חידושי הרשב"א על הש"ס/מגילה/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

מתני': כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בחמשה עשר:    יש לדקדק, מה ראו חכמים לתלות הדבר ביהושע בן נון, לא היה להם לתלות הדבר אלא בימי אחשורוש כדברי רבי יהושע בן קרחה דאמר הכי בברייתא כדאיתא בגמ' (לקמן עמוד ב). ובירושלמי פירשו בה טעמא, דגרסינן התם (פ"א ה"א) ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון, כלומר דכיון שהוצרכו לחלק זמן המוקפין מזמן הפרזות משום דהני מגנו והני לא מגנו כדאיתא בגמ' (לקמן ה, ב), אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה כל ארץ ישראל כערי הפרזות לפי שהיתה חריבה באותן הימים והיה הדבר גנאי, ולפיכך תלו אותה בימות יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ.

וכי תימא בשלמא למאן דאמר (לקמן י, א ו-ב) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, דכיון דעדיין בקדושתה עומדת לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים הלכך אף היא קדושה לענין קריאת המגילה. אלא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אמאי, כיון דאזלא לה קדושתה לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים אף לענין מגילה יהא כן . יש לומר כיון דאזלינן בה בתר יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ, הרי אנו דנין אותה לקריאתה כדינה שבימי יהושע ואפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד.

ועוד דלגבי קריאתה הקלו, שהרי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך אף על פי שלענין בית בבתי ערי חומה אין נדון כן אלא מה שלפנים מן החומה. וכענין זה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"א), דגרסינן התם, חזקיה קרא בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שהים חומתה, רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה בט"ו ואמר הדא הוא עיקר טבריא קמייתא ולא חשש להדא דתני רבי שמעון בן יוחאי, קל הקלו בקריאתה (דתניא) [דתנינן] תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות רבי מאיר אומר אף השדות ותני כן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, כלומר התם שנינו דוקא מה שהוא לפנים מן החומה וכאן אמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו. ואף על גב דליתה לההיא דרבי יוחנן דירושלמי לגבי טבריא כמו שאני עתיד לכתוב לקמן (ג, ב) בסייעתא דשמיא גבי כרך שישב ולבסוף הוקף , מכל מקום שמעינן מינה דקל הקלו בקריאתה ממה שאמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו ואף על פי שאינו כן לענין בית בבתי ערי חומה . והלכך לא כל שאין קדושתה קיימת לענין בית בבתי ערי חומה אינה קדושה לענין קריאתה, אלא כיון שהיתה קדושה אף על גב דאינה קדושה עכשו מקילין וקורין בה בט"ו.

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:    פירש רש"י ז"ל מפני שנכנסין שם בזמן שבתי דינין קבועין, וכדאמרינן (כתובות ב, א. ועיין ב"ק פב, א) שבתי דינין קבועין בשני ובחמישי. והקשו עליו בתוספות מדתני בסמוך (ה, א) איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מיכן הרי היא כפר, ואם איתא אטו מילתא פסיקתא היא דכל שיש בה עשרה בטלנין יש שם בית דין וכל שאין שם עשרה בטלנין אין שם בית דין . ואינה קושיא לדעתי, דכל שאין שם עשרה בטלנין אין מתכנסין אלא בשני וחמישי שבית דין יושבין .

והם ז"ל פירשו לפי שנכנסין שם לקריאת התורה. והכין איתא בירושלמי, דגרסינן התם (פ"א סוה"א עי"ש) ר' יוסטנא בר שונם בעי קומי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהו קורין בתורה בשני וחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנין על מה שעתיד עזרא לתקן, אמר לו מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, אלמא ליום הכניסה של קריאת התורה קאמר.

ואיכא למידק היאך שאלו שם בירושלמי כן, והלא קריאת שני וחמישי ושבת במנחה תקנת נביאים הראשונים היתה, וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (פב, א) נביאים הראשונים תקנו להם שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תלתא גברי חד חד פסוקא או תלתא פסוקי חד גברא. ותירצו בתוספות הרא"ש שאותה קריאה שלא היתה אלא תלתא פסוקי לבד לא היתה חשובה בעיניהם להקבץ אל המדינה מן הכפרים מחמתה, אבל אחר תקנת עזרא שהיו קורין תלתא גברי כל חד וחד תלתא פסוקי חשיב ונכנסין בעיר מחמתה ביום הכניסה.

ותמיה לי מאי דאמרינן בגמרא (לקמן ד, ב) עלה דהא מתניתין, דאיבעיא לן מאי טעמא ואסיקנא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אלמא טעמא לאו משום דנכנסין לדין או לקריאת התורה הוא אלא שנכנסין שם בספוק מים ומזון הוא. ואולי נאמר שאילו מחמת קריאת התורה לבד לא היו נכנסין שם אלא השרידים בלבד, אבל כשיש להם להביא מזונותיהם למכור לאחיהם שבכרכין כולם מתאספין שם ומכוונין ליכנס ביום קריאת התורה. ותדע לך, דהא עיר גדולה שאינה יוצאה לספק לאחיהם ואפילו כן בשאין בה עשרה בטלנין נידונת ככפר להקדמת יום הכניסה, מפני שבאותו יום כולם מתאספין לתורה מחמת קריאת התורה.

ומה שהשיב ר' מונא לר' יוסטנא מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא, פירש בספר הישר (חלק החידושים סי' תז) סמכה על המקרא כלומר קראי אסמכתא בעלמא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן אתיא לגמרי דלא כגמרין, דאדרבא אמרינן בשמעתין דהא על כרחין אנשי כנסת הגדולה תקון דאי לא הא אמרינן (עדיות פ"א מ"ה) דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואי גמרא דבני מערבא פליגא בהא אדידן תיקשי למערבאי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, ותיקשי לדידן אכתי מי מתקני מרדכי ואסתר על מה שעתיד עזרא לתקן כמו שהקשו שם.

אלא נראה לי פירושו, כלומר, אנשי כנסת הגדולה לא הזכירו יום הכניסה כלל, אלא הם אמרו שנקל לאנשי הכפרים שאם נכנסין בעיירות לספק מים ומזון ורצו להקדים יום או יומים כדי שלא יטרחו ביום ארבעה עשר ליכנס בערים ויתבטלו משמחת פורים וסעודת היום יקדימו, והוא הדין בני עיירות שאין להם עשרה בטלנין לפי שאין מתאספין בכל יום ולפיכך הקלו להם להקדים קריאתם כדי שיהו פנויין ביום סעודה, לא שנא ביום כניסה ולא שנא שלא ביום כניסה, לפי שבאותן הימים עדיין לא עלה עזרא מבבל כדמוכח בקרא (עזרא ז' פס' ו-ז) בהדיא דעזרא לא עלה אלא לאחר שנבנה הבית לגמרי וזהו במלכות דריוש בן אחשורוש וכדאיתא נמי בריש מסכת ראש השנה (ג, ב), אלא מכיון שמצאו חכמי המשנה שיש להם רשות להקדים שני ימים, וכדדרשינן מקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק (לקמן עמוד ב) וכן נמי דרשינן משפחה ומשפחה לכפרים (ירושלמי פ"א סוה"א), לפיכך לאחר שנתקנה תקנת עזרא להיות קורין בתורה שני וחמישי סמכו על המקרא ואמרו שיקדימו לעולם ליום הכניסה. כך נראה לי פירוש הירושלמי.

ואין נראה לפרש מי שסדר את המשנה דהיינו אנשי כנסת הגדולה שהתקינו להקדים, שאילו כן לא הוה ליה למימר שסדר את המשנה אלא מי שהתקין את התקנה, ועוד מאי סמכה על המקרא דקאמר.

והא דגרסינן נמי כי האי גונא [בירושלמי] בפרק מקום שנהגו בפסחים (פ"ד סוה"א עיי"ש) גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, דאקשינן התם קרי כאן לא תתגודדו (דברים יד, א) לא תעשו מצוות אגודות אגודות, ופריק בשעה שאלו עושין כדברי בית שמאי ואלו עושין כדברי בית הלל וכו', ופריך הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי, כלומר בהא דקאמר רבי עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע ורבי יוחנן בן נורי אמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה (לב, א), ופריק שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא, ופריך והרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אמר ליה מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, דהשתא ודאי לכאורה משמע דמי שסדר את המשנה דקאמר היינו אנשי כנסת הגדולה שסדרו את הדברים.

יש לי לומר דהתם נמי הכי קא קשיא ליה, דהוה סבירא ליה דמאי דמשמע ממתניתין דבני כרכים אינן רשאין לקרות בארבעה עשר ובני כפרים ועיירות אינן רשאין לקרות בחמשה עשר אינו מעיקר התקנה, אלא את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר דכתיב בקרא (אסתר ט, כא) הכי קאמר אי בעו בארביסר ליקרו ואי בעו בחמיסר ליקרו, וכדבעינן נמי למימר בגמרין (לקמן עמוד ב עיי"ש), אלא בתראי הוא דתקון הכי ואמרו זמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואסרו בני עיירות בחמשה עשר ובני כרכים בארבעה עשר, ומשום הכי קשיא ליה דנעשית תורה כשתי תורות והרי כאן לא תתגודדו, ואהדר ליה דלאו תקוני תקינו הכי תנאי דבתר כנסת הגדולה כי היכי דתיקשי לן מילתא, אלא עיקר תקנה הכין אתקון אנשי כנסת הגדולה ומשום דהני הויא להו נייחא בארבעה עשר והני הוה להו נייחא בחמשה עשר כשושן, ומקרא מצאו להם מי שסדרו את המשנה ודרשו מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק כדאיתא בגמרין (לקמן שם), וכיון שכן ליכא משום לא תתגודדו דהא כולהו מודו בהא מילתא משום דבטעמא תליא והכי אתקון, ובני הכרכין מודו לבני העיירות שאין להם לקרות אלא בארבעה עשר ובני העיירות מודין לבני הכרכין שאין להם לקרות אלא בחמשה עשר והלכך בכי האי גוונא ליכא משום אגודות, הא למה הדבר דומה ללולב שניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד (ר"ה ל, א) ותקיעת שופר שהיתה במקדש בשופר וחצוצרות ובמדינה בשופר בלבד (שם כו, ב; כז, א) שאין כאן משום אגודות דעיקר מצותן בכך וכולן מודין בדבר זה ואין כאן אגודות של מחלוקות ודעות חלוקות.

ובהא מיתרצא נמי הא דנתחבטו בה הראשונים בקריאת ההקדמות של בני הכפרים, דיש מי שפירש שאין קורין אפילו ביום הכניסה אלא במקומן בשובן מקובצין מן הכניסה, שאילו היית אומר שקורין במדינה הרי יש כאן משום לא תתגודדו, כדאקשי ליה עלה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשלהי פרק קמא דיבמות (יג, ב), ופריק רבא (שם יד, א) אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, והכא אילו בעיר הן קורין בית דין אחד בעיר אחת הוא, דהא בן עיר שהוא קורא להן בעיר ביום הכניסה אינו קורא לעצמו אלא ביום ארבעה עשר, אלא ודאי הם בעצמן קורין לעצמן במקומן בשובם מן הכניסה. ואפילו תאמר שאחד מן הכפרים קורא להם בתוך העיר דהוו להו שתי בתי דינין בעיר אחת אם כן תיקשי לאביי דאמר התם דשתי בתי דינין בעיר אחת הוו להו אגודות. ואחרים פירשו דאפילו בעיר הן קורין, ולא שיהא קורא להן בן עיר דאיהו לא מחוייב בדבר עדיין וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכי איתא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו קורא לבן כרך ובן כרך אינו קורא לבן עיר, והכא בן כפר הוא שיקרא להם, וכיון שכן הוו להו שתי בתי דינין בשתי עיירות, דבני הכפרים כל כפר וכפר יש להם אכסניא ידועה בעיר והכל יודעין שבני מקום פלוני מתאכסנין במקום פלוני בעיר ונקרא על שמם והלכך הוו להו כשתי בתי דינין בשתי עיירות. ובתוספות (הרא"ש) תירצו דהכא במגילה ליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא דבני הכפרים ובני הכרכין כולן מודו שבני הכפרים והעיירות קורין בארבעה עשר ובני הכרכין בחמשה עשר, ולא אמרינן אגודות אלא במקום פלוגתא דהללו מורין כדברי בית שמאי והללו מורין כדברי בית הלל, וכענין הירושלמי שכתבתי אני למעלה.

ובאמת שענין הירושלמי ענין נכון לתרץ בו הענין, ואלא מיהו אין ענין סוגייתינו שביבמות הולכת על אותו הדרך ודרך אחרת יש להם שם, ולי נראה שאין ענין קריאת הכפרים בהקדמתן באותה הלכה שביבמות כלל, דסוגיין דהתם הכין אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן תנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר ליה עדיין לא שנית (פסחים נ, א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, ומכאן אתה למד שלא הוקשה לו לריש לקיש הקדמת בני הכפרים, דבההיא ליכא איסורא כלל דקל הוא שהקלו להן לבני הכפרים שאם רצו להקדים יקדימו ואם לא רצו להקדים יקראו בארבעה עשר, וכן אין להם זמן קבוע דפעמים באחד עשר פעמים בשנים עשר פעמים בשלשה עשר פעמים בארבעה עשר והלכך הכל יודעין שאינה אלא הקדמה לקולא, אבל בני עיירות שאין קורין לעולם אלא בארבעה עשר ובני כרכים בחמשה עשר ובני עיירות שקראו בחמשה עשר ובני כרכין שקראו בארבעה עשר לא יצאו, דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה הא הוא דקשיא ליה. והלכך בין לדברי רבא בין לדברי אביי איתרצא לה קושיא דריש לקיש דהא בני עיירות ובני כרכין כשתי בתי דינין בשתי עיירות דמו, ורבא דאמר אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, לרבותא קאמר ולומר דכל שכן הכא דעיר וכרך שתי בתי דינין בשתי עיירות נינהו, וכבר כתבתיה שם בארוכה במקומה ביבמות (יד, א ד"ה אמר) בסייעתא דשמיא. ומכל מקום אתה למד שאין עסק לקריאת הכפרים בהקדמתן באותה סוגיא כלל ולא מאותו השם הוא זה. גם סוגיית הירושלמי שכתבתיה למעלה מוכיח כן, מדאקשינן התם בפרק מקום שנהגו הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא הרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אלמא לא מקשי אלא מארבעה עשר וחמשה עשר כדמקשי מינייהו בהדיא, ועוד שאותן השנים בלבד הן שאם קראו אלו בזמנן של אלו ואלו בזמנן של אלו לא יצאו הא בני כפרים שלא הקדימו וקראו בארבעה עשר יצאו. כך נראה לי.

גמרא: מנא לן, מנא לן כדבעינן למימר קמן וכו':    איכא למידק היכא קא מתמה הכי כי שיילינן מנא לן, והלא ההיא דלקמן ברייתא היא, וכל מאן דלא ידע מאי דאיכא בברייתא לא מתמהינן עליה. ובתוספות דחקו הרבה ואמרו דהא דקא מתמה עליה היינו משום דבעי לה הכא גבי מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו' ולא בעי לה לקמן גבי כפרים מקדימין ליום הכניסה, והכי קאמר ליה, מדלא בעית לה לקמן אם כן משמע דפשיטא לך טעמא דתקינו להו מפני שמספקין מים ומזון כדבעינן למימר קמן בברייתא ואם כן מאי קא מיבעיא לך הכא. ולי נראה, דמי שאמר כדבעינן למימר קמן הוא ששאל תחילה מנא לן ולפרושה למתניתין בדרך קושיא ותרוץ הוא, ודכוותה איכא טובא בגמרא.

והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו':    והוא הדין דהוה מצי לאקשויי והלא פשט בכל ישראל, וכדאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (לו, א עיי"ש) בשמעתא דשמנן, בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ משמנה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו שהרי פשט איסורן בכל ישראל, אלא חדא מתרתי פירכי נקט.

ואימא זמנים הרבה:    כלומר אפילו מראש החדש, וכענין שאמרו בירושלמי (פ"א ה"א) כל החדש כשר לקריאת המגלה דכתיב (אסתר ט, כב) והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ובלבד עד חמשה עשר דכתיב (שם פסוק כז) ולא יעבור, ופריק זמניהם דומיא דזמנם.

זמן קהלה לכל היא:    פירש רש"י ז"ל זמן מלחמה לפיכך לא צריך קרא. והקשו עליו בתוספות שהרי אין הדבר תלוי במלחמה, אלא בנייח תלה הכתוב, כדכתיב (אסתר ט, כב) כימים אשר נחו בהם היהודים, וכתיב (שם פסוקים טז-יז-יט) נקהלו ועמוד על נפשם בשלשה עשר ונוח בארבעה עשר על כן היהודים הפרזים עושין את יום ארבעה עשר. אבל בירושלמי (פ"א ה"א) מפרש שאין ראוי לרבותו מפני שהיה זמן מלחמה לכל, דגרסינן התם ימים כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו אמר ר' חלבו יום י"ג יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייח, מעתה אל יקראו בו לפניו ולאחריו קורין ובו אין קורין. והא דקאמר בגמרא לפי דברי הירושלמי הכי קאמר ומכל מקום לא צריך קרא שיהא מותר לקרות בו דקל וחומר הוא.

ורבינו תם ז"ל הקשה לכל הפרושין, דהוה ליה למימר זמן מלחמה לכל היא. ואין קושייתו מחוורת, דלישנא דקרא נקט נקהלו ועמוד על נפשם (שם פסוק טז) נקהלו בשלשה עשר בו (שם פסוק יח). והוא ז"ל פירש זמן קהלה שנקהלו הכל בשושן ביום שלשה עשר עם מרדכי ואסתר להתענות מפני שהיו עומדין על נפשם. וכן מצא בשאלתות דרב אחא (פרשת ויקהל שאילתא סז עיי"ש) וביום שלשה עשר עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שהכל נקהלו על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דדרשינן במסכת תענית מדכתיב (שמות יז, י) ומשה ואהרן וחור וכו' מכאן לתענית שצריך שלשה, עד כאן. ומכאן סמכו לתענית י"ג שאנו עושים שלא מצינו לו סמך מן המקרא ולא מן התלמוד. ובמסכת סופרים (פי"ז ה"ד; פכ"א ה"א) כתוב שרבותינו שבמערב מתענין שלש תעניות דאסתר.

ימים כימים:    ירושלמי (פ"א ה"א): או אינן אלא תשיעי ועשירי, כימים ימים שהן סמוכין לימים, ואם ימים שהן סמוכין לימים אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר, לית יכיל דאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר לא יעבור ולא יעבור.

אילימא אליבא דרבי עקיבא בזמן הזה נמי איתיה:    פירש רש"י ז"ל דרבי עקיבא לאחר חורבן הוה. ואינו נכון, דהכי נמי הוה בפני הבית, דחתנו של כלבא שבוע הוה. ופירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דפשיטא ליה דמתניתין מיירי בזמן הזה, מדקתני בה (לקמן ה, א) אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל במקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה, ומדמפליג בין נכנסין לשאין נכנסין ולא מפליג בין בפני הבית לשלא בפני הבית ש"מ דאפילו בזמן הזה איתא וכדדייק מינה בסמוך רב אשי, וסתם מתניתין רבי עקיבא היא. ואם תאמר אם כן היכי איתותב מינה רבי יוחנן, לוקמה לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה (ראה לקמן עמוד ב) ומתניתין רבי יהודה (דבמשנה לקמן ה, א) ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, ורבי יוסי ברבי יהודה אית ליה דליתא להאי תקנתא בזמן הזה. יש לומר דניחא ליה לאוקומי חדא כרבי עקיבא וחדא כרבנן ולאו לאוקמי כרבי עקיבא בתרי תנאי.

רב אשי קשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה ומוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה:    קשיא לי ומאי קושיא, דילמא בברייתא מפליג בין קודם הזמן הזה ובין הזמן הזה ובמתניתין (דלקמן ה, א) מפליג אפילו בפני הבית, ומאי דשייר במתניתין פליג בברייתא ומאי דשייר בברייתא פליג במתניתין. ומיהו למאי דאמרינן במסקנא דרב אשי שמיעא ליה דאיכא מאן דתני לה כרבי יוסי ברבי יהודה לא קשיא מידי, דכיון דקשיין קצת לכאורה אמר רב אשי דמאן דתני לה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דוקא.

דף ב עמוד ב[עריכה]

והא דאקשינן: ומדקשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה מוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה:    נראה לי דהכי פירושא, כיון דאיכא למימר דתרוייהו רבי יהודה וחדא כרבנן וחדא כרבי עקיבא, וכדמוקמינן להו בתיובתא, אם כן מאי דוחקיה לדחויי חדא מרבי יהודה ולאוקומה כרבי יוסי ברבי יהודה.

מאי טעמא לא אמר דהא אית ליה פרזי פרזי:    וכדאמרינן בירושלמי (פ"א ה"א) מלמד שמגילת אסתר ניתנה לידרש.

בשלמא לתנא דידן היינו דכתיב (אסתר ט, כח) מדינה ומדינה ועיר ועיר:    קשיא לי ומשפחה ומשפחה למה לי, דעל כרחין למאי דסבירא לן השתא דלתנא דידן קרא לחלק משפחה ומשפחה נמי לחלק, וכדמוכח בהדיא לקמן (ג, א) דאמרינן והשתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר קרא יתירא הוא משפחה ומשפחה למה לי, דאלמא למאן דמוקים לקרא לחלק לא איבעיא לן דפשיטא דכוליה קרא לחלק. ויש לומר דמוקי לה לכפרים ולחלק בין סמוך ונראה לשאינו סמוך ושאינו נראה, ואי נמי בין שנה זו לשנה אחרת לבני הכפרים מפני שאין להם זמן קבוע אלא ליום הכניסה.

ואף בירושלמי (פ"א סוה"א) מצאתי שהעמידו משפחה ומשפחה לכפרים, דגרסינן התם, ר' סימון בשם ר' שמואל בר' נחמן משפחה ומשפחה אלו הכפרים, מדינה ומדינה אלו הכרכים, עיר ועיר אלו העיירות.

אלא לרבי יהושע בן קרחה עיר ועיר למה לי:    קשיא לי לימא עיר ועיר לחלק בין יש בה עשרה בטלנין לשאין בה. ויש לומר אם כן למה תלה אותו בעיר ועיר אפילו במדינה ומדינה נמי ישנו לדין זה. ועוד שאין הסברא שיאמר הכתוב עיר ועיר לחלק בדברים שתלויין במקרים.

אלא קרא יתירא הוא וכדרבי יהושע בן לוי וכו':    קשיא לי עיר ועיר למה לי. ויש לומר דדרשינן מיניה נמי עיר וכל הסמוך לו נידון כעיר, ונפקא מינה להקדמה שאינו מקדים ליום הכניסה. ולענין פלוגתא דתנא דידן ורבי יהושע בן קרחה, קיימא לן כתנא דידן.

ויש מי שאומר דכיון דתלינן ביהושע בן נון אין הדבר תלוי אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אפילו במוקפין מימות יהושע אין קורין אלא בארבעה עשר. ובתוספות אמרו דאפילו בחוצה לארץ. והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (ה, ב) רב אסי קרא בהוצל בארביסר ובחמיסר, והוצל מחוצה לארץ היא וכדאמרינן (כתובות קיא, א) נקיטינן בבל לא חזיא חבלי משיח תרגומא הוצל, ואינה ראיה דתרי הוצל הוו ובדרב אסי בהוצל דבנימין גרסינן. וראיתי בנמוקי הר"ם ב"ן נ"ר שהביא ראיה, דהא ודאי לרבי יהושע בן קרחה דאית ליה מימות אחשורוש אפילו מוקפין חומה שבחוצה לארץ אית ליה כשושן, וכדאמרינן בהדיא מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה כשושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר, ומדרבי יהושע בן קרחה נשמע לתנא דידן, דלא נחלקו אלא בזמן דהיקף אבל שיהא דין מוקפין נוהג בכל חוצה לארץ לרבי יהושע בן קרחה ולא לתנא דידן בהא לא איפליגו. ועוד דמתניתין סתמא קתני כרכין המוקפין חומה קורין, ובכל מקום תנן. וזו אינה ראיה, דדילמא כיון דתלי מימות יהושע סתמא דמילתא בארץ ישראל קאמר כיון דתלינן ביהושע, דמה ענין יהושע בחוצה לארץ. עוד הביא הוא נ"ר ראיה, מדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) הכרך שחרב ונעשה של גוים איתא חמי בו אין קורין בחוצה לארץ קורין, אלמא בהדיא אמרינן דבחוצה לארץ קורין בכרכין שלהן כשל ארץ ישראל. וגם זו אינה ראיה מחוורת בעיני, דבגירסת הירושלמי מצאתי איתא חמי חוצה לו קורין בו אין קורין, וחוצה לארץ ליכא בספרים. ונראה לי פירושו, חוצה לו קורין מחמת הכרך כרבי יהושע בן לוי דאמר כל הסמוך וכל הנראה עמו נדון ככרך, והלכך כיון דמעיקרו נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמגנו בתוך הכרך אף עכשיו שנחרב הכרך הסמוך לו והנראה עמו שלא נחרבו ולא נשתנו במילתייהו קיימי וקורין בט"ו כדינן הראשון, ומשום הכי קא מתמה חוצה לו שלא נתחייבו אלא מחמת סמיכות הכרך קורין בט"ו ובו שהוא היה עיקר אין קורין, כך נראה לי פירוש גירסת הירושלמי.

ואלא מיהו אותה ראיה ראשונה ראיה. ועוד נראה לי ראיה, מדאמרינן לתנא דידן שושן דעבדא כמאן, כלומר דהא אינה מוקפת חומה מימות יהושע ואינה אלא כעיר, ואם איתא דלתנא דידן אפילו המוקפין שבחוצה לארץ אין קורין כלל [בט"ו] ואפילו הכי שושן קריא בט"ו, הא מידע ידעינן דטעמא אחרינא אית לה, אבל השתא דקרו בכל חוצה לארץ במוקפין [בט"ו] וחזי להו לבני שושן נמי דקרו [בט"ו] איכא למימר דמשום הקפתה היא שקורין בה כמו שקורין בשאר הכרכין המוקפין שבחוצה לארץ.

וכמה מיל:    ודוקא לסמוך, אבל נראה לית ליה שיעורא אלא כל שהוא נראה.

מנצפך צופים אמרום:    צופים היינו נביאים שלאחר יאשיהו. ותדע לך מדאסיקנא (לקמן ג, א) שכחום וחזרו ויסדום, ועד מלכות יאשיהו היאך אפשר ששכחום והלא ספר תורה מונח בארון וכן הלוחות, אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו הדברים אמורים.

