קטגוריה:ויקרא טו ג
נוסח המקרא
וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו הוא
וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.
וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃
וְ/זֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖/וֹ בְּ/זוֹב֑/וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞/וֹ אֶת־זוֹב֗/וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂר/וֹ֙ מִ/זּוֹב֔/וֹ טֻמְאָת֖/וֹ הִֽוא׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵיהּ בְּדוֹבֵיהּ רִיר בִּסְרֵיהּ יָת דּוֹבֵיהּ אוֹ חֲתִים בִּסְרֵיהּ מִדּוֹבֵיהּ סְאוֹבְתֵיהּ הִיא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵּיהּ גַווֹן חִיוַור בְּדָיֵיהּ חֲרִיר בִּישְרֵיהּ יַת דְיֵיהּ אוֹ דְאִיסְתַתֵּם בִּישְרֵיהּ מִדוֹוֵויהּ סְאוֹבְתֵּיהּ הוּא: |
רש"י
"את זובו" - כמו ריר שיוצא צלול
"או החתים" - שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו זהו פשוטו ומדרשו (נדה מג) מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא שנא' זב מבשרו זובו טמא הוא ומנה הכ' השני ראיות שלש וקראו טמא שנ' טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא הא כיצד שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבןרש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אוֹ הֶחְתִּים – שֶׁיּוֹצֵא עָב, וְסוֹתֵם אֶת פִּי הָאַמָּה, וְנִסְתָּם בְּשָׂרוֹ מִטִּפַּת זוֹבוֹ. זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: מָנָה הַכָּתוּב הָרִאשׁוֹן רְאִיּוֹת שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "זָב מִבְּשָׂרוֹ... זוֹבוֹ טָמֵא הוּא"; וּמָנָה הַכָּתוּב הַשֵּׁנִי רְאִיּוֹת שָׁלֹשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא". הָא כֵּיצַד? שְׁתַּיִם לְטֻמְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁית מַזְקִיקַתּוּ לְקָרְבָּן (מגילה ח' ע"א; נדה מ"ג ע"ב).
רשב"ם
או החתים: שהוגלד ומידבק על הבשר:
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[יא] אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין? ודין הוא: ומה אם רוק שהוא יוצא במקום טהרה הרי הוא טמא, מימי רגליו שהם יוצאים ממקום טומאה אינו דין שיהא טמא?! הדם היוצא משם יוכיח! שהוא יוצא ממקום טומאה והרי הוא טהור [יב] ואף אתה אל תתמה על מימי רגליו שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה לא יהיו טמאים... ת"ל "וזאת"-- לרבות את מימי רגליו.
[יג] יכול הזיעה, והליחה סרוחה, והראי יהיו טמאים?... ת"ל "הוא".
אוציא את אלו שאינם מטמאים טומאת משקים ולא אוציא דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים?... ת"ל "זאת"
נמצאת אתה אומר תשעה משקים בזב: הזיעה, והליחה סרוחה, והראי-- טהורים מכלום. דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה-- טמאים טומאת משקים. זובו, ורוקו, ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.
[א] "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים. [ב] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שהיא מטמאה את בועלה- אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג' ימים?! ת"ל "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.
[ג] זובו רר זוב-- מלמד שהוא מטמא בג' ראיות. אין לי אלא גדולות, קטנות מנין? ת"ל "תהיה"-- אפילו כל שהוא. "החתים"-- אפילו כל שהוא. "בשרו"-- אפילו כל שהוא.
אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? אלא ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלש, שהוא כמגד-יון לשילוח, שהם כדי שתי טבילות ושני ספוגים, הרי זה זב גמור.
[ד] רבי אומר, למה הדבר דומה? לחבל של מאה אמה. ראה בתחלת מאה, ובסוף חמשים, ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור. ראה בתחלת מאה, בתוך חמשים, ובסוף מאה או בתחלת מאה, ולאחר חמשים, ובסוף מאה-- אין זה זב גמור.
[ה] "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. [ו] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות- מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?! לא! אם אמרת בזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראיה אחת, תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת! הואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת, לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות... ת"ל "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.
[ז] "טמאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם. והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה מטמאה בלובן- מטמאה בדם, הזב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם?! ת"ל "טומאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם.
[ח] קל וחומר לזבה שמטמאה בלובן! ומה אם הזב -שאינו מטמא בדם- מטמא בלובן, זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן?! ת"ל "טומאתו היא"-- טומאת האיש בלובן וטומאת האשה בדם.- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא טו ג.
ראו מבנה ויקרא טו
וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ
טֻמְאָתוֹ
כפי שתואר בפסוק הקודם טומאתו של האיש היא כל דבר הזב מבשרו, ככתוב: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (ביאור:ויקרא טו ב).
טֻמְאָתוֹ הִוא
"רָר" - שורש 'רור' - נוזל הפה, רוק, רִיר, נוזל דביק המופרש מגוף (מילוג).
כאשר הטומאה זבה מבשרו של האיש, האיש עצמו נעשה טמא כאשר:
- יש כתם ומחלה בבשרו אשר ריר זב ונזל כמוגלה.
- הזב מבשרו שנזל, לכלך והחתים את בשרו או בגדיו.
כאשר האיש נגע בדבר טמא, כולו נעשה טמא, והוא חייב לטפל בעניין: לנקות את עצמו, בגדיו וכל דבר שהוא נגע בו (ביאור:ויקרא טו יג), להצהיר את שגיאותיו בהגשת קורבן (ביאור:ויקרא טו יד), ולבקש סליחה (ביאור:ויקרא טו טו).
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "ויקרא טו ג"
קטגוריה זו מכילה את 20 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 20 דפים.