהיתה בה המכירה, ומרדכי לא תבע אותו כלל, ונעשה משנה למלך וג"כ מרדכי שתק לו, נמצא לא היה בדעתו לתבעו בדבר זה ומחל לו הדבר הזה וכאלו לא היה כלל, לכך הביא הא דרב פפא דאמר הוו כולהו אינשי קרו ליה הכי גם בזמן היותו משנה למלך, א"כ דבר זה מפורסם בלשון כ"ע ונודע לכל וקלון לא נשכח, ולכך חרד על זאת. ונ"ל בס"ד הא דקרו עליה האי לישנא דטולמי, כי המן מספרו טולמי ולכן היו מגנים אותו בטולמי הרמוזה בשמו, ונמצא נתחזק דבר זה בקולן של בני אדם ביותר עד שאין צריך להוציא מרדכי את השטר לתבוע בו, אלא קלא דאינשי בלבד מספיק לו וגבר ישראל:

דף טו עמוד ב[עריכה]

ע"ב. עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק:    נ"ל בס"ד דנרמז זה באותיות שהם למעלה מן אותיות צדיק, שהם פ"ג ט"ץ שעולה מספרם קפ"ב, כמנין שבעה הויו"ת של שבעה ספירות הבנין, שהם חג"ת נהי"ם, שבכל ספירה יש הוי"ה אחת ובהם היא הנהגת העולם, וזה הרמז נרמז בראש צדיק אחד. ועוד יש רמז בראש צדיק שני שהוא ג"כ מספר קפ"ב, שרומז אל שני שלובים של הוי"ה אדנ"י, ושל אדנ"י הוי"ה, שעולת מספרם קפ"ב. וז"ש עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שהם צדיק עליון וצדיק תחתון, שכל אחד יש רמז בראשו על שמותיו יתברך:

שם. לעושים צביונו:    פירוש רצונו כמ"ש הערוך על מאמר מעשה בראשית לצביונם נבראו שהוא ר"ל לרצונם. והכונה כאן דאין עושין המצות בשביל שהשכל מחייבם, או מצד חיוב הנימוס ודרך ארץ, אלא עושים לקיים רצון הבורא יתברך. ומ"ש למצפין תפארתו, פירוש אין מצפין שילום שכר מן המעשים טובים לעצמן אלא מצפין תפארתו, שע"י מעשה המצות יתוקנו העולמות ויבנה בהמ"ק ותתגלה מלכותו יתברך שזו היא תפארתו יתברך:

שם. יכול לכל:    פירוש אפילו הצדיקים שיודעים ערכם וערך מעשיהם הטובים, שאין בהם ענוה גדולה שיהיו נבזים ונמאסים בעיני עצמן, כמש"ה נבזה בעיניו נמאס, לז"א ת"ל לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשירים, ר"ל עניו מאד, שנמאס בעיני עצמי, שחושב עצמו כמו השיורין שהאדם משייר בקערה אחר אכילתו, שהם נמאסין לכל, ולא יאכלו השיורין אלא רק הפחותים שהם העניים והמשרתים שבבית, או כמו שיורי פתילות ושיורי בגדים שהם דבר מועט, שנזרקין ואינם חשובין כלום, כן זה הוא רואה עצמו נמאס ואין לו חשיבות כלל, וזו היא ענוה גדולה:

שם. זה הדן דין אמת לאמיתו:    פירוש יש דן דין אמת כדי שיתכבד ויתפאר בכך בעיני העולם, שיאמרו זה דיין אמיתי וישר אשר לא ישא פנים, ונמצא זה אינו עושה לשמה, אך העושה לשמה הוא דן דין אמת בשביל האמיתות, שצריך לאהוב האמת ולא בשביל שיכבדוהו:

שם. זה המתגבר על יצרו:    נ"ל בס"ד למעלה מן אותיות יצר יש אותיות קפ"ט, שהוא מספר ג"פ ס"ג, רמז לתשובה עלאה שהיא בבינה ששם בחינת שם ס"ג, שצריך האדם לעשות תשובה מעלייא לחטאים ולעונות ולפשעים, וכל תשובה מהם היא בסוד שם ס"ג, הרי ג"פ ס"ג מספר קפ"ט הנרמז למעלה מן יצר. וזהו מתגבר על יצרו, שמתגבר לעשות שלשה מיני תשובה עליונה, הרמוזה באותיות שלמעלה מן יצר. או יובן בס"ד, למעלה מן יצר יש אותיות קטף, כי יצה"ר קטף מן האדם חלקים מן נשמתו, וצריך האדם להתגבר על אותו החלק שקטף היצר ממנו לחזור ולזכות בו, וז"ש מתגבר על יצרו שמתגבר ליקח אותו החלק הטוב שקטף ממנו היצר, שהוא רמוז למעלה מאותיות יצר:

שם. משיבי מלחמה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה:    י"ל למה קראם משיבי מלחמה, והול"ל עושי מלחמה. ונ"ל בס"ד הכונה, למשל אתו בית שמאי ובית הלל ועבוד מלחמה זע"ז בד"ת, וסוף דבר מסקנתא דמלתא הוה כבית הלל ושקטה המלחמה, ואחר ששקטה אתו רבנן בדור אחר וחזרו ונלחמו באותה המסקנא, זה אומר בכה וזה אומר בכה, נמצא אלו השיבו המלחמה למקומה, וגם באותו הדור הוה מסקנא דמלתא ושקטה המלחמה ואתו רבנן בדור אחר ופלפלו באותה המסקנא והשיבו המלחמה למקומה, וכן עזה"ד, ולכן קרי להו משיבי מלחמה שנושאין ונותנין בדור זה במלחמתה של תורה שהיתה בדור שלפניהם:

שם. וגם אלה ביין שגו:    נ"ל דקאי זה על קטרוג שנהנו מסעודת אחשורוש, ששתו שם סתם יינם, ופקו פליליה קאי על קטרוג השתחויה לצלם שדינם לרדת לגיהינם, ויהיו נידונין שם בצואה רותחת, ולכן דריש אין פקו אלא גיהנם, כי פקו מספר קלון שהוא דין צואה רותחת בגיהנם לעובדי ע"ז, וכמ"ש ע"פ מלא פניהם קלון. גם עוד דריש פקו על גיהנם, ששם משכן הקליפה אשר תדמה עצמה כקוף בפני אדם, וזהו פקו בהפוך אתוון קוף גם שם עומדין מלאכי חבלה שכל אחד נקרא אבן נגף כמנין פקו, וזהו פקו פלילה שהדיינים שלהם שמדינים אותם שם הם פקו מספר אבן נגף:

שם. שמא אתה דן שוגג כמזיד:    נ"ל בס"ד כונתה על כניסתה לבית הצלמים שנכנסה בשוגג, שלא ידעה שיש שם צלמים, כי מימיה לא נכנסה שם ולא ידעה זאת. או יובן הכונה באה להמליץ טוב על ישראל, בראותה שנסתלקה ממנה שכינה ביום זה שהוא יום תענית שלה, שהתענית בשביל קטרוג סעודת אחשורוש שהיה על ישראל, ולכך המליצה טוב עליהם, כי ודאי אלו שהלכו לסעודה הם המון העם, ולא היו בעלי תורה, ונאמר ולבית יעקב חטאתם דהמון העם נידונין כשוגגין, מכח חסרון ידיעה, וגם כי היו אנוסין מן תאות חומר היצה"ר שגברה בהם:

שם. אחד שהגביה צוארה:    נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהיושב בתענית נזון ממוחין דקטנות שהם שמות אלקים שרמוזים במספר תענית, ואין לו אורות דגדלות שהם הויו"ת, וידוע כי מוחין דקטנות הם בצואר ולז"א שהגביה צוארה, דאע"פ שהיא היתה בתענית שאין לה אלא רק אורות דקטנות שהם שמות אלקים שהם בצואר, העלה אותה ממוחין דקטנות להיות נזונת ממוחין דגדלות גם באותו היום, ועי"כ הצליחה במעשיה:

שם. עד חצי המלכות ולא כל המלכות:    נ"ל בס"ד אות וא"ו של מלכות אינו יוצא במבטא, ועל כן חצי הראשון של מלכות הם אותיות מ"ל שהם מספר שני הגלות דחרבן בית ראשון, וחצי השני הם אותיות כ"ת שבהם רמוז בנין בית שני שעמד ת"כ שנים, ולז"א עד חצי המלכות, שהוא יעשה דבר שמקיים רמז חצי המלכות, שרומז על חרבן וגלות להשלימו, ולא כל המלכות שהוא חצי השני ג"כ שרומז לבנין בית שני, שלא יעשה דבר שיהי' בו קיום לבנין הבית, ואע"ג דאיהו לא ידע מאי קאמר, השר משים בפיו דברים אלו:

שם. כדי שיהי' מצוי לה בכל עת:    נ"ל הכונה כדי שיהי' לבו בטוח מצידה, שלא יחוש על עצמו להכין לו בית מנוס לברוח, אם יראה שמתעוררת עליו באיזה דבר:

שם. אר"ג עדיין צריכין אנו למודעי:    פירוש הטעם שלי שאמרתי בשביל שהי' מלך הפכפך, צריך להטעימו בטעם שאמר המודעי, דקנאתו במלך קנאתו בשרים, דחששה כיון דהמלך הפכפך אפשר שיהפכו אותו השרים בעצתם נגד הדברים אשר תדבר בהם ברעה על המן, ולכך קנאתו כדי שישנאוהו, ואז גם הם יחזקו דבריה ולא יניחו את המלך להתהפך ולחזור בו:

שם. אולי ירגיש המקום ויעשה נס:    נ"ל בס"ד הצלת ישראל באתערותא דלתתא תהי' בנס הקרוב לטבע, ולא יהי' בנס פלאי מאד, אך הצלת ישראל באתערותא דלעילא תהי' בנס פלאי מאוד, וכאשר היה ביצ"מ שהיתה באתערותא דלעילא, והיתה בנסים נפלאים, ולכן אסתר היתה רוצה שלא יעשו השתדלות בתחתונים כדי שתהי' הצלת ישראל באתערותא דלעילא כמש"ה ואביט ואין עוזר וכו' ותושע לי זרועי, ולז"א אולי ירגיש המקום ר"ל שתהי' ההצלה באתערותא דלעילא, ויעשה נס ר"ל הצלה בדבר פלאי שיהי' נקרא נס אצל הכל שלא יהי' דבר קרוב לטבע:

שם. פחים טמנה ללכדו שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח:    נ"ל בס"ד שי"ן דשלחן במלואה היא אותיות שני, ואותיות לח"ן דשלחן הם מספר פח, נמצא בשלחן רמוז שני פח, ולכך הזמינתו שני ימים לעשות לו בהם שני פח. ונ"ל הטעם בשני פח כי הם עשו תענית כדי לעשות בירור נ"ק מן הקליפה להכניעה ולבטל כוחה לצורך השעה, והזמינה את המן שהיה עיקר בקליפה לתת בזה לסט"א מתנה מועטת, כדרך מתנת השעיר ביוה"כ, וכדרך מים אחרונים:

שם. מבית אביה למדה:    נ"ל בס"ד מבית אביה הוא שאול שהי' הגדול שבמשפחתה, כשרצה להרוג את דוד הע"ה, המתין עד יום ר"ח שיבא אצלו לסעודה לאכול לחם על שלחנו ואז יהרגנו וטעמו הי' ג"כ ע"פ טעם זה שאמר הכתוב אם רעב שנאך האכילהו לחם. אך רש"י ז"ל פירש שמעה התנוקות קורין כן, ופירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו כונתו לומר בית אביה על מרדכי דכתיב לקחה מרדכי לו לבת, ושמעה קול התינוקות שהיו בבית מרדכי אומרים פסוק זה אם רעב וכו' וסמכה לעשות ע"פ הפסוק הזה כדרך שסומכין על התינוק באומרם אליו פסוק לי פסוקך, עכ"ד נר"ו:

שם. רבא אמר לפני שבר גאון:    נ"ל בס"ד דידוע המן נצלב על ידי שלשה עונות שנסדרו עליו בזא"ז, הא' מ"ש אסתר כי נמכרנו אני ועמי וכו', ועון זה לבדו לא הי' בו סיפוק לגזור עליו צליבה, אלא רק הועיל שבערה חמת המלך בו, אח"כ תכף נתגלגל עון והמן נופל על המטה שא"ל הגם לכבוש את המלכה וכו', וגם זה לא הספיק לעשות לו צליבה, אלא רק הבעיר החימה ביותר, אח"כ נזכר עליו עון שלישי אשר הגיד חרבונא גם העץ אשר עשה המן למרדכי וכו', ובזה נגמר דינו לצליבה שאמר תלוהו עליו, נמצא צליבתו נעשית בצירוף הזכרת שלשה עונות, וז"ש לפני שבר גאון קרי בה ג' און ר"ל נתגלגל ג' און עליו, עד שנשבר לגמרי:

שם. שני אמות הי' והעמידו על י"ב:    נ"ל לפ"ז הנס נעשה בעשרה אמות, לרמוז זכות עשרת הדברות הגין. ומ"ד על ט"ז, הנס נעשה בי"ד אמות, רמז זכות דוד הע"ה הגין, כי הוא הי' סיבה לביאת מרדכי שלא הרג את שמעי, וכמ"ש חז"ל. ומ"ד כ"ח הנס הי' בכ"ו אמות, כמנין שם הוי"ה שפועל בנסים למעלה מן הטבע. ומ"ד כ"ד הנס הי' בכ"ב אמות, על ידי זכות כ"ב אותיות התורה. ומ"ד ששים הנס הי' בנ"ח אמות, כנגד יחוד התפלה שהוא מספר ח"ן, וכנגד מספר אזן ששמע הקב"ה תפלתם, ונתן לה חן, וגם הוא מספר כבוד ה' שנגלה כבוד ה' בדבר זה. ומ"ד מאתים הנס הי' בקצ"ח, כמנין ב"פ סגו"ל שהוא סוד החסד שזכו לחסד באתגלייא וחסד באתכסייא. והנה בודאי כל דברי חז"ל אמת, וכולהו הוו, דתחלה נמשך עד י"ב ואחר רגע קטן כממריה נמשך עד ע"ז, ואחר רגע קטן נמשך עד כ"ד, וכעזה"ד, ונמצא נעשו בו ששה נסים רמז שהגין זכות תורה שבעפ שהיא ששה סדרים. ולגרסת עין יעקב הם חמשה רמז לזכות תורה שבכתב שהיא חמשה ספרים:

שם. עשרה מתו ועשרה נתלו ועשרה מחזירים על הפתחים:    קשה למה לא הרגו וכלו את אלו העשרה, ועוד למה היה להם עונש זה של עניות ולא עונש קשה יותר שיהיו מצורעים. ונראה דבלא"ה יש להתפלאות למה הוצרך המן לספר לשר"ץ אשתו ואוהביו מספר בניו וכי הם אינם יודעים כמה בנים יש לו. ונ"ל בס"ד כי המן היה מנאף עם נשי השרים בסתר והוליד ממזרים, ואלו העשרה היו ממזרים מנשים של השרים, ולא היו מכירים בהם שר"ץ אשתו ואוהביו ולא שום אדם בעולם, ואותה שעה גילה לאוהביו ולאשתו שכ"כ הוא מוצלח בעניינו שהוליד עשרה בנים ממזרים מנשי השרים הגדולים, ושום אדם לא ידע בו ועודם הם קיימים, והם פ' ופ', והגיד להם שהוא מצליח ברע שיעשה, ולכך חישב שגם ברעה שיעשה למרדכי יצליח. ובזה מובן הטעם שהיו העשרה בנים אלה מחזירים על הפתחים, כי אלו העשרה היו חשובין בנים לבעלי אמותם שהיו שרים גדולים, ועתה שגילה המן עליהם שהם בניו, אז ידעו אותם השרים דאלו הם ממזרים, ובני המן הם ואינם בניהם, ואז גרשום מביתם ערומים והוכרחו להיות מחזירים על הפתחים כדי לאכול, כי מי יפרנסם שנעשו עניים מרודים כי נתגרשו מביתם ערומים.

ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר דח"א שהיו שבעים וח"א שהיו ר"ח. והנה בודאי כל אחד מן החכמים היתה קבלה בידו מרבותיו על דבר זה, וקשה איך יהיו חולקים במציאות. ובזה ניחא דעל בנים הגלויים הנולדים משר"ץ אשתו ליכא פלוגתא, וכל דברים אלו קאי על אותם בנים הממזרים שהיו להמן מנשי דעלמא אשר גילה אותם באותו היום לאוהביו ולשרץ אשתו, וח"א דאותם שנולדו מנשי שרים הגדולים היו עשרה ומחזרים על הפתחים, וח"א שהיו שבעים מאלו הממזרים מחזירים על הפתחים, ושניהם נראה שהם מודים שהי' לו ר"ח בנים ממזרים שגילה אותם באותו היום, אך חד ס"ל שעשרה מהם דוקא היו מחזירים על הפתחים וחד ס"ל שהיו שבעים מאלו הממזרים מחזירים על הפתחים:

