גור אריה על רש"י ויקרא טו
<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · טו · >>
[א] זכיתי לדין וכו'. ומפרש בתורת כהנים דאי לאו קרא לא מצינו למילף מזבה במה מצינו; שלא טמא בזבה אלא במקום שהיא מטמאה טומאה קלה - דהיינו נדות, מטמאה טומאה חמורה - דהיינו זיבות, הכי נמי הזב, במקום שהוא מטמא טומאה קלה - דהוא טומאת קרי, מטמא נמי טומאה חמורה - זיבות, דיש להקשות, מה לזבה שאינה מטמאה בשלש ראיות רק בשלשה ימים, דאם ראתה שלש פעמים ביום אחד לא הוי זבה, ולפיכך גם כן הקל בה הכתוב שלא תטמאה טומאה חמורה בכל מקום שהיתה זבה, רק במקום שהיא מטמאה טומאה קלה - מטמאה טומאה חמורה. אבל זב דמטמא בשלש ראיות ביום אחד, דין הוא שנחמיר עליו אפילו זב מכל מקום, והשתא דחילק הכתוב 'זכיתי לדין':
[ב] למד על הטפה שהיא מטמאה. בתורת כהנים ובפרק דם נדה (נידה דף נד:). ומקשה בתורת כהנים, ולמה לי קרא, תיפוק ליה מקל וחומר, מה זוב דמטמא את האשה, אינו דין שיהיה הזוב בעצמו טמא, ומתרץ התם דאי לאו קרא הווה אמינא שעיר המשתלח יוכיח, דהוא מטמא את המשתלח לעזאזל, והוא בעצמו טהור:
[ג] זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי. פירוש, שאינו קשור, אבל נפרד ומתמקמק (רש"י נידה לה ע"ב):
[ד] יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו. מה שסיים בהך מלתא 'יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו', ולא סיים במה שפתח 'יצא זה שמיוחד למלאכה אחרת' (קושית הרא"ם), נראה שבא לומר, שאל תאמר כי אם יחדו לשעה לשכוב עליו נמי נקרא "אשר ישכב עליו", דהא יחדו לכך, ולא ימעט אלא אם לא יחדו כלל (לישיבה) [לשכיבה], ובפסוק לא כתיב אשר יחדו תמיד, ולכך קאמר שפירוש הכתוב שיחדו לכך, לאפוקי דבר שאומרים לו 'עמוד ונעשה מלאכתינו', ולכך אפילו יחדו לשעה למשכב, כיון שאומרים לו 'עמוד ונעשה מלאכתינו' אין זה יחוד. ואם תאמר, מנא לן זה, למה לא נאמר כיון שיחדו למשכב נקרא משכב אף על גב שלא יחדו תמיד, ויש לומר, דאין סברא, דממה נפשך, אם בעינן יחוד - אם כן יחוד זה לפי שעה לא הוי מידי, כיון שיאמר 'עמוד ונעשה מלאכתנו':
[ה] למד על המשכב שחמור כו'. פירוש, שדבר המיוחד למשכב יותר חמור מדבר שאינו משכב, ומהך קרא יליף, דכתיב "ואשר יגע במשכבו", משמע דוקא "משכבו", אבל דבר שאינו משכבו - אינו מטמא אדם לטמא בגדים. והא דבתורת כהנים מפיק ליה דדוקא משכב ומושב מטמא אדם לטמא בגדים מקרא ד"כל המשכב אשר ישכב עליו הזב" (פסוק ד), היינו גבי אדם שנטמא מתחת הזב, דבעי למילף מקל וחומר לטמא בגדים, דמה במקום שלא נטמא משכב במגע משכב, שאם נגע משכב במשכב אין המשכב מטמא אדם לטמא בגדים, אפילו הכי אם נגע אדם במשכב - טמא לטמא בגדים, מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין שיהיה נטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, כדאיתא בתורת כהנים, וילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם) "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא", שלא יטמא בגדים, וכך איתא בתורת כהנים. ורוצה לומר, דלא הוי למכתב "כל המשכב", דקרא יתירא הוא, דהא כבר כתיב (פסוקנו) "ואיש אשר יגע במשכבו וגו'", אלא ללמוד משכב שנגע [בזב] מטמא אדם לטמא בגדים, אבל אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם לטמא בגדים. אבל לשאר דברים שאינו אדם, בודאי ילפינן מהך קרא "ואשר יגע במשכבו":
[ו] אפילו לא נגע. בתורת כהנים יליף ליה מדהקיש הכתוב לטומאת הזב, דכתיב "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב", הקיש הכתוב טומאה של זב דמטמאה כלי - לטומאת הכלי שמטמא את היושב, מה הזב מטמא את הכלי אף על גב שלא נגע בו. בתורת כהנים כך דרשו אצל מרכב, 'אין לי אלא שרוכב עליו ונוגע בו, מנין לעשרה מרכבות זה על זה, תלמוד לומר "וכל המרכב" (פסוק ט) ', והכי נמי יש לדרוש אצל מושב - "וכל הכלי אשר ישב עליו" (פסוק ד) לרבות אפילו עשרה כלים זה על גב זה. ומה שאמר (רש"י כאן) 'וכן המשכב', אף על גב דלא כתיב הך היקישא רק גבי מושב, כיון דטומאת משכב ומושב שוים, ילפינן משכב במה מצינו מן מושב, דאין שום פירכא להקשות:
[ז] ונגע בו או נשאו. בנדה בפרק דם הנדה (דף נה:) פירש שם, דלא תימא אף על גב דלא נגע, דנילף 'רוק' 'רוק' מיבמה, מה התם אף על גב דלא נגע, אף כאן אף על גב דלא נגע, תלמוד לומר "בטהור", דצריך ליגע בטהור. וכמו שמטמא אם נגע הטהור ברוק, הכי נמי אם נושאו מטמא את הטהור, ויליף ליה שם מדכתיב "וכי ירוק הזב בטהור", דהוי ליה למכתב 'וכי ירוק הזב על טהור', אלא "בטהור" במה שביד טהור, שתופס הטהור דבר בידו והגיע רוק הזב עליו, והטהור נושא הרוק טמא, מפני שנשאו:
[ח] כגון התפוס של סרגא. פירוש, האוכף עצמו נקרא מה שהרוכב יושב עליו, והוא מטמא טומאת מושב (עירובין דף כז.). והעץ של אוכף שלפני הרוכב או שאחורי הרוכב, שעליו סומך לפניו או לאחריו, נקרא "מרכב", שדינו חלוק מטומאת האוכף עצמו שמטמא טומאת משכב ומושב (שם), שמשכב ומושב מגעו מטמא אדם לטמא בגדים (פסוק ה), וזה אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים, רק משאו של מרכב מטמא אדם לטמא בגדים (רש"י פסוק י). ואין חילוק באיזה צד נטמא המרכב, דאף אם נטמא שישב עליו הזב, בשביל זה אינו מטמא טומאת מושב, אלא בכל צד שנטמא מן הזב - מטמא טומאת מרכב בלבד. ומשכב ומושב נמי, באיזה צד שנטמא, בין על ידי ישיבה או סמיכה, לעולם הם מטמאים טומאת משכב ומושב. ואין חילוק בין מגען ובין משאן, דכמו שמשאן מטמא אדם לטמא בגדים, אף מגען מטמא אדם לטמא בגדים:
[ט] וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו של זב. אבל אין לומר "תחתיו" דמרכב, ולמדנו מזה שהמרכב מטמא כלים שאף אפילו לא נגע, כדכתיב "בכל אשר יהיה תחתיו", ומשמע אף על גב דלא נגע כדלעיל (אות ו), דקל וחומר, דהרי זב עצמו לא מטמא כלים אלא בנגיעה, דדוקא משכב ומושב מטמא אף בלא נגיעה, אבל כלים צריך ליגע, מרכב לא כל שכן שלא יטמא כלים בנגיעה, אלא "תחתיו" דזב, וקרא בא ללמד על מרכב שיהא מגעו טמא, ואין טעון כבוס בגדים:
[י] בעוד שלא טבל מטומאתו כו'. פירוש, למה הוצרך למכתב "וידיו לא שטף במים", שהרי כבר כתיב שהזב מטמא, אלא בא ללמוד דכל עוד שלא טבל, אף שפסק זיבתו, מטמא עד שיטבול:
[יא] כדאיתא בתורת כהנים. וכך איתא התם; יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא מטמא, וקאמר שם דליכא למילף מקל וחומר ממת דחמור, אפילו הכי אינו מטמא כלי חרס מגבו, זב הקל אינו דין שלא יטמא כלי חרס מגבו, דאיכא למפרך, מה למת שאינו עושה משכב ומושב, תאמר בזב שעושה משכב ומושב, תלמוד לומר "אשר יגע בו", ולהלן אומר (לעיל ו, כא) "אשר תבשל בו", מה להלן "בו" האמור שם מאוירו, אף "בו" האמור כאן מאוירו. ו'מאחר דלמדנו שאינו מטמא אלא מאוירו, מה תלמוד לומר "אשר יגע"', פירוש, דהא כלי חרס נטמא מאוירו אף על גב דלא נגע, ואין לומר דקרא בא למימר דבעי אויר ונגיעה גם כן, שיגע בתוכו, דזה אינו, דכיון דילפינן בגזירה שוה - לא בעי רק אויר, דהא "אשר תבשל בו" דכתיב בקרא לא איירי רק באוירו שנתבשל בתוכו, ואם כן "אשר יגע בו" גם כן באויר בלחוד איירי, ואם כן "אשר יגע" למה לי, אלא 'איזה מגע שהוא ככולו, הוי אומר זה הסיט', שאם הסיט הכלי, אף על גב שלא נגע בתוכו, הוי כאילו נגע בתוכו, משום דהוי נוגע בכולו נחשב. והא דאפיק הסיט בלשון 'נגע', לומר דהסיט כמגע, מה מגע בידיו שהוא מאבראי, ולאפוקי בית הסתרים דלא, הכי נמי אם היה קנה בבית הסתרים של זב והסיט בו הכלי, מגע של בית הסתרים הוא, ואינו מטמא (נידה ריש מג.):
[יב] וכי יטהר וכשיפסוק. אף על גב דלא טהור לגמרי, שהרי לא ספר ולא טבל, נקרא "וכי יטהר" מפני שפסק זובו, ואין עוד טומאה יוצאת, לכך אמר "וכי יטהר":
[יג] שבעת ימים טהורים מזיבה וכו'. דאם לא כן, "לטהרתו" למה לי, אלא הכי קאמר, שיהיו כל הז' טהרה אחת, שלא יהיה זוב ביניהן (כ"ה ברא"ם):
[יד] גזירת המלך וכו'. בפרק יוצא דופן (נידה סוף מא ע"ב) קאמר, דאם בא ללמד שהאשה טמאה מפני שנגעה בשכבת זרע, שיצא השכבת זרע חוץ לגופה ובשר האשה נוגע בשכבת זרע, ומלמדך שהשכבת זרע מטמאה בנגיעה, דהא כתיב בפרשת אמור (להלן כב, ד) "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", ומדכתיב "או איש" מרבינן נוגע בשכבת זרע, כדאיתא בפרק הערל, ואם כן למה לי קרא "ואשה וגומר", אלא ללמד אף על גב שלא היה השכבת זרע מבחוץ טמאה, ואף על גב שהוא מגע בית הסתרים, ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מדכתיב (פסוק יא) "וידיו לא שטף במים", וילפינן מזה בפרק יוצא דופן (נידה דף מג.) דמגע בית הסתרים אינו מטמא, דכתיב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים", מה ידיו מאבראי, אף כל מאבראי:
ונראה לי, אף על גב דהאי קרא (פסוק יא) לא כתיב שאם נגע הטמא בבית הסתרים של טהור אינו מטמא, מכל מקום כמו דלא נקרא 'מגע' היכי שנגע הטהור בבית הסתרים של טמא, הכי נמי לא נקרא 'מגע' היכי שנגע הטמא בבית הסתרים של טהור, ומזה ילפינן לכל מגע בית הסתרים דלאו מגע הוא אף בשאר טמאים. והתוספות הקשו בפרק יוצא דופן (נידה מג. ד"ה למימרא), דאם כן, (נבעי) נימא היסיט הטהור בבית הסתרים שלו שיהא טהור, כמו אם יסיט הטמא בבית הסתרים שלו. ותימה על קושיא זאת, ולא ידעתי להבין, שטהור המסיט את הטמא הוא נושאו (רש"י שם), ולא שייך בזה מגע בית הסתרים, דבמגע בית הסתרים שהוא טהור לא כתיב רק מגע, או הסיט הטמא את הטהור, אבל משא לא כתיב. ולפיכך אין לטהר היכי שהטהור בבית הסתרים שלו הסיט את הטמא, ופשוט הוא ואין להאריך:
[טו] אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה. ואין לומר "דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים" שאינה טמאה אלא ראתה שבעה ימים, דאם כן "תהיה בנדתה" למה לי, לכתוב '[דם] זובה יהיה בבשרה שבעה כל הנוגע בה יטמא עד הערב', אלא רוצה לומר "שבעה ימים תהיה בנדתה" אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת:
[טז] השוכב או היושב כו'. דלנגיעת משכב לא צריך קרא, דכבר כתיב (פסוק כא) "וכל הנוגע", אלא בא ללמד שאפילו השוכב או היושב על משכבה או מושבה, אפילו לא נגע, אף הוא כדת טומאה האמורה למעלה. והמקרא מחובר לפניו, דכתיב (שם) "וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב", ואם ישב על המשכב, אפילו לא נגע במשכב - נמי מטמא אדם לטמא בגדים. ואין המקרא נמשך אל "בנגעו בו יטמא" דהוא סיפא דקרא, דהא כבר כתיב למעלה נגיעה - "וכל הנוגע במשכבה וגו'" (שם). ועוד, דנגיעת משכב מטמא אדם לטמא בגדים (שם), ובסיפא דקרא "בנגעו בו יטמא", ולא כתיב כבוס בגדים, אלא בודאי סיפא דקרא איירי במרכב, דנגיעת מרכב אינו מטמא אדם לטמא בגדים:
והא דכתיב בקרא "או על הכלי", דמשמע שהוא שוה למשכב ולמושב, כך פירושו, "ואם על המשכב הוא" גם כן מטמא כדת טומאה האמורה למעלה - לטמא אדם לטמא בגדים, וכן "או על הכלי" דהוא מרכב, כשהוא יושב עליו מטמאה בטומאה הנזכר למעלה לטמא אדם לטמא בגדים, דגם מרכב - דוקא בנגיעה בו אינו מטמא אדם לטמא בגדים, אבל כשישב או רכב או סמך עליו, מטמא אדם לטמא בגדים. ואחר כך אמר "בנגעו בו יטמא", שאם נגע במרכב יטמא בלא כבוס בגדים, שאין המרכב מטמא בנגיעה לטמא אדם לטמא בגדים, לכך כתיב "בנגעו בו", רוצה לומר במרכב:
[יז] יכול יעלה לרגלה. פירוש, שיהיה בועל נדה נמשך אחריה, כמו "וכל העם אשר ברגליך" (שמות י"א, ח'), שפירושו הנמשכים אחריך, אף כאן, 'שאם בא עליה בחמשה לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים וכו:
[יח] מה היא מטמאה אדם וכלי חרס וכו'. בפרק יוצא דופן (נידה דף לג.) פירש רש"י דהיא מטמאה אדם לטמא הבגדים מקל וחומר דמשכבה מטמא אדם לטמא בגדים, אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים. שלא נראה מתוך הברייתא, שאמרה 'מה היא מטמאת אדם וכלי חרס', דמשמע 'אדם' דומיא ד'כלי חרס' אמר, מה 'כלי חרס' - לטמא כלי חרס בלבד, אף 'לטמא אדם' - לטמא אדם בלבד. ועוד, דהוי ליה למימר 'מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים אף הוא כן', כדאמר בסיפא (שם) 'אי מה היא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אף הוא כן, תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", נתקו הכתוב לטומאה קלה', וכך הוי ליה למימר נמי במשא, 'מה היא מטמאת אדם לטמא בגדים אף הוא', אי מטמאת אדם לטמא בגדים, והשתא הוי שפיר טפי לומר עליו '[מה] היא מטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים':
ומה שהביא הרא"ם ראיה לדברי רש"י, מדאמר בסיפא דברייתא 'יכול מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים', ולא אמר 'יכול יטמא אדם לטמא בגדים', אין זה ראיה כלל, כיון דמפיק ליה מקרא "וכל המשכב אשר ישכב עליו וכו'", לכך נקט 'אי מה היא מטמאת משכב לטמא בגדים'. ואין שום סברא לחלק כלל לומר דיטמא אדם לטמא בגדים, ולא יטמא משכב לטמא אדם לטמא בגדים. וכך פירש רבי ישעיה, והוא עיקר, ולא כדברי רש"י:
[יט] ימים רבים שלשה ימים. בתורת כהנים; 'מיעוט "ימים" שנים, אף "רבים" מיעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה ויהיו חמשה, הרי לא נאמר 'ימים ורבים', אלא "רבים", הא כיצד, רבים הללו יהיו מרובין על השנים, וכמה הן שלשה'. וקאמר בתורת כהנים דהנך "ימים" גופייהו אין לומר שהם הרבה, דקאמר שם 'אם מרובין הם, הרי כבר נאמר "רבים"', על כרחך לא דיבר אלא במעוטים, וכמה הן - שנים, וכיון ד"ימים" הם שנים, "רבים" נמי שהם יותר משנים - מיעוט הרבים הם, והם שלשה. ופירוש "ימים רבים" - רבים על ה"ימים" שהם שנים:
ומן "ימים רבים" דכתיב ביעקב "ויתאבל על בנו ימים רבים" (בראשית ל"ז, ל"ד) אין להקשות, דיש לומר, דוקא כאן דרשו ד"ימים רבים" הם שלשה, משום דאם 'תפשת מרובה לא תפשת, תפסת מועט תפסת'. וכך פירושו, דאין לומר ד"ימים" בודאי בכל מקום שנאמר "ימים" הם הרבה ימים, דאם "ימים" בודאי רבים, אם כן למה לי "רבים", ועל כרחך "ימים" איכא לפרש גם כן מיעוט, ומכיון דאיכא לפרש "ימים" גם כן מיעוט, אנו מפרשינן "ימים" שנים, משום דתפשת מרובה לא תפשת. וכיון דאנו מפרשין "ימים" שנים, אם כן "רבים" יש לנו לפרש דומיא ד"ימים" [ש]הם שנים, ו"רבים" הם שלשה. אבל גבי יעקב דכתיב "ימים", לית לך לפרש כך כלל "ימים רבים" ויהיו רק שלשה ימים, דמאי חידוש הוא דבכה שלשה ימים, דכל אדם מתאבל שלשה ימים. ועוד, שיעקב אמר "כי ארד אל בני אבל שאולה" (שם שם לה), ועל כרחך התם יש לך לתפוש המרובה, אבל כאן דלא תוכל לפרש ד"ימים" בודאי הם רבים, דהא כתיב "רבים" בתריה, ואם כן על כרחך מצינו לפרש "ימים" שנים, וכיון דהמדה הוא שלא לתפוס המרובה, יש לנו לפרש "ימים" שנים, והוא הדין "רבים" שלשה יש לפרש:
ועוד, דגבי דיני תורה, דכתיב "כי תזוב ימים רבים", וצריך אדם ליתן שיעור לדבר, שאם לא כן לא ידעינן בכמה תהא זבה, אם כן שם יש לפרש דבר שיש לו שיעור, והיינו 'תפשת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפשת', וזהו השיעור בתורה. אבל "ויתאבל על בנו ימים רבים", לא בא לומר רק רבוי בכי, ואין צריך לדעת שם השיעור כמה ימים דלא פחות ולא יותר, אלא שבכה ימים רבים, שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת דף סג.), כך יראה:
[כ] אחר שיצאו שבעה ימי נדתה. אבל אם בתוך ימי נדתה [ראתה] ג' ימים, אינה נעשית זבה להצריכה ז' נקיים ולהביא קרבן, אלא אפילו ראתה ז' ימים, וקודם ביאת שמש פסקה מלראות, טובלה בלילה. וזה החילוק שיש בין זבה לנדה, דאם ראתה תוך י"א [ימים] שבין נדה לנדה ג' ימים רצופין, נעשית זבה להצריכה ז' נקיים, ובתוך נדתה - אפילו ראתה כל ז' ימים, אם פסקה מבעוד יום, טובלת לערב. ויש חומר בנדה מבזבה, דאילו נדה אפילו לא ראתה רק טיפת דם כחרדל, טמאה ז' ימים, ואילו בתוך י"א יום שבין נדה לנדה, אם ראתה יום אחד או שני ימים אינה נעשית זבה להצריכה ז' נקיים, אלא סופרת יום אחד בלבד. ראתה ביום א' ראיה אחת, טמאה יום א', וביום ב' שומרת אותו יום, אם לא ראתה, טובלת לערב. וזהו 'שומרת יום כנגד יום' (פסחים סוף צ.). ראתה ביום שני גם כן, טמאה כל יום שני, וביום שלשי שומרת אותו, אם לא ראתה, טובלת לערב:
[כא] או כי תזוב ג' ימים הללו. אבל אין לפרש כמשמעו - ככל זיבה - אפילו יום אחד, דהא כבר למדנו שאם אינה רואה ג' ימים אינה נעשית זבה גדולה להצריכה ז' נקיים וקרבן, אלא פירוש "או כי תזוב" 'ג' ימים הללו' (כ"ה ברא"ם):
[כב] ודרשו בפרשה זו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. וכך דרשו (תו"כ, נידה סוף עב ע"ב) יכול הרואה [ג' ימים] בתחלה, פירוש קודם שיצאו ימי נדה תהיה זבה, תלמוד לומר "על נדתה", אחר נדתה טמאה זיבה, ולא בתחלה. אין לי אלא סמוך לנדתה, מופלג מנדתה יום אחד מנין, תלמוד לומר "או כי תזוב על נדתה". [אין לי אלא] מופלג מנדתה [יום אחד], מנין ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י', מה מצינו ביום הרביעי, שהוא כשר לספירה - אם ראתה ביום ג' כשר יום רביעי לספירה, וכשר לראיה - אם ראתה יום ד', דמרבינן מ"כי תזוב על נדתה" מופלג מנדתה יום אחד, אף אני מרבה ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' שהוא כשר לספירה, שיהיו כשר לראיה, שהרי אם ראתה בג' נעשית זבה ומונה ז' ימים עד יום העשירי, וכיון שהיא כשר לספירה, יהיה גם כן כשר לראיה, שאם ראתה בהן ג' ימים נעשית זבה. אין לי אלא עשירי, [יום] י"א מנין, תלמוד לומר "בלא עת נדתה" לרבות יום י"א:
והקשה הרא"ם על רש"י מתוך תורת כהנים, כי לפירוש רש"י כיון דקתני ברישא 'יכול הרואה בתחלה, תלמוד לומר "על נדתה" אחר נדתה', והדר קאמר 'אין לי אלא סמוך לנדתה, מופלג יום אחד מנין', שמע מינה אין פירוש "על נדתה" כמו שפירש רש"י מופלג מנדתה יום אחד, דאם כן היכי קאמר 'אין לי אלא סמוך, מופלג מנין', דהרי "על נדתה" משמע מופלג יום אחד, ולפיכך פירוש דהא דמרבה מ"או כי תזוב על נדתה" - מריבוי ד"או" דריש, דכל לשון "או" לרבות, דאם לא כן, למה מייתי "או כי תזוב" בסיפא דברייתא, ולא הזכיר אותו ברישא דברייתא. ועוד, "בלא עת נדתה" קאמר בתורת כהנים דאתא לרבות יום י"א, ואילו לפירוש רש"י "בלא עת נדתה" אתא ללמוד אחר שיצאו ימי נדתה, והוא סמוך לנדתה, וזה שלא כדברי תורת כהנים:
אבל אין זה קשיא כלל, כי בודאי רש"י סבירא ליה כי משמעות הכתוב "בלא עת נדתה" אחר שיצאו ימי נדתה, דהא כתיב "כי תזוב ימים רבים בלא עת נדתה", והא דיליף בתורת כהנים מן "על נדתה" ולא מפיק מן "בלא עת נדתה", משום דבעי למילף מן "בלא עת נדתה" לרבות יום י"א, דסבירא ליה לתורת כהנים דאי קרא אתא אחר שיצאו ימי נדתה, לא הוי צריך למכתב "בלא עת נדתה", דסגי בזה שכתב "על נדתה", ובזה שכתב "על נדתה" שמעינן דהוא אחר שיצאו ימי נדתה, ולפיכך בתורת כהנים מפיק מן "על נדתה", אבל מכל מקום "בלא עת נדתה" דכתיב אין לפרש רק אחר שיצאו ימי נדתה, הן סמוך הן מופלג:
והא דקאמר אחר כך 'מנין מופלג מנדתה יום אחד, תלמוד לומר "או כי תזוב"', פירוש, מדכתיב "או כי תזוב על נדתה", והוי ליה למכתב 'כי תזוב ימים רבים על נדתה' אם לא בא רק לרבות סמוך לנדתה, אלא לכך כתיב "או כי תזוב על נדתה" רוצה לומר זיבה מיוחדת, שהפסיקה יום אחד ואחר כך התחילה בזיבה, לכך כתיב "או כי תזוב על נדתה", והשתא הא דמפיק מתחלה מן "על נדתה" סמוך לנדתה, מפני שאם בא ללמד אותנו שיצאו ימי נדה, די אם יכתוב 'כי תזוב ימים רבים על נדתה', אבל מדכתיב "או כי תזוב על נדתה" ילפינן מופלג יום אחד. ואין לומר "כי תזוב ימים רבים" היינו תוך ימי נדות, "או כי תזוב על נדתה" אחר ימי נדות, דזה אינו, דכבר כתב "כי תזוב ימים רבים בלא עת נדתה", דמוכח מזה כי "ימים רבים" הם אחר שיצאו ימי נדתה:
ואין להקשות, אם כן מנא לן למילף מן "בלא עת נדתה" יום י"א, דהא אי לא כתיב "בלא עת נדתה" הייתי אומר ד"כי תזוב ימים רבים" תוך ימי נדות, ו"או כי תזוב" אחר ימי נדות, דזה אינו, דאם כן לכתוב 'כי תזוב ימים רבים על נדתה בלא עת נדתה', דהייתי אומר שאלו "ימים רבים" הם אחר שיצאו ימי נדתה, ומן "בלא עת נדתה" ילפינן יום ד', ולמה לי למכתב "או כי תזוב", אלא אף על גב דודאי מן "בלא עת נדתה" ילפינן דהנהו ימים רבים אחר שיצאו ימי נדתה, מכל מקום קרא להכי לא אתא, דלכתוב "על נדתה" בלבד, ואם כן קרא אתא לרבות יום י"א:
והשתא מן "בלא עת נדתה" ילפינן אחר שיצאו ימי נדתה, דאם לא כן, הרי הייתי אומר "כי תזוב ימים רבים" הוא תוך ימי נדות, ו"או כי תזוב על נדתה" אחר ימי נדות, והשתא דכתיב "בלא עת נדתה" מוקמינן קרא "כי תזוב ימים" אחר שיצאו ימי נדתה. וברייתא דתורת כהנים שהביא קרא ד"על נדתה", כך אמרה, שהאמת הוא דהנך שלשה ימים שהם אחר ימי נדות יש לנו ללמוד מן "על נדתה", שאילו לא כתב רק 'כי תזוב ימים רבים על נדתה' יש לנו ללמוד שאלו ג' ימים אחר שיצאו ימי נדתה, ולכך "בלא עת נדתה" מיותר ליום י"א, ומכל מקום השתא שנכתב "או כי תזוב על נדתה" צריך לנו ללמוד מן "בלא עת נדתה" ד"ימים רבים" אחר שיצאו ימי נדתה כדלעיל. כך הוא פירוש הברייתא דתורת כהנים:
אבל רש"י מפרש פשטיה דקרא בלא יתור ד"או כי תזוב", ובודאי אי לא הוי יתורא ד"או כי תזוב" הייתי אומר "בלא עת נדתה" אחר שיצאו ימי נדתה, ו"על נדתה" מופלג יום אחד בלבד, אבל השתא דכתיב "או כי תזוב" ובשביל זה לא נוכל לפרש כך, רק דאתא "על נדתה" סמוך לנדתה, ו"או כי תזוב" ללמוד יום אחד מופלג, ו"בלא עת נדתה" לרבות יום י"א. ובענין אחר אין לומר, כדלעיל. ואל תתמה על פירוש רש"י, שפירש הכתוב שלפי פשט הכתוב לא נכתב רק סמוך לנדתה או מופלג מנדה יום אחד, וקשה שלפי הפשט לא יזכיר הכתוב רק סמוך ומופלג יום אחד, כי דעת רש"י שלא כתב לך בקרא רק שלא תאמר שצריך סמוך לנדתה ולא מופלג, ומרבה לך אפילו מופלג, אבל עד היכן נקרא ימי זיבה - זה לא כתב לפי פשוטו, רק במדרש תורת כהנים דרש זה. והפשט בפני עצמו, והמדרש בפני עצמו, וכל זה פשוט:
[כג] הרי הכרת מטמא מקדש קרוי מיתה. פירוש, אף על גב דבכל מקום הכרת - הוא וזרעו נכרתין (רש"י להלן יז, ט), [ד]חילוק יש בין כרת ובין מיתה בידי שמים, דאילו מיתה - הוא לבדו מת ואין בניו במיתה, ואילו כרת - הוא וזרעו נכרתין, מכל מקום מצאנו בכאן שנקרא כרת דמטמא מקדש (במדבר י"ט, כ') מיתה, דהא כל כרת יש בו מיתה, רק שכל מיתה אין בהכרת:
ויש לתרץ גם כן, שנקרא כאן מיתה, משום דקרא איירי גם כן בנשים, ואין באשה שתהיה היא וזרעה נכרתין, שאין הבנים מתים בשביל אמם, ולא מצאנו זה בשום מקום:
אי נמי, דקרא קאמר "והזרתם", שיהיו מזהירים ומפרישים את ישראל, ועיקר הפרשה הוא בשביל מיתת עצמו, דאילו מיתת בניו וכרת שלהם אינם בודאי, כי לפעמים יש לו בנים ולפעמים אין לו בנים, אבל העיקר שיהיו נזהרים בשביל מיתת עצמם:
[כד] זאת תורת הזב בעל ראיה אחת ומהו תורתו וכו'. משמע ד"זאת תורת הזב" לא איירי רק בבעל ראיה אחת, ואילו "והזב את זובו" (פסוק לג) כולל בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות. אבל בתורת כהנים לא קאמר כך, וכך אמרו שם; '"זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" - זה זב בעל ראיה אחת שהוא כבעל קרי, טובל וטהור בהערב שמשו, "והדוה בנדתה והזב" - בעל שתי ראיות שהוא נמי מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן (רש"י פסוק ג) '. פירוש, מדכתיב "זאת תורת הזב" ולא הוצרך לכתוב, דהרי כתיב בסיפא דקרא "והזב את זובו", אלא הך "תורת הזב" לא איירי בזב דכתיב בסיפא דקרא, ומדהקיש זה הזב ל"אשר תצא ממנו שכבת זרע", וגם הקיש אותו לנדה, דכתיב "והדוה בנדתה", והוי ליה למכתב 'זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והזב את זובו', אלא הקיש זה הזב לבעל קרי, וזהו זב של בעל ראיה אחת, דטובל וטהור לערב. וגם הקיש אותו לנדה, שיהא מטמא משכב ומושב כמו נדה (פסוקים כ-כב), וזהו זב בעל שתי ראיות. כי זב דרישא דקרא הקיש אותו לשניהם, "והזב את זובו" לזב שלש ראיות הוא דאתא. אבל רש"י, מפני שפירש הפשט, פירש לפי פשוטו, ד"זאת תורת הזב" איירי בבעל ראיה אחת: