מ"ג ויקרא טו ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא טו · ב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
מַלִּילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי יְהֵי דָאֵיב מִבִּשְׂרֵיהּ דּוֹבֵיהּ מְסָאַב הוּא׃
ירושלמי (יונתן):
מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב אַרוּם יְהֵי דָאִיב מִבִּשְרֵיהּ דְוָיֵיהּ חֲמָא תְּלַת זִימְנֵי מְסָאָב הוּא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי יהיה זב" - יכול זב מ"מ יהא טמא ת"ל מבשרו ולא כל בשרו (ת"כ נדה מג) אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה נדה מטמאה טומאה חמורה זיבה אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה קרי מטמא טומאה חמורה זיבה

"זובו טמא" - (ת"כ) למד על הטפה שהיא מטמאה (נדה נה) זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

כִּי יִהְיֶה זָב – יָכוֹל זָב מִכָּל מָקוֹם יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְּשָׂרוֹ, וְלֹא כָּל בְּשָׂרוֹ. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין בָּשָׂר לְבָשָׂר, זָכִיתִי לָדוּן: טִמֵּא בְּזָב, וְטִמֵּא בְּזָבָה; מַה זָּבָה, מִמָּקוֹם שֶׁהִיא מְטַמְּאָה טֻמְאָה קַלָּה, נִדָּה, מְטַמְּאָה טֻמְאָה חֲמוּרָה, זִיבָה – אַף הַזָּב, מִמָּקוֹם שֶׁמְּטַמֵּא טֻמְאָה קַלָּה, קֶרִי, מְטַמֵּא טֻמְאָה חֲמוּרָה, זִיבָה (ספרא זבים, פרשתא א,ג-ה).
זוֹבוֹ טָמֵא – לִמֵּד עַל הַטִּפָּה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה (שם,ט).
זוֹב – דּוֹמֶה לְמֵי בָּצֵק שֶׁל שְׂעוֹרִין, וְדָחוּי, וְדוֹמֶה לְלֹבֶן בֵּיצָה הַמּוּזֶרֶת. שִׁכְבַת זֶרַע, קָשׁוּר כְּלֹבֶן בֵּיצָה שֶׁאֵינָהּ מוּזֶרֶת (נדה ל"ה ע"ב).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

זב מבשרו: רבותינו פירשו מראה זוב ומראה קרי:


רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. פירש רש"י ז"ל זובו טמא למד על הטפה שמטמאה, זוב דומה למי בצק של שעורים ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת. ואמר רר בשרו את זובו, לומר שזובו כמו הריר שיוצא צלול. או החתים בשרו, שיוצא עב וסותם פי האמה ונחתם בשרו מחמת זובו. וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החלאים הנדבקים, והצריכו הכתוב קרבן שתי תורין או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, הצריכו חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי, וקרבן עולה כדי לתת הודאה להקב"ה שרפא אותו וטהרו.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זב מבשרו" כבר באה הקבלה מבשרו ולא מחמת אנסו' וזה שיהיה הזב שותת בסבת בשרו שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פירשו ז"ל (נדה לה, ב) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה מבשרו שהוא בסיבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חולשתם וחסרון עכולם אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו אשר בו לא תחדל זמת אולת חטאת ובכן ראוי שיספור ז' נקיים אשר בם יסורו הרהוריו מלבו ויטבול מן הטומאה ויכפר בחטאת ועולה על מה שפעל והרהר:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו'. כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר. ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו"כ) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו"ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו"ם ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין העכו"ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו"ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג ב):

איש איש כי יהיה זב וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו ז"ל במדרש (תדב"א פט"ו) ראה אדם קרי שחייב טבילה, ואמר מי רואה אותי אין בכך כלום, שוב ראה פעם ב', אמר מי רואה אותי, פעם ג', עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, הוא נעשה זב וכו' ע"כ. זה הוא שרמז באומרו איש איש פירוש פעם ראשונה איש, על דרך אומרו (תצא כג יא) אשר כי לא יהיה טהור מקרה לילה, ואמר פעם ב', איש לרמוז על פעם ב' אם חזר בו מוטב אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטומאה חמורה:

זובו טמא הוא. רז"ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך זובו הוא טמא, למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא הזב שהוא גרם לו טומאה טמא, הזוב שהוא גורם טומאה אינו דין וכו', שעיר המשתלח יוכיח וכו' שהוא טהור ומטמא תלמוד לומר זובו הוא טמא. ודרשו עוד על זה הדרך הוא טמא ואין דם היוצא מהאמה טמא, פירוש שהייתי דן קל וחומר מרוקו ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא דם שיוצא ממקום טומאה אין דין וכו' תלמוד לומר הוא וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך ריבוי למי רגלים שמטמאים ודן קל וחומר מרוקו וסתר לה מדם היוצא תלמוד לומר וזאת לרבות מי רגלים. ובפרשת דם נדה (נדה נו א) הקשו ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא, ואמר ר' שמעון מרבה אני מי רגלים לטומאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם ע"כ. וקשה אם כן לא לכתוב אלא ריבוי וזאת ואני יושב ודן ריבוי זה למה הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחומר מרוקו, ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחומר ונאמר שבא הכתוב לסתור קל וחומר שתחייבך לרבות מי רגלים ודם היוצא ולא ריבה אלא אחד מהם, ולידע איזה מהם הוא המתרבה ידון בדומה לרוק שמתעגל וכו' כדברי ר' שמעון, ולא היה צריך לכתוב מיעוט הוא. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא ריבוי וזאת לדם היוצא הגם שאינו מתעגל וכו' אבל מי רגלים אתי בקל וחומר, זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחומר מהרוק שאינו יוצא ממקום טומאה אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחומר שהרי הם שוים בצד החמור שיצאו ממקום טומאה, ולא צריך ריבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתור לקל וחומר, ותמצא שגם התנא שגמר מיעוט הדם ממיעוט הוא כשבא ללמוד מי רגלים מקל וחומר דרוקו דחה דם היוצא יוכיח שאינו נלמד בקל וחומר ולא דחה פירכא זו מה לדם היוצא שאינו מתעגל וכו'. ומעתה כשלא יהיה אלא ריבוי וזאת תתחייב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחומר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא ומכח זה בניתי מקום לפרש שנתכוון הכתוב בייתור תיבת הוא לומר כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו אלא הוא סימן אשר יעשה ה' בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה' כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותיבת הוא שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה' משפט האדם שהוא עצמו אב הטומאה לטמא אדם וכלים והגם דהתנא דרשה למיעוט דם, זה היה קודם דרשת וזאת ואחר דרשת וזאת נחזור לדון ולדרוש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[א] "בני ישראל" מטמאים בזיבה ואין העכו"ם מטמאים בזיבה. ואעפ"י שאינם מטמאים בזיבה מטמאים כזבים ושורפים עליהם את התרומה (ואולי יש לגרוס כאן אין שורפים עליהם-- מלבי"ם) ואין חייבים עליהם על ביאת המקדש

אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? ת"ל "ואמרת אליהם".

"איש"-- אין לי אלא איש, מנין לרבות את הקטן? ת"ל "איש איש" דברי ר' יהודה. ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה". "לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "לנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.

[ב] "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בנגעים וטימא בזבים. מה נגעים פטר בהם לפני הדיבור אף זבים יפטר בהם לפני הדיבור קל וחומר! ומה נגעים שטימא בהם אנסים פטר בהם לפני הדיבור, זבים שלא טימא בהם אנסים אינו דין שיפטור בהם לפני הדיבור?!    לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן, תאמר בזבים שטומאתם וטהרתם בכל אדם! הואיל וטומאתם וטהרתם בכל אדם לא יפטר בהם לפני הדיבור... ת"ל "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך

[ג] "כי יהיה זב"-- יכול אפילו זב מכל מקום יהיה טמא?... ודין הוא! טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה מקום שמטמא בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף זב במקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה. [ד] לא אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, תאמר בזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום א'?! הואיל והוא מטמא ג' ראיות ליום א', יטמא מכל מקום... ת"ל "מבשרו"-- ולא כל בשרו.    [ה] אחר שחילק הכתוב זכיתי לדין: טימא בזב וטימא בזבה. מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף הזב מקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.

[ו] "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא! ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים -מטמאה בפנים כבחוץ, זב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו

[ז] "מבשרו" טמא ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו בז' דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, ובחולי, ובמראה, ובהרהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו-- אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים כי רגלים לדבר.

[ח] "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא. הלא דין הוא! ומה אם הזב -שהזוב גרם לו טומאה- הרי הוא טמא, הזוב -שהוא גרם לטומאה- אינו דין שיהיה טמא?! שעיר המשתלח יוכיח! שגרם לטומאה והרי הוא טהור, [ט] אף אתה אל תתמה על הזוב שאף על פי שגרם לטומאה, לא יהיה טמא... ת"ל "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא

[י] יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהיה טמא? ת"ל "הוא"-- הוא טמא ואין דם היוצא מן האמה שלו טמא אלא טהור.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

דברו אל בני ישראל. ובפ' נגעים לא אמר דברו לפי שע"י העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. וסמך פרשת זב למצורע לפי שע"י הנחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת:

<< · מ"ג ויקרא · טו · ב · >>