טור אבן העזר כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן כח | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

הכסף שמקדש בו, צריך שיהיה שלו. אבל אם גנב או גזל וקדש בו קודם שנתייאשו הבעלים - אפילו שידך אותה תחילה, שנתרצתה לקדש לו ואמר לה "התקדשי לי בזה" ואמרה "אין", אינה מקודשת. אבל קדשה לאחר יאוש - מקודשת אפילו לא שידך.

וכתב הרמ"ה: דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות, אבל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אותה תחילה וכשנתנו לה אמר לה "התקדשי לי בזה" וקבלה אותו ושתקה - אינן קידושין. אבל אם שידך תחילה, או אפילו לא שידך תחילה וכשאמר לה "התקדשי לי בזה" ונתנו בידה אמרה "אין" - הוי קדושין. אבל אם אחר שבא לידה אמר "התקדשי לי בו" ואמרה "אין" - אינה מקודשת.

וכן הדין אם קדשה בחוב שהיה לה בידו, שאמר לה "כנסי סלע זו שאני חייב לך" וחזר ואמר "התקדשי לי בו" - אם שידך, אפילו קבלתו בשתיקה מקודשת, וכן אם אמרה "אין", אפילו לא שידך תחילה מקודשת. קבלתו בשתיקה ולא שידך תחילה - אינה מקודשת.

אמר לה "כנסי סלע זה בפקדון" חזר ואמר לה "התקדשי לי בו" - אם אמר כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן, אפילו קבלתו בשתיקה מקודשת, דכיון דשתקה וקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין. וכתב הרמ"ה: דוקא דשקלתינהו ואישתקה, אבל זרק לה קידושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקה ואזלה לעלמא, שתיקה כהאי גוונא לאו כלום היא, דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת, הני מילי היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה, אבל סתמא, אפילו ספק קידושין לא הוי.

ואם לאחר שנתנו לידה בתורת פקדון אמר לה "התקדשי לי בו" ואמרה "אין", מקודשת. שתקה, אינה מקודשת.

במה דברים אמורים שבא לידה בתורת פקדון, אבל בא לידה בתורת קידושין, שאמר לה "התקדשי לי בחפץ זה" ואמרה לו "והרי אינו שוה פרוטה" - אם אמר לה "יש בתוכו שוה פרוטה התקדשי לי בו" ושתקה, הוי ספק קידושין.

היה לו פקדון בידה, או שהשאילה חפצים, ואמר לה "התקדשי לי בזו" ונמצא שנגנב או נאבד - אם נשתייר ממנה שוה פרוטה, מקודשת. ואם לאו אינה מקודשת. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית להתקדש לו הן אם רב הוא או מעט, אבל אם יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה, אינה מקודשת, שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון שיודעת שהוא בידה, וגם הוא אינו חייב להשלים לה כיון שלא הזכיר לה סכום הקדושין.

היה לו מלוה אצלה, אפילו היא בשטר, ואמר לה "הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך" - אינה מקודשת, אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד, דהני מעות דידה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה השתא מידי. לא שנא מלוה לא שנא שכירות. ואפילו הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות.

ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה מקודשת אפילו יש בו שוה פרוטה, כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקדושי ביה, סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי.

אבל אם אמר "התקדשי לי בשטר חוב זה" ונתנו לה - שמין הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו הוי ספק קדושין.

אבל אם אמר "התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה" - מקודשת.

אפילו לא מחל לה המלוה אלא אמר לה "הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן" - מקודשת שיש בהנאה זו שוה פרוטה, ואסור לעשות כן משום ריבית. ובעל העיטור כתב שאין בו איסור אלא אם כן אמר לה "הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדשי לי בההיא הנאה", וכיון דלא קץ, לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית, עד דאמר לה ד' בה'.

וכן כתב רבינו חננאל שאם היה לו מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה, אינה מקודשת, אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני.

וכתב הרמב"ם[1]: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא, הוי ספק קידושין ולא שריא לעלמא בלא גט, ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם.

אבל אם היה לו משכון ממנה במלוה שיש לו אצלה וקידש בו - מקודשת, ואפילו משכנה בשעת הלואה, ואפילו לא החזיר לה המשכון אלא אמר לה "התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך", כיון שיש לו משכון מקודם.

והרמ"ה כתב דוקא כשהחזיר לה המשכון. וכתב עוד: דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון, אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון, אף על גב דמדינא מצי למיתפשיה אזוזי, דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת.

ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו - גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת. ואדוני אבי ז"ל כתב: דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה, אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת.

היה לו מלוה על אחרים ואמר לה "הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה" במעמד שלשתן - מקודשת אפילו היא מלוה על פה. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפילו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה, אינה מקודשת, אלא שמין בנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי, ואם לאו הוי ספק קידושין.

היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה "התקדשי לי במלוה ופרוטה זו" - מקודשת דדעתה אפרוטה.

לפיכך אם אמרה לו "עשה לי שירים ונזמים ואתקדש אני לך בשכר המלאכה" - אינה מקודשת, דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומיד כשעשה קצת המלאכה היא מתחייבת לו בשכירות והוה ליה מקדש במלוה. וכתב הרמ"ה: לא שנא אם הוא שכיר יום על המלאכה ולא שנא אם הוא קבלן, דקיימא לן אין אומן קונה בשבח כלי והוה ליה מלוה. וכן כתב הרי"ף. אבל ר"י כתב דקיימא לן דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה, דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ואם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה - מקודשת, דהוה ליה מלוה ופרוטה.

קדש במלוה ובעל סתם בפני עדים - צריכה גט, דודאי לשם קידושין בעל.

מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם - אפילו מצאו חבירו ואמר לו "למה לא לקחת מהיותר יפות" ונמצא שם יפות מהן, אינם קדושין, שאין כאן הוכחה שהוא חפץ במה שלקחן אלא מבושה אומר כן. וכתב הרמב"ם ז"ל: קדש בדבר שאין מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז, הוי ספק קדושין.

וכתב הרמב"ם ז"ל: אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקדש בהן אינן קדושין, ואם נטל במדה וקדש הוי קידושין. ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם, אינן קדושין, דכיון[2] שצריך שומת בית דין.

השואל חפץ מחבירו וקדש בו - כתב בעל העיטור: איכא מאן דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר ואינה מקודשת, ואיכא מאן דאמר סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה מקדשא, ומספקא לא עבדינן בה עובדא. עד כאן. ורבינו שמשון כתב בתשובה שהיא מקודשת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה, אינה מקודשת, אלא אם כן השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכשקדש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פלוני, ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט שוה פרוטה מקודשת אף על פי שאין החפץ שלו, ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו האשה, מקודשת בכל ענין, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקדושין שתהא מקודשת בו, אם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות תהיה אותה מתנה על מנת להחזיר ותהא מקודשת ויקנהו מהאשה ויחזירנו, או יחזיר דמיו, שאם נתנו מתנה לאדם על מנת להחזיר וקדש בו האשה מקודשת, רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה.

כתב הרמב"ם ז"ל: המקדש באיסורי הנאה אפילו דרבנן, כגון חמץ בשעה ששית - אינה מקודשת. עבר ומכרו וקדש בדמיו - מקודשת אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי עכו"ם. ואדוני אבי ז"ל כתב: המקדש באיסורי הנאה דרבנן, כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן, מקודשת. ומיהו המקדש בחמץ דרבנן מו' שעות ולמעלה, אינה מקודשת.

ובמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת, דווקא כשמכרו לעכו"ם, או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה, אבל אם אינו יודע, לא חל המכר והמעות גזל ביד המוכר.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכסף שמקדש בו צריך שיהיה שלו אבל אם גנב או גזל קודם שנתיאשו הבעלים אפילו שידך אותה תחילה אינה מקודשת וכו' בפרק האיש מקדש (דף נב:) ההוא גברא דחטף זוזי מחבריה ושדא לה א"ל מיקדשת לי אתא לקמיה דרבא א"ל לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוי וגרסי' תו התם (שם) ש"מ ממתניתין קדשה בגזל אינה מקודשת אפילו בגזל דידה מיתיבי קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בגזל דידה הא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמא עסקינן פרושי מפרש קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כיצד כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו והא מתני' דגזל דידה וקאמר רב אינה מקודשת לא קשיא הא דשדיך. הא דלא שדיך ופרש"י בגזל דידה. כיון דקבילתיה אחילתיה: הא. דקתני מקודשת בדשדיך מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דאי קבלתיה לגזל דידה בשם קידושין אחילתיה וכתב הרי"ף והרא"ש שמע מינה דגזל דעלמא היכא דלא נתיאשו מהם הבעלים אינה מקודשת כלל בין שדיך בין לא שדיך וגזל דידה בדשדיך הוו קידושין ובדלא שדיך לא הוו קדושין ובפרק קמא דקדושין (דף י"ג:) גרסינן ההיא אתתא דהוה קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכי מינה אמרה ליה הבא ניהלי אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה אמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי איתיביה רבא לרב נחמן קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בדשדיך ומנא תימרא דשאני לן בין שדיך בין לא שדיך דתניא אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בזו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקא הוו קדושין ונתני מקודשת סתם אלא רצתה דאמרה אין לא רצה דאישתיקא וקתני דאינה מקודשת מ"ט יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואלא קשיא הך דקדשה בגזל ובחמס וכו' אלא לאו ש"מ הא דשדיך הא דלא שדיך. ופרש"י גזלן דלא יהיב דמי. חמסן דיהיב דמי אבל לא נתרצו בעלים למכור: בדשדיך. שדבר בה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו דהתם כי שתקה משום דניחא לה הוא: לא רצתה דאישתיקא. וקיבלתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן מעות אפי' רצתה דאמרה אין לא מיקדשא דמעיקרא קיבלתיה בחובה וכי הדר אמרה לא יהיב לה מידי וז"ל הרי"ף והרא"ש ההיא אתתא דהוות מזבנא וורשכי וכו' א"ר נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס וכו' מקודשת התם בדשדיך ובדלא שדיך נמי לא אמרן אלא היכא דשקלה ליה ושתקה אבל אי אמרה אין ושקלה ליה אע"ג דלא שדיך קידושיה קידושין דתניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וכו' אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא ואוקימנא בדלא שדיך ולפיכך לא הויא מקודשת וכי אמרה אין מיהא הויא מקודשת אלמא בדאמרה אין אפ"ג דלא שדיך קידושיה קידושין בין בחוב דילה בין בגזל דילה וכן הלכתא ודוקא בגזל דילה אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קדושין אא"כ קדשה ביה לבתר דקניא ביאוש בעלים דה"ל כדידיה עכ"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה וז"ל המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו כבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת גזל את האשה או גנבה או חמסה וחזר וקדשה בגזל ובגנבה ובחמס שלה ואמר לה הרי את מקודשת בו אם קדם ביניהם שדוכין ונטלה ושתקה ה"ז מקודשת ואם לא שידך אותה מעולם אע"פ ששתקה כשנתן לה דברים אלו בתורת קידושין אינה מקודשת ואם אמרה הן הרי זו מקודשת החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היה ביניהם שידוכין הרי זו מקודשת ואם לא שדיך אינה מקודשת עד שתאמר הן ואם א"ל אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת בו אפילו אמרה הן אינה מקודשת בו שהרי לא הגיע לידה ממנו כלום אלא שלה נטלה וכבר נפרעא חובו משעה שנטלה ואינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב פעם אחרת עכ"ל: וכתב ה"ה ודפ שאם אחר שהחזיר לה גזלתה א"ל הרי את מקודשת לי בה אפילו אמרה הן אינה מקודשת דדומה להחזיר לה את החוב ומבואר למטה וכן השוו אותה בגמרא בפירוש ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורת השבה אחר שיבא לידה והוא שלה במה תתקדש בו עכ"ל ואצל גזל דאחרים כתב הטעם שכשנתיאשו הבעלים הוי מקודשת אע"ג דקי"ל (ב"ק סו סז.) יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה כיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל. והשתא כל דברי רבינו מבוארים אלא שיש לתמוה למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה מ"ש דהא תלמוד ערוך הוא ודע שיש בקצת נוסחאות מספרי רבינו חסרון ניכר בב' מקומות אחד אצל מ"ש אבל אם שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי בזה ונתנו בידה וכו' צריך להגיה ולכתוב אבל אם שידך תחלה או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה וכו' השני אצל מ"ש קבלתו בשתיקה ולא שידך תחלה אינה מקודשת צריך לכתוב אבל אם לאחר שנתנה בידה א"ל התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת דברי הריב"ש בדינים אלו בסימן ק"ע. כתב רבינו ירוחם מוכח בפרק מרובה (שם) שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ואהא דאמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי כתב הר"ן (פ"ק דקדושין דף תרכ"ז) בשם הרשב"א דטעמא דמילתא הוא דקא מפרש דמש"ה הוא דלא הוי קדושין ומיהו אפילו אמרה בתר הכי דלשם קדושין קבלתינהו לא מהני דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה לאיקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמרה אין בהדיא דהני גווני מהניא גביה כי היכי דתקדוש ביה והכי מוכחא ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת לגמרי משמע ואפילו פירשה דעתה אח"כ שנתכוונה לשם קדושין עכ"ל. ואמאי דאמרינן גבי א"ל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וכו' דאינה מקודשת אלא בדשדיך א"נ בדאמרה אין כו' היינו דוקא בדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זה שאני חייב ליכי אבל א"ל כנסי סלע זה סתמא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אע"פ שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבילתיה אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אע"פ שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קדושין אמרינן דמסתמא לשם פרעון שקלתיה והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומר חזר בו מדיבורו הראשון ואמר שלא יהיה לשם פרעון אלא לשם קדושין אבל מדברי הרמב"ם בפ"ה נראה שאינה חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפילו בכה"ג בדשדיך א"נ אמרה אין מקודשת וכ"נ מדברי בה"ג ז"ל ולפ"ז אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קדושין דמקודשת אע"ג דלא שדיך עכ"ל וכ"כ ה"ה בפ"ה בשם הרשב"א דלדברי בעל הלכות והרמב"ם אפשר שאם חזר ואמר לה לא לשם פרעון אלא לשם קדושין וקבלתו ושתקה מקודשת ואפילו לא שידך וצריך תלמוד ומ"מ כשלא הזכיר בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע"פ שלא שדך ואע"פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת עכ"ל וכתב עוד ה"ה על מ"ש הרמב"ם ואם א"ל אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת בו וכו' אינה מקודשת דע שאין חילוק בזה בין שדך ללא שדך שכיון שבא לידה בתורת פרעון במה תתקדש אח"כ וכן מתבאר בדברי רבינו ופשוט הוא עכ"ל. ואהא דאמרינן בפ"ב דהא דקדשה בגזל דידה מקודשת היינו בדשדיך ופירש"י דכי קבילתיה לגזל בידה לשם קדושין אחילתיה כתב הר"ן (ד' תרמ"ה ע"ב פ"ב דקדושין) לפ"ז נראה שנתקבלה קדושין ונתקבלה גזלתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע. כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ז על האומר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בזה וקבלתו ושתקה מסתברא לי שהיא מקודשת אלא שבזה ראוי להחמיר ואם קבלה קדושין מאחד אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהן שתנשא צריכה ממנו קידושין אחרים עכ"ל ובתשובה אחרת כתב שנשאל על אשה שאמרה לאיש אחד שיתן לתקן טבעתה לאומן וכאשר נעשה אמר אראה אם יכיל אצבעך ואמר בפני עדים הרי את מקודשת לי ואמרו לה העדים ראי מה את עושה והיא נרתעת לאחוריה וצעקה וחרפה האיש ההוא והשיב שאין בזה חשש של כלום לפי שהעדים כבר מעידים שהטבעת שלה היתה ואפילו קדש בו והיא קבלתו דרך שתיקה אינה מקודשת בדלא שדיך כדאמרינן בפ"ק דקידושין בעובדי דוורשכי וכ"ש זו שצעקה מיד כששמעה עכ"ל:


א"ל כנסי סלע זה בפקדון וחזר וא"ל התקדשי לי בו וכו' ואם אחר שנתנו לידה בתורת פקדון א"ל התקדשי לי בו וכו' בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל בא לידה בתורת קדושין וכו' הוו ספק קדושין בפ"ק דקידושין (יב:) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו לו והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקה אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא א"ל כנסי סלע זה בפקדון וחזר וא"ל התקדשי לי בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוו קדושי אמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאשתיקא משתק ושמע מינה שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא קשו בה בפום נהרא משום דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהביבהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אם איתא דלא ניחא לה לשדינהו פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינ' להו ומתברי מחייבנא באחריותייהו שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרביבא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה וכתב הרא"ש והא דלא חש לה משום דשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי שאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות משוה פרוטה וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינו שוה פרוט' והר"ן כתב דאפשר דציפתא דבר שאין מתקיים הוא ובהא לא חייש שמואל וכדברי הרמב"ם א"נ דבציפתא ליכא למיחש שהרי מתחלה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בה ש"פ וא"ל אנא נמי תקדוש בד' זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוון לקדשה בציפתא לבד דלא ניחא ליה בקידושי ספק עכ"ל: ופירש"י בציפתא דאסא. מחצלת של הדס: בד' זוזי דאית בה. כרוכים היו בה: שקלתא. כלומר נקטא לה ולא השליכתם: ואישתיקא. בשעת מתן מעות אם קודם שקבלתו אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבלתיה אדעתא דהכי קבלתיה: דשתקה משתק. ולא רצתה דקאמר ה"ק לא אמרה רוצה אני לאו כלום דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא וכתבו הרי"ף והרא"ש אהא דמסיק אתון דשמיע לכו חושו לה הלכך לאפוקה צריכה גט ולעיולה צריכה קידושי אחריני ולא סגי בהנהו קידושי אבל הרמב"ם בפ"ה פסק דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא בפקדון כרבא וכתבו הר"ן וה"ה דטעמא משום דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי לרב הונא בריה דרב יהושע אלא דשלח ליה שהם יחושו לעצמם מפני שהם חייבין בכבודו וקבלו הדבר מפיו וכתב ה"ה שכתב הרשב"א דטעמא דמסתבר הוא וכתב הריב"ש בסימן ק"ע שכן הסכימו האחרונים ושי"א דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אפילו בדשדיך ושכן דעת הרמב"ן וכ"כ עוד הר"ן (פ"ק דקידושין) וז"ל ובכה"ג ליכא לאפלוגי בין שדיך ללא שדיך דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו שהרי קבלה ציפתא דאסא לשם קדושין ומשמע ודאי דלא גרע זה משדיך ואפ"ה אמרינן דאע"ג דא"ל התקדשי בד' זוזי דאית בה דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוי קדושין עכ"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה וא"ל הרי את מקודשת לי בזו וקבלה אותו אמרו לו והלא אין בה ש"פ ואמר תתקדש בד' זוזין שיש בתוכה אם אמרה הן ה"ז מקודשת ואם שתקה אינה מקודשת במעות אלו שהשתיקה שלאחר מתן מעות אינה מועלת כלום ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה שמא תשוה פרוטה במקום אחר עכ"ל וכתב ה"ה ויש חולקין (הוא הרא"ש והר"ן פ"ק דקדושין) ואומרים דהכא ליכא למיחש להכי שלא היתה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בד' זוזים שהיו בה ודברי רבינו נראין לו עיקר להחמיר עכ"ל :


ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דוקא דשקלתינהו ואישתיקא אבל זרק לה קדושין אפי' לתוך חיקה וכו' לא נמצא כן בדברי הרמב"ם וטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב הרמ"ה: היה לו פקדון בידה וכו' בפ' האיש מקדש ( מז.) תניא האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:


ומ"ש רבינו או שהשאילה חפצים כן משמע שם בגמרא ומ"ש בשם הרא"ש דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' שם כתב כן:


היה לו מלוה אצלה אפי' היא בשטר וא"ל הרי את מקודשת לי במלוה שיש אצלך אינה מקודשת כו' מימרות אמוראים בפ"ק דקדושין (ו:) ובפרק האיש מקדש דאמרי המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה:


ומ"ש אפילו עדיין המעות בידה וכו' כן פרש"י שם וכ"כ הרא"ש והר"ן וכתב עוד הר"ן וכיון דלהוצאה ניתנה ה"ל כדידה ולא יהיב לה מידי ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת מלוה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי והרמב"ם כתב בפ"ה כל' הזה המקדש במלוה אפי' בשטר אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתו עכ"ל כלו' דכיון דלהוצאה נתנה אע"פ שעדיין המעות בידה ה"ל כאילו כבר הוציאה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו:


ומ"ש ל"ש מלוה ל"ש שכירות הכי משמע בפרק האיש מקדש דתניא עשה לי שירי' נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינה מקודשת ואוקימנא לפלוגתייהו בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף דרבנן סברי יבנה מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל הלכך כשמחזירו לו ה"ל מלוה למפרע א"נ פליגי באומן קונה בש"כ ורבנן סברי אינו קונה בשבח כלי הלכך ה"ל מקדש במלוה ואינה מקודשת:


ומ"ש אפילו הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות כך משמע ודאי מהא דתניא עשה לי שירים נזמים וכו' דהא כשעשאם ונתנם לה הרי הגיע זמן לגבות שכירתו ואפ"ה אמרו חכמים דאינה מקודשת:


ומ"ש ואפילו החזיר לה השטר כתב הר"מ ז"ל שאינה מקודשת ואפי' יש בו שוה פרוטה וכו' זה נלמד ממה שיתבאר בסמוך בהתקדשי לי בשטר חוב זה דאיפלגו בה תנאי וע"כ לא פליגי אלא באומר לה בשעת קידושין התקדשי לי בשטר חוב זה אבל כל שלא אמר לה כן בשעת קדושין לכ"ע אינה מקודשת וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה:


ומ"ש אבל אם א"ל התקדשי לי בשטר חוב זה ונתנו לה שמין את הנייר וכו' בפרק האיש מקדש (דף מח) על הא דאמר רב המקדש במלוה אינה מקודש' אמרינן לימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר ה"ד אלימא ש"ח דאחרים קשיא דר"מ אר' מאיר דאמר באידך ברייתא דמקודשת אלא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ודחי הב"ע כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה וכו' ומשמע דכיון דבעינן לאוקמא מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה אע"ג דדחי לה לאוקמה לדרב כר"מ מ"מ ילפינן מינה דבשטר חוב דידה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת וכתב הר"ן שיש מי שאומר כן וגם ה"ה כתב בפ"ה שיש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת הקדושין ויש בנייר שוה פרוטה ה"ז מקודשת דה"ל כמקדש במלוה ופרוטה וכן נזכר בגמרא באוקימתא אחת שעשו שם על ברייתא אחת וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א ורבינו לא הזכיר חזרת השטר וגם בהלכה לא נזכר כלל ואפשר שאף הוא ז"ל יודה בזה שא"כ היה דעתו כשהזכיר דין המשכון ה"ל להזכיר זה עכ"ל :


ומ"ש ואם לאו הוי ספק קדושין נראה דהיינו מדאמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי:


ומ"ש אבל אם אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת ואפילו לא מחל לה המלוה אלא אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן מקודשת וכולי ואסור לעשות כן משום ריבית בפ"ק דקדושין (דף ו:) אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית האי הנאת מלוה ה"ד אילימא דאזקפה דא"ל ד' בה' הא רבית מעליא הוא ועוד היינו מלוה לא צריכא דארווח לה זימנא ופירש"י דאזקפה. מעיקרא ד' בה' והשתא אמר לה התקדשי לי בזוזי חמישי: רבית מעליא הוא. ואמאי קרי לה הערמת רבית: ועוד היינו מלוה. שאף הזוז הזה כבר מחוייבת ועומדת: לא צריכא דארווח לה. זמן הלואתו וא"ל התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפילו לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לא מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה: והר"ן כתב דאפשר דכל שמחל המלוה עצמו אפילו א"ל בההוא הנאה דעתה אזוזי ומש"ה נקיט לה בגמרא בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא ולא נקטה במחילת כל המלוה ורבינו סתם דבריו כדברי רש"י דאי א"ל התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת וכ"פ הרא"ש ז"ל ובפרק המדיר (עד.) כתב רש"י המקדש במלוה שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו וכתבו התוספות על זה ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרי' בפ"ק דקדושין ולר"י אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת עכ"ל ולענין מה שפרש"י בארווח לה זימנא כן פירשו הרי"ף והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה המקדש בהנאת מלוה ה"ז מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה ק"ק זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארווח לך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות מפני שהוא כרבית ופירשו רבותינו בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשמעם עכ"ל: וכתב הר"ן נראה שהוא דוחה דברי הרי"ף וסובר שאילו הלוה אותה כבר אע"פ שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפי' קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרוחת זמן שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה כיוצא בזה מקודשת אע"פ שאינו נותן לה כלום מיד ליד דהא שחוק לפני רקוד לפני ואדבר עליך לשלטון לא יהיב לה מידי ואעפ"כ מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כדאיתא לקמן פ' האומר (סג.) וה"ה כ' רבי' לא ישרו בעיניו דברי ההלכות דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמו וכיון דבשעת הקידושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרוחת זמן ממלוה גופה וכן דעת ר"ח ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל מסכימים לדעת ההלכות וראיתי לחוש לדבריהם ע"כ: ומ"ש רבי' ובעל העיטור כ' שאין בו איסור אלא א"כ אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פ' וכו' פירושו ובעל העיטור חלק על פי' זה בהנאת מלוה דא"כ היכי מסיים בה שאסור לעשות כן והלא כיון שאינו אומר כן בשעת הלואה וגם עתה אינה נותנת לו דבר וגם לא קץ אין כאן איסור כלל אלא אם א"ל כן בשעת הלואה דאז ודאי איסורא איכא ומ"מ רבית גמור לא הוי כיון דלא קץ בהדיא ד' בה' היינו דמסיים בה ואסור לעשות כן משום הערמת רבית מ"מ למדנו מדברי בעל העיטור שהוא מפרש הא דארוח. לה זימנא כדברי ר"ח והרמב"ם ז"ל וזהו שכתב רבינו על דבריו וכן כתב ר"ח שאם היה לו מלוה בידה ומרויח לה זמן ומקדש בה אינה מקודשת וכולי. והתוספות הקשו על פרש"י דכה"ג רבית גמורה היא ואמאי קאמר דאינו אסור אלא משום הערמת רבית ופר"ת דאיירי הכא שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן פרוטה למלוה לארווחי לה זמנא וקדשה באותה הנאה כלומר שאמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו ואסור לעשות כן אע"ג דלאו רבית הבא ממלוה ללוה הוא משום דהוי כחזר ונוטלו מן האשה:


כתב הר"מ וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן דמעיקרא הוי ספק קדושין וכו' כלומר היכא דבשעה שהלוה לה אמר הרי את מקודשת לי בהנאת הרווחת זמן שארויח לה במלוה זו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פשיטא שהיא מקודשת בודאי לד"ה אבל היכא דקודם לכן היה לו מלוה בידה ועכשיו א"ל הרי את מקודשת בהנאת הרווחת זמן שאני מרויח לך באותה מלוה שאת חייבת לי וכדברי רש"י והרי"ף ז"ל דבהא פליגי ר"ח והעיטור הוי ספק קדושין וכו':


אבל אם היה לו משכון ממנה במלוה שיש לו אצלה וקידשה בו מקודשת ואפילו משכנה בשעת הלואה ואפילו לא החזיר לה המשכון וכולי בפ"ק דקדושין (יט.) אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה דאמר גבי אמה העבריה מעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו וכו' וכתבו התוספות והרא"ש אין לפרש דמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה כדרבי יצחק דא"כ הו"ל להביא ההוא דרבי יצחק אלא אפילו משכנו בשעת הלואה איירי דומיא דאמה העבריה ונראה דאפילו אינו מחזיר לה המשכון אלא שא"ל הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך שבידי מקודשת אף ע"פ שהמשכון עדיין בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון וכתבו עוד התוספות וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרי' לעיל דמקודשת ולמה אנו צריכין ללמוד מרבי יוסי וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דסלקא דעתך דלא סמכה דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ"ל מילתא דר' יוסי דמקודשת והר"ן כתב דאינו מחוור דלא אמרו דמקודשת אלא דוקא כשהחזיר לה המשכון דומיא דההיא דר"י בר יהודה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה וז"ל היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה באותה המלוה והחזיר לה את המשכון ה"ז מקודשת שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה וכתב ה"ה היה לו מלוה אצלה וכו' פ"ק אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ופירוש במלוה הוא מקדשה ומחזיר לה את המשכון ויש שהיו סבורים לומר אפילו אינו מחזיר המשכון בשעת הקדושין היא מקודשת ודעת רבינו עיקר וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל דבעינן חזרת המשכון עכ"ל. וכבר כתב רבינו סברא זו בסמוך בשם הרמ"ה ויש לתמוה עליו למה לא כתב שגם הרמב"ם סובר כן וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה אפילו לא הזכיר לה משכון בשעת הקדושין כיון שהחזירה בשעת הקידושין או שהיה ברשותה מקודשת:


וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון וכו' אינה מקודשת כ"כ רבינו ירוחם בשמו וכתב עוד מוכח בפ"ק דאם הקנה לה משכון שלו כגון שאמר לה התקדשי לי בכך וכך מעות ותזכה בהם גוף משכוני ה"ז מקודשת אפילו משכון שלו עכ"ל. ועיין בסימן כ"ט:


ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת וא"א ז"ל כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה וכו' ברייתא בפ"ק דקדושין (ח:) קדשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרים וכדר' יצחק דאמר ב"ח קונה משכון ופירש"י במשכון דאחרים שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הילכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה וכתבו התוספות אף ע"ג דרבי יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שעבודיה ליחשב ממון לקדש בו האשה וכן צריך לפרש בפרק השולח (לז.) ובפרק כל שעה (לא.) והרא"ש הביא דבריהם וכתב אח"כ ומיהו צריך לדקדק בס"פ האומנין (פא:) דבס"פ שבועת הדיינין (מד.) משמע דמשום דרבי יצחק לא הוי אלא ש"ש ודלא כרש"י שפירש בס"פ האומנין דלרבי יצחק קונה המשכון להתחייב באונסין דלא משמע התם הכי ור"ח פי' שם דלא להתחייב באונסין וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי ליחייב ואי לא חשיב קנין אפילו ש"ש לא הוי אלא ודאי היינו שכרו דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה וכן פר"ת ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלואה דכיון דשלא בשעת הלואה לא הוי אלא ש"ש משום שנהנה שיוכל לקדש בו א"כ בשעת הלואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פ"ב הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו והר"ן ז"ל כתב והא דרבי יצחק בכל ענין הוא אפילו משכנו בשעת הלואתו וכמו שכתבתי במקומות אחרים בס"ד והרמב"ם כתב בפ"ה וז"ל היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקדש בו אשה אע"פ שאינו שלו ה"ז מקודשת לפי שב"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון וכתב ה"ה ברייתא שם פרשוה בין במשכנו בשעת הלואתו בין משכנו בשלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב"ן ז"ל במסכת שבועות עכ"ל: ומ"מ יש לתמוה על מה שכתב רבינו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת שאינו מוכרח לפרש כן בדבריו דאף על גב דסתם ולא חילק איכא למימר דלישנא דברייתא נקט ואזיל כמנהגו ואם היינו מוכרחים לפרש בגמרא דבמשכנו שלא בשעת הלואתו דוקא איירי היינו מפרשים גם בדבריו כן ואיפשר שלפי שראה רבינו שאין דברי הרא"ש מוכרחים נקט ליה סתמא דהרמב"ם כאילו מפרש דלא שאני ליה ומ"מ לשון גם בזה כ' הרמב"ם שכתב רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שבדין הקודם לזה נחלקו אם בעינן שמשכנו שלא בשעת הלואתו והרמב"ם הוא לבדו שכתב דאפי' משכנו בשעת הלואתו מקודשת ואינו כן דבדין הקודם לכ"ע אפי' משכנו בשעת הלואה מקודשת כמו שנתבאר ולכן צ"ל דה"ק כתב הרמב"ם שגם בזה בכל ענין מקודשת כתב המרדכי בפ"ק דקדושין כתב ראבי"ה קדשה במשכון דאחרים דקני ליה מולך תהיה צדקה וה"מ במשכון דישראל דבר צדקה הוא וכגון שמשכנו שלא בשעת הלואתו דהכי אוקימנא לההיא דרבי יצחק בפ' האומנים אבל במשכונות של עכו"ם לא כדאיתא בפרק כל שעה דהלכה כרבנן לא כר"מ עכ"ל:


היה לו מלוה על אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן מקודשת אפילו הוא מלוה ע"פ כ"כ הרמב"ם בפ"ה וטעמו מדתניא בפרק האיש מקדש (דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומוקי לה בגמרא בשטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה ע"פ קא מיפלגי במלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ר"מ לית ליה דשמואל ורבנן אית להו דשמואל הילכך לא סמכה דעתה סברה אזיל ומחיל ליה ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מ"ס ה"מ בפקדון אבל במלוה לא ומ"ס ל"ש מלוה ל"ש פקדון וכיון דקי"ל דמילתא דרב הונא הויא בין במלוה בין בפקדון ממילא קם לה הלכתא כמ"ד מקודשת. וכתב הר"ן ויש מי שלמד מכאן דאפילו שמואל מודה דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול דאם איתא דיכול למחול היכי אמרינן דטעמייהו דרבנן דאמרי אינה מקודשת משום דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאלמא אי. ס"ל דאפילו במלוה אמר מקודשת ואמאי והא יכול למחול דמשום ההוא טעמא אמרינן במלוה בשטר דאינה מקודשת ועוד אמאי דחקו לאקומי רבנן דלא כהלכתא דסברי דדוק' בפקדון אבל במלוה לא הל"ל דכ"ע אית להו דרב בין במלוה בין בפקדון וקמיפלגי בדשמואל דמ"ס יכול למחול ומ"ס אין יכול ואחרים דוחים ראיה זו וסוברים דאפילו במעמד שלשתן יכולין למחול ואיפשר שזה היה דעת הרי"ף שהשמיט כל זה ומדהשמיט משמע ודאי דס"ל יכול למחול ואינה מקודשת אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מה' אישות דבמעמד שלשתן מקודשת אלמא ס"ל דאינו יכול למחול ולא נתבאר בדבריו שם מהו דעתו במקדש במלוה בשטר דאחרים ע"כ והתוספות כתבו דמודה שמואל דבמעמד שלשתן דאינו יכול לימחל וכדברי הרמב"ם ז"ל וגם ה"ה כתב יש מי שכתב שאפילו במעמד שלשתן אינה מקודשת ודבריהם בזה ארוכים וראוי להחמיר ע"כ. וכתב רבינו ירוחם דלמ"ד מקודשת היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא עכ"ל ואינו מוכרח דהא איכא למימר כיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה ה"ל כאילו נתן לה כסף והויא מקודשת דאורייתא וכתב עוד הר"ן אהא דאמרינן במלוה ע"פ פליגי דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי דלא אמרינן הכי אלא במלוה דידה שכבר היתה מחוייבת לו אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה:


ומ"ש רבינו אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן אפילו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר וכו' אינה מקודשת טעמו מבואר במה שכתבתי בסמוך דאוקמוה דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל וכיון דקי"ל דהלכתא כשמואל ממילא קמה לה הלכתא כמ"ד אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה וה"ה כתב בפ"ה שאע"פ שלא נתבאר דין זה בדברי הרמב"ם יש לדקדק קצת מדבריושגם הוא סובר שאינה מקודשת וכתב שיש מחמירים ואומרים שהיא מקודשת ושראוי להחמיר: ומ"ש רבינו אלא שמין בנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ודאי וכו' הוא נלמד ממ"ש לעיל בסי' זה גבי א"ל התקדשי לי בש"ח זה ונתנו לה אבל הר"ן כתב דל"ל בהא שמין את הנייר משום דנייר של לוה הוא כדתנן שהלוה נותן לו את השכר ואי מחיל ליה ע"כ מהדרא ליה ניירא:


היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה וכו' בר"פ האיש מקדש (דף מו.) אמר רבא ש"מ מדרבי אמי המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכתבו הרי"ף והרא"ש דהכי הילכתא וכ"פ הרמב"ם בפרק ה' לפיכך אם אמרה לו עשה לי שירים נזמים וטבעות וכו' אלעיל קאי שכתב המקדש במלוה שיש לו אצלה אינה מקודשת והשתא קאמר דלפי' אם א"ל עשה לי שיריים ונזמים וכו' אינה מקודשת משום דה"ל מקדש במלוה ודין זה איתא בפ' האיש מקדש (דף מח.) דקתני התם בברייתא עשה לי שירים נזמים וטבעות כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ואוקימנא דכ"ע מקדש במלוה אינה מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קא מיפלגי ואבע"א דכ"ע דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי ואיבע"א דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והב"ע כגון שהוסיף בה נופך משלו דמ"ס מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומ"ס דעתה אמלוה ופרש"י ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה תתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירין לה ה"ל מלוה למפרע: והכא באומן קונה בשבח כלי וכו'. כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ובאומן קבלן וכשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי ר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו: אין אומן קונה וכו'. והרי הוא כשאר שכירות ופסק הרא"ש דישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכ"פ הרי"ף בפ"ק דעכו"ם ובקדושין פרק האומר כן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות ובענין אומן קונה בשבח כלי כתב הרא"ש בפ' האיש מקדש הרי"ף פסק בפרק הגוזל קמא גבי הא דא"ר אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ושברו אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי דלית הלכתא כרב אסי משום דמייתי התם על מילתיה דרב אסי לימא כתנאי עשה לי שירים נזמים וטבעות וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי וכו' ודחי לא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי אלמא ליתא לדרב אסי ונ"ל דאין זו ראייה משום דבעי למידחי הוא דאמר כתנאי הוצרך לומר דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי דאי אומן קונה א"כ לכ"ע מקודשת וכן פר"י ור"ת פסק כרב אסי דאמר אומן קונה בשבח כלי ולהך אוקימתא הלכה כר"מ עכ"ל והר"ן כתב בפרק האיש מקדש דנקטינן דאין אומן קונה בשבח כלי וכדברי הרי"ף וכן דעת הרמב"ם שפסק בפ"ה שהאומר הרי את מקודשת לי במלאכה זי שעשאה עמד ועשה אינה מקודשת אא"כ נתן לה פרוטה משלו ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מ"ש דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי צריך לכתוב וה"ל מלוה וכ"כ הרי"ף אבל ר"י כתב דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה ועיין ברבינו ירוחם:


קדש במלוה ובעל סתם בפני עדים צריכה גט וכו' בפרק המדיר (עד.) אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמר רב יוסף בר אבא אמר רב מנחם אמר רב אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ופירש"י ר' אמי פליג אדר"א ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע"ת ובעל אינה צריכה הימנו גט משום דבהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרי' לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקדושי קמאי בעל ולא לשם קידושין: במלוה אין הכל בקיאין בהלכות קדושין והרי"ף כ' הא דמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין מקדש במלוה ובעל משמע דס"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאין בה' קדושין וכדר' אמי וכ"כ הרא"ש שכ"נ מדברי הרי"ף דמקדש במלוה ובעל אינה צריכה גט אבל הרמב"ם פסק כר"א שכתב בפ"ז המקדש על תנאי וכנס ובעל סתם ה"ז צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשנכנס וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה הימנו גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן קדושין פסולי' חזקה הוא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשות בעילת מצוה עתה עכ"ל. וכתב הר"ן וז"ל הרמב"ם השוה מקדש במלוה לפחות משוה פרוטה שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא דעולא אר"א מנלן דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע"ג דאמר לה בהדיא פחות משוה פרוטה הא כייל נמי בהדה על תנאי ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפי' נאמר דר"א כאביי ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי קאמר אכתי היכי נסמוך עלה לקולא שאם בא אחר וקדשה לא נחוש לקידושא כיון דרבי אמי פליג עליה ואמר אבל בהנך טעי ומש"ה מחוורתא דפסקא דפחות משוה פרוטה צריכה גט אבל במלוה ה"ה כעל תנאי וצריכה גט מספק ע"כ:


והשתא מ"ש רבינו דודאי לשם קדושין בעל נמשך אחר פשט דברי הרמב"ם ז"ל דמשמע לכאורה דסבר הכי וכמ"ש הר"ן אבל מאחר שהרי"ף נראה שסובר שאינם קדושין מידי ספיקא לא נפקא וכך היא מסקנת הרא"ש ז"ל שכתב שראוי להחמיר וכבר כתבתי שכן העלה הר"ן וגם דברי הרמב"ם כך נ"ל לפרשם דצריכה גט מספק קאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה"ל לכתוב ה"ז מקודשת ועוד הא כיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק וכדמוכח מדכתב שמא ביטל התנאי כשבעל א"כ גם במקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק וא"ת בפחות משוה פרוטה ובעל סתם למה לא פסק שתהא מקודשת קידושי ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י"ל שהוא ז"ל מפרש דצריכה גט דקאמר היינו מספק מדלא קתני ה"ז מקודשת ואפילו את"ל דצריכה גט דקאמר היינו לומר שהיא מקודשת קדושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה ממנו גט איכא למימר דמשמע ליה ז"ל דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא מקדש על תנאי ובעל סתם וכיון דפלוגתא היא פסק בה להחמיר: כתב הרא"ש בפרק המדיר דהא דאמרינן דבועל לשם קדושין היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה:


מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם אפילו מצאו חבירו וכו' אינם קדושין בפרק האיש מקדש (דף נב:) גבי ההוא דקדש בפרומא דשכרא:


ומ"ש בשם הרמב"ם שאם קידש בדבר שאין מקפיד עליו הוי ספק קדושין בפ"ה מהלכות אישות כתב כן:


כ' הרמב"ם אריס שנטל מן הפירות וקדש בהם אינם קדושין ואם נטל במדה וקדש הוי קדושין ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם אינם קדושין וכו' בספרי הרמב"ם שבידינו אין כתוב אלא ממי שיש לו סחורה בשותפות וכן כתוב בפ"ה ותחלת הדברים אינם כתובים שם ומ"מ הדין דין אמת והכי איתא בפרק האיש מקדש (שם) ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א"ל מאן פלג לך וה"מ במוזא אבל כישא מצי אמר ליה אנא שקל כישא שקיל את כישא כי כישא ופרש"י מוזא דשמכי. מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל אגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת והרי"ף כתב בפירוש מוזא דשמכי ראשי הבצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים אמר מאן פלג לך וכתב ה"ה על פירוש זה וזהו שכתב רבינו הואיל וצריך שומת ב"ד וכתב הר"ן יש מי שאומר דאפילו במוזא אם היה שוה ב' פרוטות מקודשת שהרי אחת מהם שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא"ל התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל:


השואל חפץ מחבירו וקידש בו כתב בעל העיטור איכא מאן דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר וכו' ור"ש כתב בתשובה שהיא מקודשת כל זה הביא הרא"ש בפסקיו פ"ק דקידושין:


ומ"ש וא"א ז"ל כתב אם השאילו החפץ וכו' בפ' הנזכר והאריך להביא ראיה לדבריו. ובתשובותיו כלל ל"ה האריך ג"כ בזה ובס"פ יש נוחלין הזכיר קצת מזה והריב"ש בסימן ק"ע כתב בזה וגם בתרומת הדשן סי' ר"י כתב בזה וגם בתשובת המיימוני שבסוף ספר נשים ובהגהות מרדכי דקידושין וע' ברבינו ירוחם: כתב הרשב"א בתשובה סי' אל"ף ורמ"א על מי שרצה לקדש אלמנה ולא היה לו טבעת ואמרה לו בת האלמנה הרי לך טבעת וקבלו וקדשה בו איני רואה להתירה בלא גט דשמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת ושלה הוא וע"מ להחזירו לה נתנתו לו ואע"פ שאיפשר לומר דמן הסתם כל מה שיש ביד האשה מתכשיטין וכיוצא בהן של בעל ואין לה רשית בהם ליתנם לאחרים מכל מקום מידי ספק אינו יוצא והוא בתשובה להרמב"ן סי' קמ"ד:


וכתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה' אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית אינה מקודשת עברו ומכרו וקדש בדמיו מקודשת אפילו באיסורי דאורייתא חוץ מדמי עכו"ם בפ"ה:


ומ"ש המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת פשוט במשנה פרק האיש מקדש (דף לו.) ומ"ש שאפילו באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת היינו מדגרסינן בפ"ק דפסחים (ז.) גבי חמץ בערב פסח ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עליה לא מצי מבטיל ליה דלאו ברשותיה קיימא דא"ר גידל אמר רב המקדש אשה בחמץ מו' שעות ולמעלה ואפי' בחטי קרדנייתא דשרירן ויבישין אין חוששין לקדושיו דאיסורי הנאה נינהו ופירש"י מו' שעות. מתחלת שש: קרדנייתא. הגדלים בהרי אררט וקשים הם מאד ואפ"ה אין חוששין לקדושין אם בא עליהם מים. וכתב הר"ן שהקשה עליו ר"ת דע"כ מו' שעות מסוף ו' משמע (וכ"ת) היכי מוכח דבאיסורא דרבנן בלחוד לאו ברשותיה קאי י"ל דה"נ איסורא דרבנן הוא דחטי קרדנייתא חמץ נוקשא הוא ולא מיתסר אלא מדרבנן הילכך מייתי ראיה לחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דלאו ברשותיה קאי מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ולפ"ז אפשר דחמץ דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקדושין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ : והרא"ש כתב בס"פ האיש מקדש מוכח בשמעתין דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת מדאמרינן תניא המקדש בחולין בעזרה ר"ש אומר מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מיהו אשכחן בפ"ק דפסחים אמר רב גידל המקדש בחטי קרדנייתא מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו ואע"ג דחטי קרדנייתא קשים וחימוצו דרבנן ויש לחלק משום דחמץ בפסח עיקרו דאורייתא אבל חולין שנשחטו בעזרה לרבי במעון איסורו מדרבנן והתם נמי פעמים מקודשת כמו שפירש ר"ח דוקא מו' שעות ולמעלה ואע"ג דחטי קרדנייתא חימוצו מדרבנן מ"מ איסור חמץ הוי מדאורייתא למעלה מו' שעות אבל בשעה ו' דאיהו חמץ דרבנן וגם חטי קרדנייתא דרבנן חוששין לקדושיו ודלא כפרש"י שפירש מתחלת ו' ולמעלה דלישנא משש ולמעלה מסוף ו' משמע והא דאמר בריש כל שעה (כא.) לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכי הא דאמר רב גידל וכו' הכי מייתי ראיה כי היכי דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושיו ה"נ בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן עכ"ל וכתב עוד הר"ן בפ"ק דפסחים אבל הרמב"ן כתב דמתחלת שש אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקדושין דכיון דלבתר איסורא מבדל בדילי אינשי מחמץ ובשש הכל עסוקים לשורפו לא משמע להו לאינשי דמיתסר בהנאה ואי אמרת דבשש אין חוששין לקדושיו אתו למימר הכי בד' וה' ואתו למישרי א"א ומש"ה נקט בו' שעות ולמעלה דוקא ונ"ל דמש"ה נקט משש שעות ולמעלה דאילו מחמשה ולמעלה איכא למיחש דלמא הנך קדושי בה' הוו אלא דטעו בין ה' לו' אבל מו' ולמעלה ליכא למיחש למימר דה' הוי וטעו בין ה' לז' שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב הילכך בו' שעות חוששין לקדושיו אפ"ה שפיר מייתי ראיה דמאי דאסרוה רבנן עליה לאו ברשותיה קאי כיון דאמרינן דנוקשה מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו והרז"ה השיב על הרי"ף שהביא הא דרב גידל א"ר בהלכותיו ואמר דרב לטעמיה דס"ל כרבי יהודה דאמר חמץ מו' שעות ולמעלה אסור מן התורה ומתסר נמי בהנאה ומש"ה אין חוששין לקדושיו אבל אנן דקי"ל כר"ש דאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום חוששין לקדושיו ואין דבריו נכונים מטעם שכבר כתבתי בחדושי דאפילו ר"ש מודה דחמץ מו' שעות ולמעלה מתסר בהנאה מדאורייתא עכ"ל וה"ה כתב וז"ל מ"ש רבינו ואפילו היה אסור מדבריהם למדו מאיסור החמץ בשעה ו' שמפורש בפסחים בפ"ב שאפילו בזמן שאיסורו מדבריהם אינה מקודשת וה"ה דשאר דברים וכבר תירצו המפרשים הסוגיא שהיא גבי חולין שנשחטו בעזרה בסוף האיש מקדש שנראה שהוא קשה על דין זה וכן הסכים הרמב"ן שבכל איסורי הנאה אינה מקודשת עכ"ל. נראה מדבריו דלהרמב"ם בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת ואפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ"נ מדברי רבינו שאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב וא"א כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן וכו' או בשאר איסורי דרבנן מקודשת משמע דס"ל דלהרמב"ם בכל איסורי דרבנן אינה מקודשת והרא"ש פליג עליה ואין נ"ל כן משום דאי הוה ס"ל להרמב"ם הכי ה"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ו' ומדכתב הכי משמע ליה דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר"ן שזו היא דעת הרמב"ם ז"ל:


ומ"ש עוד הרמב"ם עבר ומכרו וקדש בדמיו מקודשת וכו' משנה וגמרא בס"פ האיש מקדש (דף נו:): ומ"ש בשם הרא"ש המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ו' או בשאר איסורי דרבנן מקודשת כבר כתבתי לשון הרא"ש בזה ומשם יתבאר לך שדברי רבינו סתומים הם מאד שסתם וכתב דלהרא"ש בחמץ בשעה ו' מקודשת וה"ל לפרש דהיינו דוקא בחמץ דרבנן אבל בחמץ דאורייתא אף בשעה ו' אינה מקודשת דומיא דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא:


ומ"ש והמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא בשמכרו לעכו"ם או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה וכו' ז"ל הרא"ש בס"פ האיש מקדש אהא דאמרינן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וא"ת והא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה וי"ל דמיירי בשמכרו לעכו"ם או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה ירושלמי מכרן וקדש בדמיהן מקודשת רבי חגי בשם ר' זעירא שאין תופסין דמיהם א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל פי' לפיכך היא מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאיסור ודייק מינה רבי חנינא שמקדשין בגזל דמאחר שאין דמיהם נכנסים תחתיה לאיסור נשארו הן אסורים והמעות גזל הם בידו ואבן דקי"ל קדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת צריך לאוקמה כדפרישית ואי לאו הירושלמי דמחשיב ליה גזל לא הוה ק"ל מידי דהאי דמי לאו גזל הם בידו כי בתורת מקח באו לידו ואף על גב דמקח טעות הוא ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו לו עכ"ל והר"ן כתב לדברי רש"י בפ"ק דחולין היינו טעמא דמקודשת אף על פי שהיו הדמים אסורים למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהם וקנאתן מחמתו מקודשת אבל בירושלמי גרסינן רבי חגי בשם ר' זעירא בשאין תופסין דמיהם א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל ומסתברא דלדידן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהם איסורי הנאה ולקח א"נ בשמכרן לעכו"ם או אפשר דאפילו במוכר לישראל כיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאם הלואה הן בידו ומקדש בהם אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות עכ"ל": ב"ה ומ"ש באחרונה דאפילו במוכר לישראל מיירי עיקר דדברים של טעם הם ולפחות מידי ספיקא לא נפקא: כתב הרא"ש בפסקיו בפ"ק דב"ק לרבי יוסי הגלילי בכור בזמן הזה אפילו תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ולרבנן אפילו בכור בעל מום חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ויש שפסקו כרבי יוסי הגלילי ומיהו נ"ל דמשמע דהלכה כרבנן וצ"ע עכ"ל כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א שכל צבור יש להם כח לעשות הסכמה ביניהם דכל מאן דמקדש בלא עשרה שלא יהיו קידושיו קידושין והריב"ש כתב בתשובה סי' שצ"ט שיכולים הקהל לתקן שכל מי שיקדש שלא בידיעת נאמני הקהל ובפניהם ובפני עשרה יהו קידושיו מופקעין ובטלים ומעתה באותו זמן מפקירים הקהל כסף או שוה כסף שיקדש בו והמקדש כנגד תקנתא זו אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט זהו מה שנ"ל להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא עכ"ל: וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף ר"ו ששורת הדין רשאים לעשות כן ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר ואם יש ת"ח שם צריך לעשות מדעתו ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרמב"ן הודה לדברי ומ"מ עוד צריך להתיישב בדבר עכ"ל וזה לשון הר"ר שלמה בן הר"ש בר צמח בתקנת הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם וכבר נשאל לראשונים ולא סמכו לעשות בה מעשה וכ"כ א"א בתשובה והרשב"א בסי' תקנ"ח כתב וז"ל אילו רצו לתקן הקהלות או קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשו תקנה במעמד כולם ויפקיעו מעתה ועד עולם או עד זמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלם הפקעה גמורה הפקר גמור אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני וכן מצאתי לרב שרירא גאון שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחד לנהוג כן וכן ילמד אדם בתוך ביתו וילמד לנערותיו לאסור על עצמן על דעת המקום ועל דעת הרבים בלא שום פתח היתר וחרטה כל ממון שינתן לה בתורת קידושין אפילו תקבלם מדעתה אם לא בפני פלוני ופלוני וכך הודעתי אני פעמים לבנות עירנו עכ"ל הרשב"א ובסי' תר"ב כתב אשה שנדרה הנאה מראובן ואמרה כל נכסי פלוני עלי כקרבן ואח"כ בא אותו ראובן וקידשה נראה בעיני פשוט שאינה מקודשת וכן הנהגתי אני במקומי להסיר המכשלות מפני הרמאין. ומה ששאלת אם אמר כל שיגיע לידי משל פלוני באיזה צד הרי הקדש תיכף שיגיע לידי בזה אני חוכך לאיסור והוה ליה ספיקא בדאורייתא וצריכה גט. ובסי' תר"ג כתב על אשה שנדרה הנאה מפלוני וקדשה בשטר דמקודשת: כתב מהרי"ק בשורש כ"ד קהל שעשו תקנה בחרם ששום בר ישראל לא יקדש אשה בפחות מי' בני אדם ועבר א' וקידש בפחות מי' קידושיו קידושין וה"ה למקדש שעובר על חרם ר"ג וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה וכ"כ בא"ח בשם הרשב"א:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכסף שמקדש בו וכו' ואמר לה התקדשי לי בזה ואמרה אין אינה מקודשת נראה דאפילו היא נתרצית להתקדש לו בגזל אפ"ה כיון דקודם יאוש לא קנתה הכסף אף הוא אינו קונה אותה אבל קדשה לאחר יאוש דקנתה האשה לכסף זה ביאוש ושינוי רשות אף הוא קונה אותה ואפילו לא שידך ואפילו לא אמרה הן אלא שתקה אפילו אינה יודעת דכסף זה גזל הוא בידו כיון דנתרצית להתקדש לו בזה מקודשת וה"א בפ' האיש מקדש (דף נ"ב) ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעה במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטיף זוזי מחבריה ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא ההוא גברא קמיה דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוי אלמא דאפילו ידעה דגזל הוא דבפניה חטף מחבריה ושדה לה לא היתה מקודשת משום דלא הוה יאוש מכלל דהיכא דאיכא יאוש מתקדשת וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בפרק האיש מקדש והרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות. ויש להקשות מפרק הגוזל בתרא דאמתני' דהמציל מן הכותים ומן הליסטים וכו' א"ר אשי ל"ש אלא בליסטים כותים משום דדייני בגייתי אבל ליסטים ישראל כיון דאמרי מימר אפילו סתמא נמי מייאש וכך פסקו הרי"ף והרא"ש לשם וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ו דה' גזלה ורבי' בח"מ סי' שס"ח ופי' רש"י בלשון ראשון דדייני ישראל אמרי מימר צא תן לו ואין חובטין במקלות אלמא דאפי' איכא עדים דגזלו נמי קא מייאש כיון דאין הדיינים חובטין במקלות אלא פוסקין הדין בלבד צא תן לו וכן סתם גניבה יאוש בעלים היא כמ"ש רבינו בח"מ בסי' שנ"ג ואפשר ליישב דמה שכתב רבינו קודם שנתייאשו הבעלים היינו דשמעיניה דלא קא מייאש ולשון קודם אתא לאורויי דאע"פ דבתר הכי שמעינן דקא מייאש אפ"ה כיון דקאמר מקודם דלא קא מייאש אינה מקודשת ועוד נראה עיקר דרבא נמי דקאמר לית דחש להא דר"ש לענין קידושין דאורייתא קאמר דאינה מקודשת קידושין דאורייתא אלא א"כ דשמעיניה דקא מייאש וההיא דפ' הגוזל בתרא אינו אלא מדרבנן דכיון דחזינן דהכי נהיגי עלמא דקא אמרי מימר הלכך קאמרי רבנן דאפילו בסתמא נמי קא מייאש ולפי זה בקידושין נמי קני לה מדרבנן ובעי גט מדרבנן וכך פסקתי הלכה למעשה הסכימו עמי הגדולים שבדור ובתשובה הארכתי בס"ד ועיין במ"ש בח"מ סי' שנ"ג דאפי' לא החזיר לבעלים דמיה צריכה גט מספק דכיון דקני גוף הגנבה מדרבנן ביאוש כדי אם כן הדמים אינם עליו אלא חוב בעלמא שחייב המקדש לנגזל אבל האשה נקנית בגוף הגניבה והגזילה מדרבנן מספק ביאוש כדי:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה בהרבה ספרים כתוב בטעות וכך צריך להיות וכתב הרמ"ה ודוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל בגזל שלה ולא שדיך אפילו לאחר יאוש אינה מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב או גזל משלה וכו' כך היא הנוסחא בספרים המדוייקים וכך נדפס בויניצאה באחרונה ולפני הב"י היה הספר חסר ולכך תמה למה הוצרך רבינו לכתוב בשם הרמ"ה הלא תלמוד ערוך הוא אבל לפי הנוסחא שכתבתי ניחא דעיקר חידושו של הרמ"ה דיאוש לא מהני בגזל שלה אבל מ"ש אח"כ ואם גנב או גזל אינו מדברי הרמ"ה אלא מדברי רבינו הם וכ"ע מודו בזה ומיירי בין נתייאשה ובין לא נתייאשה וצ"ע מנ"ל להרמ"ה להקל בכך ודילמא היכא דקדשה לאחר יאוש מקודשת אפילו בגזל שלה ואע"ג דליכא שינוי רשות דאע"ג דלגבי ממונא קי"ל כמ"ד בפרק מרובה יאוש כדי לא קני דילמא לגבי קידושין אחמרו רבנן טפי וכ"כ התוספות בפרק האיש מקדש (דף נ"ב) דאיצטריך לרב משום דה"א דבקידושין אזלינן לחומרא להצריכה גט אע"ג דלא נתייאש ע"ש בד"ה והוא לא אמר ונראה דהרמ"ה הוה קשיא ליה אהך דקאמר רבא בפרק האיש מקדש לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא מעובדא דוורשכי בפ"ק דקידושין דקאמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וקא מותיב ליה רבא מההיא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגנבה או שחטף סלע מידה מקודשת דאמאי לא קאמר רב נחמן אהך עובדא דוורשכי לית דחש להא דר"ש וכו' ולרבא נמי קשיא דמותיב מקדשה בגזל ולדידיה מי ניחא הא ס"ל דלית דחש להא דר"ש כו' ורמאי קתני דמקודשת בגזל דידה דאין לפרש דס"ל דאגזל דידה כיון דקבילתיה אחילתיה דהא ממתניתין דחמש נשים בפרק שני דקידושין מוכיח רב דבגזל דידה נמי אינה מקודשת דליכא לאוקמא לברייתא כר"ש כיון דאיהו גופיה קאמר לית דחש להא דר"ש ובע"כ צריך לאוקומא הא דשדיך הא דלא שדיך וכדמוקי לה התם וא"כ מאי פריך רבא לר"נ ולכן קא מפרש הרמ"ה דבע"כ הך עובדא דוורשכי בידוע היה דלאחר יאוש הוה ומש"ה איצטריך ליה לר"נ למימר דאפ"ה יכולה למימר איך שקלי ודידי שקלי וה"ט משום דלא קני ליה גזלן ביאוש כדי והשתא ניחא דקמותיב ליה רבא מהך דקדשה בגזל וכו' דשמעינן דמקודשת הוא לפחות ביאוש כדי אבל לרבא גופיה ניחא דאיהו הוה מוקים למתניתין דה' נשים דאינה מקודשת בגזל דידה בלפני יאוש ומשני ליה ר"נ לעולם אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת בדלא שדיך וההיא דמקודשת וכו' מיירי בדשדיך מיהו כל זה אינו אלא לענין קידושו דאורייתא אבל מדרבנן אם קידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש מקודשת מדרבנן וכבר הארכתי בזה גם בתשובה בס"ד והעליתי דצריכה גט מדרבנן והסכימו עמי הגדולים שבדור דלא בעינן יאוש ושינוי רשות אלא מדאורייתא וכך היא דעת רוב הפוסקים וכ"כ בהגהת ש"ע:

וכן הדין אם קידשה בחוב וכולי ברייתא פ"ק דקידושין (דף י"ג) א"ל כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ורבינו לא כתב גבי חוב הך דלאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת משום דנסמך על מ"ש מתחלה גבי גזל שלה אבל אם אחר שבאה לידה אמר התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת כתב אח"כ וכן הדין אם קדשה בחוב וכו' דשמעינן מינה דדינן שוה וכדאיתא התם בגמרא דדין חוב שלה כדין גזל שלה לענין קידושין אבל הרמב"ם בפ"ה מה' אישות כתב כלשון הברייתא גבי חוב דלאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ובדין גזל לא כתב כן וכתב ה' המגיד דה"ה גבי גזל ודבר פשוט וכו' ע"ש וז"ל הרשב"א בתשובה סימן קל"ז דבחוב אם לא הגיע זמן פרעון אפילו קבלתו בשתיקה ולא שידך מקודשת:

א"ל כנסי סלע זה וכו' פירוש אין חלוק בין אם חזר אמר לה הרי את מקודשת לי בשעה שנתנו לידה ובין אם חזר ואמר הרי את מקודשת לי בו קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה ה"ז מקודשת דהא דתניא בשעת מתן מעות לאו דוקא דה"ה קודם לכן ולא נקט ברישא בשעת מתן מעות אלא לאפוקי לאחר מתן מעות דבסיפא דאי אישתיקא אינה מקודשת וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דאם לאחר שא"ל כנסי פקדון זה חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת אלא דקצת תימה למה לא כתב נמי בלשון הברייתא בדאמר לה בשעת מתן מעות:

ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא דשקלתינהו ואישתקה וכו' בראה דלמד כך מדנקט בעובדא דציפתא בדין שתיקה דלאחר מתן מעות שקלתיה ואישתקה ותו נקט בתר הכי סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אם איתא דלא ניחא לה לישדינהו פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו מכלל דבשעת מתן מעות נמי דמקודשת דוקא דשקלתינהו ואישתקה אבל זרק לה קידושיה לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקה ואזלא לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא ור"ל לאחר שזרק לתוך חיקה נערה חיקה עד שנפלו הקידושין מחיקה ואזלא לעלמא וקאמר הא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת דאלמא דאע"ג דלא שקלתינהו ולא הוי כלל תוך חיקה נמי מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה כלומר דאע"ג דלא ארצאי בפירוש לזרוק לה הקידושין ואיכא למימר דלא נתרצית אא"כ שיתן הקידושין בידה ממש אפ"ה כיון שנתרצית בסתם לאקדושי ליה חיישינן דילמא אינה מקפדת שיתן דוקא בידה ומקודשת מספק אבל סתמא דלא נתרצית לו מעיקרא להתקדש לו וזרק לה קידושיה קרוב לה אפי' ספק קידושין לא הוי וה"ה היכא דזרק לתוך חיקה והפיל' הקידושין מתוך חיקה והלכה לה נמי אפילו ספק קידושין לא הוי כיון שלא נתרצית לו מעיקרא ולא שקלתינהו אלא אישתקה לאו כלום היא וע"ל סי' ל' ס"א:

ואם לאחר שנתנו לידה וכו' היינו סיפא דבריית' דמוקי לה בגמרא דאי אישתקה אינה מקודשת משום דכיון דבתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא אבל אי בתורת קידושין יהבינהו ניהלה פליגי בה רב הונא בריה יהושע ורב אחאי ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבינא דאמר חושו לה ולאפוקה צריכה גט ולעיולי צריכה קידושין אחרינא וכך הם דברי רבינו ודלא כהרמב"ם בפ"ה: וא"ת אמאי לא מפליג הכא בין שדיך ללא שדיך כדמפליג במקדש בגזל שלה או בחוב שלה וי"ל דהתם איכא למימר דשתקה משום דדידה שקלא ואפילו אם פירשה אח"כ שנתכוונה לשם קידושין אינה מקודשת דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה להתקדש בגזל שלה ובחוב שלה אא"כ בדשדיך או דאמרה אין וכתב הר"ן לשם אבל בפקדון אם א"ל בשעת מתן מעות התקדשי לי בזו ושתקה אפילו לא שדיך מקודשת דכמאן דאמרה אין דמיא דאי לא ניחא לה לא הו"ל לשקלינהו אבל לאחר מתן מעות אינה מקודשת אפילו בדשדיך משום דסברה אי שדינהו להו ומתבר מחייבנא ועיין בב"י מ"ש הר"ן והריב"ש:

היה לו פקדון בידה וכו' פירוש שנאבד או נגנב מקמי שנתקדשה דאי לאחר שנחקדשה הא פשיטא דברשותיה נגנב ונאבד ואפילו כולו נאבד ונגנב מקודשת והא דא"ל התקדשי לי בזו ר"ל בפקדון זה שבידך הן רב הן מעט ומש"ה פירש הרא"ש דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' דהשתא ודאי אפילו נגנב או נאבד מקמי קידושין מקודשת בדנשתייר ש"פ שהרי דעתה להתקדש אפילו לא היה בשעת קידושין אלא ש"פ ומה לי אם לא היה בפקדון מתחילה כי אם ש"פ ומה לי אם היה יותר מתחלה אלא שנגנב או נאבד ובשעה שקידשה לא היה אלא ש"פ מיהו הריטב"א חולק על זה דאפילו יודעת סכום הפקדון מקודשת שכתב וז"ל דלישנא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך משמעו במה שיש מהפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר ואמרה אין ואינה יכולה לחזור ולומר סבורה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בש"פ ומיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתי אצלך אם נמצא חסר ממנו ש"פ אינה מקודשת דהאי לישנא בכולה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי ומיהו אם חסר ממנו פחות מש"פ לא חשיב חסרון עכ"ל: כתב בה"ג בה' קידושין (דף פ"ב ע"א) ומביאו תוספות רי"ד וז"ל וכי נשתייר ממנו ש"פ קידושין תופסים בה מעכשיו ופקדון בעי למלוייה ניהליה וכדר"א דאר"א האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר זהב אחד הרי זו מקודשת וישלים וקי"ל הלכה כר"א עכ"ל ונראה דלהרא"ש צריך לפרש הך דבה"ג דישלים היינו דוקא כשא"ל בכל מה שהפקדת אצלך אבל אם אמר סתם בפקדון שיש לי אצלך אעפ"י שהיא יודעת סכום הפקדון כיון שהמקדש לא הזכיר הסכום בשעת קידושין אינו חייב להשלים והאשה אינה מקודשת כיון שיודעת הסכום אינה מתרצית בפחות וכו' וכדכתב הרא"ש והכי משמע בתוספות רי"ד דהכי ס"ל כהרא"ש מיהו למעשה יש להחמיר כסברת הריטב"א והיא ספק מקודשת וקשה לי בהא דכתב רבינו לא השאילה חפצים וכו' דכיון דשואל כל הנאה שלו וחייבת באחריותו א"כ מסתמא יודעת סכום החפץ שתתחייב בו אם נגנב או נאבד ואעפ"כ אמר דבנשתייר ממנו ש"פ מקודשת. וי"ל דהיא הנותנת דכיון דחייב באחריותו אפילו נגנב או נאבד חשיב כאילו היה בעין שהרי מיד שנגנב או נאבד חייבת לשלם ואעפ"כ אם לא נשתייר ש"פ אינה מקודשת דמה שחייבת לשלם חשיב מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אבל בנשתייר ש"פ ה"ל מקדש במלוה ופרוטה דדעתיה אפרוטה ומקודשת אפילו יודעת סכום החפץ משא"כ בפקדון דאם יודעת סכום החפץ אפילו נשתייר ש"פ אינה מקודשת שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון והוא אינו חייב להשלים לה כיון שלא הזכיר לה הסכום בשעת הקידושין ולכן לא חילק הרא"ש בין יודעת הסכום לאינה יודעת אלא בפקדון ולא בהשאילה חפצים ודו"ק:

היה לו מלוה וכו' אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד וכו' בפרק האיש מקדש סוף (דף מ"ז) אסיקנא דפליגי בה תנאי והלכה כת"ק דמלוה אינה ברשות בעלים לחזרה דאפילו עדיין הוא בעין ובא מלוה לחזור בו ולתובעה אינו יכול לחזור בו דכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי ולפיכך אינה מקודשת:

ומ"ש ל"ש מלוה ל"ש שכירות ואפילו הגיע זמן השכירות וכו' בפרק האיש מקדש פליגי בה ר"מ וחכמים בשכירות והלכה כחכמים דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל וה"ל מלוה וכמו שכתב רבינו בסמוך אצל עשה לי שירים ונזמים:

ואפילו החזיר לה השטר כ' הרמ"ה וכו' כצ"ל ולא כמ"ש בספרים כתב הרמב"ם כי לא נמצא כן בדבריו ונראה שלמד כך מעובדא דההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא והא לית בה ש"פ א"ל התקדשי בד' זוזי דאית בה דקאמר רבא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ולא היה חש לה משום דשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי אלא ודאי דטעמא משום דלא היה מתכוין לקדשה בציפתא בלבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק אלא היה דעתו לקדשה בציפתא ובזוזי דאית בה וכדכתב הר"ן לחד שינויא והרמ"ה תופסו עיקר ואם כן כל שכן היכא דלא אדכר בעידן קידושין לקדושי בשטרא דלא קאמר אלא התקדשי לי במלוה שלוית ממנו כך וכך בשטר והחזיר לה השטר בשעה שקידשה דפשיטא דאינה מקודשת אפילו יש בה ש"פ דבסתמא במקדש במלוה לחודיה:

ומ"ש אבל אם אמר לה התקדשי לי בש"ח זה וכו' היינו כחכמים בברייתא דקאמרי שמין את הנייר וכו' דקס"ד דבש"ח דידה קמיירי ואף על גב דדחי לה כדי לאוקמה לדרב ככ"ע מ"מ ילפינן מינה דבש"ח דידה אם יש בו ש"פ מקודשת כ"כ הר"ן בפרק האיש מקדש והכי משמע להדיא מפירש"י דלכ"ע היכא דדעתה אניירא מקודשת ודאי אי אית בה ש"פ ואי לית בה ש"פ מקודשת מספק משום דשמואל שמא ש"פ במדי ואי אין דעתה אניירא אפי' אית ביה ש"פ לאו כלום הוא ע"ש (בדף מ"ח) ואם תאמר אמאי מקודשת בניירא הא תנן בפרק גט פשוט דהלוה נותן את השכר והנייר שלה הוא ובשעת פרעון צריך ליתן הנייר לאשה וי"ל דכל זמן שלא נפרע מחובו הנייר שלו הוא ויכול לקדש בו דלא גרע ממשכון שלה שבידו וקידשה בו ואפילו להרמ"ה בסמוך דדוקא דמטא לידיה בתורת משכון הא ודאי בשטרא גלי דעתיה דתפיס ליה לגבות בו החוב ועיין במ"ש אצל הקנה לה השטר בכתיבה ומסירה:

ומ"ש אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת ואפילו לא מחל לה המלוה וכו' כן כתב רש"י פרק קמא דקידושין דכל שכן אם מחל לה כל המלוה וכו' כן כתב הסמ"ג ע"ש רבינו שמשון בתחלת הלכות קדושין (דף קכ"ד) אבל הר"ן כתב איפכא דבמחילת מלוה אפשר דאינה מקודשת דדעתה אזוזי אבל בארוח לה זימנא מקודשת דליכא אלא הנאת ש"פ גרידא ולהר"ן נמי מיירי במלוה דמעיקרא אלא שעכשיו מרויח לה זמן אבל הרב בעל העיטור חלק על פירוש זה ואמר דאינה מקודשת בזו והכריח דלא איירי תלמודא בהא דאם כן אמאי קאמר דאסור לעשות כן משום הערמת ריבית דבכהאי גוונא דלא אמר כך בשעת הלואה אין בו איסור כלל אלא אם כן אמר לה הריני מלוה וכו' כלומר דבכהאי גוונא דוקא קאמר תלמודא דמקודשת ואסור משום הערמת ריבית דאינו ריבית גמור כיון דלא קץ ושכן כתב ר"ת והרמב"ם ונראה לפע"ד שאם היה שם ריבית גמור דאמר לה ד' בה' מקדש אותה במה שמחל לה סלע החמישי של ריבית אפילו מלוה לה עתה המנה לא היתה מקודשת כלל דכיון דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אם כן לאו מידי קא יהיב לה וליכא אפילו הנאת ש"פ אבל כיון דלית בה אלא אבק ריבית דאינה יוצאה בדיינים ומחל לה איכא הנאת ש"פ במחילה זו ולפיכך קאמרי בגמרא ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית ורבינו שכתב בסתם ואסור לעשות כן משום ריבית נסמך על המבין דפשיטא דאין כאן ריבית דאורייתא שהרי אחר זה כתב דעת ב"ה שכתב שאין בו איסור כלל ומיהו בתוספות פרק קמא (דף ו') ובמרדכי לשם כתבו שרבינו תם הקשה על פירוש רש"י דבהרוחת זמן של מלוה שהיתה כבר הוי ריבית גמור דאגר נטר הוי ע"ש ופירש ר"ת דמיירי דחייבת לאחר ולא לו וא"ל התקדשי לי בהנאה שאפייס את פלוני בעל חובך וירויח לך הזמן ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית וכתב עוד המרדכי דר"ת פירש דארוח לה זימנא כגון שהגיע זמן המלוה ופרעתו וחזר והלוה לה עד זמן אחר וא"ל התקדשי לי בהנאת מלוה זו והשתא יש כסף בשעת לקיחה דומיא דקיחה קיחה משדה עפרון ואף הנאה זו יש בה ש"פ דהוה יהיב ליה לאינש דהוה רחים ליה לפיוסיה דלרווח לה זימנא אבל אי לא פרעתיה וארוח לה זימנא ובההיא הנאה מקדשה ליה לא עכ"ל ונראה דפירש כן משום דמשמע ליה לישנא דהנאת מלוה דלא איירי בתחלת הלואה אלא במלוה שהיתה עליה כבר כדכתבו התוספות להדיא לשם בסד"ה דארוח אבל ודאי דלר"ח בתחלת הלואה נמי בדארוח לה זימנא מקודשת וכדכתבו רבינו בשמו וכן כתב הרב המגיד דהא דנקט אביי הנאת מלוה דמשמע שהיה עליה כבר ולא נקט תחלת הלואה דאין לומר דרבותא אשמועינן דהא ודאי דהיכא דפרעתיה וחזר והלוה לה אין סברא לחלק בין זו לתחלת הלואה ואין כאן רבותא יש לומר דאביי לא אתא אלא לאורויי הלכתא דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכרב בפרק האיש מקדש דאע"ג דתלמודא שקלא וטריא בהא דרבא אי אתי כתנאי אי לאו מ"מ הכי נקטינן כרב ואיידי דנקט ברישא דמילתא המקדש במלוה אינה מקודשת דהיינו מלוה שהיתה כבר נקט בסיפא נמי בהנאת מלוה מקודשת דהיינו מלוה שהיתה עליה כבר וכתב הרמ"ה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קידשה בהרחבת זמן מלוה דמעיקרא וכו' פירוש היכא דלא פרעתיה וחזר והלוה לה אלא ארוח לה זימנא בלחוד דלרש"י ורי"ף והרא"ש והראב"ד ורבינו שמשון בסמ"ג מקודשת ולר"ח ורמב"ם וב"ה אינה מקודשת והוי ספק קידושין והריטב"א כתב דבריבית גמורה דאמר ליה ד' בה' אם כבר פרעה לו וחזר וקדשה בו מקודשת והאריך בטעמו וע"ש ולפי דבריו הוא הדין בדאמר ליה ד' בה' וקדשה בהנאת מחילת סלע החמישי של ריבית נמי מקודשת דלא כדפירש דאינה מקודשת ואפשר שזו היתה דעת רבינו שאמר מקודשת ואסור לעשות כן משום ריבית ולא כתב לישנא דתלמודא הערמת ריבית אלא אתא לאשמועינן דאפי' היה שם ריבית גמורה דא"ל ד' בה' וקידשה בהנאת מחילת הסלע החמישי נמי מקודשת וכמו שכתב הריטב"א. ולענין מעשה נראה דגם בזו הוי ספק קידושין:

אבל אם היה לו משכון ממנה וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע מלשונו דאפילו לא אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון וחייב להחזיר לה המשכון הוה ליה כאילו החזיר לה המשכון ולא דמי למקדש במלוה שאין עליה משכון דלאו מידי קא יהיב לה ואינה מקודשת אלא אם כן דאמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה אבל התוספות לשם (דף י"ט) מפרשים דהכא נמי דוקא בדאמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה ולכך הקשו דלמה לי משכון וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרע טפי דסלקא אדעתין דלא סמכה דעתה כיון דאינו מחזיר לה משכון קא משמע לן מילתא דרבי יוסי דמקודשת עכ"ל:

ומ"ש ואפילו משכנה בשעת הלואה כן כתב התוספות והרא"ש דדומיא דאמה העבריה דגופה משכנה בשעת הלואה וילפינן מינה דהמקדש במלוה שיש לו משכון ממנה דמקודשת ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם דבכל ענין מקודשת פירוש כי היכי דכתב הרמב"ם בסתם היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה בו דמקודשת והתם ודאי אפילו במשכנה בשעת הלואה קאמר דומיא דאמה העבריה אם כן הא דכתב הרמב"ם במשכון דאחרים בסתם דמקודשת נמי בכל ענין קאמר דאם לא כן הו"ל לפרושי דבמשכון דאחרים אינה מקודשת אלא במשכנו שלא בשעת הלואה שלא נכון דבכל ענין מקודשת כדין משכון דידה אלא ודאי דגם בזה ס"ל להרמב"ם דבכל ענין מקודשת אבל הרא"ש כתב דבמשכון דאחרים אפילו נתן לה המשכון אינה מקודשת אא"כ משכנו שלא בשעת הלואה דקני לה מדר' יצחק מולך תהיה צדקה אבל משכנו בשעת הלואה דלא קני ליה אפי' נתן לה המשכון וקידשה בו אינה מקודשת ועיין בדברי הרא"ש פרק קמא דקידושין האריך בזה מיהו לפעד"נ מדקדוק לשון הרמב"ם דבמשכון דאחרים לא קאמר דמקודשת אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו שהרי במשכון דידה כתב וז"ל היה לו אצלה מלוה על המשכון וכו' ובמשכון דאחרים כתב היה לו משכון על החוב שיש לו אצל אחרים וכו' ומדלא כתב היה לו אצל אחרים מלוה על המשכון כדכתב במשכון דידה אלמא דבדידה קאמר שהלוה לה על המשכון אבל בדאחרים לא קאמר דהלוה לו על המשכון אלא הוה ליה משכון על חוב שיש לו אצל אחרים דהלוה לו בלא משכון ואחר כן הגיע לידו משכון על החוב שיש לו כבר אצלו והיינו דכתב הרמב"ם הרי זו מקודשת לפי שבעל חוב יש לו מקצת קניין בגופו של משכון עכ"ל דנקט בלשונו מימרא דרבי יצחק דאינה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וכמסקנת הרא"ש ולא כדעת התוספות ולמעשה יש להחמיר ואם קידשה אחר צריכה גט משניהם:

היה לו מלוה וכו' כתב ה"ר ירוחם כיון דמעמד ג' תקנתא דרבנן הוא אינה מקודשת אלא מדרבנן עכ"ל והבית יוסף כתב דאינו מוכרח וכו' וכך היא דעת הר"ן בגיטין בפרק התקבל אבל דעת התוספות לשם כמ"ש הרבינו ירוחם והכי מסתברא כדברי הר"ר ירוחם והכי נקטינן לחומרא:

ומ"ש דבלא מעמד שלשתן אפילו היא מלוה בשטר וכו' טעמו דקי"ל כשמואל דהמוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול א"כ לא סמכה דעתה אלא שמין בנייר וכו' נראה דכיון דמסר לה השטר אע"פ דלא כתב לה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה נמי קנתה הנייר דמיד במסירת השטר דעתה אניירא וכדכתב למעלה דאם אמר לה התקדשי לי בש"ח זה ונתנו לה דשמין הנייר וכו' והר"ן השיג ואמר דכיון דנייר של לוה הוא אי מחל ליה החוב על כרחה של האשה מהדרא ליה ניירא עכ"ל ומביאו ב"י ולא נהירא דהא אין ללוה על האשה כלום וכשהמלוה קידשה בשטר והקנה לאשה הש"ח במסירה קנתה גוף הנייר דלא גרע ממשכון דאחרים דמקודשת בו וכבר כתבתי מזה אצל התקדשי לי בש"ח זה וכו' סעי' ח' שוב ראיתי דהר"ן כתב בפרק הכותב דרש"י והרשב"א כתבו דאין הלוה יכול להוציא השטר מלוקח ע"ש:

היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה וכו' כתב ב"י הא דכתב רבינו לפיכך לעיל קאי שכתב דמקדש במלוה שיש לו אצלה אינה מקודשת והשתא קאמר דלפיכך אם אמרה לו עשה לי שיריים וכו' אינה מקודשת משום דה"ל מקדש במלוה עכ"ל ושרי ליה מאריה אלא האי לפיכך הוא מקושר עם מה שכתב לפניו דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה לפיכך אם אמרה לו עשה לו שירים וכו' כלומר דוקא בדלא נתן לה שום דבר משלו אינה מקודשת אבל אם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה מקודשת דהוה ליה מלוה ופרוטה וכדמסיק רבינו בסוף דבריו והיינו דקאמר לפיכך דסוף דבריו מקושרין עם מ"ש תחלה דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומיד כשעשה קצת מלאכה היא מתחייבת לו בשכירות וכו' כלומר כל מה שעשה קצת מלאכה והיא שוה פרוטה כל פרוטה ופרוטה עד גמר המלאכה וגמר המלאכה בכלל מיד מתחייבת לו בשכירות קודם שנותן לה הכלי ולא שיכול לתובעה לשלם מיד השכירות דהא קי"ל באיזהו נשך דשכירות אינו משתלם אלא לבסוף אלא ה"ק כל שעה הוא זוכה בו ונעשית מלוה הילכך כשמחזיר לה הכלי ומקדשה בשכר המלאכה כיון דכבר קודם חזרת הכלי לידה נתחייבה לו כל השכירות בשעה שגמר הכלי וה"ל מלוה אצלה ה"ל מקדש במלוה אבל כשאינה לשכירות אלא לבסוף פירוש דאינה חייבת לשלם השכירות אלא לבסוף כשמחזיר לה הכלי אין כאן מלוה בשעה שמחזיר לה אלא לשם קידושין הוא מוחל השכירות אצלה בשעת חזרת הכלי הכי משמע להדיא מפרש"י וכן למ"ד אומן קונה בשבח כלי הרי בשעה שנותן הכלי לידה מתקדשת בשבח שיש לו בכלי ואין כאן מלוה וכ"כ הריטב"א להדיא ובתוספות רי"ד מפורש יותר ע"ש: והקשה הר"ן בפ' האיש מקדש למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת ואמאי לא והאיכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידיה שיש לו עליה משכון מקודשת וי"ל דשאני משכון דעלמא דקני ליה מדרבי יצחק אבל האי כיון דלאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה עד דליתבעה מיניה ותפיס ליה אאגריה כעובדא דמלוגי דשטרי בפרק הכותב עכ"ל והכי משמע מדברי הרמ"ה שהביא רבינו דוקא דמטי לידיה דמקדש בתורת משכון וכו' אבל ממ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן משמע דבאומן כיון דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה אפילו תבעיה מיניה ותפיס ליה אאגריה ולא דמי למלוגי דשטרא דאין דין אומן כמלוה על המשכון והאריך ע"ש: כתב בתוספות רי"ד (דף מ"ח) דהא דתניא בשכר שאעשה עמך מקודשת וכו' דברי התנא הם אבל המקדש צ"ל לה בשעה שנותן הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה אבל אם המקדש אמר בתחלה רצונך להתקדש לי בשכר שאעשה עמך ואמרה הן ובשעה שנותן לידה לא אמר כלום אינה מקודשת כי היכי דבגט אם אמר לאשתו הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בשעת נתינת הגט ה"ז גיטך עכ"ל. וכן מ"ש רבינו בשם ר"י דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו היינו דא"ל בשעה שנותן לה הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה וכן למ"ד אין אומן קונה בשבת כלי והוסיף נופך משלו או נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה דמקודשת דה"ל מלוה ופרוטה היינו נמי דאמר לה בשעה שנותן לה הכלי הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה ובנופך שהוספתי עליו וכן יאמר כשהוסיף שום דבר משלו דה"ל מקדש במלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה וכל זה פשוט:

ומ"ש רבינו דמסקנת הרא"ש כר"י דאומן קונה בשבח כלי כבר תמהו עליו שהרי בח"מ בסימן ש"ו פסק בסתם דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והלכך כל אומן שקלקל אפילו נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח"כ נעץ בהם מסמר ושברן צריך לשלם וכן פסק בסימן של"ט דקבלן עובר בבל תלין משום דאין אומן קונה בשבת כליי ואינו אלא כדין שכיר לענין בל תלין ונראה ליישב דרבינו ראה בדברי הרא"ש פרק המקבל לעניין בל תלין דפסק להדיא דאין אומן קונה בשבח כלי אם כן ס"ל דקי"ל הכי ולכן בסימן של"ט גבי אומן שקלקל פסק גם כן דמוציאין ממון מיד האומן שקלקל כיון דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי ואע"ג דבפרק הגוזל קמא בדין אומן שקלקל הביא הרא"ש דעת הרי"ף וכתב עליו דאין ראייתו ראייה ואח"כ הביא הוא ראייה ודחאה גם כן אין מכאן הוכחה שהוא חולק על פסק הרי"ף דלא כתב אלא לדחות הראייה אבל ודאי תופס דעת הרי"ף דקי"ל אין אומן קונה בשבת כלי וכדכתב בפרק המקבל ולפיכך לא הביא דעת ר"י ור"ת לאחר שדחה ראיות הרי"ף אלא ודאי דס"ל דהלכה כרי"ף דאע"פ שיש לדחות הראייה מ"מ כך הלכה אבל גבי קידושין הביא רבינו מדברי הרא"ש מדחזר להביא דברי הרי"ף בפרק הגוזל קמא וגם חזר ודחה ראייתו ואח"כ הביא דברי ר"ת דפסק כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי אלמא דדעת הרא"ש היא דלגבי קידושין יש להחמיר שלא לפוטרה בלא גט לחוש לפסק ר"ת דאע"ג דקי"ל אין אומן קונה בשבת כלי בדבר שבממון מ"מ לגבי איסור אשת איש אין להקל והכי דייק לשון רבינו שכתב אבל ר"י כתב דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו אלמא דלענין חומרא דקידושין בלחוד קאמר דמתקדשת וז"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל פירוש דלענין שתהא מתקדשת בלחוד היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת מדהביא מה שפסק ר"ת באחרונה והכי נקטינן להחמיר גבי קידושין והיינו דכתב רבינו בי"ד סימן ק"כ בדין ישראל שנתן כסף לאומן עכו"ם לתקן לו כלי דא"צ טבילה אפילו למ"ד אומן קונה בשבת כלי וכו' כלומר אין להחמיר בדין טבילה כר"ת דאומן קונה בשבח כלי להצריכו טבילה כדמחמרינן גבי קידושין אע"ג דאידי ואידי איסורא נינהו דשאני הכא כיון שלא נקרא שם העכו"ם עליו והכי מתיישב דבח"מ פסק בסתם דאין אומן קונה בשבת כלי וכאן הביא גם דעת ר"י התולק ושכן היא מסקנת הרא"ש אלא ודאי דלגבי איסור אשת איש חיישינן לחומרא טפי והכי מוכח מדברי הרא"ש כדפי':

קדש במלוה ובעל וכו' מימרא דרבי אלעזר פרק המדיר וסבירא ליה לרבינו דכיון דקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אין ספק דודאי לשם קידושין בעל כיון שנתייחד בפני עדים ועיין לקמן ס"ס ל"א כתב דין מקדש בפחות משוה פרוטה ובעל ובס"ס ל"ח ור"ס ל"ט כתב דין מקדש ע"ת ובעל וע"ש. וכתב הרמב"ם קידש בדבר שאין בעל הבית מקפיד וכו' וכתב הרמב"ם אריס וכו' כך נמצא ברוב ספרים והוא טעות דהל"ל וכתב עוד אלא האי וכתב הרמב"ם השני הוא מהופך וכצ"ל אריס שנטל מן הפירות וכו' וכתב הרמב"ם מי שיש לו סחורה וכו' וכך הוא בדפוס ויניציאה שנדפס באחרונה ותדע שהרי לשון זה אריס שנטל מן הפירות וכו' לא נמצא בספר הרמב"ם וכ"כ ב"י אלא טעות הוא:

מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וכו' בפ' האיש מקדש (דף נ"ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד אבל הכא משום כיסופא הוא דעבד ואינה מקודשת ופירש"י ההוא סרסיא. עושה שכר התמרים של בע"ה למחצית שכר: בפרומא דשיכרא. לאחר שהוציאו ממנו המשקה: מהאי חריפא. יש שהוא טוב מחבירו וכו': לא אמרו כלך אצל יפות. למי שנטל את של בעה"ב שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה אלא לענין תרומה בלבד דניחא ליה דהא לתרום הן עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחא ליה עכ"ל ואיכא לתמוה דהלא קי"ל דאפילו שואל שלא מדעת הוי גזלן ואף על גב דהדרא בעיניה כ"ש האי דשקיל לנפשיה וקידש בו האשה דבשעה שקידשה וא"ל הרי את מקודשת לי בזו היתה גזילה בידו ומאי מהני אח"כ גילוי הדעת דבעל הבית דניחא ליה למפרע דקידשה בשלו דאי איתא דמהני גילוי דעת אמאי קאמר התם ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת ולא מפליג דבגילוי דעת דניחא ליה למפרע דמקודשת ונראה דמשום הכי פירש"י בההוא סרסיא דעושה שכר של בעל הבית למחצית שכר דכיון שיש לו חלק בהך פרומא לא הוי גזל בידו ואי גלי דעתיה דניחא ליה למפרע הוי מקודשת אלא דליכא הכא גילוי דעת כלל דודאי משום כיסופא קאמר הכי אבל אי לאו סרסיא אלא אדם אחר שלקח שלא מדעת בע"ה וקידש אשה אפילו איכא גילוי דעתא דניחא ליה למפרע אינה מקודשת לפירש"י אבל התוספות כתבו וז"ל ואם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה התם מוקי לה דשוייה שליח ואם תאמר אם כן מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דהכי קאמר מה שתורם מן היפה שלא ברשות היה ואם כן צ"ל גבי פרומא דשוייה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי עכ"ל לפי זה א"צ לפרש דהיה עושה שכר של בע"ה למחצית שכר אלא שליח שוויה בעה"ב ליקח פרומא לקדש לנפשיה אשה אלא דשלא ברשות לקח מן היפות ומשום כיסופא א"ל אמאי לא תיתב מהאי חריפא ולפיכך אינה מקודשת והכי משמע ממה שגורס הרי"ף ההוא גברא דקדיש בפרומא וכו' וכן גורס הרא"ש והר"ן ולא גרסי ההוא סרסיא וכו' וכ"כ רבינו מי שלקח מפירות חבירו שלא מדעתו וכו' לא דלא משמע דמפרשים דשליח שווייה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בו אשה ובא בעה"ב אעפ"י שאמר ליה למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא א"ל דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו ה"ז גזל ואינה מקודשת ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל אלמא דאפילו אדם דעלמא דלאו סרסיא ולא שוייה נמי שליח אי לאו חששא דכיסופא בגילוי דעתא דניחא ליה למפרע הויא מקודשת וצ"ל דמיירי דוקא בדשקיל שלא מדעת דבר פחות וכמו שנראה מדבריו דפי' פרומא דשיכרא הוא כלי קטן א"נ שכר מתוק כמו שפי' הרי"ף וקס"ד דמקדש דאין בעל הבית מקפיד עליו וכיון שאמר בעל הבית אמאי לא תיתב מהאי חריפא גלי אדעתיה נמי דלא מקפיד עליו ומסיק רבא דמשום כיסופא קאמר הכי ולעולם מקפיד עליו והוי גזל ואינה מקודשת ומכאן הוכיח הרמב"ם אם הוא דבר ידוע שכל אדם אינו מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק אבל קידושי ודאי לא הוי דשמא לא ניחא ליה להאי בעה"ב דשקיל שלא מדעתו ונראה דזאת היא דעת רבינו שדקדק וכתב מי שלקח מפירות חבירו שלא מדעתו וכו' דמשמע דוקא בלקח מפירות שהוא אוכל פחות איצטריך לאשמועינן דמטעם כיסופא אינה מקודשת ולא אמרינן דבפירות נמי אין מקפיד עליו אבל שאר דברים דהכל מקפידין עליו והוי גזל גמור לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא דאינה מקודשת אפילו הוי גילוי דעת דניחא ליה למפרע וליכא נמי חששא דכיסופא והריטב"א גם הוא מפרש דהך דתרומה דוקא היכא דשוייה שליח כדאוקימנא בפרק אלו מציאות והא דקאמר ותרם שלא ברשות ה"ק דלא שוייה שליח אלא לבינונית ומה שתרם מן היפות שלא ברשות היה ודלא כתוספות רי"ד דהך דתרומה בדלא עשאו שליח מיירי דהא ודאי ליתא אלא כמו שפירש התוספות שלנו מיהו במה שכתוב התוספות דהך דפרומא מיירי בדשווייה שליח ליתא אלא הכי מייתי מהך דתרומה דגילוי דעת דניחא ליה ביפות לא מהני אי לא שוייה שליח משום דבעינן שליחות מדכתי' כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם הלכך גבי קידושין דלא בעינן שליחות ובזיכוי סגי ליה אי הוי גילוי דעתא דניחא ליה ואיתנהו לקדושיה ביד האשה בעין שלא נתאכלו זכי אידך בהו השתא ומקדשה בהו ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה אבל הכא דמשום כיסופא הוא דקאמר אפילו אמר בניחותא באנפא דמוכח דניחא ליה ולא משטי ביה אינה מקודשת דאי טעמא דהכא משום דמשטי ביה ואי הוה אמר בניחותא מקודשת הול"ל אבל הכא משטה הוא אלא ודאי אפילו אמר בניחותא תלינן בכיסופא ולא מיקדשה עד שימחול לו בפירוש ואיתנהו לקידושין בעין ושלא כדעת רבותינו עכ"ל נראה מדבריו דלא מהני גילוי דעת דניחא ליה שתהא מקודשת למפרע היכא דליתנהו לקידושין בעין אלא דווקא מכאן ולהבא זוכה בהן היכא דאיתנהו בעין דאיכא נמי גילוי דעת דניחא ליה וליכא למיחש דמשום כיסופא קאמר הכי כגון דמחל לו בפירוש דודאי ליכא למיחש משום כיסופא ומקודשת ולא משמע הכי בפוסקים כמו שכתב הוא עצמו ושלא כדעת רבותינו והלכך אפילו ליתנהו לקידושין בעין מכל מקום היכא דאיכא גילוי דעת דניחא ליה תלינן דניחא ליה למפרע וחוששין לקידושין היכא דליכא למיתלי דמשום כיסופא קאמר הכי כגון דמחל בפירוש. ומיהו למעשה אין שם קידושין ודאין אלא ספק קידושין בין נתאכלו ובין לא נתאכלו:

השואל חפץ וכו' עד דאיכא דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר פירוש דמקדש את האשה בטבעת על מנת שתחזיר לו הטבעת דאע"ג דמדאורייתא הויא מתנה ומתקדשת אפ"ה חכמים הפקיעו הקידושין דדמו לחליפין ואתו למימר אשה מתקדשת בחליפין אם כן כל שכן טבעת שאולה שצריך להחזיר ולא נתן לו במתנה כל עיקר וגם האשה חייבת להחזירה דמיא למקדש על מנת להחזיר לו הקידושין דפשיטא דאינה מקודשת ואיכא מ"ד סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה דמתקשטת בו ל' יום דאית בה ש"פ מתקדשת ומ"ד אינה מקודשת ס"ל דאע"ג דסתם שאלה ל' יום מכל מקום יכול לתובעו מיד כסברת רש"י פ"ק דמכות ורמב"ם פ"א מה' שאלה וא"כ אין כאן ודאי הנאת ש"פ דדילמא יתבענו מיד ומ"ד מתקדשת ס"ל כר"ת דסתם שאלה נמי אינו יכול לתובעו בפחות מל' יום ומחלוקת זו כתבה רבינו בח"מ ריש סי' שמ"א ע"ש:

ומ"ש בשם הרא"ש אם השאילו החפץ וכו' פי' דהשתא דאין המשאיל יודע שהשאיל ממנו כדי לקדש בו האשה אין האשה מתקדשת אא"כ בד' תנאים הא' דהשאיל לו לזמן ידוע אבל בסתם שאלה כיון שיכול לתבעו מיד כדעת רש"י והרמב"ם שכך הסכים הרא"ש כדכתב רבינו בח"מ סימן שמ"א א"כ אין כאן ודאי הנאת ש"פ דדילמא יתבע ממנו מיד. השני דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר דאל"כ כיון שאין השואל רשאי להשאיל הו"ל קידשה בגזל דאינה מקודשת מיהו דוקא לכתחילה אבל דיעבד הוי ספק מקודשת ועיין בתרומת הדשן סי' ר"י: השלישי שצריך שיודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני דאם אינו מודיעה והיא סבורה שלטובעין ניתנו לה ה"ל קידושי טעות. הרביעי צריך שיהא שוה הקשוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ אז היא מקודשת אע"פ שאין החפץ שלו ואם לאו אינה מקודשת:

ומ"ש אבל אם המשאיל יודע וכו' ולכל הפחות יהא מתנה על מנת להחזיר וכו' פי' שהמשאיל נותן לו טבעת זו ע"מ להחזיר לו גוף הטבעת או דמיו אבל המקדש צריך שיתן לאשה לטבועין דבמתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת דדמי לחליפין וז"ש ויקנהו מהאשה ויחזירנו לגוף הטבעת או יחזיר הוא דמיו למשאיל והביא הוכחה ממאי דפשוט הוא אם שאם ניתנה מתנה לאדם על מנת להחזיר וקידש בו האשה פי' והמקדש אינו נותן לאשה על מנת להחזיר אלא נותן לה לטבועין דמקודשת רק שהמקדש יחזיר המתנה למי שנתנה או דמיה ואם לא החזיר בטלה המתנה למפרע ואינה מקודשת:

כתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה כו' כתב הר"ן ומביאו ב"י דאפשר דלא אמר הרמב"ם אלא בחמץ דאוריית' ושעות דרבנן וה"ה בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל שעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושיו עכ"ד אבל מדברי רבינו משמע דלהרמב"ם אפי' שעות דרבנן וחמץ דרבנן נמי אינה מקודשת ולכן כתב עליו דהרא"ש חולק וס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ו' דהיינו חמץ דרבנן ושעות דרבנן או בשאר איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת וה"ה בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן נמי אינה מקודשת והיא שיטת ר"ת ועיין באשיר"י פרק כל שעה וס"פ האיש מקדש נראה שהסכים לשיטת ר"ת וכמ"ש רבינו:

ומ"ש עבר ומכרו וקידש בדמיו מקודשת אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי ע"ז נראה דלאו דוקא ע"ז שהרי פרק האיש מקדש אמרינן דכל איסורים שבתורה אינו תופס דמיו חוץ מע"ז והקדש ושביעית ופירש"י במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל דדוקא לאשה שרו לאתהנויי שאינן דמי ערלה לגבי דידה ואע"ג דגם הוא נהנה במה שמתקדשת לו בו גבי קידושי אשה לא החמירו כל כך ועיין בזה במ"ש האשיר"י ס"פ האיש מקדש. גם מ"ש רבינו בשמו דוקא כשמכרו לעכו"ם וכו' לשם כ"כ וה"ט דבמכרו לעכו"ם כיון שא"צ להחזיר הדמים מקודשת ודאי וכן במכרו לישראל וידע הלוקח שהוא איסור הנאה א"כ מתנה הוא דיהיב ליה להני זוזי דמקודשת אבל אם אינו יודע וכו' הו"ל מקדש בגזל ואינה מקודשת: כתבו התוס' בפרק כל שעה (דף כ"ט) בד"ה אין פודין בתירוצא בתרא דצריך לומר דהא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו דוקא היכא דלית ביה ש"פ לאחר שישרפנו ויעשה אפר דהא קי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר וכיון דחזי לשרפם אפר דבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ל ונראה לפי זה דבכל ענין היא מקודשת מספק דשמא האפר שוה פרוטה במדי וכמו שיתבאר בסי' ל"א ולא קשה מדרב גידל אמר רב דהמקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו דאיכא למימר דס"ל כרבנן דביעור חמץ בכל דבר וכל הנקברין אפרן אסור א"נ אפילו לרבי יהודה וס"ל דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ואם כן אפרן אסור אבל למאי דקי"ל כר"י וע"פ פירוש ר"ת דמסוף שש שעות ואילך הוי שלא בשעת ביעורו ובשריפה א"כ המקדש מסוף שש שעות ולמעלה כיון דראוי לאפר מקודשת איברא דלמאי שכתבו התוס' לחד תירוצא ס"פ האיש מקדש דבאיסורי הנאה אע"ג דיכולה האשה ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהיא סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתו ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות ניחא דהכא נמי אע"ג שיכולה ליהנות מהאפר הוי נמי מקח טעות ואינה מקודשת ובזה יתיישב מה שהניחו התוס' בקושיא לתירוצא קמא בפרק כל שעה אבל לפי תירוץ בתרא ס"פ האיש מקדש משמע דאין חילוק ולפיכך נראה לפע"ד דאפי' בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא אין לפטרה בלא גט מספק ודלא כמו שפסק בזו בש"ע דאינה מקודשת כלל ואין בו ספק דליתא:

דרכי משה[עריכה]

(א) ומשמע בגמדא פ"ג דקדושין דסתם גניבה וגזילה לאו יאוש הוה ועיין בזה בה"ה הלכות גזילה כתב מהרי"ו בתשובה סי' קל"ה דהמקדש בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דאינו אסור אלא משום חילול השם וע"ש שהאריך ועיין בתשובת מהרי"ל סי' צ"ז שהאריך מאוד בדין קדשה בגזל דידה או של אחרים:

(ב) כתב בהגהת אלפסי פ"ק דקידושין נראה דמקרי שידוכין אם שדך עמה והיא מתרצית אף על פי שאינה רוצה ליתן לו נדוניא כל כך כמו שהוא שואל הרי אלו שידוכין הואיל והתרצית בנשואין עד כאן לשונו:

(ג) ומיהו אם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין ונתן לה הכסף סתם ושתקה הוי קידושין כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ז וכ"כ בהגהות מרדכי סוף גיטין דף תרי"ח:

(ד) כתב בהגהת אלפסי פרק קמא דקדושין דף תרכ"ז ע"א דה"ה אם לא חזר ואמד התקדשי לי אלא אמר הרי בתוכה ש"פ מקודשת מספק עד כאן לשונו כתב הריב"ש בתשו' סי' ק"ע דאפילו תוך כדי דיבור למתן מעות לא אמרינן דכדיבור דמי וע"ש שהאריך בתשובת מהר"ם פדו"ה סימן כ"ד כתב במעשה שהאשה חטפה מאחר מעות והוא שאל ממנה שתחזירם לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה והחזיקה המעות ופסק דלא הוי מקודשת דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה צריכה גט והאריך בתשובה ולבסוף כתב ומ"מ לא באתי להקל כל כך לומר שתהא מותרת בלא גט כי לכל הפחות עלינו להחמיר מחמת קלא:

(ה) ומשמע מהר"ן וה"ה דאפילו כי לא אמר לה התקדשי לי בשט"ח זה אלא רק שהחזיר לה השטר דמקודשת ודלא כמשמע מדברי ב"י דס"ל דסבר הטור כסברת הר"ן והמ"מ:

(ו) וכתב מהר"י בתשובה סי" קל"ח באחד שמכר משכון של עכו"ם לחבירו וחבירו קדש בו אשה דהוה מקודשת:

(ז) והמרדכי ריש איזהו נשך ע"ב וכתב המרדכי ומיד שעשה השכיר מלאכה ועולה שכרו עד כדי ש"פ יכול לקדש בו אשה עכ"ל ונ"ל דמיירי שעשה מלאכה אצל אחרים ולכן מיד שעולה שכרו ש"פ יכול לקדש בו אשה ע"י שיקנו לה במעמד ג' אבל אם עשה מלאכה אצל האשה לא יוכל לקדש בו מאחר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוה מלוה כנ"ל כתב רבינו ירוחם בתא"ו נכ"ב ח"א דאם עשה שירים ונזמים לאשה ועדיין הם אצלו בשכרו וקדשה בשכרו הוי מקודשת דהוה כמקדש במלוה שיש עליו משכון דמקודשת עכ"ל ואע"פ שהטור כתב לעיל בשם הרמ"ה דדוקא דמטי לידיה בתורת משכון כו' נראה שבכאן מודה לרבינו ירוחם דכל האומן הכלי שבידו הוא כמשכון על שכרו וה"ל מלוה וכ"כ הרי"ף וכן הוא דעת הרמב"ם פ"כ וכ"כ ב"י בשם הר"ן:

(ח) ואע"ג דבפרק המקבל לא הביא רק דברי הרי"ף נראה דסמך שם אמה שכתב פרק האיש מקדש דברי החולקים אדברי הרי"ף והביא סוגיא דהמקבל ודחה שם וע"כ קצר בפ' המקבל להביא דברי הרי"ף כצורתן א"נ דס"ל להרא"ש דאזלינן ביה לחומרא ולכן פ' המקבל הביא דברי הרי"ף והאומן עובר בבל תלין אע"ג דמסקנת פרק האיש מקדש דאומן קונה ומקדש היינו דוקא נמי לענין קדושין דהוה נמי חומרא דקונה ולכן פ' הגוזל עצים הביא דברי הרי"ף והתם לא פסק כמאן משום דהתם קאי לענין אומן שקילקל אי חייב לשלם ודינא הוי המע"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה דכל ספק ממון הוי קולא לנתבע וחומרא לתובע כן נראה דעת הרא"ש ולכן כתב הטור כאן דמסקנתו כדברי ר"י ובח"ה סי' ש"ו וסי' של"ט פסק סתם דאין אומן קונה בשבה בלי אלא דעתו לומר דאזלינן ביה לחומרא ולכן בסי' של"ט כתב דאומן עובר בבל תלין ובסי' ש"ו פסק דאומן שקילקל חייב לשלם אפשר די"ל אם תפס בעל הבית א"נ דדעת הטור דאע"ג דמסקנת הרא"ש כדברי ר"י מ"מ ס"ל דהלכתא כדברי הרי"ף והרמב"ם ולכן בח"ה כתב דבריהם ולא חשש להזכיר מסקנת הרא"ש רק כאן משום חומרא דאיסור א"א על כרחך צריכין אנו לומר שכן היתה כוונת המחבר שהרי לא הביא דברי ר"י דס"ל דאומן קונה רק כאן ובח"ה לא הזכיר דעת ר"י כלל ולכן אף ע"ג דמסקנת הרא"ש כר"י יוכל לומר כן וכן הוא פשוט בעיני דדעת המחבר באחד מב' פנים אלו שכתבתי כי בפרק האיש מקדש מבואר נגד כל מעיין שם דדעת הרא"ש כר"י והארכתי בכל זה לאפוקי מדעת חכם אחד חשב להתגדל וכתב כאן ז"ל בכאן טעה המחבר כי אין מסקנת הרא"ש כדברי הרי"ף אף על גב דהביא דעתו באחרונה פרק האיש מקדש שהרי בפרק המקבל פסק בהדיא דלא כוותיה דאין אומן קונה וכ"כ המחבר עצמו בח"ה סי' של"ט וש"ו עד כאן לשונו ולא ידע כי בנפשו דבר כי הוא טעה דלא משום דהרא"ש הביא דעת ר"י באחרונה אלא דפסק שם בהדיא דאומן קונה בשבח כלי ופרק המקבל כל דברי הרא"ש הם דברי הרי"ף וכמו שכתבתי ואינו תמה כי ממקום שבא ליישב דברי הרא"ש דהיינו דברי ר"י באחרונה אפ"ה לא ס"ל כוותיה מההוא דפרק המקבל לפי דעתו כן היה לו ליישב דברי רבינו דאף על גב דכתב שם מסקנת הרא"ש באחרונה מכל מקום לא ס"ל הכי מההיא דפ"ה ולא לשוייה רבינו טועה אלא שחפצו להראות גדולתו נקרא עניו שלא ראה אשר לפניו כנ"ל:

(ט) כתב בהגהת אלפסי ע"א דף תרמ"ו וז"ל אורחים היושבים אצל בע"ה וקידש אחד בחלקו הוה מקודשת:

(י) ואחרי שהגאונים חולקין בדין המקדש בטבעת שאולה טוב ליזהר שלא לקדש בה וכן משמע בהגהת מרדכי דקדושין דף תרנ"ח ע"ד אבל כבר פשט המנהג לקדש בטבעת שאול כדי לקדש בה:

(יא) בתרומת הדשן סי' ר"י כתב הא דבעינן שיודיעות היינו שלא תהא סבורה שהיא שלו ולא תתקדש אלא בטבעת עצמו אבל אם אמר בפי' שמקדש בהנאת קישוט אע"פ שלא הודיעה הוי קדושין גם מ"ש הרא"ש שצריך ליתן לו רשות להשאילו לאחר היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אע"פ שלא נתן לו רשות הוי קידושין אמנם בפסקי מהרי"ח מסתפק בדבר ואם קידש אשה בדבר המושכר אצלו אם קדש בהנאת קישוט לבד לכ"ע הוי מקודשת אבל אם קדשה באותו דבר עצמו לדברי התוס' שבפרק הזהב (נז:) דס"ל דלא אמרינן שכירות ממכר ליומיה הוא אלא לגבי אונאה לא הוי קדושין אע"ג דידעה דמושכר הוא אצלו ומהרי"ח כתב דאם ידעה הוי קדושין ואם לא ידעה לכ"ע לא הוי קדושין וכן מסקנת מהרא"י בתרומת הדשן סי' ר"י כתב הרא"ש בתשובה סי' א' כלל ל"ה דסתם המקדש בטבעת שאולה בגופו קאמר שהרי אשה סבורה דתשאר הטבעת בידה לגמרי ולדעת כן נתקדשה לו עכ"ל:

(יב) וכ"ה בהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ב ע"ב וכתב דאפילו אם אמרה האשה אח"כ אילו הייתי יודע שאינו שלך לא היה רצוני לקדש אין בדבריה כלום דדברים שבלב אינן דברים וע"ש שהאריך שם בתשובה זו:

(יג) ולא משמע כן מדברי המ"מ פ"ה דהלכות אישות:

  1. ^ צ"ל "הרמב"ן. פרישה.
  2. ^ צ"ל "כיון".