דף טז עמוד א[עריכה]

שמשי מוחק וגבריאל כותב:    הדבר יפלא כיון שהיו נקראין לפני המלך איך יוכל למחוק בפניו. ונ"ל ע"פ מ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, שבספר דברי הימים היו נכתבים כל הענינים בפירוש כמו שהם, אך הי' להם ספר אחד שהוא כמו מפתחות לספר דברי הימים הגדול שכותבים בו דברים קצרים, דהיינו ענין פ' ופ' כתיב בדף פ' וכעזת"ד, ובזה הספר של המפתחות היו קורין לפני המלך, אך שמשי הי' יושב בחדר המלך לצד אחד ולפניו ספרי דברי הימים, והקורא קורא בספר המפתחות לפני המלך, וכשרואה מזכרת עניינים דלא שייך בהו דבר שנוגע למלך, אין אומר לשמשי לראות מה כתוב בספר דברי הימים בדבר זה, וכשרואה דבר שיש להסתפק בו שמא יש בו שייכות דשייכי למלך, הוא אומר לשמשי היושב לצד אחר שיראה ענין זה בדף פ' מה יש בו דבר נוגע למלך, כך היו עושין כל אותה הלילה בשביל המהירות, וכשהגיע לדבר זה של בגתן ותרש, הי' קורא לפני המלך בספר המפתחות ענין בגתן ותרש כתוב בדך פ', אז צעק הקורא על שמשי שיראה בדברי הימים בדף פ' מה כתוב בענין זה, ואז שמשי פתח וראה כתוב אשר הגיד מרדכי, מה עשה בעודו רואה בספר במקומו מחק במהירות שם מרדכי, כדי שלא יראה המלך שמרדכי הגיד, ואז הביא את הספר לפני המלך לקרות הכתוב בו, והנה תכף כשמחק שמשי בא גבריאל בדרך נס וכתב שם מרדכי:

שם. א"ל סגי בחדא דסקרתא:    פירוש זה היקר וגדולה אשר אמרתי, הוא אין לו הנאה מהם ואין לו חפץ בהם, כי הוא אוהב ממון, ואם תתן לו חדא דסקרתא או חדא נהרא טוב זה נחשב אצלו אלף פעמים על אותו היקר אשר אמרתי, והשיב עשה לו הא והא:

שם. כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבלי' וסוסיא מיחד בידי' מירתת:    י"ל למאי הוצרך לומר סוסיא מיחד בידי' דמשמע מכח שהי' אוחז הסוס בידו נתפחד מרדכי, ומה שייכות יש לפחד מכח הסוס. ונ"ל בס"ד דכתב הגאון מהר"י ז"ל, שהי' להם בחוקי מדי ופרס, אם המשנה ישאר בזו השררה שבעים יום, יהי' בידו כו חו של מלך להרוג בלא רשות המלך, ובלא רשות הועד, כל מי שירצה, וכתב עוד דהמן נתלה ביום השבעים לשררתו וכמ"ש הפייטן תכלית שבעים נתלה על חמשים ע"ש. והנה מרדכי קודם ששלמו שבעים יום להמן, לא הי' מפחד פן יהרגנו המן, כי א"א להרוג בלא רשות המלך, ובודאי המלך לא יתן לו רשות להרגו בעבור אסתר, כי המלך יודע דמרדכי הי' האומן של אסתר והוא גידלה, ומביתו לקחה המלך, ורק הי' מתיירא פן אחר שבעים יהרגנו בלתי רשות מן המלך, וכיון דאותו היום הי' יום השבעים, יש ספק אס אמרינן מקצת היום ככולו ויכול להרוג באותו היום בלא רשות, או אם צריך שיעברו שבעים שלמים, וכשראה סוסיא מיחד בידי' הכיר שזה הי' סוס המלך שיש בו סימן ידוע לכל, ולכך נתפחד מרדכי שמא בא זה להרגו כי חשב שהוא בזה היום רכב על סוס המלך, ומה ראה המן לרכוב בזה היום על סוס המלך, אלא ודאי המן חשב מקצת היום ככולו ויש לו כח בזה היום ככח של מלך להרוג בלא רשות, ולכך לחזק הדבר ולעשות סימן לכוחו זה רכב יום זה על סוס המלך, לומר יום זה יש לו כח ככח המלך, ולכך כיון שראה סוסיא אחיד בידיה שהוא סוס המלך, נתפחד שמא בא עתה להרגו בלא רשות:

שם. אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרי כספא:    נ"ל בס"ד דידוע הטעם של הקומץ כדי למתק ה"ג מנצפ"ך, כי בקומצו יש חמשה אצבעות כנגד ה"ג מנצפ"ך, וידוע כי הנס שנעשה בצרת המן הי' ע"י מיתוק ה"ג מנצפ"ך, ולכן תיקנו חז"ל נוסח ברכת המגילה בחמשה לשונות של גאולה, והם הרב את ריבינו והדן את דינינו וכו' ולכן זכה מרדכי לחמשה לבושי מלכות, וכמ"ש ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו' ולז"א אתי מלי קומצא קמחא דידכו שיש בקומץ חמשה אצבעות למתק ה"ג מנצפ"ך, ודחי עשרת אלפים ככר כסף, ודא עקא שהחמשה דחי עשרה הרי זה נס פלא:

שם. ורכוב האי סוסייא דבעי לך מלכא:    הנה המלך לא רצה שיביא לו את מרדכי, אך כך נזרק בפיו מן השמים, יען דאותו היום בקש המלך שיבא מרדכי לפניו אחרי שנצלב המן. והא דאוריך עד דסליק מרדכי לצלותי' ולא הפסיקו באמצע התפלה, חשב ודאי עתה מתפלל בעצבון ואין תפלה בעצבון מתקבלת, אך אם אפסיקו באמצע התפלה אז מוכרח שיחזור אח"כ ויתפלל שנית, ואחר שישמע הבשורה טובה ודאי יתפלל בשמחה רבה, ותהי' רצויה מאד:

שם. עייליה איהו לבי בני:    הא דלא המתין על שישלח ויחפש אחרי הבעלים והאומנים, מפני שפחד שמא יחשוד אותו המלך שהוא הטמינם כדי לאחר הדבר, לכך בחר למהר הענין ולעשות הוא בעצמו לצאת מן החשד, וגם חשב בזה ימצא חן בעיני המלך. כי מרחיצו בעצמו בשביל כבוד בגדי המלך. אי נמי ערב לו דבר זה להרחיצו הוא בעצמו, כדי שבזה יהי' הוא למעלה מן מרדכי, ובפרט כאשר עושה לו מלאכה שקורין תרלי"ג, ומטעם זה רצה לספר לו הוא בעצמו:

שם. אזל אייתי זוגא מביתיה:    קשה למה לא שלח להביאו ע"י אחרים. ונ"ל כי זה הזוג הי' מוצנע אצלו כי הוא הניחו בביתו בשביל שממלאכה זו עלה לגדולה, ולכך הי' חביב אצלו אך הי' מצניעו שלא יכירו בו בני ביתו כי בושה הוא לו לומר שהי' ספר, ועוד לא רצה להביאו ע"י אחרים שלא ידעו אפילו בני ביתו שהוא רוצה לגלח את מרדכי:

שם. גחין וסליק:    י"ל בשלמא רחיצה וגלוח צריך להם אומן, וכבר הסתירה האומנים והוכרח לעשות בעצמו, אך הרכיבה למה עשה בעצמו יביא כסא אחד ויעלהו עליו, או יקרא לאחד מן העומדים להיות גחין ויהיה סליק עליה. ונ"ל בס"ד בחר בכך כדי שלא יעשו לו עלילה אח"כ לומר חיסר דבר מאשר אמר, כי הוא אמר למלך והרכיבוהו על הסוס, שיש לפרש דבריו דר"ל זה האחד משרי המלך ואחוזת מריעיו הם ירכיבוהו שיעלה על גבם וירכב, ובתחלה כשא"ל סק ורכב חשב שיתנצל מעלילה זו לומר הוא קדם ורכב אך אחר שא"ל לא יכילנא אם יביא לו אדם אחר או כסא יהי' נתפס באותה עלילה, דהמלך א"ל אל תפל דבר מכל אשר דברת והוא חיסר דבר זה של רכיבה, לכן הוכרח להיות גחין הוא עצמו ולכן בלבושים ג"כ הלבישו הוא בעצמו:

שם. סברה האי דרכיב אבוה הוא והאי דמסגי קמיה מרדכי:    קשה איך חשבה האי דמסגי קמיה מרדכי, וכי אינה מכרת בקולו של אביה. ונ"ל כי מחמת שהי' מכריז בכמה מבואות ניחר גרונו ונשתנה קולו, ונמצא אדרבה הקול הטעה אותה שאין זה אביה, וגם מפניו לא הכירה אותו, כי הוא מחמת בושתו הי' מרכין ראשו ופניו כלפי קרקע, ולכך לא הכירה אותו מפניו כי לא היתה רואה פניו. ומה שחשבה שזה הרוכב הוא אביה, ואיך לא הכירה מפניו שאין זה אביה, נ"ל כי מרדכי הע"ה מחמת שהי' חלוש מתענית של שלשה לילות ושני ימים רצופים, לא הי' יכול לזקוף ראשו וקומתו בהיותו רוכב על הסוס, אלא הוה גחין ונסמך בשתי ידיו על כתפי הסוס, ולכן לא היתה יכולה לראות פניו בהיותה על הגג.

ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר דקאמר תלמודא, והיינו דכתיב וישב מרדכי אל שער המלך, א"ר ששב לשקו ותעניתו. וקשה משמע שבא לחזק מהאי דרשא דר"ש את דברי המאמר שמדבר במאורע שאירע לביתו של המן, ומה שייכות יש לזה בזה, והול"ל והיינו דכתיב והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש. וכפי האמור מובן שפיר, דקשה איך טעתה בתו לחשוב שזה הרוכב הוא אביה, ולא הכירה מפניו שאין זה אביה, אלא מוכרח לומר דהוה מרדכי גחין ויתיב על גבי הסוס מחמת חולשה וקשה כיון דנעשה לו גדולה זו והוא אות להצלתו והצלת ישראל, ודאי הי' מתחזק מרוב השמחה, ואע"פ שהי' בתענית הי' נעשה בו כח מחמת השמחה להיות נזקף, לכך הביא האי דרשא דר"ש ששב לשקו ותעניתו, דש"מ שלא הי' שמח עדיין, אלא עודנו בצער גדול בעבור הצרה של ישראל, ולכך לא נעשה בו כח, ולא פעל בו דבר זה בגופו כלל, אלא עודנו חלוש וגחין מרוב הצער שהי' לו בעבור צרת ישראל:

שם. כשהן יורדין יורדין עד עפר:    נ"ל בס"ד הכונה ירידה של עפר אפשר שיהי' אחריה עליה גדולה, כי זה העפר שהוא הי' תחת מדרס רגלי האדם, יקחוהו ויניחוהו בבנין הכיפה העליונה שהיא למעלה מראשו של אדם וזו האבן שדרס עליה תהי' ככיפה למעלה מראשו. וכשהן עולין עולין עד לכוכבים, כך היא הגרסא. ונ"ל בס"ד, דנקיט כוכבים הפך העפר, כי מספר כוכבים יתר על מספר עפר מספר ש"ח שהוא לשון תפלה כמ"ש רז"ל אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, רמז דע"י תפלה יתעלו מן העפר עד הכוכבים:

שם. דכתיב לפני אפרים ובנימין ומנשה:    נ"ל בס"ד אפרים בנימין מנשה סת המן, רמז שהם מתגברים על המן והוא עקב שלהם. וס"ת עוררה את גבורתך כה"ת שם קדוש שבו ממיתים את שונאי ישראל, והוא ר"ת כל הנשמה תהלל יה וס"ת ולכה לישועתה לנו הה"ו שהוא מספר י"ו נמצא נרמז בס"ת הכתוב הנז' המן תכה י"ו פירוש תכה את המן ביום י"ו לחודש ניסן שבו נצלב המן:

שם. מלמד שהביאוהו בבהלה:    נ"ל בס"ד נקיט לשון בהלה דכתיב בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם, נמצא בניה של רחל נדמו ללהבה, ובהפוך אתוון בהלה, ובא לרמוז שבביאה זו שהביאו את המן שהוא בית עשו שנדמו לקש, נתלית בו הלהבה של בית יוסף שהיא אותיות בהלה להמן, יען כי ביאה זו היא לצליבה שנצלב בה. ובני ידידי נר"ו פירש בבהלה שהביאוהו בעודו מבהל ולכן נסתמו טענותיו. עכ"ד נר"ו:

שם. בתחלה ע"י מתורגמן:    פירוש כאשר הי' מדבר עמה לפני בני אדם יהי' מי שיהי' ידבר ע"י תורגמן, אבל בינו לבינה ידבר עמה, דקשה לומר דעל משכבו יהי' כאלם לא יפתח פיו:

שם. שהיתה מחוה כלפי אחשורוש:    הדבר יפלא איך ס"ד בהכי, ואם כדי שתהרג ותתבטל הגזירה ממילא, כי הי' דרכם לבטל הגזרה אי מית חד מנייהו, הי' לה להמתין לראות מה ישיב אחר ההפצרה, ושמא יחזור בו על ידי בקשתה. ונ"ל כיון שראתה שכיחש, גמרה בדעתה שאין רצונו לעשות בקשתה, ולכך נעל הדלת בפניה ע"י ההכחשה, ולכך נתיאשה ועשתה דבר שתהרג, ואז יהי' מוכרח לבטל הגזרה. ועוד נ"ל בס"ד כונתה לא היתה רוצה לומר לאחשורוש איש צר ואויב, אלא אמרה לו זה המן הרע הוא איש צר ואויב לך, והיא לא רוצה לומר לך בפירוש, אלא אמרה אותה ברמז בתנועת ידיה, שאמרה איש צר ואויב והראתה בידיה עליו, כלומר הוא צר ואויב לך, והמלאך סטר ידה כלפי המן כדי שלא יטעה אחשורוש ויבין שעליו אומרת איש צר ואויב:

שם. דפקדינן המן:    קשה איך יאמרו שקר ח"ו. ונ"ל לא אמרו בפירוש פקדינן המן, אלא השיבו דבר שיהי' הוא חושב שאומרים פקדינן המן, דהיינו כשאמר מי צוה שתעשו כך הם צעקו המן המן, וכונתם קריאה בעלמא שקוראים אל המן, והוא חשב שדבריהם הוא תשובה על שאלתו, שכונתם לומר פקדינן המן. אי נמי לא הי' שם מלאכי השרת ממש, אלא כך נדמה לו כמו מראה החלום, ונשמע לאזניו קול זה דפקדינן המן, ולא הי' קול זה מן המלאכים, וכמו שתמצא לפעמים בבני אדם שישמיעם הדמיון דברים, ולא הי' כלל דברים, כי מאחר שהוא הי' מחשב אותו עת בהמן לכך הדמיון הקיש באזניו דברים אלו, ולעולם מה"ש לא דברו כלום:

שם. אקני בושתי וקטלה:    הגאון חיד"א ז"ל הביא דברי הרב עיון יעקב ז"ל שכתב, לא מצינו שהרגו את ושתי אלא לקחה המן לשפחתו. והקשה עליו שהוא הפך דברי רז"ל והן אמת בפסוקים לאו מפורש זה, אך בדברי רז"ל מפורש בכ"מ שנהרגה ואיך יאמר הרב דבר שהוא הפך דברי רז"ל בכ"מ, ואם מצא איזה מדרש בזה הי' לו להביאו, מיהו מה שחשב הגאון חיד"א בספרו מראית העין, שכונת הרב עיון יעקב לומר שלא נמצא ד"ז בדברי רז"ל, אחה"מ זה אינו, דכונת הרב עיון שלא נמצא ד"ז מפורש במקראות של המגילה, ולאו קאי על דברי רז"ל:

שם. כיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח:    נ"ל נקיט לשון בריחה כפי אותיות שם חרבונה, שהוא בהפך אתיון ברחונה, ונ"ל דדייק שהיה באותה עיצה מדכתיב גבוה חמשים אמה, ואיך ידע שיעורו בדקדוק, אלא ודאי היה עמהם ומדדוהו לפניו:

שם. אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל כו':    קשה על הבגדים שפיר תירץ שהגיד להם דשייכא לכולם, אבל על שלש מאות כסף לא תירץ כלום דאכתי יקנאו בו. ונ"ל דמעיקרא בכסף ליכא קנאה, כי אין זה ענין כבוד, ואם הוא רוצה להעשיר לאחיו מה יש להם בזה דהא הם כשקנאו בכתונת הפסים לאו בעבור דמיה אלא בעבור הכבוד שכבדו בה, וכן כאן בבגדים יש קנאה דכבוד, ועל זה שפיר תירץ, כי גלה להם הרמז, והוא על טוב שנוגע לכולם שכל ישראל ניצולו בגדולת מרדכי הע"ה:

שם. כפי כך לבי:    נ"ל שנרמזו הלב באותיות כי שעם הכולל האותיות עולה לב:

שם. בכה על משכן שילה:    מקשים הול"ל על צוארו לשון יחיד ויש לתרץ איידי דנקיט בבנימין צואריו נקיט ביוסף צואריו, כמ"ש בגמרא איידי דנקיטי מצרי נקיט אדומי. ועוד נ"ל בס"ד דאיתא בזבחים קי"ח דאכילת קדשים קלים בשילה היתה בכל הרואה, נמצא בשילה תרי מקומות קנו קדושה שהוא תוך המשכן וחוץ לו, ולכן נקיט צואריו תרי כנגד שני מקומות אלו. ובזה יובן וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו שגם ארצו שילה נתברכה בקדושה. ומה שנקרא מקום המקדש צואר היינו בהפוך אתוון אוצר כי שם הוא אוצר השפע וכתיב נמי ביה הביאו את כל המעשר לבית האוצר ויהי טרף בביתי:

שם. שיגר לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו:    הטעם דנוחה ביין ישן יותר, נ"ל בס"ד כי ביין יש טבע שלא נמצא בשאר משקין ומאכלים, דבכלהו המיושן גרוע ורק ביין המיושן משובח יותר; והנה העולם מרגלא בפומייהו לומר על הזקן בשנים כיון שנזדקן נתעפש, אך באמת זה אינו אלא בזקני עם הארץ ולא בת"ח, ועל כן הזקנים דעתן נוחה ביין ישן, שהוא משובח אצל העולם יותר, דאז אומרים גם אנחנו כל מה שמזקינים משובחים יותר. והרב פתח עינים ז"ל כתב הראשונים ז"ל רמזו יין ישן בגמטריא ת"ל, ורמז לאביו לקיים גזרת ת"ל שנה, שדעת זקנים אברהם ויצחק נוחה הימינו שרוצים בגזרתו יתברך, עכ"ד ע"ש, ודברים אלו צריכין תבלין דלנחומי בעי, ולמה שלח לצערו במספר הגלות, ומה חידש לו בזה. ונ"ל בס"ד דרמז לו אלו שני הגלות של ת"ל שנה אינם מתחילים מעתה, אלא כבר התחילו מלידת יצחק ונעשו יין ישן. ועוד נ"ל בס"ד רמז לו יין שהם הגבורות מתמתק בחמשה פעמים חסד שהוא מספר ישן שדעת זקנים שהם חו"ב שנקראים זקנים נוחה הימינו, ודוק:

שם. תעלא בעדניה סגיד ליה:    נ"ל בס"ד יוסף הע"ה היה בח"י היסוד שנקרא חלד, שהוא לשון כיסוי כמו חלדה, והיסוד הוא כלי צנוע ומכוסה יותר מכל האיברים, ומטעם זה גם הבינה נקראת חלד, כי היא עלמא דאתכסייא. והנה קודם מטה יש אותיות חלד, ולכן באומרו על ראש המטה נרמז על יוסף הע"ה, והמשילו לתעלא כי תעלא גי' ראש והיסוד נקר' ראש הגויה:

שם. עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד:    הא דקרא לכל השבטים בשם נרות, נ"ל בס"ד שם שדי מילואו ת"ק, וידוע ששם שדי הוא ששה צרופים, א"כ בששה צרופים יש ששה פעמים ת"ק שעולה י"ב פעמים נר, ולכן השבעים כל אחד נקרא נר, כי הם נולדו מברכת מלוי שמות שדי. גם קראם בשם נירות לחזק לבם כי הם קרויים נר, והמכבה אותם יכבה נירו שהוא נשמתו הקרויה נר, ע"ד שארז"ל אמר הקב"ה אם תשמור נרי אשמור נירך:

שם. אורה זו תורה:    נ"ל בס"ד אורה רמז לתורה שבכתב ותורה שבע"פ, כי ידוע דתורה שבכתב היא בסוד שם הוי"ה הרמוז באות א' שהוא צורתו וא"ו ושני יודי"ן שמספרם כ"ו, ולכן בעשרת הדברות שבהם כלולה כל תורה שבכתב פתח באות אלף דאנכי, ותורה שבע"פ רמוזה באות וא"ו דאורה, כי תורה שבע"פ היא ששה סדרים, ונשאר אותיות הר, רמז כי שתי תורות קבלם מרע"ה מהר סיני, כמ"ש משה קבל תורה מסיני, ובזה יובן מאמרם ז"ל כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה ממני, והיינו אם לא זכה יתחברו אותיות א"ו של אורה ויהיו אות ז', ואז תהי' אורה אותיות זרה, ולכן עכו"ם שלא קבלו התורה אסורים ללמוד תורה, דעליהם נאמר והזר הקרב יומת, כי אצלם אין אורה אלא זרה, אבל לישראל היא אורה, וכיון שזכו לתורה שבכתב שיש בה חמשה ספרים זכו לשמחה זה יו"ט, כי חמשה בהפוך אתוון שמחה, וכיון שזכו לתורה שבע"פ הרמוזה ג"כ באורה זכו לששון זו מילה שניתנה בשמיני, כי בתורה שבע"פ יש שמונה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ובזה זכו למילה שהיא בשמונת ימים, ובזכות חלק הנסתר של תורה שבע"פ שיש בה שמונה דרגין, זכינו לתפילין שהוא שמונה פרשיות, ביד ובראש שהם מכוסים בבתים:

שם. כמורדיא דלברות:    הכי איתא במציעא דף פ"ז. ופירש הערוך לברות שם הנהר והוא אגם, כלומר צריכה ו' כמו המשוט' של המלחים שמנהיגים בורגיות בנהר הנקרא לברות עכ"ל. ואני אומר זה המשוט של הנהר' הנז' שהוא אגם שאינו שוה בקרקעיתו, שיש מקום עמוק הרבה, ויש שאינו עמוק הרבה. ויש בזה כמה מדרגות, ומאחר שהם רוצים לידע עומק כל מקום ומקום בפ"ע, לכך עושין במשוט ההוא רשימות לסימן, שרושמין לארכו כמה מיני מדרגות, וכשיגיע המים עד רושם זה יודעין כו"כ עומקו, וכשיגיע לרושם אחר ידעו כמה אורכו, וכן עשו רשימות באותו עץ של חמשים, לתלות עשרת בני המן עליו, כדי שישתוו ביניהם חלק כחלק. והא דנפקי נשמתייהו בהדי הדדי בנס הוה שרצה השי"ת לדמותם לעשרה קלפין דנתלבשו בהם, כי אותם שהם ברוחניות נסתלק כוחם ברגע אחד בהדי הדדי:

שם. כל השירות כולן נכתבות אריח ע"ג לבנה:    פירוש שירת הים ושירת דבורה והקשה פתח עינים בשם רבינו ישעיה הגדול ז"ל, והא שירת דוד אריח ע"ג אריח ולבנה ע"ג לבנה, ותירץ דאה"ן עושין כן שלא כדין יע"ש, והוא דוחק גדול. ונ"ל בס"ד דשירת דוד הע"ה היתה ביום הצילו מכף כל אויביו ומיד שאול כמפורש שם, והנה אויביו שהם דואג ואחתופל לא היה להם תקומה שנטרדו מעוה"ז ומעוה"ב, וגם שאול הע"ה בענין מלכותו לא עלתה לו ארוכה, שפסקה מזרעו לגמרי וניתנה לדוד הע"ה ולכן נכתבה אריח ע"ג אריח:

שם. מלמד שבא מלאך וסטרו על פיו:    י"ל סטירה מורה על מניעת דבר, וכאן מה מנע ממנו. ונ"ל בס"ד כי הוא רצה לומר ואבד חמש מאות איש בלשון תימה וכעס, ר"ל לא די שהרגו אלא עשו בהם איבוד לאבד גופם בניוול וגם לאבד ממונם, ובא מלאך וסטרו על פיו והוציא דברים אלו בניחותא וברצון, שאינו מתכעס וקורא תגר עליהם בזה, אלא אדרבה נראה נח לו בכך:

שם. גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות:    הקשה הרי"ף למה לא דייק זה מדכתיב לרוב אחיו ולא כתיב לכל אחיו יע"ש, ותירוצו דחוק מאד. ונ"ל בס"ד דמעיקרא קושיא ליתא דמשם איכא למילף להיפך יען דקאמר המיעוט הוא דפרשי, אבל הרוב לא ס"ל הכי, וילפינן מסברת הרבים ואיך ילפינן מדעת המיעוט, להכי מייתי מקראי דנכתבים ברוה"ק, ודייקינן מנייהו שפיר, דהא רוה"ק הסכימה ג"כ כסברת המיעוט. ועוד נ"ל דמכאן איכא הוכחה טפי דאע"ג דעלה לא"י ועזב השררה עכ"ז מנאו אחר חמשה. ודע דהא דקאמר יותר מהצלת נפשות לאו הצלת נפשות בודאי ממש דהא ודאי אין דבר עומד בפני פקוח נפש אך הכונה על ספק הצלת נפשות, דהא מרדכי הע"ה תפס המלכות אחר שכבר ניצולו ישראל ונעשה הנס, ורק אמר שמא יביא לידו דבר הצלת נפשות מכאן ולהבא:

דף יז עמוד א[עריכה]

יוסף פירש מאביו שלא ראהו כ"ב שנה וכו':    הקשה מהרש"א למה נענש יעקב אע"ה על אותם כ"ב שנים, כיון דברצון אביו ואמו הלך ע"ש. ונ"ל בס"ד דהוא נענש על ששה שנים שנתעכב בבית לבן אחר שגמר קדושי לאה ורחל, אך השטן הי' לו פ"פ לקטרג גם על י"ד שנים של נשואי לאה ורחל, באומרו כיון דנתעכב עוד שש שנים, יש פה לומר דגם אותם הי"ד לא עשה שם בשביל צוואת אביו, אלא ערב לו לשבת בבית לבן, שאם הי' לבן רוצה לתת לו בנותיו תכף בלא עבודה ג"כ היה מתעכב שם:

שם. אלא ש"מ י"ד שנים הוה בבית עבר:    נ"ל בס"ד כיון לעסוק שם בתורה י"ד שנים לבטל ידו של עשו, כמ"ש אם הקול קול יעקב בתורה אין הידים ידי עשו. אי נמי שהה שם י"ד שנים בעסק התורה כדי לעשות הכנה לתיקון לאה ורחל, שהם שבעה ושבעה, דלכך הוצרך לעבוד בעבורה שבעה ושבעה, ועיין מ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים, מה שהוצרך דוד הע"ה לתקן את רחל ואת לאה בשבעה ושבעה, ומה שעשה שלמה הע"ה חנוך הבית בשבעה ושבעה, יע"ש:


  1. ^ דהיינו בסדר של מ"נ צ' פ"ך שהינם מקבילים בגימטריה למלך מלך ימלך. ראיתי בספר מעשה רוקח על מס' מועד קטן -- ויקיעורך
  2. ^ נראה לכאורה להגיה "בנשים איכא רבותא טפי".. -- ויקיעורך
  3. ^ יו"ד רי"ש וי"ו שי"ן למ"ד יו"ד מ"ם
  4. ^ פלא עצום דאשתמיט מיניה דברי חז"ל באותה גמרא בב"ב חוה בפני אדם כקוף בפני אדם -- ויקיעורך