קידושין מב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בפסח אחד שנא' (שמות יב, ו) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולם שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שליח בקדשים מנא ליה מיניה ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו אלא מהכא (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית ודילמא התם נמי דאית ליה שותפות בגוייהו א"כ תרי קראי למה לי אם אינו ענין להיכא דשייך תניהו ענין להיכא דלא שייך האי מיבעי ליה לכדרבי יצחק דא"ר יצחק איש זוכה אולא הקטן זוכה ההוא (שמות יב, ד) מאיש לפי אכלו נפקא ואכתי מיבעי ליה בדשוחטין את הפסח על היחיד סבר לה כמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר (במדבר לד, יח) ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תיפוק ליה שליחות מהכא ותיסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דרבא בר רב הונא דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ותיסברא זכות היא הא חובה נמי איכא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר ואלא כדרבא בר רב הונא דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר גמנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו:
א"ר נחמן אמר שמואל דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב נחמן דידיה אמר אם ההגדילו אינם יכולים למחות דא"כ מה כח בית דין יפה ומי אית ליה לרב נחמן אם כן מה כח בית דין יפה והתנן שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים (ואמר רבן שמעון בן גמליאל) א"כ מה כח ב"ד יפה ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן והלכה כדברי חכמים לא קשיא
רש"י
[עריכה]
בפסח אחד - אע"פ שאין בו כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא:
מיניה - מן המקרא עצמו דמכל מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם:
דאית ליה שותפות - דהא של כל הקהל הוא אבל שליח בעלמא לא:
ויקחו להם איש וגו' - אחד לוקח לכל המשפחה:
איש זוכה - ולעולם משום דאית ליה שותפות בגוייהו ודקאמרת אם אינו ענין ענין הוא לו דאיצטריך לו למעוטי קטן שאין לו כח ליקח בשביל אחרים להיותו זוכה להן במקחו:
ואכתי מיבעי ליה - איש לפי אכלו תכוסו דשוחטין את הפסח על היחיד ולא אייתר לן שליחות היכא דלא שייך:
אין שוחטין את הפסח על היחיד - רבי יהודה אמרה ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד:
והא הוו נמי קטנים - בנוחלי הארץ וכי הזוכים להם בתורת שלוחין באו והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב (דברים כד) כי יקח איש ומינה ילפינן (בב"מ דף עא:) דאין הקטן עושה שליח:
אלא - ההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמו וכיון דנחלת הארץ זכות היא להם היתה חלוקתם חלוקה:
אלא כדרבא - כלומר לא זכות שלא בפניו גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להן כי הכא דלזכותם בנחלה באו ואע"פ שפעמים שחלוקה זו חובתם דאיכא דלא ניחא ליה בחלק שנפל לו אפ"ה לא הדרי בהו:
לחוב אמאי - אי פשיטא לן שיבא לחובתם מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך:
אלא לחוב ע"מ לזכות - אנו נעמידו לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו:
נשיא אחד - והכא זכות וחובה הוה כדאמרן דאיכא דניחא ליה (בהו) בהכי כו' כדאמרן:
ובוררין לו חלק יפה - לכל אחד יפה לזה ויפה לזה:
שום הדיינים - ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית דינא:
תוספות
[עריכה]
ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו. פי' אבל לשוייה שליח היכא דליכא שותפות מנליה ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא לו שותפות בגוייהו לא מצי שוייה שליח דהא תנן בפ' האשה (פסחים דף פח:) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלו ואם טלה אמר לי רבי גדי שלי וטלה שלו ומדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע שאין לו שותפות בגדי אפ"ה שוחט גדי עבור רבו אלמא דמצי לשויה שליח אפי' היכא דלית ליה שותפות בגויה וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע בן קרחה מיירי דאית ליה שותפות בגויה כדאמר הכא וי"ל דלרבי יונתן דמפיק מהאי קרא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים לא מיעכבא א"כ האי דקאמר אחד שוחט לכולן מיירי דאית ליה שותפות בגויה דהא בהכי קרא מיירי אבל לרבי יהושע בן קרחה דאמר דכל ישראל אין יוצאין בפסח אחד לפי שצריך דכל אחד יאכל כזית א"כ האי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ר"ל דאחד שוחט פסחים הרבה דמחד פסח ליכא לכל אחד כזית וא"כ מפיק שפיר דהיכא דליכא שותפות דמצי שחיט:
איש זוכה ואין קטן זוכה. ואם תאמר ולמה לי קרא והא קי"ל (גיטין דף לט.) דאין יד לקטן וי"ל דלגבי פסח איצטריך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב (שמות יב) שה לבית אפי' קטן אימא אף לאחרים זכה קמ"ל.:
אלא לחוב ע"מ לזכות. וקשה דאמר בפ' הניזקין (גיטין דף נב.) דאין האפוטרופין רשאין לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופריך התם לזכות אמאי לא ומשני לחוב ע"מ לזכות וי"ל דהתם מיירי בתביעת חובות שיש לאחרים עליהם ובהא ודאי אין רשאין דשמא לא יתבעום כשהן גדולים אבל כשהן תובעין בשביל היתומים כי הכא בחלוקה דקרקעות דכי גדלי נמי צריכין לחלוק בהם ודאי מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות:
יתומים שבאו. אומר ר"ת דדוקא שבאו אבל אם היה האחד מוחה אין להעמיד אפוטרופוס לחלוק בעל כרחם ומחלוקת הארץ אין להביא ראיה שהיו שם כמה יונקי שדים דשאני התם שהיה על פי הדיבור ואורים ותומים ומיהו קשה מהא דאמר פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף סז.) גבי כהן שמת והניח אשה מעוברת ועבדים וקאמר התם זכרים יאכלו ואי משום חלק העובר פי' דשמא ימצא עובר זכר וקי"ל (שם) ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל עבדינן להו תקנתא כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' מ"מ שמעינן מהתם דאע"ג שהאחד קטן ביותר ואין בו דעת לישאל אם רוצה לחלוק אם לאו דומיא דעובר דעבדינן ליה תקנתא והכא אמרינן דוקא באו ושמא יש לומר דהתם תקנה היא לעובר שמתעלה חלקו בכך שהעבדים אוכלים בתרומה לפי שהתרומה בזול ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפירוש שנוכל להעמיד לו על כרחו אפוטרופוס לחלוק:
ובוררין להם חלק יפה. מלשון בוררין היה מדקדק ר"י דהיינו בלא גורל דמה ברירה שייך בגורל והיה מפרש שאין צריכין גורל ולא שומת ב"ד וכל החלוקה תלויה בדעתו כמו שהיו עושים יתומים עצמם אם היו גדולים ושהיה כל אחד בורר לעצמו וזוכה בשלו וכן לענין דינא דגוד או איגוד נמי נראה לר"י דהוו כיתומים עצמן ויכולין לחלוק שני חפצים אע"ג דתרוייהו צריכי להאי וצריכי להאי ושייך ביה גוד או איגוד שהעמידו חכמים אלו אפוטרופים שנעשו ע"י ב"ד כמו יתומים עצמן לחלוק בלא שומת ב"ד ובלא גורל דבסברותם לבד תלויה החלוקה כשני אחים גדולים החולקים בנכסי אביהן שבורר כל אחד לעצמו וה"ה לענין דינא דגוד או איגוד דמהניא חלוקת האפוטרופא לגמרי ולא יוכלו למחות כשיגדלו ור"ת מפרש דהיינו דוקא בגורל וכי טריחותא להטיל גורלות וגם צריך שומת ב"ד ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד ובוררין שייך שפיר בגורל כגון אם יש שם שלש שדות שלא יחלוקו כל אחת לג' חלקים אלא בוררין כל אחת לבדה שיהא כל אחד חלקו אחד בבת אחת וכמה ענייני ברירות יש בחלונות וסולמות ושייך לומר שפיר חלק יפה ושוב הודה ר"י לפי' ר"ת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
כ א מיי' פ"ב מהל' שלוחין הלכה ב':
כא ב מיי' פ"ב מהל' קרבן פסח הלכה ב':
כב ג מיי' פי"א מהל' נחלות הלכה ד', סמג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"צ סעיף א':
כג ד ה מיי' פ"י מהל' נחלות הלכה ד', סמג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ט סעיף א':
כד ו מיי' פי"ג מהל' מכירה הלכה י', ומיי' פי"ב מהל' מלוה ולוה הלכה י"א, סמג עשין נד, טור ושו"ע אה"ע סי' ק"ד סעיף ג', וטור ושו"ע חו"מ סי' ק"ט סעיף ג':
ראשונים נוספים
ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגווי'. אי קשיא לרבי יהושע בן קרחה נמי נימא דאית שותפות בגווי' איכא למימר רבי יהושע בן קרחה לית ליה כל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים מעכבת ודריש אותו לשוחט וה"ק ושחט אותו האיש שהוא כל קהל עדת ישראל כלומר שהוא שלוחם והיינו דכתיב ושחטו משום דבמקום רבי' קאי. אי נמי לרבי יהושע בן קרחה קרא יתירה הוא דריש וללמד על כל שליח דאי היכא דאית ליה שותפות בגווי' למה לי קרא יתירה מיניה גמרינן.
והא דאקשינן [אלא] הא דאמר רב גדל מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו' התם אע"ג (דלית) [דאית] ליה שותפות בגוויה כל שכן דקשה תיפוק ליה שליחות מהכא מהא דר' יהושע בן קרחה אי נמי מדרבי יונתן אפי' היכא דלית ליה שותפות בגוויה ואפילו תימא דקסבר שוחטין את הפסח על היחיד וכל ישראל יוצאין בפסח אחד תיפוק מתרומה וגירושין וקדושין דהא יש בו חול וכל שכן דכיון דהתם בדרב גדל אית ליה שותפות בגוויה הוא מגופיה דפסח מצו למיגמר ויש מפרשים דבדרב גדל לית ליה שותפות בגוויה דכיון דיש בה דין חלוק' לחלוק היא עומדת:
ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה: קשיא לי והא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה אתינן למידק מנא לן דאם שלו נשחט ראשון שהן אוכלין עמו לומר ששלוחן זה כמותן, והא שפיר נפקא מדר' יונתן דההוא נמי שותפות אית ליה בגויה. ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לר' יהושע בן קרחה, אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה משום דרשה אחרינא אצטריך קיימינן, לומר דהניחא לר' יהושע בן קרחה דדריש האי ושחטו אותו לומר ששלוחן כמותו, שפיר אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, אבל לר' נתן דמוקי ליה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט אית ליה שותפות בגויה היכי אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, ושלוחכם בני ברית מנא לן, כנ"ל.
מהא דאמרי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן ואמרינן אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו. משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא. וזכין לקטן דבר תורה, דאי לא תימא הכי כי אקשינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן, מאי קא משני מנין שזכין לאדם, אכתי תיקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא, אם כן מצינו שליחות לקטן, והכי נמי משמע לעיל בפרק קמא (כב, ב) עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי אחרים, דתניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא, ובעי רבא לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כלומר דעל ידי אחרים דאמרינן היינו בשאמר להן הרב זכו בגט שחרור זה לעבדי, ולא מחמת שעשאן העבד שלוחין, או דלמא אף בשעשאן העבד שלוחין שפיר דמי, דאלמא שמעית מינה דזכיה שמזכה לו הרב מעצמו על ידי אחרים והן זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא, ולגבי קטן נמי לא שנא, דאף על פי שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם.
וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שאמרו משמו של רש"י דזכיה מדין שליחות היא. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יא, ב) חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת, משום דמצוה דיליה היא ניחא ליה למעבדא, או דילמא אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ובתרומה שליחות כתיבה בא, ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום, אף על גב דזכות הוא לו. ועוד דאמרינן בפרק איזה נשך (ב"מ עא, ב) דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה, קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה, משום דזכיה מטעם שליחות הוא. ופירש רש"י דהא דקטן אית ליה זכיה ולית ליה שליחות, שאין הקטן עושה שליח, היינו היכא דאיכא צד חובה, דאי הוה בר דעת דלמא לא ניחא ליה בהכי. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, וכדמשמע נמי בהדיא בההיא דבבא מציעא, והכי נמי משמע בפרקין דלעיל, ובפרק השולח (גיטין לט, א) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים דאמרינן התם גדולים זכו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, וטעמא דמלתא משום דגדולים יש להם יד לזכות לעצמן וקטנים אין להם יד לזכות לעצמן. ומיהו ההוא אפשר לתרץ דשניא לפי שאין דעת אחרת מקנה אותן.
וקשיא לי ההיא דאמרינן בפרק השולח (שם מג, א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנא, והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי לינוקא בזוזי, ואם איתא לכפייה לאב למיכתב ליה גט שחרור, דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה, והלכך גיטו גט דבר תורה, וזכיית הקטן אינה אלא מדרבנן, ואתי דאורייתא ומפיק מדרבנן, ואי משום דלא לישכחיה ינוקא בשוקא ומיסריך ביה נקרקש ליה נמי זוזי לינוקא, וצ"ע. ובפרק השולח וכן בפרק (המקבל) [התקבל] (שם סה, א) גבי הא לכם מעות הללו ופדו לכם את העמשר כתבתי יותר בס"ד, וצ"ע.
הא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם. כתבתיה בריש פרק השולח בס"ד.
שליחות מנא ליה וכ"ת ניליף מיניה דהא אחד שוחט לכולם שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. וכי תימא ואמאי לא אמרינן הכי לעיל אליבא דרבי יהושע דאמרינן ונגמר מיניה לעלמא נימא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה כדדחינן הכא. ואיכא למימר דבשלמא לרבי יונתן כיון דס"ל שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שאין אכילת פסחים מעכבת אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה ואף לשוחט זה אבל לרבי יהושע בן קרחא דס"ל דאכילת פסחים מעכבת ואין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לא אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה דהא ליכא כזית בכולה לכל אחד ואחד. וא"כ כי שחיט לכל ישראל אשמועינן אף על גב דל"ל שותפית בגויה שאין יוצאין בו אלא האוכלים ממנו כזית שחיטתו שחיטה דשלוחו של אדם כמותו כך פירשו בתוספות:
הא דאמר ר' יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה דאפילו תימא דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא בעלמא גלי לן קרא דבהא לית ליה זכייה לאחרים:
ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו נשיא אחד נשיא אחד כו' תיפוק ליה שליחות מהכא כלומר מהני דלעיל דהשתא התם בהני דלעיל דלית ליה שותפות בגויה שלוחו כמותו בהא דחלוקת הארץ דאית ליה לנשיא שותפות בגוייה מיבעיא ופרכי' ותסברא דרב בההיא מדין שליחות אתי עלה והא קטנים היו בחלוקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו אלא ודאי ה"ק מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' מהא שמעינן דזכייה אינה מדין שליחות כלל ואדם זוכה אפילו נמי שאינו בן שליחות דאי לא אכתי נימא ותסברא דזכייה היא והא זכייה מדין שליחות וקטן אינו בן שליחות אלא ודאי כדאמרן אבל בתוספות כתבו דהא אמסקנא סמכינן דעדיפא מינה. ופרכינן ותסברא דהא זכות היא חובה נמי היא דאיכא דניחא לי' בהר ולא ניחא בבקעה. איכא דקשיא ליה למימרא שלא נטל כל אחד מהם בבקעה ובהר והא אמרינן התם אין לך כל שבט ושבט שלא נטל חלק בשפלה ובהר. ואיכא למימר דהתם הוא לכל השבט אבל חלוקו השבט עצמו לגברים יש שנטל בהר ולא בבקעה ויש שנטל בבקעה ולא בהר ונכון הוא: מיהו הך דהכא איכא לפרושי דאיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בהר ואיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בבקעה:
אלא כדרב גידל אמר רב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שמעמיד להם אפוטרופס לחוב ע"מ לזכות. פירשו בירושלמי שמעמידין אותה לזכות ואם חבו חבו אבל לחוב לגמרי אין מעמידין. וכן אמר מורי נר"ו שכל אותן דברים שאמרו במסכת גיטין שרשאין אפוטרופוס לעשות בנכסי יתומים כולן מדין זכות הן וכל דברים שאינן רשאין לעשות מדין חובה הוא ולפיכך אין מעשיהם בהם כלום אפילו בדיעבד שאין חבין לאדם שלא מדעתו וכל העמדת אפוטרופוס לזכות יתומים הוא והא דאייתינן הכא מעיקרא בחלוקת הארץ מדין זכייה השתא הדרינן למימר דהוי מדין אפוטרופוס לאו למימרא שאין אפוטרופוס עדין זכייה דהא לא אפשר דא"כ אף לחוב יהו מעמידין לו אפוטרופוס ואמאי יכולין למחות ברוחות וטעותן חוזר אלא ודאי מדין זכייה הוא אלא שהרויח הכתוב בזכייה זו יותר מזכייה דעלמא דבעלמא אין זכייה אלא בזכות גמור שאין בו חובה כלל לא בתחלתו ולא בסופו אבל הכא מהני לחוב ע"מ לזכות כיון שאינה חובה ממש ואלו מדין זכייה יכול למחות ושאינו רוצה בזכייה זו אפי' שלא בטענה ולומר איני רוצה וכדפרישנא בפ"ק ואלו הכא אינו יכול למחות במעשיהן שעשו לזכות אלא בטענה גמורה כגון שטעו או למחות ברוחות שלא נפל לו חלקו במקום הראוי לו לעין דכי האי גוונא חובה הוא לו ואין מעשיהן כלום והיינו דמעיקרא פרכינן ותסתברא דהא מדין זכייה אתינן עלה בחלוקת הארץ א"כ כל אחד מהם יכול למחות ולבטל חלוקת הארץ דלכי גדול אמר לא ניחא לי בחלוקה זו ובלא טענה מספיקא אלא שיאמר בהר ניחא לי טפי מבבקעה או בבקעה ניחא לי טפי מבהר ומה הועילו בחלוקה זו אלא ודאי שהכתוב הרויח בזכוי זה משום הפסד הגדולים שיעמידו אפוטרופיס לחלק הקטנים ולזכות להם בחלקם כל זמן שלפי אומדן הדעת הוא זכות ואע"פ שאפשר שהוא להם חובה לפי דעתם דניחא להו מהם טפי מבבקעה וכיוצא בזה לא יהו יכולין למחות אלא א"כ חובה ממש כגון טעות ולמחות ברוחות לומר שיתן לו חלקו אצל קרקע שירש מאבי אמו פליגי איכא מ"ד שאין יכולין למחות אף בזה דלאו חוב היא כ"כ דהוה דומיא דמחאה שבין הר לבקעה ואיכא מ"ד דכהא חובה היא ויכולין למחות בטענה אבל בין הר ובקעה דכ"ש לומר שלא בטענה כלל אין אנו רוצים דומיא דזכייה בעלמא לא אפשר להו וזהו שגילה הכתוב במה שאמר נשיא אחד נשיא אחד ומכאן אני למדין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים הקטנים לפקח בנכסיהם לחלק עם אחיהם הגדולים ולעשות בהם דברים הנראי' שהם זכות אע"פ שלפי דעתם של קטנים יהא חובה אבל אי אפשר לחוב אותם ממש וזהו שאמרו בירושלמי שאנו לזכות עושים כן ואם חבו ממילא לדעתם חבו מפי מורי נר"ו:
וקשיא להו לרבנן ז"ל דהכא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות ואלו התם בגיטין אמרי' שאין אפוטרופוס רשאין לדון לחוב ע"מ לזכות. תירץ הרא"ש ז"ל דהא דהכא באפוטרופוס שמינהו ב"ד וההוא דהתם באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שאין כחו יפה כ"כ ואינו נכון דהא בההיא מתניתא גופא אמרי' ואין ממנין אפוטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו אלמא רישא דמתני' באפוטרופוס שהעמידו ב"ד עסקינן. ותו דאדרבה כחו של אפוטרופס שמינהו אבי יתומים גדול מאפוטרופוס שמינהו ב"ד שהרי נתן נכסיו ברשותו וסמך עליו לעשות בהם כדעתו. וכדקתני התם בתוספתא ואם מינן אבי יתומים הרשות בדם כלומר אפי' דברים שאין עושין אפוטרופוס שהעמידו ב"ד כדפרישנא התם. ואחרים תירצו דהא דהכא לענין חלוקה בלבד וההיא דהתם לשאר דברים. ולא מיחוור דסתמא אמרי' הכא לדון לחוב ע"מ לזכות ולא אמרי' לחלוק:
והנכון דהתם אמרי' דסתם אפוטרופוס אין לו רשות לדון לחוב ע"מ לזכות כיון דאיכא צד חובה עד שיטול רשות מב"ד והכא אמרי' שיש רשות לב"ד להעמיד אפוטרופוס על היתומים לחוב ע"מ לזכות בין לחלוק בין לתביעה ולא דרך כלל אלא כשבא ענין פרטי שרואין שצריך לעשות כן עושין:
אומר מורי נר"ו דכל שהיתומים תובעין לאחרים יש רשות לב"ד להעמיד וחשוב לחוב ע"מ לזכות ומעשיהם קיימים אע"פ שנתחייבו בדין כל זמן שלא נתחייבו מחמת טעותן שטעו בטענותם לעין בדבר משונה ולא מצי אידך למימר לכי גדלי אנא הוה טעיננא טפי בשקול הדעת. אבל בתביעה שתובעין אחרים מהם חשיב חובה ואין מעשיהם בו כלום אפי' ברשות ב"ד ודוקא בתביעה שמחמת מורישן ולאפוקי תינוק שתקף בשל אחרים דהא ודאי מעמידין לו אפוטרופוס לדון ולהשיב על תשועת הגזל כדאיתא בפרק הגוזל וכדאמרינן התם בפרק שור שנגח מעמידין אפוטרופוס להם לגבות מגופו:
אמר ר' נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס. פי' כשיש בהם גדולים וקטנים והגדולים רוצים ליטול חלקן ולהשתדל בו ולשביחו דאי לא פלגי יש להם הפסד דהא אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן ואע"ג דאמרינן התם מגו מוקמי' אפוטרופוס לחד דנקא מוקמינן לאידך דנקי התם הוא לפי שהגדול במדינת הים והוא ג"כ דבר של ספק דאפשר דמיתא סבתא וכולהו נכסי דקטן הם מה שאין כן בזה שהגדול לפנינו ורוצה ליטפל בנכסיו הילכך מעמידין אפוטרופוס ליתומים קטנים ואע"פ שאפשר שתגיע להם חובה בחלוקה זו דאינהו דייקי בה טפי לכי גדלי א"נ דידעי עה דניחא להו טפי או בבית או בשדה או דמשבחי כולהו נכסי טפי דמזלא דרבים עדיף אפ"ה חוששין להפסד הגדולים והאפוטרופוס עומד במקום היתומים וזוכה להם בחלקם אבל אם היתומים כלם קטנים אינן חולקין עד שיגדילו אלא מניחין ב"ד את הנכסים ביד אפוטרופוס אחד או שנים שיטפל בהם עד שיגדילו והיינו דאמרינן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס אלמא ליתומים קטנים רבים סגי באפוטרופוס אחד ואלו היו עכשיו חולקים הקטנים הוה בעינן אפוטרופוס לכל חד וחד להפך בזכותו אלא ודאי אפוטרופוס נוטל חלק כל הקטנים כאחד ויהא ברשותו עד שיגדילו ויחלקו ביניהם וחלוקה זו אפי' שלא מדעת קטנים היא כלל דהא לאו בני דעה נינהו ומה היה מועיל ביאתן לב"ד ורצונם אלו היה צריכין דעתם כמו שסבורין רבים אלא ודאי כדאמרן. והוי יודע דחלוקה זו בב"ד היא מדקאמר ובוררין ולא אמר ובורר אלמא אב"ד קאי ואפ"ה בעינן אפוטרופוס דכל מלתא דיתמי הנעשה ע"י ב"ד מנכסיהם צריכי אפוטרופוס כדאמרי' התם בערכין ואי מזדקיקינן מוקמינן אפוטרופא שיותר (ראוי) והא ראוי לאפוטרופוס לטעון בשבילם ולהפך בזכותם אחר שמינוהו תחתיי מלבד וכל שלא העמידו ב"ד אפוטרופא בחלוקה או כשנזקקין מנכסיהם לפרוע ב"ח או כתובת אשה כדינייהו טועה בדבר משנה הוא חוזר מיהו אע"ג דאיכא אפוטרופוס צריך ב"ד בשעת חלוקה כדי שיזדקק בעצמו להפך בזכות היתומים יותר ומפני שב"ד סומכין בזה על האפוטרופוס והם כשומרי' עליו בלבד ואינם מדקדקין מדעתם כל כך אמרינן בסמוך דאי איכא טעותא בחלוקה זו אפי' כל שהוא חוזר ובטל' מחלוקת כדקיימא לן בכתובות ששליח ב"ד כאלמנה שטעותו בכל שהוא ולא כדיינין עצמן שטעותן בשתות והיינו מטעמא דאמרינן. מפי מורי נר"ו.
ומדקאמרינן ובוררין להם חלק יפה דקדק ר"ת שיש רשות לאפוטרופוס לחלוק בדינא דגוד או אגוד דאי בגורל בלחוד מאי ברירה איכא הא הגורל מוכי' באשר יפול שם יזכה. ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרי' ביבמות במי שמת והניח נכסים ויש בהן עבדים והניח עובר שאין העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר כרבי יוסי דסבר דעובר אית ליה זכייה ואינו מאכיל שהילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל ואמרי' התם דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן אמר שמואל ומעמיד אפוטרופוס לעובר זה לחלוק עם אחיו ונותנין העבדים לגדול ונוטל העובר בשאר נכסים כנגד חלקו שיש לו בעבדי' והא התם כי יהבי לגדול עבד ושקיל ליה קטן משאר נכסי' גוד או איגוד הוא ובשדה כנגד כרם:
ורבינו נר"ו אומר כדברי ר"י ז"ל דודאי אין לאפטרופוס רשות לחלק בגוד או איגוד דגוד או איגוד מקח וממכר הוא ואין אפטרופסי' רשאין למכור וליקח כדאיתא במסכת גיטין וההיא דיבמות לאו ראיה היא דהתם מפני שהעבדים מכחישין בשאינם אוכלים בתרומ' ויש הפסד בדבר לעובר זה וגם אין זכותו של עובר עדיין ברי דלא ידעינן אם הוא נקבה ואין לו זכות בנכסין אלו עושים לפנים משורת הדין לחלוק שדה כנגד עבד כשם שאנו עושים לפנים משורת הדין למנות אפוטרופוס למי שאינו ילוד והיינו דלא אמרי' התם דעבדינן להו כדשמואל אלא דעבדינן להו תקנתא כדשמואל דאלמא תקנת חכמים הוא במקום זה לתקנת עובר שלא יכחישו העבדים א"נ דהתם נוטלין קרקע לעובר כנגד העבד וכדקיימא לן דאפוטרופסין מוכרים עבדים ולוקחין קרקע והא דהכא לאו ראיה היא שאף בחלוקה שהיא בגורל שייך לישנא דברירה שהרי צריך דעת וישוב גדול להשוות חלקים במדה ובדמים ובעידית ובזבורית ולהכי אמר ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ואסיקנא שיכולין למחות ברוחות לומר לפי שלא נתנו לו חלקו בצד שדה שהיה לו במקום אחר וכן הלכתא. וכל היכא שמיחו בטלה כל החלוקה. ומסתברא שאם הגדילו שעה אחת וידעו ולא מיחו מחלו ושוב אינם יכולים למחות ברוחות מיהת דהא מלתא דנתן למחילה היא דומיא דגר קטן שהטבילוהו על דעת ב"ד שאם הגדילו יכולים למחות ואם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כדאיתא בפ"ק דכתובות ומיהו במחאה שמחמת טעות הוא לעולם יכולין למחות עד שימחול בפירוש:
ופרכינן ומי אית ליה לר"נ מה כח ב"ד יפה והא תנן שום היתומים שפחתו שתות או שהותירו שתות כו' אמר ר"נ הלכה כדברי חכמים:
ופרקינן לא קשיא ההיא דהתם דטעו כפשטא דמתני' והא דהכא בדלא טעו. פי' דלא טעו כלל ומקשי' אי דלא טעו כלל מאי יכולין למחות ופרקינן יכולין למחות ברוחות ומדפרקינן דלא טעו כלל ולא מפרקינן דטעו פחות משתות שמעינן דכל היכא דטעו כלל חוזר ואפילו בכל שהוא ואפילו לרבנן דקתני שתות התם הוא במכירת ב"ד אבל הכא בחלוקת אפטרופוס דיניה כשליח דבעלמא דקי"ל בפ' אלמנה ניזונית דשליח כאלמנה ואפילו שליח ב"ד והא נמי שליח ב"ד הוא ולא חשיבי שומא דבי דינא דבי דינא סמכי אאפוטרופוס כדכתיבנא לעיל וכי פרכינן ממתניתן עלה בכל דכן פרכינן דהשתא ומה התם שהמעשה היא ע"י ב"ד עצמם אמר ר"נ מה כח ב"ד יפה הכא דהוא ע"י שלוחן לא כ"ש. מיהו כי אמרי' הכא דהיכא דטעי כלל חוזר לאו אליבא דר"נ גופיה הוא דהא אמר ר"נ התם שליח כדיינין אלא לרווחא דמילתא משני הכא תלמידא אליבא דהלכתא ומוקי לה בדלא טעו כלל ופסקו רבנן ז"ל כשמואל דאמר יכולין למחות ברוחות:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין הפסח על היחיד. פי' ומאן דסבירא ליה שוחטין סבירא להי כרבי יהושע בן קרחא דאמי דמקשינן דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה לא אקשינן אלא לרבי יונתן דאמר כל ישראל יוצאין בפסח אחד הלכך האי דכתב כל קהל כל מאן דשחט שותף הוא. אבל רבי יהושע בן קרחא דלית להי האי סברא דכל ישראל יוצאים בפסח אחד משום דאכילה מעכבא האי דכתב כל קהל דמשמע כל חד מן הקהל מצי למשחט בעל כרחין לאו אשותף קאי דהא כל הקהל לא מצי למיהוי שותפין בגויה דלא מטי כזית לכל חד וחד ואפילו הכי מצי למישחט אלמא שלוחו של אדם כמותו:
אלא לחוב על מנת לזכות. אי קשיא והא אמרינן בפרק הניזקין (דף נ"ב ע"א.) ואין אפוטרופסין רשאין לדון לחבו ולזכות בנכסי יתומים. ומתמה לזכות אמאי לא אלא לחוב על מנת לזכות. דאלמא אינו רשאי לחוב על מנת לזכו': והא הכא אמרינן דמעמידין להן אפיטרופסין רשאין לדון לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ומתמה לזכות אמאי לא אלא לחוב על מנת לזכות. דאלמא אינו רשאי לחוב על מנת לזכו': והא הכא אמרינן דמעמידין להן אפיטרופסין לחוב על מנת לזכות. נראה לי לתרץ התם לדון קאמר שאם באו לטעון שום טענה בנס יתומים אין האפיטרופיס רשאי לדון עמהם אף על פי שמתכוונין להפך בזכותן (דאף אם יתחייבו אין חיובו וכו' כצ"ל.) אם נתחייבו אינן חייבן חיוב דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו אבל הכא שבאו לחלק קאמר שהן צריכין לחלק נכסיהן ומעמידין להם אפיטרופוס שכל אחרי (שעל אחד יהפך בזכות היתום שלו בכל כוחו כצ"ל.) הפך בזכות היתום שלו הכל כוחו ואם נתחייב או בשומא או ברוחות מה שעשה עשוי:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
האיש מקדש:
מצוה בו. כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא ע"י שליח:
מחרך רישא. הוא בעצמו לכבוד שבת היה מהבהב ראש הבהמה באור:
שיבוטא. דג:
ותתגנה וישנאנה ואם הוא ילך לא יקדשנה:
אסיפא. דלגבי דידה ליכא איסורא דודאי לא תשנאנו אע"פ שתראה בו דבר מגונה דבכל דהו ניחא לה:
כשהיא קטנה לא. כלומר אשמעינן קטנה לא יקדש:
אני רוצה. ואע"ג דאמרי' לעיל דבכל דהו ניחא לה ה"מ כשהיא עצמה עושה אבל כשאחר עושה לא. והראב"ד תירץ דה"מ גדולה אבל קטנה לא. ולדבריו קשיא אמאי עד שתאמר בפלוני אני רוצה בעד שתגדיל סגי דגדולה לה בכל דהו ניחא לה אלא לאו כדפרישנא ש"מ דאפי גדולה כשאחר עושה לא ניחא לה:
לחלוק שיש שם גדולים וקטנים. לחוב אמאי נעמיד אפוטרופוס לחובתם. לחוב ע"מ לזכות כתב ר"ש נעמידנו לדון ולערער להנאתם ולזכותם ואם נתחייבו בדין מה שעשה עשוי דלגבי חלוקת הארץ זכות וחובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא מ"ד שלא יאמר זה אלא לחלוק להם וליטול חלקם ואע"פ שחובה להם שרוצים חלק האחר אבל לתביעת ממון אין להם רשות לעשות הוצאה לזכותם שמא לא יזכו דתניא בפ' הניזקין דאין אפוטרופין רשאין לחוב על מנת לזכות ומיירי אפי' מינוהו ב"ד דתני סיפא אין ממנין לא עבד ולא אשה. ובתוספתא דפ"ק דתרומות תני אין אפטרופין רשאין לזכות ולחוב אלא ברשות ב"ד ובירושלמי פ' הניזקין גרסי' אמר ר' יוחנן אין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב להם אלא לזכות להם ובסוף ואם חבו חבו אר"י [ב"ר חנינא] אין מעמידין להם אפוטרופוס בין לזכות בין לחובה ומסתבר דהלכה כר' יוסי בר' חנינא וכברייתא דהניזקין שאין מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואפי' ברשות ב"ד ואין כח לב"ד לעשות אפוטרופוס לזה דהא קי"ל כר' יוחנן דהיכא דטעה שמינוהו לחלוק הגדילו היתומים יכולין למחות וכ"ש שאין להם לחוב ע"מ לזכות הילכך העיקר כפירושא בתרא ולית הלכתא כתוספתא דההיא כר' יוחנן שייכא דאמר שיש רשות למנות אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ולית הלכתא הכי אלא כר' נחמן וכן דעת הר"ם שלא הביא אלא הא דרב נחמן וברייתא דהנזקי' כמו שתמצא בנחלות:
חלק יפה. בכל כחם:
הגדילו היתומים. למחות לבטל חלוקה:
שום הדיינים. ששמו נכסי לזה למלוה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה