ספרא על ויקרא טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · ספרא על ויקרא · טו · >>

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "בני ישראל" מטמאים בזיבה ואין העכו"ם מטמאים בזיבה. ואעפ"י שאינם מטמאים בזיבה מטמאים כזבים ושורפים עליהם את התרומה (ואולי יש לגרוס כאן אין שורפים עליהם-- מלבי"ם) ואין חייבים עליהם על ביאת המקדש

אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? ת"ל "ואמרת אליהם".

"איש"-- אין לי אלא איש, מנין לרבות את הקטן? ת"ל "איש איש" דברי ר' יהודה. ר' שמעון בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה". "לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "לנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.

[ב] "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בנגעים וטימא בזבים. מה נגעים פטר בהם לפני הדיבור אף זבים יפטר בהם לפני הדיבור קל וחומר! ומה נגעים שטימא בהם אנסים פטר בהם לפני הדיבור, זבים שלא טימא בהם אנסים אינו דין שיפטור בהם לפני הדיבור?!    לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן, תאמר בזבים שטומאתם וטהרתם בכל אדם! הואיל וטומאתם וטהרתם בכל אדם לא יפטר בהם לפני הדיבור... ת"ל "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך

[ג] "כי יהיה זב"-- יכול אפילו זב מכל מקום יהיה טמא?... ודין הוא! טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה מקום שמטמא בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף זב במקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה. [ד] לא אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, תאמר בזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום א'?! הואיל והוא מטמא ג' ראיות ליום א', יטמא מכל מקום... ת"ל "מבשרו"-- ולא כל בשרו.    [ה] אחר שחילק הכתוב זכיתי לדין: טימא בזב וטימא בזבה. מה זבה מקום שמטמאה בטומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף הזב מקום שמטמא בטומאה קלה מטמא טומאה חמורה.

[ו] "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא! ומה אם הזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים -מטמאה בפנים כבחוץ, זב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "מבשרו"-- עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו

[ז] "מבשרו" טמא ולא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו בז' דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, ובחולי, ובמראה, ובהרהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו-- אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים כי רגלים לדבר.

[ח] "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא. הלא דין הוא! ומה אם הזב -שהזוב גרם לו טומאה- הרי הוא טמא, הזוב -שהוא גרם לטומאה- אינו דין שיהיה טמא?! שעיר המשתלח יוכיח! שגרם לטומאה והרי הוא טהור, [ט] אף אתה אל תתמה על הזוב שאף על פי שגרם לטומאה, לא יהיה טמא... ת"ל "זובו טמא"-- לימד על הזוב שהוא טמא

[י] יכול הדם היוצא מן האמה שלו יהיה טמא? ת"ל "הוא"-- הוא טמא ואין דם היוצא מן האמה שלו טמא אלא טהור.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יא] אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין? ודין הוא: ומה אם רוק שהוא יוצא במקום טהרה הרי הוא טמא, מימי רגליו שהם יוצאי ממקום טומאה אינו דין שיהא טמא?! הדם היוצא משם יוכיח! שהוא יוצא ממקום טומאה והרי הוא טהור [יב] ואף אתה אל תתמה על מימי רגליו שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה לא יהיו טמאים... ת"ל "וזאת"-- לרבות את מימי רגליו.

[יג] יכול הזיעה, והליחה סרוחה, והראי יהיו טמאים?... ת"ל "הוא".

אוציא את אלו שאינם מטמאים טומאת משקים ולא אוציא דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים?... ת"ל "זאת"

נמצאת אתה אומר תשעה משקים בזב: הזיעה, והליחה סרוחה, והראי-- טהורים מכלום. דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה-- טמאים טומאת משקים. זובו, ורוקו, ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.


[א] "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.   [ב] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שהיא מטמאה את בועלה- אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג' ימים?! ת"ל "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.

[ג] זובו רר זוב-- מלמד שהוא מטמא בג' ראיות. אין לי אלא גדולות, קטנות מנין? ת"ל "תהיה"-- אפילו כל שהוא. "החתים"-- אפילו כל שהוא. "בשרו"-- אפילו כל שהוא.

אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? אלא ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלש, שהוא כמגד-יון לשילוח, שהם כדי שתי טבילות ושני ספוגים, הרי זה זב גמור.

[ד] רבי אומר, למה הדבר דומה? לחבל של מאה אמה. ראה בתחלת מאה, ובסוף חמשים, ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור. ראה בתחלת מאה, בתוך חמשים, ובסוף מאה או בתחלת מאה, ולאחר חמשים, ובסוף מאה-- אין זה זב גמור.

[ה] "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב.   [ו] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות- מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?!    לא! אם אמרת בזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראיה אחת, תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת! הואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת, לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות... ת"ל "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.

[ז] "טמאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם. והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה מטמאה בלובן- מטמאה בדם, הזב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם?! ת"ל "טומאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם.

[ח] קל וחומר לזבה שמטמאה בלובן! ומה אם הזב -שאינו מטמא בדם- מטמא בלובן, זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן?! ת"ל "טומאתו היא"-- טומאת האיש בלובן וטומאת האשה בדם.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "... אשר ישכב עליו הזב"-- יכול אפילו שכב על עדיינה ועל הדלת? ת"ל משכב-- ולא עדיינה ולא הדלת.

[ב] אוציא את אלו ולא אוציא מחצלת הקנים ושל חלף? ת"ל "המשכב"-- המיוחד.

[ג] אין לי אלא מיטה והבגד. מנין הסגוס, והרדיד, והחלוק, והטלית, והקלסטר ארבעת קבים, והתורמל חמשת קבים, והכריתית סאה, והחמת של שבעה קבים? ת"ל "וכל המשכב" ריבה    או יכול שאני מרבה הסידור, והדף של נחתומים, ועריבה גדולה שהנדות שוכבת בתוכה... ת"ל "אשר ישכב עליו"-- המיוחד לשכיבה, ולא שאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו!"    [ד] או יכול שאני מוציא הסגוס, והרדיד, והחלוק, והטלית, והקלסטר ד' קבים, ותורמל ה' קבים, והכריתית סאה, והחמת של ז' קבים?... ת"ל "וכל המשכב" ריבה. מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את אלו שהם משמשים שכיבה עם מלאכתם ומוציא אני את אלו שאין משמשים שכיבה עם מלאכתם.

"... אשר ישב עליו הזב יטמא"-- יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה? ת"ל כלי-- ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו ולא אוציא כסא של גללים ושל אדמה ושל אבנים?... ת"ל "הכלי"-- המיוחד.

[ה] אין לי אלא כסא וספסל וקתדרה המיוחדים. מנין תיבת הבלנים, ותיבה שפתחה מצידיה, ועריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה שאינו יכול להרחיץ בת רגלו אחת? ת"ל "וכל הכלי" ריבה.    יכול אפילו כפה סאה וישב עליו, תרקב וישב עליה? ת"ל "אשר ישב עליו"-- המיוחד לישיבה, לא שאומר לו "עמוד ונעשה מלאכתנו!"    [ו] או יכול שאני מוציא תיבת הבלנים, ותיבה שפתחה מצידיה, ועריבה משני לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה או שאינו יכול לרחוץ רגלו אחת?... ת"ל "וכל הכלי" ריבה. מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני את אלו שהם משמשים ישיבה עם מלאכתם ומוציא אני את אלו שאין משמשים ישיבה עם מלאכתם.

[ז] אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב. מנין שכב על המושב וישב על המשכב? עומד, ונתלה, ונשען מנין? "יטמא" ריבה

[ח] "הזב"-- ולא בעל קרי. והלא דין הוא! הזב טומאתו ממקור ובעל קרי טומאתו ממקור. מה הזב מטמא משכב ומושב אף בעל קרי יטמא משכב ומושב... ת"ל "הזב"-- ולא בעל קרי.

[ט] "הזב"-- ולא אבן המנוגעת. והלא דין הוא! ומה אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב, אבן המנוגעת שהיא מטמאה בביאה אינו דין שיטמא משכב ומושב?! ת"ל "הזב"-- ולא אבן המנוגעת.

[י] "הזב"-- ולא טמא מת. והלא דין הוא! ומה אם הזב שאינו טעון הזיית שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב, טמא מת שטעון הזיה בשלישי ושביעי אינו דין שיטמא משכב ומושב?! ת"ל "הזב"-- ולא טמא מת.

[יא} "הזב"-- ולא המת. והלא דין הוא! ומה אם הזב שאינו מטמא טומאת ז' מטמא משכב ומושב, מת שהוא מטמא טומאת ז' אינו דין שיטמא משכב ומושב?! ת"ל "הזב"-- ולא המת.

[יב] ר"ש אומר "אשר ישכב עליו" ו"אשר ישב עליו"-- את שיש לו ישיבה ויש לו שכיבה מטמא משכב ומושב, ואין זב שמת מטמא משכב ומושב. [יג] ושאמרו הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר-- מדברי סופרים.

"אשר ישכב עליו" ו"אשר ישב עליו"-- עד שינשא רובו עליו.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"-- אדם-נוגע-במשכב מטמא בגדים, ואין המשכב-הנוגע-במשכב מטמא בגדים.   הלא דין הוא! ומה אם במקום שלא נטמא אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, נטמא משכב-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, מקום שנטמא אדם-במגע-משכב לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב-במגע-משכב לטמא אדם ולטמא בגדים?! ת"ל "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"-- אדם-הנוגע-במשכבו מטמא בגדים, ואין המשכב-הנוגע-במשכב מטמא בגדים.

[ב] קל וחמר שיטמא אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים! ומה אם במקום שלא נטמא משכב-במגע-משכב לטמא בגדים, מיטמא אדם-במגע-משכב לטמא בגדים, מקום שנטמא משכב-מתחת-זב לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שיטמא אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים?! ת"ל "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- משכב מטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, ואין אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים.

[ג] משכב "במשכבו"-- ואם נשבר, טהור.   הלא דין הוא! מה אם כלי חרס --שאין לו טהרה מטומאתו-- אם נשבר טהור, משכב --שיש לו טהרה מטומאתו-- אם נשבר לא יהיה טהור?!   לא! אם אמרת בכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים! הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, אם נשבר לא יהיה טהור... ת"ל משכב "במשכבו"-- אם נשבר, טהור.

[ד] "במשכבו"-- ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יתר מעשרה. או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה?... ת"ל "טמא".   [ה] "במשכבו"-- ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלש אצבעות. או יכול שאני מוציא משלש ולמטן?... ת"ל "טמא".    [ו] "במשכבו"-- ולא הגזול. או יכול שאני מוציא את הגנוב?... ת"ל "טמא". [ז] ר' שמעון אומר "במשכבו"-- ולא הגנוב. או יכול שאני מוציא את הגזול?... ת"ל "טמא".  [ח] אמרו לו מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה? אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את זה שנתיאשו הבעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתיאשו הבעלים ממנו.

[ט] "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"-- בשעת מגעו מטמא בגדים, פירש אינו מטמא בגדים.

[י] "יכבס בגדיו"-- יכול הציפה? ת"ל "בגד". אי "בגד" יכול בגד גדול לבן המטמא בזוב ומטמא בנגעים. מנין גדול צבוע? קטן לבן? קטן צבוע? עד שתהא מרבה להביא שביס של סבכה וגלגילין מנין? ת"ל בגד "בגדיו" ריבה.

מנין לעשות שאר כלים כבגדים? ת"ל "טמא". יכול יטמא אדם וכלי חרש?... ת"ל "בגד"-- בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרש.

[יא] מכאן אמרו: כל המטמא בגדים, בשעת מגעו-- מטמא אוכלים ומשקים להיות תחלה, והידים להיות שניות, ומטמא שאר כלים כבגדים, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש. לאחר פרישתן-- מטמאין משקים להיות תחלה, והאוכלים והידים להיות שניות, ואינו מטמא בגדים, ואין צריך לומר אדם וכלי חרש.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא"-- אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו. מנין לעשרה מושבות זה על גבי זה, ואפילו על גבי אבן מסמא? ת"ל "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא"-- מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא.

[ב] אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא? ת"ל "כלי"-- לעשותו ריקם כמלא.

[ג] אין לי אלא משכב. מרכב מנין? ודין הוא: אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב, כך לא נחלק בין נישא לנושא למרכב.   מה לי לא חלק בין נישא לנושא למשכב-- שלא חלק מגעו ממשאו! לא נחלק בין נישא לנושא למרכב שחלק מגעו ממשאו?! ת"ל "כלי"-- לרבות את המרכב.

[ד] ר' חנינא בן חנינא אומר, אם בדרך שלא ירדה עליו הטומאה, יצאה ממנו, בדרך שירדה עליו הטומאה אינו דין שתצא ממנו?!   לאו! מה לי החמיר במרכב הנישא, שהרי החמיר בזב הנישא! נחמיר במרכב הנושא שהרי היקל בזב הנושא?! ת"ל "כלי" -- לרבות את המרכב.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] "בבשר הזב"-- ולא בצואה שעליו, ולא בקולקלוס שעליו, ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים. או יכול שאני מרבה את השער ואת הצפורן?... ת"ל "טמא"

[ו] "בבשר הזב"-- ולא בעצם הפורש ממנו, ולא בבשר הפורש ממנו. קל וחמר לפורש מן הטהור שיהיה טהור. הא מה אני מקיים "או בעצם אדם או בקבר"? זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק.

[ז] אם נאמרו בזב למה נאמרו במשכב ואם נאמרו במשכב למה נאמרו בזב? לפי שיש בזב מה שאין במשכב ובמשכב מה שאין בזב. הזב עושה משכב ואין המשכב עושה משכב. חיבורי הזב טהורים וחיבורי המשכב טמאים. הא לפי שיש בזב מה שאין במשכב ובמשכב מה שאין בזב צריך לומר במשכב וצריך לומר בזב.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ח] "וכי ירק הזב בטהור"-- יכול אפילו רקק ולא נגע בו יהא טמא? ת"ל "בטהור"-- עד שיגע בו.

אין לי אלא רוקו. כיחו, וניעו, ורירו, ומימי האף שלו מנין? ת"ל "וכי ירוק".

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ט] "אשר ירכב עליו הזב יטמא"-- יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב? ת"ל מרכב-- ולא משכב ולא מושב.   [י] אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף?... ת"ל "המרכב"-- מרכב המיוחד.

[יא] איזהו המרכב המיוחד? זרז האשקלוני, ומדוכה המדית, ועביט של גמל, וטפיטו של סוס. ר' יוסי אומר, טפיטו של סוס טמא מושב מפני שעומדים עליו בקומפון, אבל אוכף של נאקה טהור.

[יב] אין לי אלא בזמן שהוא רוכב עליו ונוגע בו (ס"א עליו). מנין לעשרה מרכבות זה על גבי זה, אפילו על גבי אבן מסמא? ת"ל "וכל המרכב"

"אשר ירכב עליו הזב יטמא"-- עד שינשא רובו עליו.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו"-- של זב. יכול "תחתיו" של מרכב? ודין הוא: אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע, מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע?! הא מה אני מקיים "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו"? תחתיו של זב.

[ב] "והנושא אותם" מה ת"ל? שיכול אין לי מטמא במשא אלא המרכב בלבד. משכב ומושב מנין? ודין הוא! ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים-- משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעם מטמא בגדים אינו דין שמשאם מטמא בגדים?!   גולל ודופק יוכיחו! שמגעם מטמא בגדים ואין משאם מטמא בגדים. [ג] אף אתה אל תתמה על המשכב ועל המושב שאף על פי שמגעם מטמא בגדים לא יהיה משאם מטמא! ת"ל "והנושא אותם"-- לרבות את המשכב ואת המושב.

[ד] ר' אליעזר אומר, "והנושא אותם" מה ת"ל? שיכול אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד. מנין זובו של זב, ורוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו, ודם הנדה? ת"ל "והנושא אותם"-- לרבות כל האמור בענין.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] "בו"-- ולא בצואה שעליו, ולא בקילקיס שעליו, ולא בשירים, ולא בנזמים, ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים. או יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן? ת"ל "טמא".

"וידיו לא שטף במים" מה ת"ל? לפי שנאמר "ורחץ את בשרו במים" יכול אף בית הסתרים? ת"ל "וידיו"-- מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בנראה פרט לבית הסתרים.

[ז] מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו? ת"ל "וידיו לא שטף במים"-- אפילו לאחר מאה שנים. אמר ר' אלעזר בן ערך, מכאן סמכו חכמים לטהרת ידים מן התורה.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "כלי חרש"-- אין לי אלא כלי חרש. מנין לרבות כלי נתר? ת"ל "וכלי חרש".

"אשר יגע בו הזב"-- יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהיה טמא? ודין הוא: ומה אם מת החמור-- לא טימא כלי חרש מאחוריו, הזב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרש מאחוריו?!   לא! אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב, תאמר בזב שמטמא משכב ומושב! הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרש מאחוריו?... ת"ל "אשר יגע בו הזב" ולהלן הוא אומר "אשר תבושל בו"-- מה "בו" האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו.   [ב] מאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו מה ת"ל "אשר יגע בו"? מגע שהוא בכולו, הוי אומר זה הסיטו.

[ג] "וכל כלי עץ ישטף במים". אמר ר' שמעון, מה בא זה ללמדנו? אם ללמד שמטמא כלי שטף במגע והלא כבר נאמר "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו"! אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע?! אם כן למה נאמר "וכל כלי עץ ישטף במים"? אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב.   והלא דין הוא! ומה אם במקום שעשה משכב תחתיו-- לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא נעשה על גביו מדף?! ת"ל "וכל כלי עץ ישטף במים"-- מלמד שעושה על גביו מדף.

[ה] קל וחמר שנעשה על גביו משכב! ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף-- עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שנעשה על גביו משכב?! ת"ל "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- משכב הוא עושה תחתיו, ואין עושה על גביו משכב.

[ו] קל וחמר שיעשה תחתיו מדף! מה אם במקום שלא עשה על גביו משכב-- עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף?! ת"ל "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף.

[ז] קל וחמר שלא יעשה תחתיו משכב! ומה אם במקום שעשה על גביו מדף-- לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה משכב?! ת"ל "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- מלמד שהוא עושה תחתיו משכב.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "וכי יטהר הזב מזובו"-- כשיפסק מזובו.

"מזובו"-- ולא מזובו ונגעו.

"מזובו וספר"-- אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, [ב] להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא: ומה אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות, לא יטעון ספירת ז' לשתי ראיות?!   זבה תוכיח! שהיא מטמאה משכב בשתי ראיות ואינה סופרת לשתי ראיות [ג] אף אתה אל תתמה על הזב שאף על פי שהוא מטמא משכב בשתי ראיות, לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות... ת"ל "מזובו וספר"-- אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, להביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

[ד] "וספר לו"-- לעצמו. מכאן אמרו: הזב והזבה שבדקו את עצמם ביום הראשון ומצאו טהורים, וביום השביעי ומצאו טהורים, ושאר כל הימים לא בדקו-- ר' אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה, ור' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום השביעי בלבד, ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום הז' בלבד.   [ה] ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ודברי ר' עקיבא משניהם אבל הלכה כדברי ר' אליעזר.

[ו] "שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "לטהרתו"-- שתהיה טהרתו אחת.

[ז] "וכבס בגדיו ורחץ בשרו"-- הקיש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו. מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדיו בנקיות, הא למדנו חוצצים בכלים.

[ח] "ורחץ בשרו במים חיים"-- הזב טעון ביאת מים חיים, ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.  [ט] הלא דין הוא! מה אם הזב שאין טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?! ת"ל "ורחץ בשרו במים חיים"-- הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.

יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים? ת"ל "בשרו"-- בשרו טעון ביאת מים חיים וכליו עולים בכל מימות.

"וטהר"-- מלטמא כלי חרש במשא. בן עזאי אומר, ומה אם במקום שלא עשה ולד הטומאה קל כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל-- עשה ולד הטומאה הקל כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל, מקום שעשה ולד הטומאה חמור כולד הטומאה חמור לטמא באב הטומאה החמור אינו דין שנעשה ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור ליטמא באב הטומאה החמור?!    אמר לו ר' יוסי הגלילי "פרשה!". אמר לו "אין מפרשים לחכם". אמר לו "שנהו!". אמר לו "אין שונים לחכם". חזר ר' יוסי הגלילי ופירש: ומה אם במקום שלא עשה בגדי המטמאים בשרץ כבגדים בשרץ-- עשה כלי חרש בשרץ כאדם בשרץ, כאן שעשה בגדי המטמאים בזב כבגדים בזב אינו דין שנעשה כלי חרש בזב כאדם בזב?! ת"ל "וטהר"-- מלטמא כלי חרש במשא.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יב] "בשמיני"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ביום ולא בלילה.

"יקח לו"-- לעצמו, שאם הפרישו לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו שנייה.

"שתי תורים או שני בני יונה"-- חילופי תורים בני יונה, וחילופי בני יונה תורים, ואין חלופיהם עשירית האיפה.

[יד] מנין שהוא טובל מבעוד יום? ת"ל "ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד"- כיצד הוא בא אל פתח אהל מועד אלא אם כן היה מעורב שמש, מלמד שהוא טובל מבעוד יום.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[טו] "ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה"-- שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. מנין שאם הפרישם הוא שיהיה הפרשו הפרש? ת"ל "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן" (עי' מלבי"ם)

[טז] "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו"-- מקצת זבים מביאים ומקצת זבים אין מביאים. הא כיצד? ראה שלש-- יביא. ראה שתים-- לא יביא.   או אינו אלא ראה שתים--יביא, שלש-- לא יביא... והלא מי שראה שלש ראה שתים! מה אני מקיים "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו"-- מצקת זבים מביאים קרבן ומקצת זבים אין מביאים קרבן, הא כיצד ראה שלש-- יביא, ראה שתים-- לא יביא.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] איש-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד? ת"ל "ואיש".

[ב] "כי תצא ממנו שכבת זרע"-- עד שתצא טומאה חוץ לבשרו. מכאן אמרו: הזב ובעל קרי שהרגישו, אוחזים באמה ובולעים את התרומה.

[ג] "שכבת זרע"--פרט למערה.

"ורחץ במים"-- במי מקוה. "את כל בשרו"-- מים שכל בשרו עולה בהם, וכמה הם? אמה על אמה ברום שלש אמות. נמצאת אתה אומר שיעור המקוה מ' סאה.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ד] בגד ועור-- אין לי אלא בגד ועור. מנין לעשות שאר כל הכלים כבגד ועור? ת"ל "כל בגד וכל עור". ואם נפשך לומר, נאמר בגד ועור בשרץ, ונאמר בגד ועור במת, ונאמר בגד ועור בשכבת זרע. מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת-- עשה כל הכלים כבגד ועור, אף בגד ועור האמור בשכבת זרע נעשה כל שאר הכלים כבגד ועור.

[ה] "אשר יהיה עליו"-- אף על מקצתו.

"שכבת זרע". מה שכבת זרע האמור כברייתה אף כאן כברייתה, פרט לשכבת זרע שנסרחה. מכאן אמרו: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה, דברי ר' אלעזר בן עזריה. ר' ישמעאל אומר, פעמים שהם ד' עונות, פעמים שהם ה' עונות, פעמים שהם ו' עונות. רבי עקיבא אומר לעולם חמש.    [ו] ואם יצאת מקצת עונה ראשונה, משלימים לו מקצת עונה ששית.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ז] אשה-- פרט לקטנה. או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א'?... ת"ל "ואשה".

[ח] "אשר ישכב איש"-- פרט לקטן.

"אותה"-- פרט לכלה, דברי ר' יהודה. אמרו לו לר' יהודה, "וכי מה ראיה לכלה?!", אלא "אותה"--פרט לדבר אחר, "שכבת זרע"-- פרט למערה.

[ט] "ורחצו במים וטמאו עד הערב"-- הקיש רחיצתה לרחיצתו. מה רחיצתה בנקיות אף רחיצתו בנקיות. מה רחיצתו בארבעים סאה אף רחיצתה בארבעים סאה. מה רחיצתו פרט לבית הסתרים אף רחיצתה פרט לבית הסתרים.

[י] ר' שמעון אומר מה ת"ל "ורחצו במים וטמאו עד הערב"? אם לענין הנוגע בשכבת זרע-- הרי הנוגע בשכבת זרע אמור למטן! אם כן למה נאמר "ורחצו במים וטמאו עד הערב"? אלא מפני שהיא טומאת בית הסתרים, והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים, אלא גזרת מלך הוא, לכך נאמר "ורחצו במים וטמאו עד הערב".

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] אשה-- אין לי אלא אשה גמורה. בת יום א' מנין? ת"ל "ואשה". מכאן אמרו: בת יום א' לנדה. בת עשרה ימים לזיבה.

[ב] "כי תהיה"-- מן הדיבור ואילך.

"כי תהיה זבה"-- יכול אפילו זבה מכל מקום תהיה טמא? ת"ל "והיא גלתה את מקור דמיה"-- לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור.

[ג] יכול כל מראה זוב שתזוב תהיה טמאה? ת"ל "דם". אי דם, אין לי אלא מראה דם אחד, כשהוא אומר "דמיה" מלמד שדמים הרבה טמאים בה-- האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרין.

[ד] "בבשרה"-- מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. והלא דין הוא! ומה אם הזב --שהוא טעון ביאת מים חיים-- אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה --שאינה טעונה ביאת מים חיים-- אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ?! ת"ל "בבשרה"-- מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה, זבה מנין? ת"ל "זובה". הפולטת שכבת זרע מנין? ת"ל "תהיה". ר' שמעון אומר דיה כבועלה. מה בועלה אינו מטמא בפנים כבחוץ אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ.

[ה] "שבעת ימים תהיה בנדתה"-- לא בזיבתה כל שבעה. יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה?... ת"ל "תהיה"-- אף על פי שאינה רואה.   אין לי אלא ימים, לילות מנין? ת"ל "תהיה"-- לרבות את הלילות.   יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "תהיה"-- תהא הוייתן אחת.

[ח] מנין שאינה טובלת מבעוד יום? ת"ל "שבעת ימים תהיה בנדתה"-- בנדתה תהיה כל שבעה.

[ט] "וכל הנוגע בה יטמא"-- יכול לא יהיה נוגע בה מטמא בגדים במגע? הין אם מטמאה במשכב לטמא אדם ולטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע?! אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"? יכול יהא הנוגע מטמא אדם וכלי חרש? ודין הוא: הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא. מה הנוגע בזב אינו מטמא אדם וכלי חרש, אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרש...    לא! אם אמרת בזב-- שאינו מטמא אדם לטמא אדם, תאמר בנדה שהיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר! הואיל והיא מטמאה אדם לטמא אדם ממקום אחר, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש... אם כן למה נאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב"-- אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרש.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יא] "וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא"-- יכול תטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב שאינו מיוחד לישיבה? ת"ל "כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב... יכבס בגדיו". [יב] מה למטה אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

[יג] יכול לענין לטמא לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אבל לענין ליטמא תטמא את הכל, שהרבה מיטמאים ואין מטמאים...? ת"ל "עליו.. עליו"-- "עליו" אמור לענין ליטמא ו"עליו" אמור לענין לטמא. מה "עליו" האמור לענין לטמא-- אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף "עליו" האמור לענין ליטמא-- לא מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יד] "ואם על המשכב הוא"-- עד שינשא רובו עליו.

"או על הכלי אשר הוִא יושבת עליו"-- או על מקצתו. מכאן אמרו: רוב טמא על הטהור או על מקצתו, רוב טהור על הטמא או על מקצתו, אחד זב ואחד משכב-- טמא. מקצת טמא על הטהור או על מקצתו, מקצת טהור על הטמא או על מקצתו, בזב-- טמא, ובמשכב-- טהור.

[טו] "משכב"-- זה משכב. "אשר היא יושבת עליו"-- זה המושב. "כלי"-- זה המרכב שנאמר "בנגעו בו" ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו? הוי אומר זה המרכב.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואם שכב ישכב"-- לרבות שתי שכיבות. "ואם שכב ישכב"-- לרבות למערה.

"איש"-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד?... ת"ל "ואם שכב ישכב"

[ב] "אותה"-- פרט למצורעת. והלא דין הוא! מה הנדה שאינה מטמאה בביאה-- מטמאה את בועלה, מצורעת שהיא מטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה?! ת"ל "אותה"-- פרט למצורעת.

"ותהי נדתה עליו"-- יכול יעלה לרגלה? ת"ל וטמא שבעת ימים".

יאמר "וטמא שבעת ימים" ומה ת"ל "ותהי נדתה עליו"? יכול לא יטמא אדם וכלי חרש? ת"ל "ותהי נדתה עליו"-- מה היא מטמא אדם וכלי חרש אף הוא יטמא אדם וכלי חרש. אי מה היא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא יטמא משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים... ת"ל "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא"-- שאין ת"ל, אלא שנתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין.   נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו. מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד, אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד.   [ה] נמצאת אתה אומר, ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה בין כר לחברו, אם כנגדו נתונה-- טמאה, שאם נטמאה המפה נטמאה הככר. ושלא כנגדו-- טהורה, שאין מגעו מטמא בגדים.

[ו] "וטמא שבעת ימים"-- שיספור שבעה לביאה אחרונה. הלא דין הוא! מיטמא במת ומיטמא בנדה. מה מצינו כשהוא מיטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה, אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה אחרונה.   או כלך לדרך זה: היא מיטמאה ומטמאה את בועלה. מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראיה הראשונה אף כשהוא מיטמא בה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה...   נראה למי דומה-- דנים טומאה שהיא ממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זה: דנים טומאה שהיא מחמת דמים מטומאה שהיא מחמת דמים ואל תוכיח טומאת המת שאין מחמת דמים ת"ל "וטמא שבעת ימים"-- שיספור שבעה לביאה אחרונה.

[ט] "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא"-- יכול יטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה ומושב שאינו מיוחד לישיבה? לא! מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף הוא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.  [י] יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה? ת"ל "המשכב". אין לי אלא משכב, מרכב מנין? ת"ל "וכל". אין לי אלא בזמן שהוא שוכב עליו ונוגע בו. מנין למשכבות עשרה זו על גב זו? על גב אבן מסמא? ת"ל "וכל".

"המשכב אשר ישכב עליו"-- עד שינשא רובו עליו.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואשה"-- בין גיורת, בין שפחה, בין משוחררת, בין בת ישראל.

"כי יזוב זוב דמה"-- דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד.   או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס?... כשהוא אומר "זוב" לרבות את האונסים. הא מה אני מקיים "דמה"-- דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד.

[ב] כמה יהיה בקישוי ויהיה תלוי בולד? ר' מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום. ר' יהודה אומר דיה חדשה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים, אין קישוי יותר משתי שבתות לפיכך אם קשתה י"ז-- שלשה ראשונים ראוים לזיבה וילדה בזוב.

[ג] ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהם-- שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים אחר הנדה, וי"ד של נקבה. אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה, מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב.

[ד] ויש רואה מאה ימים ואינה זבה בהם-- שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים לאחר נדה, ושמונים של נקבה, שבעה נדה, ושנים לאחר הנדה.

[ה] "ימים"-- שניים. יכול ימים הרבה? אמר רבי עקיבא, כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשת המרובה-- לא תפשת, תפשת מועט-- תפשת.   [ו] ר' יהודה בן בתירא אומר, שתי מדות-- אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה, מודדים מדה כלה ואין מודדין מדה שאינה כלה.   ר' נחמיה אומר, וכי למה בא הכתוב? לפתוח או לנעול? והלא לא בא לנעול אלא לפתוח! אם אתה אומר ימים עשרה... אינו אלא מאה! אלא מאתים! אלא אלף! אלא רבוא! וכשאתה אומר ימים שניים--פתחת.   ר' מונא אומר משום ר' יהודה, "ימים"-- שניים. יכול ימים הרבה? אם מרובים הם והלא כבר נאמר "רבים"! הא לא דבר אלא ימים מועטים. וכמה הם? הוי אומר שניים.

[ט] "רבים"-- שלשה. יכול רבים עשרה? אמר "ימים" ואמר "רבים". מה "ימים" מיעוט ימים שניים, אף "רבים" מיעוט רבים שלשה. יכול שניים ושלשה, הרי חמשה? וכי נאמר "ימים ורבים", והלא לא נאמר אלא "ימים רבים". הא כיצד? הללו יהיו מרובים על שנים, וכמה הם? הוי אומר זה שלשה.


[א] יכול הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה, ומה אני מקיים "ואשה כי תהיה זבה דם"?-- ברואה יום אחד, אבל הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה.... ת"ל "בלא עת נדתה... על נדתה"-- אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחלה.

[ב] אין לי אלא סמוך לנדתה? מופלג מנדתה מנין? ת"ל "או כי תזוב על נדתה". אין לי אלא מופלג מנדתה יום א'. מנין ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'? מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה, אף אני ארבה את אלו שהם כשרים לספירה-- כשרים לזיבה.

[ג] מנין לרבות אחד עשר? ת"ל "בלא עת נדתה". או יכול שאני מרבה את יב'? אמרת לאו. מה ראית לרבות את יא' ולהוציא את יב'? אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את יא' שהוא בספירת "או כי תזוב", ומוציא אני את יב' שאינו בספירת "או כי תזוב".

[ד] אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה. מנין לרואה שנים תהיה זבה? ת"ל "ימי זוב טומאתה כימי נדתה". מנין לרואה יום אחד תהיה זבה? ת"ל "כל ימי זוב".

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] מנין שהיא משמרת להם יום אחד? ת"ל "טמא יהיה". יכול כשם שמשמרת אחד לאחד, כך תשמור שנים לשנים?... ודין הוא: ומה אם הזב --שאינו סופר אחד לאחד-- סופר שבעה לשניים, זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשניים?! ת"ל "יהיה לה"-- אין לה אלא יום אחד.

[ו] אין לי אלא הרואה שלשה שהיא מטמאה משכב ומושב. מנין לרואה שנים שתטמא משכב ומושב? ת"ל "ימי זובה".   [ז] מנין לרואה יום אחד שתטמא משכב ומושב? ת"ל "כל ימי זובה".

[ח] "תהיה טמאה"-- לרבות את בועלה. "היא"-- היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא את שהוא בועל.

[ט] והלא דין הוא! ומה אם הזבה --שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים-- מטמאה את בועלה, הזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא את שהוא בועל?! ת"ל "תהיה טמאה"-- לרבות את בועלה, "היא"-- היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.

[י] "כטומאת נדתה"-- ולא כימי נדתה. והלא דין הוא! ומה אם במקום שלא עשה טומאת המיטמא כמטמא-- עשה ימי המיטמא כמטמא, כאן שעשה טומאת המיטמא כמטמא אינו דין שיעשה ימי המיטמא כמטמא?! ת"ל "כטומאת נדתה", ולא כימי נדתה.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכל הנוגע בם יטמא"-- על ידי חיבוריהם.

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואם טהרה מזובה"-- כשתפסק מזובה, ולא מזובה ומנגעה.

"וספרה לה"-- לעצמה

"שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "ואחר תטהר"-- אחר לכולם.   [ב] ר' שמעון אומר, "אחר תטהר"-- אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשמיני"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה.

"תקח לה"-- לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה הראשונה לא תביאם לזיבתה שנייה.

"שתי תורים או שני בני יונה"-- חלופי תורים, בני יונה. חלופי בני יונה, תורים. ואין חילופיהם עשירית האיפה.

[ד] מנין שהיא טובלת מבעוד יום? ת"ל "והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד"-- כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אלא אם כן תהיה מעורבת שמש?! מלמד שהיא טובלת מבעוד יום.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה"-- שיפרישם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת. ומנין שאם הפרישתן היא יהיה הפרשתה הפרש? ת"ל "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן"


עיין במלבי"ם דעיקר דרשת הספרא לא נאמרה על פסוק זה

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ו] "והזרתם את בני ישראל"-- אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר "וינזרו מאחרי ויעל גלוליו על לבו" (יחזקאל יד), ואומר "נזורו אחור" (ישעיהו א).

[ז] "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"-- הרי זו אזהרה. "ולא ימותו בטומאתם"-- זו עונש. "בטמאם את משכני אשר בתוכם"-- אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ח] "תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע"-- זה שראה ראיה אחת שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל את פסחו לערב.

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


[יב] "והדוה בנדתה"-- זקנים הראשונים היו אומרים "תהיה בנדתה"-- לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים. עד שבא רבי עקיבא ולמד: נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה. הא מה אני מקיים "והדוה בנדתה"-- תהא בנדתה עד שתבא במים.

[יג] "והזב את זובו"-- אחרים אומרים, מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא.

"לזכר"-- לרבות את המצורע. "ולנקבה"-- לרבות את היולדת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר"-- כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן. "ולנקבה"-- כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.

"ולאיש אשר ישכב עם טמאה"-- להביא את הבא על שומרת יום כנגד יום.