טור חושן משפט שו
<< | טור · חושן משפט · סימן שו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות אומנין
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר: ואם אמר לבעל הבית טול את שלך והבא מעות או שהודיעו שגמרו ולא לקחו אינו עוד שומר שכר עליו אלא שומר חנם אבל אם אמר לו הבא מעות וטול את שלך שנראה שמעכבו בשכרו הוא עדיין שומר שכר עליו:
כל האומנין שקלקלו חייבין לשלם: וקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי הילכך לא שנא נתן לו שידה תיבה ומגדל לנעוץ בו מסמר ושברו לא שנא נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשאן ואח"כ נעץ בהם מסמר ושברו בכל ענין צריך לשלם דמי שידה תיבה ומגדל:
בנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים או הזיק חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב:
הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ונתקלקל נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או שאמר לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתר על השבח אין לו אלא השבח כיצד נתן לו צמר וסמנין שוין י' וקצב לו שכר י' ואילו צבעו כמו שאמר לו היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה יותר מט"ו שאותן ה' דינרין שהיה משביח הן בכלל הקרן לפיכך אם השבח יתר על היציאה כגון שהשביח בין הכל כ"ו נותן לו עשרה דהיינו הוצאה ואם היציאה יתר על השבח כגון שאינו שוה אלא כ"ד נותן לו השבח דהיינו ט' ואם אינו שוה אלא ט"ו לא יתן לו כלום: וכן הדין בנותן עצים לאומן לעשות לו כסא נאה ועשאו בעור או שאמר לו לעשותו כסא ועשה ספסל או ספסל ועשה כסא.
כתב הרמב"ם אמר בעל הכלי איני רוצה בתיקון זה אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך ודמי עצך אין שומעין לו שאין אומן קונה בשבח הכלי:
המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם אפילו שחט בחנם בד"א בהדיוט אבל אומן בחנם פטור בשכר חייב ונראה דוקא שנתקלקלה בשחיטתו אבל מצא הסכין פגום והוא בדקה תחילה כיון דאיכא למימר בעצם מפרקת נפגמה אלא דמחמירינן באיסור וחיישינן שמ בעור נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק:
והטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות נקרא שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחין כלום מן הטרפות כיון שאם לא נטרפה היה נוטל נמצא זה שכרו ועוד הכרכשתות שנותנין לו מן הכשרות הן הן שכרו גם על הטרפות:
המראה דינר לשולחני ואומר לו שהוא טוב ונמצא רע אם הוא בקי גדול ואין צריך להתלמד כלל וראהו בחנם פטור בשכר חייב אבל אם אינו בקי גדול שצריך עדיין להתלמד אע"פ שהוא אומן חייב אפ' בחנם וכתב רב אלפס שאינו חייב אלא אם כן יאמר לו ראה שאני סומך עליך וכיוצא בו שניכר שסומך על ראייתו וכ"כ הרמב"ם אבל ר"י כתב דאפילו סתמא נמי חייב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
כתב הרמב"ם ז"ל טבח ששחט בחנם ונבלה וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכל כיוצא בזה עליו להביא ראיה שהוא אומן ואם אינו מביא ראיה משלם:
שתל הנוטל נטיעותיו של בעל הבית והפסיד חייב לשלם ומסלקין אותו אף על פי שלא התרו בו תחילה ומיהו נותן לו חלקו בשבח וכן הטבח שנבל והסופר שטעה בשטרות ומקיז דם שקלקל ומלמד תינוקות שטעה ולמד טעות או שלא למד כלום כמותרין ועומדין ומסלקין אותן אחר שטעו בלא התראה וכל כיוצא באלו שטעה בדבר שאי אפשר שיחזיר ההפסד שהפסיד והרמב"ם נתן טעם בדבר הואיל והעמידו אותם צבור עליהם וכתב גם כן שתל של כל בני המדינה ונראה שאין חילוק בין של יחיד לשל רבים מההוא עובדא דרוניא שתלא דרבינא הוה וסלקיה בלא התראה:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל האומנים שנותנים להם לתקן בקבלנות הם שומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה משנה בפ' האומנין (פ: ) כל האומנים שומרי שכר הם: וכתב הרא"ש דבקיבול בעלמא נתחייבו לשמור כדמוכח בפ' השואל (צט.) : ומ"ש וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנים להם לתקן וליטול שכר:
ומ"ש ואם אמר לב"ה טול את שלך והבא מעות או שהודיעו שגמרו ולא לקחו אינו עוד שומר שכר עליו אלא ש"ח אבל אם אמר לו הבא מעות וטול את שלך וכו' הוא עדיין שומר שכר עליו משנה וגמרא שם ודקדקו תלמידי הרשב"א מלשון רש"י דאי אמר בהדיא טול את שלך ואיני שומרו עוד פטור:
כל האומנין שקלקלו חייבים לשלם משנה בפרק הגוזל עצים (צח: ):
ומה שחמר וקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי הילכך ל"ש נתן לו שידה תיבה ומגדל לנעוץ בו מסמר ושברו ל"ש נתן לו עצים לעשות שידה תיבה ומגדל וכו' בכל ענין צריך לשלם דמי שידה תיבה ומגדל שם במשנה נתן לחרש שידה תיבה ומגדל נתקן וקלקל חייב לשלם ובגמ' שם אמר רב אשי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהם שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי וכתב רב אלפס ואסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וש"מ דליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה וכן הלכתא עכ"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שכירות:
בנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים או הזיק חייב לשלם היה סותר מצד זה ונפל בצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב משנה שם:
הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ונתקלקל נותן לו דמי צמרו צבעו כעור או שא"ל לצבעו אדום וצבעו שחור וכו' אם השבח יתר על היציאה וכו' משנה שם (ק:) נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתר על השבח נותן לו את השבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם הוציאה יתר על השבח נותן לו את השבח ופרש"י והקדיחו יורה. שרפתו יורה שהרתיחו יותר מדאי: נותן לו דמי צמרו. והכא ליכא שבחא כלל דהא נשרף לגמרי וליכא למימר אם השבח יותר: צבעו כעור. בגמרא מפרש שצבעו בשיורי צבע ומזיק בכוונה היא לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל: ואם השבח. שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו ודמי צמרו לא אמרי' דליתיב דליקני איהו שבחא דצמר דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שנוייא דנקני: לצבוע לו אדום וכו'. קניא בשינוי לר"מ ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר: ר' יהודה אומר וכו'. דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר ואם ירצה לתת את שכרו שלם ששבח יותר על השכר יתן שכרו עכ"ל וידוע דהלכה כר' יהודה:ומ"ש כיצד נתן לו צמר וסממנים שוים י' וקצב לו שכר י' ואילו צבעו כמו שא"ל היה שוה כ"ה אין לו לצבע כלום אא"כ שוה יותר מט"ו שאותן ה' דינרים שהיה משביח הן בכלל הקרן וכו' כך פירשו שם התוספ' והרא"ש ע"פ הירושלמי והגהות אשירי כתבו שה"ר אלחנן פירש בע"א על פי הירושלמי אבל רש"י פירש בפרק הבית והעליה (קיז:) אם השבח שהשביח הצמר יותר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנים ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום נותן לו את היציאה ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל וענין שבח והוצאה כמו שאומר לך על ד"מ אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי והוציא בו בצבע רובע לא יתן לו אלא רובע דינר ואם הוציא עליו שלש רביעי דינר יתן החצי אשר הותיר בדמיו עכ"ל. וזה כפי פרש"י אלא שהרמב"ם ז"ל אינו מחשב שכר טרחו וגם הרא"ש ז"ל כתב לכאורה היה מתפרש מתניתין הכי אם נתן לו צמר שוה י' דינרים והצבע הוציא בסממנין ובשאר הוצאות עשרה דינרים אם הצמר כמו שהוא צבוע שוה יותר מעשרים היינו שבח יתר על ההוצאה ונותן לו לצבע הוצאתו דהיינו י' דינרין ואם הוא שוה י"ח דינרין נותן לצבע ח' דינרין ובירושלמי לא משמע כן אלא לא יטול האומן כלום ער שיטול הבעל תחלה דמי צמרו והשבח שהיה ראוי להשביח אם לא שינה וכו' עכ"ל וכיון שלכאורה יש לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל נ"ל דהכי נקיטינן ואע"פ דבירושלמי לא משמע הכי י"ל דאי תלמודא דידן הוה מפרש כדברי הירושלמי לא הוי שתיק מלפרושי הכי ומדמסתם לה סתומי משמע דס"ל לפרושי מתניתין כפשטה ועוד שדברי הירוש' לא באו מפורשים שתוס' והרא"ש פירשו בענין אחר וה"ר אלחנן פירש בע"א והתוס' עצמם גמגמו על פירושם בדברי הירושלמי הילכך פירוש הרמב"ם ז"ל עיקר :
ומ"ש וכן הדין בנותן לאומן לעשות לו כסא נאה ועשאו כעור או שאמר לו לעשותו כסא ועשה ספסל או ספסל ועשה כסא ברייתא שם פלוגתא דר"מ ור' יהודה והלכה כר' יהודה דאמר הכי: כתב הרמב"ם אמר בעל הכלי איני רוצה בתיקון זה אלא יתן לו דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו בפ"י מהלכות שכירות וכן כתב גם בפירוש המשנה ונתן טעם לדבר לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתר על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם ובזה אין מקום למה שכתב הראב"ד אין לזה טעם:ומ"ש וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך ודמי עציך אין שומעין לו שאין אומן קונה בשבח כלי פשוט הוא מהטעם הנזכר בסמוך וממה שנתבאר בסי' זה דקי"ל שאין אומן קונה בשבח כלי:
המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייבים לשלם אפי' שחט בחנם בד"א בהדיוט אבל אומן בחנם פטור בשכר חייב ר"פ הגוזל עצים (צט:) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפי' הוא אומן כטבחי צפורי ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולי ואפטרך ל"ק כאן בחנם כאן בשכר מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנ"ש אימא מפני שהוא נ"ש: וכתב ה"ה בפ"י מהלכות שכירות דוקא נבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק כגון שהה במיעוט סימנין פטור וכן מוכח בגמ' בעובדא דמגרומתא וכ"כ הגהות אשירי ועיין בתרומת הדשן סי' קפ"ו: ומ"ש רבינו ודוקא שנתקלקלה בשחיטתו אבל מצא הסכין פגום וכו' לענין ממון לא מפקינן מספק דברים של טעם הם וכבר נתבאר כיוצא בזה בסמוך. וכן כתב הרשב"א בתשוב' ז"ל בטבת בשכר ששחט כראוי ונמצאת סכינו פגומה פטור מלשלם דאימור בעור נפגמה ומיהו שפרו הפסיד דדילמא בסכין פגומה קא שחיט עכ"ל:
ומ"ש והטבחים שלוקחים הכרכשתות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר וכו' דברים של טעם הם:
המראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא טוב ונמצא רע אם הוא בקי גדול ואין צריך להתלמד כלל וראהו בחנם פטור בשכר חייב אבל אם אינו בקי גדול וכו' אע"פ שהוא אומן חייב אפי' בחנם וכתב רב אלפס שאינו חייב אלא א"כ יאמר ראה שאני סומך עליך וכו' בפרק הגוזל עצים (שם) איתמר המראה דינר לשלחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו איסור דלא צריכי למיגמר כלל אלא במאי טעו בסכתא חדתא דההיא שעתא דנפק מתותי סכתא ופרש"י המראה דינר. לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו: דנכו ואיסור. שולחנים אומנין היו: טעו בסכתא חדתא. שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאים בה. וגרסינן תו בגמ' ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא אמר לה מעליא היא למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא ולא קא נפיק לי א"ל לרב זיל חלפי' ניהלה וכתוב אפנקסי דין עסק ביש:ומ"ש דנכ ואיסור דפטירי משום דלא צריכי למיגמר רבי חייא נמי לאו למיגמר בעי רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד. ר"ל אחוי דינרא לרבי אלעזר אמר מעליא היא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל כי סמכת עלי מאי למימרא דאי משתכח בישא בעינא לחלופי לך והא את הוא דאמרת ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי מאי לאו רבי מאיר ולא ס"ל כוותיה א"ל לא ר"מ וס"ל כוותיה וכתב הרי"ף ש"מ דהדיוט לא מחייב לשלומי עד דמודע דעליה קא סמיך דאי לא מודע ליה מצי א"ל לא ידענא דעלי סמכת ואי מוכחא מילתא דעליה קא סמיך לא צריך לאודועיה והרא"ש אחר דברי הרי"ף כתב והתוספות כתבו דאפילו לא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא חייב דההיא איתתא לא אמרה לרבי חייא עלך קא סמיכנא אפ"ה אי הוה צריך למיגמר חייב והכי מסתברא דסתם מראה דינר הוא מראהו לידע אם הוא טוב כדי שיפטור מי שנתנו לו ואם כבר פטרי למה לו להראותו כשיוציאנו ידע אם יקבלוהו ממנו עד כאן לשונו: והרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שכירות כתב כדברי הרי"ף וז"ל המראה דינר לשלחני ואמר לו יפה היא ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשלחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראים שהיא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים וכתב ה"ה אם בשכר הראהו וכו' זו סברת הרבה מן המפרשים ז"ל דבשכר אפילו בקי ואינו צריך להתלמד חייב דומיא דטבח אומן ואע"פ שבגמרא לא נזכר בראיית המטבעות חלוק בין בשכר לבחנם אבל הרשב"א נחלק עליהם ואמר שהבקי הגמור בראיית המטבע פטור אפילו בשכר ושאינו בקי כל כך אפילו בחנם חייב ונתן טעם להפריש בין טבח לשלחני לפי שמלאכת השחיטה דבר תלוי באימון ידים ואפילו אומן בקי יקלקל לעתים אם לא תיכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאנוס וכיון שיש לו שכר חייב אבל ראיית המטבע שהוא תלוי במראית העינים והבקיאות בצורות כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה וכשהוא טועה הרי זה אונס גמור שומר שכר פטור מן האונסים וזהו שלא הזכירו בגמרא בשולחני חילוק בין בחנם לשכר אלו דבריו ז"ל עכ"ל. ודעת הרא"ש בזה כדעת הרמב"ם וז"ל דאמאי דגרסינן המראה דינר לשלחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור וכו' כתב והא דלא שני כאן בחנם כאן בשכר כדמשני גבי שחיטה משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למחזי אלא בקי כדנכו ואיסור ושאר כל אדם מקרי הדיוט וחייבים אפילו בחנם אבל דנכו ואיסור פטורי בחנם אבל בשכר חייב עכ"ל. וכיון שהרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים בדבר וכתב ה"ה שזו סברת הרבה מן המפורשים הכי נקיטינן: ולענין אם צריך לומר חזי דעלך קאי סמיכנא כיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מוסכמים לדעת אחת כוותייהו נקיטינן וכתב ה"ה שלדבריהם הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר:
כתב הרמב"ם טבח ששחט בחנם ונבלה וכן שלחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליו להביא ראיה שהוא אומן ואם אינו מביא ראיה משלם בפ"י מהלכות שכירות וכתב ה"ה למד הרב ז"ל מההיא דאמרינן גבי טבח בחנם שנבל ואמר לו רבי יוחנן אייתי ראיה דמומחה את ואפטרך אלמא עליו להביא ראיה ואם לאו ישלם וק"ו היא לשלחני ומה טבח שאמרו חכמים רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם עליו להביא ראיה שולחני לא כ"ש ופשוט היא עכ"ל:
שתל הנוטע נטיעותיו של ב"ה והפסיד חייב לשלם ומסלקין אותו אע"פ שלא התרו בו תחילה ומיהו נותן לו חלקו בשבח וכן הטבח שנבל והסופר שטעה בשטרות וכו' בפרק המקבל (קט.) רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר מאי קא עביד לי א"ל שפיר עביד אמר ליה הא לא התרה בי אמר ליה לא צריך להתרות רבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי. ופרש"י אומנא מוהל תינוקות. כמותרין ועומדין דמי. לסלקינהו: מקרי דרדקי. פסידא דלא הדר הוי דשבשתא כיון דעל על. ומה שכתב רבינו ומיהו נותן לו חלקו בשבח אהא דא"ל שתלא לרבא חזי מר מאי עביד לי כתב הרא"ש על הסילוק נתרעם כי שבחו נתן לו:ומ"ש שהרמב"ם נתן טעם בדבר הואיל והעמידו אותם צבור עליהם וכתב ג"כ שתל של כל בני המדינה ז"ל בפ"י מהלכות שכירות הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות והמקיז דם שחבל והסופר שטעה בשטרו ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכן כל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו מסלקין אותם בלא התראה שהן כמותרין ועומדים עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם עכ"ל:ומ"ש רבינו ונראה שאין חלוק בין יחיד לשל רבים כההיא עובדא דרוניא שתלא דרבינא הוה וכו' בהשגות ג"כ כתוב וכן נמי אם שתלא דיחיד וכתב ה"ה שיצא לו מעובדא דרוניא שתלא דרבינא הוה ואיפשר שדעת רבינו לומר דרוניא שתלא דרבים היה ובכללן היה רבינא ואירע הדבר שהפסיד לרבינא וכתב עוד ה"ה מלמד תינוקות רש"י פירש משום דשבשתא כיון דעל על וה"ל פסידא דלא הדר ובהלכות דפשע בינוקי פירוש שמתבטל בלימודו ושני הפירושים בדברי רבינו ופירושו לדעת רש"י כגון שהמלמד עצמו טועה בדבר ואינו יודע בכיון ובזה היא דמסלקינן ליה אבל אם יודע הוא הדבר ואינו משגיח על אחד מהתינוקות אם אומר הדבר בטעות לא מסלקינן ליה וזה לשון המרדכי מקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום דההיא דמלמדו טעות היה יכול ללמדו דבר אחר ויש מפרשים כל שכן אם בטל יום או יומים דמצי מסלק ליה בלא התראה וכן עשה רבינו מעשה עכ"ל ועל מה שאמר וכן טבח וכו' כתב ה"ה הקשה ראב"ד ז"ל אי בשכר מאי פסידא איכא והלא משלם אי בחנם כי מסלקי ליה מאי פסידא אית ליה ותירץ דאפי' בחנם קנסינן ליה ולא עביד לא בחנם ולא בשכר וא"נ בשכר ופסידא טובא איכא דאע"פ דמשלם דמי בהמה דמי בשת ודמי בשת אורחיו לא משלם וא"נ זימנין דמצריך לבישרא טובא וליה ליה אלא האי וכתב הוא ז"ל דהתראה הוא דלא צריכי אלא מיהו בעינן חזקה דעד שיהו מוחזקים או שיתרו בהן לא מסלקינן להו עד כאן בחדושי הרשב"א ז"ל עכ"ל. וז"ל נ"י בשם הראב"ד נהי דלא צריכי התראה חזקה בעי' ועד שיהיו מוחזקים תלתא זימני או שיתרו בהם לא מסלקינן להו :
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל האומנים וכו' משנה בפ' האומני' (דף פ') כל האומני' ש"ש הם ופרש"י כל האומנים קבלנים המקבלים עליהם לעשות המלאכה בבתיהם עכ"ל ופי' כך משום דבגמרא קאמר בההיא הנאה דתפיס ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה ש"ש אפי' למ"ד שוכר כש"ח אלמא דמיירי באומן קבלן דעושה בביתו ותפוס בכלי ויש לו דין ש"ש וכן פי' התוספות אבל שאר אומנים שעושין מלאכה בבית בעה"ב אין להו דין שומר כלל אפילו ש"ח לא הוי דהא לא נסתלקו בעלים משמירתן כיון שאין האומן רשאי להביא הכלי לביתו ולתקנו שם וכך הם דברי רבינו אע"ג דלא כתב בפי' לעשות המלאכה בבתיהם מ"מ מדהו"ל למכתב כל האומני' שמתקנים בקבלנות וכו' ולא כתב כך אלא כל האומנים שנותנים להן לתקן בקבלנות מאריכות לשון שנותנים להן משמע דמיירי באומנים שנותנים להם הכלים לעשות המלאכה בבתיהם ולשם דוקא הוא ש"ש אבל בעושים מלאכה בבית בעה"ב אינו שומר כלל כדפי' והא דכתב רבינו לתקן בקבלנות נראה ודאי דלענין שהם כש"ש אפי' היו שכירי יום נמי הוו ש"ש כיון שנותנים להם לביתם אלא סתם אומנים הן אותן שעושין בקבלנות והעיקר דרבינו נקט קבלנות משום דכתב בסמוך דאין אומן קונה בשבח כלי דלא איירי בשכיר יום דהתם ליכא למ"ד שיהא קונה בשבח כלי אבל באומן שעושה בקבלנות איכא פלוגתא ופסק כמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. ומ"ש וזהו שררן וכו' כתב כן למאי דאסיקנא דשוכר כש"ש הואיל שלהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו כדפרש"י לשם הכי נמי אומנים הואיל שנהנים שמשתכרים שנותנים להם לתקן וליטול שכר אף ע"פ שטורחין במלאכתן ומוציאין הוצאות הם ש"ש וכתב רבינו כן להורות דהא דתנן דכל האומנין ש"ש הן אינו אלא בעושין פעולתן בשכר אבל אם עושים בחנם אינן אלא ש"ח כיון דאין נהנין:
ואם אמר לבעה"ב טול את שלך וכו' משנה ומסקנא דתלמודא שם לאפוקי ממאי דקס"ד דגמרתיו אפי' ש"ח לא הוי וז"ש רבינו אינו עוד ש"ש עליו אלא ש"ח כלומר ולא אמרינן דאפי' ש"ח נמי לא הוי:
וקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וכו' כך פסק האלפסי פ' הגוזל עצים ואע"ג. דהרא"ש לשם הביא דברי הרי"ף וכתב עליו ואין ראייתו ראייה וכו' אין משם ראיה שחולק אפסק האלפסי דלא כתב אלא לדחות הראיה אבל לדונא ס"ל להרא"ש דאין אומן קונה בשבח כלי וכדכתב בהמקבל לענין בל תלין והביאו רבינו לקמן בסימן של"ט ס"ה. וקשה דבא"ע סימן כ"ח כתב רבינו דמסקנת הרא"ש כר"י דאומן קונה בשבח כלי וי"ל דדוקא גבי קידושין מטעם חומרא דא"א דחמיר טפי כתב דיש להחמיר שלא לפטרה בלא גט ולשם כתבתי באריכות בס"ד:
הנותן צמר לצבע כו' משנה שם: ומה שכתב כיצד נתן לו צמר וסממנים שוה י' וכו' כ"כ התוס' והרא"ש ע"פ הירושלמי דהיינו דהבע"ה נתן הצמר והסממנין משלו שוה י' ושכר הצבע דקרי לה יציאה הוי נמי י' לפי שמוציא הצבע הוצאות וטורח ויהיה שכרו י' ואילו צבעו כמו שאמר לו היה שוה כ"ה ונמצא שהיה בעה"ב מרויח חמש שהשביח הצמר לאחר שצבעו שהרי הוציא בין הכל כ' והצמר הצבוע שוה כ"ה ואותן ה' של שבח הראוי לבא אם לא שינה חשוב כקרן ולפיכך עכשיו ששינה אם אינו שוה אלא ט"ו אין לו לפועל כלום שהרי אין הצמר שוה אלא קרן שלו דהיינו שנתן עשרה בעד הצמר והסממנים והה' שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה דהוי נמי קרן ובין הכל ט"ו אבל אם הוא שוה יותר מט"ו אם השביח כ"כ שבין הכל שוה כ"ו נותן לו י' שכרו דהיינו דקרי ליה היציאה ואם אינו שוה אלא כ"ד דהיינו היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח דהיינו ט' וכו'. וא"ת לפי זה למה לא יהיה כאן הדין כמו בנוטע שלא ברשותו וכדלקמן בסימן שע"ה וי"ל דגבי אומן שאני דכיון שנתן לו לצבוע כל מה שהיה עתיד להשביח חשוב כאילו כבר השביח ואומן שפשע ושינה חייב לשלם לו הכל. והתוס' כתבו וז"ל דנעשה כאן כאילו כן התנו עמו א"נ קנסא הוא משום דשינה ממה שציוה לו עכ"ל:
המוליך חטים לטחון וכו' שם (דף צ"ט) כך עולה מן הסוגיא ומ"ש רבינו ונראה דוקא שנתקלקלה בשחיטתו וכו' איכא למידק דמשמע דאי ידעינן ודאי דבעור נפגמה חייב הטבח לשלם ואמאי הלא אונס הוא וכן משמע מתשובות הרשב"א שהביא ב"י דפטרו דאימור בעור נפגמה ולא מפני שלא בדק יפה קודם השחיטה אלמא דאי ודאי הוא הוא דבעור נפגמה פטור י"ל דרבינו סבור דכל סכין הבדוק יפה ונפגמה בעור אינו אלא לפי שהברזל הוא רך ואינו הגון לשחוט בו כי צריך שהברזל יהא קשה וצרוף יפה וזה ודאי הוי פשיעה שלקח סכין לשחיטה שהברזל רך ומצוי הוא לפגום בעור והכי מסתברא כדברי רבינו:
המראה דינר וכו' ג"ז שם בסוף (דף צ"ט) וכתבו התו' אע"ג דבטבח לא מפלגינן אלא בין אומן להדיוט והכא באומן גופיה מפליג בין אומן ובקי גדול ובין אינו בקי גדול היינו משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למחזי אם אינו בקי גדול דלא צריך למיגמר ולפיכך אפילו אומן נמי חייב אפילו בחנם אם אינו בקי גדול וכ"כ הרא"ש:
כתב הרמב"ם טבח ששחט בחנם וכו' כתב ה"ה בפ"י משכירות דה"א בגמרא בטבח דא"ל ר"י אייתי ראיה דמומחה את ואפטרך וק"ו הוא לשלחני כיון דאפילו טבח דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן עליו להביא ראיה שולחני לא כ"ש עכ"ל. ולפי זה קצת קשה דכתב הרמב"ם וכן שולחני דמשמע אפי' שולחני והא ליתא וי"ל דנקט הרב טבח תחלה משום דה"א בגמ' ואח"כ אמר וכן שולחני וכו' דאע"ג דלא אמרו בה כלום בנמרא נלמדנו במכ"ש מטבח.
שתל וכו' בפרק המקבל דף ק"ט מוכחא הסוגיא דאע"ג דמסתלק אם הפסיד מ"מ נוטל חלק בשבח שהשביח. ומ"ש על שם הרמב"ם טעמו משום דבעובדא דרוניא דא"ל לרבא הא לא התרה בי א"ל לא צריך להתרות קאמר תלמודא רבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבח' ואומנא וספר מתא כולן כמותרי' ועומדי' דמי וכו' מדקא חשיב כל הני דהעמידו אותם צבור עליהם אלמא דשתלא דקחשיב בהדייהו נמי מיירי דהעמידו צבור עליה' והא דקאמר תלמודא רוניא שתלא דרבינא הוה וכו' לא תלי ליה ברבינא אלא לפי שהיה חבר העיר ולא עשאו אנשי העיר דבר בלא דעתו ורבינא העמידו לרוניא שיהא שתל של כל בני המדינה לכך אמר שתלא דרבינא הוה והאי דקאמר נמי אפסיד אין פירושו שהפסיד לרבינא אלא שהפסיד לכמה בני המדינה שהרי אף על גב דהתראה לא צריך מיהו צריך שהוחזק בכך שהוא מפסיד ב' לרבי וג' לרשב"ג דכ"כ ה' המגיד ונ"י ומביאו בית יוסף ונתיישבה השגת רבינו על הרמב"ם ובית יוסף פי' בע"א ולא נהירא:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובמרדכי פ' האומנין ע"ג דף קמ"ב על אומן שקבל ספר לכתוב ממנו ופסק דהוי ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ואם בביתו באו הגנבים וגנבוה פטור דהא שמר כדרך השומרים ואנוס הוא עכ"ל כו' וצ"ע הא נתבאר לעיל סימן שכ"ג דש"ש חייב בגניבת אונסין וא"כ למה פטור בגניבה אע"פ ששמר כדרך השומרים ואפשר שזהו תשובה ס"ל כמאן דפוטר לעיל וא"כ לדעת החולקים לעיל גם כאן חייב:
(ב) ואין דבריו נראין דמאחר דהרא"ש והתוס' דחו דברי רש"י מכח דברי הירושלמי אין בנו כח לחלוק ולומר הירושלמי חלק על גמרא שלנו ויש לנו לפרש דברי התלמוד שלנו כדברי הירושלמי ולא לעשות מחלוקת במקום שאינו צריך. ומ"ש שיש לפרש הירושלמי בענין אחר מ"מ מאחר שמסקנת התוס' והרא"ש בפי' הירושלמי בדברי רבינו הכי נקטינן ולכן דברי רבינו שרירין וקיימין כן נ"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף צ"ו הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצא בו טעות וצריך לשכור מי שיגיה אותה אם הם טעיות שדרך הסופרים לטעות בהן אין הסופר חייב כלום אבל טעה כל כך שאין דרך הסופרים לטעות חייב ומ"מ כל כיוצא בדברים תלוי במנהג המקומות אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אותן אף זה צריך להגיה ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיה מעצמו חייבין הבעלים לשלם לו עכ"ל:
(ג) וכתב המ"מ פ"י מהל' שכירות בשם הראב"ד דאין חילוק בין עבד בשכר או עבד בחנם:
(ד) ועיין בתשובת הרא"ש כלל ק"ד סימן ה' הנותן מטוה לארוג וטוען שנחלף לו והאורג מודה שנתחלף אך לא בידיעתו ואינו יודע כמה על מי לישבע וע"ל סי' רצ"ח: