ביאור:בבלי קידושין דף מב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בפסח אחד [1]? שנאמר: (שמות יב ו: והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים; וכי כל הקהל כולם שוחטים? והלא אינו שוחט אלא אחד? אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד'- שליח בקדשים מנא ליה? מיניה [2]. ודילמא שאני התם, דאית ליה שותפות בגוייהו [3]? אלא מהכא: (שמות יב ג: דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשר לחדש הזה) ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית [4]. ודילמא התם נמי - דאית ליה שותפות בגוייהו? אם כן תרי קראי למה לי? אם אינו ענין להיכא דשייך - תניהו ענין להיכא דלא שייך. האי - מיבעי ליה לכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: איש זוכה ולא הקטן זוכה [5]. ההוא - מ'איש לפי אכלו' נפקא (שמות יב ד: ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה). ואכתי מיבעי ליה [6] דשוחטין את הפסח על היחיד [7]!? סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד [8].
ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב: מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר: (במדבר לד יח) ונשיא אחד נשיא אחד ממטה [תקחו לנחל את הארץ] - תיפוק ליה שליחות מהכא? ותיסברא דהא - שליחות הוא? והא קטנים לאו בני שליחות נינהו [9]! אלא [10] כי הא דרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? - שנאמר 'ונשיא אחד נשיא אחד' [11]. ותיסברא זכות היא? הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר? ואלא כדרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? 'לחוב'? אמאי [12]? אלא: לחוב על מנת לזכות [13]. [14] תלמוד לומר: (במדבר לד יח) ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו [לנחל את הארץ] [15].
אמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם - בית דין מעמידים להם אפוטרופוס ובוררים להם חלק יפה [16], ואם הגדילו יכולים למחות; ורב נחמן דידיה אמר: אם הגדילו - אינם יכולים למחות, דאם כן מה כח בית דין יפה. ומי אית ליה לרב נחמן 'אם כן מה כח בית דין יפה'? והתנן [כתובות פ"יא מ"ד]: 'שום הדיינים [17] שפיחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים; ואמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן מה כח בית דין יפה!', ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים? לא קשיא:
הא דטעו [18], הא דלא טעו. אי דלא טעו - מאי יכולים למחות? יכולים למחות ברוחות [19].
אמר רב נחמן: האחין שחלקו הרי הן כלקוחות [20]: פחות משתות - נקנה מקח; יתר על שתות - בטל מקח; שתות - קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא: הא דאמרן 'פחות משתות נקנה מקח' - לא אמרן אלא דלא שויה שליח, אבל שויה שליח – מצי אמר ליה "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" [והמקח בטל]; והא דאמרן 'יתר משתות בטל מקח' - לא אמרן אלא דלא אמר "ניפליגן בשומא דבי דינא", [21], אבל אמר "נפלוג בשומא דבי דינא" [22] - מכרן קיים, דתנן: [כתובות פ"יא מ"ד] שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל; 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים [23]; והא דאמרן 'שתות קנה ומחזיר אונאה' - לא אמרן אלא במטלטלי [24], אבל במקרקעי - אין אונאה לקרקעות [והמקח קיים]; ובמקרקעי לא אמרן [שהמקח קיים] אלא דפלוג בעילויא [25], אבל פלוג במשחתא – לא, כדרבה, דאמר רבה [נ"א: כדרבא, דאמר רבא]: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה - נמי חוזר [26].
והא דתנן [בבא קמא פ"ו מ"ד]: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; שילח ביד פיקח - פיקח חייב – ואמאי? נימא 'שלוחו של אדם כמותו' [27]? שאני התם, דאין שליח [28] לדבר עבירה [29], דאמרינן: דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים. והדתניא [מעילה פ"ו מ"א]: 'שליח שלא עשה שליחותו [30] - שליח מעל [31]; [32] עשה שליחותו - בעל הבית מעל [33]' - כי עשה שליחותו דבעל הבית, בעל הבית מיהא מעל – אמאי? נימא 'אין שליח לדבר עבירה'? שאני מעילה, דילפא 'חטא' 'חטא' מתרומה [34]: מה תרומה משוי שליח [35] - אף מעילה משוי שליח. ונילף מינה [36]? משום דהוי מעילה ושליחות יד [37] 'שני כתובים הבאים כאחד', וכל שני כתובים הבאים כאחד - אין מלמדין. 'מעילה' - הא דאמרן; 'שליחות יד' - מאי היא? דתניא: '(שמות כב ח) על כל דבר פשע [על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו]: בית שמאי אומרים: לחייב על המחשבה כמעשה [38][39], ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר [שמות כב,ז</ref> אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ [בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ]; אמרו בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר 'על 'כל דבר 'פשע' [40]? אמרו להם בית הלל לבית שמאי: והלא נאמר (שמות כב י: שבעת ה' תהיה בין שניהם) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו [ולקח בעליו ולא ישלם]! אמרו בית שמאי לבית הלל: אם כן – 'על כל דבר פשע' למה לי? [עונים בית הלל] שיכול: אין לי [41] אלא הוא [42]; אמר לעבדו ולשלוחו – מנין [שנתחייב שולחו בפשיעה בפקדון]? תלמוד לומר: 'על כל דבר פשע'!' הניחא לבית הלל; אלא לבית שמאי, דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה [ואם כן אין לבית שמאי שני כתובים הבאים כאחד, אלא במעילה יש דין ששליח לא מעל, בעל מעל] -
הערות[עריכה]
- ^ אף על פי שאין בו כזית לכל אחד, דקסבר 'אכילת פסחים לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא'
- ^ מן המקרא עצמו, דמכל מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם
- ^ דהא של כל הקהל הוא, אבל שליח בעלמא - לא
- ^ אחד לוקח לכל המשפחה
- ^ ולעולם משום דאית ליה שותפות בגוייהו; ודקאמרת: 'אם אינו ענין' - ענין הוא לו, דאיצטריך לו: למעוטי קטן, שאין לו כח ליקח בשביל אחרים להיותו זוכה להן במקחו
- ^ איש לפי אכלו תכוסו
- ^ ולא אייתר לן שליחות היכא דלא שייך
- ^ רבי יהודה אמרה, ויליף לה מ'לא תוכל לזבוח את הפסח באחד [שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך] (דברים טז ה) - ביחיד
- ^ והא הוו נמי קטנים בנוחלי הארץ, וכי הזוכים להם - בתורת שלוחין באו? והלא אין שליחות לקטן, דגבי 'ושלח' 'ושלחה' – 'איש' כתיב: 'כי יקח איש' (דברים כד א), ומינה ילפינן (בבבא מציעא עא,ב) דאין הקטן עושה שליח
- ^ ההוא - לאו לאתויי שליח אתא, אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא
- ^ דקטנים – כ'שלא בפניו' דמו, וכיון דנחלת הארץ - זכות היא להם, היתה חלוקתם חלוקה
- ^ אי פשיטא לן שיבא לחובתם - מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך
- ^ אנו נעמידו לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם, ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו
- ^ כלומר לא 'זכות שלא בפניו' גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים, אלא לאורויי נמי דלקטנים - אפילו חובה הבאה מחמת זכות - רשאין בית דין לעשות להן, כי הכא: דלזכותם בנחלה באו, ואף על פי שפעמים שחלוקה1 זו – חובתם, דאיכא דלא ניחא ליה בחלק שנפל לו, אפילו הכי לא הדרי בהו
- ^ והכא - זכות וחובה הוה, כדאמרן, דאיכא דניחא ליה (בהו) בהכי כו', כדאמרן
- ^ לכל אחד, יפה לזה ויפה לזה
- ^ ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו, משום דלא הוה ציית דינא
- ^ הא דפיחת שתות או הותיר
- ^ מי שנפל לו חלק בדרום אומר "נוח לי חלק בצפון", שהיתה לו שם שדה סמוכה לה שנפלה לו מאמו
- ^ כך דינן של לקוחות קצוב בפרק 'הזהב' (בבא מציעא מט ב)
- ^ הא דאמר 'יתר על שתות בטלה חלוקה לגמרי' לא אמרן אלא שלא התנו מתחילה להיות שומת הנכסים בשלשה, שהן בית דין
- ^ אבל קבלו עליהם להיות חלוקתם כדין שום הדיינין - אפילו יותר על שתות
- ^ דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר 'מכרן קיים' [במסכת כתובות פרק 'אלמנה ניזונית' (צט,ב)], ולא סבירא ליה לרבא הא דאמר רב נחמן לעיל 'הלכה כדברי חכמים'
- ^ דאונאה כתיבה בהן 'או קנה מיד עמיתך אל תונו': דבר הנקנה מיד ליד
- ^ שלא חלקום בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה, אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה כפי דמים וזה ביפה כפי דמים
- ^ שאין זה כשאר אונאות, דקיימא לן ב'הזהב' (בבא מציעא מט ב) פחות משתות מחיל אינש; דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים, אבל טועה במדה - טעות הוא, ואדעתא דהכי לא עביד
- ^ יתחייב שולחו ולא השליח
- ^ חשוב שליח
- ^ שיתחייב שולחו, אלא הרי הוא כעושה מאיליו
- ^ גבי הקדש קאי: שהיו אצלו מעות הקדש, וטעה, כסבור שהן של חולין, ומסרו לשליח ליקח בהן חלוק, וקנה בהן טלית
- ^ ולא השולחו שבדבר זה אינו שלוחו
- ^ אבל אם
- ^ ומביא קרבן מעילה
- ^ לרוב דברים היא למודה מתרומה במסכת מעילה (יח,ב): כתיב הכא [במעילה] 'וחטאה בשגגה מקדשי ה' [ויוקרא ה,טו], וכתיב בתרומה באוכלה בשוגג 'ולא ישאו עליו חטא' (ויקרא כב ט)
- ^ להרמתה
- ^ לכל דבר עבירה דיש שליח
- ^ בפקדון
- ^ או [לפי הב"ח] על הדיבור: שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון - הרי הוא ברשותו מאותה שעה ואילך, להתחייב בכל אונסין שיעלו בו, אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו אלא בפשיעה
- ^ Note:'ספק' מלשון אספקה. רש"י מסכת בבא מציעא דף מג,ב, ד"ה החושב לשלוח יד: אמר בפני עדים "אטול פקדונו של פלוני לעצמי"; וכן בקדשים כאשר נאמר 'מחשבה' במשנה - הכוונה לדיבור. אולי בדיני שמים חייב על המחשבה, אך אין לדיין אלא מה שיכולים להעיד – דהי
- ^ בתר אם לא שלח ידו כתיב
- ^ שנתחייב באונסין בשליחות יד
- ^ בזמן ששלח בה יד הוא עצמו