טור אורח חיים תקנ
<< | טור · אורח חיים · סימן תקנ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הבדל שיש בין תשעה באב ליתר צומות
טור[עריכה]
פריך בגמרא (ר"ה יח, ב) קרי להו צום וקרי להו ששון? ומשני רב פפא: בזמן דאיכא שלום וליכא שמד, כגון שבית המקדש קיים, ששון; בזמן דאיכא שמד וליכא שלום, צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד, רצו מתענין, רצו אין מתענין. ופירוש דליכא שלום, שהבית חרב. וליכא שמד, במקום ידוע בישראל. רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות, אין מתענין; רצו רוב צבור, מתענין. והאידנא רצו ונהגו להתענות, לפיכך אסור לפרוץ גדר, וכל שכן בדורותינו שבעונותינו יש שמד ואין שלום, הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים. ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואין צריך להפסיק בהן מבעוד יום, חוץ מתשעה באב. ואם חלו בשבת, נדחין עד אחר שבת.
בית יוסף[עריכה]
פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון וכו' — בפרק קמא דראש השנה (יח.) תנן: על ששה חדשים השלוחים יוצאים, על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התעניות וכו'. ופריך בגמרא (שם:) וליפקו נמי בתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מאי דכתיב: "כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לשמחה"? קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה? בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; אין שלום, צום. אמר רב פפא, הכי קאמר: בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש שמד, צום. אין שמד ואין שלום, רצו מתענין, רצו אין מתענין. אי הכי, ט' באב נמי? אמר רב פפא: שאני ט' באב, הואיל והוכפלו בו הצרות. ופירש"י, דאמר רב חמא בר ביזנא כו' — דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, ומתניתין בזמן הזה קא מיירי, מדקתני: "וכשהמקדש קיים" כו'. שיש שלום — שאין יד העו"ג תקיפה על ישראל. יהיו לששון ולשמחה — ליאסר בהספד ובתענית. יש שמד צום — חובה להתענות בהן. רצו אין מתענין — וכיון דרשות הוא, לא מטרחינן שלוחים עלייהו.
והרמב"ן פירש: יש שלום – שבית המקדש קיים, וכך הם דברי רבינו.
ואיכא למידק: מאי קשיא ליה, קרי להו צום וקרי להו ששון? דשפיר קאמר, הני ימים דהשתא הוו צומות, עתידין להיות לששון. ויש לומר, שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני (זכריה ז, ג): "האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים"? ובאה התשובה: "צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו", ומשמע דהכי קאמר: כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה' בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום; וכיון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה, לא היה לו להזכירם בלשון צומות, אלא הכי הוה ליה למימר: ימי חודש הרביעי והחמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה, וממילא משתמע דאימי הצומות קאמר, וכדקאמר: "האבכה בחודש החמישי", וממילא משמע דאיום הצום קאמר, אע"ג דלא קאמר "האבכה בצום החודש החמישי". הלכך מדאפקינהו בלשון צום, איכא למימר דאתא לאשמועינן שאע"פ שהם בטלים באותו זמן, אם יהיה שמד חס ושלום יחזרו הצומות לקביעותם.
ומה שכתב רבינו: פירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע מישראל וכו' עד הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים — הכל לשון הרמב"ן בספר תורת האדם, וגם כך כתב הרב המגיד בפרק ה', שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש.
ומה שכתב: ומיהו כולם מותרין ברחיצה וסיכה וכו' — כתב הר"ן בפרק קמא דראש השנה בשם הרמב"ן: מסתברא דכולהו ארבעה צומות, תענית ציבור הן, ונביאים גזרו אותם, וכל חומרי תענית עליהם: מפסיקים בהם מבעוד יום, ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב. אלא האידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו, משמע דמעיקרא כך רצו, להתענות בלבד, אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות; וכיון דהני ברצו תליא, הרשות בידן. אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן, עד כאן. וכתבו התוספות בסוף פרק קמא דתעניות, דשאר תעניות בר מתשעה באב מותרים ברחיצה אפילו בחמין, כך פסק ראבי"ה. ורבינו יואל אביו אסר לרחוץ בחמין, עד כאן. וכן כתב המרדכי, וכתב בשם ראבי"ה שנהגו העולם היתר בדבר, עד כאן, וכן מנהג הפשוט.
ומה שכתב: ואם חלו בשבת נדחין עד אחר השבת — בפרק קמא דמגילה (דף ה.) תנן: זמן עצי הכהנים והעם, ותשעה באב, וחגיגה והקהל, מאחרין ולא מקדימין. ופירש רש"י: תשעה באב. שחל להיות בשבת, והוא הדין לשבעה עשר בתמוז ולעשרה בטבת. והאי דנקט תשעה באב, משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו, אבל שאר צומות אמרינן במסכת ראש השנה (דף יח:): רצו מתענין רצו אין מתענין.
וגם הרמב"ם כתב: אחד מארבעה צומות שחל להיות בשבת, דוחין אותו לאחר השבת. חל להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת. וכתב הרב המגיד: אחד מארבעה צומות שחל להיות בשבת וכו', תשעה באב מאחרין ולא מקדימין, משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן (מגילה ה, א), וממילא דהוא הדין לשאר תעניות. ובחל להיות ערב שבת כתב, כך נפסקה הלכה בעירובין (עירובין מא, ב), מתענה ומשלים. וכתב הראב"ד שלא אמרו משלים, אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום, אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות, עד כאן דבריו. וזה שכתב בשם הראב"ד נתבאר ממה שכתוב בסימן רמ"ט וסימן תקע"ב.
וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות, שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) " בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים. ולא ידעתי מנין לו זה. וכתב עוד, דעשרה בטבת חל לפעמים בששי, ומתענין בו ביום, ושאר צומות לעולם אין חלים בששי.
כתב האגור בשם שבלי הלקט, שאין קורין בספר במנחה בערב שבת כשחל בו אחד מארבעה צומות הללו, עד כאן לשונו. ולא נהגו כן.
כתב הרב דוד אבודרהם: אם חל עשרה בטבת ביום ששי, מתפללין שחרית כשאר הצומות, וכן במנחה, אבל אין אומרים הוידויים ולא נפילת אפים במנחה, מפני שהוא ערב שבת.
כתב עוד הרב דוד אבודרהם: בשבת שקודם לצומות הללו, אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי צריך שיכריז שליח צבור להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, ואומר: אחינו ישראל שמעו! צום פלוני ביום פלוני, יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמר אמן. ושלש תעניות אין מכריזין עליהם: תשעה באב, יום הכפורים, ופורים, וסימנך אכ"ף.
דין עוברות ומניקות בצומות יתבאר בסימן תקנ"ד ובסימן תקע"ה.
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
פריך בגמרא קרי ליה צום — פירוש, הלשון אינו מיושב, דמשמע הוא גופיה ששון ושמחה, מאי שאי אפשר, שהרי הצום עצמו צער יגון ואנחה הוא, והוה ליה למימר: "חדש הרביעי וחדש החמישי וכו' יהיה לששון", שהחדש נהפך מאבל ליום טוב. והבית יוסף פירש בענין אחר, והפירוש שכתבתי הוא פשוט.
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין משמע מדברי רבינו דכל הד' צומות ברצו תלו ומאי דקאמרינן בגמרא א"ה ט' באב נמי אמר רב פפא שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו הצרות היינו לומר דרבנן תקנו להחמיר בו בכל החומרות אע"פ שאין שמד ואין שלום מאחר דהוכפלו בו הצרות וכמו שהיו נוהגין כשיש שמד אבל המקרא שאמר צום הרביעי גו' הושוו כל הד' צומות ולפיכך כאן בסימן זה בפי' המקרא כתב סתם והאידנא וכו' אבל בסימן שאחר זה כתב דיני ט' באב כפי תקנת חכמים ועוד יתבאר בסמוך בס"ד:
- ומ"ש רצו רוב ישראל פי' רוב ישראל שבאותה מדינה והיינו רוב צבור:
- ומ"ש והאידנא רצו ונהגו וכו' עד הלכך הכל חייבים להתענות מד"ק ומתקנות הנביאים ומיהו כולם מותרים ברחיצה וכו' איכא לתמוה דלפי מ"ש דהכל חייבין להתענות מד"ק ומתקנת הנביאים כל הד' צומות אסורין ברחיצה וכו' דלא גרע תקנת נביאים מגזירת נביאים בתעניות אמצעיות ואחרות ועוד דדברי קבלה כד"ת ובי"ה אסור ברחיצה וכו' וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דמעיקר התקנה אסור ברחיצה וכו' בכל הד' הצומות ומה שלא נהגו בחומרות הללו בג' צומות היינו משום כיון דהני ברצו תלו הרשות בידן ומעיקרא רצו להתענות בלבד והיינו בזמן שאין שמד ואין שלום כמו האידנא דכיון דמן הדין תלו ברצו לא רצו בג' צומות כי אם להתענות בלבד וא"כ לפמ"ש רבינו וכ"ש בדורות הללו הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה וכו' לאו ברצו תלו וכל דין תענית צבור יש בהן ואסורין ברחיצה וכו' והיאך כתב שוב ומיהו מותרין ברחיצה כו'. וצריך לפרש דמ"ש רבינו ומיהו כולם מותרים ברחיצה כו' לאו אדסמיך ליה קאי אלא אמ"ש תחילה והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר עליו קאי ואמר ומיהו כולם מותרין ברחיצה וכו' ודו"ק ועיין במ"ש הסמ"ק בשם הרי"ץ גיאות ביישוב מה שנהגו לקבוע ג' צומות אלו חובה. גרסינן בפ"ק דמגילה ר' נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרוני של צפורי בי"ז בתמוז וכו' משמע לכאורה דבא להורות דאע"ג דאסור בתענית אינו אלא רשות דכך רצו ושלא לנהוג באיסור רחיצה וסיכה וכו' כדין תענית צבור וכ"כ התו' והמרדכי בשם ראבי"ה שהביא ראיה מההיא דקאמר שמואל בפ"ק דתעני' לענין נעילת סנדל אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד וכיון דמותר בנעילת הסנדל ה"נ מותר לרחוץ בחמין בג' צומות ור"י הלוי אביו היה אוסר וראייה מפ"ק דר"ה דמתיב רב כהנא אמ"ד בטלה מגילת תענית ממעשה דגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ורחץ ור"י וסיפר ואמרו לאותן שגזרו תענית צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא דר"א ור"י באו כדי לעקור את התענית משמע דלמתענים בו אסור ברחיצה ולדעתו ההיא דפרק קמא דמגלה דרבי שרחץ נמי כדי לעקור את התענית לגמרי בא וממילא משמע דלמתענים בו אסור ברחיצה וכה"ג כתב הר"ן בפ"ק דר"ה בשם הרמב"ן. ומ"מ נ"ל דאין משם ראייה כלל לזמנינו זה לאסור בו רחיצה משום דהתם הם טעו ונהגו חובה לאסור הרחיצה וסיכה כו' אפילו היכא דליכא שמד על כן באו הם לעקור את התענית לגמרי לומר דאינו חובה להתענות דברצו תלו וכיון דברצו תלו ואנן לא נהגינן איסור ברחיצה ובשאר חומרות דאיתנהו בתענית צבור הרשות בידינו הוא וזהו שכתב המרדכי בסוף דבריו וכתב ראבי"ה דנהגו היתר ברחיצה עכ"ל ודו"ק אמנם עכשיו לא ראינו מי שנהג לרחוץ בג' צומות ואסור להורות היתר משום אל תטוש וגו' ואע"ג דבהגהות אשיר"י פ"ק דתענית כתב וכן הוא המנהג שרוחצין באלו התענית עכשיו אין המנהג כן:
דרכי משה[עריכה]
(א) ואין המנהג להכריז שום א' מהן.