הא דאקשינן הכא: והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה:    הקשו בתוספות והא איכא למאן דאמר התם בסנהדרין בפרק כהן גדול (כא, ב; כב, א) דעזרא שינה את הכתב כשעלה מבבל, דלמה נקרא שמו אשורי שעלה עמהם מאשור. ותירצו התם מקרא אשכחו ודרוש, דכתיב (דברים יז, יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת ודרשינן מיניה כתב העשוי להשתנות. ואכתי לא ניחא לי, דהא תנן לקמן (ח, ב) שהספרים נכתבים בכל לשון. אלא מסתברא דלחלף אותיות באותיות כההיא דסנהדרין דלקחו להם כתב אשורי חלף כתב עברי מותר ואין זה חידוש, אבל להניח את הכתב כמות שהוא ולהוסיף עוד אותיות זה חידוש ואינו רשאי. כך נראה לי.

ועוד האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין:    כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' תט עיי"ש) דלא גרסינן ליה הכא, דאילו מ(י)הא משמע דמנצפך היינו סתומות ובפרק הבונה בשבת (קג, ב; קד, א) אמרינן איפכא, דאמרינן התם מדפתוח שעשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח כשר, ואקשינן עלה בשלמא פתוח ועשאו סתום עלויי עלייה דאמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעיה דאמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום, דאלמא משמע דמנצפך היינו פתוחות, אלא התם הוא דגרסינן ליה אבל הכא לא שייכא ההיא קושיא.

ובתוספות אמרו דגרסינן ליה, ומשום דמספקא ליה לתלמודא אי בפתוחות מיירי וכדרב חסדא או לא, והכא הכי קא פריך, והא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות וכו' והלכך בין דמיירי בסתומות בין דמיירי בפתוחות קשיא ולכשתמצא לומר בסתומות כל שכן דקשיא מדרב חסדא דאמר מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ואף רבינו תם ז"ל חזר ואמר שאין למוחקו מטעם זה, דאילו מקושיא דרב חסדא הוה מצי לתרץ דמנצפך היינו בפתוחות אלא דקושיא דאלה המצות לא מיתרצא, ומשום דמספקא ליה הא דר' ירמיה אי בפתוחות או בסתומות אקשי מינה בפרק הבונה ואוקי לה בפתוחות וכי מטי הכא מוקי לה בסתומות לאקשויי עלה מדרב חסדא.

דף ג עמוד א[עריכה]

ביקש לגלות תרגום של כתובים:    ואם תאמר והא אנן אית לן תרגום של כתובים, ובימי התנאין נמי היה להם וכדאמרינן לקמן בפרק שלישי (כא, ב) בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, ובשבת בפרק כל כתבי הקדש (קטו, א) אמרינן דרבן גמליאל הזקן היה עומד על גב מעלה בהר הבית והיה ספר איוב מונח לפניו תרגום ושקעו תחת הנדבך, ואף בירושלמי איתא בהדיא בריש פרק הקורא את המגילה (פ"ד ה"א). ונראה שאחד מן התנאין שלאחר יונתן בן עוזיאל תרגמו, ולא תרגם ספר דניאל משום דאית ביה קץ משיח, ויונתן בן עוזיאל שנמנע מלתרגם משום דכיון שלא יכול לתרגם את הכל לא רצה לתרגם מקצתו.

מבטלין מעבודתן לשמוע מקרא מגילה:    פירוש, אף על פי שיש שהות ביום לעבוד עבודה ואחר כך לקרות אפילו הכי מבטלין מעבודתן כדי לשמוע בצבור.

חיישינן שמא שד הוא:    פירשו בתוספות (ד"ה חיישינן) דדוקא בשדה ובלילה דומיא דיהושע אבל בעיר לא, דאי לא תימא הכין מי שאמר בלילה כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין אלא אם כן ראו לו בבואה ובבואה דבבואה, כההיא דמי שהיה מושלך בבור ומי שעלה בראש ההר כדאיתא בפרק התקבל בגיטין (סו, א).

והכין איתא בירושלמי בפרק התקבל (גיטין פ"ו ה"ו עיי"ש) אמר ר' חנינא למדני ר' יונתן והם שראו בבואה של אדם, תמן תנינן (יבמות קכב, א) מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול ומר ר' יונתן והם שראו בבואה של אדם ר' אחא בשם ר' חנינא הא דאת אמר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם, אמר ר' אבין המזיקין מצויין בבורות כדרך שמצויין בשדות.

אמש בטלתם תמיד של בין הערבים:    ואם תאמר אמאי והלא היו יכולין כהנים לעבוד בשעה שהיו ישראל נלחמים. יש מפרשים דלאו תמיד ממש בטלו, אלא שלא היה שם מעמד ישראל מפני שהיו טרודים במלחמה והעלה עליהם כאלו בטלו התמיד, והם לא חששו כל כך כיון שאינם מעכבין את הקרבן. ואינו מחוור, דאם כן מה קושיא מהא דיהושע, התם הוא דתלמוד תורה עדיף ממעמד, אבל עבודה ממש עדיפא מתלמוד, ומכאן סמכו של בית רבי. ותירצו בתוס' כי מפני שלא היה הארון במקומו כדאיתא בערובין בפרק הדר עם הנכרי (סג, ב), והיו הכהנים נושאין אותו לפיכך לא קרבו התמיד.

דף ג עמוד ב[עריכה]

מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין תלמוד תורה וכו':    יש לפרש דלאו דוקא מת מצוה אלא אפילו שאר מתים נמי, וכדתניא בהדיא בברייתא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וסתמא אכולהו קאמר, והכין נמי מוכח בהדיא בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות יז, א), אלא משום דאיירי הכא במת מצוה גבי עבודה ומת מצוה דהתם מת מצוה דוקא נקט נמי בהא מת מצוה. ואי נמי יש לומר דבברייתא רשות קתני דאי בעי מבטל, וכיון דלשאר מתים רשות לגבי מת מצוה חובה, והכין דייק נמי בריש פרק האשה שנתאלמנה. ושם הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

יכול יטמא אמרת לא יטמא:    פירש רש"י ז"ל כאן, אמרת לא יטמא דילפינן מנזיר דכי היכי דאינו מבטל נזירותו משום טומאת קרוביו הכי נמי אינו מתבטל מלהקריב קרבנותיו משום טומאת קרוביו. ואינו נכון, דמה לנזירות שכן עיקר מצותו שלא ליטמא למתים, ועוד מה לנזיר שכן לאו ועשה.

ובסנהדרין (לה, ב) פירש רש"י ז"ל אמרת לא יטמא לפי שהוא נזיר וכתיב על כל נפשות מת לא יבא, משמע דסבירא ליה דהאי ברייתא דהיה הולך לשחוט את פסחו בנזיר קא מיירי וכדמשתעי ביה קרא, וכדדרשינן בזבחים פרק טבול יום (ק, א עיי"ש) לאביו (במדבר ו, ז) מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכו' לאמו (במדבר שם) מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכהן, והוא הדין נמי דולאחותו (במדבר שם) מיירי בשהיה נזיר והולך לשחוט את פסחו. וגם זה אינו נכון, דהא בפרק טבול יום (זבחים שם) לא משמע הכין, דאמרינן התם דטומאת קרובים דוחה פסח קודם חצות אבל לאחר חצות לא, וקא דייק לה התם מיוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמות ונמנו עליו אחיו הכהנים וטמאוהו ופריך אמאי טמאוהו והתניא ולאחותו מה תלמוד הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אלמא טומאת קרובים אינה דוחה קרבנותיו, ואם איתא מאי קושיא ההיא בנזיר ויוסף הכהן לאו נזיר. וגם רבנו שלמה ז"ל חזר בו בזבחים מכח קושיא זו.

ואין לפרש דהכי קא פריך התם, מדאיצטריך קרא בנזיר שהולך לשחוט את פסחו שהוא מטמא למת מצוה שמע מינה שאין טומאת קרובים דוחה קרבנות, דאם איתא לישתוק קרא מלאחותו ואנא ידענא שאף על פי שהוא נזיר והולך לשחוט את פסחו אפילו הכי מטמא הוא למת מצוה, דמנא תיתי דלא דאי משום נזירות מת מצוה עדיף וכדדרשינן מלאביו ולאמו, ואי משום עבודה השתא טומאת קרובים קלה שאינה דוחה נזירות דוחה אותה מת מצוה חמור שדוחה נזירות אינו דין שידחה עבודה, דהא ליתה, דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא דאף על גב דנזירות ועבודה כל חד וחד באנפי נפשיה מידחי מקמי מת מצוה כי קיימי אהדדי לא מידחו. ותדע לך, מדקתני רישא דהך ברייתא (בזבחים שם עיי"ש) נפשות אלו הרחוקים מת אלו הקרובים, לאביו מה תלמוד הרי שהיה נזיר וכו' לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו מה תלמוד הרי שהיה כהן ונזיר וכו' לאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ואם איתא למאי איצטריך אנא ידענא דנזירות הרי הוא נדחה משום מת מצוה, ואי משום כהונה השתא קרוב הקל שאינו דוחה נזירות דוחה כהונה מת מצוה חמור שדוחה נזירות אינו דין שידחה כהונה, אלא דעל כרחין איצטריך דסלקא דעתך אמינא כי קיימי תרוייהו בהדדי באנפיה לידחו, הכא נמי לא שנא.

אלא הכא בהולך לשחוט את פסחו גרידא, והכי קאמר אמרת לא יטמא משום דהויא לה טומאת קרובים עשה הקל ועבודה ומילה עשה חמור שיש בהן צד כרת, וכענין שאמרו בשמעתא קמייתא דיבמות (ג, ב ו-ה, ב), ולא אתי עשה שאין בו צד כרת ודחי לעשה חמור שיש בו צד כרת. ולולי שעשה דמילה ועבודה חמור היה עשה דטומאת קרובים דוחה אותו, וכההיא דאמרינן בשלוח הקן (חולין קמא א) דעשה דטהרת מצורע דוחה עשה דשלוח הקן משום (מעשה) [דעשה] דטהרת מצורע חמור משום שלום ביתו אלא משום דבשלוח הקן אית ביה עשה ול"ת לא דחי להו עשה דטהרת מצורע.

אלא דקשיא לי מדאתי' (בזבחים שם) לאוקומא אפילו ההיא דיוסף הכהן לאחר חצות וכדרבי עקיבא דאמר לה יטמא חובה, ואם איתא דאמרת לא יטמא משום חומר עשה דעבודה קאמר אפילו לכשתמצא לומר דלה יטמא חובה מאי הוי אכתי לא ידחה עשה דעבודה החמור כדקאמרינן כיון שכבר נכנס בזמן חיובו של פסח. ואולי נאמר דלמאן דמוקי לה כרבי עקיבא סבירא ליה דעשה דטומאת קרובים חמיר טפי דדחי לאו ועשה, דהא דחי כהונה דאית ביה לאו דלנפש לא יטמא (ויקרא כא, א) ועשה דקדושים יהיו לאלהיהם (שם פסוק ו), ואפ"ה לדידן לאו שיש בו צד כרת חמור טפי. וצל"ע.


הא דבעא רבא מקרא מגילה ומת מצוה איזה מהן עדיף והדר פשטה דמת מצוה עדיף משום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:    תמיה לי מקרא מגילה נמי הא דחי עבודה ותלמוד תורה. ויש לומר דלאו מיהא לא דחי.

הא דאמר רבי יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר:    פירש רש"י ז"ל לענין בית בבתי ערי חומה. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן, דאי לענין מקרא מגילה כל היכא דמיגניא ומכסיא מימות יהושע בן נון קרינן בה בחמיסר ואף על גב דלאו מוקפת חומה ממש כדינה לענין בית בבתי ערי חומה, וכאמרינן לקמן (ה, ב) חזקיה קרא בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה משום דחד גיסא שורא דימא הוא, ואקשינן אי הכי אמאי מספקא ליה הא ודאי לאו חומה היא דתניא אשר לו חומה (ויקרא כה, ל) ולא שור איגר, סביב (שם פסוק לא) פרט לטבריא שימה חומתה, ופרקינן לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה אלא כי קא מספקא ליה לענין מקרא מגילה מאי פרזין ומוקפין חומה דכתיבי גבי מקרא מגילה, משום דהני מיגלו והני מיכסו והא נמי הא מיגליא, או דילמא משום דהני מיגנו והאי נמי אגנויי מיגניא, וכיון שכן אף כרך שישב ולבסוף הוקף הא לא מיגלו והא אגנויי מיגנו וליקרו בחמיסר. וכל הסמוך לכרך והנראה אליו קורין בחמיסר ואף על גב דלא הוו כמוקפין לענין בית בבתי ערי חומה, אלמא לענין הקריאה הקלו.

ומיהו אין פירושו מחוור, דאם כן מאי שייכא הכא התם בערכין הוה ליה לאייתוייה. ועוד דאי לבתי ערי חומה קאמר הוה ליה למימר נידון כבתי החצרים.

ומסתברא לי, דאפילו לענין מקרא מגילה אמרה רבי יהושע בן לוי, ולדידיה מוקפין ממש בעי לענין קריאה כענין לבית בבתי ערי חומה, ולמאן דאמר סביב פרט לעיר שימה חומתה אף לענין קריאה כן. וחזקיה דקרא בארביסר ובחמיסר בטבריא משום דמספקא ליה אי סביב דקרא פרט לימה חומתה או לא, והכי נמי איתא בהדיא בגמרא דבני מערבא (פ"א ה"א) חזקיה קרי בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) פרט לטבריא שימה חומתה. ולכשתמצא לומר דספיקיה דחזקיה כטעמא דגמרין, פליגא דחזקיה אדרבי יהושע בן לוי. וטעמא דכל הסמוך והנראה אליו נמי, משום דכיון דמיגנו ומיכסו בכרך המוקף מימות יהושע דכל שהוא סמוך ונראה לכרך בשעת מלחמה מתאספין ובאין אל ערי המבצר והלכך הרי הן כאנשי הכרך ממש והרי הן כמוקפין חומה מימות יהושע. ואף על פי שבירושלמי למדו ממנו לטבריא, דגרסינן התם (שם) רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה ואמר הדה היא טבריא קדמייתא, ולא חש להדה דתני רבי שמעון בן יוחאי קל שהקלו בקריאתה דתני' תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות, רבי מאיר אומר אף השדות, ותני כאן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, לית ליה לרבי יהושע בן לוי כן. ורבי יהושע בן לוי דגמרין ורבי יוחנן דירושלמי קיימא לן כרבי יהושע בן לוי, חדא דכל היכא דפליגא דירושלמי אגמרין לא משגחינן לדירושלמי, ועוד רבי יוחנן לגבי רבי יהושע בן לוי לא קיימא לן כוותיה. ודחזקיה נמי, כיון דחזקיה לא אמרה בהדיא ודילמא משום דחייש לדתני רבי שמעון בן יוחאי כדאיתא בירושלמי ואשכחן ליה לריב"ל דאמרה בהדיא, לא שבקינן דריב"ל ונקיטינן מאי דלא איבריר מדחזקיה. כך נראה לי.

ופירוש נדון ככפר: כלומר ומקדימין ליום הכניסה. ואיכא למידק היכי דמי, אי דאיכא עשרה בטלנין מי גריעי מעיירות גדולות דקרו בי"ד, ואי ליכא עשרה בטלנין מאי שנא ישב ולבסוף הוקף אפילו הוקף ולבסוף ישב נמי, כאידך דרבי יהושע בן לוי דאמר בסמוך כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר. ותירצו בתוספות דכרך המוקף מימות יהושע לא בעי עשרה בטלנין, וההיא דרבי יהושע בן לוי דבסמוך לאו כרך המוקף קאמר אלא כרך הגדול קאמר דהיינו עיר גדולה שבגדולות, כסתם כרכין האמורין בכל מקום לקמן בפרק בני העיר (כו, א) גבי בית הכנסת דכפרים וכרכין דהיינו עיירות גדולות, ובכתובות (קי, ב) אין מוציאין מעיר לכרך ומכרך לעיר, ובריש כתובות (ד, א) כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מעיר, והלכך האי כרך שישב ולבסוף הוקף בשאין בה עשרה בטלנין, וטעמא דישב ולבסוף הוקף הא הוקף ולבסוף ישב קורין בחמשה עשר, והיינו נמי דמקדימין ליום הכניסה כיון דלית ביה עשרה בטלנין.

ולדבריהם ז"ל, היינו דקתני במתניתין (לקמן ה, א) אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ולא קתני איזהו כרך, דאלמא בעיירות שאין חשיבותן אלא מחמת הבטלנין תני כרך שחשיבותו מחמת הקיפו לא תני דבין כך ובין כך חשיב דהא הוקף מימות יהושע. ואפשר נמי דטעמא דהא מילתא, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה אפילו מיושביה ולא יהו שאר המוקפין קורין בהן בשעת הנס בט"ו וכל ארץ ישראל בי"ד. והא דאמרינן נמי בסמוך כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך ואוקימנא בשחרב מעשרה בטלנין היינו עיר גדולה, ואף על גב דמייתינן עלה הא דתניא אשר לו חומה אף על פי שאין לו עכשיו דההיא במוקף ממש, הכי קאמר אילימא בכרך המוקף ממש טעמא דישב הא לא ישב לא והא תניא וכו' אלא בשחרב מעשרה בטלנין כלומר בעיר גדולה שחשיבותה מחמת עשרה בטלנין שבה ונחרב מהן וחזר ונתיישב, ואף על פי שאמרו סתם ולא פירשו כל שהוא מזכיר עשרה בטלנין הדבר ידוע שהדברים אמורים בעיר כאילו פירש. זו שיטה נראה לי לפירוש התוספות.

אבל ראיתי לר"ם ב"ן ז"ל בליקוטיו דהכא לאו נדון ככפר [להקדים] ליום הכניסה קאמר, אלא נדון ככפר (קאמר) [גמור] כמקום שלא הוקף חומה וכבתי החצרים קאמר וכדמתרגמינן (חצריה) [תצרים] כפרניה, ולעולם כרך המוקף שאין בו עשרה בטלנין אינו קורא בט"ו אלא נדון כעיר וקורא בי"ד. והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם תני כרך שאין בו עשרה בטלנין תקנתו קלקלתו ונעשה כעיר, ולא משמע נעשה כעיר שאין בה עשרה בטלנין בלבד קאמר דאם כן הוה ליה למימר נדון ככפר, אלא כעיר ממש קאמר ותקנתו הוא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנס והכל קורין בו.

ואין דרכו מחוור בעיני כלל מכמה פנים, חדא דכל שאתה דוחה אותו ממקומו מחמת עשרה בטלנין לא דחיתו בהכרח כלומר שאילו רצו לקרות בזמנן שאינן רשאין, אלא תקנתן קלקלתן דכיון שאין עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת אף כל השאר מתיאשין מלהתקבץ בבית הכנסת ומימר אמרי אי אזילנא לא משכחנא שם עשרה ואי מחייבת להו למקרי בזמנן אף הם צריכין לטרוח אחר עשרה ולקבצם ביום שמחתן ונמצאו טרודין ומתבטלין מסעודתן והלכך הקלו עליהן שאילו רצו להקדים ליום הכניסה הרשות בידם, וכיון שכן כרך שאין בו עשרה בטלנין למה אתה דוחה אותו מזמנו וקובע לו זמן אחר והלא אין אתה דוחה את הכפרים ואת העיירות מזמנן אלא תקנה התקינו והקלו עליהן להקדים ביום הכניסה אם באו להקדים. ועוד שאין תרגום בתי החצרים בתי כפרני אלא בתי פצחיא. ועוד אילו אמרו בירושלמי כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון כעיר לקרות בי"ד מאי תקנתן קלקלתן דקאמר, דאילו אתה דוחה אותו מט"ו לי"ד אין זו תקנה להם אלא קלקול, דמוקפין לא משום קלקול אתה נותן להן ט"ו אלא שבח הוא להן.

ובאמת כי גם מה שפירשו רבותינו בעלי התוספות כי כרך שאין בו עשרה בטלנין שאמר רבי יהושע בן לוי דלאו כרך מוקף קאמר לא ניחא, דהא בכוליה פירקין כל שאמרו בו כרך סתם היינו מוקף ולאפוקי מעיר.

ומסתברא לי דהכא הכי קאמר, כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר כלומר שאין דינו ככרך אלא ככפר, וכללא קא כאיל דמעתה אילו יש בו עשרה בטלנין קורין בי"ד שאפילו הכפרים שיש בהן עשרה בטלנין קורין בי"ד ואם אין שם עשרה בטלנין מקדימין ליום הכניסה, ואידך דאמר כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר היינו נמי כרך המוקף מימות יהושע בן נון ואפילו הכי כשאין בו עשרה בטלנין אילו רצו להקדים ליום הכניסה יקדימו, והיינו הא דגרסינן בירושלמי כרך שאין בו עשרה בטלנין הרי זה כעיר כלומר כעיר שאין בה עשרה בטלנין, ועל מתניתין דקתני אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין אמרו כן בירושלמי, ומשום דלא קתני אלא בעיר הוה אמינא דדוקא עיר שאין בה עשרה בטלנין היא שמקדמת ליום הכניסה אבל כרך כיון דמסתמא מתוך שהוא גדול מיקלעו ליה מעלמא ולעולם לא יקדים ליום הכניסה, לפום כן צריך מימר דלאו דוקא עיר אלא אפילו כרך הרי זה כעיר, דמתניתין דקתני שמקדים ליום הכניסה ככפר שקלקלתו שאין בו עשרה בטלנין היא תקנתו שיש לו רשות להקדים אם רצה להקדים. כך נראה לי.

מאי קא משמע לן תנינא (לקמן ה, א) אי זו היא עיר גדולה וכו':    פירוש, וכיון דדינה דעיר בי"ד ומשום דאין בה עשרה בטלנין אתה נותן לה יום כניסה אף אנו נאמר דכרך שאין בה עשרה בטלנין אתה נותן לה יום כניסה, דמאי שנא דזמנו דעיר קבוע כזמנו דכרך.

דף ד עמוד א[עריכה]

ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה וכו':    יש מפרשים דכיון שהן חייבות אף הן מוציאות את האנשים ידי חובתן, דכל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן. והכי נמי משמע בשמעתא קמייתא דערכין (ג, א), דאמרינן התם הכל חייבין לקרות את המגילה הכל לאתויי מאי לאתויי נשים, ומשמע שהנשים כשאר הכשרין לקרות את המגילה שכשרין אף להוציא את הרבים. וכן פירש רש"י ז"ל שם (ד"ה לאתויי).

אבל בהלכות גדולות פסקו שהן חייבות במשמע מגילה אבל לא במקרא ואינן מוציאות את הרבים בקריאתן. והביאו ראיה מדתניא בתוספתא דמכלתין (פ"ב ה"ד עיי"ש) הכל חייבין בקריאת המגילה וכו' נשים ועבדים וקטנים פטורין ממקרא מגילה, ונראה שפירש הרב ז"ל פטורין מן המקרא אבל חייבין במשמע. והביא ראיה עוד מדגרסינן בירושלמי דמכלתין (פ"ב ה"ה) ר' יהושע בן לוי מכנש בנוי ובני ביתיה וקרי לה קדמיהון, ור' יונה אבוה דר' אבין הוה מתכוין לקרות לפני הנשים בביתו שהכל היו בספק, וגרסינן תו בירושלמי (שם) בר קפרא אמר צריך לקרותה בפני נשים ובפני קטנים שאף אותם היו בספק ולפי הירושלמי והתוספתא הא דתנן (לקמן יט, ב) הכל כשרין לקרות את המגילה ואמרינן עלה בגמרא לאתויי נשים הכי קאמר שאף הנשים כשרות לקרות אותה לפני נשים כמותן, אבל לא להוציא אנשים. אלא דקשיא לי הא דתנינן בתוספתא (שם עיי"ש) טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורין, דאלמא מדקתני טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין וקתני נשים ועבדים וקטנים פטורין פטורין לגמרי קאמר, ומשמע דמשבשתא היא.

ומתוך הירושלמי שכתבנו משמע דהא דאמרינן שאף הן היו באותו הנס פירושו שאף הן היו בספק, ולא כמו שפירש רש"י ז"ל שעל ידיהן היה עיקר הנס. וכן נמי מוכח לשון שאף, שאילו כפירושו היה לו לומר שהן היו באותו הנס.

מאי איריא פורים אפילו יום טוב נמי:    פירשו בתוספות מאי איריא פורים שאין דורשין קודם לכן שלשים יום אלא אפילו יום טוב שדורשין קודם לו שלשים יום אפילו הכי דורשין בו ביומו וכדתניא. ונראה מתוך דבריהם, דהא דתניא אחריתי (לקמן כט, ב) שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום היינו לדרוש בהלכותיו מאותו זמן, וההיא קא מצרכא לדרוש בהלכותיו קודם לו שלשים יום והא דהכא קא מצרכא לחזור ולדרוש בהן פעם שנית בזמנו ממש, וסימן לדבר מזרזין לדבר קודם מעשה ובשעת מעשה.

ואני שמעתי דההיא דשלשים יום לשאול ולא לדרוש, ונפקא מינה לאותה ששנינו (אבות פ"ה מ"י) תלמיד חכם שואל בענין ומשיב כהלכה, לומר שאינו שואל לעולם אלא בענין הראוי באותו זמן, וכיון שהוא סמוך שלשים יום לפסח הרי נכנס בתוך זמנו של פסח וכל השואל בהן בענין הפסח שואל הוא בענין, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני על ידי שאלת האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר פרק ט). ופירוש מחוור הוא. וכן נראה לי מן התוספתא, דתניא התם בריש פרק שלישי דמכלתין (ה"ב עי"ש) שואלין הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג בבית הוועד שואלין הלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר אין פחות משתי שבתות עד כאן, אלמא ההיא דשלשים יום לשאילת בית הוועד היא שנויה. ולפי פירוש זה הכא הכי קאמר, מאי איריא פורים, דקא סלקא דעתך דהא דרבי יהושע בן לוי משום דכיון דאין קורין בו ביום את המגילה וליכא פרסומי ניסא בו ביום משום הכי צריך לדרוש בו ביום בהלכותיו כדי לפרסם ניסו בפה ביומו, ומאי איריא פורים אפילו יום טוב שאנו מתעסקין בו ונוהגין בו קדש אפילו כן שואלין ודורשין בו ביומו. כך נראה לי.

חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום:    פירש רבינו תם ז"ל שעיקר קרייתה ביום דהכי משמע לישנא דקרא ועיקר פרסומי ניסא ביממא הוא, והלכך אף על פי שבירך עליה זמן בקריאת הלילה חוזר ומברך זמן על קריאת יום. ותדע לך דעיקר קריאה ביום, מדתנן לקמן (כ, ב) כל היום כשר לקריאת המגילה דכתיב (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים (גמרא לקמן שם). וקתני נמי (לקמן שם עמוד א עיי"ש) אין קורין את המגילה ולא מוהלין ולא מזין ולא טובלין אלא ביום ומפרש עלה בגמרא (שם) מנא לן דכתיב והימים האלה נזכרים בימים אין בלילות לא לימא תהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי וכו' ומשני כי קתני ביום אמוהלין, ומיהו מדקתני לקריאת מגילה בהדייהו ולא קתני לה בהדי הנך דמצותן בלילה שמע מינה דעיקר מצותה ביום היא. ועוד שהרי כפרים שהן מקדימין ליום הכניסה משמע שלא היו קורין אותה אלא ביום שביום הכניסה ממש היו נכנסין ולא מבערב. אלא שבזו יש לי לומר שבמקומם היו קורין מבערב כל אחד בפני עצמו אלא שהתירו להן להקדים ולקרותה ביום הכניסה כדי שיקראוה ברבים לפרסומי ניסא, שאם לא כן קריאת לילה אף על פי שאתה עושה אותה טפלה מכל מקום צריכה היא מדרבי יהושע בן לוי והיאך אפשר שלא היו קורין אותה בני הכפרים וכן בני עיירות גדולות וכרכין שאין להם עשרה בטלנין, אלא נראה כמו שפרשתי.

אלא שאני תמה בעיקר הענין, דהא כתיב נזכרים ונעשים והקיש זכירה לעשיה (לעיל ב, ב) ועשיה אינה אלא ביום וכדאמרינן (לקמן ז, ב) סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו דהא ימי משתה ושמחה כתיב (אסתר ט, כב). ויש לומר דמכל מקום הכתוב ריבה לה זכירה מדכתיב (תהלים כב, ג) ולילה ולא דומיה לי.

דף ד עמוד ב[עריכה]

תא שמע אמר רבי יהודה אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי:    קשיא לי אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמקמי האי, דקתני (לקמן ה, א) אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר, ועיירות לא מספקי מים ומזון לאחרים כדי שנתקן להם מפני תקנת עיר אחרת. ויש לומר דכל שהוא יכול להביא מכפרים ממש מביא. ואסיקנא

מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין:    כלומר מפני שביום הכניסה מתכנסין לספק מים ומזון לכרכים והקלו להם לקרות בשעת כניסתן כדי שלא יטרחו ביום פורים ויתבטלו מסעודתן, והוא הדין לעיר שאין בה עשרה בטלנין אף על פי שאין מספקין מים ומזון לאחרים לפי שאף הן אינן מתאספין אלא ביום הכניסה והקלו להן לקרות ביום הכניסה מפני שמתאספין בו ביום.

ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין נידחין עיירות ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן שאני הכא דלא אפשר:    ואם תאמר ונימא שלא ידחו ממקומן, ואף על גב דבכל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין שאני הכא דלא אפשר וכדאמרינן. יש לומר דלתנא קמא כיון דאפשר למימר הכין ואפשר למימר הכין ניחא ליה טפי למימר כי הך סברא משום שבח כרכין, ולרבי ניחא ליה אידך סברא משום דכיון דעיירות בזמנן הן לא ידחו ממקומן.

אלא כל הנדחה ידחה ליום הכניסה כמאן כרבי:    קשיא לי אי כרבי מאי כל הנדחה דהא ליכא לדידיה נדחה שידחה ליום הכניסה אלא עיירות לבד, דאילו חל להיות בערב שבת שהכרכין נדחין ממקומן אפילו הכי אינן נדחין ליום הכניסה אלא לערב שבת וכדתניא לעיל, ואי בשחל בשבת בלחוד קאמר וכדקתני בהדיא חל להיות בשבת מאי כל הנדחה דקתני, דלכאורה הוה משמע דאגב אורחיה קא משמע לן שכל הנדחין ממקומן ידחו ליום הכניסה והכי קאמר חל להיות בשבת ידחה ליום הכניסה לפי שכל הנדחין ממקומן נדחין ליום הכניסה, וטפי הוה ניחא לאוקומה כתנא קמא דרבי יוסי דתני חל להיות בערב שבת כפרים ומוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה, דלדידיה אפילו חל להיות בשבת אפשר דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה.

וכי תימא הא לא אפשר דנימא לתנא קמא דרבי יוסי שאם חל להיות בשבת דלידחו עיירות ליום הכניסה, דהא אמרינן עלה בגמרא מאי טעמא דתנא קמא בכל שנה ושנה (אסתר ט, כא ו-כז) מה כל שנה ושנה עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן זמנו של זה לא זמנו של זה, דמשמע לכאורה דלאו משום הנדחה ידחה ליום הכניסה הוא, והלכך ארבעה עשר שחל להיות בשבת לא ידחה ליום הכניסה אלא קורא בערב שבת. הא לאו ראיה היא, חדא דההוא טעמא לאו תנא קמא אמר ליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן ליה, וכיון דאשכחן האי ברייתא דלא משמע הכין אלא משמע מינה דכללא הוא לכל הנדחה שידחה ליום הכניסה, נימא דהא מני תנא קמא דרבי יוסי היא וטעמיה משום דכל הנדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ועוד דאפילו אשכחן לתנא קמא דאמר בהדיא ההוא טעמא אפילו הכי איכא למימר דלא נסיב ההוא טעמא אלא משום דדחינן להו לכרכין אפילו מארבעה עשר, דאי לאו ההוא טעמא הוה לן למימר שיקראו בערב שבת דהוא יום ארבעה עשר ומשום דארבעה עשר זמן קריאה לכל היא כלומר לרוב הקוראין וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ג), אבל בארבעה עשר שחל להיות בשבת מודה דהואיל ונדחה ידחה ליום הכניסה ולא לערב שבת שהוא יום שלשה עשר דלא הוה ביה נייחא וכדאיתא בירושלמי (שם), וכדכתבינן לעיל (ב, א ד"ה זמן). וצריך לי עיון.

ובתוספות הקשו אמאי לא אוקמה כמתניתין (לעיל ב, א) דקתני בהדיא חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה. ומשום כך אמרו דבמתניתין הכי גרסינן, חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות קורין בערב שבת ומוקפין חומה למחר כתנא קמא דרבי, והיינו דלא מצי לאוקומה אלא כרבי. ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בשלהי שמעתין (ה, א) אלא מאי ערב שבת זמנה לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה, ואם איתא לימא לאפוקי ממתניתין. ולי נראה שאין צריך למחוק הספרים מחמת כך, דמשום דאוקימנא נמי רישא דמתניתין כרבי אמרינן כמאן כרבי ולאפוקי מתנא קמא דרבי דתנא דמתניתין היינו רבי, ועוד דכיון דמתניתין לא מיפרשא בהדיא מאן קתני לה ואשכחן לרבי בהדיא דאמר הכין ניחא ליה טפי למתליה במאן דמפרש הכין בהדיא ולא בתנא דלא מתפריש מאן ניהו. ותדע לך, דאם איתא דגרסינן בה כדגרסי אינהו ז"ל אם כן הוה לן לאקשויי בהדיא רישא רבי וסיפא רבנן. אלא דאיכא למימר בהא, דמשום הכי לא אקשינן עלה הכין משום דאפשר לאוקומא כולה מתניתין כרבי יוסי, ודילמא רבי יוסי בשחל להיות בשבת כתנא קמא דרבי סבירא ליה. ומכל מקום אין למחוק גירסת הספרים בדברים כאלו, כך נראה לי. ומיהו מקצת ספרים מצאתי דגרסי במשנתינו כגירסתם ז”ל.

וטעמא דמתניתין ודרבי דאמרי דכרכין אף על פי שהן נדחין ממקומן אפילו הכי אין נדחין ליום הכניסה ועיירות נדחין ליום הכניסה, איכא למימר שהיה בדין שידחו כרכין ליום הכניסה אלא משום כבודן של כרכין שלא יהו (עיירות קודמות למוקפין) [מוקפין קודמין לעיירות]. ואי נמי איכא למימר דבדין היה שאפילו עיירות לא יקדימו ליום הכניסה אלא שיקראו בערב שבת אלא לפי שהוא שלשה עשר והיה יום מלחמה ולא היתה בו מנוחה לפיכך הקדימו ליום הכניסה, והכין איתא בירושלמי (פ"א ה"ג עיי"ש) מפני מה אמרו חל להיות כרכין בשבת קורין בערב שבת דמר ר' חלבו ר' הונא בשם רב ר' חייא רבה הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קרייתה, ודכוותה חל להיות עיירות בשבת יקראו בערב שבת, ומר ר' חלבו יום שלשה עשר יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא.

ירושלמי (פ"א ה"ב): כל הן דתנינן חל להיות בארבעה עשר אנן קיימין, אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן ומוקפות חומה למחר. אמר ר' יוסי לית כאן חל להיות בשני לית כאן חל להיות בשבת, חל להיות בשני צומא רבה בחד בשבא, חל להיות בשבת צומא רבה בערובתא.

דף ה עמוד א[עריכה]

אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד:    קשיא לרב מפני מה הקלו לכפרים ולעיירות שאין בהן עשרה בטלנין להקדים ליום הכניסה, דבשלמא לרב אסי הקלו כדי לקרותה בצבור מפני שאינן מתאספין אלא ביום הכניסה והם צריכין לקרות בעשרה, אלא לרב מאי טעמא כל יחיד ויחיד יקראוה במקומן. ועוד הא כתיב (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה ומכאן סמכו של בית רבי ומתבטלין מתלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה (לעיל ג, א) כלומר כדי שיקראוה ברבים. והא דרב אסי ודאי למצוה מן המובחר ולכתחילה קאמר הא בדיעבד יצאו, אלמא לרב אפילו לכתחילה אינו צריך עשרה אלא אפילו ביחיד. ויש לומר דאפילו רב מודה הוא שצריך לקרותה עם הציבור משום דברב עם הדרת מלך ופרסומי ניסא ברבים אלא שלא הטריחוהו חכמים לאסוף ולכנוס עשרה כדי לקרותה, והלכך בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה ותלמוד תורה ובאין לשמוע עם הציבור ואף על פי שיש בבית הועד אפילו עשרה ואפילו מאה כשל בית רבי משום דברוב עם הדרת מלך, ומהאי טעמא נמי ראוי שיתקנו לבני הכפרים הקדמה ליום הכניסה כדי שיקראוה ברבים ויהא שם פרסום הנס יותר אבל שיהו צריכין לטרוח ולחזר לא. ורב אסי סבר דהקדמת הכפרים ובני העיירות שאין שם עשרה בטלנין מחמת כך הוא, מפני שאין קורין אותה אפילו בזמנה אלא בעשרה.

ודומה לזה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"ג ע"ש), ר' אבינא בשם ר' אסי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד עשרה ר' חנינא אמר איתפלגון ר' הונא ור' יהודה חד אמר ובלבד בעשרה וחורנא אמר אפילו ביחידי, מתיב מאן דמר ובלבד בעשרה למאן דמר אפילו ביחידי עד שהוא במקומו יקרא, ונראה לי פירושא דר' אבינא בשם ר' אסי סבירא ליה כמסקנא דרב דבזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה, ור' הונא ור' יהודה איתפלגון בה, חד אמר שלא בזמנה בעשרה כמסקנא דרב וחד אמר אפילו שלא בזמנה ביחיד כסברא דמקשה וסבר דאפילו שלא בזמנה קאמר רב ביחיד. ואותיב מאן דמר בעשרה למאן דמר ביחיד עד שהוא במקומו יקרא, כלומר בני הכפרים שהתירו להם להקדים למה הלכו בהם אחר יום הכניסה דמשמע דהוי טעמא כדי שיקראו מיהא בעשרה עד שהוא בכפר במקומו יקרא ביחיד, דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה דטעמא דהקדמה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים וכיון שכן אף הן יקראו ביחיד במקומם קודם ארבעה עשר כדי שיספקו בארבעה עשר מים ומזון לאחיהם שבכרכים ובעיירות. ואהדר ליה ר' יודן אם כן סלקת מתניתין (לעיל ב, א) דקתני באחד עשר בשנים עשר וכו', כלומר אם כן בטלת מתניתין דקתני זמנים הרבה, דאם כן לא יקראו אלא יום אחד לפני העיירות כדי שיספקו להם ביום י"ד, אלא דכיון שהוצרכו לתקן להם הקדמה בדין הוא שיתקנו להם ביום הכניסה כדי שיקראו באסיפת עם והדרת מלך ואף על פי שהקורא שלא בזמנה יכול לקרות אפילו ביחיד. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דבזמנה מיהא אפילו ביחיד כרב, וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל, כך נראה לי.

שלא בזמנה בעשרה:    יש מפרשים שלא בזמנה במקדים ליום הכניסה. וליתה, דהא בימי רב ורב אסי כבר בטלה הקדמת הכניסה (ראה לעיל ב, א). אלא בשחל בשבת לבני העיירות או שחל בערב שבת לכרכין שמקדימין וקורין בערב שבת, וכאידך דרב דאותבינן מינה הכא עלה דאמר רב פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנה היא, דאלמא ההיא דשלא בזמנה בכי האי גונא היא. כתוב בספר המאור: תניא בברייתא המפרש והיוצא לדרך קורין בשלשה עשר, כתב עלה הרב ר' אפרים ז"ל דהא דרב ורב אסי דאית להו קריאה שלא בזמנה כגון שחל להיות בשבת לבני עיירות או שחל להיות בערב שבת לבני כרכים, אבל בי"ב ובי"א ליכא למיקרי כלל דהא בטלו להו, ובברייתא זו לא הזכירו אלא בי"ג בלבד, אלו דברי הרב ז"ל, ואני אומר הוא הדין לי"ב וי"א, וכדאי הוא רבי עקיבא סתימתאה (לעיל ב, א) לסמוך עליו בשעת הדחק כגון מפרש ויוצא לדרך שמאחר שהתירו לו בי"ג הוא הדין לי"ב וי"א.

ובירושלמי (פ"א ה"ג) גרסינן ר' בא בשם רבי יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ובלבד בעשרה. ותו גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ג) מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, וברייתא פליגא עליה במשמעה. אי נמי יש לומר הא דאפשר ליה הא דלא אפשר ליה. עד כאן לשון הרב בעל המאור ז"ל. ובגירסת הספרים שלנו לא גרסינן בברייתא י"ג אלא בי"ד, והכי תניא התם [בתוספתא] בריש פרק קמא (ה"ב) יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קוראין בי"ד, ואף בלשון הזה מצאתיה בחבור הרב בעל העיטור. ומסתברא לי דלבני הכרכין היא שנוייה, ולומר שאילו רצו לפרש בי"ד קוראין בו ביום ומשום דיום ארבעה עשר זמן קריאה לכל היא וכדאיתמר בהדיא בירושלמי (פ"א ה"ג) גבי חל להיות [ארבעה עשר] בערב שבת, אבל דבני עיירות אפשר דלא יקראו לעולם אלא בי"ד, שאילו בי"ג כיון דזמן מלחמה היה ולא היה ביה נייחא לא שרינן למקרא ביה משום דבעי למיפק באורחא. ומיהו אפשר דאפילו לבני עיירות יקדימו בי"ג, כדרך שמקדימין בשחל להיות בשבת דערב שבת זמנה ואליבא דרב וכתנא קמא דרבי.

אבל מכל מקום הירושלמי שכתב דרך אחרת יש לו ולא פליגא אברייתא ולא מן השם הוא, דלאו ברוצה לצאת קודם ארבעה עשר שהוא זמנו קאמר שאם כן הוה ליה למתני אין קורין אלא בי"ד כדרכן, ובפרקין דלקמן (פ"ב ה"ג) איתיה גבי בן כרך שהלך לעיר ובן עיר שהלך לכרך והכין גרסינן התם: ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו, ולא מתניתא היא (לקמן יט, א) בן עיר שהלך לכרך, מתניתא בשהיה בכרך ומה צריכה ליה בשהיה בעיר, אבל מפרשי ימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד, אמר ר' מונא בעתיד לחזור למקומו אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים (אסתר ט, יט) פרוז היה באותה שעה עד כאן בירושלמי, אלמא פירוש הירושלמי ממקומו הוא מוכרע דלאו ברוצה לפרוש קאמר אלא במי שהוא במדבר או בספינה ואינו עכשיו לא בן עיר ולא בן כרך היאך יקרא, ואמרו שיקרא בי"ד במקומו כדרכו ואמר ר' מונא ובשדעתו לחזור למקומו. ונראה לי פירוש הירושלמי, ר' יודה בעי בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו בלילי ט"ו, וקא סלקא דעתך דבבן עיר שהלך לכרך קאמר ודעתו להתעכב שם בלילי ט"ו, כלומר דעתו לעקור דירתו מן העיר שלא לשוב שם לילי ט"ו אלא שיתעכב כאן בכרך, ועל כן השיב לו ולא מתניתא היא בן עיר שהלך לכרך, ואהדר ליה כי קא מיבעיא ליה בשהוא בתוך העיר אלא שיש בדעתו לעקור דירתו מכאן ולקבוע דירתו בכרך בלילי ט"ו דדילמא אזלינן בתר דעתא כאילו נקבע שם, ואף על גב דקתני במתניתין (לקמן שם) בן כרך שהלך לעיר דילמא סבירא ליה פירושא דמתניתין בן כרך שהלך לעיר ואין דעתו לחזור למקומו בלילי ט"ו אבל כאן בשדעתו להשתקע שם בלילי ט"ו דילמא הוה ליה מעתה כבן כרך, והיינו דקא מיבעיא ליה אבל בן עיר שהוא מפרש בים או הולך במדבר ונמצא שם בארבעה עשר קורא בארבעה עשר כמקומו, שלא תאמר כיון דמיבעיא ליה אפילו במי שעומד בתוך העיר אינו כבן עיר אלא כבן כרך שדעתו ללכת שם ואף על פי שעדיין לא הוקבע שם אם כן אף מי שהוא פורש בים אף על פי שלא קבע דירתו במקום אחר מכל מקום אינו בן עיר עכשיו ולא בן כרך ויהיה פטור מכלום, דהא איכא דפטור מכלום כאותה שאמרו שם בירושלמי (עיין שם) בן כרך שעקר דירתו בלילי י"ד נפטר כאן וכאן, ואפילו הכי במפרש ויוצא לדרך מחייב כבן עיר דמכל מקום דעתו הוא לחזור במקומו, והיינו דאמר ר' מונא והוא שדעתו לחזור במקומו הא לאו הכי אלא שדעתו לדור בכרך פטור כאן וכאן שהרי עקר דעתו מן העיר ולכלל בן כרך לא בא, אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים פרוז היה באותה שעה, פירוש: ר' פנחס חזר להשיב בעיית ר' יודה ואמר דקורא הוא כבן עיר, דלא יהא אלא שהוא בן כרך ממש והלך לעיר וכשהוא שם לילי ארבעה עשר קורא הוא עמהם דפרוז בן יומו נקרא פרוז. כך נראה לי פירושו.

מתני': אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר:    כלומר ומקדימין ליום הכניסה, ואף על גב דלגבי כפרים שנינו, אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא, חד טעמא הוא דבני עיירות נמי כל שאין שם עשרה בטלנין אף על פי שאין מתכנסין בשאר הימים בבתי כנסיות מתקבצין הן ונכנסין בבתי כנסיות לקריאת התורה בשני ובחמישי והקלו להם להקדים שלא יטרחו לקבץ ולכנוס הרבים בי"ד ויתבטלו משמחת היום. ואם תאמר ומה הפרש יש בין כפרים לעיירות, שאף בכפרים כל שיש שם עשרה בטלנין שבבית הכנסת אף הן אינן מקדימין. יש לומר דאין הכי נמי, אלא מתניתין אורחא דמילתא קתני לפי שאין דרך הכפרים להיות שם עשרה בטלנין.

ופירוש עשרה בטלנין, אנשים בטלים ממלאכת השוק מכינים עצמם לתפלה בבית הכנסת ואף על פי שאין ממונין לכך, וכדאיתא בירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש) תני עשרה בטלנין ממלאכתן בבית הכנסת ר' יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכין אלא לתלמודו, עד כאן בירושלמי.

ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין לנו עשרה בטלנין ידועים ולא בטלנין ממלאכתן כיון שנהגו בכל מקום להכנס לבית הכנסת בשעת תפלה ערב ובקר הרי זה כמקום שיש שם עשרה בטלנין ואפילו לרבי עקיבא, אלא שאין אנו צריכין לכך דהא בטלה הקדמה (ראה לעיל ב, א).

באלו אמרו מקדימין:    פירוש באלו בני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנין, אי נמי באלו בשחל בשבת ובערב שבת. אבל בירושלמי (פ"א ה"ד) גרסינן באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת המגילה ותרומת שקלים, וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו.

וגרסינן תו התם וכתבו גם הרב ז"ל בהלכות (שם) אבל סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה (אסתר ט, כב) את ששמחתו תלויה בבית דין יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. ולא נתברר לי פירושו, דהא כתיב (שם פסוקים כא, כז, כח, לא) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה בזמניהם ולא יעבור, ועשיה היינו סעודה וכדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"א) נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה ונעשים לסעודה, וכי תימא הני מילי בני כרכים לא יעברו עד ששה עשר דלא יעבור לששה עשר קאמר אבל עיירות מאחרין עד חמשה עשר, הא נמי לא אפשר חדא דזמנו של זה לא זמנו של זה (לעיל ב, ב), ועוד דאם כן אף לקריאה נימא כן ובגמרא אמרו באלו אמרו מקדימין מאי טעמא דכתיב ולא יעבור ואתרוייהו קאי. ועוד דהא תניא אבל שמחה לא תהא נוהגת אלא בזמנה, ומשמע לכאורה דלאו למקדימין בלבד קאמר אלא כללא הוא לכולהו.

והקהל מאחרין וכו':    ירושלמי (פ"א ה"ד עיי"ש): ר' בא בריה דר' חייא בר בא בשם ר' יוחנן מפני התקיעות. ר' יצחק בריה דר' חייא אמר מפני הבימה, ויעשו אותה מאתמול שלא לדחוק את העזרה, אמר ר' מתניה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ (דברים טז, כא).

דף ה עמוד ב[עריכה]

גמרא: ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז:    פירוש: משום דאמרינן בפרק קמא דראש השנה (יח, ב) אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, וכיון שכן בטלו להו חומרי תענית מינייהו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל. והוא הדין לאכילה, אלא דדילמא לא רצה לאכול לפי שנהגו שלא לאכול.

ובקש לעקור תשעה באב וכו':    הקשו בתוספות והיכי הוה סלקא דעתין דבקש לעקרו לגמרי, והא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדיות פ"א מ"ה). והם תירצו דשמא לא רצה לעקור אלא חומרא דיש לו יותר משאר תעניות. עוד אמרו שלא רצה לעוקרו לגמרי, אלא לעוקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא מתשובתו של רבי אבא בר זבדא אתה מכיר שאף רבי חנינא כך היה בלבו שבא רבי לעקרו לגמרי. אלא מסתברא דאין זה מבטל דברי בית דין חבירו, דאילו תקנה ראשונה בתנאי היתה, דהא קרי להו צום וקרי להו שמחה, דכתיב (זכריה ח, יט) צום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ודרשינן מיניה (ר"ה יח, ב) בזמן שיש שמד צום אין שמד ויש שלום שמחה אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין, ואפילו תשעה באב דאכולהו כתיב שמחה, והא דמחמרינן בתשעה באב הנהגת הדורות היתה הואיל והוכפלו בו צרות, וכדאיתא התם בראש השנה, והלכך אילו רצה רבי לעקרו לא מבטל דברי בית דין שגדול ממנו הוא. ואף על פי שבו היו השלוחין יוצאין ולא על השאר כדאיתא התם (בעמוד א) ואף על פי שנהגו להתענות אף בשאר, הואיל ולא קיבלו עליהם חומרא כתשעה באב ולא הוכפלו בהם צרות לא חששו להוציא שלוחים עליהם. כך נראה לי.

והא רבי בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא:    קשיא לי והיכי מקשה הכין בהדיא וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, דאדרבה אמרינן לקמן בסמוך סביב (ויקרא כה, לא) פרט לטבריא שימה חומתה, ולענין בית בבתי ערי חומה פשיטא דלאו מוקפת חומה היא. ועוד דבתר דפריק רבי בארביסר נטע אקשי ליה ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ועוד קשיא לי היכי מתרץ ליה לרבי פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה. ומסתברא דהכי קאמר, והא רבי בטבריא הוה וטבריא מן המוקפות חומה מימות יהושע בן נון היא כדכתיב (יהושע יט, לה) וערי מבצר הצדים צר [ו]חמת (ו)רקת וכנרת וקיימא לן (לקמן ו, א) דרקת זו טבריא ומי נימא דסבירא ליה לרבי דין מוקפת הואיל וצדה אחד ים, ודרך קושיא ותירוץ בעי לברורי מאי דסבירא ליה בהא, ואמר ליה לא אדרבא סבירא ליה דמוקפת חשבינן לה וכי נטע בארביסר נטע, והדר אקשי ליה והא חזקיה מספקא ליה, וקא סלקא דעתא השתא דחזקיה משום ספיקה דצדה אחד ים ולענין בית בבתי ערי חומה נמי מספקא ליה, והכין נמי אמרינן בירושלמי (פ"א ה"א) חזקיה קרי לה בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (ויקרא כה, כט) פרט לטבריא שהים חומתה. וליכא לפרש הכא דלענין קריאת המגילה בלבד קאמר דפשיטא ליה לרבי ומשום דמגנו, דאם כן מילתא דפשיטא ליה לרבי היכי מספקא ליה לחזקיה, אבל השתא ניחא דחזקיה סבירא לן דמספקא ליה משום דרבי שמעון בן יוחאי. כך נראה לי.

הכי גרסינן: רב אסי קרא בהוצל דבנימין בארביסר ובחמיסר וכו':    ואם תאמר אי הכי אנן נמי ניקרייה בארביסר ובחמיסר מספיקא. תירצו הגאונים ז"ל דאזלינן בתר רובא ורובא לאו מוקפין נינהו. ואם תאמר רב אסי נמי ולחזקיה למאי דקא סלקא דעתא מעיקרא ליזול בתר רובא. יש לומר דאינהו ודאי מידע ידעי דהוצל דבנימין וטבריא מוקפות חומה נינהו, אלא דמספקא להו אי הני קמאי נינהו אם לאו. וקשיא לי דאם כן מאי קא מקשה ומי מספקא ליה מילתא בטבריא והא כתיב (יהושע יט, לה) וערי מבצר וגו' וקיימא לן (לקמן ו, א) דרקת זו טבריא, ומאי קושיא דחזקיה נמי הכין סבירא ליה אלא דמספקא ליה אי היינו טבריא קמייתא או לא. יש לומר דמקשה הוא דטעי בה, דקא סלקא דעתיה דמשום דמספקא ליה עיקר טבריא קמייתא אי מוקפת אי לאו. והכין נמי משמע בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם רבי יוחנן קרא לה בכנישתא דכפרה ואמר הדא היא עיקר טבריא קמייתא ולא חש להא דתני רבי שמעון בן יוחאי. ואי נמי איכא למימר דהכי קא מקשה, וקיימא לן דרקת זו טבריא דידן.

ובנמוקי הר"ם ב"ן נ"ר דחזקיה ורב אסי מנהג חסידות הוא דאדרבה מספיקא לא ליקרו כלל, דהוה ליה ספק בשל דבריהם ודברי קבלה כשל רבנן ולקולא, אלא לדברי הגאונים ז"ל קרו מדינא בי"ד דאזלינן בתר רובא אבל בט"ו מנהג חסידות, ולענין ברכה בראשון ולא בשני דבודאי דדבריהם מברכין אספק דדבריהם לא מברכינן.

ומסתברא לי דכל הני מילי בארץ ישראל שבזמן התקנה היו עריהם ידועות ומקובלות בידם אי זו היא עיר ואי זו כרך מפני שהיה להם לדעת מחמת דין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים, אבל כל בחוצה לארץ עיקר התקנה כך היתה שכל שיהא ספק בה לא יקראו אלא בי"ד בלבד, לפי שאף הם ודאי לא קים להו בכל מלכות אחשורוש בשבע ועשרים ומאה מדינה כל עיר ועיר שבהם אי זו מוקפת מימות יהושע ואי זו שאינה מוקפת, והם לא תקנו לשום מקום שני ימים אלא או ארביסר או חמיסר, וכדכתיב (אסתר ט, כא) להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר וכיון דכתיב את שמע מינה לא היה שם שעשה שני ימים, כדאיתא בריש מכלתין (ב, ב), והלכך אף אנו כל שהוא ספק אין קורין אותה אלא בארבעה עשר, דעל כרחין כן התקינו כל ודאי מוקף שבחוצה לארץ בחמיסר כל ספק שבחוצה לארץ בארביסר.

דף ו עמוד א[עריכה]

אלו טרטסיאות וקרקסיאות שלהן:    יש מפרשים בתי עבודה זרה שלהן, וקורא להן בלשון גנאי, טרטסיאות חרפה, קרקסיאות בתי כסאות. וכן פירש ר"ח ז"ל. ונראין דברי התוספות דבתי ע"ז שלהן לא ילמדו בהן תורה, אלא טרטסיאות וקרקסיאות בתי בית הועד להקבץ שם.

דף ו עמוד ב[עריכה]

מתני': קראו את המגילה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני:    פירוש אפילו נתעברה לאחר שקראוה ואין צריך לומר בשנתעברה מתחילה ועיברו וקראוה באדר ראשון. ירושלמי (פ"א ה"ה): מתניתא בשעיברו ואחר כך קראו אבל אם קראו ואחר כך עיברו לא בדא, מתניתא לא אמרה כן אלא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני. ונ"ל דאידך היה סבור דמתניתין וכבר נתעברה את השנה קאמר, ואקשו עליה דפשטה דמתניתין לאו הכי אלא בשקראו ואח"כ עיברו.

גמרא: רבי אלעזר ברבי יוסי סבר אף מקרא מגילה לכתחילה בראשון:    קשיא מנא להו מדרבי אלעזר הכין. ועוד דאם איתא מאי כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון דקאמר, דהא לדידיה מגילה אינה נוהגת בשני. ומסתברא, דקים להו דטעמא דרבי אליעזר ברבי יוסי כיון דלא מצריך לחזור ולקרות בשני היינו משום דכתיב (אסתר ט, כא ו-כז) בכל שנה ושנה שיהו כל השנים זה כזה ומינה היינו לעולם אדר הסמוך לשבט משום דאין מעבירין על המצות וכדמפרש טעמא בסמוך, והא דקתני כל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון הכי קאמר כל המצות הנוהגות לכם בשני אומר אני שנוהגות בראשון. ומיהו מספקא לי לרבי אלעזר ברבי יוסי אם לא קראה בראשון אם קורא אותה באדר השני. ומסתברא דלא, דכיון דבכל שנה ושנה פליגי מה כל שנה ושנה לרבנן אדר הסמוך לניסן דוקא ולא הסמוך לשבט אף לרבי אלעזר ברבי יוסי כן לעולם אדר הסמוך לשבט ולא הסמוך לניסן.

דף ז עמוד א[עריכה]

ניתנה לקרות ולא ניתנה ליכתב:    ואוקימנא דשמואל כרבי יהושע דאמר כתוב זאת (שמות יז, יד) כתוב מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים, אלמא לרבי יהושע לא ניתנה ליכתב כלל. ובריש פרק אמר להם הממונה ביומא (כט, א עיי"ש) אמרינן מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קאמרינן הניחא למאן דאמר ניתנה ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר, דאלמא לרבי יהושע ולשמואל לא ניתנה ליכתב כלל, ומתניתין (לקמן יז, א) דהקורא את המגילה על פה לא יצא דלא כרבי יהושע ודלא כשמואל.

ואיכא למידק דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרקין דלקמן (יט, א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ואם איתא דאין צריך לקרותה מתוך הכתב כתובה בין הכתובים מאי הוי והא לא בעיא קריאה מן הכתב כלל. ועוד הקשו בשם הרב ר' אלחנן זצ"ל מדאמרינן לקמן בריש פרק שני (יח, א) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (לקמן ח, ב) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, ואקשינן ולימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומשני אי אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי שאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן. ואינה קושיא בעיני, דלא משום כתיבה קאמר אלא משום לשון, וקא משמע לן דאפילו במגילה דכתיב בה כלשונם אם שמעה בלעז יוני יצא ואפילו מי שאינו יוני כרבי שמעון בן גמליאל דאסר כל הלשונות בכל הספרים ואפילו הכי התיר יוני דאלמא יוני כשר כאשורי. אבל עדיין קשה מההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים. והם תירצו דמודה שמואל דצריכה כתיבה מדרבנן, וההיא דריש פרק אמר להם הממונה לא ניתנה ליכתב וניתנה ליכתב מדאורייתא קאמר. ועוד היא צריכה לפנים.

דף ז עמוד ב[עריכה]

מתני': אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:    הקשו בירושלמי (פ"א ה"ו עיי"ש) אלו אינון והא אית לך אוחרנין, בסקילה בשבת ואין סקילה ביום טוב, כרת בשבת ואין כרת ביום טוב מלקות ביום טוב ואין מכות בשבת, אין תימר דברים שיש בהן אוכל נפש אתנין מתניתין והא תני (ביצה לה, ב) משחילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת, ועוד מן הדא (ראה שבת קלג, א ו-קלד, א) שוחקין עצי בשמים למילה ביום טוב אבל לא בשבת והוא שמל, ועוד מן הדא דתנינן (ראה תוספתא ביצה פ"ג ה"ט) מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע שמפקקין ומפקיעין ומתירין וחותכין בשבת מפקקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין בכלים בשבת מותר ואין צריך לומר ביום טוב, עד כאן בירושלמי. ואפשר לומר דבשל תורה מיירי ובאוכל נפש, והני כולהו דמייתינן בירושלמי מדרבנן הם.

אלא דקשיא לי, דהא גבי אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה (לקמן ט, ב) אקשינן בגמרא (שם) הא לכל דבריהם זה וזה שוין אתאן לרבי מאיר מאי היא דתניא ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי רבי מאיר רישא רבנן וסיפא רבי מאיר, ואי לא איירי הכא אלא במאי דשוו בדאורייתא ובמאי דלא שוו מדאורייתא מאי קושיא אפילו תימא כולה רבנן ושאני הכא משום דכי אין שני חוזר לעבודתו אינה תורה אלא מדרבנן וכדתניא (שם) אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ויש לומר דתנא ושייר, ואף על גב דקתני אין בין, הא אית לן דכוותה בפרק קמא דתענית (יג, ב) דתניא התם אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואפילו הכי אמרינן התם דתנא ושייר.

ובכולהו הני דמתניתין נמי משמע דתנא ושייר, דהא באין בין שבת ליום הכפורים הוה ליה למתני אלא שזה מותר באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל ובזה אסור. ומיהו בזה יש לדחות דהיינו עיקר יום הכפורים. ובאין בין ספרים לתפילין ומזוזות (דלקמן ח, ב) נראה לי דשייר טובא, דהא מזוזה עשויה כשירה כשרה כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (לא, ב) ואילו גבי ספר תורה תניא (שם ושבת קג, ב) עשאה כשירה או שעשה את השירה כיוצא בה הרי זה יגנז. ועוד דתפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס (מנחות לב, א), וספרים נכתבים בגויל בקלף ובדוכסוסטוס. ועוד מזוזה צריכה שרטוט ותפילין אינן צריכין שרטוט, כדאיפסיקא הלכתא בפרקין דלקמן (יח, ב) ובמנחות בפרק הקומץ (לב, ב). ומיהו יכולני לומר, דההיא דתפילין על הקלף תנאי היא כדאיתא התם (במנחות) והא מתניתין כמאן דאמר אם שינה לא פסל, וההיא דשרטוט נמי תנאי נינהו התם, וספרים נמי צריכין שרטוט וכדאמרינן (מסכת סופרים פ"א ה"א) כותבין בדיו ומסרגלין בקנה הלכה למשה מסיני. ואי נמי איכא למימר, דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות למאי דשוו ביה תפילין ומזוזות קאמר, אבל במה שהתפילין מוחלקין מן המזוזות לא איירי. והא דאמרינן בגמרא (לקמן ח, ב) הא לתופרן בגידין, אפשר דאיתיה נמי במזוזה היכא שכתבה בשני עורות ותפרן אי נמי אם נקרעה. אלא דההיא דעשויה כשירה עדיין איכא בינייהו.

ובאין בין במה גדולה לבמה קטנה (דלקמן ט, ב) נראה לי דשייר טובא, דהא תניא בשילהי פרק בתרא דזבחים (קכ, א) דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה, קרן כבש ויסוד וריבוע בבמה גדולה ואין קרן כבש ויסוד וריבוע בבמה קטנה, כיור וכנו בבמה גדולה ואין כיור וכנו בבמה קטנה, חזה ושוק בגדולה ואין חזה ושוק בקטנה. ושמא נאמר גם בזו דהכא לא איירי אלא במה שקרב בזו ואין קרב בזו, הא בשאר דברים שבין זו לזו לא מיירי.

ובודאי דלכאורה הוה במשמע דאין בין דכולה מתניתין דוקא, מדאמרינן על כל חדא וחדא בגמרא הא לענין פלוני ופלוני זה וזה שוין, ומנא ליה דשוין הן בהני כיון דאיכא טובא דשייר. ועוד מדאמרינן גבי אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה הא לכל דבריהם זה וזה שוין, אלמא מתניתין דוקא קתני, דאי לא לימא ליה תנא ושייר. אלא שיש לומר דכל היכא דלא אשכחן בהדיא דתנא ושייר מסתמא מימר אמרינן דלא שייר, דאפילו היכא דדחינן בעלמא בכל כי הא תנא ושייר דייקינן עלה ומאי שייר דהאי שייר. וצריכא לי תלמוד.

גמרא: לא קשיא כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב:    ואע"ג דסתם מתניתין דהכא דלא כרבי יהודה, כבר איפסיקא הלכתא התם ביום טוב (ביצה כח, ב) דהלכתא כר"י ואין מורין כן. ואע"ג דקיימא לן נמי (ביצה כא, ב) דצרכי הגוי אסורין ואין מזמנין הגוי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו דאלמא דרשינן לכם (שמות יב, טז) ולא לגוים כרבנן, אפשר דלר"י ממילא שמעת מינה לכם לכל צרכיכם ומינה לכל צרכיכם הא לצורך אחרים לא. ואיכא תנא בתורת כהנים דמפיק גוים מאך אשר יאכל לכל נפש (שמות שם).

דף ח עמוד א[עריכה]

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא כלים שאין עושין בהן אוכל נפש, הא כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין:    ואוקימנא לה בדוכתא בפרק אין בין המודר (נדרים לג, א) באומר הנאה המביאה לידי מאכלך, הא באומר מאכלך עלי אינו אסור אלא באוכל נפש בלבד, ואם אמר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא ממאכל ומשתה ולעיסת חטים.

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דשרינן הכא במודר ממנו מאכל, דוקא בשאין משכירין כיוצא בהן, הא משכירין כיוצא בהן אפילו במודר מאכל אסור, דהא מהני ליה בדמי שכירותו דאי בעי אכיל מיניה. והכין איתא התם בדוכתא.

יש ספרים דגרסי הכי: והלא דין הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה וכו':    ואף על גב דאמרינן בתורת כהנים (פרשת תזריע פרשת נגעים פ"ב ה"י ופ"ט ה"ח) דמצורע מטמא משכב ומושב, ההוא לטמא אוכלין ומשקין, וכן כתב רש"י ז"ל בפסחים (סז, ב ד"ה זב הב'), והכא לטמא אדם לטמא בגדים. ויש מי שגורס, ומה אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה.

דף ח עמוד ב[עריכה]

מתני': ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית:    מכאן משמע דלשון הקדש היינו אשורי, אבל לשון עברי אינו לשון הקדש וכדאמרינן נמי בפירקין דלקמן (יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא ותניא בברייתא (לקמן יח, א) גיפטית לגיפטים עברית לעברים, דאלמא עברית דוקא לעברים וש"מ לאו היינו לשון הקדש. ומ"מ ללשון הקדש לפעמים קורא עברי, וכן נהגו הכל לקרוא ללשון הקדש עברי. וגרסינן בירושלמי דמכלתין (פ"א ה"ט) בררו להם כתב אשורית ולשון עברית ואמרינן בפרק כהן גדול בסנהדרין (כא, ב) בהא מילתא בררו להם כתב אשורי ולשון הקדש, ובתוספתא (פ"ב ה"ב) שנינו מעשה ברבי מאיר שלא מצא מגילה כתובה כתב עברית וכתבה ע"פ וקראה, ובבראשית רבה (סוף פרשה מב) ויגד לאברם העברי (בראשית יד, יג) למה קורא אותו עברי שמספר בלשון עברי והיינו לשון הקדש שבו היו מספרים, ומה שקורא אותו אשורי שמאושר בין שאר הלשונות.

דף ט עמוד א[עריכה]

גמרא: לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה:    ואם תאמר והא תנן בפרקין דלקמן (יז, א) אבל קורין אותה ללועזות בלעז, ובשהיא כתובה בלעז דאי לא היינו קראה על פה, ותניא (לקמן יח, א) גפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים, ומתניתין וברייתא רבנן היא, אלמא אפילו מגילה נמי נכתבת בכל לשון. יש לומר דאהני ככתבם וכלשונם (אסתר ח, ט) שאין יוצאין בה השומעים שאינן מכירין אלא באשורית בלבד וכדתנן (לקמן יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא, אבל שאר לשונות יוצאין בהן המכירין הואיל והותרה ספר תורה ליכתב בהן, והכא לטמא את הידים קאמר דכיון שאינה נכתבת כהלכתה שתהא ראויה לצאת בה הכל ידי חובתן אינה מטמאה את הידים. ואם תאמר אם כן לוקמה אף בספרים, וברייתא לטמא את הידים ומתניתין לקרות בהן ולא לטמא את הידים. ליתא, דבשאר ספרים מנא לן לחלק. ועוד דכיון דקתני ספרים נכתבין בכל לשון משמע דכולי עלמא נפקי בהכין ואפילו שאינן מכירין, וא"כ כל חומרי ספרים יש וכדאמרינן הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין.


דף י עמוד א[עריכה]

וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא:    וקדושה ראשונה לאו דוקא אלא אפילו קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבא דהא שמעתי שמקריבין בזמן הזה קאמר, ומסתברא דמשום דלגבי הא מילתא קדושה שניה וראשונה חד דינא אית להו ומאן דאסר משום קדושה ראשונה הוא דאסר לפום כן נקט קדושה ראשונה. ותדע לך, דהא טעמא דמתניתין דקתני קדושת ירושלם אין אחריה היתר היינו משום דדרשינן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה (דברים יב, ט) מנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלם קדושת שילה יש אחריה היתר ירושלם אין אחריה היתר, אלמא איסור הבמות משום קדושה ראשונה הוא, ומאן דשרי היינו משום דדריש מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר, אלמא עיקר מחלקותם בדבר זה בקדושה ראשונה תליא.

ולא שייכא בהא פלוגתא דקדושה שניה יש להן שלישית אין להן או יש להן (יבמות פב, ב) ולא כל האומר בעלמא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא סבירא ליה דקדושת ירושלם יש אחריה היתר במות, אלא אפשר דאפילו מאן דאית ליה בעלמא לא קידשה לעתיד לגבי תרומות ומעשרות אית ליה שאין אחריה היתר במות ומשום דכתיב ואל הנחלה. ותדע, דהא רבי מדסתם לן הכא ובזבחים (קיב, ב) דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר שמע מינה דהכין סבירא ליה למעשה מיהא, ואיהו הוא דהתיר כל בית שאן (חולין ו, ב) מאסהדתיה דר' חייא ואסיקנא התם (ז, א) משום דקסבר רבי פנחס בן יאיר דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אלמא איכא מאן דאית ליה לא קידשה לעתיד לבא ואפילו הכי סבירא ליה דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר.

והא דקתני אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא מכלל דרבי אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבא דאלמא הא בהא תליא, הכי קאמר לא קידשה לעתיד אפילו לאיסור הבמות. והא דמוקמינן לה בתנאי ומייתינן לה מהא דתניא אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו, התם הכי קאמר אלמא רבי ישמעאל סבר לא קידשה לעתיד לבא ואנא אמינא דכיון דלא קידשה לעתיד לענין שאר דינין אף לענין איסורי הבמות כן. כך נראה לי.

אלא מאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי:    ואם תאמר ומעיקרא מאי סבר וכי לא היה יודע משנתינו ומשנת זבחים. ונראה לי דהיינו הא דאמרינן בתר הכין תנאי היא, כלומר וכי תימא ומעיקרא מאי סבר תנאי היא, כלומר משום דאשכחה דתליא בתנאי ומעיקרא סבר לה כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והדר ביה משום דלא שביק תרי סתמי דמתניתין ופסק כרבי ישמעאל דיחידאה הוא.

ובתוספות הקשו בשם הרב ר' חיים אמאי הדר ביה לימא להו תנאי היא ואנא דאמרי כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא. ועוד דהא רבי יוחנן וריש לקיש פליגי בזבחים בפרק השוחט והמעלה (קז, ב) המעלה בחוץ בזמן הזה ריש לקיש אמר פטור ורבי יוחנן אמר חייב רבי יוחנן אמר חייב קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וריש לקיש אמר פטור קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ואם איתא אמאי לא אמר מותר. ותירץ הוא ז"ל, דר' יצחק לא שמע מרבותיו אלא דבית חניו לאו בית עבודה זרה הוא, ועוד שמע דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ומתוך כך סבר דלמאן דאמר לא קידשה לעתיד בזמן הזה מותר להקריב בבמות בכל מקום, ואחר כך סבר דאי אפשר דפליג שום תנא אמתניתין (זבחים קיב, ב) דבאו לירושלם נאסרו הבמות ואמתניתין דהכא וחזר לומר דאדרבא למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא אין מקריבין אפילו במקומו של מזבח, והיינו דריש לקיש דאמר שהוא פטור דכיון דאפילו במקום מזבח אין מקריבין המעלה בחוץ פטור דלא קרינא ביה ראוי לפתח אהל מועד, ורבי יוחנן אמר חייב דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וראוי ליקרב תוך ירושלם במקום מזבח וראוי לפתח אהל מועד קרינא ביה, והא דקאמר תנאי היא לאו אמילתא דר' יצחק קאי דהא ודאי שפיר הדר ביה אלא אמאי דסבירא ליה לר' יצחק מעיקרא קאי כלומר ומעיקרא דאמר הכי משום דקסבר דמאן דאמר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא פליג אמתניתין וסבר דבמות מותרות לאחר ירושלם והשתא הדר ביה ושפיר עבד דהדר ביה. והקשו על זה בתוספות, דכיון דקאמר שמעתי שמקריבין בזמן הזה משמע שבלשון הזה שמעה מרבותיו, ואף על פי שחולקת קבלתו עם המשנה הוא מה שקיבל אמר.

ואמרו הם ז"ל, דמה שאמר והדר ביה מהא דרב מרי לאו למימרא דהדר ביה לגמרי וחזר להודות כדברי המשנה אלא כששאלוהו אמר שלא קיבל כן כדי שלא יקשו לו מן המשנה ולא רצה להחזיק דבריו. ויש להם כיוצא בזו בריש פרק בתרא דמכות (טו, א) גבי לא תעשה שקדמו עשה אין לוקין עליו אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה כתיבא ותנינא אלא מאי טעמא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס וכו', ועוד בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב; יב, א) דאמר עולא אמר רבי אלעזר הלכה גובין מן העבדים ואמר ליה רב נחמן לעולא אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי אמר ליה לא שמעית מינה בתר דנפק רב נחמן אמר להו עולא הכי אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי הרי שהיה כופר במה שקיבל מרבותיו כדי שלא יקשו לו כלום ואף על פי שלא היה חוזר בו, והכא נמי ר' יצחק כך קיבל וכך סבור דלמאן דאמר לא קידשה מקריבין בזמן הזה בבמות בכל מקום ולמאן דאמר קידשה לעתיד לבא הבמות אסורות אבל בירושלים במקום המזבח שרי כרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד. וההיא דהשוחט והמעלה דאמר ריש לקיש המעלה בחוץ פטור דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ולא קאמר מותר לא קשיא, דאיידי דקאמר רבי יוחנן חייב אמר ריש לקיש פטור שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות.

ממאי דילמא כולי עלמא אית להו קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וכו':    הנני כותב מה שכתבו כאן התוספות בלשונם מפני שהוא צריך להתלמד במקומות רבים. הקשה רבינו תם ז"ל אמאי לא מייתי ראיה דאית ליה לרבי אליעזר בפרקא קמא דחגיגה (ג, ב) דלא קידשה לעתיד לבא, דאמרינן התם מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד וכו' עד מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי וכו' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, פירוש ולא קדשום, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. ותירץ רבינו תם ז"ל דהאי מה טעם דקאמר התם אינו מדברי רבי אליעזר, תדע דבמשנה דמסכת ידים (פ"ד מ"ג) דקתני התם מילתא דרבי אליעזר לא תני לה ולא מיירי מידי בעמון ומואב שכבשו ישראל מיד סיחון בעלותם ממצרים, והכי פירושו מאי טעמא מעשרין מעשר עני בשביעית משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וכל שכן הכא גבי עמון ומואב שאינם כלל מארץ ישראל שמעשרין מעשר עני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ובמסכת ידים (שם) מוכיח דעמון ומואב דהכא הוו חוצה לארץ דקא מייתי התם עלייהו ההיא דמצרים ובבל שהם חוצה לארץ ממש. ועוד על כרחין לא הוי טעמא דהתם משום דלא קידשה לעתיד לבא, דהא רבי יהושע דאית ליה בשמעתין דקידשה לעתיד ואפילו הכי סבירא ליה כרבי אליעזר במסכת ידים (שם), אלא לאו שמע מינה דהאי מה טעם לא קאמר רבי אליעזר. ומהאי טעמא נמי לא תיקשי הא דאמרינן (שביעית פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, אלמא משמע שעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו בכלל ארץ ישראל ובחגיגה משמע דלא קדשי וקאמר נמי בפרק חזקת הבתים (ב"ב נו, א) קיני וקניזי וקדמוני עמון ומואב והר שעיר, והשתא אתי שפיר כדפרישית דעמון ומואב דחגיגה היינו מחוצה לארץ ממש. והא דלא קאמר תלמודא בחגיגה טעמא דאיתיה בהדיא במסכת ידים (שם עיי"ש), דקתני התם השיב רבי טרפון מצרים חוצה לארץ עמון ומואב חוצה לארץ מה מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עליה עניים בשביעית אף עמון ומואב שהיא קרובה וכו', דניחא ליה לאשכוחי טעמא אחרינא. עד כאן.

למה מנו חכמים אתאלו וכו':    הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל אמאי מייתי הך ברייתא דלא מוכחא אלא דקדושה ראשונה בטלה, והא איכא תנא דאית ליה בהערל (יבמות פב, ב) דקדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם דקדושה ראשונה בטלה אבל קדושה שניה לא בטלה, ואם כן היאך מביא ראיה מהך ברייתא לבית חניו דהיינו קדושה שלישית. ולפי מה שכתבתי למעלה (ד"ה וקסבר) אינו קשה כלל, דהא דר' יצחק בקדושה ראשונה אי קידשה לעתיד או לא תליא, דלמאן דאמר קידשה היינו משום דקסבר קדושת ירושלם אין לאחריה היתר, ומאן דאמר יש אחריה היתר דריש מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר, אלמא הא דר' יצחק בפלוגתא דקדושה ראשונה תליא. אבל הרב ר' אלחנן ז"ל תירץ, דלא ניחא ליה לאתויי הך ברייתא דהתם דלא מיירי אלא לענין תרומה בזמן הזה.


דף טו עמוד א[עריכה]

מה שכתוב בהגדה: ואני כאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טז) כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך:    הקשו בתוספות יגרשנה ויחזירנה אחר כך שאינה אסורה לו מחמת זנות, וכדמוכח בפרק שני דסוטה (יח, ב) לא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על לאחר שתתגרש, דאינו מתנה אלא מה שאוסרה עליו, והלכה והיתה לאיש אחר כתיב (דברים כד, ב) נשאת אסורה לחזור לו זנתה מותרת לחזור לו. ותירצו שהיה ירא לגרשה לפי שכל מעשה הגט בעדים וירא שמא יתפרסם ויודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני, ויכתוב לו בכתב ידו שהוא כשר דאורייתא, וטוב היה לו לעשות כן דהא אסתר היכי עבדה הכי דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור ואילו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי. אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן.