בן יהוידע/מגילה/פרק ד

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו

לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפזיכן לשכינה. נ"ל בס"ד כי בנימין ראה ברו"הק שיהיה בחלקו בה"מק ובית ק"ק ורק המזבח יהיה ברצועה של יהודה. והיה מצטער על הרצועה, ובעבור צערו זכה שגם בית שני וגם בית שלישי יבנו בחלקו במקום בית ראשון אע"ג דמן הראוי שיבנה בית שני במקום אחר, מאחר דבית ראשון טמאוהו שהכניסו בו עצמו ע"ז ושפכו בו דמים, עכ"ז בעבור צערו זכה שיהיה אושפיזכן לשכינה, שגם בית שני ובית שלישי יהיו בחלקו במקום בית ראשון ולא נסתלקה שכינה מחלקו כאשר נסתלקה משילה שהיא חלק יוסף הע"ה.

ובזה יובן מה שהביא הפסוק ובין כתפיו שכן, והוא כי ידוע שבית ראשון היה בזכות אברהם אע"ה שקראו הר, ובית שני בזכות יצחק אע"ה שקראו שדה, והם אברהם דרועא ימינא ויצחק דרועא שמאלא, והם כתף ימין וכתף שמאל, אך בית שלישי שיבנה בב"א יהיה בזכות יעקב אע"ה שהוא סוד גופא העומד בין הכתפיים, ולכן הוא חי כנגד חוט השדרה שיש בו ח"י חוליות. ולז"א ובין כתפיו שכן, ר"ל לא מבעיא בית שני שהוא כנגד כתף שמאל אלא גם בין כתפיו שהוא בית שלישי, שהוא כנגד גופא בין הכתפיים, ג"כ שכן אצלו:

שם. אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם. הטעם שלא נתחלקה ירושלם לשבטים, מפני שהיא מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ומחוברת אליה, וכמו ירושלם של מעלה יד כל ישראל שוים בה כן ירושלם של מטה. ובזה יובן הפסוק ירושלם הבנויה היא ירושלם של מטה, היא כעיר ירושלם של מעלה אשר חיברה לה יחדיו, ששם יד כל ישראל שוה ומחוברים יחד. והעדות זו ניכר בזמן ששם עלו שבטים שבטי יה, שהוא זמן עליית הרגל שאין משכירין בתים בירושלם:

דף כז

ח"א מקום שמגדלין בו תורה. קשה אמאי נקטי קרא לבסוף, והו"ל בית ה׳ וכל בית גדול ובית המלך ובתי ירושלם. ונ"ל בס"ד כיון שהוא מקום שמגדלים בו תורה לא היה יכול לשרפו כי אש התורה שהיה בו דוחה אש זרה של הדיוט, ורק אחר ששרף בית המלך וכל בתי ירושלם, שלא נשאר מושב בעיר שישבו שם כדי שיבואו לבהמ"ד ללמוד תורה, דנמצא בטיל מבהמ"ד אש תורה, מכאן ולהבא, אז היה יכול לשרפו בעבור החטא ולכן נקטיה לבסוף שנשרף לבסוף. ולמ"ד מקום שמגדלין בו תפלה נמי י"ל ששרפו לבסוף, אחר שלא נשאר מושב בעיר, כי גם התפילות יש בהם כח לדחות הפורענות. ונ"ל דמ"ד מקום תפלה בא להוסיף, דס"ל בית גדול קאי על מקום תפלה גם כן. וס"ל שבהמ"ק ובית תפלה לא שרפו אלא לבסוף, מפני שבמקום תפלה ג"כ קובעים שיעור שעה אחת בעסק התורה שהיא אש, ולכך דוחה אש הדיוט.

ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כיון דקאמר הש"ס תסתיים דריב"ל הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, א"כ קשה הו"ל לתלמודא למנקט הכי ח"א מקום שמגדלין בו תפלה, שהס דברי רבי יוחנן ברישא, ואח"כ יאמר וח"א מקום שמגדלין בו תורה, כי צריך למנקט מלתא דר"י קמיה מילתא דריב"ל. וכאשר הזכירם בשמותם ר"י וריב"ל, ובזה ניחא אם הוה נקיט ח"א מקום שמגדלין בו תפלה קודם, הוה משמע דר"י לא מפרש בית גדול אלא רק על מקום תפלה, וזה אינו דהוא באמת מודה לריב"ל דבית גדול קאי על בהמ"ד, אלא דס"ל דקאי נמי על מקום תפלה ג"כ ולכן נקיט דבריו לבסוף כדי שנדע שהוא בא להוסיף על דברי ריב"ל דסבר בית גדול על בהמ"ד דוקא, ואיהו אמר דקאי גם על בית תפלה. ועיין להגאון הרדב"ז ז"ל בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק שישי, שכתב פסק רבינו כמ"ד בשני כיסיים מחלוקת דסתמא דתלמודא כיון שהתלמוד הקדימו דברי רבי יוחנן הם ע"ש. וקשיא לי על דבריו מהכא דנקיט ח"א במקום שמגדלין בו תורה ברישא, ומ"ד זה הוא ריב"ל דנקיט ליה לבסוף. ובזה ניחא דכאן הוכרח הש"ס להזכיר מ"ד שמגדלין בו תורה ברישא שהוא דברי ריב"ל ואח"כ יאמר דברי מ"ד מקום תפלה שהם דברי רבי יוחנן מטעם שכתבתי. ומה שיש להעיר ממ"ש תסתיים וגם ממ"ש במ"ק דף ג' ע"א בפלוגתא דר"י ור"א בחורש בשביעית שפסק הרמב"ם כמ"ד אינו לוקה יע"ש, כבר כתבנו בזה בחדושנו ונכתוב עוד בס"ד ואכמ"ל בזה.

מיהו בעיקר דברי המאמר כאן יש להעיר, דבשלמא למ"ד מקום שמגדלין בו תורה ניחא לשון גדול מפני ששם נעשים ת"ח ומפלפלים זע"ז. ועי"כ יתחדש כמה הלכות ויהיה בזה גידול ורמי ד"ת, אך גידול תפלה בבית הכנסת מאי היא, דמאי הפרש איכא בתפלה בין בית הכנסת לבתים אחרים. ונ"ל בס"ד דבבתים פשוטים שאינם בתי כנסיות לא ימצא בהם אלא תפלות של יחידים שכל א׳ מתפלל בביתו אבל בבית הכנסת ימצא תפלות של רבים ששם יתכנסו ויתפללו וזהו גידול תפלה ועוד בבית הכנסת כיון שיש צבור מוכרח לומר חזרה והרי כאן יש גידול תפלה ממש, שהתפלה כפולה בלחש ובחזרה, ולא עוד אלא שהחזרה היא גדולה במעלה שהיא בחנ"ת ולחש בנה"י. ואע"ג דבאותו זמן שהוא בבית ראשון עדיין לא תקנו תפלות אלו שיש בהם חזרה קרי להו הכי על שם העתיד וכהאי גוגא איתא בתלמודא במ"א ואומרו יגדיל תורה ויאדיר כלומר מדלא כתיב הגדיל אלא יגדיל הווה ועתיד שתמיד ומגדיל תולה על ידי חכמי ישראל בכל דור ודור:

שם ע"ב. מימי לא הש"מ בד"א של תפלה. נ"ל שלשה אלו הם אזהרות של כיבוד לכך זכה על ידם לזקנה שנותנת כבוד באדם שהכל יכבדוהו בקומה ובכמה דברים וכתיב נגד זקיניו כבוד:

שם. מכרה כפה שעל ראשה והביאה לי קדוש היום. קשה הוא מספר אזהרות עצמו שהיה נזהר ומה שייכות כאן לסיפור זה שמכרה אמו וכו'. ונ"ל דבא להודיע מזה שהיה הוא אדוק ונזהר מאד מאד בקידוש, כי לולא כך לא היתה אמו מוכרת כפה שעל ראשה כדי להביא לו יין לקדוש, אך כיון שיודעת חיבתו ותשוקתו בזה אמרה ודאי יהיה לו צער גדול אם ישאר בלא יין לקדוש היום ולכך מכרה הכפה שעל ראשה. ואומרו אימא זקנה היתה לי קשה מה בא ללמדינו בזה אם היתה זקנה או עודנה קטנה בשנים. ונ"ל בס"ד הוצרך לפרש שהיתה זקנה כדי שלא יאמרו לו השומעין אם היא רצתה למכור בשביל אהבתה בך, אתה איך רצית בכך ולא חסת על כבודה, שתשאר בלא כפה. לכך הקדים לומר שהיתה זקנה ולא היתה צריכא לצעיף כי מחמת זקנה אינה יכולה לצאת חוצה, והיה הצעיף מוצנע בתיבה. גם הגיד שהיא זקנה ואינה מקפדת בכך, דרוב הזקנות הולכים בלא כפה שלפעמים מניחים במקום כפה בגד אחר על ראשם יהיה מה שיהיה, ולכך גם הוא לא הקפיד למנעה מלמכור אותה:

שם. הניחה לי שלש מאות גרבי יין. נראה מחמת שהיתה יודעת שחביבה עליו מצוה זו במאד מאד לכך טרחה בחיי חיותה להמציא לו יין הרבה בשביל קדוש היום, ועלה בידה כמנין ש׳ הרומזת לשלש סעודות שבת, שגם בסעודה שלישית דאין קדוש צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמ"ש רבינו האר"י ז׳׳ל, ונרמזו שלש סעודות בשלשה קוין דשין דשבת. והוא זכה להניח שלשה אלפים גרבי יין, כנגד שלשה אל"ף דשם אהיה במלוי אלפין, שהוא בבינה הנגלית בסוד נועם שבת. ושניהם זכו למספר השלש מפני שקיימו מצוה זו כתקנה במחשבה ודבור ומעשה אך הוא שהיה בעל תורה זכה במספר השלש באלפים, כי לימוד התורה רמוז באלף לשון אלוף, ומספר האלפים ג"כ הוא באות אלף, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות:

שם. ואתיתי ביה יין קדושא. י"ל תיבת ביה לשון יתר, ונ"ל ר"ל שלא משכן המייניה כדי למצוא מעות שיקנה יין אלא משכנו ליקח בו יין, ומעשה שהיה כך היה. אי נמי לקח יין כנגד כל דמים של ערך המייניה, אע"פ שהיה יכול ליקח יין בצמצום כנגד חצי דמיו, והודיע דאפילו בשעת דוחקו לקח יין בהרוחה. וגרסת עין יעקב לא הוה לי חמרא וכו' ואתיתי ביה יין קדושא, ולגרסא זו י"ל למה בתחלת דבריו קראו חמרא, ובסוף דבריו קראו יין, דיש חמר מדינא דנקרא בשם חמרא בסתם ואינו נקרא יין וזה יהי׳ בזול. וז"ש לא הוה לי חמרא ר"ל אפי׳ חמר מדינה, ומשכנתיה להמיינאי ואתיתי ביה יין, ולא קניתי חמר מדינה שהוא בזול:

שם. יהא רעוא דתיטום בשיראי. נ"ל בס"ד בשכר שמכר המייניה אע"פ שאינו מכסה כל גופו אלא רק מכסה חלק קטן שיעור טפח יזכה להתעשר שיתכסה במעלים חשובים המכסים כל הגוף. ונ"ל רמז לו בתיבת שיראי על שם ההצלחה שהוא אותיות כסף זהב, והוא רמוז בפסוק י"א בשיר השירים דכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף אשר בכסף וזהב הנזכרים בפסוק זה נרמז שם ההצלחה שהיא כס"ה בפ"ז. ופסוק זה הוא פסוק י"א בשיר השירים, וזהו שיראי מלה מורכבת, שהוא שיר י"א. ומ"ש למה לא אמרת לי וכן למר, נראה היה דרכם לומר וכן למר שבשתי תיבות אלו יש להם כונה לכוין על בחינת הרצון שמספרו עולה כמנין וכ"ן למ"ר ונודע כי הטוב שיבא לאדם מכח תפלת הצדיק לא ינכו מזכיותיו בעבורו, ולכך הקפיד רב על זה שלא התפלל עליו לומר וכן למר:

דף כח

סליק ויתיב אדיקלא. נ"ל בס"ד הטעם ע"פ מ"ש הרב עיון יעקב ז"ל, דמ"ש לו דבר זה של כבש האחד להודיע דלא קץ בחייו ח"ו, אלא מתפלא איך צדיק שכמותו שהוא גדול הדור המיוחד שבדורו לא נתפס בעון הדור שהאריך ימים כ"כ, ורצונו לידע הדברים שהגינו עליו, כי תורה היא וללמוד הוא צריך, ולעולם רבי עקיבא ידע להאי דרשא דמיוחד שבעדרו, ורק עשה זה בתורת שאלה כדי לעורר אותו על כונתו בשאלה הראשונה ששאל במה הארכת ימים עכ"ד ע"ש. ולפ"ז מובן שפיר הטעם דיתיב אדיקלא, שהוא התמר שנמשל בו הצדיק דכתיב צדיק כתמר יפרח, ורצונו לומר בשביל שאני רואה אותך צדיק גדול וגבוה מכל אדם כתמר זה, לכך אני מתפלא על אשר לא נענשת בעון הדור, ורצוני לדעת המידות שהגינו עליך. גם רמז כתמר שאין יד אדם נוגעת בפירותיו מחמת גובהו, כן הוא לא נגע בו כלום מחטאת בני האדם שבדור הזה:

שם. א"ל קצת בחיי. קשה והלא ריב"ק מכיר את רבי ואיך חשדו בכך. ונ"ל דודאי לא חשדו, אך א"ל כן מפני השומעין שאלתו יען כי רבי היה נשיא, וריב"ק היה גדול הדור, ומן הטבע יהיה הנשיא קץ באחד שהוא גדול הדור דחושבו כמו צרה אליו בכבוד, ולכך חש ריב"ק שמא השומעין יחשדו את רבי בכך, ולכן א"ל קצת בחיי, כדי שרבי ישיב דבר לברר דבריו ויצא מן החשד:

שם. לא נסתכלתי בצלם דמות אדם רשע. קשה כיון דאיכא איסורא בזה מאי רבותיה, ונ"ל בס"ד דר"ל אפילו לצורך גדול, כגון דאותו רשע עשה עבירה, והעדים מעידים לפניו, שצריך להסתכל בו כדי שיהיה לו טביעות עין לידע על מי מעידין העדים, או שצריך לעשות לו דרישה וחקירה לדבר עמו באריכות, שמוכרח להסתכל בו, או לצורך אחר כיוצא בזה, וריב״ק היה נזהר גם בצורך גדול. והא דמדה זו מועלת לאריכות ימים נ״ל בס״ד כי עינים הם סוד חכמה, ואריכות ימים תמשך מחכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה, וכיון שהוא קדש עיניו שלא יסתכל בהם במראה רע לכך זוכה לאריכות ימים. והא דמפיק לה מן ותכהינה עיניו מראות נ״ל בס״ד דתיבת מראות לשון יתר, ולכך דריש לה מראות אותיות ראו מת, כי עשו בחייו היה קרוי מת, וזהו ותכהינה עיניו בשביל כי ראו מת זה עשו. ורבא מפיק לה מן שאת פני רשע לא טוב, דהאור נקרא טוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, וזהו שאת פני רשע אז לא טוב שיסתלק אור העינים שנקרא טוב:
שם לא הקפדתי בתוך ביתי. כלומר אפילו בתוך ביתו דצריך להקפיד לפעמים כדי למרמי עלייהו אימה, בעבור שיהיו נזהרים בצרכי הבית, או תוך ביתי ר״ל תוך גופו, כי הגוף נקרא בית בקהלת, ור״ל אפילו כעס נסתר בלב דוקא לא היה לו, ולכן מפני זה זכה לאריכות ימים, כי הכעסן קצר ימים שנאמר קצר ימים ושבע רגז, וכנז׳ בגמרא:
שם. לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה וכו׳. נקיט לעולם ר״ל אפילו לגבי צדיקים גמורים, דמי לנו גדול משרה ויצחק אע״ה. מיהו נראה היינו דוקא בהיכא שיש לו קצת תרעומת, באיזה צד לקלל כהא דאבימלך. והנה הרב טורי אבן ז״ל הקשה, דיליף מאלישע דאסור להסתכל מנ״ל דהיה זה אצל יצחק אע״ה מכח קללת אבימלך, דילמא כולא מלתא משום הסתכלות הוה ע״ש. ונ״ל בס״ד דאל״כ למה רמזה התורה קללה זו של אבימלך בפסוק הנה הוא לך כסות עינים, שאם היו דבריו אלו בטילין ולא עשו רושם לא היתה התורה כותבת זה, אלא ודאי עשו רושם ובאה התורה ללמד לדורות בזה שאל תהי קללת הדיוט קלה. ועוד נ״ל בס״ד דאי הוה משום הסתכלות לחודא לא היה צריך שיהיה סומא לגמרי אלא רק חלישות ראיה דוקא להוי ליה:
שם. הא והא גרמא ליה. הקשה הרב טורי אבן ז״ל דא״כ היכא יליף מיצחק דעיניו כהות, כיון דהתם היה גרם אחר דקללת אבימלך נמי. ועוד הקשה מנ״ל דהא והא גרמא ליה דילמא חדא מנייהו לחוד ע״ש. ונ״ל בס״ד דאי משום קללת אבימלך לחוד היה די שתתקיים בעין אחת, דודאי זכות יצחק היה מגין למעט הקללה בכל מה דאפשר, דהם לא חייבין לו מן הדין, ורק צד תרעומת היה לו בזה, ומשום הא לא היה צריך שתתקיים קללתו בשתי עינים, אלא הא והא גרמא ליה. ועוד נ״ל בס״ד דאי משום קללת אבימלך לחוד היה מתקיים זה בזרע זרעה שהוא עשו הרשע, דהא אבימלך קלל את שרה, ומוכרח לומר דזכות שרה הגין דאדחי הקללה מינה, וכיון דאדחי יהיה נדחי עד עשו דגם הוא נחשב זרעה דבני בנים הם כבנים וראוי שיתלו הקללה במקולקל, אלא ודאי שיהיה זה משום הסתכלות ג״כ לכך נתקיים ביצחק אע״ה:
שם. מחוי רב חסדא כגון הספידא דקאי בי ר״ש. הקשה מהראנ״ח ז״ל בפרשת חיי שרה דברי הגמרא קשים לשמוע איך החכמים ההם פותחים פיהם לשטן הפך דברי רז״ל שהזהירו לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן והם היו כל אחד תולה קללתו בחבירו לומר כגון הספדא וכו' ובמ״ק דף י״ח בעובדא דשמואל אתמר דהואי כשגגה היוצאת מלפני השליט וכו' יעוי"ש. ונ״ל בס״ד דעל פשט דברי הגמרא ליכא קושיא דיש לפרש מחוי על הספד שהיה מכבר בבית ר״ש וכן אידך ואינו אומר על להבא ואפילו בזה שהוא מדבר על העבר נראה דלא היה מזכיר שם ר״ש בפירוש אלא היה אומר כגון אותו הספד שנעשה בשנה פלונית ולכך דקדק תלמודא לומר מחוי ר״ח ולא אמר אמר ר״ח כי מחוי ר״ל רומז ברמז על הספד שנעשה בי ר״ש וכן הענין באידך מחוי ר״ש על הספד שנעשה כבר בי ר״ח. מיהו פירוש רש״י ז״ל שכתב אם ימות שהוא לשון להבא אינו מתישב בדבריו לומר כונתו אם ימות אדם בבי ר״ש ועשו לו הספד אז אח״כ מחוי ר״ח בביאור המשנה על אותו הספד שעשו לאותו המת בבי ר״ש לומר דזה נחשב הספד של רבים:
שם. ווי דחסרא ארעא דישראל גברא רבא. פירוש אפילו בארעא דישראל ששם מקור החכמה ונמצאים שם חכמים רבים ניכר חסרונו של זה:
שם. כי הא דר״ל הוה אזיל באורחא. הקשה מהרש״א דמייתי הא דר״ל מעשה לסתור דהא לא רצה להשתמש גם במי דתני לחוד ע״ש. ונ״ל בס״ד כי על מתני לא אצטריך להוכיח כלום שזה מפורש יוצא במאמר דאסור במתני אך ההוכחה דתלמודא מעובדא דר״ל הוא על תני לחוד דאינו בכלל האיסור וזה מוכח ממה שא״ל אותו גברא שהוא תני הלכות וא״ל ר״ל שדי בר לקישא במייא וקשה דאם אסור מן הדין למה יצוהו להשליכו הוא ישליך את עצמו ועוד אם היכא דתני נמי אסור עדיפא איך נחה דעתו של ר״ל במה שא״ל אותו גברא ניחא לי דאם אותו גברא ניחא ליה איך ר״ל יקבל לעשות דבר זה אלא ודאי מדינא מותר במאן דתני בלבד ורק משום מדת חסידות היה חושש ר״ל ולכך לא השליך עצמו עד שיראה אם ישיב לו ניחא לי דאז ליכא בזה חשש אפילו ממדת חסידות ולכן כיון דא״ל ניחא לי אז נחה דעתו של ר״ל בזה. ולפ״ז נמצינו למדין מהאי עובדא דר״ל במאן דתני בלחוד ליכא איסור מדינא וכאמור:
שם. פסלת לך ארבע טורי וטענת בר לקישא אכתפך. נ״ל בס״ד הא דכינה לסדרי משנה בשם הרים דאיתא בסנהדרין דף כ״ד ע״א אמר עולא הרואה את ר״ל בבהמ״ד כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה ע״ש נמצא היו החכמים מדמין לחכמת ר״ל לעקירת שתי הרים שטוחנין זב״ז ולכן א״ל ר״ל אם עלי יאמרו שאני עוקר הרים שהם שנים כי מעוט רבים שנים הנה אתה פסלת ארבעה הרים וא״כ אתה גדול ממני ודבר כן מצד ענוה. ועוד נ״ל מכנה את עסק התורה בשם הרים כי ידוע שעסק התורה מתקן בחינת הרוח וידוע מ״ש רז״ל שההרים הגדולים נבראו בשביל להגין על העולם מן הרוח הקשה מאד וכמ״ש ע"פ בורא הרים ויוצר רוח ומגיד לאדם מה שיחו ועוד נ״ל נקראת הרים דחביבה על לומדיה כיום שנתנה בהר סיני. ודע מן הגמרא דהכא נראה דאין שם אביו היה לקיש אלא לקיש הוא כינוי משפחה דא״כ איך יאמר בפיו שדי בר לקישא שזוכר שם אביו ובפרט כי הוא שם פלאי בודאי מן הסתם:
שם. תא חזי מה בין תקיפי ארעא דישראל. עיין פירוש רש״י ז״ל. ונ״ל בס״ד דקרי לרשב״ל תקיפי ארעא דישראל שהיה תקיף בדעתו ובדיבורו כדאיתא בסנהדרין דף כ״ו שדבר קשות כנגד ר״ח בר זורנקי ורבי שמעון בר יהוצדק ע״ש וכן מצינו בירושלמי דסנהדרין פ״ב דדרש נשיא שחטא מלקין אותו בב״ד של שלשה וכו' ואחר שבא אליו הנשיא השיב לו דברים בחוזק ומכל זה מוכח שהיה תקיף בדבורו ולא ישוב מפני כל:

דף כט

עלוב ושאינו עלוב יכול ואינו יכול. נ״ל בס״ד נקיט על עצמו שתי חלוקות אלו כי הוא היה גלגול בבא בן בוטא אשר ניקר הורדוס את עיניו וגם עתה בגלגול זה נסתמא בידי שמים לכן ששת בא״ת ב״ש הוא בבא וכנז' בדברי רבינו האר״י ז״ל בשער הגלגולים יע״ש ולכן כנגד מה שקרה לו ע״י הורדוס נקיט חלוקא דעלוב וכנגד מה שקרה לו בידי שמים בגלגול זה נקיט חלוקה דאינו יכול:

שם. רשב״י אומר בא וראה כמה חביבין ישראל י״ל אומרו בא וראה להיכן יבא. ונ״ל בס״ד כי בימיהם היה ניכר גילוי שכינה בחו״ל בבתי כנסיות וכדאמר שכינה בבבל היכא שריא אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשב ויתיב ולז״א בא לבתי כנסיות שבחו״ל, וראה בעיניך כמה חביבין ישראל כי תמצא שם השראת שכינה בגלותם בחו״ל:
שם. עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו״ל שיקבעו בא״י. אין הכונה שתעקר גוף הקרקע שלהם ותהי' בא״י וכן בתבור וכרמל לא נעקר הקרקע שלהם אלא הכונה הוא כמו שיש לגוף האדם צל רוחני שמקיפו שהגוף מושך חיות ממנו כן יש צל שהוא אויר זך ורוחני חופף על הארץ כולה ומאיר לה ואין הצל של כל הארצות שוה בזכותו ומעלתו ויש בזה כמה מדרגות בצללים החונים על ארצות חו״ל ובודאי צל ארן ישראל הוא מעולה וזך ביותר לפי ערכה של ארץ ישראל ולכן אמרו רז״ל על פסוק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה שקיפל הקב״ה את כל א״י והניחה תחתיו של יעקב אע״ה ושכב עליה וקשה לפי פשוטו א״כ בני אדם שהיו יושבים בה להיכן הלכו וישבו וכן הבעלי חיים והבניינים והמטלטלים היכן היו אך הכונה הוא על הצל שהוא האויר הרוחני החופף עליה שהוא לה כמו הנשמה הנותנת חיות לגוף. וכיוצא בזה כתב השל״ה ז״ל בפרשת ויחי בכל מקום ששם עומדין יחד כל זרע ישראל שם נמצא אויר א״י ושם מותר להקריב לה׳ וכמו שעשו ישראל במדבר ארבעים שנה ולכן אמר יעקב אע״ה ושכבתי עם אבותי אע״פ שנפטר בחו״ל יע״ש. ובזה פירשתי רמז הכתוב ראו נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ דקשה והלא עודם במדבר והיכן נתן להם את הארץ אך הכונה על אויר א״י כולה שהיה חונה אתם במדבר וזהו ראו ראיה רוחנית ובזה פרשתי עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ולכן אמרו סר צלם מעליהם הוא האויר הנז' וזה סימן מובהק כי ה׳ אתנו למסרם בידינו ולכן אל תיראום כי יכול נוכל להם בודאי כי כבר כבשנו את הארץ בעודנו במדבר מחמת הצל הנז' ועל כן מ״ש כאן עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו״ל שיקבעו בא״י לאו על גוף הקרקע קאמר שתעקר אלא על האויר שהוא הצל הפרוס וחונה בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכן הענין בתבור וכרמל שבא הצל שלהם ולא גוף ההרים:
שם. כולכם בעלי מומין אצל הר סיני. נ״ל בס״ד לכך קראם הרים גבנונים כי גב ר״ל אחור דהר סיני נחשב צד הפנים והם נחשבין גב שהוא צד האחור והנה אותיות האחור של אותיות סיני שהם הגב שלהם הם ט״ן מ״ט. פירוש טן כלומר גוף כמ״ש טב למיתב טן דו ומט הוא כמו והגבעות תמוטינה וקראתם גב להר סיני כלומר הם גוף מט ונשפל לגבי סיני:
שם. מ״ד ה' מעון היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נ״ל קראם מעון מפני ששם מתגלה נועם ה׳ שהוא אור השכינה, דכתיב לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ולכך נקראים מעון אותיות נועם. ונ״ל אות נו״ן למעון הוא מספר ת״ש, ועם אותיות מעו דמעון נעשה צירוף תשמע״ו ויש בזה שתי משמעות, הא׳ לשון קיבוץ ואסיפה כמו וישמע שאול את העם, וא' כפשוטו שהוא ענין שמיעה שמתאספים שם לשמוע בחוקי אלקים ותורותיו:

דף לא

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענוותנותו. נ״ל בס״ד שם אהיה יש במילואו מספר ענוה כזה, אל״ף ה״י יו״ד ה״א, וידוע ששם אהיה הוא בבינה, ואיתא בזו״הק בינה גבוראן מתערין מינא, ולז״א כ״מ שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה ר״ל בשם אהיה שה״ס בינה דגבוראן מתערין מינה, אתה מוצא ענותנותו כי בשם זה נרמז מספר ענו״ה:

שם. שמטריחין אותי לידע איזו גזרה קשה אביא עליהם. הא ודאי אין טורח שייך אצלו יתברך, כי הוא יתברך לא ייעף ולא יגע, אין חקר לתבונתו, וכל העולם כולו סוקרו בסקירה אחת, דכתיב המוציא במספר צבאם המבין כל מעשיהם, אך לשון זה נאמר לשכך את האוזן, להלהיב לבבות ישראל ולהחרידם שיהיה העון קשה וחמור בעיניהם ויעשו תשובה. ועוד נ״ל נקיט הכי ע״ד מ״ש רבינו מהר״ם אלשיך ז״ל בביאור מנאן לידע הנותרים דהכונה הוא שיהיו הנותרים יודעין כמה הן, וכן כאן לידע המלאכים ונשמות הצדיקים איזו גזרה קשה אביא עליהם, יען כי דרכו יתברך להודיע תחלה את הגזרה למלאכים ונשמות הצדיקים אשר למעלה בשמים ואשר בג״ע הארץ כדי שיתפללו על החיים כמ״ש כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים:

דף לב

וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. נ״ל דריש הפסוק הכי מה שידבר משה את מועדי ה' המקראות השייכי למועדי ה' צריך שיהיו המקראות האלה נקראים אל בני ישראל כל מקרא בזמנו. אמנם צריך להבין למה יש מצוה בחיוב קריאת פרשיות המועדים בזמנם, והלא כל הפרשיות תורה הם, וכל זמן שאדם קורא בתורה יש בזה מצוה, ומה הפרש יש בין מקרא בזמנו למקרא שאינו בזמנו. ונ״ל בס״ד בהקדים מ״ש הרב שער החצר ז״ל בשם ספר כ״י, וז״ל ידוע מ״ש רז״ל כי כשעבדו ישראל את העגל היה שש שעות ולא יותר, וקי״ל בביטול האיסור צריך ששים כנגדו, ועל כן כדי שיתבטל האיסור של שש שעות מה עשה הקב״ה תקן לישראל שלש רגלים, שהם שבעת ימי סוכה ושבעת ימי פסח ויום אחד של שבועות, ובאלו ע״ו ימים יש שלש מאות וששים שעות. ובזה פירשו כונת המסרא ארבע פסוקים של אלה, והם אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, אלה אלהיך ישראל, גם אלה תשכחנה, אלה מועדי ה', ר״ל אלה אזכרה תמיד כדי לתקן, ואיזהו אלה, ואמר אלה אלהיך ישראל שאמרו בעגל, ומה התיקון אשר נעשה כדי שגם אלה תשכחנה, והשיב ואמר אלה מועדי ה', שע״י שמירת המועדים שהם ש״ס שעות מתבטלים אותם שש שעות של העגל שאמרו בם אלה אלהיך ישראל, עכ״ד ספר כ״י שהביא הרב ז״ל שם יע״ש. ובזה פירשתי בס״ד רמז הכתוב מ״ש הש״ית למשה רבינו ע״ה אחר מעשה העגל, אני אעביר כל טובי על פניך, תיבת טובי תחלקנה לשתים וקרי בה ט״ו בי, פירוש בשביל תיקון עון העגל לבטל שש שעות של איסור, אני אעביר כל ט״ו יום של פסח ושבועות וסוכות, בי כלומר בקדושתי כדי לבטל איסור שש שעות בקדושת ש״ס שעות של ט״ו ימים אלו. והנה הם רמוזים על פניך פירוש באמצע השם שלך, כי כל אמצעי נקרא פנימי ואות שי״ן דמשה היא אות הפנימית של שמו אשר במלואה עולה ש״ס, כנגד ש״ס שעות של ט״ו ימים טובים הנז'. נמצא המועדים הם תיקון פגם עון העגל, וידוע כי כל תיקון צריך שיהי' לימוד תורה, כי אין נעשה בנין להריסת העון אלא על ידי התורה, דלכך הת״ח שעוסקים בתורה נקראין בנאין כמ״ש רז״ל אל תקרי בניך אלא בוניך, ואם תהיה שמירת המועדים בלתי הצטרפות קריאת התורה, לא יהיה בהם בנין לחרבן והריסה שעשו ישראל בעגל בנפשם הן למעלה הן למטה, כי עיקר הבנין הוא בקריאת התורה, ולכן פרשיות של המועדין מצותן שיהיו נקראים בזמנן, דהיינו בתוך המועדים כדי שיהיו קריאת התורה והמעשה באין כאחד, כי כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, נמצא זה הקורא הפרשה בזמנה יש בידו שתים, אחת קריאת התורה שבה עיקר הבנין, והב' המעשה של ההקרבה, ובזה תועיל קדושת עיצומו של אותו היום לבטל האיסור של העגל כאמור. ולז״א הכתוב וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל, פירוש מקראות אשר דבר משה את מועדי ה׳ הם יועילו אל בני ישראל, בני לשון בנין כמו אל תקרי בניך אלא בונייך, ואם לא קראו כל אחד ואחד בזמנו אין בידם שתי מצות כהלכתן דאין כאן מצות הקרבה, כיון דאין יום זה מקריבין קרבן של פרשה זו:

שם. ת״ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין וכו׳. י״ל תיבת להם נראית לשון יתר. ונ״ל בס״ד ע״פ מ״ש הגאון הט״ז ז״ל עמ״ש בש״ע סי' תכ״ט שואלין בהלכות הפסח קודם שלשים יום, דנ״מ לענין ממון, דאיתא בפרק השואל דף צ״ז א״ל רבנן לר' שאיל לן מר, פירש רש״י רבינו נשאל למלאכתינו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו תורה כל היום, ואם נשאל ממנו בהמה ומתת נפטר דהוי שאלה בבעלים, איקפד רבא א״ל לאפקועי ממונאי קא בעיתו אדרבה אתין שאלתין לי, דאלו אנא מצי לאשתמוטי ממסכתא למסכתא, פירוש כשאני חפץ להתחיל במסכתא אחרת שלא תשתכח ממני, אין אתם יכולים למחות בידי, אתון לא מציתו לאשתמוטי, ולא היא, איהו שאיל להו ביומי דכלה כשדורשין לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאשתמוטי למסכתא אחרת, ואינהו שאילו ליה כשאר יומי. וא״כ יש נ״מ לענין אם שאלו התלמידים בהמה מהרב תוך שלשים יום קודם פסח ומתה פטורים, דאותו זמן הוא משועבד להם והוי שאלה בבעלים, כן נ״ל נכון עכ״ל. והנה ידוע תיבת להם נדרשת כמו לך ולכם, שדרשו רז״ל שלח לך אנשים לך להנאתך ולטובתך, וכן קח לך סמים להנאתך ולטובתך וכנז׳ בזוה״ק, וכן דרשו תיבת לכם בכמה דוכתי, וגם כאן מילת להם נדרשת להנאתם ולטובתם, פירוש זו התקנה שתיקן מרע״ה שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח וכו׳ היא היתה לטובת ישראל, שאז אם יהיו ישראל שואלין מן מרע״ה באותם הימים בהמה או שאר חפץ ואבדו יהיו פטורים מלשלם לו, דהוי שאלה בבעלים, כיון דעל פי תקנתו זאת הוא משועבד להם ללמדם הלכות הרגל ולא מצי לאשתמוטי להלכות אחרים, ולז״א תיקן להם לישראל ר״ל לטובתם והנאתם, לענין ממון. ועוד נ״ל בס״ד לרמוז בתיבת להם שהוא ר״ת להביא מלך המשיח, כי בזכות הדרשות שעושין ברגלים שבהם נקבצים ונאספים עם רב יהיה הדרת מלך, ואז יכולה זכות התורה של הדרשות האלה להביא מלך המשיח, וז״ש תיקן להם לישראל, פירוש תיקן להביא מלך המשיח לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח וכו' ולהכי נקיט פסח ברישא, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. והנה לפי הטעם שהבאתי לעיל שבמועדים יהיה תיקון לעון העגל, וידוע דעון העגל לא נטהר לגמרי וכל משך הגלות הם לוקין חלק אחד בעבורו, וכמ״ש רז״ל אין לך כל פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל דכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם א״כ יבא נכון רמז שרמזנו על ביאת מלך המשיח בעבור זכות דרשות הלכות המועדים בזמנן. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בדניאל ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל לימי היאור עד מתי קץ הפלאות, ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל לימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחיי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודש תכלנה כל אלה, פירוש תלה לו הגאולה במועדים שהם שלשה ואמר למועד זה חג הפסח, ומועדים זה חג הסוכות שמצורף עמו שמיני חג עצרת שהוא חג בפ״ע וחצי זה חג השבועות שהוא חצי פסח מפני שהוא יום אחד בלבד, ופסח יש בו שני יו״ט בראשון ובשביעי. וא״ל סגולה שנית וככלות נפץ יד עם קודש דהיינו שתכלה השנאה והמחלוקת שעושה פירוד ופיזור יד עם קודש אז תכלנה כל אלה הצרות והגליות אשר אתה רואה וגם רמז לו על עון העגל שחטאו באלה אלקיך ישראל שיתוקן ויוסר הפגם הזה לגמרי. והנה נ"ל בס״ד לרמוז ס"ת פסח חג עצרת שהם שלשה רגלים אלו שתיקן מרע״ה לישראל בהם הוא חג״ת שהם דרגין דאברהם יצחק ויעקב שהם בחסד וגבורה ותפארת וידוע כי שלשה רגלים הם כנגד שלשה אבות סוכות לאברהם אע״ה פסח ליצחק אע״ה, עצרת ליעקב אע״ה, ובזה יובן שלש רגלים תח״ג לי בשנה כי שלש רגלים הם סוד חג"ת, ואמר תחג התחיל מן עצרת וסיים בפסח. ונראה ע״י דרשת ההלכה שדורשין בהם תשתלם הכלה העליונה שהיא אותיות הלכה באורות חג״ת ואז תקבל המוחין שהם אורות החיי"ם: