ביאור:בבלי קידושין דף ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

חומרי פתכייתא [1]; אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: "הב לי חד שוכא [2]"! אמר לה: "אי יהבינא ליך - מיקדשת לי [3]?" אמרה ליה: "הבה מיהבה". אמר רב חמא: כל 'הבה מיהבה' לאו כלום הוא [כפל הלשון מעיד לא על הסכמה אלא על חוסר סבלנות].

ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא. אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: "הב לי חד כסא." אמר לה: "אי יהיבנא ליך - מיקדשת לי?" אמרה ליה: "אשקויי אשקיין". אמר רב חמא: כל "אשקויי אשקיין" - לאו כלום הוא.

ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא. אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: "שדי לי תרתי." אמר לה: "אי שדינא ליך - מיקדשת לי?" אמרה ליה: "שדי מישדא." אמר רב זביד: כל "שדי מישדא" - לאו כלום הוא.

איבעיא להו: "הב" "אשקי" ו"שדי" [4] – מהו? אמר רבינא: מקודשת. רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא [5]! - אינה מקודשת.

והלכתא: אינה מקודשת. והלכתא: שיראי לא צריכי שומא. והלכתא כרבי אלעזר [6] והלכתא כרבא אמר רב נחמן [7].

תנו רבנן: ’’בשטר' כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס - אף על פי שאין בו שוה פרוטה – "בתך מקודשת לי", "בתך מאורסת לי", "בתך לי לאינתו" [8] - הרי זו מקודשת.'

מתקיף לה ר' זירא בר ממל: הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני [9]: התם מוכר כותב לו 'שדי מכורה לך', הכא בעל כותב 'בתך מקודשת לי'? אמר רבא: התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא: התם כתיב (ויקרא כה כה: כי ימוך אחיך) ומכר מאחוזתו [ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו] - במוכר תלה רחמנא; הכא כתיב (דברים כב יג) כי יקח [איש אשה ובא אליה ושנאה] - בבעל תלה רחמנא. התם נמי כתיב (ירמיהו לב מד) שדות בכסף יִקְנוּ [וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימן ובסביבי ירושלם ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב כי אשיב את שבותם נאם ה’]? קרי ביה 'יִקָנוּ' מאי טעמא קרית ביה 'יִקָנוּ' [10]? משום דכתיב 'ומכר'? הכי נמי קרי ביה 'כי יַקִחַ' [11] דכתיב: (דברים כב טז: ואמר אבי הנער אל הזקנים) את בתי נתתי לאיש הזה [לאשה וישנאה]!? אלא אמר רבא: הלכתא [12] נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי. ואיבעית אימא: התם נמי [13] כתיב (ירמיהו לב יא) ואקח את ספר הַמִּקְנָה [את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי] [14].

ואמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו על הנייר או על החרס - אף על פי שאין בו שוה פרוטה – "בתך מקודשת לי", "בתך מאורסת לי", "בתך לי לאינתו" - בין על ידי אביה בין על ידי עצמה [15] - מקודשת מדעתו [של האב]; והוא - שלא בגרה. כתב לה על הנייר או על החרס - אף על פי שאין בו שוה פרוטה - "הרי את מקודשת לי", "הרי את לי לאינתו", "הרי את מאורסת לי" – מקודשת, בין על ידי אביה בין על ידי עצמה, מדעתה [16]; והוא [17] - שבגרה.

בעי רבי שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה [18] – מהו? הויות ליציאות מקשינן: מה


עמוד ב

יציאה בעינן 'לשמה' [19] - אף הוייה בעינן 'לשמה'? או דלמא הויות להדדי מקשינן: מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה [20] - אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעיא - הדר פשטה [21]: הוייה ליציאה מקשינן, דאמר קרא (דברים כד ב) ויצאה [מביתו, והלכה] והיתה [לאיש אחר].

איתמר: כְּתָבוֹ לשמה ושלא מדעתה [22]: רבא ורבינא אמרי 'מקודשת', רב פפא ורב שרביא אמרי 'אינה מקודשת'. אמר רב פפא: אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי: אימא טעמא דידהו: דכתיב 'ויצאה... והיתה' - מקיש הוייה ליציאה: מה יציאה לשמה ושלא מדעתה [23], אף הוייה נמי לשמה ושלא מדעתה; ואימא טעמא דידי: 'ויצאה... והיתה' - מקיש הוייה ליציאה: מה יציאה בעינן דעת מקנה [24] - אף הוייה בעינן דעת מקנה [25].

מיתיבי: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן; מאי - לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש [26]? לא, שטרי פסיקתא [27], וכדרב גידל אמר רב, דאמר רב גידל אמר רב: "כמה אתה נותן לבנך"? "כך וכך"; "לבתך"? "כך וכך"; עמדו וקדשו – קנו; הן הן הדברים הנקנים באמירה [28].

ובביאה: - מנא לן? אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (דברים כב כב: כי ימצא איש שכב עם אשה) בעולת בעל [ומתו גם שניהם האיש השכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל] - מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: כעורה זו [29] ששנה רבי: (דברים כד א: כי יקח איש אשה) ובעלה [והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו] - מלמד שנקנית בביאה? אי מהתם - הוה אמינא עד דמקדש [30] והדר בעיל [31] - קא משמע לן. מתקיף לה רבי אבא בר ממל: אם כן [32] - נערה המאורסה, דאמר רחמנא בסקילה - היכי משכחת לה [33]? אי דאקדיש והדר בעיל - בעולה היא [34]; אי דאקדיש ולא בעיל - לאו כלום הוא!? אמרוה רבנן קמיה דאביי: משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה [35]. אמר להו אביי: [36] עד כאן לא פליגי רבי ורבנן [37] אלא באחר [38], אבל בעל [39] - דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה. מאי היא? דתניא [תוספתא סנהדרין [40] פ"י ה"ט]: באו עליה עשרה אנשים, ועדיין היא בתולה [41] - כולן בסקילה. רבי אומר: אומר אני: הראשון בסקילה [42] וכולן בחנק. אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה [43] כגון שקדשה בשטר [44]: הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס [45]. ורבי יוחנן - האי 'ובעלה' מאי עביד ליה? ההוא מיבעי ליה 'זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה': סלקא דעתך אמינא תיתי בקל וחומר מיבמה: ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה - זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה! מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת? סלקא דעתך אמינא 'הואיל וכתב (שמות כא י) אם אחרת יקח לו [שארה כסותה וענתה לא יגרע] - הקישה הכתוב לאחרת [46]: מה אחרת מיקניא בביאה - אף אמה העבריה מיקניא בביאה' - קא משמע לן.

ורבי - האי סברא מנא ליה? אם כן [47] לכתוב רחמנא 'ובעל'; מאי 'ובעלה' - שמע מינה תרתי [48].

ולרבא דאמר [49]: '[50] בר אהינא אסברה לי [51]: (דברים כד א) כי יקח איש אשה ובעלה [והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו] - קידושין [52] המסורין לביאה [53] הוו קידושין [54], קידושין שאין מסורין לביאה - לא הוו קידושין מאי איכא למימר [55]? אם כן [56] [57] נכתוב קרא 'או בעלה'; מאי 'ובעלה' [58]? - שמע מינה כולהו [59].

ורבי, האי 'בעולת בעל' מאי עביד ליה? האי מיבעי ליה: בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ומי אית ליה לרבי האי סברא [60]? והתניא [תוספתא סנהדרין [61] פ"י ה"ט]: באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה - כולם בסקילה; רבי אומר: אומר אני: הראשון בסקילה וכולם בחנק?

הערות[עריכה]

  1. ^ בוטייני"ש שעושין של בדיל, וחורזין הרבה מהן בחוט אחד, ועושין אותו כמין ענק, ונושאין בצואריהן למכור; ויש גורסין 'פתכייתא', והן של זכוכית: כמין טבעות דקים, וקורין אותו 'פוריל"ש' ובלשון רבותינו 'אושטנית'
  2. ^ מלא חוט הענק
  3. ^ בלשון שאילה
  4. ^ דלא כפלתיה לדיבורא
  5. ^ בכתר המלך נשבע
  6. ^ דאמר (לעיל ח,א) "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת וישלים
  7. ^ דאמר לעיל (שם) [’אמר לה: "התקדשי לי במנה", והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת:] "מנה אין כאן – "משכון אין כאן"
  8. ^ והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה
  9. ^ ומנלן דכי האי גוונא הוי שטרא
  10. ^ בתמיה?
  11. ^ ונימא דאבי הנערה קאמר: שיהא מַקִיחָהּ לבעל, ומשום
  12. ^ למשה מסיני
  13. ^ גבי שטר זביני
  14. ^ אלמא המוכר נתנו ללוקח, דכתיב 'ואקח' ולא כתיב 'ואתן', וירמיהו היה קונה את השדה מיד חנמאל! אלמא מוכר כותב 'שדי מכורה לך' ונותן ביד לוקח; אבל הכא – 'כי יקח' כתיב
  15. ^ שקבלתה היא מדעתו של אב
  16. ^ שהיא אמרה לו לקבל
  17. ^ והא דבעינן דעתא דידה
  18. ^ שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך
  19. ^ דכתיב (דברים כד א) וכתב לה [ספר כריתות] - לשמה
  20. ^ שתהא צורת הדינר טבועה לשמה
  21. ^ שהרי עיקר שהשטר קונה באשה - מכאן למדנו
  22. ^ קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה
  23. ^ שהרי על כרחה היא מתגרשת
  24. ^ היינו בעל, שהקנה אותה בגט זה לעצמה, ופוטרה ממנו; ובעינן שיכתוב מדעתו, דכתיב 'וכתב לה'
  25. ^ דהיינו האשה שנקנית לבעל
  26. ^ כגון 'בתך מקודשת לי'
  27. ^ התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה
  28. ^ בלא קנין; שהקידושין הן גמר הדבר: דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי - גמרי ומקני; ובאותן התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם, דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר
  29. ^ בתמיה: וכי אינה מקובלת עליך שאתה מחזר ללמדה ממקום אחר
  30. ^ בכסף
  31. ^ כדכתיב 'כי יקח', דהיינו כסף, והדר 'ובעלה'
  32. ^ דהכי קאמר קרא: דבעינן כסף וביאה, ובלאו ביאה לא מקדשה
  33. ^ הלכך על כרחך 'כי יקח' - הוו קידושין לעצמן, 'ובעלה' - הוו קידושין לעצמן, בלא כסף, ומשכחת סקילה בקידושי כסף בלא ביאה
  34. ^ וסקילה - בבתולה כתיבא: (דברים כב כג) 'כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו', ודרשינן (כתובות מח ב) בתולה ולא בעולה, שהבעולה בחנק, כשאר אשת איש
  35. ^ דאיתקוש משכבות להדדי, דכתיב (ויקרא כ יג): 'משכבי אשה': שתי משכבות, וקרינא בה 'כי יקח ובעלה', ואכתי בתולה היא
  36. ^ ליכא לאוקמי הכי, דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה - תו לא הויא בסקילה
  37. ^ גבי 'באו עליה עשרה שלא כדרכה', ואמרו 'כולן בסקילה'
  38. ^ שאינו בעלה
  39. ^ אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא כדרכה, דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן
  40. ^ צוקרמאנדל
  41. ^ שבאו כולן עליה שלא כדרכה
  42. ^ לקמן יליף טעמא בשמעתין
  43. ^ דבסקילה
  44. ^ וההיא לא בעיא ביאה
  45. ^ בלא ביאה; הלכך אם לאו דרבי יוחנן - הוה אמינא לגבי כסף: עד דמקדש ובעיל, אבל השתא - דנפקא לן מ'בעולת בעל', דבבעילה לחודה מיקדשה – על כרחך 'כי יקח', דיליף 'קיחה' 'קיחה' - אגמריה דבכסף לחודה מיקדשה, דאי עד דמקדש ובעיל - כסף מאי אהני
  46. ^ אשתו
  47. ^ דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה
  48. ^ זו, ולא אמה העבריה
  49. ^ לקמן בפרק שני, גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם: 'לא הוו קידושין' הואיל ואין ראויין לביאה: שאינו יודע איזו אשתו ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת
  50. ^ חכם אחד ששמו
  51. ^ לימדני טעם זה מן המקרא
  52. ^ קיחת כסף
  53. ^ הראויה לבעילה
  54. ^ הוא דהויא 'קיחה'
  55. ^ מנא ליה הא דדרשינן ליה לכדרבי ולמעוטי אמה
  56. ^ דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא -
  57. ^ יליף מינה:
  58. ^ משמע דקאי נמי אקיחה
  59. ^ למילף הך דבר אהינא
  60. ^ דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה
  61. ^ צוקרמאנדל