ביאור:ויקרא טו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ויקרא טו ד: "כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב, יִטְמָא, וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא טו ד.


כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב[עריכה]

שיעור בחוקי הִגְיֶינָה: שמירה על הנקיון לשם מניעת הפצת מחלות.

אלוהים מסביר למשה ואהרון על חוקיי הִגְיֶינָה.
בהתחלה אלוהים מגדיר מי החולה ומה הם סמני המחלה שלו - כאשר אדם זב נוזלים מגופו, והנוזלים מלכלכים אותו ואת בגדיו, הוא הופך לטמא שמטמא אחרים.
ניתן להבין שהאדם אינו מסוגל לנקות את ידיו וגופו, והוא ממשיך להתלכלך.

  • "כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב, יִטְמָא" - אפילו אם האדם לא לכלך את המיטה בנוזלים. ואפילו אם הוא התחיל להיות זב לאחר שהוא קם מהמיטה, ליתר בטחון המיטה נעשית טמאה וחייבת לקבל טיפול נאות, כדי שתהיה ראויה למגע עם אנשים אחרים.
  • "וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא" - בכוונה המושב נקרא "כָל הַכְּלִי": כסא, אבן, עץ, מיטה, שולחן, רצפה, קיר, אוכף, מנשא, ואפילו ברכים של מישהו או גבו. למעשה כל דבר שהטמא נגע בו ואפילו לזמן קצר ביותר.

המצרים היו טובים ברפואה, וייתכן שמשם למדו בני ישראל לשמור על ריחוק מחולים ולהמנע ממגע.
אנו מוצאים שכאשר "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ, עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (ביאור:בראשית יב יז), פרעה מיד חשד שהאישה החדשה, הזרה, שבאה מארץ רחוקה, הביאה את המחלה לביתו, ואז פרעה גרש את אברם ושרי וכל רכושם, ככתוב: "וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, אֲנָשִׁים, וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור:בראשית יב כ), ופרע לא לקח את מתנותיו חזרה, כי הוא הבין שכל דבר שאברם או שרי נגעו בו יכול להביא לו את המחלה מחדש.

כך גם עשה יוסף שחיבק את אביו המת ונישק אותו (ביאור:בראשית נ א), כדי לקבל את טומאת המת, וכך אסור היה לו להכנס לפרעה (ביאור:בראשית נ ד), ולא היתה לפרעה ברירה אלא לאשר לו לצאת לכנען לקבור את אביו (ביאור:בראשית נ ו).

יִשְׁכַּב ... יֵשֵׁב[עריכה]

בהמשך נראה שמשכב הוא יותר טמא ומסוכן מאשר מושב.

  • משכב - נראה שבמשכב, האדם חולה יותר ונמצא זמן רב יותר, וייתכן שהמיטה ספוגה נוזלים מדבקים. החולה העטוף בשמיכה חימם את המיטה ויצר תנאים טובים של לחות וחום המתאימים לגידול מהיר של נגיפי המחלה במיטה. לפי ההמשך נראה שמגע במשכב הוא מסוכן ומדבק (ביאור:ויקרא טו ה) כמו מגע בחולה עצמו (ביאור:ויקרא טו ז).
  • מושב - במושב לפחות האדם יכול ללכת ולעמוד והוא לא קורס מרגליו כך שהוא פחות חולה, וייתכן שהמגע עם המושב היה קצר יותר שלא איפשר לנגיפים להתפתח בתנאי לחות וחום.

למעשה לא היה צריך להיות הבדל גדול כי וירוסים ובקטריות יכולים לשרוד על כסא ומיטה בצורה דומה.